בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף לא:
מתניתין האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים. פירש"י ד"ה בשוגג ששגג בתרומה אפי' הזיד בחמץ. לכאורה צריך להבין דהא אינו שב מידיעתו דהא חשוד לדבר חמור הוה חשוד לדבר קל וחמץ חמור שכן ענוש כרת. אחר כך ראיתי שהרגיש בזה אביו של הרב מליסא כמו שהביא הרב הנ"ל בחיבורו על הגדה ונראה לפמ"ש התוס' חולין (דף ק"א ב') דהזיד בשבת ושגג ביום הכפורים הוה שב מידיעתו דיום הכפורים חמירא ליה ע"ש. ואפשר ה"נ יש חומרא בתרומה שכן חייבים עליה חומש כדאיתא שבת (דף כ"ה) גם אפשר לומר דמ"מ הוה שב מידיעתו דאם ידע שהוא תרומה אפשר דמשני איסורים היה בודל א"ע משא"כ מחמץ לבד. וראיתי בספר הפלאה שהרגיש היאך חל איסור חמץ על תרומה ע"ש ובאמת לק"מ דהוי איסור מוסיף שאסור גם לכהנים וגם בטמאה הוה כולל כמו נבילה ביוה"כ או אפשר דמיירי שנטמ' בפסח ואם כן חמץ הוה איסור מוסיף וכ"כ בספר טעם המלך אך שהקשה שם אר"ע דלית ליה כולל ולא מוסיף ואם כן אמאי אמר ר"ע שאין לו בה היתר הנאה הא לא חל כלל וממילא גם ההנאה לא נאסר לפמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות לכריתות בנקודה הנפלאה דאיסור הנאה לא הוה מוסיף והניח בצ"ע ולק"מ דנהי דלית ליה לר"ע מוסיף מכל מקום לכהנים דלא חל איסור תרומה לגבייהו בודאי אסור בהנאה משום חמץ ורק לישראל לא חל איסור חמץ מטעם מוסיף לר"ע אבל לא לכהנים דהא לית גבייהו איסור תרומה ואם כן שפיר פטור דהא מכל מקום לא אפסדיה לכהן מידי דהא לכהן אסור בהנאה וזה פשוט וברור:
והנה לפמ"ש בסמוך דהרבותא דפטור מדמי עצים אף בתרומה טמאה דרשאי להשהותו מטעם דלא חשיב לך לסברת הריב"א אם כן ע"כ צ"ל דמיירי בנטמאה קודם יום טוב דבנטמא ביום טוב בודאי אסור להשהותו דלא עדיף מביטול דלא מהני ביו"ט או מכירה לנכרים משום דלאו ברשותיה קאי ורק לענין בל יראה הוא ברשותיה כדאמרינן שני דברים אינן כו' ואם כן ה"נ מכיון דמחמת איסור חמץ כבר נאסר בהנאה ואפ"ה אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין בל יראה מאי מהני שנטמא אחר כך ואם כן ע"כ צ"ל דמיירי דנטמא קודם יום טוב הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה דאמאי אסור בהנאה לשיטת פירוש המשניות הא האכילה אינה אסורה דאין איסור חל על איסור וממילא גם הנאה לא נאסר:
פירש"י בד"ה ומדמי עצים אם תרומה טמאה היא. צריך להבין דלמה פי' רש"י בטמאה הא אף בטהורה הוה הרבותא דפטור אף מדמי הסקה דחמץ בפסח אסור בהנאה. ומה שפי' התוספת יו"ט דתרומה טהורה לא חזיא להסקה דלא נתנה אלא לאכילה תמוה דודאי תרומה הראויה לאכילה אסור לשורפה או להאכילה לבהמה משא"כ בתרומת חמץ לריה"ג דשרי בהנאה בודאי מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה דכיון דלא חזיא לאכילה וצריך לשורפה מ"ש טהורה ומ"ש טמאה ואדרבא טהורה עדיפא דשריא אף להאכילה לכלבים היכא דהחמיצה משא"כ בטמאה כדמוכח בגמ' לקמן שהשיב ר"א חסמא אף בזו יש לו היתר כו' שאם רצה מריצה לפני כלבו כו' והתם בטהורה מיירי שבטמאה אינו רשאי להאכיל לבהמה דהיא מן הנשרפין כמ"ש התוס' להדיא ביצה (דף כ"ז) ד"ה ועל החלה כו' ע"ש לכן נראה ליישב דברי רש"י עפ"י מ"ש התוס' שבת (דף כ"ה) דלכך אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אף דשרי ליהנות ממנו בשעת ביעורו משום דהתורה אסרה כל הנאות רק בשעת ביעורו אם כן הוה עיקר הביעור לשם מצות שריפה וחשיב לגבוה כמו נדרים ונדבות ע"ש. ואם כן נראה לפ"ז דעל תרומה טמאה אין עובר בבל יראה משום דלא חשיב דידיה והוה כמו של גבוה דכי היכא דלא חשיב לכם גבי יום טוב הכא נמי לא חשיב לך לענין בל יראה ואם כן דשרי להשהותו אם כן למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מהראוי להתחייב כיון דלאחר הפסח חזי ושרי להשהותו כדאיתא לעיל (דף כ"ט) לענין הקדש רק אנן קיי"ל דלא כר"ש ולכך פטור. ולפי"ז מיושב מה דנקיט רש"י בתרומה טמאה משום דקשיא ליה דלמה ליה למינקט מדמי עצים הא שפיר שמעינן ליה מרישא דפטור משלומין לגמרי משמע ולכך פירש"י דמיירי בטמאה אם כן לא שמעינן לה מרישא דה"א דדוקא בטהורה פטור משום דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאחר פסח לא מצי משהי לה משום בל יראה אבל בתרומה טמאה דליכא בל יראה חייב משום דהוה גורם לממון קמ"ל דמכל מקום פטור משום דלאו כממון דמי:
ועפי"ז מיושב קושיית הפ"י מה שהקשה דמאי מקשה הגמר' ממתניתן דלמא מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן והוה גורם לממון. ועפ"י הנ"ל מיושב דהוא כר"ש אם כן בתרומה טמאה לא היה רבותא דשפיר שמעינן לה מרישא ועיין תוס' ביצה (דף כ"א) ד"ה אבל נדרים כו' שכתבו אף דהוה ממונו לקדש האשה מכל מקום לענין המלאכה מיקרי לצורך גבוה אם כן אין זה מוכח מה שכתבתי לעיל די"ל דאף דתשוב לגבוה מיקרי ממונו לענין בל יראה:
והנה לכאורה לפי מה שישבתי דברי רש"י דרש"י הוכיח מיתורא דמתניתן דאיירי בטמאה א"כ תקשה לפי מה דמתרץ דאתיא כריה"ג וכרבי נב"ה אם כן למה נקיט מדמי עצים דהא מרישא שמעינן לה דפטור מתשלומין לגמרי משמע ולא שייך כתירץ הנ"ל. ונראה דיש ליישב עפ"י מה שכתב הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין) דזר שאכל בין תרומה טמאה או טהורה לוקה ותמה הלח"מ דהא לא ידעינן מלקות ומיתה גבי זר אלא משום דסמיך ומתו בו כו' וגבי כהן טמא שאכל תרומה טמאה פסקינן דאינו במיתה משום דהיא מחוללת וגבי זר אמאי חייב מיתה.. ותירץ שם בדוחק דדוקא גבי כהן מיקרי מחוללת לא לגבי זר ותמה אחר כך מניין להרמב"ם סבר' מחודשת כזו ע"ש. ונראה דיש ראיה לרמב"ם מסוגיא זו לפי מה דמפרש רש"י לקמן דלהכי נקיט בתרומה ולא בחמץ גרידא לאשמעינן דאף מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין ואם כן ע"כ צ"ל דאף בתרומה טמאה חייב מיתה ודינו של הרמב"ם מוכח לחלק כסברת הלח"מ הנ"ל. ולפ"ז שפיר נקט מתניתן דפטור מדמי עצים אף בתרומה טמאה דלא שמעינן לה מרישא דה"א דוקא בטהורה חייב מיתה משא"כ בטמאה דהוה מחוללת כקושיית הלח"מ. ובאמת נראה לומר דאי בטמאה פטור מטעם דהוה תחוללת א"כ לא יתחייב זר חומש דלא מיקרי קודש כמ"ש הרמב"ם (פרק ז' מתרומות ה"א) בזה"ל שהרי אינה קדושה ע"ש. ואם כן אמאי משלם חומש על תרומה טמאה וגם אמרינן בכריתות (דף ז') סך כהן בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו כו' והטעם משום שכבר נתחלל אם כן לענין תרומה טמאה נמי נימא כן ואמאי חייב חומש אלא ע"כ צ"ל כסברת הלח"מ דלענין זר אכתי בקדושתו קיימא:
ולפמ"ש לעיל דלסברת הריב"א בשבת אינו עובר על בל יראה על תרומה טמאה מיושב מה דיש מהדקדוק בדברי הגמ' לקמן דפריך אי ריה"ג אמאי פטור מתשלומין ומדמי עצים דלכאורה נראה דהוא שפת יתר. דבקצרה הו"ל להקשות דאמאי בסיפ' פטור. ונראה דהא מבואר ב"ק (דף צ"ח) דגזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור אף למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי משום דהכל מצווין עליו לבערו ואם כן לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' אי ריה"ג אמאי פטור הא י"ל דנהי דריה"ג סבר דשרי להסיקו תחת תבשילו מכל מקום כל רגע עובר על בל יראה לשיטת החולקים על התוס' גבי משהא חמץ על מנת לבערו ואינו רשאי להשהות אצלו כלל עד שעה שיהנה ממנו דכבר כתב בעל המאור דלר"ש דחמץ בפסח מותר לפני זמנו מכל מקום איכא עשה דתשביתו רק שבאכילתו מבערו כמ"ש הטור (בסימן תמ"ג) ואם כן אמאי יתחייב לשלם הא באכילתו הצילו מאיסורא דבל יראה ומה בכך דהוא עביד איסורא מכל מקום השביתו מן העולם וע"ז הכל מצווים לבערו. וא"ל דהא מכל מקום נהנה ז"א כיון דעל חסרונו אינו חייב ואי אבדו בידים היה פטור אף לריה"ג דשרי בהנאה מכל מקום היה זריז לבערו בכדי שלא יעבור עליו רגע על בל יראה אם כן על הנאה נמי לא יתחייב) דהוה זה נהנה וזה לא חסר. אך לפמ"ש לעיל ניחא דאכתי תקשה מסיפא דאמאי פטור מדמי עצים דמיירי בתרומה טמאה ואינו עובר על בל יראה א"כ שפיר יתחייב דהאי אינו מצוה עליו לבערו ולפי"ז מדוקדק היטב לשון הגמר' דעיקר הקושיא מסיפא דאמאי פטור מדמי עצים אבל מרישא לא קשיא די"ל כנ"ל:
ועפי"ז יש ליישב קושיית התוס' בכתובות (דף ל') דמקשה ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו' והקשה תוס' דהו"מ למיפרך אמתניתן דהאוכל תרומת חמץ בפסח ונראה לתרץ לפמ"ש דהא דמוקי לה כרנב"ה היינו משום סיפא דמיירי בתרומה טמאה דאז אינו מצווה לבערו אבל ברישא י"ל דלכך פטור דיכול לומר לו מה אזיקתך הכל מצווין עליו לבערו ואם כן כיון דבתרומה טמאה שרי להשהותו משום דלא חשיב לכם לסברת הריב"א דהוה כמו של גבוה דהעיקר צריך לשורפו משום מצוותו וגבי גבוה לא שייך דין גזל דהא אימעט מרעהו אם כן לא שייך מדאגביה קניא דהא ליתא בתורת גזל כדין של גבוה רק מטעם מזיק חייב לדעת הפוסקים דמזיק הקדש חייב או מטעם נהנה אבל מד אגביה קניא לא שייך דדין גזל לא שייך גבי של גבוה לענין כפל וה"ה לענין אונסין כנ"ל:
ועפ"י האמור מיושב נמי מה שהקשיתי לעיל לפי מאי דמוקי כריה"ג אם כן למה נקיט המתני' דמי עצים דהא שפיר אשמעינן מדקתני פטור מתשלומים דמשמע לגמרי ולא שייך כנ"ל וע"פ מ"ש מתורץ דרישא דאיירי בתרומה טהורה אם כן לא מיפטר מדר' נב"ה דהא מדאגביה קניא כקושיית התוספ' רק מטעם דהכל מצווין עליו לבערו אבל בתרומה טמאה לא שייך זה דהא רשאי להשהותו כנ"ל רק מכל מקום פטור מטעם דרנב"ה דכרת פטור מתשלומין דלא שייך מדאגבי' קניא דלא שייך דין גזל גבי גבוה ושפיר נקיט תרווייהו דתרי טעמי נינהו ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשה רש"י דלמה נקיט בתרומת חמץ ולא נקיט בחמץ דעלמא. ומה שתירץ רש"י דאשמועינן דאף מיתה בידי שמים פוטר לא אתי שפיר לרבא דאית ליה בכתובות דמיתה בידי שמים אינו פוטר לרנב"ה. ולפמ"ש א"ש דבחמץ דעלמא לכו"ע פטור משום דהכל מצווין עליו לבערו כיון שעובר עליו על בל יראה ולא צריך לדרנב"ה להכי נקט בתרומה טמאה דלא מיפטר אלא מטעם כרת דהא אינו מצווה לבערו כנ"ל: ועפ"י האמור מיושב מה שהביא הטעם המלך בשם הצל"ח דמדקדק אמאי נקיט בפסח והא קודם הפסח משש שעה ולמעלה אסור מדאורייתא. ולפי הנ"ל ניחא דהא כמה פוסקים סוברים דבל יראה אינו עד הלילה ואם כן לא שייך הכל מצווים עליו לבערו דהא לא עובר בבל יראה ואי משום מ"ע דתשביתו יכול לקיים עד הלילה כדמוכח מדברי התוס' פסחים (כ"ח ב') ד"ה ומשעה שהקשו יסיקנו מעט מעט ומה שתירצו דלמא אתי למיכל מיניה לא שייך גבי תרומה טמאה דמיבדל בדיל מיניה ובלא זה הא מסקינן בסוף פרק קמא דתרומה טמאה צריך להניחו בכלי מיאוס דלא ליתי לידי תקלה וכן פסקה הרמב"ם (פי"ב מתרומות):