בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
עבודה זרה · דף סב:
תוס' ד"ה חמרין דנפיש אגרייהו פי' ורווחי טפי כו' עיין בר"ן שהקשה דלמה קנסו בחמרין מה קא עבדי ותירץ דמיירי שהביאו בעבירה ע"ש. והנה לכאורה מתוס' דכאן נראה דהטעם הוא דבחמרין דמי לסחורה ואסור ולכך קנסו כמו דאסור לסחורה בפירות שביעית כך אסור להשתכר במלאכה רק בדבר מועט לא מיקרי סחורה והוה כמכירה דבר מועט דמותר כמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע כו' אלא דלפ"ז תקשה למה אמר הגמ' פועל דלא נפיש אגרי' לא קנסוה דמשמע שלא קנסו על דבר מועט ת"ל דלא עביד מידי דליקנסי' דודאי להשכרה דבר מועט אין איסור כלל דאין לומר דדוקא למכור דבר מועט שרי מחמת דנתפס המעות בקדושת שביעית וקרינן בי' לאכלה שיקנה דבר מאכל אבל בשכירות דאינו נתפס המעות בקדושת שביעית אסור אפילו דבר מועט כמו לפרוע חוב בפירות שביעית דאסור אפילו דבר מועט ולכך צריך לומר דלא קנסו היכא דלא נפיש אגרא אלא דמבואר בפירוש המשנה (פ"ד משקלים) דשומרי ספיחי שביעית היו נוטלין שכרם כו' מוכח בהדיא דשרי השכרת מלאכה בפירות שביעית דלאו סחורה מיקרי וע"כ צ"ל כתירץ הר"ן דמיירי שעשה מלאכה בעבירה ומה שכתבו התוספת דדמי טפי לסחורה היינו ששייך יותר למיגזר שכר אטו דמים מחמת דדמי קצת לדמים ממש מחמת שהוא הרבה וכן צ"ל במה שהקשו תוס' לקמן ד"ה דאגר לסתם יינם דשאני התם דנפיש אגרייהו כו' ולכאורה מ"ש גבי יין נסך לחלק בין נפיש אגרייהו או לא נפיש וגבי שביעית היינו משום דדמי לסחור'. אך לפי מה שכתבתי ניחא דמחמת דנפיש אגרי' דמי לדמים ושייך יותר למגזר שכר אטו דמים:
תוס' ד"ה שכרו לסתם יינם כו' עיין מה שהקשה מהרש"א דהא כתבו לעיל דמיירי בדיעבד והשאלה היה על מעשה כו' ונראה לומר דודאי כל זמן שלא קיבל שכרו מיקרי לכתחלה ואסור לקבלו מן הנכרי ואם כן י"ל דאיירי לעיל שלא קיבל עדיין שכרו:
תוס' ד"ה וליקברינהו בעינייהו כו' ולאחר שנעשה עפרא אין לחוש כו' עיין במהרש"א שהקשה דאכתי קשה למה בכל הנקברים סגיא בלא בי קברי ע"ש. ונראה לתרץ דהא כתבו התוס' לעיל (דף מ"ג ב') ד"ה אמרו לו ובחמץ לא שייך החשש זבל מחמת שאינו אסור אלא כדרך הנאה ואם כן מה שכתבו התוס' כאן דלחוש לאחר שנעשה עפר היינו דוקא הכא בע"ז דאסור אפי' שלא כדרך הנאה משא"כ בכל הנקברין דהיינו בשור הנסקל דאכילה כתיב ביה וכן עגלה ערופה ושער דנזיר דהטעם איסורי' בהנא' דאיתקש לקודש כדאי' קידושין (דף נ"ח) אין אסור אלא כדרך הנאה דהקדש גופיה דווקא דרך הנאתו אסור כמבואר פסחים (דף כ"ה) כמ"ש התוס' שם משום דיליף מתרומה ולא חיישינן לזבל כלל רק בעיני' ועל זה כתבו דכל זמן שהוא בעין מוכח מלתא. אך דקשיא לי אמאי לא חיישינן בכל הנקברין לתקלה דלמא ימצאנו נכרי וימכרנו לישראל כמו דאסרינן למכור ביצת נבלה וטריפ' שמא יחזור וימכרנה לישראל ולא שייך מוכח מלתא. וצריך לומר דבאמת אינו מותר רק במקום שאין נכרים מצוים אבל במקום שיש נכרים אכתי יש לחוש לתקלה דימצאנו נכרי וימכרנו לישראל ונהי דעל הבשר לא שייך תשש דהא אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות מ"מ יש חשש על העור וזה נראה טעם המנהג המובא באחרונים לקבור בכור שמת בביה"ק עיין ביו"ד (סי' ש"ז) והוא לכאורה נגד דברי תוס' אלו דכל הנקברים לא בעי קבורה בביה"ק ולפי הנ"ל דעתה רוב נכרים מצוים וחיישינן דלמא ימצאנו נכרי ולכך קוברים בביה"ק דהוא מסתמא מקום מיוחד ומשומר מן נכרים כנ"ל:
תוס' ד"ה יזפי פירות שביעי' כו' צריך לפרש דהאיסור היה מה שהיו אוכלים בחזקת שלהם כו' התוס' אזלי לשיטתייהו במס' פסחים (דף נ"ב ב') ד"ה מתבערין דאין אסור לאחר הביעור באכילה רק צריך להפקירו ואח"כ רשאי לזכות בו דלא כשיטת הרמב"ם וראב"ד (פ"ז מה' שמיטה) ולכך כתבו דהכא מיירי שאכלו בחזקת שלהם דהיינו שלא היו מפקירים בזמן הביעור וכתבו עוד דמיירי דהעניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה כו' וקשה דא"כ אמאי נקיט בגמ' דפרעי להו בשמינית דכיון דאיסורא לאו משים שמינית הוא אלא מחמת הסחורה או מלוגמא ואותו האיסור היה אפילו בפירעון בשביעית מצאתי אח"כ הקושיא במהרש"א. ונראה לומר שמכאן ראי' לשיטת הפוסקים דבעינן דוקא אכלו הפירות אז לא מיקרי חליפי שביעית אבל אם הם עדיין בעין אף על פי שלא היה מיוחדים בשעת החליפין רק יזפי בהקפה מכל מקום מיקרי חליפי שביעית עיין לקמן בתוספת ד"ה יאות הן עבדין לענין יין נסך. אם דוקא באינו ברשותו שרי וכר"ן בזו הסוגיא ולכך י"ל דנקיט בשמינית לגלות דמיירי בנאכלו הפירות אז לא הוה חליפי שביעית ובשמיני' בודאי נאכלו פירות הראשונים דהא היו מחויבים בביעור. ונהי די"ל דמיירי דאיתנייהו בעינייהו רק שהפקירם בשעת הביעור דמהני לשיטת התוס' כאן מכל מקום מיקרי אינו ברשותו כמ"ש גבי יין נסך דאם מכר לנכרי אחר לא מיקרי דמי ע"ז וה"נ משעה שהפקירם הוה כליתנייהו בעולם אפילו דזכי בהם אח"כ מכל מקום מחמת המכיר' הראשונה יצאו מרשותו ולכך לא מיקרי חליפי שביעית משא"כ אי הוה נקיט הגמר' סתמא דפרעי להו אח"כ הוה מקום לטעות שעדיין פירות הראשונים המה בעולם כן נראה לי:
תוס' ד"ה יאות הן עבדין דכיון דבההיא שעתא לא הוה הנך כו' והא דאמרינן בלולב הגזול דמבליע דמי אתרוג בלולב כו' עד שיכלה האתרוג כו'. ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן בשם ר"י דאפילו איתי' בעיין לא מיקרי דמי ע"ז וא"כ ממילא גבי שביעית לא מיקרי חליפי כיון דבשעת החליפין לא היו מיוחד ואם כן קשה מההוא דלולב הגזול דלמה לי הבלעה וצריך לדחוק דע"ה אינו רוצה להקיף כלל רק שיתן לו תיכף המעות. אבל לפענ"ד נרא' לומר לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע חובו כו' דדוקא למכור בשוק מיקרי סחורה אבל למכור מעט ולקנות בדמיו דבר אכילה לא מיקרי סחורה ע"ש מוכח מדבריהם דדוקא משום שקונה בדמיו דבר אכילה דהיינו המעות נתפסים בקדושת שביעית לכך לא מיקרי סחורה. והראי' דפריעת שכירות אסור בפירות שביעית אפילו דבר מועט והיינו משום דליכא מידי למיתפס בקדושתו לכך מיקרי סחורה ואם כן נראה דלמכור בהקפה כיון דאינו נתפס הדמים בקדושת שביעית אפילו דבר מיעט מיקרי סחורה כמו פירעון שכירות וא"כ ממילא אינו רשאי ללוקחו מע"ה בהקפה דיעבור על לפני עור דהא עביד ע"ה איסורא על ידו והא דאמרינן הכא דיאות עבדין היינו דליכא איסורא על הפירעון מחמת פירות שביעית לאחר הביעור אבל תחלת הלואה נראה דאסור דהוה כמו סחורה. כן נראה לפענ"ד. אך מכל מקום קשה קצת דלשון הגמ' משמע דלא הוה איסורא כלל במלתא דגם הלוואה מותרת לגמרי ואמאי לא הוה כמו סחורה וצ"ע כעת:
באו"ד מכאן דקדק הרב ר' אלחנן כו' ומכרה לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר כו' עיין בר"ן מה שהביא בשם הרמב"ן לדחות הראי' מבא עלי' ואח"כ נתן לה דהתם הביאה ליתא בעולם. וע"ש שכתב שמוכח כן מהסוגיא מהא דבעינן דוקא קדמה והקריבתו אבל איתא בעולם הוה אתנן אפי' דנתן לה מקודם וקנתה קודם הביאה ע"ש בדבריו. והנה לדברי הר"ן דמדמה לנתן לה קודם ביאה א"כ מוכח בהדיא דאפי' אם מכר מהנכרי היין נסך לאחר מ"מ הוה דמי ע"ז דהא איתא בעולם ולא דמי לפירות שביעית דנאכלו לגמרי דאי לאו הכי רק נימא דמכר לאחר הוה כמו ליתא בעולם כיון דליתא ברשותיה א"כ קשה בנתן לה ואח"כ בא עליה נמי נימא דאם מכרה לאחר קודם הביאה לא חל אח"כ האתנן וא"כ מאי מיבעי ליה בקדמה והקדישתו דהקדש לא גרע ממכירה דמה לי מכרו להדיוט או לגבוה אלא ע"כ דגם זה מיקרי איתא בעולם לשיטת הר"ן ורק היכא דיין נסך ליתי' בעולם כלל מותר לשיטת הר"ן דהיה כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה. ולפ"ז קשה לי על השו"ע יו"ד (סי' קי"ב) דמשמע שם דהיכא דמכרה הנכרי לאחר בודאי הדמים מותרים עיי"ש בש"ך. ולפמ"ש הדבר במחלוקת שנוי' דשיטת הר"ן אינו נראה כן. והנה לפמ"ש לעיל לתרץ קושיית מהרש"א דלכך נקיט בשמינית לאוריי' דמיירי בנאכלו הפירות הראשונים או שהופקרו בזמן הביעור וחשיב כליתי' בעולם דהוה כמכירה יש ראיה לשיטת הרב ר' אלחנן דמכירה חשיב נמי כליתיה בעולם ועיין ברא"ש בסוגיא זו:
באו"ד ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרה הנכרי כו' דקיי"ל משיכת נכרי קונה כו' הנה יש כאן מקום עיון דלכאורה נראה דלא דמי כלל לפירות שביעית די"ל אפי' איתנייהו בעולם מ"מ הא כבר נתחייב דמים בעד הפירות ומה שפורע אח"כ לא מיקרי חליפי שביעית דהפירות הם כבר שלו והוה כמו בא עלי' ואחר כך נתן משא"כ גבי יין נסך דכיון דאיסורי הנאה לאו דבעלים נינהו כדאמרינן בפסחים (דף ו' א') וב"ק (דף ע"ח) איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קא טבח ע"ש א"כ לא נתחייב הנכרי כלל לישראל ע"י המשיכה ומדוע לא נימא דאח"כ חשיב דמי ע"ז ממש כיון דהיין עדיין ישנו בעין ביד הנכרי ואין לומר דטעמייהו דתוספת הוא מחמת דזכה הנכרי תיכף בתורת הפקר כיון דאיסורי הנאה הוא ולא מיקרי אח"כ דמי ע"ז רק היכא דנתן לו תיכף בשעת מכירה אבל היכא דלקח בלא מעות ותיכף זכה הנכרי בתורת הפקר מה שנותן אח"כ מעות לא מיקרי דמי ע"ז אלא דא"כ לא תליא כלל בפלוגתא דמשיכה בנכרי קונה או מעות דהא במתנה והפקר ודאי משיכה קונה כמ"ש התוספ' לקמן (דף ע"א) והכא כיון דאיסורי הנאה הוא אם כן היה הפקר ובודאי משיכה קונה אליבא דכו"ע וצ"ע כעת: