בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
עירובין
דף ב.
מתניתין. מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה לו כו' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות כו'. ומסקינן לקמן דהלכתא כר"י בן נורי לקולא דהיינו קולא גבי אדם הישן דקני שביתה. אבל גבי כלים של הפקר הלכתא כרבנן דחפצי הפקר אינם קונים שביתה במקומם והוי כרגל הזוכה בהם ראשון ולכאורה קשה לפי שיטת הרמב"ם (פרק כ"ז מה' שבת) דתחומין מי"ב מיל דאורייתא וא"כ קשה אמאי פסקינן הכא הלכתא כר"י בן נורי גבי אדם לקולא מחמת דהלכה כדברי המיקל בעירוב כדאיתא לקמן דהא הטעם דהלכתא כדברי המיקל בעירוב מחמת דהוא דרבנן ולשיטת הרמב"ם דעיקר תחומין מי"ב מיל דאורייתא ויש קניי' לשביתה מדאורייתא וכיון דבישן לא קנה שביתה לרבנן והוה כיוצא חוץ לתחום א"כ מדאוריית' אין לו אלא ארבע אמות כיון דחשבינן לי' מחמת שלא קנה שביתה כיוצא חוץ לתחום. אמאי נחשיביהו כיוצא מחוץ לתחום מאלפים אמה ולא נחשיביהו כיוצא חוץ לתחום מי"ב מיל. וא"כ אמאי פסקינן להקל כיון דהוא דאורייתא לשיטת הרמב"ם והרי"ף דסבירא להו י"ב מיל דאורייתא:
ונראה לומר מלתא חדתא דאף דסבירא להו להני רבוותא די"ב מיל דאורייתא היינו שאסור לשום אדם לצאת חוץ לי"ב מיל ממקום קניית שביתתו אבל הא דאמרינן ביצא חוץ לתחום שאין לו אלא ארבע אמות לכו"ע לא הוה אלא מדרבנן וטעמא דמלתא דאיסור תחומין נפקא למ"ד שהוא דאורייתא מקרא דאל יצא איש ממקומו וסמכו הקרא לתחומין כדאיתא בפ"ק (דף י"ז ב') וא"כ לא אזהר קרא רק דאל יצא איש ממקומו דהיינו שאסור לו לצאת חוץ לתחום שביתתו. אבל מ"מ לא מצינו שאם יצא חוץ למקומו שלא יהיה לו אלא ד' אמות ואדרבה מצינו למימר כיון שכבר יצא ממקומו רשאי להלוך כמה שירצה כיון שכבר יצא ממקום שביתתו ואין לו עתה מקום שביתה מיוחד. והא דאיתא לקמן (דף מ"ח) שבו איש תחתיו דרשינן לארבע אמות לכ"ע אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא אף למ"ד תחומין או י"ב מיל דאורייתא היינו לענין שאסור לו לצאת חוץ לתחומו. אבל ביצא חוץ לתחום שביתתו שקנה בין השמשות רשאי הוא מדאורייתא להלוך כמה שירצה כל זמן שלא חזר לתחומו הראשון דלא אזהר רחמנא רק על יציאת חוץ למקומו כן משמע קרא אל יצא איש ממקומו. ולפ"ז שפיר פסקינן הכא לקולא כר"י בן נורי דהכא מידי דרבנן דאף די"ב מיל הוא דאורייתא מ"מ כיון דבישן אמרינן דלא קנה שביתה כלל והוה כיוצא חוץ לתחום ומדאורייתא ביצא חוץ לתחום מותר להלוך כמה שירצה ורק מדרבנן אין לו אלא ארבע אמות ושפיר אזלינן לקולא ופסקינן כדברי המיקל:
ואף דהוא דבר חדש ולא מצינו מזה בדברי הראשונים יש ראיות ברורות לדברי מהא דכתב הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת דין ט"ו) וז"ל כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ד' אמות אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק כו' והוא מדברי הגמרא עירובין (מ"א ב') בעי מיני' מרבה הוצרך לנקביו מהו א"ל גדול כבוד הבריות כו'. וא"כ קשה לדברי הרמב"ם די"ב מיל הוא דאורייתא א"כ איך כתב סתמא דכל מי שאין לו אלא ד' אמות כגון בהוציאוהו נכרים מותר להרחיק בנצרך לנקביו דהא טעמא דהיתרא משום גדול כבוד הבריות ומבואר ברכות (דף י"ט ב') שכבוד הבריות אינו דוחה רק לאו דלא תסור דהיינו איסור דרבנן לא איסור דאורייתא. וא"כ אם הוציאוהו חוץ לי"ב מיל אמאי מותר להרחיק בנצרך לנקביו לשיטת הרמב"ם די"ב מיל הוא דאוריית' ואמאי כתב סתמא ביוצא חוץ לתחום דהיינו בהוציאוהו נכרים דאם נצרך לנקביו רשאי להרחיק חוץ מד"א הוה ליה לפרש דדוקא באם הוא בתוך י"ב מיל דהוא דרבנן רשאי מפני כבוד הבריות אבל לא חוץ לי"ב מיל דהוא דאורייתא וכן נמי ביוצא ברשות כגון להציל מן הגייס יש לו אלפים לכל רוח כמבואר לקמן (דף מ"ה) וכן הוא ברמב"ם (פכ"ז דין י"ז) עיי"ש. וקשה היאך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וא"כ ביצא חוץ לי"ב מיל אמאי יש לו אלפים לכל רוח והיאך יתירו החכמים איסור תורה. אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דאף די"ב מיל דאורייתא היינו שאסור לצאת חוץ לי"ב מיל אבל ביצא כבר נתבטל מקום שביתתו ורשאי להלוך כמה שירצה מדאורייתא רק מדרבנן אין לו אלא ד' אמות וא"כ שפיר לא חילקו גבי נצרך לנקביו וגבי יוצא ברשות כיון דביצא חוץ לתחומו לא הוה אלא מדרבנן. וזה ראיה מוכרחת לדברי:
וגם יש להביא ראיה מהא דאיתא שבת (פ"ז א') ששי למאי רבא אמר לחניתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמפלגי בשבת דמרה כו' מר סבר אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד כו' וקשה דאי אתחומין לא איפקוד מקודם א"כ הא לכ"ע בשבת ניתנה תורה כדאיתא שם ואיתא לקמן (מ"ח) דלרבנן חפצי נכרי אין קונים שביתה ודמי לחפצי הפקר מחמת שאינם בני שביתה וכיון דעל תחומין לא איפקוד מקודם א"כ לא היו בכניסת שבת בני שביתה ולא קנו שביתה ואח"כ כשנצטוו למחר על השבת לרבנן לא היה להם אלא ארבע אמות כמי שישן בדרך מחמת שלא קנה שביתה בין השמשות ובשבת אין קונים ואין לו אלא ד' אמות. וה"נ גבי ישראל לא קנו שביתה בכניסת השבת מחמת שלא היו בני שביתה ודמי לחפצי נכרי כנ"ל. ואח"כ משנצטוו לא יהיה להם אלא ארבע אמות והיאך אמר להם הקב"ה שובו לכם לאהליכם דמשמע באותו היום אלא ע"כ צ"ל דאף למ"ד תחומין דאורייתא מ"מ ביוצא חוץ לתחומו הוא רק מדרבנן. וא"כ אתי שפיר אף דלא קנה שביתה אתמול היה רשאי להלוך כמה שירצה רק מדרבנן אין לו אלא ד' אמות ויש לדחות זו הראי' קצת אבל מ"מ יתר הראיות הם מוכרחות:
עוד יש ראיה מהא דפרכינן לקמן ודלמא הני אזלי והני אחרינא נינהו ומשני הוה ספק דבריהם כו' וקשה לשיטת הרמב"ם הא חיישינן דלמא קני שביתה באוקיינוס וא"כ הוא יותר מי"ב מיל דהוא דאורייתא אלא ע"כ דביוצא חוץ לתחום תו לא הוה איסור דאורייתא אח"כ. ויש לדחות לפי מה שהביא המג"א (בסי' ת"ז) בשם רלב"ח דבהמה וכלים אף להרמב"ם לאו דאורייתא ע"ש א"כ אין ראיה מזה. וע"ש במג"א שהביא בשם מוהר"ם אלשקיר שחולק על זה:
ונראה להביא ראיה לדברי הרלב"ח ממה דכתב הרמב"ם (פי"ב מה' שבת הי"ז) וז"ל לפיכך מותר לו לאדם לעקור חפץ מרה"ר כו' ואפי' החפץ הולך כמה מילין בשבת מותר ע"ש וכיון דמה דאמרינן חפצי הפקר אינו קונה שביתה הוא מטעם דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וא"כ קשה היאך כתב הרמב"ם דמותר לטלטל אפילו כמה מילין דמשמע אפילו לי"ב מיל דהוא דאורייתא ונהי דמיירי באין מתכוין שום אחד לזכות בו כמ"ש התוס' לקמן (צ"ד ב') מ"מ אמאי לא יקנה שביתה במקומו כאן די"ב מיל הוא דאורייתא. אלא ע"כ צ"ל דכלים לאו דאורייתא כשיטת רלב"ח:
דף מה.
בתוס' ד"ה ביו"ט הרי הם כרגלי כל האדם פירש כאותו שזכה בהם ראשון כו'. ולכאורה יש להבין דאם כן מאי פריך רב ספרא דלמא בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן ואנשי אותו העיר דעתם עלייהו. הא אי בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן וטעמא משום דהוה של בני העיר א"כ מה בין גשמים שירדו מעיו"ט או שירדו ביו"ט הא בתרוויהו הוה כרגלי אנשי העיר לשיטת התוס' דרגלי כל אדם פירושו כרגלי הזוכה ראשון וא"כ הוה כרגלי אנשי העיר דחשבינן שהם שלהם מחמת דדעתם עלייהו:
ונראה לומר דדעתם עלייהו לא מהני אלא בירדו בערב יום טוב והיה דעתם עלייהו בין השמשות ולכך קנו שביתת העיר אף שלא זכו בהם ממש מ"מ מהני לענין קנית שביתה כדאיתא ביצה (דף ל"ח) בשואל כלים מחברו ומסרו לו ביו"ט דהוה כרגלי השואל מחמת דדעתיה עלי' אבל בירדו ביו"ט דלא קנו שביתה בה"ש רק דהוה כרגלי הזוכה בהם ראשון צריך זכי' גמורה דאז גריר בתר, הזוכה בהם אבל לא מהני דעתיה עליה לחוד. וראיה לזה מהא דאיתא ביצה (דף ל"ט) גבי מילא ונתן לחברו דרב ששת סבר דהוה כרגלי הממלא ומסיק דפליגי במגביה מציאה לחברו כו' ופירש רש"י דר"ש סבר דלא קנה חבירו רק המגביה קנה ולכך הוה כרגלי הממל'. וקשה דמ"ש משואל כלי מחברו ולא מסרו לו אלא ביום טוב דמ"מ הוה כרגלי השואל מחמת דדעתיה עלי' לאוקמי' ברשות שואל וא"כ ה"נ נהי דלא קנה חברו בהגבהתו מ"מ הא דעתיה ליתנו לחברו וע"מ כן מגביהו וחברו עשאו שליח למלאות כדפירש"י שם וא"כ אמאי הוה כרגלי הממלא מ"ש משואל ביו"ט דהוה כרגלי השואל אף דלא קני אותו מעיו"ט רק דעתיה עליה לחוד סגי. אלא ע"כ דביו"ט לא מהני דעתיה עליה רק צריך זכיה גמורה דביו"ט לא קני שביתה רק דנגרר אחר הזוכה בו. וא"כ צריך שיזכה בו ממש ולא מהני דעתיה עליה כנ"ל: שם גמ' אמר מר גשמים שירדו ביו"ט כו' ואמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו'. וכתב מהרש"ל דלכ"ע פריך אף לרבנן דאית להו חפצי הפקר אינם קונים שביתה דטעמייהו דרבנן דחפצי הפקר אינם קונים שביתה היינו שביתת עצמם משום דחשבינן להמוצאן אח"כ בעלים עליהם וקנו ביהשמ"ש שביתת המוצאן ולכך לא קני שביתת עצמם וא"כ פריך שפיר וליקני שביתה באוקיינוס דנהי דלא קנו שביתת עצמם רק שביתת המוצאם א"כ באו מחוץ לתחום ע"ש במהרש"ל שזה תוכן כוונתו אבל דבריו תמוהים מאוד דא"כ הא דאמרינן לקמן גבי הני דיכרא דאתי למחוזא כו' מה דעתיך דאמר שמואל חפצי נכרי אין קונים שביתה כו' ולדברי מהרש"ל אם כן אפילו אמרינן דחפצי נכרים אין קונים שביתה דהוה כמו חפצי הפקר כמבואר לקמן א"כ קנו שביתת הזוכה בהם אח"כ ובאו מחוץ לתחום ואין להם אלא ד' אמות ודוחק לומר דחפצי נכרי עדיף דלא קנו שביתה כלל מחמת שיש להם בעלים דלאו בני שביתה נינהו ולא קנו שום שביתה אבל הפקר קנו שביתת הזוכה בהם אח"כ דזו מניין לנו. והכי מוכח ג"כ מדברי התוס' לקמן (דף מ"ח) ד"ה חרם שכתבו שם דאין לומר דלר"י בן נורי קונה שביתה במקומן ומה שצריך מחיצה של ברזל היינו כדי להכניסם לעיר לפי שמקצת המים רחוקים מן העיר יותר מאלפים. וא"כ קשה דאף לרבנן יהיה אסור להכניסם לתוך העיר מחמת עירוב המים שחוץ לאלפים ונהי דאית להו לרבנן חפצי הפקר אינם קונים שביתה היינו משום שקונים שביתת המוצאם וא"כ באו מחוץ לתחום. וגם מדברי התוס' פ' המוצא תפלין (דף צ"ז ב') ד"ה הכא בחביות דהפקר שכתבו בתירוצא בתרא דמיירי שכל אחד אינו מתכוון לזכות רק מה ששותה ע"ש. וקשה לד' מהרש"ל אכתי היאך יכול להוליכן חוץ מתחום שביתתן דמאי דלא קנו במקומן היינו משום שקנו שביתת המוצאן אח"כ לדברי מהרש"ל וא"כ יצאו מחוץ לתחום ואין להם אלא ד' אמות פעם אחת במקום הנחתן כיון דחשבינן מה שכל אחד שותה וזוכה בו קנה שביתתו אתמול אלא ודאי דלרבנן דאית להו חפצי הפקר אינם קונים שביתה לא קנה שביתה כלל בה"ש עד שעה שזוכה בו אחד ואז הוה כרגליו ולכן אם אינו רוצה לזכות בו שום אדם רק ממה ששותה כ"א רשאים הם להוליכו כמה שירצה דלא כדמשמע מדברי מהרש"ל:
דף מח.
תוס' ד"ה חרם כו' אבל אין לפרש דלר' יוחנן קנו שביתת עצמן ואם כן אמאי נקיט חרם שבין ב' תחומי כו' עיין במהרש"א שהקשה דמ"מ הקושיא במקומה עומדת דלינקוט בעיר אחת ומשום אסורא דקנו שביתה במקומן צריך מחיצה של ברזל כדי להכניסם לעיר ונראה לפענ"ד דהנה המג"א (בסי' ת"ב) תמה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו להא דר' חייא. ואמאי והא מבואר בגמ' דאזלא אליבא דר"י בן נורי ואנן פסקינן כרבנן דחפצי הפקר אינם קונים שביתה ע"ש. והוא תמוה מאוד. ונראה לומר דהא הקשו תוס' דהא אפילו לרבנן אמרינן לעיל דגשמים הסמוכים לעיר דהוה כאנשי העיר ותירצו דהכא משום דמימשכי בטלה דעתם והוה כמו הפקר. אבל לר' יוחנן בן נורי דאית ליה חפצי הפקר קונים שביתה במקומן הכא קונים שביתת העיר אף ע"פ שאין דעתם עלייהו ונראה בכוונתם דלר"י בן נורי דאית ליה חפצי הפקר קונים שביתת עצמם אף שלא במתכוון ולא בעי כוונה א"כ ה"נ קונים שביתת העיר אף שאין דעתם עלייהו משא"כ לרבנן דאית להו חפצי הפקר אינם קונים שביתה מחמת דבעי כוונה א"כ בעי דווקא שיהיה דעתם עלייהו:
ולפ"ז למה דפסקינן גבי אדם כר"י לקולא וגבי כלים כרבנן לקולא. וכתבו התוס' לעיל דלא הוה כתרי קולא דסתרי אהדדי דבאדם היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קונה וא"כ גבי הפקר אם הוא בתוך התחום העיר נמי קונה שביתת העיר אף בלא דסתם כמו לר"י בן נורי דזה דמי לאדם הואיל ומיכווני קנה תחום העיר אף בלא כוונת נמי וא"כ א"ש דבגמ' רצה לומר דמחייך עליו מחמת שסבר כרבנן היינו לגמרי כרבנן אף באדם וא"כ אינם קונים שביתת העיר מחמת דלאו דעתייהו עלייהו אבל אנן דקיי"ל גבי אדם כר"י בן נורי וטעמא הואיל ושייך גביה כוונה לכן קנה אף בישן ובלא כוונה וא"כ קנו נמי המים של הפקר שביתת העיר אף בלא מתכוון הואיל ובכוונה קנו בלא כוונה נמי ולא דמי לחפצי הפקר דלא שייך כוונה כלל ושביתת מי יקנה ולכך לא קנו ושפיר פסקו להא דר' חייא כיון דקיי"ל כר"י גבי אדם וזה דמי ממש לאדם ומיושב דברי הראשונים לנכון: ולפ"ז מתורץ ג"כ קושיית המהרש"א דשפיר נקיט דווקא בין ב' תחומין די"ל דאף ר"ח סבר כרבנן גבי כלים וכר"י בן נורי גבי אדם א"כ דוקא אם הוא בין שני עיירות קנו תחום העיר ולא הוה כחפצי הפקר כנ"ל אבל בעיר אחד אף שהוא מחוץ לתחום מ"מ הא חפצי הפקר אינם קונים שביתה ורשאי להוליכם כרגליו וזה נכון, ומ"ש התוס' דלכך אי אפשר לפרש דלר"י קנו שביתת עצמן דא"כ אף מחיצה של ברזל לא תועיל להכניסם לעיר דהרי בתחילת העיר כלו אלפיים של מים קשיא לי דנהי דרצו התוס' לומר דלר"י לא קנו אלא שביתת עצמם היינו משום דאין דעת בני העיר עליהם משום דמימלכי אבל אם עושין מחיצה מפני העירוב שפיר קונה כל מה שבתוך תחום העיר שביתת העיר כיון דשפיר דעתם עלייהו והוה כמו גשמים שבתוך תחום הטיר דקנו שביתת העיר ושפיר מצי להכניסם לתוך העיר אם עושין מחיצה אבל בלא מחיצה אפשר דלא קנו רק שביתת עצמם משום דלאו דעת אנשי העיר עלייהו כמו לרבנן דאינם קונים שביתת העיר ולא מוכח מידי וצ"ע לכאורה: