בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף ד.
גמ' בעי מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו כו'. עיין שו"ע (סי' תל"ו) ואם ישראל יוצא מבית נכרי תוך שלשים יום זקוק לבדוק ודוקא במפרש לים ע"ש והוא מדברי המרדכי ולכאורה קשה כאן דמדמינן למפרש בים ויוצא בשיירא תוך שלשים יום מה בכך דיקיים מצות ביעור בבית אחר הא מ"מ חל עליו חובת ביעור בית זה כמו בעשה ביתו אוצר תוך שלשים יום דזקוק לבער אף שבוודאי יקיים מצות ביעור בבית שדר בו מ"מ גם המקום הזה לא נפטר מתקנ"ח. ואי סובר הראבי"ה דלא דמי למפרש ביה ויוצא בשיירא דהתם אכתי החמץ בביתו הוא בתוך הפסח אבל כאן לאו בביתו הוא א"כ אפילו לא יקיים מצות בדיקה במקום אחר יפטור והיכן מצינו שיצרך להביא עצמו לידי חיוב מצות בדיקה ומהיכן למד הראבי"ה כן: ונראה לומר בסברת הראבי"ה דודאי אינו מדמה למפרש בים כו' כיון דאינו בביתו לא חל עליו חובת בדיקה כמ"ש הט"ז (ס"ס תל"ו) ע"ש. אך מ"מ הביטול דאורייתא שהוא מחמת בל יראה לשיטת הרבה פוסקים דעובר עליו אפילו קודם מציאה אם כן אפילו אינו ביתו מ"מ מחויב לבטל משום בל יראה וממילא צריך גם כן לבדוק דבלא זה שמא ישכח ולא יבטל כדאמרינן לקמן (דף ו' ב') וניבטלי' בחמש כיון דלאו זמן איסורא דלמא פשע כו' וא"כ שפיר כתב הראבי"ה דאם נכנס לבית אחר ושם יבדוק ויבטל וממילא גם זה החמץ נתבטל לפמ"ש הטור דלא יאמר בהדין ביתא כדי לכלול גם החמץ שבמקומו' אחרים לכך אינו צריך לבדוק בית זה דיזכור הביטול על ידי הבדיקה של בית שדר בו:
ועפ"י זה מתרץ קושיית הח"י שהקשה דהא מ"מ יקיים מצות ביעור אף במדבר בכיסין שלו. ולפי הנ"ל מיושב דבמדבר אינו צריך לבטל דלא שייך שמא ימצא גלוסקא יפה כיון שמבער מה שנמצא אצלו ואם כן אכתי חיישינן דלמא ישכח הביטול. ומיושב נמי מה שהקש' הטור על הראבי"ה דלמה צריך ביעור דבודאי הפקירו כשיצא מבית וכתב הב"י דהא לא סגי בביטול לחוד ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש כיון דממילא נעשה הפקר א"כ לא שייך שמא יפשע ולא צריך בדיקה כיון דאינו בביתו וא"ש. אחר כתבי זאת מצאתי כן במשבצות זהב ע"ש:
ועל זה מה שכתב הטור דאין מברכין על הביטול משום דאיתא בלב קשה דאם כן אמאי מברכין על הפרשת תרומה דהא איתא נמי במחשבה ואין לומר משום דמצות נתינה ליתן יש בה מעשה דזאת מצוה אחריתי היא ואין לומר דההפרשה תחילת נתינה היא כמו שכתבו אצל בדיקה דתחילת ביעור הוא נראה דוחק קצת. ועוד דע"כ שהפריש תרומה דליכא גביה מצות נתינה לא יברך על הפרשה:
ונראה לכאורה לומר לפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות גבי גמר להוציא פת חוטין דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו שהיה רוצה להוציא הדיבור ומחשב בלבו דברים אחרים לא אזלינן בתר מחשבה משא"כ היכא שרוצה לומר עולה ואומר שלמים דפומי' אתקיל ליה ע"ש. ואם כן בכל מקום לא אזלינן כלל בתר מחשבה היכא שסותר הדיבור ואם כן בתרומה היכא שהוציא בשפתיו ומחשב ביטול הדיבור [אזלינן בתר הדיבור] ולכך שפיר מברכין על הדיבור כיון שהדיבור עיקר. ולא מיקרי ברכה על המחשבה בשא"כ בחמץ לפמ"ש הר"ן ריש פסחים דמדין הפקר לא מהני שאינו לשון הפקר כלל בזה שאומר להוי כעפרא רק בחמץ גילוי דעתא סגי ואם כן אפשר לומר דאם מחשב בלבו לבטל הדיבור אזלינן בתר המחשבה כיון שהדיבור בעצמו גרוע ואם כן אף שאומר הביטול מ"מ צריך גם כן להמחשבה שבלבו ולכך אין מברכין. ועיין בפמ"ג (סי' תמ"ח במג"א סק"ח) וכן משמע מדברי הר"ן שכתב דהביטול תלוי בדעת בני אדם ואמאי הא הוה דברים שבלב אלא כדכתיבנא מחמת דהלשון גרוע ולא מהני רק מחמת גילוי דעתא ולכך בעי גם כן המחשבה:
ולפמ"ש צריך לומר דאף אם מפרש במחשבה תרומה מ"מ צריך לברך כיון דכבר תקנו הברכה על הדיבור וכדמוכח ממשנה פ"א דתרומה דאלם אין מפריש משום הברכה ע"ש מוכח דגם במחשבה צריך ברכה (ועיין בגיטין דל"א ובתוס' ד"ה במחשבה כו' ע"ש):