בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
שבועות
דף יז.
א' תוס' ד"ה צריך שהיי' למלקות . בטימא עצמו בשוגג מיירי כו' עיין במשנה למלך (פ"ג מה' ביאת המקדש) שרצה להעמיס שם בדברי הרמב"ם שם ג"כ דמיירי בלא התרו בו עד אחר הטומאה וכתב עוד שם דלפי זה מה דחלק הרמב"ם לתרתי בבא שכתב דטהור שנכנס למקדש דחייב ומשום דטומאה וביאה באין כאחד היינו אף בלא התרו בו עד אחר שנכנס משום דלא חשיב טומאת פנים ע"ש. ודבריו תמוהים דודאי לדעת הרמב"ם אפילו נטמא בשוגג בחוץ ונכנס למקדש בעי אח"כ שהיי' למלקות מטעם ספיקא דגם זה חשיב כטומאת פנים לענין מלקות מאחר שהכניס' היה בשוגג ולא דמי לחיוב חטאת דודאי חייב בנטמא בחוץ היינו משום שהחיוב בא לו על הכניסה ולא דמי לטומאת פנים אבל לענין חיוב מלקות דאתיא לו מכח ההתראה של פנים דמי לטומאת פנים:
וראיה לזה מדברי הרמב"ם (פ"ה מה' נזירות דין י"ט) שכתב נכנס לבית הקברות או לאוהל המת בשגגה לוקה והוא שישהה כדי השתחוויה כמו טמא שנכנס למקדש ע"ש הרי מבואר בהדיא דאפי' שנכנס בשוגג מכל מקום לענין מלקות חשיב כטומאת פנים לענין נזיר והרי נזיר לא למדו בגמ' אלא מטומאת מקדש אם כן הרי בהדיא דאפי' בנטמא בחוץ שהי' בשוגג או בלא התראה בעי אח"כ שהיי' למלקות. ועוד אני תמה על דברי המשל"מ דהיאך אפשר דהרמב"ם אזיל בשיטת התוס' דאם התרו בו אל תטמאו דודאי חייב ואיבעיא לקמן בטימא עצמו במזיד הוא בלא התרו בו עד אחר הטומאה דהא הרמב"ם כתב לענין חיוב כרת דלא בעי התראה כלל ואפ"ה כתב דבלא שהה אינו חייב כרת ואמאי אינו חייב על הטומאה כרת ומ"ש מאם התרו בו אל תטמא דחייב מלקות וה"ה בלא התראה יתחייב כרת מיהא על הטומאה הרי נראה בעליל דלרמב"ם אפי' בהי' התראה על הטומאה מכל מקום בעי שהיי'. ופשטא דגמ' בטימא עצמו במזיד מורה כן:
וראיית התוספ' מנזיר (י"ז) דמבואר שם באם התרו בו לא תנדור דחייב י"ל דלא דמי כלל להתם דודאי אפי' אמרינן דמדמינן חוץ לפנים מ"מ בעינן דיהיה גם כן טומאת פנים כמו שהוא לענין טומאת מקדש דדוקא בטומאת פנים בעי שהיי' ובנזיר גם כן היכא דהוא בבית הקברות דמי למקדש בפנים דאידי ואידי מקום האיסור הוא משום טומאה אבל היכא דהתרו בו אל תנדור אם כן לא חשיב כלל טומאת פנים שכל זמן שלא נדר בנזירות הרי המקום הזה אינו אסור לו ומחשיב לגבי' חוץ רק אח"כ לאחר נזירות נאסר לו אותו המקום ואם כן חשיב ממש כנזיר טהור שנכנס לקבר או טמא שנכנס למקדש דלא חשיב כלל טומאת פנים כיון דהאיסור הוא על הכניסה מחוץ לפנים אבל בטומאת מקדש שפיר י"ל כיון דבפנים גמירי שהיי' אפילו במזיד שטימא א"ע בעי שהיי' כיון דמ"מ הטומאה היא בפנים ולא שנא אם נטמא בלא התראה רק אח"כ התרו דבעי שהיי' ולא שנא אם התרו בו קודם הטומאה דמ"מ טומאת פנים הוא ולא דמי לנכנס לביהמ"ק בטומא' או שנכנס למקדש והיה שם טומאה דמיחשב טומאת חוץ כיון דטומאה וביאה באין כא' ועבירה הוא על הכניסה חשיב טומאת חוץ. משא"כ במטמא עצמו בעזרה י"ל דחשיב טומאת פנים ובעי שהיי' למלקות אבל גבי נזיר בהתרו בו אל תנדור חשוב טומאת חוץ דקודם נזירות מיקרי ביה"ק לגביה חוץ ולא פנים דאכתי לא נאסר לגבי' כלל וא"כ שפיר לקי דמיד כשמקבל עליו נזירות חשיב כמו שנכנס מחוץ לפנים והוה כמו שנכנס למקדש שיש בו טומאה דחייב בלא שהיי' משום דביאה וטומאה באים כאחד רק בלא התראה עד אחר שנכנס בודאי אינו מחויב בלא שהיי' דהמלקות אינו בא אלא על השהיי' שאח"כ ואז מיקרי טומאת פנים וכדמוכח בנזיר שנכנס לביה"ק בשגגה דבעי אח"כ שהיי' למלקות כן נרא' לפענ"ד ברור בדעת הרמב"ם:
שם תוס' ד"ה או אין צריך כו' ורב אשי דפליג עליו כו' כיון דתחילת הלבישה על ידי מעשה כו'. עיין במשל"מ (פ"ג מהלכו' ביאת המקדש) שנסתפק דאפשר דהיינו דוקא כשהיה מתחלה המעשה באיסור במזיד או בשוגג אבל באם היה הכניסה מתחילה בהיתר אפשר דחשיב אח"כ אין בו מעשה והעלה דאף בכי האי גוונא חשיב יש בו מעשה והוכיח מנזיר בקבר דמיירי שנכנס בשידה תיבה כו' דהכניסה היה בהיתר ואפ"ה חשיבי אח"כ מעשה כיון דמ"מ היה הכניסה ע"י מעשה ע"ש ויש שם סתירה בדברי המל"מ שבסוף כתב להיפך דהיכא דנטמא באונס (באזהרה) [בעזרה] ונכנס בהיתר לא חשיב מעשה ע"ש: ולדעתי נראה שאין כן דעת הרמב"ם רק היכא שנכנס בהיתר לא חשיב אחר כך מעשה וראיה מדברי הרמב"ם (פ"ו מנזירות ה"ט) שכתב בנכנס בשידה תיבה ומגדל ופקע חבירו המעזיבה שאינו לוקה בשהיי'. וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם סבר דהאיבעייא הוא דדילמא לא בעי שהיי' והשהיי' אינה מעלה ומורדת ע"ש. ולכאור' טעמא בעי דאמאי לא יתחייב כיון דלא בעי שהיי'. וגם קשה דהא פסק (פ"ה מנזירות) בנכנס בשוגג והתרו בו אח"כ חייב בשהה כמו שתמה שם הלח"מ. לכך צריך לומר דהכא כיון שהכניסה היה בהיתר חשיב אח"כ אין בו מעשה רק אי גמרינן חוץ מפנים אמרינן כמו בפנים חייב אפילו בנטמא באונס בשהה אח"כ דהלכתא גמירי לה דהשהיי' יוחשב כמעשה בטומאת פנים א"כ ה"נ חייב בנזיר כשפרע אח"כ המעזיבה משא"כ אי אמרי' דלא גמרינן חוץ מבפנים הדרינן לכללא דחשיב אין בו מעשה ושפיר לא לקי אפילו בשהיי'. אבל לעיל בנכנס בשגגה שפיר כתב הרמב"ם דלקי בשהי' דחשיב מעשה מחמת המעשה הראשונה שהי' באיסור ודמי לכלאים דמיחשב מעשה כיון שבא ע"י מעשה. והא דכתב הרמב"ם בנכנס בשידה תיבה ובא חבירו ופרע את המעזיבה מדעתו שחייב (עיין שם פרק ה' מנזירות ה"ח) היינו משום דמרצונו הניח ליקח את המעזיבה חשיב הכניסה ג"כ למעשה או אפשר כיון דניחא ליה בכך חשיב המעשה של חבירו ואינו ענין לשליחות לדבר עבירה דעבירה עושה הוא בעצמו מה שעומד במקום טומאה רק שהמעשה היה ע"י אחר אפשר חשיב שפיר יש בו מעשה ועיין בכסף משנה (פ"ג מהל' אבל) שכתב דהא דכתב הרמב"ם שם שפרע את המעזיבה מיירי שמסייע ליקח את המעזיבה כמ"ש התוס' בנזיר (דף מ"ג) אבל מדברי הרמב"ם כאן מבואר דלא בעי סיוע ממש רק אם מרצונו הוא חשיב שפיר יש בו מעשה. ועיין בלח"מ (פרק ה' מנזירות) שכתב גם כן לחלק בין נכנס בשוגג ובין פרע חבירו המעזיבה אבל כתב שאין טעם לחלק ביניהם ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא דגבי פרע חבירו המעזיבה הוה לאו שאין בו מעשה ואתי שפיר:
שם תוס' ד"ה נזיר בקבר צריך שהיי' למלקות כו' וא"ת כו' ויש לומר דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר כו'. ולכאורה קשה על דבריהם דאם כן מאי פריך התם בנזיר ביאה וטומאה היאך משכחת לה דאתי בבת אחת דהא מכיון שהכניס קצת גופו חייב משום טומאה והוה מחולל ועומד ודחיק לאשכוחי שנכנס בשידה תיבה כו' ואמאי לא אמר כפשוטו דהתרו בו אח"כ לצאת דלא חשיב מחולל ועומד דבכל שעה הוה הוספת טומאה ואתי בהדדי. ונראה לומר כיון דאיסור ביאה וטומאה שני דברים הם דביאה היה דוקא ברוב גופו וטומאה הוה אפי' במשהו וא"כ נהי דחשיב הוספת טומאה לגבי איסור טומאה דבכל שעה הוא מוסיף אבל לגבי איסור ביאה לא חשיב הוספה דהא אף אם יצא מהאוהל רוב גופו דתו לא יוחשב ביאה ומכל מקום יהא טמא רק דהאיסור הוא שיצא לגמרי מן הטומאה וא"כ לא יתחייב רק משום טומאה לחודא דכנגד איסור ביאה חשיב שפיר מחולל ועומד כיון דלא יתוקן ביציאתו מן הבית דהיינו ביציאת רובו דאז לא מיחשב ביאת אוהל ומכל מקום טמא משום טומאה ואז הוה מחולל ועומד וזה ברור בדברי התוספת: באו"ד ור"ת מפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה כו' וקשה על דבריהם דאכתי אי בעי שהיי' בנזיר בקבר כדי השתחויה אכתי לא משכחת דחייב כיון דעל תחילת טומאה אינו חייב מחמת דבעי שהיי' ואחר כן הוה מחולל ועומד דהא אינו חייב אלא על הרגע מתחילת הלילה של אחריו דאז הוה הוספת טומאה מיום אחד ובזה הרגע אינו שיעור של שהיי' והשהיי' אח"כ אין בו חיוב מחמת שהוא מחולל ועומד וצריך לומר דלר"ת באמת האיבעייא כך הוא אי לא בעי שהיי' וא"כ משכחת חיוב מלקות בסמוך לחשיכה או בעי שהיי' ואם כן ממנפ"ש פטור כיון דבכניסת הלילה אין בו שיעור שהיי' ואח"כ הוה מחולל ועומד:
ואפשר הי' לומר שזה טעמו של הרמב"ם שפסק (פ"ו מנזירות ה"ט) שאינו לוקה בשהיי' ותמה עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא כיון דמוקי איבעיית הגמ' בסמוך לחשיכה וא"כ כיון דבעי שהיי' מספיקא שפיר אינו לוקה אפילו בשהיי' כנ"ל. אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם (בפ"ה) שכתב בנכנס בשגגה דלוקה אח"כ בשהיי' ואמאי הא מחולל כו' וצריך לומר דסבר כתירוץ קמא של התוספ' דלא מיקרי מחול כיון שמצווה לפרוש. והנה סברת התוס' דזה מיקרי הוספת טומאה לא שייך אלא אי אמרינן דשלא בחיבורין חייב. אבל לסברת הראב"ד (פ"ה מנזירות ובפ"ג מה' אבל) דאפילו שלא בחיבורין פטור כל זמן שלא נטהר מטומאה ראשונה דמיקרי מחולל אם כן בודאי לא משכחת חיוב בנזיר בקבר על השהיי' כיון דכבר נטמא ואם כן לדידי' צריך לומר דאיבעיית רב אשי הוא אליבא דר"י דאית לי' שלא בחיבורין חייב וא"כ יש לתמוה הרבה על הראב"ד דהשיג (פ"ו מנזירות) על הרמב"ם דפוטר אפי' בשהיי' והא לדידי' ודאי פטור כיון דמחולל ועומד הוא ומה בכך דהיה אפשר לו לפרוש לא עדיף מטומאה שלא בחיבורין דפטור אליבא דידי': וליכא למימר דהראב"ד מפרש האיבעייא דפרע עליו את המעזיבה היינו מדעתו או בסיוע שלו כמ"ש התוס' פ' ג' מינים (דף מ"ג) דזה אינו דא"כ בודאי חייב בלי שהיי' בהתרו בו על פריעת המעזיבה דהוה כנזיר טהור שנכנס לביה"ק ולא חשיב כלל טומאת פנים. אלא ע"כ דפרע עליו חבירו באונס והתרו בו לצאת דבהאי גוונא מיבעייא אי דמי לטומאת פנים דבעי שהיי' וא"כ הרי מחולל ועומד הוא ופטור הוא לגמרי על שהייתו אח"כ ומהתימא על המפרשי הרמב"ם שלא הרגישו בזה ולומר דהראב"ד אינו משיג אלא על הרמב"ם במה דסבר דאפילו בשהיי' לא לקי דמפרש איבעיית הש"ס דאי לא בעי שהיי' השהי' אינה מעלה ע"ז לבד השיג דפי' הסוגיא אינו כן אבל לדינא מודה דאינו לוקה מטעמי' דידי' דאפילו שלא בחיבורין פטור דמלבד דזה דוחק גדול למעיין בדברי הראב"ד אף גם קשה דאמאי לא פסק כרב אשי דהוא בתרא דמיני' מוכח דטומאה שלא בחיבורין חייב ואמאי פסק כרבה וצע"ג:
דף לא:
מתניתין השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד כו' השביע עליהם בב"ד פטורים כו' מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות כו' ועיין בתומים (סי' כ"ח) שהקשה דאיך יכולים לחזור ולהודות דממנפ"ש פסולי'. ובקצה"ח (סי' כ"ח) כתב לתרץ עפ"י דברי הר"ן בפ' כל הנשבעין דשבועות העדות לעשות חשוד ע"פ עדים לא משכחת אלא בזמן קרוב דאי אפשר לתלות בשכחה הא לאו הכי יכלי לומר אישתלי ומביאו הסמ"ע (סי' צ"ב) ובש"ך הקשה שם דהא הרמ"א (בסי' ל"ד) העתיק דברי הרשב"א דמי שעבר על שבועתו אינו יכול לומר אנוס או שוגג כו' ומחלק בקה"ח בין אם עבר לפנינו רק שרוצה להתנצל עצמו בטענת שוגג אינו נאמן משא"כ באומרים אין אנו יודעים דאם שכחו אין כאן עבירה כלל נאמנים לומר שכחנו. ולפ"ז יש חילוק בין אומרים אינן יודעין או אומרים לא ידענו מעולם כו' ומ"ש התוס' פ' שבועות הפקדון (דף ל"ז) דשבועות העדות לא משכחת התראה משום דיכלי למימר שכחנו היינו באומרים אין אנו יודעים לך עדות ע"ש:
והנה לכאורה קשה דאכתי אמאי לא איבעיא ליה בשבועות העדות ובאומרים לא ידענו מעולם. וכן הקשה עליו בנה"מ בהשמטות. ולפענ"ד נראה לחלק באופן אחר דודאי היכא דעבד איסורא לפנינו אין לו התנצלות לומר שוגג [הייתי]. אמנם בשבועה דלשעבר כיון דאמרינן שבועות (דף כ"ו) דבעינן האדם בשבועה לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר רק בשגג בקרבן ואם כן אם באמת שכח לא עביד איסורא כלל כדאמרינן לעיל (דף כ"ז) דרב כהנא ורב אסי מר קא משתבע דהכי אמר רב ובודאי לא נפסל על ידי זה חלילה דהא אף לכתחילה לא הי' חוששין כלל כמ"ש התוס' ולכך שפיר מצי למימר שכחנו אפילו באומרים לא ידענו מעולם. אבל בההיא דרשב"א שנשבע להבא לפרוע בודאי אינו נאמן לומר שכחתי דאיתעביד איסורא עכ"פ בשוגג דשפיר הוה אדם בשבועה וזה עיקרו של שבועות ביטוי להבא דמחייב קרבן וממילא אינו נאמן להתנצל בטענת שוגג כמו באוכל חלב וכמ"ש בקצות החושן. ובעיקר הקושיא דאמאי יכולים לחזור ולהודות הא איפסלי ממ"נ אפשר לומר דהא דאמרינן בגמרא דמשביע פסולי עבירה פטורים מקרבן שבועה היינו באם בשעת ראיה היה פסולים דאינם ראוים להעיד אפילו אם יחזרו בתשובה דבעינן תחילתו וסופו בכשרות. אבל אם רק בשעת הגדה נפסלו בעבירה י"ל דחייבים בק"ש דהא ראוים לעשות תשובה ולהעיד. ועיין שם בקה"ח שכתב קצת מזה אך שכתב שם דאם כן אמאי בפסולים בעבירה פטורים מק"ש: ולפי הנ"ל אין ראיה די"ל דמיירי בהיה פסולים בשעת ראיית עדות ותלי בשיטת הפוסקים אם בעינן בפסול בעבירה תחילתו וסופו בכשרות עיין ש"ך (סי' ל"ד) ובסי' (ל"ה) חזר בו אלא דמסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן. וגם לכאורה יש להוכיח להיפך מהא דאמרי' בגמ' לקמן דמוכח דשבועה (לא) בעינן בב"ד דא"כ היכא משכחת לה דרבי קרא לחייב על כל אחת ואחת הא בב"ד אין יכולים לחזור ולהודות וקשה דהא משכחת לה בהשביע פסולים בעבירה דחייבים בק"ש משום שיכולים לחזור בתשובה ולהעיד ולא שייך לומר דאינם יכולים לחזור ולהודות מכיון שהגיד דהא עתה לאו בר הגדה נינהו אלא ע"כ דבפסולים לא שייך כלל ק"ש. אך לדברי הר"ן שכתב דטעמא דאינם יכולים לחזור ולהודות דאין אדם משים עצמו רשע א"כ אפילו בפסולים אינם יכולים לחזור בהם דהא מ"מ משוי נפשייהו רשיעא טפי שגם עתה עברו על השבועה ואינם נאמנים ועיין בקה"ח שם מה שהביא בשם תשובת חוות יאיר דאם יודע בעצמו שהוא רשע אף שאין הב"ד מכירין ברשעו אסור לו להעיד כו':
ובזה נראה ליישב מה שהקשה בתומים (סי' צ"ב) במה דאמרינן כריתות (דף מ"ב) מודה ר"מ לחכמים בשבועות העדות דפטור דמצי למימר לא נתכוונתי להעיד והרמב"ם השמיט זה וקשה טובא דהא להך לישנא דטעמא דחכמים דמתרצינן דיבורי' דמזיד היה ואם כן בשבועות העדות דמחייב על הזדון כשגגה לא שייך מתרצינן דיבורי' רק דפטור מטעם דמצי למימר לא נתכוונתי א"כ היה לרמב"ם להביא הך דינא ועיין בתומים שם ולפי הנ"ל ניחא דודאי לרבנן בלא זה פטור דמצי למימר לתרץ דיבורי' לא ידעתי לך עדות היינו שאינו מועיל לך עדות שפסול הוא ואסור להעיד דזה אי אפשר לאדם לידע וכדאמרינן קידושין (דף מ"ט) דאפילו צדיק גמור חיישינן שמא הרהר בע"ז רק דלר"מ דסבר דלא מצי לתרץ דיבורי' באוכל חלב לומר מזיד הייתי דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ ממילא נמי אינו נאמן לומר פסול הוא ולכך צריך לומר בגמ' לא נתכוונתי להעיד משא"כ דלפי מה דקיי"ל כרבנן אם כן בלא זה בשבועת עדות לא משכחת על ידי עדים דמצי למימר פסול אני ואתי שפיר ויש מכאן ראי' לדינו של חוות יאיר:
דף לז.
גמ' הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו וכו'. הנה לפי מה שכתבו התוס' בבא בתרא (דף ג' ב') ד"ה אשם היינו קרבן דאשם אינו מתחייב עפ"י עדים אפילו לר"מ משום דכתיב והתוודה ע"ש אם כן ע"כ צריך לומר דאיבעיי' הוא באם הודה דבלא זה ליכא קרבן רק מלקות לחודי' על פי עדים אך אפשר לומר דמכל מקום אם נימא היכא דאיכא קרבן לא מתחייב מלקות אם כן אפי' בלא הודה מכל מקום הוה התראת ספק דדלמא יודה ואפי' לפי מה דקיי"ל התראת ספק שמה התראה מכל מקום ליכא לחיובי מלקות דהא אפשר לו עוד להודות ויתחייב בקרבן ואין גבול לדבר ואין ספק בזה דמוכח בהדיא במתניתין שבועות (דף מ"ט) דעל ידי עדים פטור מק"ש: ועיין רמב"ם (פ"ה משבועות ה"ב) שכתב ולמה אינו לוקה משום שבועו' שוא כו' ונמצא בעת שמתרים בו הוה התראת ספק ע"ש ותמה בכסף משנה דהא הרמב"ם פוסק (בה' סנהדרין פט"ז) דהתראת ספק שמה התראה ומה שחילק הרמב"ם בין לאו מפורש תמוה טובא דגם גבי שבועה הלאו מפורש ומהיכן הוציא זה ע"ש. ולפענ"ד דדברי הרמב"ם מוכחים מסוגיא דכתובות (דף ט"ו א') דאמרינן שם גבי זורק אבן לגו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל והקשה תוס' דלמ"ד התראת ספק שמה התראה מ"מ יתחייב כמו בהכה זה וחזר והכה זה ותירצו דהתם הוה מ"מ ודאי אם יכה שניהם וכן גבי נותר אבל הכא אין יודע שיבוא לידי ודאי איסור דא"י את מי יכה ע"ש וצ"ל בכוונתם דבכל התראת ספק האיסור הוא בשעת מעשה רק שבשעת עבירה יש ספק למותרה ואח"כ אגלאי מלתא שנעשה האיסור אבל בזורק אבן לגו בשעת העבירה אינו עושה אלא ספק איסור דלא נגמר עדיין העבירה עד אחר שהרג את ישראל וכן באכלי' לאיסורא והדר אכליה לתנאה בשבועות (דף כ"ח) חשיב ג"כ שנעשה האיסור מיד רק תנאי מילתא אחריתא היא ואח"כ אגלאי מלתא שעבר על שבועתו בשעת אכילה. ולפ"ז גם בשבועה שיזרוק פלוני צרור לים ג"כ דמי ממש לזורק אבן לגו דבשעת השבועה אינו אלא ספק איסור שהדבר תלוי ועומד אם יזרוק פלוני או לא יזרוק וזה כוונת הרמב"ם שאין הלאו מפורש היינו שמתחילה אינו אלא ספק וספק נפשות להקל ולא דמי לכל התראות ספק שהאיסור בשעת מעשה הוא ודאי רק יש ספק להמותר' והעדים ואח"כ אגלאי מלתא למפרע וזה ברור לפענ"ד בכוונת הרמב"ם. ועיין בלח"מ (סוף פ"ד משבועות) שכתב גם כן כעין סברא זו:
אך קשה לי מאכליה לאיסורא והדר אכלי' לתנאה וגם לא כתב מקום לחילוק זה. ובאמת יש ראיה מפורשת מדברי הגמ' הנ"ל לפי דברי התוס' ובשבוע' שלא אוכל זו אם אוכל זו צריך לומר דמיקרי האיסור בשעת אכילה כנ"ל רק תנאי מלתא אחריתא היא ואתי שפיר. ועיין בלח"מ (פ"א מהל' קרבן פסח) שהקשה על ד' הרמב"ם דהתראת ספק לא שמה התראה ודבריו תמוהין דאדרבא הרמב"ם פוסק כר"י דשמה התראה כמבואר בפט"ז מה' סנהדרין ע"ש: ועיין בפסחים (דף ס"ג ב') שכתבו לתקן דברי רש"י דלכך מיקרי התראת ספק שיכול להכחישו ולומר שוגג הייתי ע"ש. ולכאורה דבריהם אינם מובנים דאם יכול לומר שהי' שוגג בדבר אם כן לא תלי כלל בהתראת ספק דאף אם יודה שהיה מזיד מכל מקום אין אדם לוקה על פי עצמו וצריך לומר בכוונתם דיכול לומר שלא ידע בבירור שיש לו חמץ בביתו ואף דהתרו בו שלא ישחוט עד שיתברר לו היטב מכל מקום הוה התראת ספק ובודאי דאם ידע שהי' לו חמץ בתוך ביתו רק דלמא נתבער אח"כ נראה דלא מיקרי התראת ספק כיון דהוחזק חמץ וכמו באשת איש דלא מיקרי התראת ספק דלמא גרשה או מת הבעל. ועיין מכות (דף ט"ו ב') בתוס' שם רק דהכא מיירי בסתם דהוה ספק השקול ולא מיקרי איתחזק איסורא וכמ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' קכ"ז) דבדיקת חמץ מיקרי איתחזק איסורא ושפיר מיקרי התראת ספק אף דאחר כך נתברר שהי' לו חמץ בביתו. ועיין ברש"י בשבועות (דף כא) ד"ה התראת ספק וז"ל ספק אם יעבור על התראה או לא שיכול לומר עדיין יש שהות ביום ואין המותרה יכול לכוין שיעבור היום בתוך כ"ד של התראה עכ"ל ולכאור' קשה דהיאך תלי זה בהתראת ספק דנהי דשמה התראה מכל מקום הא בעינן תוך כדי דיבור של התראה דבלא"ה יכול לומר אישתלי' ובשעת התראה עדיין לא נעשה העבירה דהא יש לו שהות ולא דמי לכל התראות ספק ודברי התוס' כתובות (דף ל"ג) ד"ה ונתרי בהו מעיקרא כו' שהוא סבר שיש לו עדיין שהות ע"ש ולפי זה א"ש דודאי מיירי שעבר היום בתוך כ"ד של התראה רק דבשעת התראה אינו יודע זה דמי יכול לכווין לידע בבירור רק אח"כ נתברר שבשעת התראה לא היה לו שהות יותר וחשיב שפיר התראת ספק וגם לשון רש"י צריך ליישב כן אף שדחוק קצת:
והנה בחתיכה ספק חלב או שומן והתרו בו ואח"כ נתברר שחלב הוה תלי נמי בהתראת ספק. אך לשיטת הרמב"ם דספק דאורייתא מדאורייתא לקולא נראה דלכו"ע פטור דהא מדאורייתא רשאי לאכלו לכתחילה והא דבהכה זה וחזר והכה זה חייב למ"ד שמה התראה היינו משום דהוה כמו חתיכה משתי חתיכות דלכך אסור מדאורייתא מדמביאין אשם תלוי כמו שכתבו האחרונים: מסכת ע"ז: