בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף יא:
מתניתן ר"מ אומר אוכלין כל חמש כו' ר"י אומר אוכלין כל ד' ותולין וכו' לכאורה קשה דאמאי הקילו בהנאה טפי מבאכילה דגם הנאה הוא מדאורייתא ועיין בפ"י שעמד בזה. ומ"ש. דחשו לפסידא לענין הנאה אין מספיק כ"כ. ונראה דמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם (בפ"ח מה' מאכלות אסורות) דבכל הנאה ליכא מלקות ולכך הקילו באיסור הנאה. אח"כ מצאתי בצל"ח (דף ו' ב') שכ"כ. אך לשיטת התוס' דיש מלקות בהנאה קשה כנ"ל. ונראה דאפי' לשיטת התוס' מ"מ במאכיל לבהמתו דהיינו במניח לפניה ואינו תוחב לתוך פיה נרא' דליכא מלקות דהוה לאו שאין בו מעשה דבשעת שנתן לבהמתו אכתי לא אתעבד איסורא ואפילו לענין נזיקין אמרי' בב"ק הנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוה רק גרמא דהוה לה שלא תאכל ולא ברי הזיקא ואם כן לענין הנאה נמי הוה לאו שאין בו מעשה בשעה שנהנה ואם כן לא שכיח לבוא לידי מלקות בהנאה וגם על ידי מכירה כיון דכל החששא הוא שיטעה בין חמש לשבע אם כן נראה דלא חשיב הנאה רק מקח טעות ולא חשיב הנאה וממילא לא משכחת הנאה רק בתוחב לפי בהמתו וכהאי גוונא דהוה מלתא דלא שכיח לא חשו רבנן. אך אכתי יש לדקדק דאכתי אמאי לא גזרו בשעה חמישית לשרוף משום חששא דבל יראה דיש מלקות לשיטת הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה) דהיינו בקנה חמץ או בחומצו וכיון דמותר בהנאה ממילא רשאי לקנות ולמכור בשעה ה' ואתי לידי איסורא דאורייתא שיש בו מלקות שיטעה בין ז' לחמש. ולפי מה שכתוב הה"מ (בפ"ג מחמץ ומצה) דליכא בל יראה עד הלילה ניחא והוא גם כן שיטת הראב"ד שם אך לשיטת רש"י דאיכא בל יראה משש ולמעלה ועיין בחק יעקב (סי' תמ"ג) קשה. וצ"ל דאית ליה דלא לקי על ב"י דהוה ניתק לעשה. וכמ"ש התוס' פסחים (כ"ט ב') ועיין בתשובת נוב"י שכתב דלר"י דאית ליה חמץ לפני זמנו בלאו ממילא עובר בבל יראה דאיתקיש השבתת שאור לאכילת חמץ ע"ש:
עוד יש לראות לשיטת ר"ת דבשעה ששית אינו בשריפה רק לאחר זמן איסורו א"כ קשה אמאי שורפין בתחילת שש ולא מיקיימא מ"ע דאורייתא ואמאי לא ימתינו עד שבע לקיים מ"ע של שריפה כמ"ש הפוסקים שיש לשרוף קודם הביטול כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו והיינו מדאורייתא דמדרבנן אפילו לאחר הביטול בעי שריפה ולא שייך למימר דלא אתי למיכל מיניה כיון דשש גופו אינו אלא מדרבנן. אך לשיטת רש"י דאיכא ב"י ממש ולמעלה אתי שפיר דגם לענין בל יראה חיישינן דלמא אתי למיטעי ולשיטת הראב"ד והרמב"ם צ"ל דמפרשי כפירוש רש"י דשלא בשעת ביעורו היינו שש: תוס' ד"ה זה ידע בעיבורו של חדש כו'. והקשה ריב"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דידעי בעיבורא דירחא כו' והקשה הפ"י דלמא באמת דייקינן ושאלינן להו כו' ונראה דהנה התומים (בסי' כ"ט) הקשה על דברי המחבר דכתב דקודם שנחקרו העדים יכולים לחזור בהם והוא מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות עדות) ומדוע לא הביאו הפוסקים בהתוס' חולקים בזה דהא כתבו לקמן דדייק בפ' בן סורר ומורה דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחי דאי לאו הכי הוה חוזרים ומגידים. ועיין בנתיבות שכתב לתרץ דדוקא לבטל עדות נאמנים דלא עדיף מאלו אמרו אחר כך א"י באחד מהחקירות אבל מכל מקום לא יהיו נאמנים לומר על יום אחר ע"ש:
ולדעתי אין נראה כלל כיון דיכולים לחזור מהגדתן הראשונה אמאי לא יהיו נאמנים להעיד אח"כ על זמן אחר ומה בכך שהכחישו א"ע בחקירות כיון דעדיין יכולים לחזור בהם. ובישוב דברי התוס' נראה דודאי ע"כ גם התוס' אזלי בשיטת הרמב"ם דקודם גמר החקירות יכולים לחזור בהם דאי לאו הכי לא מקשי התוס' מידי דנהי דאזלינן בתר רובא מכל מקום מה נפסיד אם נדייק בהם יקשה דכיון דאזלינן בתר רובא ואמרינן דודאי טעה כדי שלא יהא מוכחש מחבירו וא"כ אף שיאמר דידע בעיבורא דירחי הו"ל חוזר ומגיד אלא ע"כ דהתוס' סוברים דקודם גמר החקירות יכולים לחזור ושפיר מקשי. והא דכתבו התוס' דהוו להם חוזרים ומגידים ואף שעדיין לא נגמרו כל החקירות נראה לומר דודאי בד"מ דלא בענין דו"ח ממילא אינם יכולים לחזור בהם וכמ"ש הסמ"ע (סי' כ"ט):
והנה לשיטת רש"י ב"ק (דף נ"ג ב') הא דפטור אדם מכופר היינו משום דקלב"מ ומהני תפיסה לשיטת רש"י וכמ"ש הגהת אשר"י פרק שור שנגח ארבעה וחמשה ע"ש ואם כן אם אומרים פלוני הרג את הנפש יש גם כן ד"מ דהא נ"מ לענין תפיסה וכיון דבד"מ לא בעינן דו"ח ואינם יכולים לחזור בהם. אם כן ממילא לא מהני גם כן עדותם לענין נפשות לומר על יום אחר דהוה להו חוזרים ומגידין דהא לענין ממון כבר יש תורת עדות עליהם ודוקא לענין שיבוטל עדותם לגמרי מהני בד"נ כיון דעדיין לא נחקרו. אבל לא להעיד על יום אחר כיון דלענין ממון הוה עליהם שם עדות והוו חוזרים ומגידים:
ואין לומר דמ"מ לענין נפשות מהני חזרתם דהא כיון שנתקבל עדותם לענין ממון אם כן ממילא ממנפ"ש פסולים אם מחמת הגדה הראשונה או האחרונה ודוקא אם ליכא בעדותן רק ד"נ לחוד שפיר לא נפלו כלל דקודם גמר החקירות אין עליהם תורת עדות כלל ולא עברו על לא תענה משא"כ הכא דיש גם כן ד"מ. ולענין ממון הוה שפיר הגדה מעליא אפילו קודם גמר החקירות וממילא אינם יכולים לחזור על יום אחר אפילו לענין נפשות דהא ממה נפשך איפסלו מהגדה ראשונה:
ובזה מיושב גם כן מה שהקשה התומים על דברי הט"ז שכתב דדוקא בהכחשת חקירות מתרצינן העדים כדי שלא יפסלו משא"כ במנה ומאתיים דהוה הכחשות בדיקות ולא נפסלו לכך אמרינן מסתמא דהוה כמוכחשין עיין שם בדברי הט"ז חו"מ (סי' ל') והקשה בתומים דאם כן גם בשני ימים ושלשה ימים אמאי מתרצינן להו דטעה בעיבורא דירחא והא לשיטת הרמב"ם לא הוה חוזר ומגיד קודם גמר החקירות. וע"כ צ"ל דקושיית הגמ' בסנהדרין דאי לא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן דטעה בצרי ליה מחקירות דכמה בחדש אבל מכל מקום לא נפסל כלל דהא קודם גמר החקירות יכול לחזור בו ע"ש: ולפי הנ"ל ניחא דאכתי יהיה נפסל מחמת הכחשה דהא נכלל גם כן בתוכו ד"מ ואין יכול לחזור בו ולכך שפיר מתרצינן להו. והנה כ"ז לא שייך רק בקצת ד"נ דהיינו באומרים פלוני הרג את הנפש. אבל בד"נ אחרים דליכא כלל ד"מ לא שייך זה ובודאי יכולים לחזור ולהגיד. ולפי"ז שפיר הקשו התוספת דודאי אי אפשר לומר דבאמת בדקינן להו ואומרים שטעו דאם כן אפילו בג' וה' נמי אמאי עדותן בטילה כיון דאומר בפירוש שטעה בשני עיבורין ונהי דהוה חוזר ומגיד מכל מקום קודם גמר החקירות יכול לחזור בו והוה כמעיד מחדש והיכא דליכא כלל נ"מ לענין ממון ודאי דמועיל הגדה חדשה. ובמתניתן סתמא קתני דמשמע דמיירי בכל ד"נ ולכך כתבו התוס' דבאמת לא בדקינן להו רק מחמת שמכוונים ליום אחד אמרינן מסתמא דטעו משא"כ בשני עיבורין דלא אמרינן דטעו הוה להו כחוזרים ומגידים וממילא בצרי להו מחקירות דכמה בחדש:
אך לפ"ז אכתי תקשה מה שהקשה התומים לשיטת הט"ז דהיכא דלא נפסלו לא מתרצינן להו ואמאי מתרצינן בשניים ושלשה בד"נ דלא נ"מ לענין ממון. ואפשר לומר דאכתי יש נ"מ לענין לפסול לעדות דלא בעי ג"כ דו"ח ויש עליהם תורת עדות ועיין בתשובת נוב"י חלק אהע"ז (סימן נ"ז) שכתב דלפוסלו בעינן דו"ח דלא שייך נעילת דלת ע"ש ונסתר זה. וגם לענין הרג פלוני את הנפש יש ג"כ לראות דאפשר דבעינן לענין כופר דו"ח דלא עדיף מגזילות וחבלות דלא שכיחי דבעינן דו"ח כמבואר בח"מ (סימן ל'): עוד נראה ליישב דברי התוס' במה שכתבו דהוה חוזרין ומגידין דאין הכוונה דאין יכולים לחזור בהם דודאי קודם גמר החקירות יכולים לחזור רק כיון דבד"נ בעינן שיגידו כאחד כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' עדות) והבדיקה והחקירה של עדים הם זה שלא בפני זה כמבואר במתניתן דסנהדרין (מ' ובודאי ע"כ צ"ל דמתחלה העידו שניהם יחד בתכ"ד רק אח"כ החקירות לא בעינן תכ"ד דאינו אלא לפרש עדותם וכיון דנימא דרובא לא טעי א"כ תיכף שאמר בשלשה בחדש הו"ל עדות מוכחשת ונתבטל הגדה הראשונה ואחר כך שמכוונים ליום אחד הו"ל הגדה חדשה והוה לאחר כ"ד אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא ולא נתבטל כלל הגדה הראשונה:
ובמה שכתבתי מתחלה יש ליישב מה שעמד הצל"ח לקמן על דברי התוס' ד"ה באיזה יום שהקשו דלמה לשאלם באיזה יום דהוה להו חוזרים ומגידים כו' והקשה הצל"ח דאמאי לא הקשה כן בסנהדרין על גוף המשנה. ונראה לומר דהא יש להבין דמה הקשו התוספ' דהוה חוזרים ומגידים דהא קודם שנחקרו יכולים לחזור בהם. וכן הקשה בתומים:
ולפי הנ"ל ניחא דקושיית התוס' הוא דאין סברא כלל לומר דהחקירות יהיו רק לבטל עדותן והכא כיון שכבר אמרו בכמה בחדש ממילא לא יהיו נאמנים להגיד על יום אחר דהוה חוזר ומגיד כיון דלענין ממון כבר נגמר עדותם. וממה נפשך נפסל מחמת הגדה הראשונה דחשוב עדות לענין ממון:
והנה בסנהדרין (דף כ"ז) סבר ר"מ דהוזם בד"נ פסול לד"נ ור"י פליג דכשר (לד"מ) [לד"נ] וא"כ לר"י שפיר יכולים להעיד על יום אחר ומהני עדותם ולא שייך דנפסל מחמת הגדה הראשונה שהיה בשקר דהא הוזם בד"מ כשר לד"נ ומצינן למימר דמתניתן אתיא כר"י ולכך מקשו התוס' בסוגיא זו דאמרינן דרישא ר"מ היא ולר"מ הוזם בד"מ פסול לדיני נפשות ושפיר מקשו דהוה חוזרים ומגידים:
והנה מה שפיקפקתי על זה לעיל דגם לענין כופר בעינן דו"ח דלא עדיף מחבלות דלא שכיחי דבעינן דו"ח יש לישב עפ"י מ"ש הנוב"י (סי' ע"ב) דבד"מ אפילו מדאורייתא דבעינן דו"ח מ"מ בא"י לא נתבטל בד"מ דלא בעינן יכול להזימה בממון ע"ש. ואם כן אינו יכול לחזור בו קודם גמר החקירות דהא אפילו יאמר א"י על שאר החקירות לא יתבטל העדות. ועיין מ"ש לעיל לסתור דברי הנוב"י בזה:
ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה בתומים (סי' ל') על שיטת הט"ז שם דהיכא דהוה מוכחשין מתרצינן העדים בכל מה דאפשר ודוקא בבדיקות שלא נפסלו בשביל זה לא מתרצינן להו. והקשה התומים. מסוגיא זו דאמרינן לקמן אלו דייקינן בהני סהדי דהאי דאמר שתיים תחלת שתיים כו' דאלמא דלא אמרינן דנימא לקולא דלא ליהוי כמוכחשין ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דקושיית הגמ' הוא דמסתמא הבדיקות הם כסדרן השנוים במשנה דפרק היה בודקין קודם שגמרו כל החקירות דהיינו באיזה מקום לא הוה עליה שם עד כלל וכיון שתיכף נראה כמוכחשין למה לנו לשאול כלל על איזה מקום רק נידון אותם כמוכחשין ולא שייך לאוקמינהו בחזקת כשרות כיון דעתה לא גמר ערותו ויכיל לחזור ולומר מבודה אני ומה שאמר שהיה בשעה שלישית וא"כ מכחיש לראשון שלא הרג בשעה שניה. י"ל דלאו הכחשה היא כמו שמבואר בח"מ (סי' כ"ט) דאם אמר פלוני היה עמו והאחר מכחישו דלא נתבטל העדות מחמת זה רק דעיקר הכחשה יהיה מה שאומר שהיה בשעה השלישית ובזה קודם גמר עדותו יכול לחזור בו ולא הוה בחזקת פסול. ושפיר מקשה הגמ' דאמאי נידון אותם לתרץ דבריהם:
[וקצת יש לפקפק על זה דמ"מ הוה הכחשה לגבי עד הראשון שהכחיש אותו שלא היה בשעה שניה שראהו חי בשעה שלישית לפי דבריו שאומר שבג' הרגו והוה הכחשה עד לגבי עד דאחד מהם נפסל כמ"ש הש"ך (בסי' ל"א) וממילא ראוי לאוקמיה בחזקת כשרות לפי שיטת הט"ז. אך נראה לומר דהא דעד לגבי עד נפסל אחד מהם היינו דוקא בכל עדיות שבתורה שראוי לצרף עדותו דהא פסקינן דשומעין דבריו של זה היום ולא בעינן תכ"ד אבל בעדות נפשות דבעינן תכ"ד וא"כ י"ל דעל ע"א לא הוה שם פסול כלל דלא הועיל בעדותו כלל ולהצטרף לאחר נמי לא חזי דהא בעינן תכ"ד ובידו שלא להעיד שנית כשיבא אחר ומיושב קושיית התומים]:
רק לפמ"ש לעיל דנ"מ גם לענין ממון לענין תפיסה ושפיר הוה מוכחשין דלענין ממון לא בעינן דו"ח וממילא ראוי לצרף עדותן כדי שלא יהיו מוכחשין. אך די"ל דכיון דאמרינן דקלב"מ ופטור לשלם ממון רק דנ"מ לענין תפיסה ממילא לא שייך נעילת דלת ובענין דו"ח:
ובזה אפשר ליישב דקדוק הצל"ח דאמאי לא מקשה רבא מר"מ אלו דייקינן. ונראה לומר לפמ"ש הצל"ח דלכאורה מוכח מהא דכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ר"מ אומר אם היה שבת והוציאו בפיו חייב דקשה אמאי לא אמרינן קלב"מ ואם אין קרן אין חומש כמ"ש התוספת לקמן (כ"ט) וצ"ל דר"מ פליג על תנא דבי חזקיה וסובר דחייבי מיתות שוגגין חייבים בתשלומים דבלא זה יש כמה תנאים דלית להו דתנא דבי חזקיה כמ"ש התוס' כתובות (דף ל"ה) וא"כ לר"מ לא קשה אלו דייקינן די"ל דמתרצינן אותם כדי שלא יהיו מוכחשין ואפילו דנהי דלא נשאל אותם באיזה מקום מ"מ הא לגבי ממון לא בעינן דו"ח ולר"מ חייבי מיתות שוגגין חייבין וכיון דנימא דלא נקטיל מספיקא מ"מ הוה עדות לגבי ממון דלא בעינן דו"ח וממילא איפסל וראוי לתרצם כדי שלא יהיו מוכחשין ולכך מקשה מר"י דאית ליה כדקיי"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין ולא נ"מ לגבי ממון ולגבי נפשות לא שייך עליו שום פסול או מטעם דלא נגמרו החקירות או כמ"ש למעלה דכיון דאין ראוי להצטרף למחר דבעינן הגדה תכ"ד ושפיר מקשה אלו דייקינן:
[ובזה מיושב קושיית התוס' דאמאי נקיט שזה יודע בעיבורו של חדש ולא נקיט איפכא שזה ידע בחסרונו והיינו אם היה החודש חסר. ונראה לומר כיון דמתניתן אשמועינן דרובא טעי בעיבורא דירחי ולכך מתרצינן דבריהם דבלא זה לא הוה מתרצינן דבריהם כמו דאמרינן לענין שעה אלו דייקינן והטעם כיון דעדיין לא נגמרו החקירות ומיד כשנראה מוכחשין וממילא לא בדקינן להו יותר אבל על הראשון בודאי מתרצינן דבריהם דהא מקודם לא ידעו שיהי' מוכחש. ויש לפקפק דהא מיד נתברר שהוא מוכחש מעצמו נגד יום השבוע:
וגם אפשר לתרץ קושיית התוס' דודאי נראה אם העדות הוא בתשרי לא שייך לומר דלא ידע אימת הוקבע ר"ח דהא ידעי אימת ר"ה רק דמיירי בשאר החדשים ולכך נקיט עיבורו של חודש דמוכח דמיירי בשאר חדשים לא בחודש תשרי דהא אמרינן בראש השנה (י"ט ב') דמעזרא ועד רבי לא היה אלול מעובר]:
ובעיקר קושיית התומים על הט"ז מהא דאמרינן אלו דייקינן וכתב דאין לחלק בין ד"נ לד"מ ולדעתי מוכרח ע"כ לחלק דהא אמרינן (סנהדרין דף ל') דעדות המכחישין זה את זה בבדיקות כשרין בד"מ. והטעם דאמרינן עבידא למיטעי וכדאמרינן ב"ב (דף נ"ו ב') בין חיטי לשערי טעי אינשי ובד"נ פסולה אף בבדיקות די"ל דטעי הרי מוכח להדיא דבד"נ לא אמרינן דטעי רק בדבר שרוב העולם טועין וכדאמרינן בעיבורא דירחי או בטעות השעות אבל מסתמא לא מתרצינן להו לתלות בטעות בד"נ ולכך אמרינן שפיר בד"נ אלו דייקינן כו' ושמא זה כוון לתחלת השעה וזה בסופו אבל בד"מ דכשר בהכחשה בבדיקות אף שנראה כמכחישין מכל מקום מתרצינן להו דטעי במה דאפשר דטעי ומכש"כ היכא שאין ידוע שמכחישין זה את זה דתלינן שאין מכחישין זה את זה. ובזה מיושב קושיית הפ"י על דברי רש"י דנקיט הואיל ויש טועין בכך מצווין אנו שלא לחלוק עדותן והא בסנהדרין מסקינן מטעם דאזלינן בתר רובא:
ולפי הנ"ל מיושב דודאי לפי המסקנא דמסקינן דאמרינן אלו דייקינן בד"נ וכ"ז שלא נתברר הרוב אמרינן בד"נ לבטל עדותן ולכך צריך לומר מטעם דרובא טעי בעיבורא דירחא אבל לאביי דלית ליה דדייקינן בד"נ ועכ"ז לא מבטלינן עדותם אף דליכא רוב לומר אם כוון לסוף השעה או לתחלתו מ"מ לא מבטלינן עדותם ולכך לא צריך לומר דרובא טעי דאפילו אם הוא ספק השקול לא מבטלינן עדותן ורש"י פי' כאן לפי הס"ד דאביי דלא אמרינן אלו דייקינן כו' ובסנהדרין אזלא הסוגיא אליבא דהלכתא דפסקינן כרבא דלקמן. וצריך לומר מטעם רובא טעי וא"ש:
והנה גם בד"נ נראה דוקא היכא דאיכא ריעותא לפנינו כמו כאן דמ"מ יש הכחשה דזה אומר שתים וזה אומר שלש רק דמתרצינן להו דטעי לכך פריך הגמר' דלמא זה כוון לתחלתו וזה לסופו אבל היכא דליכא הכחשה וריעותא כלל י"ל דגם בד"נ לא מחזקינן להו במוכחשין. וכן משמע מדברי הט"ז (בסי' ל') וגם התומים (בסי' ל') כתב די"ל כן רק דלא ניחא ליה לחלק בכך. והנה אם נימא דאפילו היכא דליכא ריעותא כלל לא מתרצינן להו בד"נ ומחזקינן להו במוכחשין מחמת דכתיב ושפטו העדה. יש ליישב מה שדקדק הצל"ח דאמאי לא מקשה רבא אלו דייקינן על ר"מ די"ל דלר"מ דאין אדם טועה ולא כלום. ומוכח בסנהדרין (דף מ' ב') דרבי קרא רק שבע חקירות לא יותר וא"כ מוכח מקרא דאין צריכים להעיד על כמה בשעה וא"כ אי אמרינן דמסתמא מחזקינן להו במוכחשין א"כ אפילו באומרים שניהם על שעה אחת קשה דנימא דזה כוון לתחלתו וזה לסופו והוה מוכחשין וע"כ צריך לשאלם על כמה בשע' ובאמת מקרא מוכח דלא צריך חקירה בכמה בשעה. אלא ע"כ דגם בד"נ לא מחזקינן להו כמוכחשין ולא אמרינן לענין זה ושפטו העדה ולכך מקשה על ר"י דאית ליה דאדם טועה חצי שעה ללישנא קמא או ללשנא בתרא טועה בשעה וא"כ לא מוכח מקרא דלא אמרינן ושפטו לענין זה דהא במעידין שניהם על שעה אחת אפי' אם נימא דזה כוון לתחלת השעה וזה לסופו לא הוה מוכחשין. ושפיר מקשה אלו דייקינן ואתי שפיר: ולכאורה יש לראות לפמ"ש הסמ"ע (בסימן כ"ט) דבממון דלא בעינן דו"ח תיכף אינו יכול לחזור בו וא"כ קשה בעדי גניבה לענין קנס לכאורה הוה עדות שאאי"ל דהא אמרינן בב"ק (דף ע"ג) דאי אמרי' למפרע הוא נפסל לא משלמי אבטיחה דאיגלאי מלתא דבשעתא דאסהידו פסולים הוו וכיון דלענין קנס בעינן דו"ח ובודאי לא העידו תיכף באיזה שבוע וחודש רק לאח"כ לאחר ששאלום הב"ד ועדותם לא נגמר לענין קנס עד שאמרו באיזה שעה ומקום וא"כ אין לחייבם על אמירה הראשונה שהיה בלא דו"ח רק על מה שהעידו על היום ועל השעה ועדותם לענין גוף הקרן תיכף נתקיים מהגדה ראשונה דלענין ממון לא בעינן דו"ח ואם כן בשעה דאסהידו על החקירות לענין קנס כבר היו פסולים דהא בהא תליא כיון דלא בעי לענין ממון דו"ח כבר נגמר עדותם ועוברים בלא תענה וממילא איפסלו להו בשעת דו"ח: ואפשר לומר כיון דמדאוריית' גם בממון בעינן דו"ח רק מדרבנן ואם כן לא הוה אלא פסול מדרבנן קודם דו"ח ובפסול דרבנן בעינן הכרזה ולא שייך לומר בשעתא דאסהיד פסולים הוו רק יש לראות לפי מה שכתב הנימוקי יוסף בפרק זה בורר דלאותה עדות שנפסל לא בעינן הכרזה והובא דבריו בסמ"ע סימן ל"ד) עיין שם אם כן יש לומר דהכא נמי הוה לאותה עדות דלא בעינן הכרזה. אך יש לחלק:
גם יש לומר בעיקר הקושיא דלא שייך כלל לומר דאיפסלו להו קודם דו"ח דהא באמת יוכל להיות שאמת העידו רק אחר כך על מה שאמרו הזמן מיום והמקום איתזמו ולא שייך לומר דאיפסלו קודם הדו"ח. ועיין בנתיבות המשפט (סי' ל') שכתב דאפילו אמרו הזמן אחר כך מכל מקום איפסלו משעת הגדה ראשונה וראייתו מהא דפסלינן לשטרא באם אמרו בזמנו כתבנהו ע"ש. ואם כן שפיר קשה כנ"ל רק מה שכתב שם בנה"מ דאפי' בדיני נפשות נפסלו תיכף משעת הגדה ראשונה ופשיטא ליה מלתא ע"ש ולדעתי אין נראה כן כיון דקודם גמר החקירות היו יכולים לחזור ולומר מבודים היינו אם כן לא הוה עליהם שם עדות כלל ואיך שייך לומר דיופסלו אז הא אכתי יכולים לחזור בהם רק בדיני נפשות דלא בעינן דו"ח שפיר יש לומר דאם העידו בסתמא ואחר כך אמרו הזמן מעדותם הראשונה יש לומר דנפסלים למפרע דאגלאי מלתא דעל זמן זה העידו:
מ"מ יש להתיישב בדבר דאפשר לומר דאפי' בד"נ דבעינן דו"ח וכל זמן שלא נחקרו יכולים לומר מבודים היינו מ"מ אם לא חזרו בהם וגמרו החקירות נפסלו משעת הגדה ראשונה דאז התחיל העדות ונגמר אחר כך. וקצת ראיה לזה מהא דבעי למימר בסנהדרין (דף ס"ה) דעדים זוממין מיקרי יש בהם מעשה דעקימת שפתיו הוה מעשה והא תכ"ד אכתי יכול לחזור בו ועיקר העבירה מה שלא חזרו בהם ואין בו מעשה אלא ע"כ כנ"ל דאם לא חזרו בהם מ"מ התחיל העבירה משעה ראשונה:
יש לדחות קצת לפמ"ש הר"ן בנדרים (דף פ"ו) בטעמא דתכ"ד דהוה כמו טעות ואם לא חזרו בהם אגלאי מילתא דהוה עדות מעליא וגם יש ראיה קצת מסוגיא דבטלו ולא בטלו במכות (דף ט"ו) דמ"מ חייב מלקות בלא קיים העשה וחשיב לאו שיש בו מעשה וה"נ אף שהיו יכולים לחזור קודם גמר החקירות מ"מ אחר כך למפרע עברו משעת הגדה. וגם כן יש לדחות קצת ואין להאריך מ"מ נראה לומר דהוה חדא הגדה ודמי למה דאמרינן כתובות (דף ל"א) במעביר ד' אמות ברשות הרבים לענין חיוב תשלומין דמיקרי מיתה ותשלומין כאחד דעקירה צורך הנחה ע"ש. ולפ"ז אפשר גם כן לומר באם אכל כזית איסור בכדי אכילת פרס דגם כן נפסל מתחלת אכילה אף דמתחלה קודם גמר אכילה לא עבר על לאו שיש ואמנם בו מלקות דאין פסול מה"ת מכל מקום בגמר אכילה הוה פסול למפרע וצ"ע בזה: