אור ברסלב

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

פסחים

עירובין

דף ב.

תוס' ד"ה בודקין את החמץ כו' פ"ה שלא לעבור על בל יראה וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' ועיין בר"ן שכתב דרש"י סובר דהתקנה לא היתה בזמן המשנה על הבודק שיצרך לבטל ומתניתן מיירי כשלא ביטל. ולכך הוה הבדיקה מדאורייתא ע"ש. ולפענ"ד נראה לומר ע"פ מה שכתבו התוס' ר"פ כל שנה ד"ה ואי אשמועינן חי' דאין עובר משום ב"י כיון שאין זה מצוי לפי שאינו יודע היכן הוא ע"ש והעולה מדבריהם שאין עובר על חמץ שאינו ידוע עד שעת מציאה ועיין בפ"ת לאו"ח (סי' תל"א) מה שהקשה על דבריהם מהא דאמרינן בכמה דוכתי דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע דבלא ביטול הוה הבדיקה מדאורייתא. והפ"י דחק לומר לדבריהם דקאי על חמץ ידוע ובס' מק"ח (סי' תל"א) דחק לומר דה"פ דאי הוה תשביתו דווקא המצוה בשריפה הוה אפשר לומר דמחויב לחפש ולבדוק כדי לקיים המ"ע אבל כיון דאינו אלא בשביל הלאו דב"י ממילא אינו עובר על חמץ שא"י. ולדעתי לא אדע אפילו התחלה לקושיא זו דודאי כ"ז שלא מצא החמץ אין עובר דלא הוה מצוי בידו לשיטת התוס' ומ"מ צריך בדיקה מה"ת דדלמא ימצא במועד ויעבור עליו מיד באותו הרגע של המציאה אף שיבערנו אח"כ ולכך מה"ת צריך בדיקה בלא ביטול דהא יותר חיישינן לשמא ימצא מן שמא מצא כדאמרינן בגיטין (דף כ"ח) גבי האומר הר"ז גטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה שמא ימות אבל לשמא מת לא חיישינן ע"ש וה"נ לכך צריך בדיקה מדאורייתא לחמץ שא"י אף דהשתא לא עבר עליו כל זמן שאינו מצוי בידו מ"מ דלמא ימצא החמץ במועד ויעבור עליו באותו רגע אף שיבערנו אח"כ לשיטת החולקים על דברי ר"י במשהא חמץ ע"מ לבערו: והנה לכאורה יש להבין על דברי התוס' שכתבו דלא הוה מצוי בידו מכיון שא"י היכן הוא הא קיי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואמרינן בב"מ (דף י"ב) דחצר משום יד איתרבאי בעומד בצדו וא"כ אמאי מיקרי אינו מצוי בידו הא מונח בחצרו והוה כמו בידו. ונראה דהתוס' אזלא לשיטתייהו שכתבו ב"מ (דף כ"ו) ד"ה קדשתיך שהקשו אמאי לא קנה החצר לבעל הגל ותירצו דחצרו אינו קונה בדבר שאפשר שלא ימצא לעולם. והביאו ראי' ממצא בחנות דהוה של מוצאו ואמאי לא קנה חצרו לבעל החנות וצריך לומר משום שהיה אפשר שלא ימצא לעולם בזה אינה קונה חצרו ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דאפשר שהחמץ לא ימצא לעולם אינו חשוב חצר כמו ידו ומיקרי אינו מצוי ושפיר כתבו התוס' דאינו עובר על חמץ שא"י. והנה אמרינן ב"ק (דף ס"ט) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישם כו' פי שאינו ברשותו וע"ש בסוגיא דמייתי מצנועין שאמרו כל הנלקט יהיה הפקר שכמו שאינו יכול להקדיש כך אין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו: והנה נראה לכאורה ברור דכמו שאינו יכול להקדיש דבר הגזול כך אינו יכול להקדיש דבר האבוד ממנו אף קודם יאוש דהא נמי אינו ברשותו מיקרי דמ"ש מגזול ודוקא פקדון יכול להקדיש משום דכל היכא דאיתא ברשות המפקיד איתא שהוא שומר שלו ושומרו בשביל הבעלים אבל לא דבר האבוד שא"י היכן הוא. וכדמוכח להדיא ב"מ (דף ז') גבי מסותא מקרקע אף דאינו נגזלת מ"מ כיון שא"י להוציאו בדיינין לאו ברשותיה הוא לא קדישי. וא"כ לכאורה יש להבין דמאי מועיל ביטול חמץ שא"י הא לע"ע אינו ברשותו דחצירו אינו כידו בדבר שאינו עומד להמצא בודאי כנ"ל וביטול לא עדיף מהפקר כמ"ש הר"ן. והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו והכא נמי כיון שהוא חמץ שא"י לאו ברשותיה קאי והא דמהני יאוש בגזילה ואבידה אף שהוא דבר שאינו ברשותו היינו דיאוש לאו מטעם הפקר הוא רק הוא כמו מחילה לגזלן כמ"ש התוס' במרובה (דף ס"ו וס"ט) וכן גבי אבידה לאו הפקר גמור הוא וכמ"ש הפ"י בגיטין (דף ל"ט) בסוגיא דעבד שנשבה ולכן כתב במק"ח (סי' תמ"ח) דיאוש לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה ע"ש אבל ביטול דהוא מתורת הפקר היאך מהני דהא אינו ברשותו דהא אבד ממנו וא"י היכן הוא ולא עדיף מקרקע שא"י להוציא בדיינין דלא מצי להקדיש ולהפקיר. וצ"ל דהביטול הוא לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו ושפיר מועיל ההפקר אז. אך דקשה דהוא דבר שלא בא לעולם כיון דלע"ע אינו ברשותו והוה כמו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דלא מהני מחמת דהוא דבר שלא בא לעולם דמ"ש. אך רב לשיטתו דאית ליה כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמבואר בב"מ (דף ט"ז ב') וא"כ שפיר מועיל הפקר לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו. אבל לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה דאין יכול להפקיר אם כן הביטול לא מהני מידי עכשיו דהא לע"ע אינו ברשותו מיקרי כיון דא"י באיזו מקום מונח כמ"ש לעיל רק יעבור עליו בשעה שימצאנו וא"כ הביטול של עכשיו לא מהני כלום דהוא מתורת הפקר והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו. וכיון דהשתא לא מהני לא מהני אף לכשיהיה ברשותו דהוה דשלב"ל. ושפיר כתב רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י כו'. אך לכאורה הא ליתא דהא מקשינן לקמן וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה בתר זמן איסורא דלא ברשותיה קאי ע"ש. א"כ קשה אף לרב היכא מהני הביטול דהא עכשיו לאו ברשותיה קאי מטעם שהוא אבד ממנו ולכשימצא שיהיה ידוע לו הא מ"מ לא יהיה ברשותו מחמת איסור חמץ דהוא איסור הנא' ולאו ברשותיה קאי:

אך נראה לומר דהא מקשינן במרובה (דף ס"ח) לר"ל דסבר יאוש כדי קנה מברייתא דגנב ותקדיש כו' ומשני כגון שהקדישוהו בעלים וסבר לה כצנועין דמהני הקדש לדבר הגזול אף שאינו ברשותו. ועיין ב"ק (דף ס"ז ב') תוס' ד"ה דתניא שכתבו דאותו הקושיא מברייתא דגנב והקדיש הוא ג"כ לרב דסבר יאוש כדי קנה ע"ש. וא"כ ע"כ דגם רב סבר כצנועין ומהני הקדש לדבר הגזול ואבוד וה"ה הפקר כל זמן שהוא שלו אף שאינו ברשותו ושפיר אמרינן דהבודק צריך שיבטל משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י גבי גזל ולא נתייאשו כו' לא מהני מידי הביטול של עכשיו שהוא מתורת הפקר דהא אינו ברשותו ואחר כן כשימצאנה עובר עליה. ושפיר הבדיקה הוא מדאורייתא דהא לא מהני ביטול שהוא דש"ב כנ"ל. כן אפשר ליישב שיטת רש"י:

אבל כל הפוסקים הביאו לדרב יהודא אמר רב וצריך להבין לדידהו מאי מועיל הביטול אליבא דידן דקיי"ל כר"י דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וה"ה דאינו מועיל הפקר. ואפשר לומר לפי מ"ש הר"ן בריש פסחים דאף דהפקר בלב לא מהני וכן נמי לשון גרוע כי הכא דאמר לבטל להוי דאינו במשמע הפקר אפ"ה מהני מחמת ז חמץ אינו ברשותו ובגילוי דעתא בעלמא סגי דלא ניחא ליה בגויה א"כ י"ל דמועיל כאן ביטול אף בדבר שאינו ברשותו ולא דמי להפקר בכל מקום והא דלא מהני אחר זמן איסורא היינו משום שאינו שלו לגמרי מחמת איסור הנאה. ובאמת יש לחלק דלא קאמר הר"ן אלא דגבי חמץ מועיל לשון גרוע או בלב וחשיב כמו הפקר גמור מחמת דחמץ אינו ברשותו אבל במקום דאפילו הפקר גמור לא מהני מחמת שאינו ברשותו אין סברא לומר שיועיל גבי חמץ. ואמנם אי יהיאנא גם זה לומר דגבי חמץ מועיל אף לדבר שאינו ברשותו מ"מ לא אתי שפיר אלא לסברת הר"ן דמחלק בין ביטול חמץ לשאר הפקר אבל לשיטת שאר פוסקים דאף גבי חמץ צריך ביטול בפה ולא נקיט מבטל בלבו אלא לומר דא"צ שישמיע לאזנו וכן הביא הר"ן בשם יש אומרים בפרק כל שעה (דף ל"א) וכן פסקינן להלכה באו"ח (סימן תל"א) דבעי שיוציא בשפתיו כמו הפקר ממש. וצריך לומר לשיטת קצת פוסקים ולהוי הפקר כעפרא וא"כ כיון דלדידהו הביטול גבי חמץ הוא הפקר ממש ולא כסברת הר"ן אם כן קשה דמאי מועיל הפקר וביטול והא לע"ע הוא אינו ברשותו כיון דהוא אבד ממנו וא"י היכן הוא: ולכאורה היה אפשר לומר דכיון שכתבו הפוסקים דבבית שמשתמשין חמץ כל השנה הוה כודאי חמץ ולכן צריך בדיקה מדאורייתא לשיטת כמה פוסקים דהוה ספק הרגיל ושכיח טובא כמ"ש הפר"ח (סי' תל"א) א"כ י"ל דמיקרי ברשותו מחמת דחצרו כידו והוא דבר שעתיד להמצא מחמת שמסתמא יש שם הרבה חמץ ומיקרי דבר שברשותו אף שאינו יודע היכן הוא ומועיל שפיר הפקר וביטול אבל מ"מ לא אתי שפיר אלא על הביטול קודם הבדיקה אבל לאחר שבדק כבר בכל המקומות ולא מצא שום חמץ רק דחיישינן שמא מ"מ ימצא חמץ וא"כ בודאי החמץ שעדיין יש שם היה דבר שאינו ברשותו מחמת שא"י היכן הוא ולא מצא אותו ע"י בדיקה. ועדיף מגזל דמיקרי דשא"ב. ומכש"כ הכא שהיא אבד ממנו וא"י היכן הוא והוה כמו אינו יכול להוציאו בדיינין וכנ"ל וא"כ קשה היכא פסקינן להא דרב דצריך ביטול אחר הבדיקה ומאי מועיל האי אינו ברשותו להפקירו ולכשימצאנו יעבור עליו אח"כ אלא דמוכח לכאורה דאף בכה"ג חצירו קונה לו והוה כידו וחשיב ברשותו אלא שרוב הפוסקים כתבו כסברת התוס' בב"מ (דף כ"ו) עיין בחו"מ סימן ר"ס וצ"ע לכאורה. וצ"ל דמ"מ מיקרי דבר שברשותו כיון שאפשר להמצא ע"י חיפוש רב וע"י כמה אנשים מיקרי דבר שברשותו והוה כמו דבר שבידו דלא מיקרי דשלב"ל כדאיתא בקידושין (דף ס"ב). ולפ"ז נראה לכאורה ראיה לדברי הטור (בסי' תל"ז) דמשמע מדבריו שעובר אף קודם מציאה אם נשאר חמץ בביתו דלא כדברי הר"ן שכתב דאינו עובר אלא משעת מציאה ואילך כיון שבדק ועשה כל המוטל עליו. ועיין במג"א שכתב הטעם דהוה כמו אוכל חלב בשוגג עיין או"ח (סימן תל"ד ס"ק ה'). וצריך להבין דהא אין מצוי בידו כיון שא"י היכן הוא וע"כ צ"ל דזה מיקרי מצוי בידו דחצירו הוה כידו כיון שאפשר להמצא ע"י חיפוש טוב ולכן מהני ביטול דהוא מתורת הפקר ממש לשיטת כמה פוסקים החולקים על הר"ן וכן מבואר בתוס' פסחים (דף ד' ב') ד"ה מדאורייתא בביטול וכו' שכתבו דאע"ג דהפקר בעינן שלשה מדאורייתא א"צ מבואר דביטול גבי חמץ בעינן הפקר גמור וא"כ ע"כ צ"ל דמיקרי דבר שברשותו דאי לאו הכי לא הוה מועיל מטעם הפקר לדבר שאינו ברשותו וכנ"ל. ועיין פר"ח שהקשה על דברי הטור שסובר שעובר קודם מציאה דא"כ אמאי צריך לומר שמא ימצא גלוסקא יפה ולו יהא דנימא דשמא ימצא לאו דוקא אלא שמא יש באחת מזויות גלוסקא יפה כדמשמע מלשון הרא"ש לקמן (דף ו' ב') בסוגיא דהבודק צריך שיבטל וכ"כ הפר"ח (סי' תל"א) מ"מ קשה דמאי מקשה וכי משכחת לה לבטלה הא מ"מ עובר קודם מציאה וכן הקשו האחרונים:

ונראה לומר דהנה לכאורה יש להבין אמאי באמת צריך ביטול אחר הבדיקה הא כיון שבדק שפיר ולא מצא רק מחשש שמא מ"מ נשאר אחר הבדיקה וא"י היכן הוא א"כ בודאי מסתמא איאושי מיניה כיון דלא מצא לאחר הבדיקה ולא עדיף מדבר שאין בו סימן דמסתמא הוה יאוש אלא די"ל דהוה יאוש שלא מדעת דהא לא ידע דנפל מיניה וקיי"ל כאביי דאמר לא הוה יאוש אלא דמ"מ קשיא אדרבא דאיהו אמר שמא ימצא גלוסקא יפה והא איהו סבר בב"מ (דף כ"א ב') דיאוש שלא מדעת הוה יאוש. ונראה לומר לפמ"ש המק"ח (סימן תמ"ח) דיאוש לא נפיק מרשותי' עד דאתי לרשות זוכה ואי מצאו הבעלים קודם יאוש אינו צריך לזכות בו רק דממילא קאי ברשותו וכ"כ בס' קצוה"ח (סי' ) ועיין בדבריהם שהביאו ראיה מוכרחת מהא דאמרינן ב"ק (דף ס"ו ב') זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ואם כן שפיר קאמרינן הכא דצריך ביטול שמא ימצא גלוסקא יפה ואף דנתיאש מסתמא כשבדק ולא מצא מ"מ כשימצאנו ממילא קאי ברשותיה ויעבור עליו אם משהה מלשורפו דיאוש כ"ז דלא אתי לרשות זוכה ונודע לבעלים ממילא הוא שלו וא"צ זכיה אחרת: ולפ"ז מיושב קושית הפרי חדש על הטור דלמה לו לומר שמא ימצא גלוסקא יפה הא מעיקרא נמי עובר דזה אינו דמקודם שמצאו אינו עובר כיון דמסתמא איאוש מרה מניה וא"כ בודאי אינו עובר דלא מיקרי שלו כיון דכל הקודם בה זכה ולא מיקרי שלך ולכך קאמר רבא שמא ימצא וא"כ יעבור עליה אח"כ דיאוש בעת שנודע לבעלים ממילא קאי ברשותיה ויעבור עליה אם משהא אותה. וזה ניחא אליבא דרבא דאית ליה יאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ אינו עובר אלא משעת מציאה דמעיקרא מיקרי אינו שלו מחמת היאוש משא"כ לפי מה דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. א"כ אם נשאר גלוסקא יפה לאחר הבדיקה כיון דלא ידע דנפל מניה לא הוה יאוש כלל וברשותיה דמרה קאי לגמרי שפיר כתב הטור דעובר אף קודם מציאה בלא ביטלו. ואין להקשות אמאי שכתבתי דלכך נקיט רבא שמא ימצא דמעיקרא אינו עובר מחמת היאוש ומיקרי אינו שלו כיון דכל הקודם זכה בו הא כתב הר"ן ריש פסחים דלרבי יוסי דאית ליה דהפקר עד דמטי לרשות זוכה אמאי מהני ביטול הא מ"מ שלו הוא עד דאתי לרשות זוכה ע"ש ומשמע מדבריו דמיקרי לך אף שהרשות ביד כל אדם לזכות בו דלא דמי דהתם ודאי לר"י שהרשות בכל שעה לחזור בו בודאי לא נפיק מרשותיה כלל כיון דאין רשות ביד שום אדם לזכות בו בלתי רצון המפקיר דהא יכול לחזור והוה כמתנה שאמר הנותן לאחד לך משוך וקני דאף דהרשות ביד המקבל לזכות מ"מ קודם משיכה הוה ברשות הנותן לגמרי משא"כ גבי יאוש דכל זמן שאינו מוצאו לא מהני חזרה דידיה דהא מ"מ אייאש מיניה. א"כ לא מיקרי שלו כל זמן שאינו מוצאו:

ועפ"י האמור אפשר לתרץ קושיית התוס' על רש"י דלמ' צריך בדיקה בשביל בל יראה והא בביטול בעלמא סגי והבודק צריך שיבטל. ונראה לומר עפ"י מה שיש לדקדק דלמה נקיט רבא שמא ימצא גלוסקא יפה לשיטת התוס' לקמן (דף ו' ב') ד"ה ודעתיה עלי' שהפירוש הוא שלא בטל מאליה כמו פרורין. ועיין בר"ן שעמד בזה וכתב דלאו דוקא הוא:

ונראה לומר לפי מה שכתבתי לעיל דאחר הבדיקה מסתמא אייאש מרא מכל החמץ רק דהוה יאוש שלא מדעת דהא לא ידע דנפל מיניה. ועוד כתבתי דנהי דמתייאש מ"מ לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה וממילא כשמצאו עובר עליה דברשותיה דמריה קאי בלי שום זכיה. ואמרינן בב"מ (דף כ"א) דתאנה כיון דעבידי דנתרי הוה יאוש מדעת ע"ש וא"כ גבי חמץ כיון שכתבו כל הפוסקים דהוה מלתא דשכיח טובא דרגיל למצוא חמץ בחורים וסדקי' במקום שמשתמשין חמץ כל השנה והוה כמו עבידי דנתרי א"כ מיחשיב יאוש מדעת אף דלא ידע דנפל מיניה וא"כ קודם מציאה לא מיקרי שלו דהא איאש מיניה וכל הקודם בה זכה רק כל החשש הוא שמא ימצא ויעבור משעת מציאה ואילך וא"כ קשה דהיאך מהני ביטול של עכשיו דהא עכשיו לא הוה דידיה מטעם יאוש וכל הקודם בה זכה והפקר לא מהני בדבר שאינו ברשותיה ומכש"כ בדבר שאינו שלו ולכך נקיט שמא ימצא גלוסקא יפה דלא הוה יאוש כיון דלא ידע דנפל מיניה וגלוסקא יפה בוודאי לא עבידי דנתרי דמסתמא משמרין אותה כראוי וא"כ לא נפיק מרשותיה כלל דלא חשיב יאוש כיון דלא ידע דנפל מיניה ושפיר מועיל הביטול:

ולפ"ז מתורץ קושיית התוספת דשפיר כתב רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור על ב"י ולא מהני ביטול כיון דחמץ שאינו חשוב כ"כ עבידי דמיאבד וחשיב יאוש מדעת א"כ לאו ברשותיה קאי ולא מהני ביטול של עכשיו דהוא דבר שאינו שלו ומ"מ כשימצאנו יעבור עליו דאז ממילא ברשותיה קאי ושפיר צריך תרווייהו ביטול משום גלוסקא יפה דמועיל ביטול והפקר דברשותיה קאי ובדיקה בשביל חמץ דעבידי למיאבד דהוה יאוש ולא מהני ביטול של עכשיו. וצריך בדיקה כדי שלא יעבור בעת המציאה. ועיין בר"ן שכתב לשיטת רש"י ג"כ הוה ביטול מתורת הפקר ומדברי שאר הפוסקים לא משמע הכי אלא לשיטת רש"י שכתב דתשביתו דקרא היינו ביטול מדלא כתיב תבערו גזיה"כ הוא דמועיל ביטול:

ועיין בחק יעקב (סי' תל"ד) שהביא בשם המהרי"ק (סי' קמ"ב) דלשיטת רש"י אין לומר להוי הפקר דלאו מטעם הפקר הוא רק שעושה כעפר והוא גזיה"כ דמועיל ע"ש. ונראה לומר בטעמו דמדוע מועיל מה שאומר ליהוי כעפרא וגם אמאי אמרינן לקמן דלאחר זמן איסור לא מהני ביטול ונראה לומר לפי מה דאיתא לקמן (דף מ"ה) בכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה וכתבו התוס' שם דמותר לקיימה אף בראוי לאכילה דנפיק מתורת אוכל וכמו בית שסיככו בזרעים כדאמרינן בחולין (דף קכ"ט) דבטלה וטהור מלטמא טומאת אוכלין. ואם כן י"ל דטעמו דרש"י דמהני בעושה אותו עפר דמוציאו מתורת אוכל ואף דבכל דוכתא לא מהני יחוד גרידא רק על פי מעשה דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה ואין עולים מטומאה אלא בשינוי מעשה: וכ"כ התוספ' בסנהדרין (מ"ח) דכופת שאור מיירי בשינוי מעשה וכן בית שסיככו בזרעים הוה שינוי מעשה שהניחם על הבית לכיסוי. מ"מ י"ל לפי שיטת רש"י דהכא גבי חמץ גזירת הכתוב הוא דמהני מחשבה גרידא להוציאו מתורת אוכל ולעשותו כעפר. ולפ"ז שפיר אמרינן דלאחר זמן איסורא לא מהני ביטול דלאו דידי' הוא ולא מהני יחוד ומחשבה בדבר שאינו שלו כדאיתא מרובה (דף ס"ז) עורות של בעל הבית מחשבה כו' של גנב כו' ע"ש משום דלאו דידיה הוא:

ועפ"י זה נראה לתרץ קושיית הפרי חדש (סימן תל"א) על דברי התוספת שכתבו בפסחים (דף כ"ט ב') דמשהא חמץ ע"מ לבערו אין עובר באותו שהיה משום דמבערו לבסוף וא"כ קשה מאי קאמר בגמ' (דף ו') שמא ימצא גלוסקא יפה דמה בכך הא מ"מ ודאי ישרפנו אחר כן דלאו ברשיעי עסקינן וא"כ לא עבר על אותו שהיה. וגם השאג"א בתשובותיו תמה על דברי התוספ' אלו מכמה דוכתי ומפסחים (דף מ"ו) בסוגיא דבכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דמה כל החרדה הא לא עבר במשהא ע"מ לשורפו ע"ש:

ונראה דהא התוס' הקשו שם דאיך אמר דמ"ד מעל סבר לה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה הא מ"מ לא חזיא לפדות דיעבור עליו בבל יראה. ונראה לומר לפי מה שהקשו תוספ' בסנהדרין (דף מ"ח) דמקשה דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא מכפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס אמאי טהור. והקשו בתוס' דגם לאביי קשה דהא דוקא באורג י"ל דמהני אבל יחוד גרידא לא ותירצו דמיירי בשינוי מעשה דהא כל הכלים אין עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה. והקשו אחר כך דאם כן אפילו בלא נתנו לספר נמי טהור כיון דאיכא שינוי מעשה. והרא"ש (פכ"ח מכלים) תירץ דודאי מיירי בלא שינוי מעשה מ"מ אליבא דאביי דאמר הזמנה מלתא הוא ונאסר למלאכתו הראשונה לא בעי שינוי מעשה רק יחוד נמי הוה כמו שינוי מעשה ע"ש: ולפ"ז נראה לומר דאם מייחד חמץ לעצים לצורך הסקה א"כ לא עבר עליו בב"י דהא נפיק מתורת אוכל ומ"ש במיחד כופת שאור לישיבה או מיחד להסקה וכמו בית שסיככו בזרעים דנפיק מתורת אוכל, וא"כ לכאורה לריה"ג שפיר מצי לפדות וליחדו לשם עצים ואם כן לא עבר עליו כמו כופת שאור שיחדו לישיבה. ולא שייך לומר דלאו דידיה הוא ולא מהני מחשבה שלו ז"א דהא לריה"ג דמותר בהנאה א"כ חשיב ממון דידיה ושפיר מועיל יחוד: אך לפמ"ש בשם התוס' דבעי דוקא שינוי מעשה כמו בית שסיככו בזרעים דיש שינוי מעשה אבל יחוד לחודא לא מהני וא"כ נסתר זה. ומ"מ י"ל דהא בידו תיכף כשיפדנו ליתן על האש להסקה וליחדו לשם כך ואם כן חשיב שינוי מעשה כמו בסיככו לבית וכמו טח פניו בטיט (לקמן מ"ה) ואם כן לא עבר עלי' אף אם לא נשרף מהר מ"מ נפיק מתורת אוכל ולא עבר עליה וביותר נראה לומר ויתורץ ג"כ מה שתמה השאגת אריה דהיכן מצינו בלאו הניתק לעשה שמותר לעבור על הלאו ולקיים אח"כ העשה נהי דלא לקי אח"כ אבל לא שיהא מותר לעשות כן:

ונראה עפ"י סברת הרא"ש שכתב דהיכא דנפסל למלאכתו הראשונה חשיב כמו שינוי מעשה כמו כופה שיחדה לספר ואם כן גם הכא כיון דצריך לשורפו לקיים העשה ולתקן הלאו דבלא זה באם יאכילנו לכלב או לנכרי אם כן לא יתוקן הלאו שעבר רק בקיום העשה וא"כ כיון דצריך לשורפו מהני יחוד גרידא וחשיב שינוי מעשה כמ"ש הר"ש וממילא דאין עובר אף אם משהא אותו ע"מ לשורפו פו דמיד כשיחדו לשריפה נפיק מתורת אוכל וחשיב כמו כופת שאור שיחדה לישיבה:

ומ"ש באם יחדו לישיבה או לעצים וזה חשיב כמו שינוי מעשה מחמת שנאסר למלאכתו הראשונה דהיינו לאכילה כי בזה לא יתוקן הלאו שכבר עבר וזה הוא אי נימא דבל יראה הוא ניתק לעשה משא"כ אי נימא דתשביתו מעיקרא משמע אבל אח"כ אין שום עשה ולא מיתקן הלאו בשריפה. א"כ לא מהני יחוד גרידא בלא מעשה דהא אינו עומד לשריפה יותר מאכילה וכדי שלא יעבור אח"כ בבל יראה אפשר להאכילו לנכרי או לכלבים וא"כ לא מהני יחוד בלא שינוי מעשה ואם כן שפיר הוכיח הר"י דבל יראה הוא ניתק לעשה היינו דלא לקי עלי'. וממילא לריה"ג דשרי בהנאה מועיל יחוד גרידא שמיחדו להסקה ומותר להשהותו דחשיב כמו שינוי מעשה דהא נאסר למלאכתו הראשונה דהיינו אכילה דהא צריך לשורפו לתקן הלאו ולכך מותר להשהותו ע"מ לבערו ומיושב קושיית השאגת אריה דהכא לא עבר כלל משעה שמשהא ע"מ לשורפו:

ולפי זה קשה מהכא דמשמע שעובר בשוהא ע"מ לשורפו דהא לפי מה שכתבתי הוא מתורת יחוד שמיחדו להסקה ונפיק מתורת אוכל וכיון דאנן קיי"ל דאסור בהנאה א"כ לאו דידיה הוא ולא מהני יחוד בדבר שאינו שלו וזה נכון:

ועיין במקור חיים (סי' תל"א) שהשיג על מה שכתב השאגת אריה דלריה"ג דמותר בהנאה מיקרי חמץ ברשותו ומהני ביטול אף לאחר זמן איסורא והוא כתב דאף לריה"ג לאו ברשותו מיקרי כמו בכל איסורי הנאה שלא חשיב דידיה אף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ צ"ל דמחמת זה לאו דידיה מיקרי וה"ה לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנאה מ"מ אין מותר אלא להסיקו תחת תבשילו מחמת מ"ע דתשביתו וממילא לאו דידיה הוא דהא אינו יכול ליהנות אלא שלא כדרך הנאתן ע"ש:

ולפענ"ד צדקו דברי השאגת אריה ודברי המק"ח תמוהים דלדבריו תקשי דא"כ אף תרומה טמאה לא יוחשב דידיה הואיל ולשריפה קאי ומצוותו בשריפה כמבואר בשבת (דף כ"ה) וכ"כ התוספת פסחים (דף מ"ו) דמצוותו בשריפה דווקא ואסור להאכיל לכלבים ואם כן המקדש בתרומה טמאה יהיה הקדושין בטילין. וזה דבר שאי אפשר לאומרו ומה שהביא ראיה מכל איסורי הנאה דלאו דידיה הוא ואף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן לא דמי כלל דהתם כיון דאסרה התורה כל הנאות רק שלא כדרך הנאה מותר מדאורייתא א"כ לא חשיב נמי ברשותו דזה נמי מכלל הנאה הוא והתורה אסרה כל הנאות עליו ואם כן ממילא יצא מרשותו דמה שהוא ברשותו הוא כדרך הנאתו משא"כ גבי תרומה טמאה דמותר בהנאה רק שצריך לשורפו משום גזיה"כ לחד תירוצא בתוס' שבת (דף כ"ה) או מדרבנן משום דאיקרי קודש ואם כן השריפה הוא לקיים מצות המקום אבל לא נאסרו עליו שאר הנאות וא"כ שפיר חשיב דידיה דהא מ"מ יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה ומה בכך שהוא שלא כדרך הנאתו מ"מ שלו מיקרי ודידיה ממש הוא ואם כן גבי חמץ נמי לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנא' רק שצריך לשורפו משום מ"ע דתשביתו שפיר חשיב דידיה דלא יצא מרשותו כיון דלדידיה מותר בהנאה ודמי ממש לתרומה טמאה וזה ברור: ובעיקר הוכחת הר"י לקמן (דף כ"ט) מהא דאמרינן לריה"ג מעל משום דחשיב ממון דראוי לפדות והא שום אדם לא יפדה מחמת איסור בל יראה אפשר לומר דהא קיי"ל קידושין (דף ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ע"ש. ואם כן נראה דגבי הקדש דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין צריך לפדות לעצמו רק מהני באומר לגזבר הילך מנה ותצא דבר זה לחולין ומהני נמי מדין עבד כנעני אם כן שפיר ראוי לפדות באופן זה דהקדש יצא לחולין ואם כן ראוי להסיקה תחת תבשילו לריה"ג באופן שלא יתכוון לזכות בו וכמ"ש המג"א (בסימן תס"ו) במה שכתב הרמב"ם דמותר להתרפאות בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו שאין מתכוין לזכות בו דלא עבר עליה בבל יראה ע"ש וה"נ דכוותיה ראוי לפדיון באופן זה כנ"ל ויוכל לפדות ע"מ שלא יזכה בו אחר:

עיין בר"ן שכתב דאפשר שטעם זה החמירה תורה לעבור בבל יראה כו' ועיין בפר"ח (סי' תל"א) שתמה על זה וא"כ אמאי מהני ביטול מדאורייתא הא אכתי איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה ע"ש. עוד יש להקשות דא"כ היכי אמרינן לקמן (דף מ"ז) דלר"א דטובת הנאה ממון עבר הישראל על חלה טמאה בבל יראה דחשיב דידיה דט"ה ממון ע"ש אי אמרינן דטעמא דבל יראה דלמא אתי למיכל מיניה משום דלא בדילי מיניה כמ"ש הר"ן א"כ התם שהוא חלה ואסור לישראל לעולם בודאי בדילי מיניה ואמאי עובר לר"א:

ולכן נראה דטעות סופר יש בדברי ר"ן אלו וכן צריך להיות ואפשר עוד טעם זה מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה. ופירש הדברים לתת עוד טעם אמאי גזרו גבי חמץ טפי דלמא אתי למיכל מיני' יותר מבשאר איסורים וכתב שהוא מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה והוא ממש כדברי התוספת לתירוץ השני. ולכאורה צריך להבין דאמאי מהני ביטול והפקר שלא יעבור בבל יראה והא אי בעי זכה בה ולימא הואיל כדאמרינן גבי חלה טמאה (בדף מ"ו) דעבר עליו בבל יראה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלי': ועיין בר"ן בסוגיא דלמפרע הוא גובה דמסיק בגמ' דמתניתן מיירי במעכשיו לכך אחר הפסח מותר והקשה הר"ן דאכתי עבר עליו מטעם הואיל דבידו לפדותו ותירץ דבמחוסר ממונו לא אמרינן הואיל ע"ש וזה לא שייך גבי הפקר:

וראיתי בס' בית שמואל אחרון שהקשה קושיא זו ונראה לומר דדוקא גבי חלה טמאה עבר מטעם הואיל דמיתשל עלה וחשיב כדידיה לפי שאותו הזכות לשאול עלה אין לשום ב"א אלא לו לבדו וחשיב כשלו לענין בל יראה וכן נמי גבי מעכשיו שפיר כתב הר"ן מטעם הואיל ובידו לפדותו שזכות הפדיון ון אינו אלא לו לבדו. אבל גבי הפקר שכמו שהוא יכול לזכות בו גם לכל העולם יש זכות זה לזכות בדבר המופקר אם כן לא חשיב דידיה מחמת זה דהא גם לאחרים יש זכות זה. ושפיר לא חשיב שלך לענין בל יראה: או דאפשר לחלק דדוקא אי בעי מיתשל עליו חשיב כדידיה משום דחכם עיקר הנדר מעיקרא ואי יתשל עלה א"כ למפרע הוא שלו ושפיר עבר עלה בכל שעה מטעם הואיל דאם יתשל על החלה אחר כך אם כן למפרע היה שלו וחשיב כדידיה. וכן נמי גבי מעכשיו אם יפדנו אחר כך אם כן למפרע הוא שלא דהא לא נתקיים התנאי ושפיר הקשה הר"ן דיעבור עלה מטעם הואיל. אבל גבי הפקר דאפילו יזכה בה לא יהיה שלו אלא משעת זכייה ואילך לא חשיב כדידיה מטעם הואיל ואי בעי זכה ביה דהא לא יהיה שלו למפרע כנלפע"ד. אך מדברי התוס' (דף מ"ו) שהקשו דיעבור על של גבוה מטעם הואיל דאי בעי פריק לא משמע כן ע"ש:

דף ד.

גמ' בעי מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו כו'. עיין שו"ע (סי' תל"ו) ואם ישראל יוצא מבית נכרי תוך שלשים יום זקוק לבדוק ודוקא במפרש לים ע"ש והוא מדברי המרדכי ולכאורה קשה כאן דמדמינן למפרש בים ויוצא בשיירא תוך שלשים יום מה בכך דיקיים מצות ביעור בבית אחר הא מ"מ חל עליו חובת ביעור בית זה כמו בעשה ביתו אוצר תוך שלשים יום דזקוק לבער אף שבוודאי יקיים מצות ביעור בבית שדר בו מ"מ גם המקום הזה לא נפטר מתקנ"ח. ואי סובר הראבי"ה דלא דמי למפרש ביה ויוצא בשיירא דהתם אכתי החמץ בביתו הוא בתוך הפסח אבל כאן לאו בביתו הוא א"כ אפילו לא יקיים מצות בדיקה במקום אחר יפטור והיכן מצינו שיצרך להביא עצמו לידי חיוב מצות בדיקה ומהיכן למד הראבי"ה כן: ונראה לומר בסברת הראבי"ה דודאי אינו מדמה למפרש בים כו' כיון דאינו בביתו לא חל עליו חובת בדיקה כמ"ש הט"ז (ס"ס תל"ו) ע"ש. אך מ"מ הביטול דאורייתא שהוא מחמת בל יראה לשיטת הרבה פוסקים דעובר עליו אפילו קודם מציאה אם כן אפילו אינו ביתו מ"מ מחויב לבטל משום בל יראה וממילא צריך גם כן לבדוק דבלא זה שמא ישכח ולא יבטל כדאמרינן לקמן (דף ו' ב') וניבטלי' בחמש כיון דלאו זמן איסורא דלמא פשע כו' וא"כ שפיר כתב הראבי"ה דאם נכנס לבית אחר ושם יבדוק ויבטל וממילא גם זה החמץ נתבטל לפמ"ש הטור דלא יאמר בהדין ביתא כדי לכלול גם החמץ שבמקומו' אחרים לכך אינו צריך לבדוק בית זה דיזכור הביטול על ידי הבדיקה של בית שדר בו:

ועפ"י זה מתרץ קושיית הח"י שהקשה דהא מ"מ יקיים מצות ביעור אף במדבר בכיסין שלו. ולפי הנ"ל מיושב דבמדבר אינו צריך לבטל דלא שייך שמא ימצא גלוסקא יפה כיון שמבער מה שנמצא אצלו ואם כן אכתי חיישינן דלמא ישכח הביטול. ומיושב נמי מה שהקש' הטור על הראבי"ה דלמה צריך ביעור דבודאי הפקירו כשיצא מבית וכתב הב"י דהא לא סגי בביטול לחוד ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש כיון דממילא נעשה הפקר א"כ לא שייך שמא יפשע ולא צריך בדיקה כיון דאינו בביתו וא"ש. אחר כתבי זאת מצאתי כן במשבצות זהב ע"ש:

ועל זה מה שכתב הטור דאין מברכין על הביטול משום דאיתא בלב קשה דאם כן אמאי מברכין על הפרשת תרומה דהא איתא נמי במחשבה ואין לומר משום דמצות נתינה ליתן יש בה מעשה דזאת מצוה אחריתי היא ואין לומר דההפרשה תחילת נתינה היא כמו שכתבו אצל בדיקה דתחילת ביעור הוא נראה דוחק קצת. ועוד דע"כ שהפריש תרומה דליכא גביה מצות נתינה לא יברך על הפרשה:

ונראה לכאורה לומר לפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות גבי גמר להוציא פת חוטין דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו שהיה רוצה להוציא הדיבור ומחשב בלבו דברים אחרים לא אזלינן בתר מחשבה משא"כ היכא שרוצה לומר עולה ואומר שלמים דפומי' אתקיל ליה ע"ש. ואם כן בכל מקום לא אזלינן כלל בתר מחשבה היכא שסותר הדיבור ואם כן בתרומה היכא שהוציא בשפתיו ומחשב ביטול הדיבור [אזלינן בתר הדיבור] ולכך שפיר מברכין על הדיבור כיון שהדיבור עיקר. ולא מיקרי ברכה על המחשבה בשא"כ בחמץ לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דמדין הפקר לא מהני שאינו לשון הפקר כלל בזה שאומר להוי כעפרא רק בחמץ גילוי דעתא סגי ואם כן אפשר לומר דאם מחשב בלבו לבטל הדיבור אזלינן בתר המחשבה כיון שהדיבור בעצמו גרוע ואם כן אף שאומר הביטול מ"מ צריך גם כן להמחשבה שבלבו ולכך אין מברכין. ועיין בפמ"ג (סי' תמ"ח במג"א סק"ח) וכן משמע מדברי הר"ן שכתב דהביטול תלוי בדעת בני אדם ואמאי הא הוה דברים שבלב אלא כדכתיבנא מחמת דהלשון גרוע ולא מהני רק מחמת גילוי דעתא ולכך בעי גם כן המחשבה:

ולפמ"ש צריך לומר דאף אם מפרש במחשבה תרומה מ"מ צריך לברך כיון דכבר תקנו הברכה על הדיבור וכדמוכח ממשנה פ"א דתרומה דאלם אין מפריש משום הברכה ע"ש מוכח דגם במחשבה צריך ברכה (ועיין בגיטין דל"א ובתוס' ד"ה במחשבה כו' ע"ש):

דף ה:

גמ' לא קשיא הא דקיבל עליו אחריות כו'. עיין ברא"ש שכתב על דברי הגאונים במפקיד אצל נכרי דהישראל עובר וכיון שהשאילו לשמירת ממונו ביתו קרינן וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ע"ש. ותמה הש"א דאי מיירי בלא מעכשיו הא נכרי מישראל לא קני משכון ואי במעכשיו כדמסקינן לקמן (דף ל"א) אם כן לא אצטריך למעט מחמת שאינו ברשותו דת"ל דלא דידיה הוא ע"ש:

ונראה עפ"י מה שתירצתי דברי הרמב"ם (פ"ד מה' חמץ) שכתב דאף במעכשיו בעי הגיע זמנו קודם הפסח ותמה עליו הרא"ש דהא לאביי אמרינן בגמ' דאי למפרע הוא גובה מותר בהנאה אפי' בגבאו אחר הפסח ובודאי לא גרע מעכשיו מלמפרע גובה אליבא דאביי:

ואמרתי ליישב דהנה הר"ן הקשה דמאי מהני מעכשיו הא אכתי אי בעי פריק לה הוה כדידיה כדאיתא פסחים (דף מ"ו) בחלה דעובר משום דאי בעי מתשיל עליו. ותירץ במחוסר ממון לא אמרינן הואיל ע"ש:

ונראה דטעמא דמלתא הוא עפ"י מ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' מע"ש) אין פודין במעות שאיני ברשותו כו' נפל כיסו לבור והוא יכול להוציאו פודין בו וכתב הכ"מ דבירושלמי מוכח דדוקא באם נפל מאה מנה ויכול לה ציאו בחמשים מנה אז פודין במה שיתר על ההוצאה דזה הוה ברשותו ע"ש. אם כן מוכח דאף בשלו ממש באם נפל לבור מ"מ מה שנגד הוצאה נקרא אינו ברשותו ואם כן מכל שכן במעכשיו דבאמת לאו דידיה הוא רק מטעם אי בעי פריק דודאי אמרינן כיון שצריך להוציא הוצאות הוה דבר שאינו ברשותו כמו בנפל כיסו לים. ולפ"ז מה שיתר על מעות הפדיה שפיר הוה דידיה מטעם אי בעי פריק כמו גבי מע"ש:

ולפ"ז מיושב קושיית הרא"ש דודאי לאביי דאמרינן למפרע הוא גובה א"כ לא הוה דידיה רק כנגד החוב מה שבא אחר כך לכלל גביה וע"ז לא שייך הואיל ובעי פריק כיוון שצריך להוציא הוצאות כנ"ל. משא"כ גבי מעכשיו דמיירי בהרהינו אצלו בודאי שוה יותר מכדי חובו וע"כ צ"ל כן דהא כתב הרב המגיד דלכך בעינן מעכשיו בהגיע זמנו קודם פסח דאלת"ה הוה אסמכתא ע"ש ובאסמכתא בעינן דווקא גזים כדאיתא ב"מ (דף ק"ד) וא"כ דשוה יותר מכדי חובו שפיר בעינן הגיע זמנו קה"פ דבלא"ה אמרינן הואיל והוה דידיה מה ששוה יותר וממילא הכל אסור באכילה לאחר הפסח וגם אפילו בהנאה רק למכור כולו חוץ מאיסור הנאה שבו אפשר דמותר כדאיתא בע"ז (דף ע"ד) ולכך כתב הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם הפסח וא"ש: והנה לכאורה יש להבין בטעמא דהרא"ש שכתב כיון שהשאילו ביתו לשמירתו ביתו קרינן ליה והא גם שאלה ושכירות קרקע בעי חזקה או קנין אחר כמ"ש התוס' ב"ב (דף פ"ה ב') ואמאי הוה ביתו:

אך נראה לומר דהא לכאורה צריך להבין ר"א דאית ליה הואיל גבי חלה אמאי אינו עובר על הפקר המונח בביתו ולא אמרינן הואיל ובעי זכי ביה וא"כ מאי מהני ביטול דהוא מתורת הפקר לשיטת התוס' אך צ"ל דהואיל לא שייך רק בדבר שביד הבעלים לעשותו לא ביד אחר ולכך אמרינן הואיל והוה כדידיה. משא"כ לומר דאי בעי זכי ביה דגם ביד אחר לזכות בו לא שייך לומר דהוה כדידיה מטעם הואיל. ועיין לקמן (דף מ"ו ב') תוספ' ד"ה הואיל שכתבו דלא אמרינן הואיל אי בעי פריק ע"ש י"ל ן נמי מהאי טעמא דהא כל אדם יכול לפדותו:

ולפ"ז שפיר י"ל דלכך הוה ביתו דכיון שהשאילו לשמירת ממונו אף דלא עביד שום קנין לשם שאלה מ"מ אמרינן הואיל אי בעי יכול לעשות קנין ושפיר מיקרי ביתו. והא דאיתא בפוסקים (בסימן תמ"ח) בנכרי שהביא דורון לישראל בפסח ואמר שלא יזכה לו רשותו ע"ש ואכתי נימא הואיל אי בעי זכי ביה י"ל דכיון דאינו רוצה לזכות בו הוה כהפקר כמו דאמרינן נכסי כותי הרי הם כהפקר עיין בבא בתרא (דף נ"ד) דנכרי אסתלק ליה וה"נ נכרי אסתליק ליה וישראל לא זכה דאינו רוצה לזכות. ושוב הוה הפקר וא"ש:

ועפ"י האמור יש ליישב דברי הרא"ש דהנה התוס' כתבו לקמן (דף מ"ו) דלכך אסור לאפות ולא אמרינן הואיל דהוה תרי הואיל דלא אמרינן ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל ובמעכשיו רק דהגיע זמנו אחר הפסח דמחמת מעכשיו לחודיה עבר עליו מחמת הואיל אי בעי פריק הוה כדידיה רק דממעטינן מחמת שאינו ברשותו ולא שייך מה שכתב הרא"ש דעובר המפקיד משום שהשאילו ביתו דהא כתבתי לעיל דמחמת זה לחודיה לא מיקרי ביתו כיון דבעי קנין להשאלה רק מחמת הואיל דמצי עביד קנין ואם כן הוה תרי הואיל ולא אמרינן, ושפיר ממעטינן מבבתיכם דאינו עובר במעכשיו מחמת שאינו ברשותו וא"ש:

דף יא:

מתניתן ר"מ אומר אוכלין כל חמש כו' ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין וכו' לכאורה קשה דאמאי הקילו בהנאה טפי מבאכילה דגם הנאה הוא מדאורייתא ועיין בפ"י שעמד בזה. ומ"ש. דחשו לפסידא לענין הנאה אין מספיק כ"כ. ונראה דמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דבכל הנאה ליכא מלקות ולכך הקילו באיסור הנאה. אח"כ מצאתי בצל"ח (דף ו' ב') שכ"כ. אך לשיטת התוס' דיש מלקות בהנאה קשה כנ"ל. ונראה דאפי' לשיטת התוס' מ"מ במאכיל לבהמתו דהיינו במניח לפניה ואינו תוחב לתוך פיה נרא' דליכא מלקות דהוה לאו שאין בו מעשה דבשעת שנתן לבהמתו אכתי לא אתעבד איסורא ואפילו לענין נזיקין אמרי' בב"ק הנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוה רק גרמא דהוה לה שלא תאכל ולא ברי הזיקא ואם כן לענין הנאה נמי הוה לאו שאין בו מעשה בשעה שנהנה ואם כן לא שכיח לבוא לידי מלקות בהנאה וגם על ידי מכירה כיון דכל החששא הוא שיטעה בין חמש לשבע אם כן נראה דלא חשיב הנאה רק מקח טעות ולא חשיב הנאה וממילא לא משכחת הנאה רק בתוחב לפי בהמתו וכהאי גוונא דהוה מלתא דלא שכיח לא חשו רבנן. אך אכתי יש לדקדק דאכתי אמאי לא גזרו בשעה חמישית לשרוף משום חששא דבל יראה דיש מלקות לשיטת הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה) דהיינו בקנה חמץ או בחומצו וכיון דמותר בהנאה ממילא רשאי לקנות ולמכור בשעה ה' ואתי לידי איסורא דאורייתא שיש בו מלקות שיטעה בין ז' לחמש. ולפי מה שכתוב הה"מ (בפ"ג מחמץ ומצה) דליכא בל יראה עד הלילה ניחא והוא גם כן שיטת הראב"ד שם אך לשיטת רש"י דאיכא בל יראה משש ולמעלה ועיין בחק יעקב (סי' תמ"ג) קשה. וצ"ל דאית ליה דלא לקי על ב"י דהוה ניתק לעשה. וכמ"ש התוס' פסחים (כ"ט ב') ועיין בתשובת נוב"י שכתב דלר"י דאית ליה חמץ לפני זמנו בלאו ממילא עובר בבל יראה דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ ע"ש:

עוד יש לראות לשיטת ר"ת דבשעה ששית אינו בשריפה רק לאחר זמן איסורו א"כ קשה אמאי שורפין בתחילת שש ולא מיקיימא מ"ע דאורייתא ואמאי לא ימתינו עד שבע לקיים מ"ע של שריפה כמ"ש הפוסקים שיש לשרוף קודם הביטול כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו והיינו מדאורייתא דמדרבנן אפילו לאחר הביטול בעי שריפה ולא שייך למימר דלא אתי למיכל מיניה כיון דשש גופו אינו אלא מדרבנן. אך לשיטת רש"י דאיכא ב"י ממש ולמעלה אתי שפיר דגם לענין בל יראה חיישינן דלמא אתי למיטעי ולשיטת הראב"ד והרמב"ם צ"ל דמפרשי כפירוש רש"י דשלא בשעת ביעורו היינו שש: תוס' ד"ה זה ידע בעיבורו של חדש כו'. והקשה ריב"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דידעי בעיבורא דירחא כו' והקשה הפ"י דלמא באמת דייקינן ושאלינן להו כו' ונראה דהנה התומים (בסי' כ"ט) הקשה על דברי המחבר דכתב דקודם שנחקרו העדים יכולים לחזור בהם והוא מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות עדות) ומדוע לא הביאו הפוסקים בהתוס' חולקים בזה דהא כתבו לקמן דדייק בפ' בן סורר ומורה דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי דאי לאו הכי הוה חוזרים ומגידים. ועיין בנתיבות שכתב לתרץ דדוקא לבטל עדות נאמנים דלא עדיף מאלו אמרו אחר כך א"י באחד מהחקירות אבל מכל מקום לא יהיו נאמנים לומר על יום אחר ע"ש:

ולדעתי אין נראה כלל כיון דיכולים לחזור מהגדתן הראשונה אמאי לא יהיו נאמנים להעיד אח"כ על זמן אחר ומה בכך שהכחישו א"ע בחקירות כיון דעדיין יכולים לחזור בהם. ובישוב דברי התוס' נראה דודאי ע"כ גם התוס' אזלי בשיטת הרמב"ם דקודם גמר החקירות יכולים לחזור בהם דאי לאו הכי לא מקשי התוס' מידי דנהי דאזלינן בתר רובא מכל מקום מה נפסיד אם נדייק בהם יקשה דכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דודאי טעה כדי שלא יהא מוכחש מחבירו וא"כ אף שיאמר דידע בעיבורא דירחי הו"ל חוזר ומגיד אלא ע"כ דהתוס' סוברים דקודם גמר החקירות יכולים לחזור ושפיר מקשי. והא דכתבו התוס' דהוו להם חוזרים ומגידים ואף שעדיין לא נגמרו כל החקירות נראה לומר דודאי בד"מ דלא בענין דו"ח ממילא אינם יכולים לחזור בהם וכמ"ש הסמ"ע (סי' כ"ט):

והנה לשיטת רש"י ב"ק (דף נ"ג ב') הא דפטור אדם מכופר היינו משום דקלב"מ ומהני תפיסה לשיטת רש"י וכמ"ש הגהת אשר"י פרק שור שנגח ארבעה וחמשה ע"ש ואם כן אם אומרים פלוני הרג את הנפש יש גם כן ד"מ דהא נ"מ לענין תפיסה וכיון דבד"מ לא בעינן דו"ח ואינם יכולים לחזור בהם. אם כן ממילא לא מהני גם כן עדותם לענין נפשות לומר על יום אחר דהוה להו חוזרים ומגידין דהא לענין ממון כבר יש תורת עדות עליהם ודוקא לענין שיבוטל עדותם לגמרי מהני בד"נ כיון דעדיין לא נחקרו. אבל לא להעיד על יום אחר כיון דלענין ממון הוה עליהם שם עדות והוו חוזרים ומגידים:

ואין לומר דמ"מ לענין נפשות מהני חזרתם דהא כיון שנתקבל עדותם לענין ממון אם כן ממילא ממנפ"ש פסולים אם מחמת הגדה הראשונה או האחרונה ודוקא אם ליכא בעדותן רק ד"נ לחוד שפיר לא נפלו כלל דקודם גמר החקירות אין עליהם תורת עדות כלל ולא עברו על לא תענה משא"כ הכא דיש גם כן ד"מ. ולענין ממון הוה שפיר הגדה מעליא אפילו קודם גמר החקירות וממילא אינם יכולים לחזור על יום אחר אפילו לענין נפשות דהא ממה נפשך איפסלו מהגדה ראשונה:

ובזה מיושב גם כן מה שהקשה התומים על דברי הט"ז שכתב דדוקא בהכחשת חקירות מתרצינן העדים כדי שלא יפסלו משא"כ במנה ומאתיים דהוה הכחשות בדיקות ולא נפסלו לכך אמרינן מסתמא דהוה כמוכחשין עיין שם בדברי הט"ז חו"מ (סי' ל') והקשה בתומים דאם כן גם בשני ימים ושלשה ימים אמאי מתרצינן להו דטעה בעיבורא דירחא והא לשיטת הרמב"ם לא הוה חוזר ומגיד קודם גמר החקירות. וע"כ צ"ל דקושיית הגמ' בסנהדרין דאי לא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן דטעה בצרי ליה מחקירות דכמה בחדש אבל מכל מקום לא נפסל כלל דהא קודם גמר החקירות יכול לחזור בו ע"ש: ולפי הנ"ל ניחא דאכתי יהיה נפסל מחמת הכחשה דהא נכלל גם כן בתוכו ד"מ ואין יכול לחזור בו ולכך שפיר מתרצינן להו. והנה כ"ז לא שייך רק בקצת ד"נ דהיינו באומרים פלוני הרג את הנפש. אבל בד"נ אחרים דליכא כלל ד"מ לא שייך זה ובודאי יכולים לחזור ולהגיד. ולפי"ז שפיר הקשו התוספת דודאי אי אפשר לומר דבאמת בדקינן להו ואומרים שטעו דאם כן אפילו בג' וה' נמי אמאי עדותן בטילה כיון דאומר בפירוש שטעה בשני עיבורין ונהי דהוה חוזר ומגיד מכל מקום קודם גמר החקירות יכול לחזור בו והוה כמעיד מחדש והיכא דליכא כלל נ"מ לענין ממון ודאי דמועיל הגדה חדשה. ובמתניתן סתמא קתני דמשמע דמיירי בכל ד"נ ולכך כתבו התוס' דבאמת לא בדקינן להו רק מחמת שמכוונים ליום אחד אמרינן מסתמא דטעו משא"כ בשני עיבורין דלא אמרינן דטעו הוה להו כחוזרים ומגידים וממילא בצרי להו מחקירות דכמה בחדש:

אך לפ"ז אכתי תקשה מה שהקשה התומים לשיטת הט"ז דהיכא דלא נפסלו לא מתרצינן להו ואמאי מתרצינן בשניים ושלשה בד"נ דלא נ"מ לענין ממון. ואפשר לומר דאכתי יש נ"מ לענין לפסול לעדות דלא בעי ג"כ דו"ח ויש עליהם תורת עדות ועיין בתשובת נוב"י חלק אהע"ז (סימן נ"ז) שכתב דלפוסלו בעינן דו"ח דלא שייך נעילת דלת ע"ש ונסתר זה. וגם לענין הרג פלוני את הנפש יש ג"כ לראות דאפשר דבעינן לענין כופר דו"ח דלא עדיף מגזילות וחבלות דלא שכיחי דבעינן דו"ח כמבואר בח"מ (סימן ל'): עוד נראה ליישב דברי התוס' במה שכתבו דהוה חוזרין ומגידין דאין הכוונה דאין יכולים לחזור בהם דודאי קודם גמר החקירות יכולים לחזור רק כיון דבד"נ בעינן שיגידו כאחד כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' עדות) והבדיקה והחקירה של עדים הם זה שלא בפני זה כמבואר במתניתן דסנהדרין (מ' ובודאי ע"כ צ"ל דמתחלה העידו שניהם יחד בתכ"ד רק אח"כ החקירות לא בעינן תכ"ד דאינו אלא לפרש עדותם וכיון דנימא דרובא לא טעי א"כ תיכף שאמר בשלשה בחדש הו"ל עדות מוכחשת ונתבטל הגדה הראשונה ואחר כך שמכוונים ליום אחד הו"ל הגדה חדשה והוה לאחר כ"ד אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא ולא נתבטל כלל הגדה הראשונה:

ובמה שכתבתי מתחלה יש ליישב מה שעמד הצל"ח לקמן על דברי התוס' ד"ה באיזה יום שהקשו דלמה לשאלם באיזה יום דהוה להו חוזרים ומגידים כו' והקשה הצל"ח דאמאי לא הקשה כן בסנהדרין על גוף המשנה. ונראה לומר דהא יש להבין דמה הקשו התוספ' דהוה חוזרים ומגידים דהא קודם שנחקרו יכולים לחזור בהם. וכן הקשה בתומים:

ולפי הנ"ל ניחא דקושיית התוס' הוא דאין סברא כלל לומר דהחקירות יהיו רק לבטל עדותן והכא כיון שכבר אמרו בכמה בחדש ממילא לא יהיו נאמנים להגיד על יום אחר דהוה חוזר ומגיד כיון דלענין ממון כבר נגמר עדותם. וממה נפשך נפסל מחמת הגדה הראשונה דחשוב עדות לענין ממון:

והנה בסנהדרין (דף כ"ז) סבר ר"מ דהוזם בד"נ פסול לד"נ ור"י פליג דכשר (לד"מ) [לד"נ] וא"כ לר"י שפיר יכולים להעיד על יום אחר ומהני עדותם ולא שייך דנפסל מחמת הגדה הראשונה שהיה בשקר דהא הוזם בד"מ כשר לד"נ ומצינן למימר דמתניתן אתיא כר"י ולכך מקשו התוס' בסוגיא זו דאמרינן דרישא ר"מ היא ולר"מ הוזם בד"מ פסול לדיני נפשות ושפיר מקשו דהוה חוזרים ומגידים:

והנה מה שפיקפקתי על זה לעיל דגם לענין כופר בעינן דו"ח דלא עדיף מחבלות דלא שכיחי דבעינן דו"ח יש לישב עפ"י מ"ש הנוב"י (סי' ע"ב) דבד"מ אפילו מדאורייתא דבעינן דו"ח מ"מ בא"י לא נתבטל בד"מ דלא בעינן יכול להזימה בממון ע"ש. ואם כן אינו יכול לחזור בו קודם גמר החקירות דהא אפילו יאמר א"י על שאר החקירות לא יתבטל העדות. ועיין מ"ש לעיל לסתור דברי הנוב"י בזה:

ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה בתומים (סי' ל') על שיטת הט"ז שם דהיכא דהוה מוכחשין מתרצינן העדים בכל מה דאפשר ודוקא בבדיקות שלא נפסלו בשביל זה לא מתרצינן להו. והקשה התומים. מסוגיא זו דאמרינן לקמן אלו דייקינן בהני סהדי דהאי דאמר שתיים תחלת שתיים כו' דאלמא דלא אמרינן דנימא לקולא דלא ליהוי כמוכחשין ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דקושיית הגמ' הוא דמסתמא הבדיקות הם כסדרן השנוים במשנה דפרק היה בודקין קודם שגמרו כל החקירות דהיינו באיזה מקום לא הוה עליה שם עד כלל וכיון שתיכף נראה כמוכחשין למה לנו לשאול כלל על איזה מקום רק נידון אותם כמוכחשין ולא שייך לאוקמינהו בחזקת כשרות כיון דעתה לא גמר ערותו ויכיל לחזור ולומר מבודה אני ומה שאמר שהיה בשעה שלישית וא"כ מכחיש לראשון שלא הרג בשעה שניה. י"ל דלאו הכחשה היא כמו שמבואר בח"מ (סי' כ"ט) דאם אמר פלוני היה עמו והאחר מכחישו דלא נתבטל העדות מחמת זה רק דעיקר הכחשה יהיה מה שאומר שהיה בשעה השלישית ובזה קודם גמר עדותו יכול לחזור בו ולא הוה בחזקת פסול. ושפיר מקשה הגמ' דאמאי נידון אותם לתרץ דבריהם:

[וקצת יש לפקפק על זה דמ"מ הוה הכחשה לגבי עד הראשון שהכחיש אותו שלא היה בשעה שניה שראהו חי בשעה שלישית לפי דבריו שאומר שבג' הרגו והוה הכחשה עד לגבי עד דאחד מהם נפסל כמ"ש הש"ך (בסי' ל"א) וממילא ראוי לאוקמיה בחזקת כשרות לפי שיטת הט"ז. אך נראה לומר דהא דעד לגבי עד נפסל אחד מהם היינו דוקא בכל עדיות שבתורה שראוי לצרף עדותו דהא פסקינן דשומעין דבריו של זה היום ולא בעינן תכ"ד אבל בעדות נפשות דבעינן תכ"ד וא"כ י"ל דעל ע"א לא הוה שם פסול כלל דלא הועיל בעדותו כלל ולהצטרף לאחר נמי לא חזי דהא בעינן תכ"ד ובידו שלא להעיד שנית כשיבא אחר ומיושב קושיית התומים]:

רק לפמ"ש לעיל דנ"מ גם לענין ממון לענין תפיסה ושפיר הוה מוכחשין דלענין ממון לא בעינן דו"ח וממילא ראוי לצרף עדותן כדי שלא יהיו מוכחשין. אך די"ל דכיון דאמרינן דקלב"מ ופטור לשלם ממון רק דנ"מ לענין תפיסה ממילא לא שייך נעילת דלת ובענין דו"ח:

ובזה אפשר ליישב דקדוק הצל"ח דאמאי לא מקשה רבא מר"מ אלו דייקינן. ונראה לומר לפמ"ש הצל"ח דלכאורה מוכח מהא דכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב דקשה אמאי לא אמרינן קלב"מ ואם אין קרן אין חומש כמ"ש התוספת לקמן (כ"ט) וצ"ל דר"מ פליג על תנא דבי חזקיה וסובר דחייבי מיתות שוגגין חייבים בתשלומים דבלא זה יש כמה תנאים דלית להו דתנא דבי חזקיה כמ"ש התוס' כתובות (דף ל"ה) וא"כ לר"מ לא קשה אלו דייקינן די"ל דמתרצינן אותם כדי שלא יהיו מוכחשין ואפילו דנהי דלא נשאל אותם באיזה מקום מ"מ הא לגבי ממון לא בעינן דו"ח ולר"מ חייבי מיתות שוגגין חייבין וכיון דנימא דלא נקטיל מספיקא מ"מ הוה עדות לגבי ממון דלא בעינן דו"ח וממילא איפסל וראוי לתרצם כדי שלא יהיו מוכחשין ולכך מקשה מר"י דאית ליה כדקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין ולא נ"מ לגבי ממון ולגבי נפשות לא שייך עליו שום פסול או מטעם דלא נגמרו החקירות או כמ"ש למעלה דכיון דאין ראוי להצטרף למחר דבעינן הגדה תכ"ד ושפיר מקשה אלו דייקינן:

[ובזה מיושב קושיית התוס' דאמאי נקיט שזה יודע בעיבורו של חדש ולא נקיט איפכא שזה ידע בחסרונו והיינו אם היה החודש חסר. ונראה לומר כיון דמתניתן אשמועינן דרובא טעי בעיבורא דירחי ולכך מתרצינן דבריהם דבלא זה לא הוה מתרצינן דבריהם כמו דאמרינן לענין שעה אלו דייקינן והטעם כיון דעדיין לא נגמרו החקירות ומיד כשנראה מוכחשין וממילא לא בדקינן להו יותר אבל על הראשון בודאי מתרצינן דבריהם דהא מקודם לא ידעו שיהי' מוכחש. ויש לפקפק דהא מיד נתברר שהוא מוכחש מעצמו נגד יום השבוע:

וגם אפשר לתרץ קושיית התוס' דודאי נראה אם העדות הוא בתשרי לא שייך לומר דלא ידע אימת הוקבע ר"ח דהא ידעי אימת ר"ה רק דמיירי בשאר החדשים ולכך נקיט עיבורו של חודש דמוכח דמיירי בשאר חדשים לא בחודש תשרי דהא אמרינן בראש השנה (י"ט ב') דמעזרא ועד רבי לא היה אלול מעובר]:

ובעיקר קושיית התומים על הט"ז מהא דאמרינן אלו דייקינן וכתב דאין לחלק בין ד"נ לד"מ ולדעתי מוכרח ע"כ לחלק דהא אמרינן (סנהדרין דף ל') דעדות המכחישין זה את זה בבדיקות כשרין בד"מ. והטעם דאמרינן עבידא למיטעי וכדאמרינן ב"ב (דף נ"ו ב') בין חיטי לשערי טעי אינשי ובד"נ פסולה אף בבדיקות די"ל דטעי הרי מוכח להדיא דבד"נ לא אמרינן דטעי רק בדבר שרוב העולם טועין וכדאמרינן בעיבורא דירחי או בטעות השעות אבל מסתמא לא מתרצינן להו לתלות בטעות בד"נ ולכך אמרינן שפיר בד"נ אלו דייקינן כו' ושמא זה כוון לתחלת השעה וזה בסופו אבל בד"מ דכשר בהכחשה בבדיקות אף שנראה כמכחישין מכל מקום מתרצינן להו דטעי במה דאפשר דטעי ומכש"כ היכא שאין ידוע שמכחישין זה את זה דתלינן שאין מכחישין זה את זה. ובזה מיושב קושיית הפ"י על דברי רש"י דנקיט הואיל ויש טועין בכך מצווין אנו שלא לחלוק עדותן והא בסנהדרין מסקינן מטעם דאזלינן בתר רובא:

ולפי הנ"ל מיושב דודאי לפי המסקנא דמסקינן דאמרינן אלו דייקינן בד"נ וכ"ז שלא נתברר הרוב אמרינן בד"נ לבטל עדותן ולכך צריך לומר מטעם דרובא טעי בעיבורא דירחא אבל לאביי דלית ליה דדייקינן בד"נ ועכ"ז לא מבטלינן עדותם אף דליכא רוב לומר אם כוון לסוף השעה או לתחלתו מ"מ לא מבטלינן עדותם ולכך לא צריך לומר דרובא טעי דאפילו אם הוא ספק השקול לא מבטלינן עדותן ורש"י פי' כאן לפי הס"ד דאביי דלא אמרינן אלו דייקינן כו' ובסנהדרין אזלא הסוגיא אליבא דהלכתא דפסקינן כרבא דלקמן. וצריך לומר מטעם רובא טעי וא"ש:

והנה גם בד"נ נראה דוקא היכא דאיכא ריעותא לפנינו כמו כאן דמ"מ יש הכחשה דזה אומר שתים וזה אומר שלש רק דמתרצינן להו דטעי לכך פריך הגמר' דלמא זה כוון לתחלתו וזה לסופו אבל היכא דליכא הכחשה וריעותא כלל י"ל דגם בד"נ לא מחזקינן להו במוכחשין. וכן משמע מדברי הט"ז (בסי' ל') וגם התומים (בסי' ל') כתב די"ל כן רק דלא ניחא ליה לחלק בכך. והנה אם נימא דאפילו היכא דליכא ריעותא כלל לא מתרצינן להו בד"נ ומחזקינן להו במוכחשין מחמת דכתיב ושפטו העדה. יש ליישב מה שדקדק הצל"ח דאמאי לא מקשה רבא אלו דייקינן על ר"מ די"ל דלר"מ דאין אדם טועה ולא כלום. ומוכח בסנהדרין (דף מ' ב') דרבי קרא רק שבע חקירות לא יותר וא"כ מוכח מקרא דאין צריכים להעיד על כמה בשעה וא"כ אי אמרינן דמסתמא מחזקינן להו במוכחשין א"כ אפילו באומרים שניהם על שעה אחת קשה דנימא דזה כוון לתחלתו וזה לסופו והוה מוכחשין וע"כ צריך לשאלם על כמה בשע' ובאמת מקרא מוכח דלא צריך חקירה בכמה בשעה. אלא ע"כ דגם בד"נ לא מחזקינן להו כמוכחשין ולא אמרינן לענין זה ושפטו העדה ולכך מקשה על ר"י דאית ליה דאדם טועה חצי שעה ללישנא קמא או ללשנא בתרא טועה בשעה וא"כ לא מוכח מקרא דלא אמרינן ושפטו לענין זה דהא במעידין שניהם על שעה אחת אפי' אם נימא דזה כוון לתחלת השעה וזה לסופו לא הוה מוכחשין. ושפיר מקשה אלו דייקינן ואתי שפיר: ולכאורה יש לראות לפמ"ש הסמ"ע (בסימן כ"ט) דבממון דלא בעינן דו"ח תיכף אינו יכול לחזור בו וא"כ קשה בעדי גניבה לענין קנס לכאורה הוה עדות שאאי"ל דהא אמרינן בב"ק (דף ע"ג) דאי אמרי' למפרע הוא נפסל לא משלמי אבטיחה דאיגלאי מלתא דבשעתא דאסהידו פסולים הוו וכיון דלענין קנס בעינן דו"ח ובודאי לא העידו תיכף באיזה שבוע וחודש רק לאח"כ לאחר ששאלום הב"ד ועדותם לא נגמר לענין קנס עד שאמרו באיזה שעה ומקום וא"כ אין לחייבם על אמירה הראשונה שהיה בלא דו"ח רק על מה שהעידו על היום ועל השעה ועדותם לענין גוף הקרן תיכף נתקיים מהגדה ראשונה דלענין ממון לא בעינן דו"ח ואם כן בשעה דאסהידו על החקירות לענין קנס כבר היו פסולים דהא בהא תליא כיון דלא בעי לענין ממון דו"ח כבר נגמר עדותם ועוברים בלא תענה וממילא איפסלו להו בשעת דו"ח: ואפשר לומר כיון דמדאוריית' גם בממון בעינן דו"ח רק מדרבנן ואם כן לא הוה אלא פסול מדרבנן קודם דו"ח ובפסול דרבנן בעינן הכרזה ולא שייך לומר בשעתא דאסהיד פסולים הוו רק יש לראות לפי מה שכתב הנימוקי יוסף בפרק זה בורר דלאותה עדות שנפסל לא בעינן הכרזה והובא דבריו בסמ"ע סימן ל"ד) עיין שם אם כן יש לומר דהכא נמי הוה לאותה עדות דלא בעינן הכרזה. אך יש לחלק:

גם יש לומר בעיקר הקושיא דלא שייך כלל לומר דאיפסלו להו קודם דו"ח דהא באמת יוכל להיות שאמת העידו רק אחר כך על מה שאמרו הזמן מיום והמקום איתזמו ולא שייך לומר דאיפסלו קודם הדו"ח. ועיין בנתיבות המשפט (סי' ל') שכתב דאפילו אמרו הזמן אחר כך מכל מקום איפסלו משעת הגדה ראשונה וראייתו מהא דפסלינן לשטרא באם אמרו בזמנו כתבנהו ע"ש. ואם כן שפיר קשה כנ"ל רק מה שכתב שם בנה"מ דאפי' בדיני נפשות נפסלו תיכף משעת הגדה ראשונה ופשיטא ליה מלתא ע"ש ולדעתי אין נראה כן כיון דקודם גמר החקירות היו יכולים לחזור ולומר מבודים היינו אם כן לא הוה עליהם שם עדות כלל ואיך שייך לומר דיופסלו אז הא אכתי יכולים לחזור בהם רק בדיני נפשות דלא בעינן דו"ח שפיר יש לומר דאם העידו בסתמא ואחר כך אמרו הזמן מעדותם הראשונה יש לומר דנפסלים למפרע דאגלאי מלתא דעל זמן זה העידו:

מ"מ יש להתיישב בדבר דאפשר לומר דאפי' בד"נ דבעינן דו"ח וכל זמן שלא נחקרו יכולים לומר מבודים היינו מ"מ אם לא חזרו בהם וגמרו החקירות נפסלו משעת הגדה ראשונה דאז התחיל העדות ונגמר אחר כך. וקצת ראיה לזה מהא דבעי למימר בסנהדרין (דף ס"ה) דעדים זוממין מיקרי יש בהם מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה והא תכ"ד אכתי יכול לחזור בו ועיקר העבירה מה שלא חזרו בהם ואין בו מעשה אלא ע"כ כנ"ל דאם לא חזרו בהם מ"מ התחיל העבירה משעה ראשונה:

יש לדחות קצת לפמ"ש הר"ן בנדרים (דף פ"ו) בטעמא דתכ"ד דהוה כמו טעות ואם לא חזרו בהם אגלאי מילתא דהוה עדות מעליא וגם יש ראיה קצת מסוגיא דבטלו ולא בטלו במכות (דף ט"ו) דמ"מ חייב מלקות בלא קיים העשה וחשיב לאו שיש בו מעשה וה"נ אף שהיו יכולים לחזור קודם גמר החקירות מ"מ אחר כך למפרע עברו משעת הגדה. וגם כן יש לדחות קצת ואין להאריך מ"מ נראה לומר דהוה חדא הגדה ודמי למה דאמרינן כתובות (דף ל"א) במעביר ד' אמות ברשות הרבים לענין חיוב תשלומין דמיקרי מיתה ותשלומין כאחד דעקירה צורך הנחה ע"ש. ולפ"ז אפשר גם כן לומר באם אכל כזית איסור בכדי אכילת פרס דגם כן נפסל מתחלת אכילה אף דמתחלה קודם גמר אכילה לא עבר על לאו שיש ואמנם בו מלקות דאין פסול מה"ת מכל מקום בגמר אכילה הוה פסול למפרע וצ"ע בזה:

דף כד:

אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל האסורין וכו' למעוטי שהניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו וכו'. לכאורה יש להבין דהא מסקינן לקמן דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה כו' משום דלאו דרך הנאתן הוא ומותר לחולה שאין בו סכנה ואם כן אמאי נקיט בהניח חלב על גבי מכתו דפטור הא אפי' לכתחילה מותר להניח כיון [שהוא] שלא כדרך הנאתן ומותר לכתחילה. ונראה עפ"י מה שכתב הצל"ח דדוקא בראוי לאכילה כדרכו הוא דפטור שלא כדרך אכילה. משא"כ באם עתה אין ראוי לענין אחר אף דמתחלה היה עומד לדבר אחר מכל מקום מיקרי דרך אכילתו או הנאתו. ורק ר' זירא סבר מתחלה דבתר מעיקרא אזלינן ולכך פטור במשקין היוצא מפירות משום שלכד"א אף דעתה אין עומד רק ליהנות ממנו בענין זה מכל מקום מתחלתו לא היה עומד רק לאכילה בעינא לא לעשות משקין. משא"כ אביי סובר דבתר השתא אזלינן ואם עתה אינו עומד לדבר אחר שפיר מיקרי דרך הנאתן ע"ש: והנה לדברי הצל"ח ניחא הא דנקברין אפרן אסור והא הוה שלא כדרך הנאתן וצ"ל דמדרבנן אסור ולדברי הצל"ח ניחא דמדאורייתא אסור כיון דעתה שנעשה אפר הוא כדרך הנאתו וגם יש ראיה לדבריו מהא דאיתא סוף תמורה (דף ל"ד) דאפר תרומת הדשן מועלין בו אף דנעשה מצותו ע"ש. וקשה הא היה שלכדה"נ וגם בהקדש בעינן כדה"נ כמ"ש התוס' (לקמן כ"ו) דיליף חטא חטא מתרומה וא"ל דהוה גזיה"כ אצל תרומת הדשן כמו דהוה גזיה"כ למעול אחר שנעשה מצוותו דאם כן קשה הא דאמרינן יומא (דף מ') דהוה תה"ד ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד כו' ובודאי בגדי כהונה לגופיה אצטריך דטעונים גניזה רק קרא דתה"ד מיותר וקשה דהא צריך לאשמועינן דמועלין בו אף שהוא שלכדה"נ. ולפי הנ"ל ניחא דלא מיקרי שלכדה"נ כיון דעתה אינו עומד להנאה אחרת:

והנה לפ"ז יש לראות בהא דאמרינן במניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור דנהי דמתחלה עומד להנאה אחרת כגון למשוח עורות או להדלקה מכל מקום אחר כך בודאי נמאס ואינו עומד רק לרפואה ושוב הוה כדה"נ ולא דמי לדלקמן דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה דהתם אחר כך ליתא לאיסורא בעיני' רק בשעת הסיכה ואז הוה שלכדה"נ משא"כ במניח חלב על מכתו רק די"ל מכל מקום פטור ממלקות כיון דבשעת הנחה פטור ממילא אחר כך הוה לאו שאין בו מעשה. ועיין שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה או אין צריך שכתבו דלרב ביבי מיקרי לאו שאין בו מעשה אף דמתחלתו בא על ידי מעשה ורק לרב אשי במכות (דף כ"א) מיקרי יש בו מעשה ועיין במשנה למלך (פ"ג מביאת מקדש) שהאריך בזה. לפ"ז שפיר נקיט הגמ' דפטור דלהניח לכתחלה אסור כיון דאם כן יהיה כדה"נ ואסור מדאורייתא רק דאין לוקין משום דאין בו מעשה. ועיין בצל"ח שם שכתב דמדברי הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות) אין סתירה לדבריו. והנה בדברי הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה' ח') שכתב אם עושין לו מלוגמא או רטי' מחמץ בפסח מותר דהוה שלא כדרך הנאתן ע"ש. והדבר ידוע דמלוגמא נפסל מאכילת אדם ואינו עומד אלא לרפואה מ"מ הוה שלכדה"נ כיון דמתחלתו לא היה עומד לכך והדבר מבואר שלא כדעת הצל"ח:

תוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם כו'. עיין פ"י שתמה על דברי התוס' דהא חולין בעזרה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ואם כוונתם על איסור דאורייתא א"כ מה זה שכתבו אחר כך גבי בשר בחלב דאין מזהירין מן הדין ע"ש. ונראה לומר דאין כוונת התוס' אחר כך משום דאין לוקין לכך לא נקיט אביי כה"כ דהא אכתי נ"מ לאיסור' אם מדאורייתא אסור רק אפשר דכוונתם דהא אמרי' לקמן דלכך בב"ח לוקין שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופיה ולכאורה יש להבין דלר"א דאית ליה לא תאכלו גם איסור הנאה במשמע א"כ דלמא לכך לא כתיב אכילה בגופיה דלא לילקי אהנאה משום דאין מזהירין מן הדין משא"כ אי הוה כתיב אכילה הוי משמע גם הנאה. וצ"ל דאביי סבר דאיסי אית ליה כחזקיה דהא אמרינן לעיל כתנאי דר"ע סבר לא תאכל לא משמע רק אכילה וא"כ שפיר מוכח מדלא כתיב אכילה בגופיה. ולפ"ז לר' יוסי הגלילי דאית ליה אחד איסור אכילה והנאה במשמע א"כ י"ל דבב"ח כמו נבילה כיון דלא מוכח כלל מהא דלא כתיב אכילה בגופיה דהא אצטריך שלא ילקה על הנאה בב"ח ואם כן לא שייך לומר הכל מודים בבשר בחלב דהא לריה"ג גם גבי בב"ח אין לוקין אלא כדה"נ וא"ש:

ועיין במשל"מ (פ"ה מה' יסודי התורה) שהקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ח ממ"א) דעל הנאה ליכא מלקות וע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא בכה"כ לוקין ר"ל על אכילה שלכדה"נ אם כן אמאי לא נקיט בב"ח. והצל"ח כתב דמ"ש הרמב"ם (פ"א ממ"א) כל מאכל כו' קאי אדלעיל שכתב כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אבל לא בכה"כ דלא כתיב אכילה ע"ש. ולדעתי נראה לומר דודאי בכה"כ לפמ"ש הה"מ בטעם הרמב"ם דלא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ ובכה"כ לקי שלכדה"נ מהיכי תיתי דלא ילקי אהנאה וכמ"ש הצל"ח ראיה מדנקיט הגמרא בהניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו כו' משמע דלקי אהנאה. ומ"ש הרמב"ם כל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' נראה שדקדק הרמב"ם בלשונו לכתוב כל מאכל כו' דהיינו דוקא באיסורי לאווין דשייכי רק גבי דברי מאכל וראיה שכתב הרמב"ם שם והדמים מותרים ובאמת מבואר בגמר' ורמב"ם פ"ז מה' עכו"ם דע"ז תופסת דמיה והיאך סתם הרמב"ם כאן וכתב כל מאכל שאסור בהנאה והדמים מותרים. אלא הוא הדבר שכתבתי דאיסורי ע"ז אינם בכלל זה מחמת דאיסורם אינו תולה בדברי מאכל דוקא וע"ז ומשמשי' ותקרובתי' אפילו אינם בדבר מאכל כגון זורק אבן למרקוליס דמיתסר משום תקרובת עכו"ם ובשבר מקל לפניה כמבואר ע"ז (דף נ"א):

ולפ"ז י"ל גם כה"כ כיון דגם הקשים נאסרים כמ"ש התוס' לקמן מהא דתניא תנור שהסיקוהו בקשין של כה"כ כו' ולא תלי איסורייהו בדבר מאכל דוקא אינם בכלל זה שלא ילקה על הנאתן. וכן בע"ז מבואר ברמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שלוקה על הנאה משום דאיסורו מחמת לא תביא תועבה כו' ולא ידבק בידך ולא הוי איסורי אכילה. ולטעם הה"מ דכתב דבאיסורי אכילה הוה הנאה שלא כדה"נדעיקרן עומד לאכילה יש לראות אמאי סתם הרמב"ם פ"ז מעכו"ם דתקרובת עכו"ם לוקה על הנאה ומשמע אפילו במידי דאכילה והא הרמב"ם פסק (פי"ד מה' מאכלות אסורות) דאפילו יין נסך פטור שלכדה"נ ואם כן אמאי חייב על הנאה. לכך נראה דטעמיה דרמב"ם כמו שכתב המשל"מ משום דהנאה לא כתיבא בהדיא ופשטיה דקרא משמע אכילה משא"כ בע"ז דילפינן מקרא דלא ידבק בידך והנאה ואכילה שוים ולכך ילקה על הנאה. אלא דיש לראות דאמאי פטר הרמב"ם ביין נסך שלכדה"נ הא לא כתיב בו אכילה ומ"ש מכה"כ ובב"ח:

ונראה לתרץ עפ"י מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מ"א ה"א) יין שנתנסך לעכו"ם השותה ממנו כל שהוא לוקה מה"ת כו' שנאמר בעבודת עכו"ם ולא ידבק בידך כו' והרמב"ן השיג עליו דלמה לוקה ע"ש בדברי הה"מ. ויותר תמוה דלמה חשיב הרמב"ם תקרובת עכו"ם למצוה בפני עצמו כיון דלקי משום דלא ידבק וכבר מנה במנין המצות שלא ליהנות מע"ז וצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דאחר שגילתה התורה שתקרובות עכו"ם הוא בכלל איסור ע"ז שוב אסור ולקי עליו משום שלא ידבק בידך מאומה כו' וראוי למנותו בשתים דהא מכל מקום צריך גילוי דתקרובות עכו"ם אסור וכיון שאסור משום עכו"ם שוב לקי משום לא ידבק כו' ע"ש ואם כן כיון דעיקר איסור נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים ויין אתקש לזבח כמבואר ברמב"ם בעי דוקא דרך אכילה והא דלוקה בכ"ש אף דאכילה הוא בכזית מכל מקום כיון שכתב בפירוש ולא ידבק בידך מאומה הרי דהלאו הוא אפילו על כ"ש משא"כ לענין שלכדה"נ כיון שלא אסר הכתוב בפירוש שלכדה"נ רק מחמת דלא כתיב ביה אכילה אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך הנאתן: ועפ"י זה מיושב מה שהקשה הלח"מ שם דאמאי ביין נסך כתב הרמב"ם דלוקה דמשמע רק אחת ובפ"ז מעכו"ם כתב דלוקה שתים משום לא תביא ומשום לא ידבק ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דודאי מחמת לא תביא תועבה בעי שיעורא דאכילה שהוא כזית כיון דעיקר איסורא ילפינן מקרא דויאכלו זבחי מתים ושיעור אכילה בכזית רק מחמת לא ידבק בידך מאומה מבואר במשמעותיה דקרא דננקוט על כל שהוא ולכך בפי"א (מה' מ"א) דנקיט והשותה ממנו כל שהוא לוקה נקיט הקרא דלא ידבק בידך מאומה ולכך לא לקי אלא חדא משא"כ בפ"ז מעכו"ם דמיירי דנהנה מכזית שפיר לקי גם משום לא תביא תועבה דקאי גם כן על כל הדברים הנאסרים משום לתא דע"ז וא"ש:

והנה עדיין יש לפקפק על מה שכתבתי לעיל לחלק לענין כ"ש דלקי בתקרובות עכו"ם משום דכתיב בפירוש ולא ידבק מאומה משא"כ לענין שלכדה"נ אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך אכילה והנאה והוה כמאן דכתיב אכילה בגופיה. דאם כן אכתי תקשי למה לקי אהנאה בתקרובות עכו"ם ונימא נמי כיון דעיקר איסורא משמע דוקא אכילה לא לקי אהנאה כמו בשאר איסורים דלא לקי אהנאה משום דפשטיה דקרא משמע אכילה. וגם לטעם הה"מ שלכך לא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ יקשה טובא כמו שהקשיתי לעיל דהא גם ביין נסך פטור שלכדה"נ ואמאי לקי אהנאה. לכך נראה לומר דודאי כיון דלא ידעינן לאו בתקרובות עכו"ם רק משום לא תביא כו' ולא ידבק והיינו לאחר שגילתה התורה מקרא דויאכלו זבחי מתים דאסורים משום לתא דע"ז שוב קאי עליהם הלאו דלא תביא תועבה או לא ידבק. ולפ"ז דוקא על כל שהוא כיון דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ואם כן שפיר נקרא תועבה וחרם דהא אסור מדאורייתא אם כן ממילא שוב לוקין עליהם מקרא דלא ידבק כו' או מקרא דלא תביא תועבה כו' דהא גם כ"ש הוא בכלל חרם ותועבה מקרא דויאכלו זבחי מתים לאיסורא דאוריית' כמו כל חצי שיעור באיסורין משא"כ שלכדה"נ כיון דלית ביה איסורא דאורייתא כלל כמ"ש הפוסקים מהא דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וא"כ אינו כלל באיסורי דע"ז לא שייך כלל לאסור משום לא ידבק או לא תביא כיון דלא ידעינן כלל בשלא כדרך הנאתן דנקרא תועבה או חרם דהא מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא כדה"נ. ושפיר כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכו' מאכלות אסורות) דיין נסך פטור שלכדה"נ:ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשיתי לטעם הה"מ דלכך לא קאי אהנאה משום שהוא שלכדה"נ דא"כ אמאי לקי על הנאה בתקרובות עכו"ם. ועפ"י הנ"ל א"ש דהא ע"כ צ"ל דלרמב"ם ג' חילוקים יש דהיינו הנאה אף שהיא שלא כדרך הנאה ממש מכל מקום אסור מדאורייתא רק שאין לוקין אבל שלא כדה"נ ממש אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הלח"מ וכן מוכח דעת הכ"מ כמ"ש המשל"מ (פרק ה' מיסודי התורה) ואם כן דוקא על שלכדה"נ דהיינו עירוב דברים מרים לתוך יין נסך כיון דליכא איסורא דאורייתא כלל פטור גם ביין נסך דהא לא נלמד מקרא דלא ידבק בידך כו' דהא אכתי לא ידעינן דנקרא חרם או תועבה שלכדה"נ. ואדרבה מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא דרך אכילה אבל בהנאה כיון דגם בשאר איסורי הנאה אסור מדאורייתא כדמוכח מהיתר דנבילה רק שאין לוקין עליהם ואם כן שפיר נקרא חרם ותועבה והוה כמו כל שהוא ושפיר לקי מקרא דלא ידבק כו' דכולל כל מה שנקרא חרם ותועבה ושפיר לקי דהא בההוא קרא לא כתיב אכילה כלל ואפילו הנאה בכלל וזה ברור בעזה"י:

והנה לפמ"ש לעיל י"ל דאף על כ"ש לוקה נמי משום לא תביא תועבה דנהי דאכילה בכזית משמע מכל מקום בקרא דלא תביא תועבה לא כתיב אכילה. וכ"ש נמי בכלל תועבה דהא אסור מה"ת. ולפ"ז צריך לומר דהא דכתב הרמב"ם (פי"א ממ"א) דלוקה היינו שתים כמ"ש הלח"מ שם וסמך עצמו על מ"ש פ"ז מעכו"ם:

ועיין בצל"ח מה שעמד על דברי הרמב"ם בתחלת הספר ממאכלות אסורות למנותו המצות כתב (בסי' י"ד) שלא ליהנות בשור הנסקל ובסי' כ"ה וכ"ו כתב שלא לאכול ערלה וכה"כ, ומדוע שינה בלשונו ובודאי בדקדוק כתב כן ע"ש ולדעתי נראה שכוונת הרמב"ם הוא עפ"י מ"ש (פ"ד ממ"א הכ"ב) נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו כי' וכן כשיסקל לא ימכר כו' לכך נאמר לא יאכל את בשרו ע"ש. והנה מה שכתב הרמב"ם דצריך קרא לאיסור הנאה אף דבברייתא בב"ק (מ"א) מפיק לה רק לשחטו לאחר שנגמר דינו רק משום דמקשה שם דילמא אתי קרא לאיסור הנאה ומשני אם כן לכתוב לא יהנה. א"נ את בשרו למה לי כו' ע"ש ואם כן לתירוצם בתרא משמע דעיקר קרא לאסור הנאה אתי רק שחטו אחר שנגמר דינו ילפינן מאת בשרו אף על גב דעבדיה כעין בשר לכך נקיט הרמב"ם תרוויהו דלא יאכל בשוה"נ צריך על שחטו לאחר גמר דין וגם על הנאה ולכך גם בתחילתו למנין המצות ניחא ליה לנקוט שלא ליהנות כיון די"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתי דאכילה בל"ז אסור משום נבילה משא"כ בשאר איסורים דעיקר קרא על אכילה נקיט שלא לאכול וזה פשוט לדעתי בכוונת הרמב"ם:

וראיתי בס' המצות להרמב"ם (בל"ת קפ"ח) שכתב הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל כו' ולבסוף הביא לשון המכילתא שור שיצא לסקול כו' לכך נאמר לא יאכל ע"ש. הנה מבואר דהתם דהביא לשון המכילתא דעיקר קרא דלא יאכל קאי על שחטו לאחר ג"ד כתב במנין המצות הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל אבל בספרו יד החזקה שכתב בפירוש דלכך צריך קרא דלא יאכל משום הנאה גם כן דסמך עצמו על שינויא בתרא דעיקר קרא צריך על הנאה לכך כתב בתחלה במנין המצות שלא ליהנות משוה"נ. ומצינו כמה פעמים שחזר בספרו יד החזקה ממה שכתב בספר המצות ובפרט כאן דאין נ"מ לדינא רק אם נחשוב במנין המצות שם אכילה והנאה בכלל כמו בשאר איסורי הנאה או שנחשוב שם הנאה ג"כ:

ויותר נראה לומר דלכך סמך הרמב"ם עצמו על שינויא בתרא בב"ק (שם) דילפינן מאת בשרו דהא לפי מ"ש הה"מ דלכך לא לקי על הנאה משום דהוה שלכדה"נ דעיקר לאכילה עומד או כטעם המשנה למלך משום דלא כתיב בהדיא א"כ קשה דמה פריך לכתוב לא יהנה דאז הוה לקי גם אהנאה ומצאתי אחר כך בשער המלך מיסודי התורה שהקשה כן וצ"ל דאפשר דהגמ' אזלא למ"ד דלוקין על שלכדה"נ משא"כ לפי מה דקיי"ל דאין לוקין אלא כדה"נ א"כ ע"כ צ"ל כתירוצא בתרא דבאמת הקרא אתי להנאה רק שחטו לאחר ג"ד נפיק מאת בשרו אלא דיש לפקפק ע"ז דשפיר פריך לכתוב לא יהנה כיון דנימא דעיקר קרא להנאה אתי דעל אכילה יודע אני שהוא נבילה שפיר הוה כמו דכתיב בהדיא הנאה ולקי עליו ולכתוב לא יהנה אלא ע"כ דקאי על שחטו לאחר ג"ד וא"ש: והנה מה שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם (פ"ח ממ"א) שכוונתו במ"ש כל מאכל שאסור בהנאה כו' לאפוקי כה"כ דלא תלה איסורו בדברי מאכל דהא גם הקשים נאסרים. א"ל דאכתי בב"ח אמאי אינו לוקה על הנאה לטעם הה"מ דהא לוקין אפילו שלכדה"נ די"ל כמ"ש הלח"מ (פ"ט ממ"א) משום דלא לקי על דבר הנלמד באם אינו ענין ע"ש. ועיין מ"ש הה"מ (בפי"א ממ"א ה"א) שכתב ראיה לדברי הרמב"ם שלוקה בכ"ש ממתניתן בע"ז (דף ע"ג) אלו איסורים ואוסרים בכ"ש כו' והלח"מ כתב דהיה לו להביא ראיה פשוטה מזה ממתניתן דיין נסך אוסר בכ"ש ע"ש. ודבריהם תמוהים מאוד דמי לא ידע דח"ש אסור ומה ראיה יש מהך מתניתן דילקה בכ"ש בתקרובות עכו"ם וצע"ג:

גמ' אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח כו'. יש להקשות לפמ"ש הר"ן בקידושין בסוגיא דחדש דלר' יאשי' דאית ליה עד שיזרע חיטין ושעורים וחרצן במפולת יד מכל מקום הפירות אסורים אפילו אינו במפולת יד דנפקא ליה מן המלאה הזרע ע"ש. ואם כן יש כלאים דלא נעבדה בהם עבירה. ולפ"ז אמאי לא יליף ק"ו מכלאים שלא נעבדה בהם עבירה אסורים בהנאה ק"ו בב"ח וע"ז ליכא למיפרך שעת הכושר דהא כה"כ היה לו שעת הכושר קודם השרשה וצ"ל דאיסי אית ליה כרבנן דלא בעינן מפולת יד וכל כה"כ נעבדה בהם עבירה וליכא ק"ו מכה"כ. וניחא ליה למילף מערלה בק"ו כמ"ש התוס' ד"ה כה"כ יוכיחו. ובזה ניחא נמי הא דקשה לכאור' דהיאך אמר כה"כ יוכיח דהא כתבו התוס' קידושין (דף ל"ט) בשם הירושלמי דלר' יאשי' לקי שתים משום כלאי זרעים וכה"כ ע"ש ואם כן איכא למיפרך מה לכה"כ שנעבדה בו שתי איסורי לאוין משא"כ בב"ח. ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן גם בכה"כ חדא לאו הוא דאיכא ולר' יאשי' מ"מ איכא ק"ו מכה"כ שלא נעבדה בהם עבירה שלא נזרע במפולת יד דליכא איסורא דאורייתא:

ובזה מיושב דברי מהרש"ל בחולין (קט"ו ב') שכתב לתרץ קושיית התוס' דניליף במה מצינו מכה"כ לחודא וכתב מהרש"ל דאיכא למימר נבילה תוכיח משא"כ דאיכא חדא מתרתי לא פרכינן מעלמ' כדאי' התם בגמ' ותמה עליו מהרש"א דהיאך איכא למימר נבילה תוכיח הא לא נעבדה בה עבירה ולא דמי לשניהם דהיינו הלמד והמלמד ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דלמסקנא י"ל דאיסי סבר כר' יאשי' וא"כ גם כה"כ לא נעבדה בו עבירה דהא אסור כה"כ אפילו בלא עבירות הלאו דהיינו שלא נזרע במפולת יד ואפילו היכא שנזרע במפולת יד מכל מקום לא מיקרי נעבד בו עבירה כיון דאיסורא דכה"כ לא תלי בהכי וע"כ צ"ל כן דאל"כ א"כ גם נבילה מצי לאשכוחי דנעבדה בו עבירה דהיינו שהרגה בשבת או איסור אחר אלא כיון דאיסורא דנבילה לא תלי בהכי לא מיקרי נעבד בו עבירה וה"נ בכה"כ לר' יאשי' ומכל מקום לא אמרינן נבילה תוכיח כיון דהיא פרכא מעלמא והעיקר הדבר נלמד בק"ו כמ"ש מהרש"ל אבל מכה"כ לחוד' לא מצי למילף במה מצינו דע"ז שפיר מצי אמר נבילה תוכיח כיון דגם כה"כ לא מיקרי נעבד בו עבירה ולר' יאשי' כנ"ל:

ועיין בפ"י שהקשה דנימא חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דלאו דאורייתא על הנאה אבל אכילה אסור כמו שפירש רש"י לעיל (דף כ"ב) ומה שכתב הפ"י דכיון דהוא חדא מתלת לא פרכינן מעלמא תמוה מאוד דהינו דוקא על מה הצד אבל על גוף הק"ו שפיר פרכינן יוכיח דאל"כ א"כ גם אכילה ניליף מק"ו ולא שייך חורש בשור וחמור וכו' כיון דהוא מעלמא כמ"ש מהרש"ל בחולין ע"ש:

ולדעתי נראה לומר עפ"י מה דאיתא חולין (דף ק"כ ב') אשכחן איסור הבא מאליו היכא דלאו בא מאליו מנלן ע"ש שרש"י פי' דגם כה"כ מיקרי בא מאליו רק הקדש לא בא מאליו והתוס' שם כתבו דכה"כ מיקרי לאו מאליו שאיסור בא על ידי מעשיו וגם היה בעבירה ע"ש ודעת רש"י נראה דכה"כ מיקרי איסור מאליו כיון דלא תלוי במעשיו דאפילו עלו מאליהן אסור מחמת כה"כ כדאית' (פרק ה' מכלאים משנה ו') כשאחזור אלקטנו. אסור כו' משא"כ חולין בעזרה דבעי דוקא שחיטה על ידי כח גברא דבלאו הכי לא הוי שחיטה כלל ואינו אסור בהנאה כמו הנוחר והמעקר בפנים והוה איסור דלא בא מאליו וליכא למימר יוכיח דמה לחולין בעזרה דלא בא מאליו משא"כ בב"ח דהוה בא מאליו לשיטת רש"י דהא אפילו נפל מעצמו לחלב אסור ולשיטת התוס' שם דכה"כ מיקרי לא בא מאליו רק על ידי מעשים שלו אם כן קשה דהיאך יליף ק"ו מערלה דאיכא למיפרך מה לערלה דאיסורו בא מאליו משא"כ בב"ח. אך די"ל כה"כ יוכיח דלאו בא מאליו לשיטת התוספת:

ועיין בצל"ח שכתב דלכך אינו לוקה על חב"ע לשיטת הרמב"ם אף דאיכא ק"ו מערלה מ"מ איכא למיפרך שלא היה לו שעת הכושר ולא שייך יוכיח מכה"כ דמה לכה"כ שחייב שלא כדרך הנאתו וגם שור הנסקל ליכא יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבד בו עבירה חמורה מיתת ב"ד ע"ש. והנה אכתי קשה דנילף מערלה ושור הנסקל במה הצד וחזר הדין כמו דמקשינן חולין (דף ט"ו) ובזה ליכא פירכא כל דהו שכן גידולי קרקע ע"ש. ולפמ"ש הלח"מ (פ"ח מהל' מ"א) דרמב"ם פסק חב"ע לאו דאורייתא אם כן ניחא דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דגם חב"ע אינו אסור אפילו באכילה לשיטת הרמב"ם:

דף כה.

תוס' ד"ה מה לחמץ בפסח כו' עי' בצל"ח שהביא קושיא בשם ס' אבן עוזר דהא אכתי בבן פקועה הו"ל שעת הכושר וכתב הצל"ח דאכתי איכא איסורא דלא תאכלו על הדם כמו מפרכסת דאסור לאכול קודם שתצא נפשה ע"ש והנה לדעתי אי אמרינן בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת עיין חולין (דף ק"ג) אם כן גם איסור דלא תאכלו על הדם לא שייך בחייה קודם שנחתך ממנה אבר והדבר מוכרח שם בגמר' דאל"כ קשה למ"ד לאו לאברים עומדת אם כן היאך חייל איסור אמה"ח על איסור דלא תאכלו על הדם. ודוחק לומר דבאמת לא חייל איסור אמה"ח עד שתמות הבהמה אח"כ דפקע איסורא קמא דהא לא מצינו כן. וגם מסוגי' חולין (דף ק"ג) מוכח דליתא אלא ע"כ צ"ל דלמ"ד לאו לאברים עומדת לא חל איסור אמה"ח מחיים גם לאו דלא תאכלו על הדם לא שייך מחיים. והא דכתבו כאן שלא היה שעת הכושר לאכילה היינו מחמת איסור שאינו זבוח דחל מחיים כמ"ש התוספת שבועות (כ"ד) וחולין (דף ק"כ) ד"ה מה להנך שכן לא היתה כו' דנבילה כמו שהוא עתה לא היה כו' והוא כשיטת הי"מ שהביא רש"י לקמן גבי כה"כ עיקרן נאסר ע"ש והנה לפ"ז גם שור הנסקל מיקרי לא היה לו שעת הכושר דתכף משחל עליו שם שור הנסקל לא הה לו היתר משא"כ חמץ דגם קודם הפסח שמו עליו ובשר בחלב מחמת דאי תרי ליה כולי יומא כמו שפי' רש"י רק דקשה לשיטת ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים עיין סנהדרין (דף פ') אם כן גם שור הנסקל מיקרי שעת הכושר לאחר שחל עליו שם שור הנסקל מכל מקום מותר מחיים עד אחר מיתה או שחיטה ולזה כתבו שפיר דמכל מקום לאכילה לא היה לו שעת הכושר תיכף משנעשה שור הנסקל ורק להנאה מחיים אבל לא לאכילה ואם כן אף בבן פקועה מכל מקום לא מיקרי שעת הכושר דהא מכל מקום תיכף כשחל עליו שם שור הנסקל אסור באכילה וא"ש:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה