אור ברסלב
בית אברהם לנדא עבודה זרה

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

עבודה זרה

שבועות

דף נב:

בעא מיני' ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששימשו בהם בבית חוניו בהו שישתמשו בהו בביהמ"ק וכו'. ולכאורה צריך להבין דמשמע מגמר' דה דהאיסור הוא מחמת שנעשה בהם השתמשות איסור ומאיסי לגבוה. הא אם נשתמשו בהן חולין היתר מותר לגבוה אח"כ וקשה הא אפילו עצי המערכה צריכים להיות חדשים שלא נשתמש בהם השתמשות כדאיתא זבחים (קט"ז ב') וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מה' בית הבחירה ה"כ) דאין עושין כלי שנעשה לחול להשתמש בו קודש ואף אם נחצבו אבנים לצורך בנין בית הכנסת אין בונין אותם אח"כ בקודש ע"ש. ואם כן אם נשתמשו בבית חוניו בודאי אסור למזבח אח"כ. ואין לומר דהא עדיף טפי דמכל מקום נעשה לצורך גבוה להשתמש בבית חוניו דזה אין סברא כלל דכיון דאסור להשתמש בהם שם בודאי לא עדיף מאלו נעשו לצורך השתמשות חולין וצע"ג: שם לימא מסייע לי' כו' ואמר רב ששת ששיקצו לע"ז כו' עיין בתו' ד"ה ברוך אתה כו' שכתבו דהכא לא חשיב מעשה שלא נשתנה הכלי. ובעל המאור וכן הר"ן לקמן בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כתב דהני תרי סוגיא דהכא ודלקמן דף נ"ד פליגי אהדדי וסוגיא דהכא אזלא למאן דאית ליה בחולין דאפילו במעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולכאורה י"ל דהא קשה אמאי דאמרינן היכא נעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא והא לפי מה שהביא הר"ן לעיל (דף נ"ב) בשם הרמב"ן וכ"ה ביו"ד (סי' קל"ט) דאפילו למאי דקיי"ל במכרה לו הוה ביטול היינו דוקא בע"ז עצמה דסבר הנכרי איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי. אבל במשמשין שאין ניכרים ולא חביב עלייהו הוה מכירה ביטול ומבואר פ' כל הצלמים (דף מ"ג) דיאוש הוה ביטול כמו מכירה ופריך שם אר"א הקפר דלמה ליה לאהדורי' בתר נכרי לבטולי הא הוה במקום שרבים מצוים שם ומסתמא אייאש מיני' ומשני דלא מייאש מאיסורא דמימר אמר אי נכרי משכח לה פלח לה ואי ישראל איידי דדמי' יקרים מזבין לה לנכרי וזה לא שייך במשמשין כנ"ל:

וגם לפמ"ש התוספת שם ד"ה איידי דהיינו דוקא היכא דאיכ' תרי ספיקא אבל בידוע שבא ליד ישראל הוה ביטול אם כן הכא גבי אבני המזבח כיון דאח"כ נצחום בית חשמונאי ומסתמא אייאשי מיניהו הוה היאוש ביטול כמו מכירה והכא לא שייך דמזבין לה לנכרי דהא גבי משמשין לא אמרי' הכי לשיטת הרמב"ן כנ"ל. וגם לפי שיטת הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"י) דגם מכירה בע"ז עצמה הוה ביטול במכרה לצורף דודאי לא ימכרנה לנכרי רק באינו צורף לא הוה ביטול דחושב הנכרי מחמת דדמי' יקרים מזבין לנכרי וזה לא שייך כלל גבי אבני המזבח וכי משום שהם השתמשו בהם לע"ז יעלה על דעתם שהישראלים ימכרו אותם אח"כ לע"ז מה שהוא הקדש מתחילתו וכיון דמכירה היה ביטול אם כן גם יאוש חשיב כמכירה כדמוכח לעיל (דף מ"ג). והייתי סבור לומר דודאי לכאורה יש לומר [חילוק] בין מכירה ליאוש דבמכירה חזינן דהנכרי מבזה אותה למכור הוה ביטול משא"כ יאוש דבע"כ ואף דביטול בע"כ הוה ביטול כמבואר בגמ' לעיל (דף מ"ג) היינו דוקא היכא דעושה לע"ז ביזוי אף בע"כ הוה ביטול משא"כ גבי יאוש דהוא לא עביד מידי לא הוה ביטול רק דזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל (דף מ"א ב') בע"ז שנשתברה מאלי' דלר"ל הוה ביטול דמסתמא בטולי' מבטל הנכרי דאיהי גופא לא מצלה נפשה כו' ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאליה דמכל מקום העכו"ם מבטלה כיון דאינו יכול לעובדה וחושב שלעולם לא יוכלו לעבוד אותה חשיב כמו נשתברה מאליה אף דהוא לא ביזה אותה. ואם כן י"ל דקושיות הגמרא שם אזיל אליבא דר"ל דאית לי' ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת. ואם כן אף יאוש חשיב כמו נשתברה מאלי' דהא מכל מקום לא יעבוד אותה הנכרי ומסיח דעת מעבודת' אבל אליבא דהלכת' דקיי"ל כר"י דנשתברה מאלי' אסורה אם כן אף יאוש לא הוה ביטול כן הי' נראה לכאורה: אלא דגם זה לא אתי שפיר לשיטת הטור יו"ד (בסי' קמ"ו) דאף לר"י מכל מקום בשברי שברים מותר וכן הביא הר"ן שיטה זו ריש פרק כל הצלמים ואם כן חזינן דהיכא דאין הנכרי יכול לעבוד אותה חשיב ביטול רק בנשתברה לשברים הטעם משום דעובדין לשברים כדאיתא סוף פרק כל הצלמים ואם כן י"ל דקושיות הגמ' (בדף מ"ג) לכולי עלמא איתא דיאוש חשיב ביטול גמור כיון דאסח דעתי' מלעובדה ואף דהוא לא עשה לה ביזוי מכל מקום חשיב כמו נשתברה מאליה לשברי שברים דהא אי אפשר לעבוד אותה יותר ואם כן הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא. לכן נראה לומר לפי מה דמבואר (בדף מ"ב) דפריך לר"ל דאית לי' נשתברה מאלי' מותרת אמאי אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי ומתרץ רבא דגזירה דלמה מגבה לה והדר מבטל לה כו' ואם כן חזינן דרבנן אסרו ביטול על ידי ישראל ואם כן ה"נ דנהי דכשגברו בית חשמונאי הוה יאוש וחשיב ביטול מ"מ הביטול היה על ידי ישראל ושייך למיגזר דלמא מגבה לה והדר מבטל לה:

ומ"מ יש לפקפק ע"ז מהא שכתבו התוס' ע"ז (דף ס"ד ב') דלר"י לא אמרינן הך גזירה ע"ש בתוס' ד"ה מסתברא כו' ואולם אין ראי' מזה דהתוס' לא כתבו רק דלר"י לא בעינן הך גזירה דהא אית לי' נשתברה מאלי' אסורה ולכך בעכו"ם דלא פלח אף דלא שייך הך גזירה מכל מקום אסורה אבל מ"מ נוכל לומר דמודה להך סברא דאפילו בשברי שברים לפוסקים דהוה ביטול מכל מקום על ידי ישראל לא מהני ואם כן הך דבית חשמונאי אף דהוה יאוש מ"מ הוה על ידי ישראל לא מהני מטעם גזירה דלעיל דלמא מגבה לה משא"כ לעיל על ר"א הקפר פריך שפיר דהיאוש לא הוה על ידי ישראל וגם כאן פריך שפיר לתברינהו דהיינו כמו שפירש"י על ידי נכרי:

והנח הר"ן לקמן (דף נ"ד) הביא בשם הרמב"ן דאפי' למ"ד אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה מ"מ מהני ביטול דכמו דחשבינן ע"ז של נכרי לענין איסור ה"נ לענין ביטול ע"ש ואם כן יש לומר דשפיר מוכח מהכא דאסורי מחמת דמאיסי לגבוה דאין לומר מטעם דעשה בה מעשה דא"כ ליהני ביטול והיאוש הוה כמו ביטול כנ"ל. ולא שייך הגזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דהא בהקדש לא שייך קני' ונהי דאסור קודם הביטול מחמת דעשה בה מעשה מ"מ יאוש להני בה כיון דלא שייך הגזירה ולכך משני הגמ' דקרא אשכח ודריש דיצא לחולין ושפיר לא מהני ביטול מטעם גזירה דלמא מגבה כנ"ל וא"ש:

שם גמ' ואמאי לתברינהו ולשקול לנפשייהו מי לא אמר רב אושעיא כו' והוינן בה ירושלים הוה רובא כו' ולכאורה קשה למה אייתי הגמ' הך קושיא דהא בלא זה קשיא מהא דאמרינן עד שמצאו מקרא שהוא מותר והך שקלא וטריא אינו ענין כלל להקושיא:

ונראה לומר דהא לכאורה קשה על מה דמשני הגמ' דינרי הדרייאני שיפא ועיין בפירש רש"י ותוס' והא מ"מ כיון שלא היה אפשר להכיר אותן מחמת יושנן אם כן הדרא קושיא לדוכתי' ירושלים הוה רובא דעלמא. ועיין במשנה למלך סוף מעילה שעמד בזה ומה שתירץ דלפי המסקנא צ"ל דרוב מאותן המטבעות הי' של ירושלים הוא דוחק גדול ולא אתי [שפיר] לישנא דבקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם ולכן נראה לומר כפשוטו לפי מה שכתב הש"ך (בסי' צ"ח) ביורה דעה בשם הפוסקים דלהכי לא משערינן במה דנפיק מיני' אף דהוא ספיקא דרבנן משום דספק בחסרון ידיעה לא חשיב ספק משום דבקי יוכל להבחין ע"ש. וא"כ ה"נ לפי מה דמסיק במטבע שיפא בוודאי בקי הרבה יוכל להכיר באיזה רושם שנשאר רק שרובא דעלמא לא היו מכירים וכיון דהוא ספק התלוי בחסרון ידיעה לא חשיב ספק ולכך לא אזלינן בתר רובא דהוה כמו ניכר דלא חשיב ספק משא"כ לפי הס"ד דבקשו לגנוז גם חתיכות כסף וזהב דאולי הם ממטבעות של ירושלים שהתיכו אותם ועשו מהם נסכות ובזה לא שייך לומר דאפשר להכיר פריך הגמ' שפיר וירושלים הוה רובא דעלמא:

ולכאורה יש לדקדק על הגמר' דפריך ולשקלינהו לנפשייהו ומייתי ראי' מדרב אושעי' דלמה לי' לאתויי כלל הא דר' אושעיא כיון דכבר אמר רב פפא ובאו בה פריצים וחיללוהו א"כ מוכח דיצא לחולין ולמה לי' לאתויי הא דר"א וצ"ל דבלא זה הייתי יכול לומר דאף דמדאורייתא נפקא לחולין והיו יכולים לאסור דלא מיקרי דבר שאינו שלו מ"מ להשתמש בו אפשר דמ"מ אסור מדרבנן דאין הקדש יוצא בלא פדיון. ולכך מייתי מדר"א דחזינן דלא גנזו והי' מותר להשתמש בכסף וזהב ש"מ דאף מדרבנן מותר ולפ"ז מתורץ דצריך הש"ס לאתויי הך קושיא דירושלים הוה רובא כו' דבלא זה הייתי יכול לומר כנ"ל דמכל מקום מדרבנן אסור והא דלא גנזו כל כסף וזהב היינו משום דלא הוה אלא ספיקא דדלמא הוא מכסף וזהב שבירושלים ואם כן כיון שמצאו מקרא שמן התור' יצא לחולין מקרא דובאו בה וגו' א"כ אף דמדרבנן אסור מ"מ לא הוה אלא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא מה שא"כ הכא דבודאי הוא קודש נוכל לומר דאסור מדרבנן ולכך מקדים הגמרא דירושלים הוה רובא דעלמא וע"כ צ"ל בדינרי הדרייאני שיפא ולא אזלינן בתר רובא היינו משום דהוא ספק התלוי בחסרון ידיעה כנ"ל וא"כ בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא כדמוכח גבי כחל ואם כן אמאי לא גנזו אלא ודאי צ"ל דאף מדרבנן מותר מחמת הקרא דובאו בה פריצים ושפיר מקשה ולישקלינהו לנפשייהו ולכך מתרץ הגמ' לחלק בין היכא דאישתמש בהו קודש אסור מדרבנן משא"כ במטבעות דהן הקדש בדק הבית מותר אף מדרבנן וא"ש היטיב: תוס' ד"ה ברוך אתה כו' והא דמייתי מהאי קרא לקמן כו' לכאורה קשה כיון דהגמ' סובר דאי אפילו מעשה רבה אינו אוסר אין ראוי לאסור מעשה זוטא לגבוה אפי' א"כ מאי מייתי הכא ראי' לכלי בית חוניו דלאו בית ע"ז היא כלל ואפילו במעשה רבה אינו אוסר וצ"ל דהכא מייתי דכמו דאסור דבר שאינו שלא במעשה זוטא כיון דאיכא שום צד איסור להדיוט במעשה רבה הכי נמי יש לאסור כלי בית חוניו כיון דדמיא קצת לע"ז ובכע"ז אסור אף להדיוט:

דף נג:

מנלן דאסרה אמר ר"א כתחלתה של א"י. עיין בס' שער המלך בהלכות לולב (דף ע"ז ב') שהקשה דמאי קאמר ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי דהא כיון שנתנה אח"כ לישראל הוה עבודה זרה של ישראל דאינה בטילה עולמית כמו ע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל כדאמרינן לעיל דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ואי משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני מ"מ י"ל מדפלחו לעגל גלי' אדעתייהו שרוצים לקנות אבל אכתי לא מוכח הך דינא דישראל שזקף לבינה ע"ש שהניח בצ"ע. ורוצה להוכיח מזה דעכו"ם של נכרי שבאתה ליד ישראל אין לה ביטול רק מדרבנן. ולק"מ חדא דכיון שאשירות שהי' מקודם נתינת הקב"ה לאברהם ואברהם בודאי לא רצה לקנות אותם מחמת דלאיסורא לא ניחא לי' דליקני' אף שאח"כ בשעה שפלחו לעגל רצו לקנות אותם מ"מ במאי קנו אותם ואין לומר בתורת חצר כמ"ש השער המלך הא הוה חצר שאינה משתמרת ועיין בתוספת ב"מ (י"א ב') שכתבו דדוקא היכי שגם המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר קונה הזבל משא"כ אם השוכר לבדו דר שם לא הוה חצר משתמרת למשכיר ועוד דהא מחובר לקרקע הוה כקרקע ואינו נקנה בתורת חצר רק בחזקה והא דכתבו התוספ' (ב"ב דף פ"ז) ד"ה לך ויפה לך קרקע דקנה מתורת חצר היינו באין צריכים לקרקע דחשיב כתלוש עיין בח"מ (סי' קצ"ג). והכא לא שייך לומר דירושה היא להם מאבותיהם כיון דאברהם בודאי לא רצה לקנות דאיסורא והם אף בשעה שפלחו לעגל שרצו לקנות מכל מקום לא עשו שום קני' המועלת לזה כנ"ל. ועוד מאן יימר דאותן האילנות שלא רצה אברהם לקנות חשובים הפקר דהא י"ל כיון דאברהם לא רצה לקנות אותם נשארו של האמוריים ומאי מהני שרצו שאח"כ בשעת החטא לקנות הא לאו שלהם הוא וירושה לא שייך כיון שלא הי' של אברהם דלא רצה לקנות דאיסורא ולכן לדעתי אין התחלה לקושיית השער המלך:

עיין ר"ה (דף י"ג) בתוס' ד"ה ולא קציר נכרים ואף ע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כו' מ"מ דייק התם שפיר משום אשירות שמדורות הראשונים. והנה דברי התוס' אלו מחוסרים הבנה. ועיין פר"ד בדרך הקודש שהגיה בתוס' שצריך להיות ומ"מ דחי התם שפיר ופי' דקשיא לתוס' מאי פריך שם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא במה שנטעו מיקרי שלהם כמו גבי קציר נכרים ולכך כתבו התוספ' דהא מ"מ דחי שם אקושיא אחרת דמקשה דלמא משום אשירות דמעיקרא ודחי דבביטולא בעלמא סגי וא"כ גם זה נדחה דלו יהא דמה שנטעו הוה שלהם מכל מקום בביטול סגי ע"ש בס' הנ"ל:

והנה חוץ לזה שקשה להגיה אף גם הלשון אינו מדוקדק כלל אפילו לפי הגהתו ואין לו שום מובן רק בדוחק גדול. ואני תמה על מאורן של ישראל שנראה לדעתי שדברי התוס' ברורים בלי שום הגה"ה כלל דהא הגמ' מדייק דישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה דנאסרה בהשתחוואת העכו"ם משום דשליחותייהו קא עביד והתם כיון דפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו והנה זה בודאי לא שייך אלא אם הנכרי השתחווה לחפץ של ישראל י"ל כיון דהישראל גלי אדעתי' דניחא לי' הוה כמו שלוחי' ומיקרי עכו"ם של ישראל דאינה בטילה אבל אם העכו"ם השתחווה לחפץ שלו אף דישראל ניחא ליה בהשתחוואה מ"מ בודאי לא מיקרי עכו"ם של ישראל דלא יועיל לה ביטול והגע עצמך אם יש מומר ישראל דניחא לי' בע"ז אם כן כל הע"ז של עכו"ם לא יועיל להם ביטול דהא ניחא לי' לישראל מומר בע"ז. אלא פשוט דזה לא שייך רק אם החפץ של ישראל וניחא לי' בע"ז אם כן מה שהעכו"ם משתחוה לחפץ שלו מיקרי ע"ז של ישראל כיון שהחפץ שלו ולא אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דניחא לי' לבעל החפץ. אבל בחפץ של עכו"ם אף אם ישראל ניחא לי' בע"ז מ"מ הוא לא עבדה רק העכו"ם ומיקרי ע"ז של עכו"ם ולא גרע מחמת דישראל ניחא לי' וזה פשוט. ואם כן היה קשה לתוס' כיון שכתבו דמה שזרעו אח"כ הוה דנכרים ואם כן גם מה שנטעו הוה שלהם ואם כן קשה אף לפי האמת אמאי אמרה תורה ואשריהם תשרפון ואמאי לא מהני ביטול ולא שייך לומר דגלי אדעתייהו דניחא להו דהא מ"מ הוה ע"ז של נכרי כנ"ל ולכך כתבו התוס' דמ"מ דייק התם שפיר משום אשירות דמדורות הראשונים פי' האילנות שהי' נטועים בעת המתנה לאברהם דזה שייך לישראל ואם כן שפיר אמרינן כיון דאחר כך גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז שליחותייהו קא עבדי והוה ע"ז של ישראל שאינה בטילה. והא דאמרי' כאן ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי היינו האשירות שנעבדו קודם שנתנה לאברהם דזה היה יכולים לאסור דהא נעבדו בעת שהיה שלהם. ע"ז שפיר דחי דבביטול בעלמא סגי דאברהם לא קני אותם דאיסורא לא ניחא לי' דליקני כמ"ש הת"ח שהביא בשער המלך משמו משא"כ האילנות שהיו בעת המתנה ולא נעבדו רק אח"כ נעבדו לפי מה דמסיק דאמרינן שליחותייהו קא עביד שפיר לא מהני להם ביטול. וזה ברור ונכון בפשט דברי התוספת:

אלא דקשיא לי דהא אמרינן לעיל (דף מ"ה ב') לרבנן דאשירה אסורה דנטעו מתחלה לכך אבל לא אח"כ דחשיב כמחובר וא"כ צ"ל דכל האיסור הוא משום אשורות שהיה בעת המתנה לאברהם ונטעם מתחלה לכך וכיון דקיי"ל כר"ע לעיל (דף נ"ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד אף קודם שתיעבד וא"כ הי' איסורי הנאה בשעת המתנה א"כ הדק"ל בביטולא בעלמא סגי להו ואף דגלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז הא מ"מ ע"ז לאו שלהם היה אלא של עכו"ם כנ"ל דלא שייך לומר ירושה היא להם מאבותיהם דהא איסורא לא ניחא ליה דליקני. והי' נראה מכאן להביא ראיה לדברי התוס' לעיל (דף מ"ח) ד"ה גדעו ופסלו דאף למ"ד דע"ז של נכרי אסור מיד היינו דוקא בתלוש אבל לא במחובר אף בעשה מעש'. עיין ביו"ד (סי קמ"ה) בש"ך (ס"ק כ') וא"כ ניחא די"ל דאף בנטעו מתחלה לכך מ"מ כיון דהוה מחובר בעי השתחוואה ואם כן שפיר החשש הוא משום האשירות שהיו נטועים בעת המתנה לאברהם ונעבדו אחר המתנה דשפיר זכה בהו אברהם כיון דבשעת המתנה עדיין היתר הי'. וכיון דאח"כ בשעת העגל ניחא להו בע"ז אמרינן שליחותייהו קא עביד. אבל לשיטת הרמב"ם דלא בעי השתחוואה קשה טובא כנ"ל אם לא נאמר דלא כשיטת התוס' הנ"ל. אלא דאף מה שנטעו אח"כ מיקרי של ישראל דהא קיי"ל בח"מ (סי' שע"ה) דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אינו יכול לומר אילני אני נוטל כדאמרינן ב"מ (ק"א ב') משום ישוב ארץ ישראל או כחשא דארעא. אם כן כיון דמן הדין אינם יכולים לעקור אותם רק מגיע להם הוצאות הנטיעה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות א"כ מיקרי של ישראל ואינם יכולים לאסור. ואם כן לפי המסקנא ניחא טובא דאף האשירות שנטעו אח"כ מיקרי של ישראל דהא אינם יכולים לומר אילני אני נוטל ולא נאסרו בעת הנטיעה מחמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכיון דפלחו ישראל אחר כך לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו ושפיר חשיב ע"ז של ישראל דאינה בטילה עולמית. וגבי קציר נכרים בר"ה אפשר דלא שייך לומר משום כחשא דארעא דזרעים אינם מכחישים כ"כ הקרקע דמצינו דהברת השדה מכחיש יותר וגם משום ישוב ארץ ישראל בודאי לא שייך דהא מכל מקום לתלישה קיימי ודוקא באילנות שייך זה וא"ש:

אלא דקשיא לי טובא לפמ"ש דדוקא בחפץ של ישראל שייך לומר דשליחותיה קא עביד אבל לא בחפץ של נכרי א"כ קשה טובא אמאי לא אקשי על הקרא דפסוליהם תשרפון באש דאמאי בעי שריפה דליסגי בביטול ולא שייך לומר דגלי אדעתייהו דניחא להו דהא מכל מקום הוה ע"ז של נכרי ומה מפסיד דהוה ניחא להו בכל ע"ז שבעולם. דהא מ"מ לא עבדו אותם והע"ז הם של נכרים ופסילי אלהיהם מיירי בדבר תלוש דלא שייך לומר דירושה היא להם מאבותיהם ואף דנימא שעשו ע"ז מאילנות של א"י דשייך לישראל מחמת ירושה מאבותיהם מכל מקום הא קנינהו בשינוי מעשה והוה ע"ז של נכרי דמהני ביטול וצע"ג:

ועתה נתיישבתי בדבר להביא מזה ראיה לשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' מלכים) דבל תשחית אין מדאורייתא רק באילן מאכל אפילו שלא בשעת מצור ובדברים אחרים אינם אלא מדרבנן וע"ש מה שהקשה משנה למלך. ונראה דמכאן ראיה רבא לדבריו דהא קשה על הקרא דפסוליהם תשרפון דאמאי הא סגי בביטול ולא שייך לומר דשליחותייהו עבדי דהא אינם של ישראל. וכמו דמקשה הגמרא בסוגיא זו על אשירות וי"ל דהא בלא זה צריך להבין על הוכחת הגמר' דבביטול בעלמא סגי דלמא נקט הקרא המצוה היכא דלא יבטלו צריך לשרפם רק דיש לומר דהוכחת הגמר' הוא דהא סתמא כתיב משמע אפילו אילנות מאכל וכיון דאפשר בביטול היכא רשאי לשורפם ולעבור על לאו דקוצץ אילנות טובים משא"כ מקרא דפסוליהם תשרפון כו' לא מוכח מידי כיון דבשאר דברים לא הוה אלא מדרבנן י"ל דכתבה התורה דצריך לעשות אחת משתים או ביטול או שריפה ומוכח כדברי הרמב"ם דגבי אילנות אפילו שלא במצור הוה דאורייתא אך לפ"ז נסתר הוכחת הראב"ד הביאו הר"ן פרק ר"י דאף משמשין של ישראל אין להם ביטול ממה דכתי' את מזבחותיהם תתוצון וסתם מזבח אינו אלא משמשין. ולפמ"ש לא מוכח מידי רק מאשירות דאם אפשר בביטול אסור לקוצצם מחמת לא תשחית מדאורייתא וצ"ע: ובעיקר קושיית התוספ' בר"ה דאמאי התם אמרינן דמיקרי קצירת נכרים י"ל דאף דא"י נתנה לאברהם מכל מקום כיון שהשם ב"ה אמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה אם כן לא נתנה לאברהם רק הגוף אבל מ"מ היו לאמוריים קנין פירות עד דור רביעי שיבואו לארץ ולכך פריך שפיר דמיקרי קציר נכרים. אבל לענין אשירה פריך שפיר דהא מ"מ הגוף ניתן לאברהם ומחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והיאך יכלו לאסור את האילנות איסור עילם ואפי' למאן דסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי מ"מ מודה שבעל הפירות אינו יכול להפקיע את קנין הגוף של האחר כמבואר בבא קמא (דף צ') דאינו יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ועיין תוס' ד"ה ר"מ אומר כו' דהטעם משום שאינו יכול להפקיע קנין הגוף של אשה ע"ש. וה"נ דכוותה אבל לענין עומר פריך שפיר דמיקרי קציר נכרים דהא קיי"ל ב"ב (קל"ט) דהכותב נכסיו לאחר מהיום ולאחר מיתה כל הפירות המחוברים בשעת מיתה הוא של היורשים מטעם דמיקרי פירות והגדל ברשותו הוא שלו ולכך שמין אותם ללוקח וה"נ מיקרי קציר נכרים ואף דנימא דאחר כך כשבאו לארץ היה שלהם כמו דאיתא שם דבבן מחמת שדעתו של אדם קרובה אליו גם פירות המחוברין שלו מכל מקום כיון דמתחלה קודם שכבשו ישראל איקרי שלהם דאז עדיין הי' לאמוריים קנין פירות שפיר מיקרי קציר נכרים אבל לאסור אינם יכולים כיון דהגוף שייך לישראל כדמוכח ב"ק (דף צ') וזה נכון ועיין כתובות (דף ע"ט) דכל דבר שאין גזעו מחליף מיקרי קרנא:

דף סב.

מתניתין השוכר את הפועל לעשות עמו כו'. עיין ב"י יו"ד (סי' קל"ג) שהביא בשם א"ח דבדיעבד אינו אסור אלא לו כיון שהוא מחמת קנס אבל לא לאחריני ותמה עליו בס' שער המלך (פ"ה מה' אישות) דהא מבואר בגמ' דאסור גם לאחרים בההוא דיהבי לי' חיטים באגרי' דא"ל ר"ח דליקלינהו וליבדרינהו דלמא אתי לידי תקלה ע"ש. ולכאורה היה נראה לתרץ דכיון דטעמי' דמתיר לאחרים הוא דשכר אינו אסור אלא מטעם קנס לא קנסו אלא לדידי' ואם כן י"ל כיון דמבואר בב"מ (דף פ' ב') דקבלן יש לו דין שומר שכר מטעם דתפיס לי' אאגרא ומבואר בשו"ע יו"ד (סי' ק"כ) לענין טבילת כלים דישראל מנכרי הוה ספיקא אי קונה משכון ע"ש ואי אמרינן דישראל מנכרי קינה משכון וקנה הישראל היין לשם משכון עד דפרע לי' ואם כן כשמחזיר לו אחר כך משכונו הוה כמכרו לו ושפיר הוה דמי יי"נ ואסור מדאוריית'.ואו"ח מיירי בפועל דלא שייך תפיס לי' אאגרא ואינו אסור אלא מטעם קנס משא"כ לקמן דמיירי שהשכיר ספינתו ליין נסך וי"ל דמיירי שהוא בעצמו הוליך היין ואסור מדאורייתא דיין נסך תופס דמיו והוה כמכירה מטעם דקנה משכון אך לפמ"ש הר"ן בקידושין (דף מ"ח) גבי אומן. דלא שייך קונה משכון משום דאינו תופסו לשם משכון ע"ש. א"כ נסתר זה ועיין במג"א (סי' תמ"א) שכתב דדוקא לענין טבילת כלים הוה ספיקא משום דנראה כשלו אבל לא למילי אחרינא:

אבל נרא' ליישב דעת או"ח דאין כוונתו דאחר שקיבל השכר יהי' מותר לאחרינא דאז ודאי אסור לכ"ע כיון דחכמים אסרוהו בהנאה אסור לכל כמו בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור מטעם קנס לר"ש ואסור לכו"ע והטעם דנהי דמצינו הרבה דברים שאסרו מטעם קנס ואינו אסור אלא לו כמו גבי מבשל בשבת ומבטל איסור היינו דוקא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה כיון דקנסוהו לאסור בהנאה ממילא אסור לכל העולם דלולי זה אם כן נהנה ג"כ מעט בטובת הנאה:

ובזה נראה ג"כ הטעם של הפוסקים דחליפי איסורי הנאה מותרים לגמרי אפילו לדידי' ולכאורה מ"ש מכל איסורי הנאה דקנסינן ליה כדאיתא בפרק הניזקין (דף נ"ד) ומנלן דלא קנסינן גם בחליפי איסורי הנאה. אך לפי הנ"ל ניחא דגבי איסור הנאה אם איתא דקנסינן הוה אסור גם לאחרינא כמו גבי חמץ שעבר עליו הפסח וכוונת הא"ח הוא דאם בדיעבד השכיר עצמו ליין נסך יש תקנה שלכתחלה לא יקבלנו מן הנכרי לצורך עצמו רק לצורך עניים וזה ודאי מותר כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מטעם קנס וא"כ היכא שמתחלה אינו מקבלו לצורך עצמו לא שייך קנס ורק במוכר יין נסך דחליפין אסור מה"ת לא מהני הך תקנתא דנהי דישראל אין כוונתו לזכות לצורך עצמו מ"מ הנכרי לא יהיב רק בעד היי"נ ואסור ממילא כיון דתופס את דמיו משא"כ בשכר דאינו אסור אלא מטעם קנס א"כ אינו אסור אלא במקבלו לצורך עצמו אבל לא במקבלו תיכף ע"מ שלא לזכות לעצמו רק לצורך עניים ושפיר כתב א"ח דטוב לקבלו ולחלקו לעניים משיניחנו לנכרי אבל באם קבלו כבר לצורך עצמו בודאי אסור גם לאחרים כדמוכח בגמר' וא"ש: והנה באורח חיים כתב שם ולדעת הרמב"ם נראה דאסור כו' ולפמ"ש דמיירי שמיד אינו זוכה הפועל אלא לצורך עניים היאך מוכח ברמב"ם דאוסר ונראה לומר דהנה הרמב"ם (פ"ה מה' נדרים) כתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחילופיהן ספק כו' ואם עבר ונהנה נהנה. ותמה שם הלח"מ דהא הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א) פסק דהדמים מותרים אף לדידי' ועוד תמה הר"ן דלמה פסק לחומרא בספיקא דרבנן דמדאורייתא ודאי מותר דהא אינו תופס דמיו חוץ ע"ז ושבועות. ולכאורה היה נראה לומר דהרמב"ם מפרש כפירוש הר"ן דהאיבעיא דוקא למחליף עצמו ומדרבנן מטעם קנס רק דהרמב"ם סובר כיון דהאיבעיא לא איפשטא ואמרינן במסכת ביצה (ד"ד) דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקא מדרבנן לחומר' ונדרים הוה דשלי"מ כדאיתא נדרים (דף נ"ט) מטעם דאיתא בשאלה לכך פסק לחומרא דחליפי קונם אסור ואפילו מיירי שהדירו חבירו אם כן אין בידו לשאול מכל מקום הא מדברי הרמב"ם (פ"י מנדרים הי"ב) דהמדיר לוקה אם מהני משום בל יחל ואם כן שפיר אסור ליהנות לחבירו מהחילופים כיון דהוא ספיקא בדשיל"מ כיון דבידו להשאיל ודמיא לאוסר על חבירו בשבועה דודאי אין על חבירו שום איסור מחמת השבועה רק שלא יגרום לחבירו העברת השבועה כמ"ש הלח"מ (פ"ד מה' שבועות ה"ד) ושפיר מיקרי דשיל"מ כיון דכל האיסור הוא מחמת המשביע ולגבי' הוה דשיל"מ משא"כ בכל האיסורים פסק הרמב"ם שפיר דמותר אפי' לדידי' מחמת ספיק' דרבנן לקולא: ובזה ניחא נמי מה שפסק הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים) דפטר חמור דמיו אסורים והשיג עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא דודאי אינו אסור רק עד שיפדה החמור והוה דשיל"מ כיון דאפשר בפדיון ודמי להקדש דהוה דשיל"מ בפדיון כן היה נראה לכאורה. אך אכתי קשה דאמאי סתם הרמב"ם דאסור דמשמע אפי' בהחליפו אחר דאמאי כיון דאינו אסור אלא לדידי' מטעם קנס. וכן הקשה בלח"מ וגם מ"ש הרמב"ם דאם עבר ונהנה נהנה אינו מובן כלל דאם כוונתו דאינו לוקה מספק כמ"ש הכ"מ אין זה במשמע כלל וגם פשיטא דאינו לוקה כיון דאינו אלא מדרבן ולכן נראה לומר דהרמב"ם מפרש דהאיבעיא היא אפי' מדאורייתא דחילופין אסורים כמו גידולים וא"כ אסור אפילו לאחרים ובעי למיפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאלמא דמותרים החליפים וע"ז דחי דלמא לכתחלה הוא דלא פירוש דכל איסורי הנאה שמכרם ועביד איסורא שוב הדמים מותרים דהוה כדיעבד כיון דכבר עביד איסורא ונהנה מהם אבל בקונם פירות אלו על פלוני והחליפם המדיר דאכתי לא עביד איסורא י"ל דהחליפים אסורים דאם יהנה מהם מיקרי נהנה מאיסורי הנאה משא"כ בכל איסורי הנאה דכבר החליפום ועביד איסורא כבר שוב החליפים מותרים דאיסורא דעביד עביד. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דאוסר פירותיו על חבירו אסור בחלופיהם פי' אם החליפם המדיר דזה מיקרי לכתחלה כיון דאכתי לא אתעבד בהן איסורא ואסור לחבירו ליהנות בהם דזה מיקרי לכתחלה ואם עבר ונהנה בהם דהיינו שהחליפם המודר נהנה פי' מותרים החליפים לו דזה דמי לכל איסורי הנאה דאם מכרן מותר ליהנות בדמים כיון דכבר עביד איסורא מותרים החליפים וא"ש:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה הראב"ד דהא בגידולין לא מיבעיא כלל. ולפי הנ"ל ניחא דודאי דבגמ' לא איבעיא בגידולין היינו ע"כ למאן דסבר זה וזה גורם אסור אבל למאי דפסקינן זה וזה גורם מותר אם כן גידולי איסורי הנאה מותרים כמו שפסק הרמב"ם (פרק י' מה' מעשר שני) אך אי אמרינן דחליפים אסורים מחמת דמיקרי לכתחלה אם כן גם הגידולים אסורים דזה וזה גורם לכתחלה אסור ובכל איסורי הנאה מיקרי דיעבד כיון דכבר עביד איסורא בשעת נטיעה מה שאין כן בקונם דאכתי לא איתעבד איסורא היכא דנטען אחר ובודאי גידולים לא עדיפי מחליפין ושפיר פסק הרמב"ם דאף בגידולים הוה ספיקא:

ולפ"ז לפי מה שהעליתי בדברי הרמב"ם דכל זמן דלא עביד איסורא החליפים אסורים כמו גידולים ואם כן גבי פועל העושה ביין נשך אם לא חכה בו לצורך עצמו אלא לצורך אחרים א"כ מדינא אסור השכר גם לאחרים כמו הגידולים דכיון דאכתי לא איתעביד איסורא ודמי לחלופי קונם והא דאמרי' דאינו אסור אלא מטעם קנס היינו באם קבלו כבר ואם כן דמי לחליפי איסורי הנאה דמכרם הדמים מותרים מה שאין כן כל זמן שלא קיבלו ואם יקבלנו לצורך עניים אז אסור מדינא כמו כל חליפי דקונם דהוה כמו גידולין ומיקרי לכתחלה כנ"ל. מה שאין כן לשאר פוסקים דגם חיליפו קונם מותרים ואם כן שפיר יש תקנה לקבלו לכתחלה לצורך עניים ושפיר כתב האו"ח דלדעת הרמב"ם נראה דאסור גם לאחרים:

אך יש לפקפק על מה שכתבתי דהיכא דלא איתעביד איסורא גם החליפים אסורים אם כן במכר נכרי ערלה מהראוי להיות חליפיו אסורים כמו גידולים ובאמת מוכח בעבודה זרה (דף ס"ד) דאפילו דמי ע"ז ביד נכרי מותרים ואמאי לא חשיב כגידולים דכיון דאכתי לא איתעביד איסורא בהו. וכן יש להקשות נמי על דברי הרשב"א הביאם בשער המלך (פרק א' מהלכות חמץ ומצה) דגבי קונם לכך אסורים החליפים לפי שיש להם דמים דלמוכר היו מותרים והוה כגידולין מה שאין כן בכל איסורי הנאה דאין להם דמים ע"ש ואם כן קשה דבמכר נכרי ע"ז דשפיר יש לו דמים לנכרי בע"ז אם כן יהיו דמיו אסורים דהוה כגידולים וצ"ע כעת:

ועפ"י הנ"ל מיושב מה שתמה המשנה למלך (פ"ה מאישות) על דברי התוספת ד"ה והתנן שהקשו דמאי פריך שאני התם דהוה בדיעבד והא כבר תירצו התוספת דמשמע דאסור אף לאחרים והתם לא קאמרינן אלא לדידיה אסור לכתחלה עיין שם. ולפי הנ"ל יש לומר דהתוספת כאן מפרשים כפירש הרמב"ם דתירץ הגמרא הוא לחלק בין היכא שכבר איתעבד איסורא להיכא שעדיין לא נעשה האיסור אם כן שפיר יש לומר דאסור גם לאחרים היכא דלא זכה בהם לצורך עצמו אם כן שפיר אסור גם לאחרים דהוה כמו חליפי קונם ושפיר מקשה התוספת דלמא מיירי לאחרים ולכתחלה היכא דלא זכה בהם לצורך עצמו דאסור גם לאחרים דהוה כגידולים וא"ש: רש"י ד"ה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת כל שכרו מותר דאע"ג דאגרא דיהיב ליה לא משום מלאכה אחרת היא כו' ולכאורה קשה טובא דהא לקמן (דף ס"ה) איכא תרי אוקימתא בגמרא דאביי מתרץ דמתניתין מיירי ג"כ לעיתות ערב וא"כ לא שייך לומר דאגרא דיהיב ליה לא משום מלאכה אחרת היא דהא באמת מגיע לו שכר מחמת המלאכה הראשונה. וגם לפי אוקימתת רבא דאמר לו חביות חביות בפרוטה הא לדידי' צריך להשליך פרוטה אחת לים דעכ"פ שכר חבית אחת אסור וא"כ למה כתב רש"י דכל שכרו מותר והוא דלא כמאן. ונראה לומר דרש"י נקיט אליבא דאביי דמיירי שאמר לו לעתות ערב לאחר שגמר מלאכה הראשונה רק דקשה א"כ פשיטא דשכרו מותר ולכך פירש"י דאשמעינן מתניתין להיתירא אפילו דהעכו"ם אומר לו בפירוש שמשלם לו עבור חביות יין נסך רק דקיי"ל בח"מ (סי' פ"ג) דאם יש עליו שתי הלוואות והלוה פרעו בשביל הלוואה אחת הרשות ביד המלוה לתופסו על החוב השני וה"נ נהי דהנכרי נותן לו מעות בשביל היי"נ מ"מ הישראל שרי ליקח בשביל מלאכה אחרת ולא הוה שכר יי"נ:

או יש ליישב באופן אחר דהנה בשוכרו חביות חביות בפרוטה מן התורה בודאי בטל חד בתרי רק דמטבע חשיב ולא בטל או דאיסורי ע"ז במשהו כדאיתא לקמן (דף ע"ד) ולכך צריך להשליך וא"כ י"ל לפי מאי דבעי לקמן בשכרו סתם יינם אי שכרו אסור והטעם משום דאינו אלא מדרבנן לא אסרו השכר. א"כ ה"נ בנתערב דג"כ אינו אלא מדרבנן כנ"ל דכל שכרו מותר ולא אסרו בכי האי גוונא וא"כ ממילא כאן בשוכרו למלאכה אחרת אף שהעביר לו חבית יי"נ כל שכרו מותר דהא מה"ת חד בתרי בטל רק דמדרבנן אסור ודמי לסתם יינם דשכרם מותר. וכל זה הוא לפי האיבעייא דלסתם יינם שכרו מותר משא"כ לפי מה דמסקינן לקמן דגבי סתם יינם נמי אסור ממילא בשכרו למלאכה אחרת והעביר לו חביות יי"נ עכ"פ שכר חביות אסור ולא בטל מדרבנן מטעם דבר חשוב או דהחמירו באיסורי ע"ז ושפיר כתב רש"י לקמן (דף ס"ה) דצריך להשליך פרוטה אחת לים:

והנה יש לספק דהא דהשכרה אסורה באיסורי הנאה אם הוא מדאורייתא או אפשר דאינו אלא מדרבנן דדוקא מכירה אסור מדאורייתא שנהנה מגוף הדבר אבל השכרה באיסורי הנאה דאינו אלא גורם בעלמא אפשר דלא מיתסר מדאורייתא. ומהא דאמרינן בגמ' דקנס קנסו ביי"נ היינו דוקא בדיעבד לאסור שכרו ודאי אינו אלא מדרבנן דלא עדיף ממכירה בכל איסורי הנאה דבדיעבד דמיו מותרים אבל השכרה לכתחלה משמע דאסור מדאורייתא דהוה כמו מכירה לכתחלה באיסורי הנאה. והנה מדברי הב"י באו"ח (סי' ת"נ) שהביא בשם תשובות ריב"ש דבחמץ מותר לכתחלה להשכיר בהמתו להביא עלי' חמץ דדוקא ביי"נ שתופס דמיו אסור ע"ש א"כ מוכח להדיא דלא מתסר אלא מדרבנן דודאי מדאורייתא אין לחלק ליי"נ לשאר איסורי הנאה לענין לכתחלה רק לענין דיעבד אם שכרו מותר אלא ע"כ צ"ל דהשכרה אפילו לכתחלה לא מיתסר מדאורייתא דאינו דומה להנאה דמכירה דאינו אלא גורם כמ"ש הריב"ש שם ולא גזרו חכמים רק ביי"נ שתופס דמיו והחמירו בו לא בשאר איסורים:

אך מדברי התוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר מה"ח מבואר להדיא דהשכרה באיסורי הנאה אסור מדאורייתא דאי לאו הכי לא מקשה הגמרא מידי דהא איצטריך לפני עור לאסור מדאורייתא ע"ש. ומבואר מדבריהם להדיא דאפילו בשאר איסורי הנאה אסור ההשכרה. ופלא בעיני מדוע לא הביאו דברי תוס' אלו בסי' ת"נ דמבואר בדבריהם לאסור בכל איסורים. אך קשה לי טובא על שיטת הפוסקים דהשכרה אסורה מדאורייתא באיסורי הנאה ומ"ש מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"א) דהנודר הנאה מחבירו לוקח בפחות ע"ש דדוקא בזביני מציעא הוה הנאת שניהם אבל בפחות לא מיקרי הנאה א"כ נראה דגם להשכיר באיסורי הנאה בפחות מעט מותר מדאורייתא דנראה דאין לחלק כלל בנודר הנאה מחבירו דודאי מותר לעשות אצלו מלאכה בפחות כמו מכירה בפחות וה"נ בודאי שרי גם באיסורי הנאה מדאורייתא רק מדרבנן אפשר דאסור דגם בנודר הנאה אסור מדרבנן דדילמא ימכור בשוה כמבואר ביו"ד (סי'רכ"א סעיף ה') דדוקא בנודר מכל ישראל מותר בפחות ולא גזרו וא"כ דמדאורייתא בודאי אינו אסור אלא השכרה בשוה אבל לא בפחות מעט ומכש"כ בחנם דשרי דנהי דמחזיק לו טובה מ"מ לא עדיף מהשכרה בפחות דמותר מדאורייתא. והא דמבואר בפוסקים דאסור למזוג ביי"נ לנכרי אפילו בחנם (עיין סי' קל"ג) צריך לומר דהיינו מדרבנן כמו בנדרים דאסור מדרבנן שמא ימכור בשוה:

ולפ"ז יש לתמוה על דברי התוס' פסחים דמשמע מדבריהם דאפילו בחינם אסור מדאורייתא ואמאי ומ"ש מהא דלוקח בפחות גבי נודר ואינו דומה כלל למתנה באיסורי הנאה דאסור מדאורייתא דהתם לא שוה כלל ומה שמקבל הנאה אפילו מעט מקרי הנאה משא"כ לעשות מלאכה באיסורי הנאה אם אינו מקבל כל שכרו נראה דמותר מדאורייתא ומכש"כ בחנם דשרי מדאורייתא וצ"ע: ואולי י"ל לדברי התוס' לחלק בין נדרים לשאר איסורי הנאה דהתם אזלינן בתר כוונת הנודר ומסתמא אין דעתו לאסור רק בענין דמיקרי הנאה בלשון בני אדם משא"כ בשאר איסורי הנאה הכל אסור ודוחק קצת:

שם גמ' והרי שביעית דתופסת את דמיו כו' ולכאורה קשה אמאי לא מקשה מהקדש דתופס את דמיו ומ"מ העושה מלאכה בהקדש שכרו ודאי מותר כמו כל האומנים העושים מלאכה בבית המקדש דשכרם מותר. ונראה דדוקא גבי יי"נ דתופס את דמיו והדבר גופי' אינו יוצא מאיסורו שפיר יש למגזר שכר אטו דמים כמ"ש התוס' אבל הקדש דתופס את דמיו ויוצא לחולין לא שייך למיגזר שכר אטו דמים דשכר בודאי הדבר גופי' נשאר בהקדשו ודמים מוציא הגוף לחולין וזה פשוט ולכך מקשה משביעית דהדבר נשאר בקדושתו כדאיתא לעיל (דף נ"ד ב'):

שם גמ' קנם הוא שקנסו חכמים בחמרין וביי"נ. ולכאורה צריך להבין לפמ"ש הר"ן דמיירי בחמרים העושים מלאכה באיסור כגון שהביאו יותר מדאי דזולת זה אמאי קנסו וכמו שמפורש בירושלמי א"כ למה צריך לחלק בין שביעית ליי"נ דלא קנסו בפועל דלמא מיירי מתניתין דפועל במלאכה המותרת ולכך לא שייך קנס וצריך לומר דגמ' סובר דמתניתין סתמא קתני משמע אפילו במלאכה האסורה וגם מברייתא דנקיט דוקא גבי חמרין ולא נקט פועל משמע דפועל לא קנסו גבי שביעית אף במלאכה אסורה. אך לכאורה יש להקשות דהיאך אפשר לאוקמי' מתניתין במלאכה אסורה א"כ אמאי לקט ירק היום שברו מותר דטעמא משום דלא מיקרי מכר רק שכר ותיכף זכה עבור הבעל הבית הא במלאכה אסורה נימא דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ועיין משנה למלך (פ"ג מה' רוצח) הביא בשם מוהרי"ט שצידד דאף באיסור דרבנן אמרינן דהשליחות בטל וזכי' מטעם שליחות הוא כמבואר בפוסקים. ולפמ"ש התוס' בד"ה לקט ניחא דמ"מ אינו כוונתו לזכות בשביל עצמו וזוכה בעל הבית כשמגיע לידו או אפשר דמיירי שקצר כדרך הקוצרים דאסור בשביעית כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) ואעפ"כ לא מיקרי לדבר עבירה דהזכי' בעצמה אין בה עבירה רק המלאכה של קצירה נעשית באיסור ולכך שפיר זכה לבעל הבית וא"ש:

תוס' ד"ה ותנן מכרן וקידש בדמיהן כו' תימא לפי מה שפי' בקונטרס כו' מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' ע"ש עיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שתמה על ד' תוס' אלו דהא כבר תירצו דמשמע אפילו לאחרים ולא שייך לכתחלה אלא לגבי דידי'. ונראה דהתוס' מפרשי כאן אליבא דרש"י דהאיבעייא בנדרים היה לגבי אחרינא והכריחם לזה מחמת קושיית הר"ן בנדרים דכיון דאיבעייא לא איפשטא הוה לן למיזל לקולא במידי דרבנן ואמאי כתב רש"י לפסק הלכה דאסור לגבי דידי' ולכך מפרש התוספ' הכא אליבא דרש"י דרש"י סובר דהאיבעייא הי' אי איסור גם לגבי אחרינא אבל לדידי' פשיטא לי' דאסור מטעם קנס ובעי למפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאלמא דשרי לאחרינא דאי לאו הכי אמאי מקודשת ודחי דלמא בדיעבד פירש דדוקא לגבי קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי ואל תתמה על הלשון של הגמ' דקרי לה להך דיעבד כי גם תוס' ישנים בנדרים מפרשי כן לפי שיטתם דאיבעייא הוא לגבי דידי' והפשיטות היה דאלמא חליפין שרי דאי לאו הכי היה צריך לקדשה פעם אחרת דחליפי חליפין שוה לחליפין ומפרשי שם תוס' ישנים דהדיחוי הוא דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד היינו דלענין קידושין לא רצו חכמים להחמיר. ואם כן יש לפרש כן לדברי רש"י אי אמרינן דאיבעייא היה לגבי אחרינא דדחי הגמרא דאין לפשוט מהא דמקודשת דדלמא היינו דיעבד פירש דלענין קידושין דוקא מקודשת. ועיין תוס' חולין (דף ד' ב') ד"ה מותר ולכך כתב רש"י דלדידי' אסור ולאחרינא שרי משום דאיבעייא לא אפשיטא בנדרים אי אסור לאחרינא ואזלינן לקולא בספיקא דרבנן ואם כן שפיר מקשה התוס' אליבא דרש"י דאכתי מנא ליה להקשות דהא יש לדחות כדדחי בנדרים דהיינו דוקא בדיעבד פי' לענין קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור גם לאחרינא:

ומה שהקשו תוס' ישנים והר"ן בנדרים דלאחרינא ודאי שרי כדאמרי' גבי חמצן של עוברי עבירה נראה לומר דרש"י יתרץ דמשם אין מוכח רק גבי איסורי הנאה דרבנן דשרי לאחרינא בדיעבד דהא חמץ לאחר הפסח אינו אלא מטעם קנס אבל באיסורי הנאה דאורייתא אפשר דאסור גם לאחרינא או אפשר לומר לשיטת הפוסקים דחליפי חליפין עדיפי דמותרים גם לדידי' אם כן ממילא אין ראי' דחליפין שרי לאחרינא דאפשר לומר דגם לאחרינא אסור מדרבנן והא דשרי דגבי חמצן של עוברי עבירה היינו משום דמאי דמצי למיעבד בהיתרא עבדי ובודאי החליפו חמצן וחזרו והחליפו והוה חליפי חליפין דמותרין גם לדידי' דהא סתמא קתני מפני שמחליפין. וי"ל שהחליפו שני פעמים ולכך לא מצי פשיט מהתם דחליפין מותרים לאחרינא כנ"ל:

ובזה מיושב קצת דברי הרא"ש בקידושין (דף נ"ו ב') דמתחלה כתב דהדיוק של הגמ' הוא דמשמע שאסור גם לאחרים ובודאי מותר מהא דחמצן של עוברי עבירה ואח"כ כתב דמשמע דגם חליפי חליפין אסורים ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמסיק הרא"ש שם דחליפי חליפין מותרים ממילא לא מוכח מידי דמותר לאחרינא מהא דחמצן של עוברי עבירה די"ל דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דעבדי בהיתירא והחליפו שני פעמים דהוה חליפי חליפין כנ"ל: תוס' ד"ה בדמיהן מקודשת. משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש כו' והלשון תמוה לכאורה דלמאי צריך לדייק הא בהדיא קתני במתניתין דמקדש בערלה דאינה מקודשת. ונראה לפרש דהתוס' רצו לשלול מה שתירצו בקידושין (דף נ"ו ב') דמיירי דאין באפרן שוה פרוטה או שלא כדרך הנאתן ולכך לא קשיא מרישא דקתני אינה מקודשת ולכך דייקא מסיפא דקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמשמע דבגוף הערלה לעולם אינה מקודשת דאי לאו הכי ליפליג וליתני בדידה היכא דאיכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתה או באפר: ובזה מתורץ מה שתמה המשל"מ על דברי התוספת דהא שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ולפי הנ"ל מיושב דאכתי משכחת בערלה גופא וכגון שהוא חולה ושלא כדרך הנאתן מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא פסחים (דף ה') והנה מה שתירצו התוספת כאן דכמו שהוא בעין אסור למכרו מה"ת משמע דאסור למכור שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתו נמי אסור דנהי דאצל חבירו יהיה שלא כדרך הנאה מ"מ המכירה חשובה כדרך הנאתה ואסור מן התורה והנה נפשט מכאן ספיקו של המשל"מ (בפי"ד מהל' אבל) שנסתפק אי מותר למכור דבר שנפסל מאכילת אדם והוא איסור הנאה ע"ש. ומדברי התוספת כאן נראה דאסור דהמכירה מכל מקום מיקרי כדרך הנאתה אלא דיש לי כאן מקום עיון וקשיא לי טובא דמהכא מוכח דכל איסורי הנאה אסור גבי ההשכרה דמיקרי נהנה והא מת אסור בהנאה מג"ש דשם שם כמבואר בסנהדרין (מ"ז) ובע"ז (דף כ"ט) ואפ"ה לא מצינו דאסור גבי' ההשכרה ונותנין שכר על שמירת המת וטיפול קבורתו ומ"ש מכל איסורי הנאה דאסור להשכיר וגם הקדש מותר ליטול שכר על שמירתו כדאמרינן ב"מ (דף נ"ח) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן דמיירי בנושא שכר ואמאי הא הוה נהנה מהקדש ואפילו לשיטת הפוסקים בטור או"ח (סימן ת"נ) דבכל איסורי הנאה מותר השכרה ודוקא ביי"נ אסור מדרבנן משום שתופס את דמיו משא"כ בכל איסורי הנאה ומותר להשכיר חמור להביא חמץ מ"מ קשה מהא דאמרינן פסחים (דף צ') וב"ק (דף י"ב ב') דלריה"ג דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים הוא מותר למכור קדשים קלים ואמרינן נמי ב"ק (שם) דבכור בזה"ז מותר למכור אותו תמים והא הוה נהנה מהקדש ופשיטא דכל איסורי הנאה אסורים במכירה מדאורייתא מדאמרה תורה גבי נבילה או מכור לנכרי ש"מ דאיסורי הנאה אסורים במכירה כמ"ש הר"ן נדרים (דף מ"ז) ע"ש ותוספת ישנים והרשב"א לנדרים ע"ש:

וליישב זאת צריך לומר דודאי מכירה אינו חשיב הנאה מגוף הדבר ואיסור הנאה אינו אלא סיכה ושאר תשמיש לגוף אבל מכירה אינו מגוף הדבר ועיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שצידד לומר כן והא דאסרה התורה מכירה באיסורי הנאה היינו דחשיב הנאה מגוף הדבר שכיון שהנכרי קונה לאכיל' ומחמת זה נותן לו המעות הוה כמו מאכיל לבהמתו דאסור באיסורי הנאה דחשיב נהנה מגופו וה"נ נהנה ישראל מגוף הדבר מה שהנכרי אוכלו ובעבור זה קונה אותו וא"כ ניחא דלכך מותר מכירה בקדשים קלים כיון דגוף המכירה אינו חשיב הנאה רק מה שחבירו נהנה מגוף הדבר והכא שקונה אותו להיות ממונו לאחר שחיטה דאז מותר בהנאה ממילא מותר המכירה דמה שחבירו אוכל לא עדיף מהוא עצמו כיון דאז מותר וכן גבי השכרת באיסורי הנאה למאן דאוסר בכל איסורי הנאה היינו נמי משום דהנכרי מחזיק בגוף הדבר לתשמיש גופו ועי"ז פורע השכר לישראל הוה כמו נהנה מגוף הדבר משא"כ במת מותר ההשכרה לכ"ע דלא הוה נהנה מגופו רק גורם בעלמא וניחא הכל. וא"כ לפ"ז ודאי דמותר מה"ת למכור איסורי הנא' שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתן אף דהמכירה היא כדרך הנאתן מ"מ המכירה בעצמה ליכא איסורא דאינו חשיב הנאה מגופו רק מה שחבירו נהנה חשיב אצלו הנא' וא"כ כיון שהוא שלא כדרך הנאה ודאי שרי דהא בכה"ג מותר מדאורייתא ודמי למכירת קדשים קלים דמותר מחמת שחבירו נהנה בהיתר ואם כן דברי התוספ' כאן צ"ע:

והנה תירוץ התוספ' מחוסר הבנה דמתחלה משמע דכוונתם דלכך אינה מקודשת משום דעביד איסורא דהוה הנא' מה שקדשה ולבסוף מסיימי דלא דמי לשדה עפרון דכסף ראוי לכל דבר והכא אינו ראוי וא"כ לא הוה צריכי למימר דהקידושין חשיבי הנאה ובאמת לפי מה שרצו לומר דאינה מקודשת משום דעביד איסורא יש לראות דתליא בפלוגתא דעביד מהני דאי אמרינן אי עביד מהני אמאי אינה מקודשת והמשל"מ עמד בדברי התוס' האלו וכתב שמתחלה ועד שוף נתעלמה כוונתם ע"ש פרק ה' מהלכות אישות:

תוס' ד"ה נמצא זה פורע חובו כו'. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד כו' ולכאור' קשה אמאי לא מקשה ממתניתין דקידושין לרבא דאית לי' אי עביד לא מהני וא"כ יבטלו הקידושין. וצ"ל דהתוספת סברי דאיסור מכירה בשביעית אינו אלא מדרבנן וקרא דלאכלה אסמכתא בעלמא הוא וכן משמע מתירוצם קמא דמשום פרי' ורבי' אקילו ביה רבנן ואי הוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כדאיתא יבמות (דף צ'): שם ע"ב תוס' ד"ה העלה לי פירות כו' לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כו'. דבריהם מגומגמים בעיני ובעניותי לא יכולתי לעמוד על תוכן כוונתם. והנראה מדבריהם דמ"ש להיות המעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כוונתם ללוקח המעות דהיינו המוכר דהא קאי ללוקח בעד מעות של מעשר שני. ומה שכתבו אחר כך דאיסור מקח הוא דרך חילול ע"כ קאי ללוקח דבר שאינו אכילה ושתיה דדבר אכילה ושתי' הוא עיקר המצוה כמבואר בכתוב ונתת הכסף בבקר ובצאן רק דבר שאינו אכילה אסור לקנות ממעות מעשר שני שיהי' המעו' חולין ביד הלוקחו דלא אתרבי מקרא אלא פרי מפרי כו' וכוונתם לתרץ מה דמשמע ממתניתין דמעשר שני דלחי דומיא דמת מותר וע"ז כתבו דבאמת מותר היכא דנשאר הדבר בקדושתו ביד הלוקחו דהיינו המוכר רק לקנות בעבורו צרכי מת אסור. ולפ"ז צריך לומר מה דמוכח הכא דאסור לפרוע חובו ממעשר שני או למכור מעשר שני. ובודאי דמיירי התם שישאר המעשר שני בקדושתו דדרך חילול ודאי שרי כמבואר בהדיא במתניתין (פרק ד' ממעשר שני) צ"ל דהוא מדרבנן בעלמא כדמוכח מירושלמי דגם לחי אסור והיינו אפי' שישאר המעות בקדושתו ומכל מקום מ"ש התוספ' כמו גבי שביעית דבעינן שתהי' שביעית ביד הלוקח לא ידעתי כוונתם ועונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים:

דף סב:

תוס' ד"ה חמרין דנפיש אגרייהו פי' ורווחי טפי כו' עיין בר"ן שהקשה דלמה קנסו בחמרין מה קא עבדי ותירץ דמיירי שהביאו בעבירה ע"ש. והנה לכאורה מתוס' דכאן נראה דהטעם הוא דבחמרין דמי לסחורה ואסור ולכך קנסו כמו דאסור לסחורה בפירות שביעית כך אסור להשתכר במלאכה רק בדבר מועט לא מיקרי סחורה והוה כמכירה דבר מועט דמותר כמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע כו' אלא דלפ"ז תקשה למה אמר הגמ' פועל דלא נפיש אגרי' לא קנסוה דמשמע שלא קנסו על דבר מועט ת"ל דלא עביד מידי דליקנסי' דודאי להשכרה דבר מועט אין איסור כלל דאין לומר דדוקא למכור דבר מועט שרי מחמת דנתפס המעות בקדושת שביעית וקרינן בי' לאכלה שיקנה דבר מאכל אבל בשכירות דאינו נתפס המעות בקדושת שביעית אסור אפילו דבר מועט כמו לפרוע חוב בפירות שביעית דאסור אפילו דבר מועט ולכך צריך לומר דלא קנסו היכא דלא נפיש אגרא אלא דמבואר בפירוש המשנה (פ"ד משקלים) דשומרי ספיחי שביעית היו נוטלין שכרם כו' מוכח בהדיא דשרי השכרת מלאכה בפירות שביעית דלאו סחורה מיקרי וע"כ צ"ל כתירץ הר"ן דמיירי שעשה מלאכה בעבירה ומה שכתבו התוספת דדמי טפי לסחורה היינו ששייך יותר למיגזר שכר אטו דמים מחמת דדמי קצת לדמים ממש מחמת שהוא הרבה וכן צ"ל במה שהקשו תוס' לקמן ד"ה דאגר לסתם יינם דשאני התם דנפיש אגרייהו כו' ולכאורה מ"ש גבי יין נסך לחלק בין נפיש אגרייהו או לא נפיש וגבי שביעית היינו משום דדמי לסחור'. אך לפי מה שכתבתי ניחא דמחמת דנפיש אגרי' דמי לדמים ושייך יותר למגזר שכר אטו דמים:

תוס' ד"ה שכרו לסתם יינם כו' עיין מה שהקשה מהרש"א דהא כתבו לעיל דמיירי בדיעבד והשאלה היה על מעשה כו' ונראה לומר דודאי כל זמן שלא קיבל שכרו מיקרי לכתחלה ואסור לקבלו מן הנכרי ואם כן י"ל דאיירי לעיל שלא קיבל עדיין שכרו:

תוס' ד"ה וליקברינהו בעינייהו כו' ולאחר שנעשה עפרא אין לחוש כו' עיין במהרש"א שהקשה דאכתי קשה למה בכל הנקברים סגיא בלא בי קברי ע"ש. ונראה לתרץ דהא כתבו התוס' לעיל (דף מ"ג ב') ד"ה אמרו לו ובחמץ לא שייך החשש זבל מחמת שאינו אסור אלא כדרך הנאה ואם כן מה שכתבו התוס' כאן דלחוש לאחר שנעשה עפר היינו דוקא הכא בע"ז דאסור אפי' שלא כדרך הנאה משא"כ בכל הנקברין דהיינו בשור הנסקל דאכילה כתיב ביה וכן עגלה ערופה ושער דנזיר דהטעם איסורי' בהנא' דאיתקש לקודש כדאי' קידושין (דף נ"ח) אין אסור אלא כדרך הנאה דהקדש גופיה דווקא דרך הנאתו אסור כמבואר פסחים (דף כ"ה) כמ"ש התוס' שם משום דיליף מתרומה ולא חיישינן לזבל כלל רק בעיני' ועל זה כתבו דכל זמן שהוא בעין מוכח מלתא. אך דקשיא לי אמאי לא חיישינן בכל הנקברין לתקלה דלמא ימצאנו נכרי וימכרנו לישראל כמו דאסרינן למכור ביצת נבלה וטריפ' שמא יחזור וימכרנה לישראל ולא שייך מוכח מלתא. וצריך לומר דבאמת אינו מותר רק במקום שאין נכרים מצוים אבל במקום שיש נכרים אכתי יש לחוש לתקלה דימצאנו נכרי וימכרנו לישראל ונהי דעל הבשר לא שייך תשש דהא אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות מ"מ יש חשש על העור וזה נראה טעם המנהג המובא באחרונים לקבור בכור שמת בביה"ק עיין ביו"ד (סי' ש"ז) והוא לכאורה נגד דברי תוס' אלו דכל הנקברים לא בעי קבורה בביה"ק ולפי הנ"ל דעתה רוב נכרים מצוים וחיישינן דלמא ימצאנו נכרי ולכך קוברים בביה"ק דהוא מסתמא מקום מיוחד ומשומר מן נכרים כנ"ל:

תוס' ד"ה יזפי פירות שביעי' כו' צריך לפרש דהאיסור היה מה שהיו אוכלים בחזקת שלהם כו' התוס' אזלי לשיטתייהו במס' פסחים (דף נ"ב ב') ד"ה מתבערין דאין אסור לאחר הביעור באכילה רק צריך להפקירו ואח"כ רשאי לזכות בו דלא כשיטת הרמב"ם וראב"ד (פ"ז מה' שמיטה) ולכך כתבו דהכא מיירי שאכלו בחזקת שלהם דהיינו שלא היו מפקירים בזמן הביעור וכתבו עוד דמיירי דהעניים היו עושים מהם מלוגמא או סחורה כו' וקשה דא"כ אמאי נקיט בגמ' דפרעי להו בשמינית דכיון דאיסורא לאו משים שמינית הוא אלא מחמת הסחורה או מלוגמא ואותו האיסור היה אפילו בפירעון בשביעית מצאתי אח"כ הקושיא במהרש"א. ונראה לומר שמכאן ראי' לשיטת הפוסקים דבעינן דוקא אכלו הפירות אז לא מיקרי חליפי שביעית אבל אם הם עדיין בעין אף על פי שלא היה מיוחדים בשעת החליפין רק יזפי בהקפה מכל מקום מיקרי חליפי שביעית עיין לקמן בתוספת ד"ה יאות הן עבדין לענין יין נסך. אם דוקא באינו ברשותו שרי וכר"ן בזו הסוגיא ולכך י"ל דנקיט בשמינית לגלות דמיירי בנאכלו הפירות אז לא הוה חליפי שביעית ובשמיני' בודאי נאכלו פירות הראשונים דהא היו מחויבים בביעור. ונהי די"ל דמיירי דאיתנייהו בעינייהו רק שהפקירם בשעת הביעור דמהני לשיטת התוס' כאן מכל מקום מיקרי אינו ברשותו כמ"ש גבי יין נסך דאם מכר לנכרי אחר לא מיקרי דמי ע"ז וה"נ משעה שהפקירם הוה כליתנייהו בעולם אפילו דזכי בהם אח"כ מכל מקום מחמת המכיר' הראשונה יצאו מרשותו ולכך לא מיקרי חליפי שביעית משא"כ אי הוה נקיט הגמר' סתמא דפרעי להו אח"כ הוה מקום לטעות שעדיין פירות הראשונים המה בעולם כן נראה לי:

תוס' ד"ה יאות הן עבדין דכיון דבההיא שעתא לא הוה הנך כו' והא דאמרינן בלולב הגזול דמבליע דמי אתרוג בלולב כו' עד שיכלה האתרוג כו'. ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן בשם ר"י דאפילו איתי' בעיין לא מיקרי דמי ע"ז וא"כ ממילא גבי שביעית לא מיקרי חליפי כיון דבשעת החליפין לא היו מיוחד ואם כן קשה מההוא דלולב הגזול דלמה לי הבלעה וצריך לדחוק דע"ה אינו רוצה להקיף כלל רק שיתן לו תיכף המעות. אבל לפענ"ד נרא' לומר לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה נמצא זה פורע חובו כו' דדוקא למכור בשוק מיקרי סחורה אבל למכור מעט ולקנות בדמיו דבר אכילה לא מיקרי סחורה ע"ש מוכח מדבריהם דדוקא משום שקונה בדמיו דבר אכילה דהיינו המעות נתפסים בקדושת שביעית לכך לא מיקרי סחורה. והראי' דפריעת שכירות אסור בפירות שביעית אפילו דבר מועט והיינו משום דליכא מידי למיתפס בקדושתו לכך מיקרי סחורה ואם כן נראה דלמכור בהקפה כיון דאינו נתפס הדמים בקדושת שביעית אפילו דבר מיעט מיקרי סחורה כמו פירעון שכירות וא"כ ממילא אינו רשאי ללוקחו מע"ה בהקפה דיעבור על לפני עור דהא עביד ע"ה איסורא על ידו והא דאמרינן הכא דיאות עבדין היינו דליכא איסורא על הפירעון מחמת פירות שביעית לאחר הביעור אבל תחלת הלואה נראה דאסור דהוה כמו סחורה. כן נראה לפענ"ד. אך מכל מקום קשה קצת דלשון הגמ' משמע דלא הוה איסורא כלל במלתא דגם הלוואה מותרת לגמרי ואמאי לא הוה כמו סחורה וצ"ע כעת:

באו"ד מכאן דקדק הרב ר' אלחנן כו' ומכרה לנכרי בהקפה ומכרה הנכרי לאחר כו' עיין בר"ן מה שהביא בשם הרמב"ן לדחות הראי' מבא עלי' ואח"כ נתן לה דהתם הביאה ליתא בעולם. וע"ש שכתב שמוכח כן מהסוגיא מהא דבעינן דוקא קדמה והקריבתו אבל איתא בעולם הוה אתנן אפי' דנתן לה מקודם וקנתה קודם הביאה ע"ש בדבריו. והנה לדברי הר"ן דמדמה לנתן לה קודם ביאה א"כ מוכח בהדיא דאפי' אם מכר מהנכרי היין נסך לאחר מ"מ הוה דמי ע"ז דהא איתא בעולם ולא דמי לפירות שביעית דנאכלו לגמרי דאי לאו הכי רק נימא דמכר לאחר הוה כמו ליתא בעולם כיון דליתא ברשותיה א"כ קשה בנתן לה ואח"כ בא עליה נמי נימא דאם מכרה לאחר קודם הביאה לא חל אח"כ האתנן וא"כ מאי מיבעי ליה בקדמה והקדישתו דהקדש לא גרע ממכירה דמה לי מכרו להדיוט או לגבוה אלא ע"כ דגם זה מיקרי איתא בעולם לשיטת הר"ן ורק היכא דיין נסך ליתי' בעולם כלל מותר לשיטת הר"ן דהיה כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה. ולפ"ז קשה לי על השו"ע יו"ד (סי' קי"ב) דמשמע שם דהיכא דמכרה הנכרי לאחר בודאי הדמים מותרים עיי"ש בש"ך. ולפמ"ש הדבר במחלוקת שנוי' דשיטת הר"ן אינו נראה כן. והנה לפמ"ש לעיל לתרץ קושיית מהרש"א דלכך נקיט בשמינית לאוריי' דמיירי בנאכלו הפירות הראשונים או שהופקרו בזמן הביעור וחשיב כליתי' בעולם דהוה כמכירה יש ראיה לשיטת הרב ר' אלחנן דמכירה חשיב נמי כליתיה בעולם ועיין ברא"ש בסוגיא זו:

באו"ד ועוד הוסיף רבינו יצחק שאפילו לא מכרה הנכרי כו' דקיי"ל משיכת נכרי קונה כו' הנה יש כאן מקום עיון דלכאורה נראה דלא דמי כלל לפירות שביעית די"ל אפי' איתנייהו בעולם מ"מ הא כבר נתחייב דמים בעד הפירות ומה שפורע אח"כ לא מיקרי חליפי שביעית דהפירות הם כבר שלו והוה כמו בא עלי' ואחר כך נתן משא"כ גבי יין נסך דכיון דאיסורי הנאה לאו דבעלים נינהו כדאמרינן בפסחים (דף ו' א') וב"ק (דף ע"ח) איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קא טבח ע"ש א"כ לא נתחייב הנכרי כלל לישראל ע"י המשיכה ומדוע לא נימא דאח"כ חשיב דמי ע"ז ממש כיון דהיין עדיין ישנו בעין ביד הנכרי ואין לומר דטעמייהו דתוספת הוא מחמת דזכה הנכרי תיכף בתורת הפקר כיון דאיסורי הנאה הוא ולא מיקרי אח"כ דמי ע"ז רק היכא דנתן לו תיכף בשעת מכירה אבל היכא דלקח בלא מעות ותיכף זכה הנכרי בתורת הפקר מה שנותן אח"כ מעות לא מיקרי דמי ע"ז אלא דא"כ לא תליא כלל בפלוגתא דמשיכה בנכרי קונה או מעות דהא במתנה והפקר ודאי משיכה קונה כמ"ש התוספ' לקמן (דף ע"א) והכא כיון דאיסורי הנאה הוא אם כן היה הפקר ובודאי משיכה קונה אליבא דכו"ע וצ"ע כעת:

דף סג.

גמ' וכי אמר לה בטלה זה מאי הוה הא מחסר משיכה כו'. צריך להבין דלר"י דמן התורה מעות קונות ואמרינן בב"מ (דף מ"ו) דבמלתא דלא שכיחא אוקמוה אדאורייתא ע"ש גבי החליף טלה בדמי שור. והכא הוא ודאי מלתא דלא שכיח' כיון דמיירי דחייבי לאוין או כריתות כדאיתא תמורה (דף כ"ט) דבלא זה לא מיקרי אתנן ואם כן נימא נמי דמעות קונות ואפשר לומר דגמ' אזלא אליבא דר"ל דמשיכה מה"ת. אך התוס' בד"ה בזונה נכרית כתבו דשנויא בתרא אזלא אליבא דר"י קשה כנ"ל. והנה לכאורה יש להבין על מאי דמשני בזונה נכרית דמעות קונה הא אמרינן קידושין (דף מ"ח) במקדש בשכר פעולה למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת דהיה מלוה ואם כן ה"נ אמאי קנתה הטלה והא לא עדיף משכר פעולה ונימא נמי דהוה מלוה למ"ד ישנה מתחלה ועד סוף. והיה נראה מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה במכר עיין ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה) אבל נראה לומר דלק"מ דבשלמא גבי קידושין דאין קידושין לחצאין והאומר חצייך מקודשת לי אינו כלום א"כ הקידושין אינם כלום רק עד גמר הפעולה ואז נעשה שכר התחלת הפעולה מלוה משא"כ בקנין מטלטלין נהי דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מ"מ אמרינן דתיכף משעת התחלת הפעולה עד סופו קונה בחפץ לפי ערך בכל רגע וא"כ לא הוה מלוה דהא זכה תיכף לפי ערך המגיע בעד שכר פעולה:

שם גמ' לא צריכא דשווי' ניהלי' אפותיקי דאמר אי מייתינא לך זוזי כו' הנה מפשט לשון הגמרא משמע דלא מיירי דאמר לה מעכשיו רק אפותיקי סתם וא"כ צריך להבין טעמא דמלתא למה הוה טפי אתנן באפותקי דהא אפילו בסתמא מ"מ מחויב היא בשכירות כמ"ש הר"ן בסוגיא זו דאפילו בטלה זה דלא קנתה מ"מ מחויב הוא בדמים ומ"מ לא מיחשב אתנן מפני שלא היה מיוחד בשעת ביאה והיה רשות בידו לסלק במה שירצה ואמאי עדיף טפי אפותיקי דנהי דאינו יכול לסלקו בנכסים אחרים מ"מ הא יכול לסלוקי בזוזי וצריך לומר דבלא אפותיקי א"כ ליתי' שיעבוד' כלל על מטלטלין דמהא טעמא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי דאינם בני שיעבוד ולכך לא מיקרי אתנן אם נתן לה אח"כ דהביאה ליתא אז בעולם משא"כ באפותקי דהוה כשיעבדו בפירוש וסמיך דעתי' עלייהו דאז הם בני שיעבוד וגובה מיורשים אפילו בכתב לו מקרקעי ומטלטלי ומכש"כ בעשאו אפותיקי כמבואר בדברי ב"י ח"מ (סימן קי"ז) בשם הנ"י שפיר מיקרי אתנן בגבתה אח"כ מחמת דשיעבודא התחיל תיכף משעת ביאה:

והיה נראה דתליא בפלוגתא דלמפרע הוא גובה ובלא אפותקי לא שייך למפרע הוא גובה דמטלטלין אינם בני שיעבוד והא דאמרינן פסחים (דף ל') בנכרי שהלוה לישראל על תמצו דאמרינן למפרע הוא גובה כבר כתב שם הרמב"ן דמיירי בשיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי או בעשאו אפותקי עדיף טפי דאז חזינן דשיעבודא עליה. אך קשה דאם כן למאי דקיי"ל כרבא דמכאן ולהבא גובה לא יהיה אתנן אפילו בעשאו אפותיקי ובאמת הרמב"ם (פי"ד מאיסורי מזבח) העתיק הך שנויא בתרא לפסק הלכה וצריך לומר דלענין אתנן הוה לכו"ע באפותיקי מחמת דשיעבודי' עלי' משעת ביאה ולא תליא כלל אי למפרע הוא גובה ובלא אפותקי לא חשיב אתנן מחמת דמטלטלין אינם בני שיעבוד. או אפשר לומר דהכא כיון דעומד בחצרה קנתה בתורת משכון וב"ח קונה משכון ולכך חשיב אתנן דהא גם לענין חמץ מיקרי שלו בישראל שהלוה לנכרי למ"ד ישראל מנכרי קונה משכון כדאיתא פסחים (דף ל"א) ולכך חשיב אתנן שפיר בשעת ביאה תיכף. אך הלשון דחוק קצת דלמה להזכיר כלל אפותיקי הול"ל דמיירי שמסר הטלה תיכף למשכון:

ולכן נראה לומר דלכך לא מוקי לה במסר תיכף לשם משכון דהא אתנן סתמא קתני ומשמע אפילו בבא על אמו כדאיתא ב"ק (דף ע' ע"ב) ואפילו בחייבי לאוין בהתרו בי' קיי"ל דלוקה ואינו משלם רק מכל מקום חשיב אתנן מחמת דמחויב לצאת ידי שמים כדאיתא ב"ק ואם כן לא שייך קונה משכון דהא לא משועבד כלל ומנה אין כאן כו' ולכך מוקי לה בעשאו אפותיקי וחשיב אתנן כיון דיחדו לה בשעת ביאה לשיעבודה ואיכא חיובא עלי' לצאת ידי שמים כנ"ל:

אך אכתי קשיא לי דא"כ למה צריך להיות עומד בחצרה אפילו אין עומד בחצרה והוא עשאו אפותקי אמאי לא יוחשב אתנן ואין לומר דבלא עומד בחצרה לא קנתה אפילו בתורת אפותקי ויכול לסלקה בשאר נכסים זה אינו דהא לר"י קיימינן דאית ליה מעות קונות דאורייתא לא משיכה רק מחמת נשרפו חטיך בעלי' הפקיעו חכמים וזה לא שייך לענין אפותקי סתם דהא שטפה נהר גובה משאר נכסים כמבואר בחו"מ (סי' קי"ז) ולשון הגמ' משמע דמיירי באפותקי סתם ואפילו באפותקי מפורש נמי לא שייך כמ"ש התוס' בבבא מציעא דהיכא דמוכר יכול לחזור טרח ומציל דלמא יתייקר ע"ש (דף מ"ז ב') וה"נ כיון דיכול לסלקו בזוזי שפיר טרח ומציל דהא לענין יוקרא הוא ברשותי' ויכול לסלקו במעות גם מסתימת דברי הפוסקים משמע דבכל אפותקי אפי' במטלטלין לא בעינן קנין חצר רק במעות לבדו נשתעבד לאפותקי וטעמא כדפרישית וצ"ע:

תוס' ד"ה כגון דקאי בחצירה וא"ת לישני תרוויהו בטלה זה כו' וי"ל דניחא ליה כו' אפילו למאן דאית ליה ברירה כו' ולכאורה קשה דאמאי לא יוחשב אתנן משום שאינו מבורר בשעת ביאה ולגבי מחיר כלב דכתיב בקרא חדא אמרינן תמורה (דף ל') דאם אחד נטל תשעה וכלב ואחד נטל עשרה כולם אסורים למאן דלית ליה ברירה דאכל חדא אמרינן דזאת היא המחיר רק למ"ד בריר' אמרינן שם דנברר חדא מינייהו ואינך משתרי ע"ש בגמ' ולמה לא אמרינן ג"כ דאינו חל שם מחיר רק על המבורר בשעת חליפין כמו דאמרינן לגבי אתנן וצריך לחלק דלענין אתנן לא שייך לומר דחל אחדא בשעת ביאה כיון דברשותו להחליפו וליתן אחר כמו שירצה דהא שור בשורי אני מוכר לך מראהו מת כדאיתא מנחות (דף ) ולכך לא מיקרי אתנן כלל דהא אינו מחויב ליתנו לה מחמת ספיקא אבל לענין מחיר לא שייך זה דהא מכל מקום יש כאן אחד תמורת הכלב ואסורים כולם למאן דלית לי' ברירה כנ"ל: תוס' ד"ה ואינו חושש לא משום שביעית כו' הנה לפי מה שהבינו תוס' בדברי רש"י דהקושיא אינה רק משביעית דטעמא הוא משום שמא ימסור דמי שביעית לע"ה דאלמא דחל קדושת שביעית אדמים אף במוכר בהקפה אבל ממעשר ויין נסך לא קשה כלל אם כן צריך להבין לפי אוקמיתת הגמרא דמיירי בחנוני המקיפו או שהקדים לו דינר לא הוה מעשר ויין נסך דומיא דשביעית דגבי שביעית אינו אסור אלא בהקדים לו דינר ובאחרינא מיירי אפילו בלא הקדים וצריך לדחוק דודאי לפי מסקנא אמרינן דגם ביי"נ בעי הקדמת דינר דבלא זה לא הוה כלקחם בעה"ב ומאכיל לפועליו כמ"ש התוס' לקמן אך על המקשה קשה דמנ"ל להקשות ולהשוות אותם לכך פירוש רש"י דהקושיא היא משביעית כנ"ל. אך הא קשיא טובא דלשיטת רש"י מה משני הגמרא בנשא ונתן ביד דעדיין הקושיא במקומה עומדת דהא מכל מקום לא הוה הדמים שביעית כשפרע לאחר כך וצריך לומר דטעמא משום שמאכיל פועליו שביעית ודמי לפריעת חוב אם כן הדרא קושיא לדוכתיה דמאי מקשה לדבי ר' ינאי הא לא דמי וצ"ע כעת: מסכת חולין:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה