בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
פסחים · דף ב.
תוס' ד"ה בודקין את החמץ כו' פ"ה שלא לעבור על בל יראה וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי כו' ועיין בר"ן שכתב דרש"י סובר דהתקנה לא היתה בזמן המשנה על הבודק שיצרך לבטל ומתניתן מיירי כשלא ביטל. ולכך הוה הבדיקה מדאורייתא ע"ש. ולפענ"ד נראה לומר ע"פ מה שכתבו התוס' ר"פ כל שנה ד"ה ואי אשמועינן חי' דאין עובר משום ב"י כיון שאין זה מצוי לפי שאינו יודע היכן הוא ע"ש והעולה מדבריהם שאין עובר על חמץ שאינו ידוע עד שעת מציאה ועיין בפ"ת לאו"ח (סי' תל"א) מה שהקשה על דבריהם מהא דאמרינן בכמה דוכתי דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי משמע דבלא ביטול הוה הבדיקה מדאורייתא. והפ"י דחק לומר לדבריהם דקאי על חמץ ידוע ובס' מק"ח (סי' תל"א) דחק לומר דה"פ דאי הוה תשביתו דווקא המצוה בשריפה הוה אפשר לומר דמחויב לחפש ולבדוק כדי לקיים המ"ע אבל כיון דאינו אלא בשביל הלאו דב"י ממילא אינו עובר על חמץ שא"י. ולדעתי לא אדע אפילו התחלה לקושיא זו דודאי כ"ז שלא מצא החמץ אין עובר דלא הוה מצוי בידו לשיטת התוס' ומ"מ צריך בדיקה מה"ת דדלמא ימצא במועד ויעבור עליו מיד באותו הרגע של המציאה אף שיבערנו אח"כ ולכך מה"ת צריך בדיקה בלא ביטול דהא יותר חיישינן לשמא ימצא מן שמא מצא כדאמרינן בגיטין (דף כ"ח) גבי האומר הר"ז גטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה שמא ימות אבל לשמא מת לא חיישינן ע"ש וה"נ לכך צריך בדיקה מדאורייתא לחמץ שא"י אף דהשתא לא עבר עליו כל זמן שאינו מצוי בידו מ"מ דלמא ימצא החמץ במועד ויעבור עליו באותו רגע אף שיבערנו אח"כ לשיטת החולקים על דברי ר"י במשהא חמץ ע"מ לבערו: והנה לכאורה יש להבין על דברי התוס' שכתבו דלא הוה מצוי בידו מכיון שא"י היכן הוא הא קיי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואמרינן בב"מ (דף י"ב) דחצר משום יד איתרבאי בעומד בצדו וא"כ אמאי מיקרי אינו מצוי בידו הא מונח בחצרו והוה כמו בידו. ונראה דהתוס' אזלא לשיטתייהו שכתבו ב"מ (דף כ"ו) ד"ה קדשתיך שהקשו אמאי לא קנה החצר לבעל הגל ותירצו דחצרו אינו קונה בדבר שאפשר שלא ימצא לעולם. והביאו ראי' ממצא בחנות דהוה של מוצאו ואמאי לא קנה חצרו לבעל החנות וצריך לומר משום שהיה אפשר שלא ימצא לעולם בזה אינה קונה חצרו ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דאפשר שהחמץ לא ימצא לעולם אינו חשוב חצר כמו ידו ומיקרי אינו מצוי ושפיר כתבו התוס' דאינו עובר על חמץ שא"י. והנה אמרינן ב"ק (דף ס"ט) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישם כו' פי שאינו ברשותו וע"ש בסוגיא דמייתי מצנועין שאמרו כל הנלקט יהיה הפקר שכמו שאינו יכול להקדיש כך אין יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו: והנה נראה לכאורה ברור דכמו שאינו יכול להקדיש דבר הגזול כך אינו יכול להקדיש דבר האבוד ממנו אף קודם יאוש דהא נמי אינו ברשותו מיקרי דמ"ש מגזול ודוקא פקדון יכול להקדיש משום דכל היכא דאיתא ברשות המפקיד איתא שהוא שומר שלו ושומרו בשביל הבעלים אבל לא דבר האבוד שא"י היכן הוא. וכדמוכח להדיא ב"מ (דף ז') גבי מסותא מקרקע אף דאינו נגזלת מ"מ כיון שא"י להוציאו בדיינין לאו ברשותיה הוא לא קדישי. וא"כ לכאורה יש להבין דמאי מועיל ביטול חמץ שא"י הא לע"ע אינו ברשותו דחצירו אינו כידו בדבר שאינו עומד להמצא בודאי כנ"ל וביטול לא עדיף מהפקר כמ"ש הר"ן. והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו והכא נמי כיון שהוא חמץ שא"י לאו ברשותיה קאי והא דמהני יאוש בגזילה ואבידה אף שהוא דבר שאינו ברשותו היינו דיאוש לאו מטעם הפקר הוא רק הוא כמו מחילה לגזלן כמ"ש התוס' במרובה (דף ס"ו וס"ט) וכן גבי אבידה לאו הפקר גמור הוא וכמ"ש הפ"י בגיטין (דף ל"ט) בסוגיא דעבד שנשבה ולכן כתב במק"ח (סי' תמ"ח) דיאוש לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה ע"ש אבל ביטול דהוא מתורת הפקר היאך מהני דהא אינו ברשותו דהא אבד ממנו וא"י היכן הוא ולא עדיף מקרקע שא"י להוציא בדיינין דלא מצי להקדיש ולהפקיר. וצ"ל דהביטול הוא לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו ושפיר מועיל ההפקר אז. אך דקשה דהוא דבר שלא בא לעולם כיון דלע"ע אינו ברשותו והוה כמו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דלא מהני מחמת דהוא דבר שלא בא לעולם דמ"ש. אך רב לשיטתו דאית ליה כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמבואר בב"מ (דף ט"ז ב') וא"כ שפיר מועיל הפקר לכשימצאנה דאז יהיה ברשותו. אבל לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה דאין יכול להפקיר אם כן הביטול לא מהני מידי עכשיו דהא לע"ע אינו ברשותו מיקרי כיון דא"י באיזו מקום מונח כמ"ש לעיל רק יעבור עליו בשעה שימצאנו וא"כ הביטול של עכשיו לא מהני כלום דהוא מתורת הפקר והפקר אינו מועיל בדבר שאינו ברשותו. וכיון דהשתא לא מהני לא מהני אף לכשיהיה ברשותו דהוה דשלב"ל. ושפיר כתב רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור בב"י כו'. אך לכאורה הא ליתא דהא מקשינן לקמן וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה בתר זמן איסורא דלא ברשותיה קאי ע"ש. א"כ קשה אף לרב היכא מהני הביטול דהא עכשיו לאו ברשותיה קאי מטעם שהוא אבד ממנו ולכשימצא שיהיה ידוע לו הא מ"מ לא יהיה ברשותו מחמת איסור חמץ דהוא איסור הנא' ולאו ברשותיה קאי:
אך נראה לומר דהא מקשינן במרובה (דף ס"ח) לר"ל דסבר יאוש כדי קנה מברייתא דגנב ותקדיש כו' ומשני כגון שהקדישוהו בעלים וסבר לה כצנועין דמהני הקדש לדבר הגזול אף שאינו ברשותו. ועיין ב"ק (דף ס"ז ב') תוס' ד"ה דתניא שכתבו דאותו הקושיא מברייתא דגנב והקדיש הוא ג"כ לרב דסבר יאוש כדי קנה ע"ש. וא"כ ע"כ דגם רב סבר כצנועין ומהני הקדש לדבר הגזול ואבוד וה"ה הפקר כל זמן שהוא שלו אף שאינו ברשותו ושפיר אמרינן דהבודק צריך שיבטל משא"כ לדידן דקיי"ל כר"י גבי גזל ולא נתייאשו כו' לא מהני מידי הביטול של עכשיו שהוא מתורת הפקר דהא אינו ברשותו ואחר כן כשימצאנה עובר עליה. ושפיר הבדיקה הוא מדאורייתא דהא לא מהני ביטול שהוא דש"ב כנ"ל. כן אפשר ליישב שיטת רש"י:
אבל כל הפוסקים הביאו לדרב יהודא אמר רב וצריך להבין לדידהו מאי מועיל הביטול אליבא דידן דקיי"ל כר"י דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו וה"ה דאינו מועיל הפקר. ואפשר לומר לפי מ"ש הר"ן בריש פסחים דאף דהפקר בלב לא מהני וכן נמי לשון גרוע כי הכא דאמר לבטל להוי דאינו במשמע הפקר אפ"ה מהני מחמת ז חמץ אינו ברשותו ובגילוי דעתא בעלמא סגי דלא ניחא ליה בגויה א"כ י"ל דמועיל כאן ביטול אף בדבר שאינו ברשותו ולא דמי להפקר בכל מקום והא דלא מהני אחר זמן איסורא היינו משום שאינו שלו לגמרי מחמת איסור הנאה. ובאמת יש לחלק דלא קאמר הר"ן אלא דגבי חמץ מועיל לשון גרוע או בלב וחשיב כמו הפקר גמור מחמת דחמץ אינו ברשותו אבל במקום דאפילו הפקר גמור לא מהני מחמת שאינו ברשותו אין סברא לומר שיועיל גבי חמץ. ואמנם אי יהיאנא גם זה לומר דגבי חמץ מועיל אף לדבר שאינו ברשותו מ"מ לא אתי שפיר אלא לסברת הר"ן דמחלק בין ביטול חמץ לשאר הפקר אבל לשיטת שאר פוסקים דאף גבי חמץ צריך ביטול בפה ולא נקיט מבטל בלבו אלא לומר דא"צ שישמיע לאזנו וכן הביא הר"ן בשם יש אומרים בפרק כל שעה (דף ל"א) וכן פסקינן להלכה באו"ח (סימן תל"א) דבעי שיוציא בשפתיו כמו הפקר ממש. וצריך לומר לשיטת קצת פוסקים ולהוי הפקר כעפרא וא"כ כיון דלדידהו הביטול גבי חמץ הוא הפקר ממש ולא כסברת הר"ן אם כן קשה דמאי מועיל הפקר וביטול והא לע"ע הוא אינו ברשותו כיון דהוא אבד ממנו וא"י היכן הוא: ולכאורה היה אפשר לומר דכיון שכתבו הפוסקים דבבית שמשתמשין חמץ כל השנה הוה כודאי חמץ ולכן צריך בדיקה מדאורייתא לשיטת כמה פוסקים דהוה ספק הרגיל ושכיח טובא כמ"ש הפר"ח (סי' תל"א) א"כ י"ל דמיקרי ברשותו מחמת דחצרו כידו והוא דבר שעתיד להמצא מחמת שמסתמא יש שם הרבה חמץ ומיקרי דבר שברשותו אף שאינו יודע היכן הוא ומועיל שפיר הפקר וביטול אבל מ"מ לא אתי שפיר אלא על הביטול קודם הבדיקה אבל לאחר שבדק כבר בכל המקומות ולא מצא שום חמץ רק דחיישינן שמא מ"מ ימצא חמץ וא"כ בודאי החמץ שעדיין יש שם היה דבר שאינו ברשותו מחמת שא"י היכן הוא ולא מצא אותו ע"י בדיקה. ועדיף מגזל דמיקרי דשא"ב. ומכש"כ הכא שהיא אבד ממנו וא"י היכן הוא והוה כמו אינו יכול להוציאו בדיינין וכנ"ל וא"כ קשה היכא פסקינן להא דרב דצריך ביטול אחר הבדיקה ומאי מועיל האי אינו ברשותו להפקירו ולכשימצאנו יעבור עליו אח"כ אלא דמוכח לכאורה דאף בכה"ג חצירו קונה לו והוה כידו וחשיב ברשותו אלא שרוב הפוסקים כתבו כסברת התוס' בב"מ (דף כ"ו) עיין בחו"מ סימן ר"ס וצ"ע לכאורה. וצ"ל דמ"מ מיקרי דבר שברשותו כיון שאפשר להמצא ע"י חיפוש רב וע"י כמה אנשים מיקרי דבר שברשותו והוה כמו דבר שבידו דלא מיקרי דשלב"ל כדאיתא בקידושין (דף ס"ב). ולפ"ז נראה לכאורה ראיה לדברי הטור (בסי' תל"ז) דמשמע מדבריו שעובר אף קודם מציאה אם נשאר חמץ בביתו דלא כדברי הר"ן שכתב דאינו עובר אלא משעת מציאה ואילך כיון שבדק ועשה כל המוטל עליו. ועיין במג"א שכתב הטעם דהוה כמו אוכל חלב בשוגג עיין או"ח (סימן תל"ד ס"ק ה'). וצריך להבין דהא אין מצוי בידו כיון שא"י היכן הוא וע"כ צ"ל דזה מיקרי מצוי בידו דחצירו הוה כידו כיון שאפשר להמצא ע"י חיפוש טוב ולכן מהני ביטול דהוא מתורת הפקר ממש לשיטת כמה פוסקים החולקים על הר"ן וכן מבואר בתוס' פסחים (דף ד' ב') ד"ה מדאורייתא בביטול וכו' שכתבו דאע"ג דהפקר בעינן שלשה מדאורייתא א"צ מבואר דביטול גבי חמץ בעינן הפקר גמור וא"כ ע"כ צ"ל דמיקרי דבר שברשותו דאי לאו הכי לא הוה מועיל מטעם הפקר לדבר שאינו ברשותו וכנ"ל. ועיין פר"ח שהקשה על דברי הטור שסובר שעובר קודם מציאה דא"כ אמאי צריך לומר שמא ימצא גלוסקא יפה ולו יהא דנימא דשמא ימצא לאו דוקא אלא שמא יש באחת מזויות גלוסקא יפה כדמשמע מלשון הרא"ש לקמן (דף ו' ב') בסוגיא דהבודק צריך שיבטל וכ"כ הפר"ח (סי' תל"א) מ"מ קשה דמאי מקשה וכי משכחת לה לבטלה הא מ"מ עובר קודם מציאה וכן הקשו האחרונים:
ונראה לומר דהנה לכאורה יש להבין אמאי באמת צריך ביטול אחר הבדיקה הא כיון שבדק שפיר ולא מצא רק מחשש שמא מ"מ נשאר אחר הבדיקה וא"י היכן הוא א"כ בודאי מסתמא איאושי מיניה כיון דלא מצא לאחר הבדיקה ולא עדיף מדבר שאין בו סימן דמסתמא הוה יאוש אלא די"ל דהוה יאוש שלא מדעת דהא לא ידע דנפל מיניה וקיי"ל כאביי דאמר לא הוה יאוש אלא דמ"מ קשיא אדרבא דאיהו אמר שמא ימצא גלוסקא יפה והא איהו סבר בב"מ (דף כ"א ב') דיאוש שלא מדעת הוה יאוש. ונראה לומר לפמ"ש המק"ח (סימן תמ"ח) דיאוש לא נפיק מרשותי' עד דאתי לרשות זוכה ואי מצאו הבעלים קודם יאוש אינו צריך לזכות בו רק דממילא קאי ברשותו וכ"כ בס' קצוה"ח (סי' ) ועיין בדבריהם שהביאו ראיה מוכרחת מהא דאמרינן ב"ק (דף ס"ו ב') זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ואם כן שפיר קאמרינן הכא דצריך ביטול שמא ימצא גלוסקא יפה ואף דנתיאש מסתמא כשבדק ולא מצא מ"מ כשימצאנו ממילא קאי ברשותיה ויעבור עליו אם משהה מלשורפו דיאוש כ"ז דלא אתי לרשות זוכה ונודע לבעלים ממילא הוא שלו וא"צ זכיה אחרת: ולפ"ז מיושב קושית הפרי חדש על הטור דלמה לו לומר שמא ימצא גלוסקא יפה הא מעיקרא נמי עובר דזה אינו דמקודם שמצאו אינו עובר כיון דמסתמא איאוש מרה מניה וא"כ בודאי אינו עובר דלא מיקרי שלו כיון דכל הקודם בה זכה ולא מיקרי שלך ולכך קאמר רבא שמא ימצא וא"כ יעבור עליה אח"כ דיאוש בעת שנודע לבעלים ממילא קאי ברשותיה ויעבור עליה אם משהא אותה. וזה ניחא אליבא דרבא דאית ליה יאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ אינו עובר אלא משעת מציאה דמעיקרא מיקרי אינו שלו מחמת היאוש משא"כ לפי מה דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. א"כ אם נשאר גלוסקא יפה לאחר הבדיקה כיון דלא ידע דנפל מניה לא הוה יאוש כלל וברשותיה דמרה קאי לגמרי שפיר כתב הטור דעובר אף קודם מציאה בלא ביטלו. ואין להקשות אמאי שכתבתי דלכך נקיט רבא שמא ימצא דמעיקרא אינו עובר מחמת היאוש ומיקרי אינו שלו כיון דכל הקודם זכה בו הא כתב הר"ן ריש פסחים דלרבי יוסי דאית ליה דהפקר עד דמטי לרשות זוכה אמאי מהני ביטול הא מ"מ שלו הוא עד דאתי לרשות זוכה ע"ש ומשמע מדבריו דמיקרי לך אף שהרשות ביד כל אדם לזכות בו דלא דמי דהתם ודאי לר"י שהרשות בכל שעה לחזור בו בודאי לא נפיק מרשותיה כלל כיון דאין רשות ביד שום אדם לזכות בו בלתי רצון המפקיר דהא יכול לחזור והוה כמתנה שאמר הנותן לאחד לך משוך וקני דאף דהרשות ביד המקבל לזכות מ"מ קודם משיכה הוה ברשות הנותן לגמרי משא"כ גבי יאוש דכל זמן שאינו מוצאו לא מהני חזרה דידיה דהא מ"מ אייאש מיניה. א"כ לא מיקרי שלו כל זמן שאינו מוצאו:
ועפ"י האמור אפשר לתרץ קושיית התוס' על רש"י דלמ' צריך בדיקה בשביל בל יראה והא בביטול בעלמא סגי והבודק צריך שיבטל. ונראה לומר עפ"י מה שיש לדקדק דלמה נקיט רבא שמא ימצא גלוסקא יפה לשיטת התוס' לקמן (דף ו' ב') ד"ה ודעתיה עלי' שהפירוש הוא שלא בטל מאליה כמו פרורין. ועיין בר"ן שעמד בזה וכתב דלאו דוקא הוא:
ונראה לומר לפי מה שכתבתי לעיל דאחר הבדיקה מסתמא אייאש מרא מכל החמץ רק דהוה יאוש שלא מדעת דהא לא ידע דנפל מיניה. ועוד כתבתי דנהי דמתייאש מ"מ לא נפיק מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה וממילא כשמצאו עובר עליה דברשותיה דמריה קאי בלי שום זכיה. ואמרינן בב"מ (דף כ"א) דתאנה כיון דעבידי דנתרי הוה יאוש מדעת ע"ש וא"כ גבי חמץ כיון שכתבו כל הפוסקים דהוה מלתא דשכיח טובא דרגיל למצוא חמץ בחורים וסדקי' במקום שמשתמשין חמץ כל השנה והוה כמו עבידי דנתרי א"כ מיחשיב יאוש מדעת אף דלא ידע דנפל מיניה וא"כ קודם מציאה לא מיקרי שלו דהא איאש מיניה וכל הקודם בה זכה רק כל החשש הוא שמא ימצא ויעבור משעת מציאה ואילך וא"כ קשה דהיאך מהני ביטול של עכשיו דהא עכשיו לא הוה דידיה מטעם יאוש וכל הקודם בה זכה והפקר לא מהני בדבר שאינו ברשותיה ומכש"כ בדבר שאינו שלו ולכך נקיט שמא ימצא גלוסקא יפה דלא הוה יאוש כיון דלא ידע דנפל מיניה וגלוסקא יפה בוודאי לא עבידי דנתרי דמסתמא משמרין אותה כראוי וא"כ לא נפיק מרשותיה כלל דלא חשיב יאוש כיון דלא ידע דנפל מיניה ושפיר מועיל הביטול:
ולפ"ז מתורץ קושיית התוספת דשפיר כתב רש"י דהבדיקה הוא שלא יעבור על ב"י ולא מהני ביטול כיון דחמץ שאינו חשוב כ"כ עבידי דמיאבד וחשיב יאוש מדעת א"כ לאו ברשותיה קאי ולא מהני ביטול של עכשיו דהוא דבר שאינו שלו ומ"מ כשימצאנו יעבור עליו דאז ממילא ברשותיה קאי ושפיר צריך תרווייהו ביטול משום גלוסקא יפה דמועיל ביטול והפקר דברשותיה קאי ובדיקה בשביל חמץ דעבידי למיאבד דהוה יאוש ולא מהני ביטול של עכשיו. וצריך בדיקה כדי שלא יעבור בעת המציאה. ועיין בר"ן שכתב לשיטת רש"י ג"כ הוה ביטול מתורת הפקר ומדברי שאר הפוסקים לא משמע הכי אלא לשיטת רש"י שכתב דתשביתו דקרא היינו ביטול מדלא כתיב תבערו גזיה"כ הוא דמועיל ביטול:
ועיין בחק יעקב (סי' תל"ד) שהביא בשם המהרי"ק (סי' קמ"ב) דלשיטת רש"י אין לומר להוי הפקר דלאו מטעם הפקר הוא רק שעושה כעפר והוא גזיה"כ דמועיל ע"ש. ונראה לומר בטעמו דמדוע מועיל מה שאומר ליהוי כעפרא וגם אמאי אמרינן לקמן דלאחר זמן איסור לא מהני ביטול ונראה לומר לפי מה דאיתא לקמן (דף מ"ה) בכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה וכתבו התוס' שם דמותר לקיימה אף בראוי לאכילה דנפיק מתורת אוכל וכמו בית שסיככו בזרעים כדאמרינן בחולין (דף קכ"ט) דבטלה וטהור מלטמא טומאת אוכלין. ואם כן י"ל דטעמו דרש"י דמהני בעושה אותו עפר דמוציאו מתורת אוכל ואף דבכל דוכתא לא מהני יחוד גרידא רק על פי מעשה דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה ואין עולים מטומאה אלא בשינוי מעשה: וכ"כ התוספ' בסנהדרין (מ"ח) דכופת שאור מיירי בשינוי מעשה וכן בית שסיככו בזרעים הוה שינוי מעשה שהניחם על הבית לכיסוי. מ"מ י"ל לפי שיטת רש"י דהכא גבי חמץ גזירת הכתוב הוא דמהני מחשבה גרידא להוציאו מתורת אוכל ולעשותו כעפר. ולפ"ז שפיר אמרינן דלאחר זמן איסורא לא מהני ביטול דלאו דידי' הוא ולא מהני יחוד ומחשבה בדבר שאינו שלו כדאיתא מרובה (דף ס"ז) עורות של בעל הבית מחשבה כו' של גנב כו' ע"ש משום דלאו דידיה הוא:
ועפ"י זה נראה לתרץ קושיית הפרי חדש (סימן תל"א) על דברי התוספת שכתבו בפסחים (דף כ"ט ב') דמשהא חמץ ע"מ לבערו אין עובר באותו שהיה משום דמבערו לבסוף וא"כ קשה מאי קאמר בגמ' (דף ו') שמא ימצא גלוסקא יפה דמה בכך הא מ"מ ודאי ישרפנו אחר כן דלאו ברשיעי עסקינן וא"כ לא עבר על אותו שהיה. וגם השאג"א בתשובותיו תמה על דברי התוספ' אלו מכמה דוכתי ומפסחים (דף מ"ו) בסוגיא דבכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דמה כל החרדה הא לא עבר במשהא ע"מ לשורפו ע"ש:
ונראה דהא התוס' הקשו שם דאיך אמר דמ"ד מעל סבר לה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה הא מ"מ לא חזיא לפדות דיעבור עליו בבל יראה. ונראה לומר לפי מה שהקשו תוספ' בסנהדרין (דף מ"ח) דמקשה דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא היא מכפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס אמאי טהור. והקשו בתוס' דגם לאביי קשה דהא דוקא באורג י"ל דמהני אבל יחוד גרידא לא ותירצו דמיירי בשינוי מעשה דהא כל הכלים אין עולים מטומאתן אלא בשינוי מעשה. והקשו אחר כך דאם כן אפילו בלא נתנו לספר נמי טהור כיון דאיכא שינוי מעשה. והרא"ש (פכ"ח מכלים) תירץ דודאי מיירי בלא שינוי מעשה מ"מ אליבא דאביי דאמר הזמנה מלתא הוא ונאסר למלאכתו הראשונה לא בעי שינוי מעשה רק יחוד נמי הוה כמו שינוי מעשה ע"ש: ולפ"ז נראה לומר דאם מייחד חמץ לעצים לצורך הסקה א"כ לא עבר עליו בב"י דהא נפיק מתורת אוכל ומ"ש במיחד כופת שאור לישיבה או מיחד להסקה וכמו בית שסיככו בזרעים דנפיק מתורת אוכל, וא"כ לכאורה לריה"ג שפיר מצי לפדות וליחדו לשם עצים ואם כן לא עבר עליו כמו כופת שאור שיחדו לישיבה. ולא שייך לומר דלאו דידיה הוא ולא מהני מחשבה שלו ז"א דהא לריה"ג דמותר בהנאה א"כ חשיב ממון דידיה ושפיר מועיל יחוד: אך לפמ"ש בשם התוס' דבעי דוקא שינוי מעשה כמו בית שסיככו בזרעים דיש שינוי מעשה אבל יחוד לחודא לא מהני וא"כ נסתר זה. ומ"מ י"ל דהא בידו תיכף כשיפדנו ליתן על האש להסקה וליחדו לשם כך ואם כן חשיב שינוי מעשה כמו בסיככו לבית וכמו טח פניו בטיט (לקמן מ"ה) ואם כן לא עבר עלי' אף אם לא נשרף מהר מ"מ נפיק מתורת אוכל ולא עבר עליה וביותר נראה לומר ויתורץ ג"כ מה שתמה השאגת אריה דהיכן מצינו בלאו הניתק לעשה שמותר לעבור על הלאו ולקיים אח"כ העשה נהי דלא לקי אח"כ אבל לא שיהא מותר לעשות כן:
ונראה עפ"י סברת הרא"ש שכתב דהיכא דנפסל למלאכתו הראשונה חשיב כמו שינוי מעשה כמו כופה שיחדה לספר ואם כן גם הכא כיון דצריך לשורפו לקיים העשה ולתקן הלאו דבלא זה באם יאכילנו לכלב או לנכרי אם כן לא יתוקן הלאו שעבר רק בקיום העשה וא"כ כיון דצריך לשורפו מהני יחוד גרידא וחשיב שינוי מעשה כמ"ש הר"ש וממילא דאין עובר אף אם משהא אותו ע"מ לשורפו פו דמיד כשיחדו לשריפה נפיק מתורת אוכל וחשיב כמו כופת שאור שיחדה לישיבה:
ומ"ש באם יחדו לישיבה או לעצים וזה חשיב כמו שינוי מעשה מחמת שנאסר למלאכתו הראשונה דהיינו לאכילה כי בזה לא יתוקן הלאו שכבר עבר וזה הוא אי נימא דבל יראה הוא ניתק לעשה משא"כ אי נימא דתשביתו מעיקרא משמע אבל אח"כ אין שום עשה ולא מיתקן הלאו בשריפה. א"כ לא מהני יחוד גרידא בלא מעשה דהא אינו עומד לשריפה יותר מאכילה וכדי שלא יעבור אח"כ בבל יראה אפשר להאכילו לנכרי או לכלבים וא"כ לא מהני יחוד בלא שינוי מעשה ואם כן שפיר הוכיח הר"י דבל יראה הוא ניתק לעשה היינו דלא לקי עלי'. וממילא לריה"ג דשרי בהנאה מועיל יחוד גרידא שמיחדו להסקה ומותר להשהותו דחשיב כמו שינוי מעשה דהא נאסר למלאכתו הראשונה דהיינו אכילה דהא צריך לשורפו לתקן הלאו ולכך מותר להשהותו ע"מ לבערו ומיושב קושיית השאגת אריה דהכא לא עבר כלל משעה שמשהא ע"מ לשורפו:
ולפי זה קשה מהכא דמשמע שעובר בשוהא ע"מ לשורפו דהא לפי מה שכתבתי הוא מתורת יחוד שמיחדו להסקה ונפיק מתורת אוכל וכיון דאנן קיי"ל דאסור בהנאה א"כ לאו דידיה הוא ולא מהני יחוד בדבר שאינו שלו וזה נכון:
ועיין במקור חיים (סי' תל"א) שהשיג על מה שכתב השאגת אריה דלריה"ג דמותר בהנאה מיקרי חמץ ברשותו ומהני ביטול אף לאחר זמן איסורא והוא כתב דאף לריה"ג לאו ברשותו מיקרי כמו בכל איסורי הנאה שלא חשיב דידיה אף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן מ"מ צ"ל דמחמת זה לאו דידיה מיקרי וה"ה לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנאה מ"מ אין מותר אלא להסיקו תחת תבשילו מחמת מ"ע דתשביתו וממילא לאו דידיה הוא דהא אינו יכול ליהנות אלא שלא כדרך הנאתן ע"ש:
ולפענ"ד צדקו דברי השאגת אריה ודברי המק"ח תמוהים דלדבריו תקשי דא"כ אף תרומה טמאה לא יוחשב דידיה הואיל ולשריפה קאי ומצוותו בשריפה כמבואר בשבת (דף כ"ה) וכ"כ התוספת פסחים (דף מ"ו) דמצוותו בשריפה דווקא ואסור להאכיל לכלבים ואם כן המקדש בתרומה טמאה יהיה הקדושין בטילין. וזה דבר שאי אפשר לאומרו ומה שהביא ראיה מכל איסורי הנאה דלאו דידיה הוא ואף שיכול ליהנות שלא כדרך הנאתן לא דמי כלל דהתם כיון דאסרה התורה כל הנאות רק שלא כדרך הנאה מותר מדאורייתא א"כ לא חשיב נמי ברשותו דזה נמי מכלל הנאה הוא והתורה אסרה כל הנאות עליו ואם כן ממילא יצא מרשותו דמה שהוא ברשותו הוא כדרך הנאתו משא"כ גבי תרומה טמאה דמותר בהנאה רק שצריך לשורפו משום גזיה"כ לחד תירוצא בתוס' שבת (דף כ"ה) או מדרבנן משום דאיקרי קודש ואם כן השריפה הוא לקיים מצות המקום אבל לא נאסרו עליו שאר הנאות וא"כ שפיר חשיב דידיה דהא מ"מ יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה ומה בכך שהוא שלא כדרך הנאתו מ"מ שלו מיקרי ודידיה ממש הוא ואם כן גבי חמץ נמי לריה"ג דסבר חמץ מותר בהנא' רק שצריך לשורפו משום מ"ע דתשביתו שפיר חשיב דידיה דלא יצא מרשותו כיון דלדידיה מותר בהנאה ודמי ממש לתרומה טמאה וזה ברור: ובעיקר הוכחת הר"י לקמן (דף כ"ט) מהא דאמרינן לריה"ג מעל משום דחשיב ממון דראוי לפדות והא שום אדם לא יפדה מחמת איסור בל יראה אפשר לומר דהא קיי"ל קידושין (דף ז') הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ע"ש. ואם כן נראה דגבי הקדש דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין צריך לפדות לעצמו רק מהני באומר לגזבר הילך מנה ותצא דבר זה לחולין ומהני נמי מדין עבד כנעני אם כן שפיר ראוי לפדות באופן זה דהקדש יצא לחולין ואם כן ראוי להסיקה תחת תבשילו לריה"ג באופן שלא יתכוון לזכות בו וכמ"ש המג"א (בסימן תס"ו) במה שכתב הרמב"ם דמותר להתרפאות בפסח שלא כדרך הנאתו דהיינו שאין מתכוין לזכות בו דלא עבר עליה בבל יראה ע"ש וה"נ דכוותיה ראוי לפדיון באופן זה כנ"ל ויוכל לפדות ע"מ שלא יזכה בו אחר:
עיין בר"ן שכתב דאפשר שטעם זה החמירה תורה לעבור בבל יראה כו' ועיין בפר"ח (סי' תל"א) שתמה על זה וא"כ אמאי מהני ביטול מדאורייתא הא אכתי איכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה ע"ש. עוד יש להקשות דא"כ היכי אמרינן לקמן (דף מ"ז) דלר"א דטובת הנאה ממון עבר הישראל על חלה טמאה בבל יראה דחשיב דידיה דט"ה ממון ע"ש אי אמרינן דטעמא דבל יראה דלמא אתי למיכל מיניה משום דלא בדילי מיניה כמ"ש הר"ן א"כ התם שהוא חלה ואסור לישראל לעולם בודאי בדילי מיניה ואמאי עובר לר"א:
ולכן נראה דטעות סופר יש בדברי ר"ן אלו וכן צריך להיות ואפשר עוד טעם זה מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה. ופירש הדברים לתת עוד טעם אמאי גזרו גבי חמץ טפי דלמא אתי למיכל מיני' יותר מבשאר איסורים וכתב שהוא מפני שהחמירה תורה לעבור בבל יראה והוא ממש כדברי התוספת לתירוץ השני. ולכאורה צריך להבין דאמאי מהני ביטול והפקר שלא יעבור בבל יראה והא אי בעי זכה בה ולימא הואיל כדאמרינן גבי חלה טמאה (בדף מ"ו) דעבר עליו בבל יראה מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלי': ועיין בר"ן בסוגיא דלמפרע הוא גובה דמסיק בגמ' דמתניתן מיירי במעכשיו לכך אחר הפסח מותר והקשה הר"ן דאכתי עבר עליו מטעם הואיל דבידו לפדותו ותירץ דבמחוסר ממונו לא אמרינן הואיל ע"ש וזה לא שייך גבי הפקר:
וראיתי בס' בית שמואל אחרון שהקשה קושיא זו ונראה לומר דדוקא גבי חלה טמאה עבר מטעם הואיל דמיתשל עלה וחשיב כדידיה לפי שאותו הזכות לשאול עלה אין לשום ב"א אלא לו לבדו וחשיב כשלו לענין בל יראה וכן נמי גבי מעכשיו שפיר כתב הר"ן מטעם הואיל ובידו לפדותו שזכות הפדיון ון אינו אלא לו לבדו. אבל גבי הפקר שכמו שהוא יכול לזכות בו גם לכל העולם יש זכות זה לזכות בדבר המופקר אם כן לא חשיב דידיה מחמת זה דהא גם לאחרים יש זכות זה. ושפיר לא חשיב שלך לענין בל יראה: או דאפשר לחלק דדוקא אי בעי מיתשל עליו חשיב כדידיה משום דחכם עיקר הנדר מעיקרא ואי יתשל עלה א"כ למפרע הוא שלו ושפיר עבר עלה בכל שעה מטעם הואיל דאם יתשל על החלה אחר כך אם כן למפרע היה שלו וחשיב כדידיה. וכן נמי גבי מעכשיו אם יפדנו אחר כך אם כן למפרע הוא שלא דהא לא נתקיים התנאי ושפיר הקשה הר"ן דיעבור עלה מטעם הואיל. אבל גבי הפקר דאפילו יזכה בה לא יהיה שלו אלא משעת זכייה ואילך לא חשיב כדידיה מטעם הואיל ואי בעי זכה ביה דהא לא יהיה שלו למפרע כנלפע"ד. אך מדברי התוס' (דף מ"ו) שהקשו דיעבור על של גבוה מטעם הואיל דאי בעי פריק לא משמע כן ע"ש: