בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף כד:
אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל האסורין וכו' למעוטי שהניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו וכו'. לכאורה יש להבין דהא מסקינן לקמן דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה כו' משום דלאו דרך הנאתן הוא ומותר לחולה שאין בו סכנה ואם כן אמאי נקיט בהניח חלב על גבי מכתו דפטור הא אפי' לכתחילה מותר להניח כיון [שהוא] שלא כדרך הנאתן ומותר לכתחילה. ונראה עפ"י מה שכתב הצל"ח דדוקא בראוי לאכילה כדרכו הוא דפטור שלא כדרך אכילה. משא"כ באם עתה אין ראוי לענין אחר אף דמתחלה היה עומד לדבר אחר מכל מקום מיקרי דרך אכילתו או הנאתו. ורק ר' זירא סבר מתחלה דבתר מעיקרא אזלינן ולכך פטור במשקין היוצא מפירות משום שלכד"א אף דעתה אין עומד רק ליהנות ממנו בענין זה מכל מקום מתחלתו לא היה עומד רק לאכילה בעינא לא לעשות משקין. משא"כ אביי סובר דבתר השתא אזלינן ואם עתה אינו עומד לדבר אחר שפיר מיקרי דרך הנאתן ע"ש: והנה לדברי הצל"ח ניחא הא דנקברין אפרן אסור והא הוה שלא כדרך הנאתן וצ"ל דמדרבנן אסור ולדברי הצל"ח ניחא דמדאורייתא אסור כיון דעתה שנעשה אפר הוא כדרך הנאתו וגם יש ראיה לדבריו מהא דאיתא סוף תמורה (דף ל"ד) דאפר תרומת הדשן מועלין בו אף דנעשה מצותו ע"ש. וקשה הא היה שלכדה"נ וגם בהקדש בעינן כדה"נ כמ"ש התוס' (לקמן כ"ו) דיליף חטא חטא מתרומה וא"ל דהוה גזיה"כ אצל תרומת הדשן כמו דהוה גזיה"כ למעול אחר שנעשה מצוותו דאם כן קשה הא דאמרינן יומא (דף מ') דהוה תה"ד ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד כו' ובודאי בגדי כהונה לגופיה אצטריך דטעונים גניזה רק קרא דתה"ד מיותר וקשה דהא צריך לאשמועינן דמועלין בו אף שהוא שלכדה"נ. ולפי הנ"ל ניחא דלא מיקרי שלכדה"נ כיון דעתה אינו עומד להנאה אחרת:
והנה לפ"ז יש לראות בהא דאמרינן במניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור דנהי דמתחלה עומד להנאה אחרת כגון למשוח עורות או להדלקה מכל מקום אחר כך בודאי נמאס ואינו עומד רק לרפואה ושוב הוה כדה"נ ולא דמי לדלקמן דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה דהתם אחר כך ליתא לאיסורא בעיני' רק בשעת הסיכה ואז הוה שלכדה"נ משא"כ במניח חלב על מכתו רק די"ל מכל מקום פטור ממלקות כיון דבשעת הנחה פטור ממילא אחר כך הוה לאו שאין בו מעשה. ועיין שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה או אין צריך שכתבו דלרב ביבי מיקרי לאו שאין בו מעשה אף דמתחלתו בא על ידי מעשה ורק לרב אשי במכות (דף כ"א) מיקרי יש בו מעשה ועיין במשנה למלך (פ"ג מביאת מקדש) שהאריך בזה. לפ"ז שפיר נקיט הגמ' דפטור דלהניח לכתחלה אסור כיון דאם כן יהיה כדה"נ ואסור מדאורייתא רק דאין לוקין משום דאין בו מעשה. ועיין בצל"ח שם שכתב דמדברי הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות) אין סתירה לדבריו. והנה בדברי הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה' ח') שכתב אם עושין לו מלוגמא או רטי' מחמץ בפסח מותר דהוה שלא כדרך הנאתן ע"ש. והדבר ידוע דמלוגמא נפסל מאכילת אדם ואינו עומד אלא לרפואה מ"מ הוה שלכדה"נ כיון דמתחלתו לא היה עומד לכך והדבר מבואר שלא כדעת הצל"ח:
תוס' ד"ה הכל מודים בכלאי הכרם כו'. עיין פ"י שתמה על דברי התוס' דהא חולין בעזרה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ואם כוונתם על איסור דאורייתא א"כ מה זה שכתבו אחר כך גבי בשר בחלב דאין מזהירין מן הדין ע"ש. ונראה לומר דאין כוונת התוס' אחר כך משום דאין לוקין לכך לא נקיט אביי כה"כ דהא אכתי נ"מ לאיסור' אם מדאורייתא אסור רק אפשר דכוונתם דהא אמרי' לקמן דלכך בב"ח לוקין שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופיה ולכאורה יש להבין דלר"א דאית ליה לא תאכלו גם איסור הנאה במשמע א"כ דלמא לכך לא כתיב אכילה בגופיה דלא לילקי אהנאה משום דאין מזהירין מן הדין משא"כ אי הוה כתיב אכילה הוי משמע גם הנאה. וצ"ל דאביי סבר דאיסי אית ליה כחזקיה דהא אמרינן לעיל כתנאי דר"ע סבר לא תאכל לא משמע רק אכילה וא"כ שפיר מוכח מדלא כתיב אכילה בגופיה. ולפ"ז לר' יוסי הגלילי דאית ליה אחד איסור אכילה והנאה במשמע א"כ י"ל דבב"ח כמו נבילה כיון דלא מוכח כלל מהא דלא כתיב אכילה בגופיה דהא אצטריך שלא ילקה על הנאה בב"ח ואם כן לא שייך לומר הכל מודים בבשר בחלב דהא לריה"ג גם גבי בב"ח אין לוקין אלא כדה"נ וא"ש:
ועיין במשל"מ (פ"ה מה' יסודי התורה) שהקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ח ממ"א) דעל הנאה ליכא מלקות וע"כ צ"ל דהא דאמרינן הכא בכה"כ לוקין ר"ל על אכילה שלכדה"נ אם כן אמאי לא נקיט בב"ח. והצל"ח כתב דמ"ש הרמב"ם (פ"א ממ"א) כל מאכל כו' קאי אדלעיל שכתב כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אבל לא בכה"כ דלא כתיב אכילה ע"ש. ולדעתי נראה לומר דודאי בכה"כ לפמ"ש הה"מ בטעם הרמב"ם דלא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ ובכה"כ לקי שלכדה"נ מהיכי תיתי דלא ילקי אהנאה וכמ"ש הצל"ח ראיה מדנקיט הגמרא בהניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו כו' משמע דלקי אהנאה. ומ"ש הרמב"ם כל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו' נראה שדקדק הרמב"ם בלשונו לכתוב כל מאכל כו' דהיינו דוקא באיסורי לאווין דשייכי רק גבי דברי מאכל וראיה שכתב הרמב"ם שם והדמים מותרים ובאמת מבואר בגמר' ורמב"ם פ"ז מה' עכו"ם דע"ז תופסת דמיה והיאך סתם הרמב"ם כאן וכתב כל מאכל שאסור בהנאה והדמים מותרים. אלא הוא הדבר שכתבתי דאיסורי ע"ז אינם בכלל זה מחמת דאיסורם אינו תולה בדברי מאכל דוקא וע"ז ומשמשי' ותקרובתי' אפילו אינם בדבר מאכל כגון זורק אבן למרקוליס דמיתסר משום תקרובת עכו"ם ובשבר מקל לפניה כמבואר ע"ז (דף נ"א):
ולפ"ז י"ל גם כה"כ כיון דגם הקשים נאסרים כמ"ש התוס' לקמן מהא דתניא תנור שהסיקוהו בקשין של כה"כ כו' ולא תלי איסורייהו בדבר מאכל דוקא אינם בכלל זה שלא ילקה על הנאתן. וכן בע"ז מבואר ברמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שלוקה על הנאה משום דאיסורו מחמת לא תביא תועבה כו' ולא ידבק בידך ולא הוי איסורי אכילה. ולטעם הה"מ דכתב דבאיסורי אכילה הוה הנאה שלא כדה"נדעיקרן עומד לאכילה יש לראות אמאי סתם הרמב"ם פ"ז מעכו"ם דתקרובת עכו"ם לוקה על הנאה ומשמע אפילו במידי דאכילה והא הרמב"ם פסק (פי"ד מה' מאכלות אסורות) דאפילו יין נסך פטור שלכדה"נ ואם כן אמאי חייב על הנאה. לכך נראה דטעמיה דרמב"ם כמו שכתב המשל"מ משום דהנאה לא כתיבא בהדיא ופשטיה דקרא משמע אכילה משא"כ בע"ז דילפינן מקרא דלא ידבק בידך והנאה ואכילה שוים ולכך ילקה על הנאה. אלא דיש לראות דאמאי פטר הרמב"ם ביין נסך שלכדה"נ הא לא כתיב בו אכילה ומ"ש מכה"כ ובב"ח:
ונראה לתרץ עפ"י מ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מ"א ה"א) יין שנתנסך לעכו"ם השותה ממנו כל שהוא לוקה מה"ת כו' שנאמר בעבודת עכו"ם ולא ידבק בידך כו' והרמב"ן השיג עליו דלמה לוקה ע"ש בדברי הה"מ. ויותר תמוה דלמה חשיב הרמב"ם תקרובת עכו"ם למצוה בפני עצמו כיון דלקי משום דלא ידבק וכבר מנה במנין המצות שלא ליהנות מע"ז וצ"ל כמ"ש הלח"מ שם דאחר שגילתה התורה שתקרובות עכו"ם הוא בכלל איסור ע"ז שוב אסור ולקי עליו משום שלא ידבק בידך מאומה כו' וראוי למנותו בשתים דהא מכל מקום צריך גילוי דתקרובות עכו"ם אסור וכיון שאסור משום עכו"ם שוב לקי משום לא ידבק כו' ע"ש ואם כן כיון דעיקר איסור נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים ויין אתקש לזבח כמבואר ברמב"ם בעי דוקא דרך אכילה והא דלוקה בכ"ש אף דאכילה הוא בכזית מכל מקום כיון שכתב בפירוש ולא ידבק בידך מאומה הרי דהלאו הוא אפילו על כ"ש משא"כ לענין שלכדה"נ כיון שלא אסר הכתוב בפירוש שלכדה"נ רק מחמת דלא כתיב ביה אכילה אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך הנאתן: ועפ"י זה מיושב מה שהקשה הלח"מ שם דאמאי ביין נסך כתב הרמב"ם דלוקה דמשמע רק אחת ובפ"ז מעכו"ם כתב דלוקה שתים משום לא תביא ומשום לא ידבק ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דודאי מחמת לא תביא תועבה בעי שיעורא דאכילה שהוא כזית כיון דעיקר איסורא ילפינן מקרא דויאכלו זבחי מתים ושיעור אכילה בכזית רק מחמת לא ידבק בידך מאומה מבואר במשמעותיה דקרא דננקוט על כל שהוא ולכך בפי"א (מה' מ"א) דנקיט והשותה ממנו כל שהוא לוקה נקיט הקרא דלא ידבק בידך מאומה ולכך לא לקי אלא חדא משא"כ בפ"ז מעכו"ם דמיירי דנהנה מכזית שפיר לקי גם משום לא תביא תועבה דקאי גם כן על כל הדברים הנאסרים משום לתא דע"ז וא"ש:
והנה עדיין יש לפקפק על מה שכתבתי לעיל לחלק לענין כ"ש דלקי בתקרובות עכו"ם משום דכתיב בפירוש ולא ידבק מאומה משא"כ לענין שלכדה"נ אמרינן כיון דעיקר איסורא נלמד מקרא דויאכלו זבחי מתים בעי דוקא דרך אכילה והנאה והוה כמאן דכתיב אכילה בגופיה. דאם כן אכתי תקשי למה לקי אהנאה בתקרובות עכו"ם ונימא נמי כיון דעיקר איסורא משמע דוקא אכילה לא לקי אהנאה כמו בשאר איסורים דלא לקי אהנאה משום דפשטיה דקרא משמע אכילה. וגם לטעם הה"מ שלכך לא לקי אהנאה משום דהוה שלכדה"נ יקשה טובא כמו שהקשיתי לעיל דהא גם ביין נסך פטור שלכדה"נ ואמאי לקי אהנאה. לכך נראה לומר דודאי כיון דלא ידעינן לאו בתקרובות עכו"ם רק משום לא תביא כו' ולא ידבק והיינו לאחר שגילתה התורה מקרא דויאכלו זבחי מתים דאסורים משום לתא דע"ז שוב קאי עליהם הלאו דלא תביא תועבה או לא ידבק. ולפ"ז דוקא על כל שהוא כיון דקיי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת ואם כן שפיר נקרא תועבה וחרם דהא אסור מדאורייתא אם כן ממילא שוב לוקין עליהם מקרא דלא ידבק כו' או מקרא דלא תביא תועבה כו' דהא גם כ"ש הוא בכלל חרם ותועבה מקרא דויאכלו זבחי מתים לאיסורא דאוריית' כמו כל חצי שיעור באיסורין משא"כ שלכדה"נ כיון דלית ביה איסורא דאורייתא כלל כמ"ש הפוסקים מהא דרבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וא"כ אינו כלל באיסורי דע"ז לא שייך כלל לאסור משום לא ידבק או לא תביא כיון דלא ידעינן כלל בשלא כדרך הנאתן דנקרא תועבה או חרם דהא מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא כדה"נ. ושפיר כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכו' מאכלות אסורות) דיין נסך פטור שלכדה"נ:ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשיתי לטעם הה"מ דלכך לא קאי אהנאה משום שהוא שלכדה"נ דא"כ אמאי לקי על הנאה בתקרובות עכו"ם. ועפ"י הנ"ל א"ש דהא ע"כ צ"ל דלרמב"ם ג' חילוקים יש דהיינו הנאה אף שהיא שלא כדרך הנאה ממש מכל מקום אסור מדאורייתא רק שאין לוקין אבל שלא כדה"נ ממש אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הלח"מ וכן מוכח דעת הכ"מ כמ"ש המשל"מ (פרק ה' מיסודי התורה) ואם כן דוקא על שלכדה"נ דהיינו עירוב דברים מרים לתוך יין נסך כיון דליכא איסורא דאורייתא כלל פטור גם ביין נסך דהא לא נלמד מקרא דלא ידבק בידך כו' דהא אכתי לא ידעינן דנקרא חרם או תועבה שלכדה"נ. ואדרבה מקרא דויאכלו זבחי מתים משמע דוקא דרך אכילה אבל בהנאה כיון דגם בשאר איסורי הנאה אסור מדאורייתא כדמוכח מהיתר דנבילה רק שאין לוקין עליהם ואם כן שפיר נקרא חרם ותועבה והוה כמו כל שהוא ושפיר לקי מקרא דלא ידבק כו' דכולל כל מה שנקרא חרם ותועבה ושפיר לקי דהא בההוא קרא לא כתיב אכילה כלל ואפילו הנאה בכלל וזה ברור בעזה"י:
והנה לפמ"ש לעיל י"ל דאף על כ"ש לוקה נמי משום לא תביא תועבה דנהי דאכילה בכזית משמע מכל מקום בקרא דלא תביא תועבה לא כתיב אכילה. וכ"ש נמי בכלל תועבה דהא אסור מה"ת. ולפ"ז צריך לומר דהא דכתב הרמב"ם (פי"א ממ"א) דלוקה היינו שתים כמ"ש הלח"מ שם וסמך עצמו על מ"ש פ"ז מעכו"ם:
ועיין בצל"ח מה שעמד על דברי הרמב"ם בתחלת הספר ממאכלות אסורות למנותו המצות כתב (בסי' י"ד) שלא ליהנות בשור הנסקל ובסי' כ"ה וכ"ו כתב שלא לאכול ערלה וכה"כ, ומדוע שינה בלשונו ובודאי בדקדוק כתב כן ע"ש ולדעתי נראה שכוונת הרמב"ם הוא עפ"י מ"ש (פ"ד ממ"א הכ"ב) נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו כי' וכן כשיסקל לא ימכר כו' לכך נאמר לא יאכל את בשרו ע"ש. והנה מה שכתב הרמב"ם דצריך קרא לאיסור הנאה אף דבברייתא בב"ק (מ"א) מפיק לה רק לשחטו לאחר שנגמר דינו רק משום דמקשה שם דילמא אתי קרא לאיסור הנאה ומשני אם כן לכתוב לא יהנה. א"נ את בשרו למה לי כו' ע"ש ואם כן לתירוצם בתרא משמע דעיקר קרא לאסור הנאה אתי רק שחטו אחר שנגמר דינו ילפינן מאת בשרו אף על גב דעבדיה כעין בשר לכך נקיט הרמב"ם תרוויהו דלא יאכל בשוה"נ צריך על שחטו לאחר גמר דין וגם על הנאה ולכך גם בתחילתו למנין המצות ניחא ליה לנקוט שלא ליהנות כיון די"ל דעיקר קרא להכי הוא דאתי דאכילה בל"ז אסור משום נבילה משא"כ בשאר איסורים דעיקר קרא על אכילה נקיט שלא לאכול וזה פשוט לדעתי בכוונת הרמב"ם:
וראיתי בס' המצות להרמב"ם (בל"ת קפ"ח) שכתב הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל כו' ולבסוף הביא לשון המכילתא שור שיצא לסקול כו' לכך נאמר לא יאכל ע"ש. הנה מבואר דהתם דהביא לשון המכילתא דעיקר קרא דלא יאכל קאי על שחטו לאחר ג"ד כתב במנין המצות הזהירנו מאכול בשר שור הנסקל אבל בספרו יד החזקה שכתב בפירוש דלכך צריך קרא דלא יאכל משום הנאה גם כן דסמך עצמו על שינויא בתרא דעיקר קרא צריך על הנאה לכך כתב בתחלה במנין המצות שלא ליהנות משוה"נ. ומצינו כמה פעמים שחזר בספרו יד החזקה ממה שכתב בספר המצות ובפרט כאן דאין נ"מ לדינא רק אם נחשוב במנין המצות שם אכילה והנאה בכלל כמו בשאר איסורי הנאה או שנחשוב שם הנאה ג"כ:
ויותר נראה לומר דלכך סמך הרמב"ם עצמו על שינויא בתרא בב"ק (שם) דילפינן מאת בשרו דהא לפי מ"ש הה"מ דלכך לא לקי על הנאה משום דהוה שלכדה"נ דעיקר לאכילה עומד או כטעם המשנה למלך משום דלא כתיב בהדיא א"כ קשה דמה פריך לכתוב לא יהנה דאז הוה לקי גם אהנאה ומצאתי אחר כך בשער המלך מיסודי התורה שהקשה כן וצ"ל דאפשר דהגמ' אזלא למ"ד דלוקין על שלכדה"נ משא"כ לפי מה דקיי"ל דאין לוקין אלא כדה"נ א"כ ע"כ צ"ל כתירוצא בתרא דבאמת הקרא אתי להנאה רק שחטו לאחר ג"ד נפיק מאת בשרו אלא דיש לפקפק ע"ז דשפיר פריך לכתוב לא יהנה כיון דנימא דעיקר קרא להנאה אתי דעל אכילה יודע אני שהוא נבילה שפיר הוה כמו דכתיב בהדיא הנאה ולקי עליו ולכתוב לא יהנה אלא ע"כ דקאי על שחטו לאחר ג"ד וא"ש: והנה מה שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם (פ"ח ממ"א) שכוונתו במ"ש כל מאכל שאסור בהנאה כו' לאפוקי כה"כ דלא תלה איסורו בדברי מאכל דהא גם הקשים נאסרים. א"ל דאכתי בב"ח אמאי אינו לוקה על הנאה לטעם הה"מ דהא לוקין אפילו שלכדה"נ די"ל כמ"ש הלח"מ (פ"ט ממ"א) משום דלא לקי על דבר הנלמד באם אינו ענין ע"ש. ועיין מ"ש הה"מ (בפי"א ממ"א ה"א) שכתב ראיה לדברי הרמב"ם שלוקה בכ"ש ממתניתן בע"ז (דף ע"ג) אלו איסורים ואוסרים בכ"ש כו' והלח"מ כתב דהיה לו להביא ראיה פשוטה מזה ממתניתן דיין נסך אוסר בכ"ש ע"ש. ודבריהם תמוהים מאוד דמי לא ידע דח"ש אסור ומה ראיה יש מהך מתניתן דילקה בכ"ש בתקרובות עכו"ם וצע"ג:
גמ' אין לי אלא באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בב"ח כו'. יש להקשות לפמ"ש הר"ן בקידושין בסוגיא דחדש דלר' יאשי' דאית ליה עד שיזרע חיטין ושעורים וחרצן במפולת יד מכל מקום הפירות אסורים אפילו אינו במפולת יד דנפקא ליה מן המלאה הזרע ע"ש. ואם כן יש כלאים דלא נעבדה בהם עבירה. ולפ"ז אמאי לא יליף ק"ו מכלאים שלא נעבדה בהם עבירה אסורים בהנאה ק"ו בב"ח וע"ז ליכא למיפרך שעת הכושר דהא כה"כ היה לו שעת הכושר קודם השרשה וצ"ל דאיסי אית ליה כרבנן דלא בעינן מפולת יד וכל כה"כ נעבדה בהם עבירה וליכא ק"ו מכה"כ. וניחא ליה למילף מערלה בק"ו כמ"ש התוס' ד"ה כה"כ יוכיחו. ובזה ניחא נמי הא דקשה לכאור' דהיאך אמר כה"כ יוכיח דהא כתבו התוס' קידושין (דף ל"ט) בשם הירושלמי דלר' יאשי' לקי שתים משום כלאי זרעים וכה"כ ע"ש ואם כן איכא למיפרך מה לכה"כ שנעבדה בו שתי איסורי לאוין משא"כ בב"ח. ולפי הנ"ל ניחא דלרבנן גם בכה"כ חדא לאו הוא דאיכא ולר' יאשי' מ"מ איכא ק"ו מכה"כ שלא נעבדה בהם עבירה שלא נזרע במפולת יד דליכא איסורא דאורייתא:
ובזה מיושב דברי מהרש"ל בחולין (קט"ו ב') שכתב לתרץ קושיית התוס' דניליף במה מצינו מכה"כ לחודא וכתב מהרש"ל דאיכא למימר נבילה תוכיח משא"כ דאיכא חדא מתרתי לא פרכינן מעלמ' כדאי' התם בגמ' ותמה עליו מהרש"א דהיאך איכא למימר נבילה תוכיח הא לא נעבדה בה עבירה ולא דמי לשניהם דהיינו הלמד והמלמד ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דלמסקנא י"ל דאיסי סבר כר' יאשי' וא"כ גם כה"כ לא נעבדה בו עבירה דהא אסור כה"כ אפילו בלא עבירות הלאו דהיינו שלא נזרע במפולת יד ואפילו היכא שנזרע במפולת יד מכל מקום לא מיקרי נעבד בו עבירה כיון דאיסורא דכה"כ לא תלי בהכי וע"כ צ"ל כן דאל"כ א"כ גם נבילה מצי לאשכוחי דנעבדה בו עבירה דהיינו שהרגה בשבת או איסור אחר אלא כיון דאיסורא דנבילה לא תלי בהכי לא מיקרי נעבד בו עבירה וה"נ בכה"כ לר' יאשי' ומכל מקום לא אמרינן נבילה תוכיח כיון דהיא פרכא מעלמא והעיקר הדבר נלמד בק"ו כמ"ש מהרש"ל אבל מכה"כ לחוד' לא מצי למילף במה מצינו דע"ז שפיר מצי אמר נבילה תוכיח כיון דגם כה"כ לא מיקרי נעבד בו עבירה ולר' יאשי' כנ"ל:
ועיין בפ"י שהקשה דנימא חולין שנשחטו בעזרה יוכיח דלאו דאורייתא על הנאה אבל אכילה אסור כמו שפירש רש"י לעיל (דף כ"ב) ומה שכתב הפ"י דכיון דהוא חדא מתלת לא פרכינן מעלמא תמוה מאוד דהינו דוקא על מה הצד אבל על גוף הק"ו שפיר פרכינן יוכיח דאל"כ א"כ גם אכילה ניליף מק"ו ולא שייך חורש בשור וחמור וכו' כיון דהוא מעלמא כמ"ש מהרש"ל בחולין ע"ש:
ולדעתי נראה לומר עפ"י מה דאיתא חולין (דף ק"כ ב') אשכחן איסור הבא מאליו היכא דלאו בא מאליו מנלן ע"ש שרש"י פי' דגם כה"כ מיקרי בא מאליו רק הקדש לא בא מאליו והתוס' שם כתבו דכה"כ מיקרי לאו מאליו שאיסור בא על ידי מעשיו וגם היה בעבירה ע"ש ודעת רש"י נראה דכה"כ מיקרי איסור מאליו כיון דלא תלוי במעשיו דאפילו עלו מאליהן אסור מחמת כה"כ כדאית' (פרק ה' מכלאים משנה ו') כשאחזור אלקטנו. אסור כו' משא"כ חולין בעזרה דבעי דוקא שחיטה על ידי כח גברא דבלאו הכי לא הוי שחיטה כלל ואינו אסור בהנאה כמו הנוחר והמעקר בפנים והוה איסור דלא בא מאליו וליכא למימר יוכיח דמה לחולין בעזרה דלא בא מאליו משא"כ בב"ח דהוה בא מאליו לשיטת רש"י דהא אפילו נפל מעצמו לחלב אסור ולשיטת התוס' שם דכה"כ מיקרי לא בא מאליו רק על ידי מעשים שלו אם כן קשה דהיאך יליף ק"ו מערלה דאיכא למיפרך מה לערלה דאיסורו בא מאליו משא"כ בב"ח. אך די"ל כה"כ יוכיח דלאו בא מאליו לשיטת התוספת:
ועיין בצל"ח שכתב דלכך אינו לוקה על חב"ע לשיטת הרמב"ם אף דאיכא ק"ו מערלה מ"מ איכא למיפרך שלא היה לו שעת הכושר ולא שייך יוכיח מכה"כ דמה לכה"כ שחייב שלא כדרך הנאתו וגם שור הנסקל ליכא יוכיח דמה לשור הנסקל שנעבד בו עבירה חמורה מיתת ב"ד ע"ש. והנה אכתי קשה דנילף מערלה ושור הנסקל במה הצד וחזר הדין כמו דמקשינן חולין (דף ט"ו) ובזה ליכא פירכא כל דהו שכן גידולי קרקע ע"ש. ולפמ"ש הלח"מ (פ"ח מהל' מ"א) דרמב"ם פסק חב"ע לאו דאורייתא אם כן ניחא דאיכא למימר חורש בשור וחמור יוכיח דגם חב"ע אינו אסור אפילו באכילה לשיטת הרמב"ם: