אור ברסלב

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

שבת

דף קנו:

לרבי אברהם לנדא מצכנוב זצוק"ל:

הקדמת נכדי המחבר זצוק"ל:

הפעם נודה לה' על אשר זכנו להביא לבית הדפוס ספר שני מאא"ז הגאון הצדיק מאור הגולה וזכותא דאברהם גרמה לנו לבנות את בית אברהם הוא הספר הנוכחי אשר הניח אחריו ברכה בכי"ק, ואבינו הרב הצדיק זצ"ל בעודו בחיים חייתו הביא את הכ"י מזה הספר לפני הרב הקדוש אדמו"ר מגור שליט"א ועכב את הכ"י תח"י איזה שבועות לעיין בו וטרם הגשנו להדפיסו דרשנו מאתו שיתן הסכמתו עליו והשיב לנו בזה"ל ספרו של הגאון הקדוש מטשעכנאוו זצוק"ל אינו דרוש להסכמה. והכל יקבלו אותו באהבה ואני אהיה ראשון לקבל את הספר כשיצא מביהד"פ ע"כ לשונו הטהור אשר אמר לנו. ועל כן חדלנו מלקבל הסכמות מגאוני זמנינו ובטחונו חזק כי כל אחד ואחד יראה להביא ברכה אל ביתו ולקבל את ספר בית אברהם דמר זקננו הגאון הצדיק באהבה וחיבה להיות מסייע לדבר מצוה שיהיה שמועותיו מתבדרין בעלמא. ואברהם עודנו עומד לפני ה' להעתיר בעד כל המסייעים אותנו בקבלת הספר להשפיע עליהם ברכה והצלחה כאשר כן היה דרכו בקודש בעודו חי אתנו להתפלל בעד כל איש צר ומצוק ומר נפש ולעורר ישועה ורחמי ה' על כלל ישראל וכדאי הוא זכותי' דאברהם להגן ולהשפיע כל טוב על המסייעים לבית אברהם: דברי נכדי הגאון הקדוש המחבר זצ"ל המביאים ספר בית אברהם לביהד"פ:

בית אברהם:

סוגיא דמוקצה:

חולין דף י"ד ע"א השוחט בשבת ויוהכ"פ כו'. עיין חידושי רשב"א דהוכיח דבאותו פעם שחיטתו כשרה מהא דאמרינן לקמן (דף פ"ב) גבי אותו ואת. בנו בשחט לע"ז דחייב ע"ש. ולכאורה לדברי רשב"א דבפעם אחד נמי נעשה מומר רק אותו השחיטה כשרה אכתי תקשה בשחט ראשון לע"ז והשני לשולחנו דחייב ואמאי והא שחיטת השני נבלה ואינו שחיטה כלל וצ"ל דמיירי בשני ב"א. וא' שחט לע"ז והשני שחט לאכילה. או אפשר דמיירי בשוגג דלא נעשה מומר רק קושיית הרשב"א באם שני לעכו"ם דפטור מטעם קלב"מ דמיירי באתרו בי'. כמבואר שם בגמ'. וע"ז הקשה הרשב"א כנ"ל דאינו שחיטה כלל דשחיטת נכרי נבלה וע"ז תירץ דבאותו פעם השחיטה כשירה:

ואפשר לתרץ קושיית תוס' ורשב"א לפי מה דקיי"ל דשחיטה מכח אדם כשרה אם הוא בכח ראשון. כמבואר (בסי' ח') וא"כ נראה דאם זרק חץ ושחט בו בשבת א"כ לא נעשה מומר עד שעשה מעשה שחיטה בשבת אבל בשעת זריקה עדיין אינו מומר כיון דמ"מ לא חילל שבת וא"כ אף דנעשה אח"כ מומר השחיטה כשרה דמ"מ באה השחיטה מכח ישראל כשר. ובודאי אם זרק חץ לשחוט בו עוף ומת הזורק קודם שנשחט העוף השחיטה כשרה. דמ"מ כח בר זביחה הוא. וא"כ אף בנעשה מומר אח"כ לית לן בה דאכתי מכח ישראל נתהווה [השחיטה]:

מה שהקשתי על דברי הרשב"א דשחיטה שנעשה בה מומר כשרה מהא דשחט ראשון לע"ז ע"ש אח"כ הראו לי שהרא"ה בס' בדק הבית הקשה כן ותירץ דמיירי בתרי גברי כמו שכתבתי ועיין ברא"ה שם שהביא בשם הרמב"ן דשחיטת מומר לע"ז אינו כנכרי ורק באכילה אסורה לא נבילה ע"ש וגם בחידושי הר"ן לחולין הביא זאת הסברא ע"ש ומה שהקשה במשמרת הבית מהא דמחתך בשר בעלמא תמוה דהתם הטעם כמ"ש רש"י משום דאין ראוי לפנים דפקע שם קדשים מינה כיון דנאסר בהנאה ע"ש ולדידי קשיא טובא על שיטת הרמב"ן דשחיטת מומר לע"ז אינו נבילה רק באכילה אסור מהא דמוקמינן בב"ק (דף ע"א) דטבח בשבת דפטור כר"י הסנדלר והוי שחיטה שאינה ראוי' אמאי לא מוקים לה כר"י ומיירי בפרהסיא דנאסרה דהוי מומר לע"ז ובשלמא לשיטת החולקים דשחיטת מומר הויא נבילה א"כ לא מצי מיירי בפרהסיא דהא אינה שחיטה כלל ומ"ט דר"מ דמחייב הא לאו שחיטה הוא כלל אבל לשיטת הרמב"ן א"כ שחיטה הוא ורבנן פטרי משום דסברי שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. ואפשר לומר לפמ"ש הב"ש בא"ע (סימן קמ"א ס"ק מ"ז) בשם התוספת דמומר לא מיקרי בן ברית ופסול לשליחות ע"ש. וצ"ל לדבריו אף דלכו"ע מומר יכול לגרש ע"י שליח היינו משום דלגבי גירושין דידי' מיקרי בן ברית כיון דבא להתירה לעלמא משא"כ לגט דעלמא לא מיקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות א"כ י"ל דרמב"ן סבר כשיטה זאת ולהכי לא מצי לאוקמי בפרהסיא דהא הגמ' מוקי מתניתן בטובח ע"י אחר וחייב מתורת שליחות דרבי רחמנא בטביחה ישלד"ע ואי מיירי בפרהסיא הוי דינו כנכרי דאינו בתורת שליחות ומה טעמא דר"מ דמחייב:

שם גמ' אמר ר"א ר"י דהכנה היא כו'. יש להקשות לפי דברי הרי"ף ביצה (דף כ"ז ב') דבמסוכנת אפילו לר"י לא הוי נולד. ובבריאה אפילו ר"ש מודה כי פליגי בחולה קצת ע"ש בדברי הרז"ה והר"ן א"כ אמאי נסבין חברייא למימר ר"י היא דהא אפילו ר"ש מודה בבריאה. וא"ל דדומיא דיוהכ"פ קתני דאפילו בחולה אסורה ליומא כמ"ש התוס' לקמן בסוגיא על מלתא אחריתי. א"כ אפילו כר"י נמי לא אתיא דהא אכתי לא דמי ליוהכ"פ. דבמסוכנת ביוהכ"פ אסור ובשבת מותר. ולכאורה י"ל דהרי"ף לא קאמר דבמסוכנת מותר אפילו לר"י רק ביו"ט ומטעם כיון דמסוכנת דעתי' עלה טובא ועדיף מיושב ומצפה דלא מהני לר"י. אבל במסוכנת דעומדת לכלבים אפילו ר"י מודה דהא אתמול נמי לכלבים היתה עומדת משא"כ בשבת דאפילו היתה מסוכנת ועומדת לכלבים מ"מ היא מוקצה מחמת איסור שבת דמ"מ בחיי' לא חזיא לכלבים כמ"ש התוס' בסוגיא ד"ה אם לא היתה נבלה כו' ולא עדיף מנר שהדליקו באותו שבת דאף דידוע שלא תדלוק כל השבת. מ"מ לר"י אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצי לכולי יומא. אבל ביו"ט דמחמת איסור אינה מוקצה דשוחטין מסוכנת ביו"ט רק מחמת דאינה מוכנת לכלבים שפיר כתב הרי"ף דמסוכנת מיקרי מוכנת לכלבים. ומטעם זה נראה נמי דאפילו היתה טריפה בע"ש טריפות ידוע ונתנבלה אח"כ בשבת דלר"י אין מחתכין אותה לכלבים ואף דאמרינן בביצה גבי עגל שנולד מן הטריפה דמוכן אגב אמו לכלבים ע"ש (בדף ו') והא קיי"ל דלכם ולא לכלבים. וא"כ מוקצה מחמת איסור הוא. ועיין ברמב"ן ביצה (דף כ"א) בסוגיא דלכם ולא לכלבים עמד בזה. ותירץ דראוי להשליך אותה לכלבים בחיי' והוא דוחק כדמשמע מדברי התוס' הנ"ל דדוקא עופות קטנים ראוים לזה לא בהמה. וגם מוכח מגופה דמתניתן דלכאורה קשה קושיא עצומה לדברי הרי"ף דאמאי נקיט ר"י אם לא היתה נבלה מע"ש. הא אף אם לא היתה רק מסוכנת מ"מ מותר לדברי הרי"ף וע"כ צ"ל דבשבת מ"מ מוקצה היא מחמת איסור דבחיי' לא חזיא לכלבים. רק גבי יו"ט דמסוכנת שריא לשחוט ונולד לא מיקרי כיון דמסוכנת היא אתמול נמי לכלבים הוית קיימא. וא"כ הדק"ל דאמאי גבי עגל שנולד מטריפה אמרינן דמוכן אגב אמו לכלבים והא מ"מ מוקצה מחמת איסור דהא קיי"ל כר' יוסי הגלילי דלכם ולא לכלבים: ונראה לומר לפי מה שהקשה הר"ן בריש ביצה דאמאי פריך שבת בעלמא תשתרי הא בשבת דתרנגולת אינה ראוי' לאכילה. א"כ גם הביצה מוקצה ומתרץ דכיון דרק מחמת איסור שבת הוא א"כ רק התרנגולת מוקצה. אבל הביצה שלא נאסרה מעולם אינה מוקצה ע"ש היטב בדברי הר"ן. וא"כ מיושב שפיר בעגל שנולד מטריפה כיון דעומדת לכלבים רק מחמת איסור יו"ט א"כ דמי לביצה שנולדה בשבת דאמרינן דרק אמו אסורה מחמת איסור שבת. אבל הביצה שלא הי' בעולם לא נאסרה והכא נמי אמרינן דהעגל לא נאסר מעולם כיון דגם אמה עומדת לאכילת כלבים ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם. רק מחמת איסור יו"ט והוולד לא נאסר מעולם כנ"ל:

ועיין ברמב"ן ביצה (דף פ"א) שכתב שם בנסתלק איסור ממילא נסתלק המוקצה. ובזה מתורץ קושיית התוס' דמה מוכח מכאן דמוכן לאדם הוי מוכן לבהמה. דהא גם לאדם אינו מוכן מחמת איסור שבת. ובזה מתורץ דמוקצה מחמת איסור אמרינן בנסתלק האיסור דנסתלק המוקצה רק היכא שחילל שבת בידים ע"ש היטב בדברי הרמב"ן. ולדברי' צ"ל גבי נבלה שנתנבלה בשבת דהתם לאו מטעם מוקצה מחמת איסור רק מחמת נולד דלא היתה עומדת לכלבים. וא"כ קשה טובא לדברי הרי"ף דאמאי נקיט אם לא היתה נבלה מע"ש דהא אף אם לא היתה רק מסוכנת או טריפה דהיתה עומדת לכלבים ולא היתה רק מוקצה מחמת איסור א"כ בנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. וכן קשה נמי למאי דדחי לקמן דר"י לית לי' מוקצה מחמת איסור כלל והתם טעמא משום דלא אתכן לכלבים א"כ אמאי נקיט נבלה מע"ש דאף במסוכנת מע"ש סגי ומוכח לכאורה דלא כהרי"ף רק כשיטת החולקים דאף במסוכנת לר"י אסור אף ביו"ט:

והנה לכאורה יש להקשות על מה דמקשה גמ' לקמן והא מתניתן דשוחט הוא ונסבין חברייא למימר ר"י הוא. הא ר"מ שרי כו' ומשני כי שרי ר"מ כגון שהיו לו חולה כו'. ופירשו התוס' משום דומיא דיוהכ"פ קתני. וזה תלוי אם יש מוקצה לחצי שבת כמ"ש התוס' ד"ה כגון שהי' לו חולה כו' ואמאי לא משני כפשוטו דמשכחת בהיתה מסוכנת מע"ש דהוי מוכן לכלבים לשיטת הרי"ף ומוכן לכלבים הוה מוכן לאדם כדאמרינן ביצה (דף ו'). וא"ל כמ"ש לעיל דמ"מ מחמת איסור שבת ה"ה מוקצה מחמת איסור. ז"א דדומיא דיוה"כ קתני ומשמע אפילו בעופות קטנים שראוים חיים לכלבים כמ"ש התוס' ד"ה אם לא היתה נבלה שיש עופות קטנים שראוים חיים לכלבים. ונראה לתרץ דיש להבין מפני מה ביקש הש"ס מתחלה לומר ר"י דהכנה. ולא מטעם מבשל בשבת דאסור ליומא כדמסיק. וצ"ל ע"פ מה דאמרינן לעיל (דף ח') סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה דמקלקל הוא. וכתבו התוס' דאף דלענין שבת הוא חייב. מ"מ התם מלאכת מחשבת אסרה תורה וסגי בתיקון קצת. משא"כ לענין הנאה לא חשיב ע"ש. וא"כ י"ל דקס"ד מתחלה דשוחט בשבת לא מיתסר באכילה כמו מבשל דהתם הטעם כמו שפירש"י שלא יהנה ממלאכת שבת. וזה שייך במבשל דנהנה ממלאכה משא"כ בשוחט אמרינן דהקלקול יותר על התיקון דמטעם זה אמרינן לעיל דמותר לשחוט בסכין של עכו"ם. זאת הי' סברת הש"ס מתחלה עד דמסיק אח"כ דגם בשוחט אסור ליומא אליבא דר"י. דגם בזה קנסו שלא יהוה ממלאכת שבת לפי מחשבתו: ובזה נראה לתרץ קושיית התוס' בד"ה מורי להו כר"מ שהקשו דאף בשוגג ראוי לאסור כל נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל. ותירצו דבמבשל אין. הנאה כ"כ דראוי לכוס. והקשו משוחט דאף בשוגג ואסר ע"ש. ולפי האמור מיושב דאף בשוחט ההנאה מועטת. ואדרבה אמרינן דהקלקול יותר על התיקון והוה ס"ד דגרע ממבשל ואף לפי האמת מ"מ די לאסור במזיד כמו מבשל אבל לא בשוגג. דמ"מ הנאה מועטת מיחשב וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דשפיר מקשה דאמאי נסבין חברייא למימר ר"י הוא. הא אפילו כר"מ נמי אתא ואסור בשוחט משום מוקצה. דא"ל דדומיא דיוהכ"פ קתני דאף במסוכנת אסור והתם לא שייך מוקצה לדברי הרי"ף דאתמול נמי היתה עומדת לכלבים ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ז"א דהא אמרינן לעיל דאף בסכין של ע"ז אסור לשחוט מסוכנת משום דמתקן הוא ע"ש. וא"כ כיון דגבי מסוכנת מיקרי תיקון והוי הנאה מרובה. א"כ אף בשוגג אסור לר"מ כמו נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל כיון דנהנה הרבה כקושיית התוס' כנ"ל. וממ"נ אסורה השחיטה ליומא לר"מ בבריאה מטעם מוקצה ובמסוכנת מטעם חשלא יהנה ממלאכת שבת:

ובאופן אחר נראה לתרץ קושיא הנ"ל דאמאי לא קאמר לר"מ שריא במסוכנת דהוי מוכן לכלבים והוי מוכן לאדם. דהא לכאורה יש להקשות על תירץ הגמ' בביצה דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם משום דדעתי' דאינש על כל מה דחזי הא כתבו התוס' שבת (דף מ"ו ב') על קושיית הגמ' דמפירין נדרים בשבת דמוקצה הם דמי יימר דמזדקק לה בעל. דאע"ג דפירות שנדרה הנאה מהם אינם מוקצים לענין טלטול דהא חזי לאחריני. מ"מ לענין אכילה אתקצי לה ע"ש א"כ קשה טובא דמאי מהני דמוכן לכלבים מ"מ הא לענין אכילה אתקצי לבני אדם ולא עדיף מפירות שאסר על עצמו אדם אחד. אע"ג דלכל העולם הם ראוין מ"מ לאוסר ע"ע לא מהני היתר חכם לאכלם באותו שבת מטעם דאתקצאי עליו בה"ש לאכילה. ואע"ג דמוסרין הם לו הפירות בכל הנאת שבעולם ומאי מהני דלא איתקצי מאכילת כלבים מ"מ האכילה היתה אסורה לב"א בה"ש ואתקצי לכולי יומא והיא לכאורה קושיא עצומה. ונראה לתרץ עפ"י דברי הר"ן ריש ביצה שהבאתי לעיל דלכך פריך בשבת בעלמא תשתרי ואע"ג דמוקצה מחמת איסור שבת מ"מ התרנגולת לבדה אסורה. אבל הביצה לא נאסר מעולם, אבל בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דלא הי' על התרנגולת שם אוכל כלל מיקרי הביצה נולד ע"ש היטב. וא"כ לפי מה דס"ד דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם וכיון דהאם קיימא לכלבים ולא הוכנה כלל לאדם. א"כ גם העגל יאסר דחשיב נולד כמו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דמיחשב הביצה נולד. אבל לפי מה דמסיק דמוכן לכלבים חשיב מוכן לאדם. רק דנימא דמ"מ לאכילה אתקצי לב"א וא"כ אמרינן דרק האם. אתקצי. אבל העגל לא נאסר מעולם לאכילה כיון דרק משום איסור נבלה היתה אסורה ואריא הוא דרביעא עלי' וכסברת הר"ן ודמי ממש לבילה הנולד בשבת וזה ברור:

ולפ"ז בבהמה מסוכנת בשבת ושחטו אותה בשבת שפיר אסורה באכילה ליומא. ואפילו היתה ראוי' חי לכלבים דמ"מ האכילה אסורה לב"א בה"ש. ומה מהני דהיתה מוכנת לכלבים לא עדיף מאם הי' מוכן לשאר בני אדם רק לאדם אחד אתקצי מאכילה בבה"ש דאתקצי לכולי' יומא כדמוכח מדברי התוס' שבת הנ"ל ומיושב שפיר קושיא הנ"ל:

ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' ד"ה כגון שקצץ לו דלעת שהקשו דהא הוי מוכן לבהמה ע"ש. ולפי הנ"ל מתורץ דזה לא מהני רק לענין דלא מיחשב נולד מכיון שלא נאסר מעולם. אבל לגוף הדבר לענין אכילה לא מהני דהא מ"מ איתקצי מאכילת ב"א. ולא עדיף מנדר דחשיב מוקצה לאכילה לדידי' כנ"ל:

וגם מיושב בזה דברי הרשב"א בחידושין בסוגיא זו ד"ה עד כאן לא קשרי ר"מ שכתב ואיכא מ"ד דאפילו ר"ש מודה הוא בשוחט שאסור דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימת תמות בהמתו דמיתא שכיחא אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה כו' ע"ש. ולכאורה קשה כיון דמיתא שכיחא הוי מוכן לבהמה לר"ש א"כ גם לאדם תשתרי דמוכן לבהמה הוי מוכן לאדם ולפי הנ"ל מיושב וא"ש:

תוס' ד"ה מחתכין כו' והא דאמרינן בפ' כ"כ דלא יעמיד אדם [בהמתו] על גבי מוקצה בשבת כו' במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבוא שם כו' ובהמה נמי מיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו עכ"ל. והנה צ"ל שתוס' כתבו כן למאן דאית לי' חלוק הי' ר"ש אפילו בב"ח שמתו דאי לאו הכי א"כ בפשיטות יושב ומצפה מתי תמות כיון דחולה או מסוכנת היא. ובחידושי הרשב"א כתב בד"ה את הנבלה כו' דמר בר רב יוסף סבר דלר"ש מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ובכוס וקערה התם דחייא בידים אבל מוקצה מחמת איסור גרידא דלא דחייא בידים ל"ל לר"ש אפילו אין יושב ומצפה עכ"ל. ולפי דבריו מיושב קושיית המג"א (בסי' תק"א) דאמאי בקורה שנשברה בעינן דוקא שהיתה רעועה מבעוד יום דבבריאה אפילו ר"ש מודה. ובבהמה שמתה אפילו בבריאה ע"ש. ולפי האמור מיושב דדוקא גבי בהמה טעמא דר"ש דמוכן לאדם הוי ג"כ מוכן לבהמה לר"ש ומוקצה מחמת איסור ל"ל משא"כ בקורה דמתחלה לא אתכנה כלל לתשמיש כי היתה מחוברת לבית אף ר"ש מודה בבריאה שנשברה דהוה מוקצה כיון דאינו יושב ומצפה ועיין עוד במג"א (בסי' הנ"ל) מה שכתב דבכלים שנשברו ביו"ט לא בעינן שיהיו רעועים מאתמול אליבא דר"ש. והטעם דכלים אף בריאים עומדים להשבר ע"ש. ולכאורה טעמו דחוק קצת דסתמא קתני ומשמע אף כלי מתכות וכלי ברזל דאינם עומדים להשבר אפ"ה לר"ש לא בעינן שיהיו עושים מעין מלאכתן הראשונה וג"כ לענין הסקה בשבריהן לא קא מפליג אם הם כלים שדרכן להשבר או לא. אבל נראה בטעמא דמלתא דדוקא לר"י דאית לי' מוקצה וכל מידי דאקצי אינש מדעתי' ממלאכה זו מיחשב מוקצה כמו תמרי דעיסקא או תורי דרדיא להכי סבר בכלים אם אינן עושין מעין מלאכתן הראשונה כיון דמעיקרא בעודם שלמים בודאי אקצינהו ממלאכה זו דהשתא רק מעיקרא כיון שהיו ראוין למלאכת היתר שרי בהו לאשתמושי כל תשמיש שירצה אבל עתה שנשברו ואזל מנייהו הכנה ראשונה ממילא הם מוקצים למלאכה דהשתא. אבל לר"ש דל"ל מוקצה דסבר כל מידי דחזי לאינש לא מקצי דעתי' מיני' ולהכי סבר בתמרי דעיסקא אף דאקצינהו מ"מ דעתי' עלייהו. וא"כ בכלים אף שהיו עומדים למלאכה מיוחדת מ"מ לא אסח דעתי' מכל תשמישים שאפשר לעשות עם אותה הכלי וא"כ גם מעיקרא להכי הוית קיימא ולהכי לא בעינן שיהי' רעועים מאתמול דאף דאינו יושב ומצפה מ"מ לא מיקרי נולד דגם מעיקרא הוכנה גם למלאכה דהשתא. אבל בקורה בריאה ספיר מודה ר"ש כיון דמעיקרא בעודה מחוברת לא הוכנה לתשמיש כלל. וגם גבי בהמה למ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו. הוי טעמא משום דסבר דמוכן לאדם לא הוה מוכן לבהמה אפילו לר"ש. והוה כמו מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר"ש מודה דמידי דחזי לאינש לא מקצי לי' לכלבים מחמת הפסד. אבל גבי כלים אמרינן לר"ש כיון דל"ל מוקצה א"כ מעיקרא הוכנה לכל תשמישים שבעולם ולא מיקרי נולד אף באין יושב ומצפה. וכן לענין הסקה בשברי כלים כיון דמ"מ מעיקרא ראוים לאדם והשתא נמי ראוים לאדם אף דמתחלה לא היו ראוים בענין דהשתא מ"מ לר"ש דל"ל מוקצה א"כ אמרינן דמתחלה היו ראוים לכל תשמישי אדם והוכנו להם אף דאינן עומדים לתשמיש זה לא גרע מתמרי דעיסקי או תורי העומדים לרדיא דמ"מ מיחשבי לר"ש מוכנים משא"כ בב"ח שמתו דמעיקרא לא הוכנו לבהמה רק לאדם בזה איכא מ"ד דאפילו ר"ש מודה דהכנה דאדם לא מהני לבהמה. וא"כ בעינן לר"ש שיהי' יושב ומצכה דהיינו בבהמה חולה לא בבריאה:

ועיין בדברי רמב"ן ביצה (דף כ"א) בסוגיא דלכם ולא לכלבים שכתב ג"כ דר"י סובר דלהסקה לא מיקרי נולד כיון דמעיקרא היו ג"כ ראוי' לאדם כהשתא ע"ש. וא"כ אף דלא קיי"ל כרב יוסף בהא כמ"ש הרמב"ן שם דהא פסקינן גבי יו"ט כר"י דאין מסיקין בגרעינן היינו דמ"מ לא איתכן להך מלאכה ומעיקרא אתקצי מזה משא"כ לר"ש דל"ל מוקצה א"כ מעיקרא היתה מוכנת לכל תשמישי אדם ולא בעינן יושב ומצפה כלל:

והנה לדברי הרשב"א הנ"ל דטעמא דמ"ד דחלוק ר"ש אף בב"ח שמתו דסבר לר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים נראה דמה שחולקים התוס' והרשב"א והר"ן בשבת (דף קכ"ח א') גבי בשר תפל דמותר לטלטלו להתוס'. הטעם משום דחזי לכלבים ואתיא כר"ש דל"ל מוקצה. והרשב"א והר"ן גם הרז"ה שם גורסין בשר תפוח ע"ש בדבריהם שכתבו דמשום דראוי לכלבים אין מטלטלין אפילו לר"ש דמאי דחזי לאינש לא מקצי לכלבים ואפילו ר"ש מודה דלא כתוס' יעו"ש היטב. ונראה דתלוי בזה דלמ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו מטעם דאינו יושב ומצפה וא"כ לדידי' ע"כ צ"ל דאף ר"ש סבר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה וא"כ לא הוכנה לבהמה לכך בעינן שיהי' בהמה חולה שיהא יושב ומצפה ומיקרי זאת הכנה לר"ש אף דבה"ש אתקצי כמו גבי נר שכבה מחמת יושב ומצפה לר"ש דא"ל דטעמא דמ"ד דמודה ר"ש בב"ח מחמת מוקצה מחמת איסור שבת דסבר לר"ש אף דלא דחיי' בידים מ"מ בעינן יושב ומצפה. וכסברת הראשונים שהביא הרשב"א בחידושיו. הא ליתא דאכתי יקשה למ"ד בעינן ביו"ט עומד ומצפה ואמאי מודה ר"ש בב"ח שמתו. ובביצה (דף כ"ז) מבואר דביו"ט ג"כ אמרינן לחד מ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו. אלא ע"כ צ"ל דאפילו לר"ש מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. דהוה כמו מוקצה מחמת חסרון כיס כנ"ל. ולכך בעינן יושב ומצפה. אבל לאידך מ"ד דחלוק היו ר"ש בב"ח קשה אמאי הא אינו יושב ומצפה. וצ"ל כסברת הרשב"א הנ"ל דלר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים ומוקצה מחמת איסור ל"ל היכא דלא דחייא בידים. וא"כ מוכח כדברי התוס' דלר"ש מותר לטלטל בשר תפל משום דחזי לכלבים ומוכן לכלבים נמי הוה משום דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים. ואף דבתחלת שבת נסתלקה הכנה דאדם מ"מ נשאר הכנה דכלבים כמ"ש התוס' ביצה (דף ו' ב') ד"ה השתא מוכן לאדם כו' בשם הר"ר יעקב מקורביל ע"ש: ולפ"ז יש ליישב קושיית הרז"ה והרשב"א בחידושיו שבת (דף קמ"ב ב') על הא דמקשה טעמא דחזי לאומצא אלמא רבא כר"י ס"ל הא אפילו ר"ש מודה במאי דחזי לי' לאינש כו'. ואזיל לשיטתי' לעיל בפרק מפנין דפליג על ד' התוס' וע"ש שתירוצו דחוק מאד. ולפי הנ"ל יש ליישב דהא תרווייהו מ"ד פליגי אליבא דרבא היאך אמר אי מודה ר"ש בב"ח שמתו או לא כמבואר שבת (דף מ"ה ב') וא"כ פריך הגמ' למר בר רב יוסף משמי' דרבא דחלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו וע"כ סבר דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים כסברת הרשב"א וא"כ ל"ל למימר דחזי לאומצא אפילו בלא חזי לאומצא נמי מותר דהא חזי לכלבים ע"כ סבר רבא כר"י. ושפיר קשה:

ובזה נראה ליישב קושיית הפ"י ביצה (דף ב') על מה שכתבו התוס' דביצה שנולדה אסורה גם בטלטול. דהא לטעמא דפירות הנושרין או משקין שזבו אין לאסור רק האכילה לא הטלטול כמ"ש התוס' שבת (דף מ"ד ב') ד"ה דאית בי' ביצה והוא מוכרח מדברי הגמ' שם כהוכחת התוס'. וגם הקשה הפ"י דהא מבואר בגמ' ביצה גבי אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה דאמר לי' אבל ביומא אסורא ורב אדא בר אהבה ל"ל נולד ומוקצה גבי נכרי שחקק קב בבקעת ע"ש בס' פנ"י. ונראה דהנה המג"א (בסי' תקט"ו) הביא דברי היש"ש שהשיג על דברי הרי"ף והרא"ש. שכתבו כיון דבאכילה אסירא ממילא אסורים נמי בטלטול. והיש"ש חולק עליהם דדוקא ביום הראשון שהם מוקצה אסורים בטלטול אבל ביום שני שאינם מוקצים רק מחמת גזירה שלא יאמר לנכרי אסורים רק באכילה לא בטלטול ע"ש. ולכאורה טעמא מאי כיון דאסורים באכילה א"כ לא חזי ובודאי הוה מוקצה כמו טבל קודם שתקנו דאין מטלטלין בשבת כדאיתא בפ' מפנין ואפילו בטבל מדרבנן כדאיתא שם. ואף לרש"י ביצה (דף ל"א ב') דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן היינו לאחר שנסתלק האיסור כמו טבל שתקנו דמתוקן. אבל קודם בודאי הוה מוקצה. וצ"ל דיש"ש אזיל בשיטת התוס' דלר"ש בשר תפל מותר מטעם דחזי לכלבים. ואיהו לשיטתי' אזיל דפסק אף ביו"ט כר"ש. וא"כ אף דאסורים באכילה מטעם גזירה מ"מ לכלבים חזיא דבודאי לא יחלל יו"ט באמירה לנכרי כדי להשליך לכלבים מידי דחזיא לאדם ועיין ביש"ש חולין בסוגיא דהשוחט בשבת. והרי"ף לשיטתי' אזיל דפסק ביו"ט כר"י וא"כ בודאי מידי דחזי לאדם הוה מוקצה לכלבים ולהכי אסורים בטלטול כיון דאסורים באכילה או דסבר כשיטת הרשב"א והרז"ה לגירסתו דגרס בפרק מפנין בשר תפוח דמידי דחזי לאדם הוה מוקצה לכלבים אפילו לר"ש. ולפ"ז מיושב קושיית הפ"י מה שהקשה על רב אדא בר אהבה דאסר בטלטול הא איהו ל"ל מוקצה ונולד וע"כ משום הכנה או משום משקין שזבו ולפ"ז א"כ מותר בטלטול כמ"ש התוס' שבת (דף מ"ה) ולפי האמור מיושב היטב דודאי אף התוס' מודים כיון דאסור באכילה משום משקין שזבו ממילא אסורים בטלטול דהא לא חזו למידי כסברת הרי"ף והרא"ש פ' אין צדין רק דקשיא דהא מ"מ חזי לכלבים והוה כמו בשר תפל לר"ש שכתבו התוס' דמותר לטלטל מחמת דחזיא לכלבים. רק זה אינו אלא למ"ד חלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו דלדידי' צ"ל דלר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים כמ"ש לעיל. וא"כ בשבת דהסוגיא אזלא למ"ד חלוק הי' ר"ש אף בב"ח שמתו כמבואר שם בסוגיא דאליבי' מקשה הגמ'. שפיר כתבו התוס' דאף דאסור משום משקין שזבו מ"מ הטלטול אינו נאסר לר"ש דדמי ממש לבשר תפל דשרי משום דחזיא לכלבים למ"ד דחלוק הי' ר"ש בב"ח שמתו כמו שהוכחתי לעיל דהא בהא תליא אבל רב אדא בר אהבה סבר כאידך מ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו ולדידי' ע"כ צ"ל דגם ר"ש מודה דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים ולכך מודה ר"ש אף ביו"ט בב"ח שמתו. וצ"ל לר"ש אסור לטלטל בשר תפל אף דחזי לכלבים מ"מ מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים וממילא ביצה נמי כיון דאסורה באכילה משום משקין שזבו אסורים נמי בטלטול. ושפיר קאמר לי' רב אדא בר אהבה דאסורין בטלטול ליומא והוא נכון בעהי"ת:

ולפי האמור כאן לא צדקו דברי הפ"י וצל"ח וגם בספר אבן עוזר כלום נתכוונו לדבר אחד שכתבו דמאי דאמר רב נחמן בריש ביצה מאן דל"ל מוקצה לית לי' נולד היינו משום כיון דהאם אינה רק מוקצה א"כ לא מיקרי הביצה נולד דלא גרע מינה וגבי אם אינה רק מוקצה לחוד ושריא למאן דל"ל מוקצה דלא כדברי המהרש"א ריש ביצה שכתב דאף אי בעי שחיט לה ואכיל מה דבגווה מ"מ מיקרי הביצה נולד. ובזה מיישב הפ"י וא"ע הקושיא על הפוסקים דאית להו נולד לא מוקצה א"כ אמאי לא מתרצים כרב נחמן. ולא שייך קושיית הגמ' ליפלגו בתרנגולת הא מוקצה לא אמרינן ביו"ט. ומחמת זה הוכיחו דבביצה לא שייך נולד כיון דהאם אינה רק מוקצה לחוד יעו"ש בדבריהם. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן כיון דכתבתי לשיטת התוס' מותר לטלטל בשר תפל לר"ש מטעם דחזי לכלבים וסבר ר"ש מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים. וא"כ קשה דאמאי פסק ר"ח בגרעינין פרסייתא דאסורין מטעם נולד הא מוכן לאדם הוה מוכן גם לכלבים. וא"כ אינו נולד כלל, וצ"ל דודאי ר"ש מודה דמידי דחזי לאינש מקצי מכלבים רק דמה בכך דהא לר"ש לית לי' מוקצה. וא"כ אף דהקצה אותה מאכילת כלבים לא עדיף מתמרי דעיסקא שהקצה אותם מאכילה ומ"מ לר"ש מותר. ומ"ד מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים לר"ש כמו שכתב הרשב"א שהבאתי למעלה. צ"ל דלא דמי למוקצה מחמת חסרון כיס. וא"כ כיון דגם ר"ש מודה דמקצי מאכילת כלבים מידי דחזי לאדם רק דל"ל מוקצה א"כ בשר תפל מותר לטלטל לר"ש כמו תמרי דעיסקא אבל הגרעינן היין נולד כמו ביצת תרנגולת העומדת לגדל ביצים. דהתרנגולת לא מיחשבה אלא מוקצה לחוד והביצה נק' נולד ה"נ בבשר תפל אמרינן כיון דפסקינן כר"ש אמרינן דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים. ואף דבוודאי מקצה אותה מאכילת כלבים מ"מ מוקצה לחוד ל"ל לר"ש אבל גרעיני תמרה מיקרי נולד ומוכח בבירור כסברת המהרש"א לא כמו שכתבו הם. וזה מוכרח ונכון וברור דלדברי התוס' דבשר תפל מותר לטלטל לר"ש מטעם דחזי לכלבים חזינן בפירוש דאף הדבר שאינו אלא מוקצה לבד מ"מ הנולד ממנו יש לו דין נולד וא"כ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מיקרי הביצה נולד כסברת המהרש"א לא כסברת האחרונים הנ"ל. ואולם לשיטת הרשב"א והרז"ה דאף לר"ש אמרינן דמידי דחזי לאדם מוקצה מכלבים יש לקיים דבריהם: תוס' ד"ה אם לא היתה נבלה כו' וא"ת בפרק קמא דביצה גבי אפרוח שנולד ביו"ט כו' והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוה מוקצה מחמת איסור כו'. ולכאורה יש ליישב קושיית התוס' די"ל דהגמ' קאי בסברא ראשונה דמוקצה מחמת איסור לר"י היכא דלא דחייא בידים ל"ל. כמו דדחי הש"ס מתחלה. והא דאמר רב עד כאן לא קאמר ר"מ אלא מבשל דראוי לכוס י"ל דודאי היכא דאינו יושב ומצפה אמרינן מוקצה מחמת איסור אפילו היכא דלא דחיי' בידים. והראי' מבכור שנפל לבור דמודה ר"ש דהוה מוקצה כדאיתא שבת (דף מ"ו ב'). ודברי הרשב"א בחידושיו לסוגיא זו והבאתי' לעיל שכתב לר"ש מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחייא בידים ל"ל אפילו באינו יושב ומצפה צ"ע לדעתי. דהא גבי בכור שנפל לבור הוה רק מוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים ואפ"ה סבר ר"ש דהוה מוקצה. ואפשר לחלק קצת ולומר דהא דכתב הרשב"א דמוקצה מחמת איסור ל"ל לר"ש היינו באם מקצה אותו מחמת איסור שבת אבל מקודם לא הי' מוקצה מדעתו. אבל גבי בכור קודם שנפל בו מום אפילו קודם שבת הי' מקצה אותו מדעתו לכך מודה ר"ש. אלא דגם זה ליתא דהא ר"ש סובר גבי בכור שנפל לבור אפילו אם נפל בו מום מערב יו"ט מ"מ הוי מוקצה מחמת דאין רואין מומין ביו"ט כמבואר בסוגיא דבכור שנפל לבור ובתוס' שבת (דף מ"ו ב'). וא"כ אינו מוקצה רק מחמת איסור יו"ט דהא מקודם הי' אפשר לראות מומו. ואפ"ה מודה ר"ש דהוה מוקצה מחמת דאינו יושב ומצפה. ואפשר לחלק קצת וליישב דברי הרשב"א בדוחק מ"מ הרבה ראשונים חולקים ע"ז כמו שהביא רשב"א בחידושיו. וכן הראב"ד (בה' שבת פ"ב) שכתב דדוקא בחולה מבעוד יום ע"כ סבר דלאו כהרשב"א. וא"כ צ"ל דמאי דדחי הש"ס מתחלה שאני התם דדחיא בידים היינו דהכא יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התוס' לעיל. והיכא דיושב ומצפה קאמר הגמ' דר"י מודה היכא דלא דחיי' בידים. וגבי נר שהדליקו באותו שבת אף דיושב ומצפה לא מהני לר"י היינו משום דדחיי' בידים חמור: ולפ"ז י"ל לפי מה דאיתא לקמן בפ' כיסוי הדם (דף פ"ו) מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבלה. דרוב מעשיהן מקולקלים א"כ י"ל לר"מ לא שייך לומר דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כיון דר"מ סובר דרוב מעשיהם מקולקלים א"כ בודאי יקלקלו שחיטתן ולא שייך לומר דאינו מקצה מדעתו מחמת שחיטת חש"ו. דהא אף אם ישחטו בודאי יקלקלו. ובלא"ה צווחו הראשונים על סברת התוס' לומר דיושב ומצפה על חש"ו (עיין בחידושי רשב"א וגם בספר יש"ש על חולין) וא"כ בודאי לר"מ דרוב מעשיהם מקולקלים לא שייך זה כלל. וא"כ שפיר קאמר הגמ' לקמן דלר"מ בודאי לא שרי אלא מבשל אבל לא שוחט אף דלא דחיי' בידים מ"מ הא אינו יושב ומצפה לר"מ. והיכא דאינו מצפה לא בעינן דחיי' בידים כמו שהוכחתי לעיל מבכור שנפל לבור. ולפ"ז י"ל דהגמ' קאי במה דדחי מעיקרא שאני התם דדחייא בידים אבל מוקצה מחמת איסור גרידא ל"ל לר"י וא"כ שפיר מוכיח הגמ' דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. דאל"ה אמאי בעינן נבלה מע"ש הא לא אתקצי מאכילת כלבים רק מחמת איסור שבת. ומוקצה מחמת איסור ל"ל לר"י כנ"ל:

עוד אפשר לומר עפ"י הוצעה הנ"ל דדוקא היכא דיושב ומצפה מחלק הגמ' בין דחיי' בידים. א"כ י"ל דלכך קאמר הגמ' דלר"מ שוחט לא. משום דלכאורה יש להבין במה שכתבו התוס' דעומד ומצפה שמא ישחטנו חש"ו הא קיי"ל בנכרי שהביא מן המחובר בשביל ישראל ביו"ט אסור כדאיתא ביצה (דף כ"ו) כדי שלא יהנה ישראל ממלאכת יו"ט כמו שפירש"י או כדי שלא יאמר לו לעשות כמ"ש התוס' שם. א"כ בודאי היכא דישחטנו חש"ו מ"מ יהא אסור לו דלא עדיף מנכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל. ואפשר לדחות קצת ולומר דחש"ו אדעתי' דנפשי' עביד. והוה כמו נכרי שעשה מלאכה לעצמו דמותר לישראל ליהנות ממנה. אבל אין זה מוכרח כ"כ. די"ל דמסתמא יעשה בשביל ישראל ובפרט דהוא עומד ומצפה שישחוט הקטן א"כ יש לגזור כמו גבי נכרי שהביא לישראל דורן ממחובר דאסור לכל ולא שייך יושב ומצפה: ונראה לומר דהא מבואר ביו"ד (סי' קנ"ה) בש"ד (ס"ק י"ד) דחולה שאין בו סכנה מותר לאכול איסור תורה שלא כדרך אכילתו. ומותר לחולה לאכול חלב חי ע"ש. ובסוגיא זו מוכח דמה שראוי לאכול חי לא הוה מוקצה כדאמרינן לקמן עד כאן לא קאמר, ר"מ אלא מבשל דראוי לכוס. והתוס' כתבו שבת (דף מ"ו ע"ב) דמה שראוי לאחרים לא הוה מוקצה בטלטול אף דלדידי' לא חזי. רק באכילה מ"מ אסור ע"ש גבי מפירין נדרים בשבת. וא"כ י"ל דשפיר כתבו התוס' דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואף דיהא אסור לדידי' כמו נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל מ"מ עכ"פ יהא מותר לכוס לחולה שאין בו סכנה וכיון דראוי לחולה שאין בו סכנה א"כ מותר בטלטול לכל אדם כמ"ש התוס' שבת וא"כ שפיר מותר לחתך את הנבלה לפני הכלבים דלית בי' אלא איסור טלטול לחוד דמוקצה אילו אסור בהנאה לבהמה כדמוכח שבת (דף קכ"ב א') דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה בשבת. ופירש"י דלמא יטלנו בידו ע"ש וכיון דמחמת טלטול לחוד הא שפיר כתבו התוס' דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו וא"כ יהי' מותר הטלטול דהא חזי לחולה שאין בו סכנה לכוס חי דאפילו איסורי תורה מותרין לחולה שאין בו סכנה שלא כדרך אכילה כנ"ל. אבל לענין שוחט שיהא מותר באכילה קאמר הגמ' שפיר דאפילו ר"מ מודה דהא אינו שייך יושב ומצפה דהא מ"מ אסור באכילה לדידי' אפילו ישחטנו חש"ו כמו נכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל ואף ר"מ דסובר מבשל בשבת בשוגג יאכל מ"מ מודה בנכרי שעשה מלאכה בשביל ישראל דגרע טפי כמ"ש הרשב"א והרא"ש ע"ש. ולא שייך לומר יושב ומצפה ואף דחזי לחולה שאין בו סכנה מ"מ לדידי' אתקצי לאכילה כמ"ש התוס' שבת הנ"ל דלענין אכילה לא מהני מה דחזי לאחריני:

והנה בעיקר קושיית התוס' בשבת (דף מ"ו) דמה מקשה מי יימר כו' הא אינו מוקצה דחזי לאחריני. וגם הרשב"א בחידושיו לשבת הקשה כן ומתרץ ג"כ לחלק בין טלטול ובין אכילה. עוד מקשה הרשב"א מהא דאמרינן שבת (דף מ"ז) קרטין בי רבי מי חשיבי דאלמא כיון דלא חזי לדידי' מוקצה הוא וע"ש במה שמחלק בין מוקצה מחמת איסורא לדידי' ובין מוקצה מחמת גריעותא. לפענ"ד נראה לומר בפשיטות ע"פ מה שהקשו תוס' לקמן בסוגיא זו ד"ה כגון שקצץ לו דלעת וז"ל וא"ת והא חזיא לבהמה כו' וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראוי' לאדם הוה מוקצה כו'. ולפ"ז י"ל דהא כתבו הפוסקים דמוקצה לבעל הבית הוה מוקצה לכל אדם. עיין באו"ח (סי' ש"ח סעיף נ"ב) והיינו טעמא משום דכל דבר מסתמא מוכן למי שהוא שלו רק אם מוכן לבעה"ב גם לאחרים שרי כמו דבר שמוכן לאדם וראוי לו דודאי מותר גם להשליך לכלבים אף דמוכן לאדם לא היה מוכן לכלבים מ"מ במה דראוים לאדם מותר גם לכלבים. משא"כ אם לבעה"ב הוא מוקצה גם לאחרים אסור דהא לא היכן לאחרים והוה כמו דבר שעומד לאדם והוא מוקצה לאדם דגם לכלבים אסור. ומטעם זה נבלה שנתנבלה בשבת אסור לכלבים דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים כמבואר בגמ'. וא"כ החילוק מבואר לתרץ על מה שהקשה התוס' ורשב"א מה מקשה הגמ' מי יימר כו' הא חזי לאחריני ומותר לטלטל כמו תרומה לישראל כדאיתא פ' מפנין. דהבדל גדול יש ביניהם דבשלמא תרומה עומדת לכהן והוכנה לו בודאי אף ישראל מותר לטלטלה דהא ראוי' למי שה כנה לו. ומה בכך דאינה ראוי' לישראל והוה כמו נבלה שנתנבלה בע"ש דבודאי מותר בטלטול כמבואר במתניתן להדיא משום דהוכנה מע"ש לאכילת כלבים ואף דלאדם לא חזיא. ומדוע יאסר לטלטל תרומה אשר היכנה מאתמול לאכילת כהן והיא מיחשב כבעה"ב עלי' ולדידי' חזיא ומטעם זה נמי מוכן לבהמה הוה מוכן לאדם במה דעומדת לבהמה כמ"ש התוס' לקמן משא"כ באשה שאסרה א"ע בנדר סתמא קתני ומשמע אף דאסרה על עצמה על זמן מוגבל או אפילו על יום אחד א"כ אכתי עומדת לדידה לאחר שיעבור זמן איסורה ובה"ש לא הי' חזיא לה א"כ שפיר מקשה הגמ' דמוקצה הוא כמו בהמה דמוקצה בשבת מטעם דעומדת לאדם ובשבת אינה מן המוכן וזה ברור מאוד:

וממילא מיושב נמי קושיית הרשב"א מהך דאמרינן בשבת קרטין בי רבי מי חשיבי דהתם משום דהוקצה לבעה"ב העשיר מוקצה לכל דהא אינו מוכן רק לבעה"ב ולו עומד הדבר וכיון דלדידי' מוקצה. מוקצה גם לאחריני דהא להם לא הוכנה. משא"כ בתרומה דהוכנה למי שעומד לו דהיינו לכהן ואליו ראוי' היא מותר לכל אדם לטלטלה. ועיין תוס' פ' מפנין (דף קכ"ז ב') ד"ה כיון דחזיא לכהן כו':

ולפ"ז יש לתרץ קושיית התוס' פ' מפנין ד"ה כיון דאי בעי מפקר לנכסי' שהקשו אמאי לא אמר כדלעיל משום דחזיא לעניים ע"ש. ולפי הנ"ל מיושב כיון דדמאי עומד לו ויכול לתקנו לאחר השבת א"כ לא מהני מה דחזי לאחריני כיון שהוקצה לבעה"ב העומד לו. ודמי לדלעת העומד לאדם דלא מהני מה דחזיא לבהמה ותרומה שאני שעומדת לכהן כנ"ל:

[וזה שכתבתי לעיל דקושיית הגמ' מנדרים דסתמא קתני אפילו אם אסרה על עצמה לזמן באמת לפי פירש מהרש"א בסוגיא דשבת דקושיית הגמ' מי יימר מחמת דאין מפירין נדרים בשבת אלא מה שהם לצורך השבת ובתחילה בודאי לא אסיק על דעתה שתהא צריכה להם ע"ש. וא"כ בודאי עומדת לה דלאחר השבת תוכל להתיר נדרה וא"ש טפי דיוחשב מוקצה כיון דעומדת לה לא מהני מה שראוי לאחריני כנ"ל]:

ולכאורה יש להקשות לשיטת הרשב"א דמאי דחזי לאחריני שרי בטלטול. וא"כ לפי מה שהביא הר"ן בפ' חרש דברי הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים ע"ש. א"כ קשה אמאי אמרינן פ' מפנין אבל לא את הטבל ומוקי הגמ' אפילו בטבל מדרבנן. הא חזי לקטנים דמותר להאכילן בידים. ונראה דלק"מ דהרשב"א לא קאמר אלא באיסורי אכילה אבל לא באיסורי הנאה דמי עדיף קטן מנכרי דאסור ליתן לו איסורי הנאה. והתוס' כתבו פסחים (דף ט' א') ד"ה כדי שתהא כו' דטבל אסור בהנאה של כלוי ואסור להאכיל לבהמה וא"כ אף לקטן אסור וא"ש:

מה שהקשיתי לעיל על דברי הרשב"א שכתב במוקצה מחמת איסור דלא דחייא בידים לא בעינן יושב ומצפה מבכור שנפל לבור ע"ש. עתה עיינתי במשמרת הבית לרשב"א כתב דוקא היכא שלא נעשה איסור בדבר כמו בשוחט לחולה ע"ש. וא"כ מיושב מבכור שנפל לבור כיון דר"ש סבר אין רואין מומין ביו"ט אם עבר וביקרו איתעביד איסורא ומ"מ הסברא אשר כתבתי לעיל מוכרח הוא לדברי הרמב"ן שכתב בנסתלק האיסור נסתלק המוקצה אפילו לר"י. ודוקא השוחט שחילל שבת אף שהי' בהיתר עיין בדברי הרמב"ן ביצה (דף כ"א) וא"כ קשה מבכור שנפל בו מום ביו"ט דלר"י הוה מוקצה ואמאי והא נסתלק האיסור ממילא. ולר"י רואין מומין ביו"ט. וע"כ צ"ל דזה לא מיקרי לרמב"ן מוקצה מחמת איסור כיון דלאו משום איסור שבת הוקצה רק מחמת איסור שחוטי חוץ אף בחול גרע טפי ולא אמרינן נסתלק האיסור נסתלק המוקצה:

פסחים דף נ"ז ב' גמ' וכי תימא מוכן לעורבים הוה מוכן לכלבים כו'. עיין מה שהקשיתי לעיל על הסוגיא דביצה גבי עגל שנולד מטריפה דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם מהא דכתבו התוס' בשבת גבי נדר דאף דחזי לאחריני מ"מ לענין אכילה אתקצי לדידה. וא"כ מאי מהני מוכן לכלבים הא לא עדיף מאלו מוכן לכל העולם. ותירצתי עפ"י דברי הר"ן בריש ביצה שכתב דבמוקצה מחמת איסור הנולד ממנו דלא נאסר מעולם לא אתקצי. וזה התירץ אינו עולה כאן דמ"מ על אותן הפירות שנאסרו לאדם מה יועיל דמוכן לכלבים הא מ"מ איתקצי מאכילה וי"ל לפי דברי הרמב"ן שכתב ביצה (דף כ"א) דבמוקצה מחמת איסור נסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ובפירות הנושרין הטעם דלא הוכנו מעולם ע"ש. וא"כ א"ש דכיון דמסיק דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם. ורק מחמת איסור נאסרו לאדם וא"כ שפיר חשיב בהו הכנה ומה שנאסרו מחמת איסור תלישה אמרינן נסתלק האיסור נסתלק המוקצה:

ויש לראות על דברי הרמב"ן שכתב בנסתלק האיסור ממילא כו' שדבריו סותרין למה שכתב בפ' המביא גבי בית שנפחת שהקשה דהא מוקצים הם ע"ש. ולדבריו הנ"ל לק"מ דהא אפילו ר"י מודה במוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים בנסתלק האיסור נסתלק המוקצה גם קשה על דברי הרמב"ן בפרק המביא שתירץ על בית שנפחת כיון דגוף הפירות אינם מוקצים רק הבית סתום לא מיקרי מוקצה. ולא דמי לנר שכבה דגוף הנר הא מוקצה ע"ש. א"כ קשה על סוגיא זו דגם הרמב"ן מפרש כפירש התוס' דנתלשו מע"ש והיו באילן בין המכבדות וקושיית הגמ' דמוקצה מחמת דאין עולין באילן וקשה דמ"ש מבית סתום הא ה"נ גוף הפירות אינם מוקצים ורק דאינו יכול לבוא להם מחמת השתמשות האילן ודמי לגמרי לבית סתום שנפחת וצ"ע:

שבת קכ"ח א' גמ' ת"ר דג מליח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו. בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו. תוס' ד"ה דג תפל תימא מדשרי בשר תפל אלמא כר"ש אתיא א"כ דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי"ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים וכו'. והמתבאר מתוך דברי תוס' אלו דלר"ש אפילו אם עדיין עומדת לאדם כמו בשר תפל מ"מ שרי בטלטול דאמרינן דרק מקצה אותה מאכילת כלבים ולר"י אסור משא"כ לר"ש דל"ל מוקצה. ועיין במ"ש לעיל דתלוי בפלוגתא דשבת (דף מ"ה ב') אם מודה ר"ש בב"ח שמתו. ועתה כשירדתי לעומקן של דברים נראה דאין להעמיס זאת בכוונת התוס'. וגם מלשון התוס' לא משמע הכי. ועוד דאכתי יקשה מברייתא זו למ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו. וגם דברי הרשב"א שכתב דלר"ש לא מהני מה דחזי לכלבים בדבר העומד לאדם נראה סותר דברי עצמו מ"ש בחולין דלמ"ד חלק הי' ר"ש בב"ח שמתו אית לי' לר"ש מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ולכן נראה דהנה המג"א (בסי' תק"א) הקשה דאמאי בכלים שנשברו לא בעינן רעועים מאתמול ע"ש מה שתירץ דכלי עומד להשבר. והוא לכאורה דוחק גדול. אבל נראה דודאי דבר שגם אתמול הי' מוכן רק אינו עומד למלתא דהשתא כגון בכלים שנשברו ביו"ט לא בעינן עומד ומצפה לר"ש כיון דמ"מ הי' מוכן מאתמול. ודוקא בקערה ועששית דאתמול הי' מוקצה ממש מחמת איסור מודה ר"ש באינו יושב ומצפה. וראי' מדברי רשב"א שבת (דף מ"ה א') ד"ה בנר זוטרא דדעתי' עלי' הקשה דהא המותר אינו עומד ומצפה. ותירץ כיון דיהיב דעתי' על הנר גם משמן אינו מקצה ע"ש. וא"כ כש"כ דהדבר מוכן לו מאתמול רק למלתא דהשתא לא איתכן דלא בעינן לר"ש דל"ל מוקצה עומד ומצפה. ולכך לא בעינן בכלים שנשברו עומד ומצפה דהא גם מאתמול הי' מוכן:

עוד ראי' מפורשת מד' התוס' שבת (מ"ה ב') ד"ה הב"ע דאית בי' אפרוח מת. פי' הר"ר יוסף דלא נקיט אפרוח חי כו' ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר מודה ר"ש בב"ח שמתו שאסורין ע"ש. ולכאורה דברי התוס' מחוסרים הבנה דמחיים שרי דראוי לשתק בו תינוק אבל מת אינו ראוי כ"א לכלבים וע"כ צ"ל דקושיית התוס' דאי אמרינן דגם מחיים ראוי רק דלא חזי למלתא דהשתא. א"כ לא בעינן עומד ומצפה לר"ש כמו גבי כלים שנשברו ביו"ט אלא ע"כ צ"ל דמחיים הוי מוקצה אף לר"ש. וא"כ שפיר קאמר מודה ר"ש בב"ח שמתו דהוי מוקצה מחמת איסור ודמי לקערה ועששית היכא דאינו יושב ומצפה דאסור לר"ש ומ"ד חלוק הי' ר"ש בב"ח שמתו. או דסבר דבמוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים לא בעינן יושב ומצפה. או דסבר מיתה שכיחא כמ"ש כ"ז הרשב"א בחידושיו לחולין (דף י"ד וט"ו). וא"כ לפ"ז א"ש מ"ש הרשב"א דמ"ד חלוק ר"ש בב"ח שמתו סבר דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים אינו סותר מ"ש בשבת בסוגיא הנ"ל (דף קכ"ח) דגם לר"ש מידי דחזי לאינש לא מקצי לכלבים דכוונת רשב"א בחולין הוא כיון דאותו מ"ד סבר דבמוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים ל"ל לר"ש ואפילו באינו עומד ומצפה. וא"כ מיקרי מוכן לאדם בתחלת שבת דרק מחמת איסור הוקצה ממנו דל"ל לר"ש היכא דלא דחיי' בידים. וכיון דמיקרי מוכן לאדם ממילא אח"כ כשהוכן לכלבים שרי לר"ש. כיון דגם מתחלה הי' מוכן אף דלא איתכן לבהמה מ"מ גם מתחלה הי' מוכן כנ"ל:

אך לפי מה שהוכחתי מדברי התוס' שבת (דף מ"ה ב') דבדבר הראוי לאדם או דאיתכן לשום דבר לא בעינן עומד ומצפה. והדבר מוכח מד' התוס' ממש בלי דיחוי א"כ קשיא טובא מה דאמרינן ביצה (דף כ"ז ב') דאף ביו"ט מודה ר"ש בב"ח שמתו ואמאי הא מעיקרא מוכן לאדם הי'. ואף דעכשיו עומד לכלבים לא בעינן עומד ומצפה. וצע"ג על דברי התוס' שבת הנ"ל: ונראה לפי מה דמבואר בא"ח (סי' תצ"ז סעיף ט"ז) השוחט בהמה לא יבדקנה עד שיפשוט. ועיין במג"א דהתירו סופן משום תחלתן אינו אלא במידי דרבנן ומטעם זה התירו ההפשט קודם הבדיקה דמדאורייתא סמכינן ארובא ורק מדרבנן בעי בדיקה והתירו סופן משום תחלתן. ולפ"ז י"ל דלהכי לר"ש בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דקודם בדיקה חיישינן דלמא היא טריפה וא"כ אתמול לא חזיא לכלום דהא קיי"ל לכם ולא לכלבים וכ"ע מודים דאסור לשחוט בהמה טרפה ביו"ט ואף דעתה היא ראוי' מ"מ דמי לקערה ועשישית דבעינן יושב ומצפה כיון דאתמול היתה מוקצה מחמת איסור והבדיקה אי אפשר ביו"ט דהא אסור בטלטול ואף בנגיעה יש אוסרים מוקצה. ובפרט בדיקות הריאה דלא אפשר בלא נדנוד קצת. וא"כ שפיר קאמר הגמ' דלמ"ד דמודה ר"ש בב"ח שמתו א"כ לא יזיזנה ממקומה דחיישינן דילמא היא טריפה ואתמול לא הוה חזיא לכלום. והוה מוקצה מחמת איסור:

וע"פ האמור יש ליישב קושיית הצל"ח ביצה (דף כ"ז ב') דמאי מקשה הגמ' לימא תנן סתמא דלא כר"ש הא ביו"ט סתים לן תנא כר"י ע"ש. ונראה דהנה יש לדקדק טובא למה נקיט במשנה בהמה שמתה דהא משכחת בכל בע"ח והי"ל למינקט ב"ח שמתו. אך אי מתניתן אתיא כר"ש אתי שפיר טובא. דהא כבר הוכחתי לעיל היכא דמאתמול ראוי לו בעינן עומד ומצפה ורק בבהמה מחמת בדיקות הריאה חיישינן דלמא הוה טרפה. וזה לא שייך אלא בבהמה. אבל בעופות סבר ר"ש דמותר אף דהיו בריאים דהא גם מאתמול הי' מוכנים לא בעינן עומד ומצפה כנ"ל. והא דאמרינן בשבת (דף מ"ה ב') דאף בעופות מודה ר"ש ע"ש בסוגיא היינו דוקא בשבת דלא חזיא לאדם מחמת איסור לא ביו"ט. ולכך מוכח דמתניתן אתי כר"ש ומהדר לאוקמי' כוותי'. ולמסקנא דמסיק בבהמת קדשים אתי נמי שפיר דנקיט בהמה דודאי בזמן ר"ט לא הי' הבית קיים. וגם רבי אחר החורבן הוה רק דמיירי בבכור כמ"ש הפ"י. וזה לא שייך בעופות רק בבהמה וא"ש:

ולפי מה שכתבתי מיושב לי קושיא עצומה על הא דאמרינן ביצה (דף כ"ז) אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בב"ח שמתו. הא כתבו התוס' בסוגיא זו דשבת ד"ה דג תפל בתירוץ בתרא דאתיא כר"י וסברא הברייתא דבשר תפל מותר לטלטלה לר"י משום דחזי לחי' והיינו משום דהברייתא סברא דכל ישראל בני מלכים כרשב"ג לעיל דאמר משום שהן מאכל לנעמיות ע"ש בסוגיא הנ"ל. וכן כתבו התוס' (שם ע"ב) ד"ה בשר תפוח כו' וא"כ אמאי מודה ר"ש גבי יו"ט בב"ח שמתו משום דאתמול הוה קאי לאדם והשתא לכלבים הא ר"ש אית לי' כל ישראל בני מלכים כדאיתא לעיל בגמ' אמר אביי רשב"ג ור"ש כו' וא"כ אתמול לחי' הוה קאי. ועתה נמי עומדת לחי' דהא אפילו לר"י דאית לי' מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים מ"מ למאן דאית לי' כל ישראל בני מלכים הם מותר לטלטל בשר תפל משום דראוי לחי'. וא"כ ר"ש דאית לי' נמי כל ישראל בני מלכים הם וא"כ מאתמול נמי הוה קאי למילתא דהשתא: וא"ל כיון דקיי"ל לכם ולא לכלבים א"כ הי' אתמול אסור לשחוט לצורך חי' ז"א דהא בידו הי' לשחוט ולהאכיל ממנה ג"כ לחי' והיא קושיא גדולה רק לפי האמור מיושב דטעמא דמודה ר"ש גבי יו"ט משום דלמא הוה טרפה וא"כ מאתמול לא הי' ראוי לכלום דטרפה אסור לשוחטה לצורך חי' ולכלבים ואף דעתה מתה מאלי' הוה כמו בע"ח שמתו בשבת דמודה ר"ש מחמת דאינו יושב ומצפה ואתמול הי' מוקצה מחמת איסור כנ"ל וא"ש:

שם בתוס' ד"ה דג תפל תימא כו' א"נ כר"י אתיא ודג תפל אע"פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לר"י מפני שהוא מאכל לחי' ע"כ. והמתבאר מתוך דברי התוס' דלר"י אסור לטלטל בשר תפל ולא אמרינן דחזיא לאומצא רק בבר אווזא דרכיך אבל לא שאר בשר. רק לר"ש משום דחזי לכלבים. אבל לר"י אמרינן מידי דחזי לאינש מקצי מכלבים. וקשיא לי על שיטת התוס' מהא דאמרינן בחולין (ט"ו ב') וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב כו' השוחט לחולה בשבת אסור לבריא כו' אמר רב פפא פעמים שהשוחט מותר כו' וכיון דלדברי התוס' ע"כ צ"ל דמה דקאמר ומבשל מותר האי חזיא לכוס ע"כ בבר אווזא מיירי דהא רב כר"י ס"ל ולר"י אסור לטלטל בשר תפל ולא אמרינן דחזיא לכוס וע"כ צ"ל דמיירי בבר אווזא או במין דרכיך וא"כ קשיא טובא על רב פפא דאמר פעמים שהשוחט מותר כו' ומבשל אסור בקצץ לו דלעת ופי' תוס' שם דדלעת אינה ראוי' חי ע"ש למה נקיט רב פפא במבשל דאסור גבי דלעת הא משכחת לה גבי בשר נמי בבשר בהמה דלא חזיא לכוס ולמה טרח לאשכוחי גוונא דאסור בענין אחר והא משכחת לה נמי גבי בשר:

ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בביצה (דף ל"א ב') ד"ה ונפחת נוטל ממקום הפחת דמוקצה מחמת איסור דרבנן אמרינן כיון דנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ובשוחט שאני דהוה מוקצה מחמת איסור דאורייתא ע"ש. וכיון דאמרינן בשר מלוח מותר לטלטלו אפילו לר"י דבודאי חזי לאומצא והא דבשר תפל אסור לטלטלו היינו משום דאינו ראוי דאסור למלוח בשבת ואפילו לאכלו מיד כמבואר בתוס' ורא"ש פ"ק דחולין ובמג"א (סי' שכ"א) והא דאסור למלוח בשבת היינו מדרבנן דמיחזי כעיבוד כמ"ש הר"ן פ"ק דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת וא"כ לפ"ז במבשל בשבת אפילו בשר בהמה מותר לבריא דהא לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן וכיון שנסתלק המוקצה מותר כמו בית. שנפחת. ובטבל דאמרינן שאם עבר ותקנו מתוקן ולא דמי לבשר תפל דאסור לטלטלו היינו משום דעדיין היא מוקצה ואף אם הוא איסור דרבנן כמו טבל קודם שתקנו דאסור לטלטלו אף דלא אסור אלא מדרבנן להפריש תרומה ביו"ט. משא"כ בעבר ובשלו דמי לטבל שתקנו דמותר כיון דמתחלה לא הי' מוקצה אלא מדרבנן. ולכך נקיט ר"פ בדלעת דמוקצה גמור הוא דמקודם אינו ראוי לכלום והוא נכון לפע"ד:

שבת (קמ"ב ב') גמ' למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעי' טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא כו'. פירש"י דהאידנא לא חזי לאדם דאין דרך לאוכלם ביו"ט. והקשה הרשב"א בחידושיו דמי עדיף מבר אווזא דשרי מטעם דחזי לאומצא. אף שבודאי אין דרך לאכלו כך בשבת ע"ש. ונראה עפ"י מ"ש התוס' פרק מפנין (דף קכ"ז ב') ד"ה כיון דחזיא לכהן. דמידי דלא חזיא מחמת גריעותא אף דחזי לאחריני מ"מ הוי מוקצה אבל מידי דלא חזי רק מחמת איסור. אמרינן כיון דחזיא לאחרינא שרי לטלטולי ע"ש. וכ"כ הרשב"א בשבת (מ"ו ב') ד"ה מתיב רמי בר חמא ע"ש. וא"כ י"ל אף דבוודאי אומצא יש בני אדם שאוכלים אותו חי. מ"מ לאו לכ"ע חזי. אך כיון דבשר חי אינו מוקצה רק מחמת איסור בישול. וא"כ הוי כמו מוקצה מחמת איסור. אמרינן כיון דיש בני אדם הראוי להם. אף דלדידי' לא חזי שרי בטלטול. משא"כ בני מעיים ביו"ט כפירש"י דאין דרך לאוכלם ביו"ט. וא"כ הוי מוקצה מחמת גריעותא. ולא מהני מה שראוי לאחרינא. ודמי לבגדי עניים לעשירים:

ואף אם נאמר דזה לא חשיב מחמת גריעותא דבגדי עניים לעשירים אינו חשוב כלל. אבל בני מעיים גם אצלו הם חשובים בימות החול רק ביו"ט [אינם חשובים]. מ"מ י"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ורשב"א פרק כירה (מ"ו ב') דבמוקצה לאכילה אף דחזי לאחריני. מ"מ לדידי' אתקצי ע"ש. והרשב"א שבת (דף כ"ט) כתב דמוקצה אסורה בהנאה בידים. כגון לסמוך בו כרעי המטה בביצה ע"ש (ועיין מג"א סי' תק"א ס"ק י"ב וסי' תק"ז ס"ק ג' וסי' תק"ט סקט"ו. ויש להעמיס בכוונתו דברי הרשב"א). וא"כ כיון דמוקצה אסורה בהנאה בידים וחשיב כמו אכילה ולא מהני מה דחזי לאחריני רק לטלטול אבל לא לאכילה והנאה בידים. וא"כ שפיר מקשה איך אמר לשמעי' שדי בר מעי' לשונרא. הא כיון דלדידי' אתקצי מחמת דאין דרך לאוכלם ביו"ט. א"כ גם הנאה בידים אסורה. ולגבי אכילה והנאה לא מהני מה דחזי לאחריני. ואין להקשות לפי"ז דגם הנאת מוקצה אסור. מה דאמרינן שבת (דף קכ"ב) לא יעמיד אדם ע"ג מוקצה בשבת ופירש"י דלמא יטלטל. משמע דבלאו הכי לא אסור ז"א דמה שמעמיד הבהמה ע"ג מוקצה חשיב הנאה דממילא דמותר. משא"כ ליתן בידים לבהמה הוי כמו הדלקה דאסור במוקצה כנ"ל: בית אברהם על שבת קנו/ב:

מתניתין מחתכין את הדלועין כו' עיין רש"י שפי' ומיהו סתמא לאו למאכל בהמה קיימא אלא לאדם. ולכאורה יש להבין לפמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ו ב') דדלעת לא חזיא לכוס ע"ש. וכתבו נמי דסתם דלעת לאדם עומד. א"כ אמאי מטלטלין דלעת הא לא חזיא לאדם עתה בשבת ונהי דמאכל אדם מאכילין אותו ג"כ לבהמה. היינו משום דאכתי עומד לאדם ודמי למסיקין בכלים. אבל דלעת דלא חזיא לאדם. ועומד לאכילת אדם. א"כ לכאורה הוה מוקצה בשבת כמו בשר תפל לר"י דאסור משום דמקצה אותו מכלבים. וא"כ אמאי לא פליג ר"י ארישא. וצ"ל דודאי בשר תפל דאינו רוצה להאכיל לכלבים מיחשיב מוקצה לר"י ואסור בטלטול. דאכתי מקצה אותו מאכילת כלבים. ורק לר"ש שרי דלית לי' מוקצה. כמ"ש התוס' לעיל. אבל היכא דרוצה עתה להאכיל לבהמה שרי אף לר"י. וטעמא דמילתא דלא דמי לנבילה שנתנבלה בשבת. דעתה אינו עומד למילתא קמייתא דהא לעולם תהי' אסורה לאדם. אבל בשר תפל וכן דלעת אכתי נמי לאכילת אדם קיימא לאחר השבת שיבשלו אותם. ורק עתה מחמת איסור בישול בשבת אינם ראוים לאדם. אבל אכתי מיקרי מוכן לאדם. והראי' לזה דהא בחולין (דף י"ד) בעי למימר דר"י לית לי' מוקצה מחמת איסור כלל. כדאמרינן שם בסוגיא התם מעיקרא מוכן לאדם כו'. ופי' התוס' דפירושי' עומדת לאדם דהיינו לאחר השבת. ולכך בעי למימר בס"ד דזה לא חשיב מוקצה. מחמת דבע"כ מקצה אותו מחמת איסורא. ואינו דומה לשאר מוקצה דהם מדעת. כמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושיהם לחולין. ונהי דמסקינן שם בסוגיא דאף מוקצה מחמת איסור דלא דחיא בידים אית לי' לר"י. היינו דההיתר שנתהוה אח"כ אין מועיל. כיון שנאסר בתחלת שבת. אבל להאכיל לבהמה ולכלבים בשר תפל. דלדידהו הוה ראוי בתחילת שבת. ואף דאינו עומד לכלבים מ"מ מיקרי מוכן לאדם. כיון דרק מחמת איסור בישול נאסר לאדם בשבת. מיקרי עומד לאדם. ודבר העומד לאדם בודאי מותר להאכיל לבהמה כמו מסיקין בכלים. ובשר תפל אסור לר"י היינו היכא שעדיין מחזיק אותו לאדם לאחר השבת. דאז הוי מוקצה גמור לר"י ואסור לטלטלו. וזה ברור ומוכרח ממתניתן. דהא חזינן דמודה ר"י בדלעת חי דאינו ראוי לאדם. ומ"מ מאכילין אותו לבהמה. ולפ"ז נראה דאותם בע"ח הראוים ליתן לכלבים חיים כמו שכתבו התוס' כאן ורוצה ליתן לכלבים בשבת. מותר לטלטלם. ואף שכתבו התוס' בשבת (דף מ"ה ב') ד"ה הב"ע דאית בי' אפרוח. דבע"ח הוי מוקצים לר"ש טפי מבשר תפל ע"ש. מ"מ בודאי לא עדיף מבשר תפל לר"י דאית לי' מוקצה. ומ"מ כשרוצה להאכיל לכלבים שרי בטלטול כדמוכח מדלעת חי. וטעמא דאכתי מיקרי מוכן לאדם. כיון דעומד לאדם לאחר השבת. ורק מחמת איסורא אסור היום. מ"מ מיקרי מוכן לאדם לענין זה דשרי להאכיל לבהמה כמו מאכל אדם דשרי לבהמה. וכמו מסיקין בכלים וא"כ נמי ה"ה בע"ח שראוים חיים לכלבים. ורוצה ליתן אותם לכלבים שרי לטלטלינהו. וא"ל ממה דאיתא לעיל (קמ"ב ב') דאמר רבא לשמעי' טוי לי בר אווזא כו' ופירש"י משים דאין דרך לאוכלם ביו"ט ע"ש. ולפימ"ש היכא דאכתי עומד לאדם לאחר השבת מותר לבהמה. וא"כ היאך מוכח שם בגמ' דרבא לית לי' מוקצה. י"ל כמו שכתבתי לעיל דשאני התם דהוא מוקצה מחמת גריעותא. דביו"ט אינם חשובים בני מעיים. ושפיר חשיב מוקצה. ולבהמה אסור להשליכם כיון דאתמול לאדם הוה קיימא. ועתה מיחשב עומד לבהמה. כיון דאינם חשובים היום לאכילת אדם. משא"כ בבשר תפל דרק מחמת איסור בישול בשבת מקצה אותם. ואינם מקצם מדעתו רק בע"כ. כמ"ש הרשב"א בחולין. א"כ מיקרי גם עתה בשבת עומד לאדם לענין זה דמותר להאכיל אותם לבהמה. ולפי מה שכתבתי נראה דגם אם רוצה להשתמש איזה שימוש עם בע"ח בשבת. ג"כ מותר לטלטלו. ואינו אסור לטלטל בע"ח רק שלא לצורך שימוש. אבל אם רוצה לשתק בו תינוק. או כיוצא בו שום תשמיש מותר לטלטלו. דאף דמסתמא סתם בע"ח אינו עומד אלא לאכילה לא לשום תשמיש אחר. ומטעם זה אסור לטלטל בע"ח בשבת אפילו לר"ש כמו שכתבו התוס' בשבת (דף מ"ה). היינו דוקא היכא שאינו רוצה להשתמש עמם הוה מוקצה. דמסתמא מקצה אותם ממידי אחרינא. כמו בשר תפל ולא אמרינן דחזי לכלבים משום דמסתמא מקצה אותו מכלבים אבל אם רוצה להשליך לכלבים שרי. וא"כ ה"נ אם רוצה לעשות בהם שום תשמיש אחר שרי לטלטלינהו. דמ"ש להשליך לכלבים או שום תשמיש אחר. וע"פ הוצעה זו מיושב קושיית הראשונים בריש ביצה (הביאה הר"ן) דמאי מקשי שבת דעלמא תשתרי הא הוי מוקצה מחמת איסור. וע"פ האמור מיושב היטב. דהא ע"כ צ"ל דקושיית הגמ' שבת דעלמא תשתרי הוא מכח ברייתא דלקמן דתני בהדיא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וא"כ שפיר מקשה הגמ' דשבת דעלמא תשתרי. וא"ל דהטעם דהוה מוקצה מחמת איסור א"כ אמאי תני בברייתא דאין מטלטלין הביצה לכסות בה את הכלי הא כיון דרוצה להשתמש בה הוי שרי אפילו עם אמה. דבכל מוקצה מחמת איסור דלא דחיי' בידים שרי להשתמש בה דבר היתר. ובשלמא אי איירי בתרנגולת העומדת לגדל בצים א"כ הוי מוקצה מדעת ואסור להשתמש שום תשמיש כיון דהוקצו מזו. אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ורק מחמת איסור הוקצה. א"כ כשרוצה להשתמש שום שימוש שרי. כמו שמוכח מהא דמחתכין דלועין חיין לבהמה. וביצה ודאי לא גרע מינה. ואמאי אין מטלטלין לכסות בה את הכלי. אלא דעדיין צ"ע דא"כ דגם לפי המסקנא דמסיק משום הכנה דרבה. אכתי תקשה דלמה יאסר הטלטול. הא לא שייך הכנה דרבה כ"א גבי אכילה. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרי"ף פרק א"צ כיון דבאכילה אסור א"כ ממילא אסור הטלטול. והמג"א (בסי' תקט"ו) הביאו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' כיון דכל המוקצה הוא מחמת איסור אכילה. א"כ יהא מותר לטלטל הביצה לכסות בה את הכלי. כמו בשר תפל דשרי לטלטלינהו לכלבים באם רוצה להשליך לכלבים. וה"נ תשתרי הביצה בטלטול אם רוצה לעשות בה איזה שימוש אף דמסתמא לאו להכי קיימא. מ"מ דמי לחיתוך דלועין חיים ולבהמה אף דמסתמא לאדם קיימא כמו שכתבו התוס' חולין (דף ט"ו ב'). ולזה נראה דצ"ל כסברת מהרש"ל דטעם דאסור בטלטול דלא פלוג בין תרנגולת העומדת לאכילה ובין תרנגולת העומדת לגדל ביצים:

שם במתניתן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש כו'. עיין מ"ש בחולין (דף י"ד) דאם היתה מסוכנת ע"ש ביהשמ"ש דאפילו לגירסת הרז"ה בביצה (דף כ"ז ב') דבמסוכנת אפילו ר"י מודה ע"ש והביאו ג"כ הר"ן. מ"מ דוקא ביו"ט דלא הוה אלא נולד לחוד דמעיקרא לאדם והשתא לבהמה. והיכא דדעתי' עלי' מאתמול לא מיקרי נולד כדאמרינן שבת (דף קמ"ג א') שאני בר אווזא כיון דמסרח דעתי' עלי'. ולא דמי לאין מסיקין בגרעינן אף דהי' דעתי' לאכלם למחר כמו שכתבו התוס' שבת (דף כ"ט א') כיון דבה"ש הי' לשומר לאוכל ונצרכים לו. אבל בשבת דמוקצה מחמת איסור הוא אפילו מסוכנת מ"מ אסורה. דמ"מ היתה אסורה בה"ש לשחוט. ובהמה גדולה לא חזיא לכלבים בחיי' ולא עדיף מנר שכבה אף דידע בודאי שעתיד לכבות בשעה או שתיים ע"ש. עתה אני רואה דתליא בדברי הרז"ה והרמב"ן בפסחים (דף נ"ז א') שהרז"ה כתב שם דאם עומד ומצפה לפירות הנושרין והניח מכבדות לקבל התמרים שיפלו שם בשבת לא הוה מוקצה. והרמב"ן השיג עליו שם דמ"מ לר"י לא עדיף מנר שכבה. ורק לר"ש מותר ע"ש בדבריהם. ונראה טעמא דהרז"ה דאית לי' דדוקא בנר שכבה דדחיא בידים לצורך שבת ודעתו שידלק בה"ש. אף דלאחר כך יכבה מ"מ אית לי' לר"י מיגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא. משא"כ בפירות הנושרין דעומד ומצפה בכל שעה אימת שיפלו. ואף לבה"ש דעתי' אם יפלו יקחם לא הוה מוקצה כלל אף לר"י. וגם במטה שיש עלי' מעות בה"ש צ"ל לדברי הרז"ה דדעתו הי' שיהי' עלי' בתחלת השבת. ואף דאח"כ עומד ומצפה אימתי יסולק האיסור לא מהני לר"י כיון דכבר איתקצי בה"ש. אבל אם דעתו ג"כ בה"ש כמו בפירות הנושרין שדעתו עליהם בכל שעה אימתי שיפלו לא חשיב מוקצה כלל אפילו לר"י. וא"כ לדבריו לפי מה שפירשתי טעמו דהרז"ה א"כ במסוכנת אפילו בשבת שריא כיון דדעתי' עלה בכל שעה שתמות יאכילנה לכלבים. ולא דמי לנר שכבה דהתם הוקצה איתה מדעת על בה"ש ודעתו שידלק בבה"ש כנ"ל. אבל דעת הרמב"ן שאפילו בפירות הנושרין לא מהני עומד ומצפה דמ"מ קודם נפילתו הוא מוקצה מחמת איסור. א"כ גם במסוכנת לא מהני בשבת אף אי אמרינן דמהני ביו"ט. דהתם אינו רק נולד ומהני דעתי' עלי' כמו בבר אווזא. אבל הכא בשבת מ"מ מוקצה מחמת איסור הוא. אלא דדעת הרמב"ן בפסחים תמוה לי טובא כיון דהוא סובר בביצה (דף כ"א) דאפילו לר"י במוקצה מחמת איסור היכא שנסתלק האיסור ממילא בלי שום מעשה נסתלק המוקצה. ובפירות הנושרין הטעם דלא הוכנו מעולם וכיון דלר"ש בודאי מהני עומד ומצפה כמ"ש הרמב"ן בפירוש שם. א"כ אמאי לא יועיל אליבא דר"י הא כבר הוכנו. ואי משום דמ"מ הם מוקצים מחמת איסור. נסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ולא דמי לנר שכבה משום דדחי' בידים כמו שחילק בעצמו הרמב"ן שם דלכך לא אמרינן בנסתלק האיסור מסולק המוקצה משום דדחי' בידים ולדעתי צע"ג ליישב דברי הרמב"ן בזה. אם לא נאמר דהרמב"ן בביצה לא החליט הדבר כמו שסיים שם שהלשון הזה צריך הכרע וכבר כתבתי לעיל דגם בביצה (דף ל"א) גבי בית שנפחת משמע שם מדבריו דהדר מסברא זו:

תוס' ד"ה ר"י אומר אם לא היתה נבלה מע"ש כו' תימא היכא מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ"ק דביצה (דף ו' ב') מהך מתניתן דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסורא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראוי' חי' לא לאדם ולא לכלבים עכ"ל. ולכאורה הי' נראה ליישב קושיית התוס' לפי מה שכתבו בביצה (דף ל"א) דמוקצה מחמת איסור דרבנן כמו טבל כאשר נסתלק המוקצה לגמרי מותר. ובשוחט בשבת דאסור משום מוקצה דהיינו משום דהוא איסורא דאורייתא ע"ש. וא"כ לכאורה י"ל דשפיר מוכח הגמ' דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. דהא מאתמול נמי היתה מוכנת לכלבים ע"י אמירה לנכרי שימית הבהמה ויאכילנה לכלבים. ואף דאמירה לעכו"ם שבות מ"מ לא הוה מוקצה אלא מחמת איסור דרבנן. ובנסתלק האיסור מוקצה לגמרי מותר משא"כ בשוחט דלא אפשר ע"י נכרי דשחיטת נכרי נבלה שפיר אמרינן בחולין דהוה מוקצה מחמת איסורא דאורייתא. אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ קשיא הא דחולין (דף ט"ו ב') בקצץ לו דלעת שפירשו התוס' שם דמיירי בתלוש מאתמול ודלעת לא חזיא לכוס חי ע"ש. ולפי מה שכתבתי תקשה דהא הבישול אפשר ע"י נכרי ואי משום דאפשר דאסור משום בישולי נכרי לדברי התוס' דאינו ראוי חי [עיין בש"ך ביו"ד (סי' קי"ג ס"ק ב') דאפילו כמהין ופטריות אית בהו משום בישולי נכרים] מ"מ הא בישולי נכרים נמי אינו אסור אלא מדרבנן. ואכתי נימא בנסתלק האיסור לגמרי הותר גם המוקצה. ובשלמא לשיטת רש"י דמיירי בחולין דהי' מחובר בה"ש. אפשר לומר דמוקצה דמחובר גרע טפי כמו שפירש רש"י בפרק א"צ (דף כ"ו) מדלא לקטינהו מאתמול ע"ש. אבל לשיטת התוס' קשיא. ומ"מ אין לסתור מכח זה מה שתירצתי וכתבתי לעיל (דף קכ"ח) לתרץ על שיטת התוס' דבשר תפל אסור לר"י ולא אמרינן דחזיא לאומצא למה נקיט מבשל אסור בדלעת הא איכא נמי לאשכוחי בבשר כגון במין דלא רכיך ותירצתי משום דחזיא ע"י מלח ואף דאסור למלוח בשבת. מ"מ הוה רק מוקצה מחמת איסור דרבנן. וא"כ אפילו בקצץ לו דלעת יהי' מותר דהא אפשר לבשל ע"י נכרי דלא הוה רק איסורא דרבנן. די"ל דמ"מ גוף המלאכה דאורייתא משא"כ בטבל דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט. ומליחת בשר דמי לטבל דהמליחה אפילו ע"י ישראל אינו אלא מדרבנן. וא"ש:

שם תוס' ד"ה תרגמא זעירא בבהמת קדשים. תימא לר"י כו'. ונראה לישב דהא הקשו התוס' שם בביצה (דף כ"ז) על חלה שנטמאת אמאי לא יזיזנה ממקומה. הא ראוי' לשריפה או לכלבים. וע"ש מה שתירצו. וא"כ לכאורה י"ל דבודאי שרי לשרוף תרומה טמאה או להאכילה לכלבים ביו"ט והא דאמרו לא יזיזנה ממקומה מיירי שנטמאת ביו"ט וא"כ מוקצה היא דאתמול הוה קייימא לאדם ועתה לכלבים. וא"כ לפ"ז לא מוכח כלל ממתניתן דבבהמת קדשים מיירי מדקתני דומיא דחלה. דהא ע"כ צ"ל דהדיוק הוא דמיירי בבהמת קדשים מדשאלו על שניהם משמע דחד טעמא הוא דעתה אינם ראוים לכלום. וע"כ צ"ל דמיירי בבהמת קדשים ובתרווייהו חד טעמא הוא משום דעתה אינה ראוי' לכלום אבל בבהמת חולין לאו חד טעמא הוא. דהרישא הטעם משום דאתמול לאדם הוה קיימא ועתה עומדת לבהמה ובסיפא הטעם משום דלא חזיא לכלום. וא"כ מיושב היטב קושיית התוס' דע"כ מוכח דסבר כר"ש. דא"ל דסבר כר"י א"כ קשיא לוקי בבהמת חולין ונימא דגם תרומה טמאה רשאי להאכילה לכלבים או לשורפה ביו"ט. דבשום מתניתן לא תני בהדיא דאסור לשרוף תרומה טמאה דלא הוה אלא מדרבנן לשיטת התוס' אטו קדשים. וגם מפסחים (דף מ"ו) דכיצד מפרישין חלה כו' אין ראי' דג"כ י"ל דנטמאת ביו"ט ולכך אסור להסיקה משום איסור מוקצה דמעיקרא לאוכל אדם הוה קיימא ועתה להסקה כמו דאין מסיקין בשברי כלים. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בבהמת חולין. והא דשאלו על שניהם משום דחד טעמא הוא דאתמול לאדם ועתה לכלבים. או להסקה. אע"כ צ"ל דמזה מוכח הגמ' דזעירא סבר דהלכתא כר"ש. וא"כ א"ל בחלה שנטמא דהטעם משום דאתמול לאדם הוה קיימא דהא לר"ש ל"ל מוקצה. ור"ש אית לי' מסיקין בשברי כלים. ונהי דרישא אפשר לומר דאתיא כר"ש. למאן דאית לי' מודה ר"ש בבע"ח שמתו. אבל בחלה שנטמא בודאי דמי לגמרי לשברי כלים דלר"ש מסיקין בהם. לא מיבעיא לפי מה שכתבתי לעיל דהיכא דמעיקרא מוכן לאדם והשתא לבהמה לא בעינן יושב ומצפה ורק בבהמה הטעם דלמא היא טריפה מחמת דבדיקת הריאה לא אפשר. א"כ בחלה שנטמאת לא שייך זה אלא אפילו לדעת המג"א שכתב דצ"ל דכלים דרכם להשבר. א"כ מכש"כ בתרומה דודאי כל שעה אפשר שתטמא ע"י אונס. וא"כ כיון דאי אפשר לומר דטעמא דחלה משום מוקצה רק ע"כ משום דאסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט מדרבנן ולא חזיא עתה לכלום ממילא צ"ל דבבהמת קדשים מיירי דדומיא דחלה קתני ומשמע דחד טעמא הוא כנ"ל. וזה ברור לפענ"ד:

וא"ל על מה שכתבתי לעיל דממתניתן דפסחים (דף מ"ו) אין ראי' דאפשר דמיירי בנטמא ביו"ט וא"כ היא מוקצה. דא"כ קשיא היאך פליגי שם היאך לעשות כדי שלא תחמץ. הא אפשר לשורפה ע"י ביטול ברוב כדרב מתנא בביצה (דף ד' ב') גבי עצים שנשרו מן הדקל. ז"א חדא דאטו דינא דרב מתנא ממתניתן מוכח לה רק מסברא אמרה כן. א"כ עדיף לומר דאסיר לבטל אפילו איסורא דרבנן אפילו היכא דמיקלי איסורא. משנחדש גזירה חדשה דתרומה אטו קדשים דלא נזכר בשום מקום. ועוד דא"כ אפילו אליבא דהלכתא קשיא דהא מדברי הרא"ש בביצה (דף ד') מבואר דעיקר החילוק הוא משום דמיקלי איסורא שרי לבטל. לא מטעם דלית לי' עיקר מן התורה ע"ש בדברי הרא"ש. והוא דעת כמה פוסקים. (ועיין ש"ך ביו"ד סי' צ"ט סקי"ז) א"כ אכתי תקשה דאמאי פליגי התנאים איך לעשות מבלי להחמיץ. הא אפשר להסיקו ע"י ביטול ברוב לכתחילה כיון דרק מדרבנן הוא תרומה אטו קדשים. והיכא דמיקלי איסורא שרי. אף דאית לי' עיקר בדאורייתא לשיטה זו דהרא"ש. אלא דבאמת לק"מ דהא כתב הטור באו"ח (סי' תרע"ז) והביאו המג"א (בסי' תק"ז סק"ג) דבשעת ביעורן אסור ליהנות בהם רק אח"כ דמיקלי קלי איסורא. וא"כ אסור לשורפן ביו"ט. כמו שריפת חמץ אף דאפשר ליהנות בהם אח"כ. ובמוקצה דמותר לבטל ברוב. ואף דבשעת ביעורן אסור ליהנות רק לאח"כ. כבר כתבו הדגול מרבבה וגם בספרו צל"ח על מס' ביצה וגם הבעל פרי מגדים ליו"ד (סי' צ"ט) דגבי חמץ שאני משום דהשריפה הוא לצורך מצוה. והנאה הוא לאח"כ א"כ דמי לנדרים ונדבות. משא"כ במוקצה דהשריפה אינה לצורך מצוה. משא"כ בתרומה טמאה שפיר י"ל דהטעם משום מוקצה דמיירי דנטמא ביו"ט כנ"ל. ומ"מ אינה רשאי לבטלה ברוב כיון דבשעת ביעורן דאז מיקרי בעין לא מיקלי איסורא. כמו שכתב הטור אסור ליהנות מהם. והשריפה הוא לצורך מצות שריפת תרומה. וא"כ אף דאח"כ מותר ליהנות מהם אסור לשורפם ביו"ט. דדמי ממש לשריפת חמץ. ובאמת מה שהקשיתי על דברי הרא"ש שסובר דבכל איסורי דרבנן היכא דמיקלי מותר א"כ אמאי פליגי ר"א ור"י בפסחים (דף מו) היאך לעשות הא אפשר לבטלה לכתחלה ולשורפה. י"ל בפשיטות דלא דמי כלל להתם דהתם עיקר הסקת מוקצה אינו אסור אלא משום הנאה דאסור להשתמש במוקצה בידים וליהנות ממנה. שפיר קאמר הגמ' היכא דנהנה לאחר שכלה האיסור קילא טפי. ושרי לבטל בידים. משא"כ בשריפת תרומה דעיקר האיסור הוא בשעת הבערה. א"כ לא שייך לומר דמיקלי איסורא דהא בשעת הבערה הוא בעין ועיקר האיסור הוא ההבערה ולא דמי להבערת מוקצה דהתם ההבערה בעצמה אינה אסורה רק מחמת הנאה שלאח"כ שעושה עתה שימוש בידים במוקצה ליהנות אח"כ. וע"ז מהני שפיר דמיקלי' כיון דבשעת הנאה כבר כלה. ומ"מ מה שכתבתי ג"כ נכון דאפילו מטעם מוקצה ג"כ אסור לבטלה כיון דאית בי' נמי מצוה ובשעת ביעורן אסור ליהנות רק לאח"כ. דמי לשריפת חמץ:

עוד נראה לומר כיון שכתבו התוס' דאסור להאכילן לבהמה מחמת דמצוותן בשריפה תרומה וחלה טמאה. א"כ נראה נמי דאסור לבטלן. דמפקיע ממנו מצות שריפת תרומה. דהא לאחר הביטול שריא לזרים מדאורייתא. ורק מדרבנן מחמת ביטול לכתחילה ואסור לבטלה כמו דאסור להאכילה לבהמה. אלא דע"ז יש לפקפק קצת ובפרט לשיטת מהרש"ל הביאו במג"א (סי' תק"ז סק"ב) דאפילו בניכרם שרי להבעירם. א"כ לא שייך זה דהא עדיין שם תרומה עלי' אפילו מדאורייתא כל זמן שניכר:

גמ' ומי אמר ר"י הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כו'. יש להקשות לפי מה שכתב הרשב"א והרא"ש בחולין בסוגיא דהשוחט בשבת דאף דקיי"ל במוקצה מחמת איסור כר"י היינו דוקא בדחאו בידים כגון נר שהדליקו באותה שבת. אבל שוחט לחולה דלא דחייא בידים אף דהי' מוקצה מחמת איסור לא אמרינן מוקצה. וכן כתב הרב המגיד (בפ"ב מה' שבת) לדעת הרמב"ם ע"ש. וא"כ קשה טובא מאי מקשה הכא אר"י מקורה שנשברה הא לפי המסקנא אף דקיי"ל כר"ש מ"מ במוקצה מחמת איסור קיי"ל כר"י. וא"כ י"ל דר"י נמי סבר הכי ובקורה שנשברה הוה מוקצה מחמת איסור דדחיא בידים דהקצה אותו מדעת לבנין כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ביצה (דף כ"א) משא"כ במתניתן דלא דחייא בידים. ואף דלכלבים לא הי' עומד מ"מ בזה שפיר קיי"ל כר"ש כמו דקיי"ל גבי עצמות וקליפין אף דמעיקרא הי' עומד לאדם ועתה לכלבים. משא"כ בקורה דהוא מוקצה מחמת איסור ממש דדחיא בידים כמ"ש הרמב"ן בפי' בביצה. ולכן נראה לומר דאף דמדברי הרמב"ן משמע דקורה מיחשב מוקצה מחמת איסור מ"מ מסוגיא זו מוכח דלא מיקרי מוקצה מחמת איסור. אלא היינו שהקצאה הוא מחמת איסור כמו בנר שהדליקו באותה שבת דהוקצה לטלטול מחמת דנעשה בסיס לדבר איסור. אבל בקורה שנשברה דלא היתה מוקצה רק מחמת שעומדת לבנין והוה מוקצה מחמת חיסרון כיס כמו שכתבו התוס' בד"ה והאר"י הלכה כו'. ונהי שה תה אסורה לטלטל בה"ש כיון דעומדת לבנין מ"מ הקצאתה לא הי' מחמת איסורא רק מחמת הקצאתו לבנין והאיסור ממילא נמשך מחמת הקצאתו זה לא מיקרי מחמת איסור וכיון דקיי"ל כר"ש לא בעינן ראוי' בה"ש כמו עצמות וקליפין אף דאתמול למאכל אדם הוה קיימא. ועתה עומדת לכלבים. וכן נמי גבי מחתכין נבלה לפני כלבים אף דהקצה בה"ש מדעתי' מ"מ כשיבא שעת היתר מותר בטלטול א"כ אף בקורה שנשברה יהא מותר דמ"מ עתה עומדת להסקה אף דאתמול הוית קיימא לבנין ולא מיקרי דחיי' בידים. ומוקצה מחמת איסור כיון שגוף הקצאה לא הי' מחמת איסור אלא האיסור נמשך מחמת ההקצאה שהקצה את הקורה לבנין. וכיון דעתה עומדת להסקה מותר לדידן דפסקינן כר"ש ולא מיקרי מוקצה מחמת איסור דלא הוקצה מחמת כך רק האיסור טלטול נמשך מכח ההקצאה. ובזה אתי שפיר מה דקשיא לכאורה לדברי הראב"ד הביאו הרב המגיד (בפ"ב מה' שבת) דכעינן דוקא חלה מבעוד יום. וכן הוא דעת הר"ן פ' כירה שהביא מימרא דרב דימי. וכתב על הרי"ף דסתם הדברים ולא ביאר כל הצורך דדוקא חולה מבעוד יום. ועיין בספר בדק הבית שהביא כן בשם הרמב"ן. וא"כ לכאורה לדידהו דלא בעינן דחיא בידים א"כ אמאי מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הא הוי מוקצה מחמת איסור. ובמוקצה מחמת איסור קיי"ל כר"י. ואיך אמרינן דגבי שבת סתם תנא כר"ש. וצ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור דנהי דלאדם הוה אסור ומחמת איסור אבר מן החי. מ"מ לכלבים לא נאסר מעולם רק דמתחלה לא הוה קאי לכלבים והקצה אותו מאכילת כלבים. מחמת דמידי דחזי לאדם מקצה אותו מכלבים. או משום דבע"ח מקצה טפי אפילו לר"ש כמו שכתבו התוס' פרק כירה (דף מ"ו ב'). אבל לא מחמת איסור רק הקצה אותו מדעתו מאכילת כלבים. וכיון דעתה ראוי לאכילת כלבים א"כ מותר לדידן דקיי"ל כר"ש דזה לא מיקרי מחמת איסור כיון דלכלבים לא מחמת איסור הוקצה רק מחמת הקצאתו. אבל בנר שכבה ההקצאה הי' מחמת איסור דבשעת דליקה הי' בסיס לדבר אסור לשלהבת כדאמרינן בשבת (דף מ"ז א') הואיל ונעשו בסיס וכו'. וכן השוחט לחולה בשבת ההקצאה הי' מחמת איסור אבר מן החי ולכך אמרינן אף דנשחט אח"כ מ"מ כבר הוקצה לבין השמשות מחמת איסור אבמה"ח. משא"כ גבי מחתכין נבלה דלכלבים לא נאסר מעולם רק דמעיקרא הוקצה אותה מאכילת כלבים. ומזה נמשך האיסור טלטול. אבל ההקצאה בעצמה אינה מחמת איסור בזה קיי"ל כר"ש דל"ל מוקצה דזה לא חשיב מחמת איסור. ואף בבהמה גדולה דלא חזיא לכלבים בחיי' מ"מ לא מיקרי מחמת איסור דמ"מ לא נאסרה לכלבים רק דלא חזיא להם ולא דמי לשוחט בשבת דהוא מחמת איסור אבהמ"ח. וראי' לזה מדברי המהרש"א בחולין (דף ט"ו ב') שכתב דדלעת חי לא מיקרי מוקצה מחמת איסור דלא הוקצה מחמת איסור רק מחמת דלא חזיא לכוס ע"ש. ואף דממילא אסורה בטלטול מחמת דלא חזיא כמו בשר תפל מ"מ ההקצאה אינה מחמת איסור. והאיסור נמשך מההקצאה. ובאמת דברי המהרש"א בחולין תמוהים בעיני. דלמה כתב כן ולחדש סברא חדשה. ואי משום דהוה קשיא לי' דמאי מקשה תוס' והא הוי מוכן לבהמה. דמ"מ הוא מוקצה מחמת איסור לא קשה מידי דהא מ"מ לבהמה הוה מוכן. דלבהמה לא שייך מחמת איסור דהא יכולה לאכול חי. וא"כ שפיר מקשה התוס' דנימא מוכן לבהמה הוה מוכן לאדם. ומה בכך דהוה לאדם מחמת איסור דהא מ"מ הוא מוכן לבהמה. ודמי לעגל שנולד מן הטריפה בביצה (דף ו') דחשיב מוכן לאדם מחמת שהוא מוכן לבהמה. מ"מ סברת מהרש"א נראה מוכרח מתוך מה שכתבתי לתרץ דברי הפוסקים דבמוקצה מחמת איסור אף דלא דחייא בידים קיי"ל כר"י דלא תקשי עלייהו ממחתכין את הנבלה. דלכ"ע קיי"ל כסתם מתניתן זו ולכך צ"ל דזה לא מיקרי מחמת איסור כמו שבארתי. ולפמ"ש קשה לי טובא על שיטת הפוסקים באו"ח (סי' שכ"ה) ע"ש בטור הביא דעת כמה פוסקים דפת הנאפה בשבת אסור מטעם מוקצה ע"ש מטעם דבעודו קמח לא הי' ראוי לכלום. ולפי הנ"ל קשה דנהי דנימא דזה מיקרי דחייא בידים כמ"ש הב"י דדמי לגרוגרת וצמוקים וגם לפירות המחוברים שכתב רש"י דאפילו ר"ש מודה מדלא לקטינהו מאתמול כו' ונדחק לחלק בין שוחט בשבת דלא מיקרי דחיי' בידים דלמא לא אתרמי לי' שוחט (עיין בב"י סי' שי"ח). מ"מ אם נקבל כל הדוחקים האלה עדיין קשה הא זה לא מיקרי מחמת איסור כלל דההקצאה לא מחמת איסור הי' רק מחמת דלא חזיא. ואנן לא קיי"ל כר"י רק במוקצה מחמת איסור זולת אם נאמר דלא כסברת מהרש"א. וא"כ גבי מחתכין דקיי"ל כרי"ף והרא"ש בחולין דשוחט לחולה בשבת לא בעינן חלה מבעוד יום דבאיסור דלא דחיא בידים לא קיי"ל כר"י. א"כ שוב י"ל דגם בבישול דלעת מיקרי מחמת איסור דהא מ"מ אסורה בטלטול דלא כסברת מהרש"א. וא"כ גבי מחתכין דקיי"ל כר"ש היינו משום דלא דחיי' בידים. וא"כ בפת הנאפה שכתבו דחשיב דחיי' בידים כמו מוקצה דמחובר מש"ה אסור כן אפשר לדחוק ולתרץ דברי הפוסקים האוסרים פת הנאפה:

מ"מ בזה ארווח לן לתרץ קושיית הר"ן בביצה ריש פרקא דמאי מקשה שבת דעלמא תשתרי הא הוה מוקצה מחמת איסור ע"ש. והנה ע"כ צ"ל דהר"ן אזיל לשיטתו דקיי"ל במוקצה מחמת איסור אף דלא דחיי' בידים כר"י. דאי לאו הכי לא מקשי מידי. די"ל דהגמ' מקשי לפי המסקנא דלא קיי"ל כר"י רק היכא דדחיא בידים. וכבר כתבנו דלשיטת הראב"ד והר"ן ע"כ צ"ל דגבי מחתכין לא חשיב מחמת איסור. דההקצאה לכלבים לא מחמת איסור הי' רק דלא חזיא להם. ורק גבי אדם מיקרי מחמת איסור. דהי' אסור משום אבמה"ח כסברת מהרש"א. וא"כ לפ"ז א"כ הטלטול משרי שרי דלגבי טלטול לא נאסר מתחילה מחמת איסור אבמה"ח רק מחמת דלא חזי. וזה לא מיקרי מחמת איסור כנ"ל. וא"כ שפיר מקשה הגמ' שבת דעלמא תשתרי דהיינו הטלטול דהא לגבי הטלטול לא שייך מחמת איסור. וא"ל שסברת המג"א (בסי' תקט"ו) והוא מדברי הרי"ף והרא"ש פ' א"צ כיון דהאכילה אסורה גם הטלטול אסור מחמת דהוא מידי דלא חזי. ז"א דהא המחבר פסק (בסי' תקי"ג) דספק ביצה שנולדה ביו"ט בטל ברוב (ע"ש במג"א סק"ד) ומוקצה מותר לבטל לכתחלה כדאיתא ביצה (דף ד' ב') וא"כ לא שייך לומר דהטלטול נאסר מחמת איסור אכילה דהוא מידי דלא חזי. ז"א דהא אפשר לבטלה. ומחמת עצמו לא שייך לומר דהטלטול נאסר מחמת דהוא מוקצה מחמת איסור דלענין איסור אבמה"ח לא נאסר הטלטול רק משום דהוא מידי דלא חזי וזה לא מיקרי מחמת איסור כדמוכח ממחתכין את הנבלה כו' כנ"ל. ולכך משני הגמ' גזירה יו"ט אטו שבת. וא"כ שפיר אסור ג"כ הטלטול מטעם דלא חזי לאכילה כסברת הרי"ף והרא"ש. וא"ל דיכול לבטלה ברוב ז"א דכל הטעם דיכול לבטל מוקצה לכתחלה מטעם דל"ל עיקר מדאורייתא (ע' יו"ד סי' צ"ט) וא"כ אם הטעם משום גזירה שבת אחר יו"ט שפיר מיקרי עיקר בדאורייתא כמו תרומת פירות דמיקרי עיקר בדאורייתא. וה"נ עיקר הכנה הוא דאורייתא וא"כ ממילא אסור לבטלה לכתחלה וא"כ הטלטול נאסר מחמת דלא חזי לאכילה כמ"ש המג"א (בסי' תקט"ו) וא"ש:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה