בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
מכות
דף ה:
מתניתין עפ"י שנים עדים או שלשה כו' מה שלשה מזימין את השנים כו'. יש להבין כיון דמסברא הוה אמרינן דניזיל בתר רוב דעות ולכך צריך קרא א"כ בהכחשה מנלן דתרי כמאה דמהזמה לא גמרינן דחידוש הוא כדאמרינן ב"ק (דף ע"ב ב') וצריך לומר דמטעם אין היקש למחצה מקשינן בכל מילי שלשה לשנים. גם לענין הכחשה. והא דלא נקיט במתניתין הנ"מ לענין הכחשה היינו דלא אתי שפיר דמשמעות הקרא דההיקש הוא לענין מיתה כדכתיב יומת המת ובהכחשה לא משכחת דיומת הנידון משא"כ בהזמה דמשכחת לה בזוממי זוממין דאם הזימו שנים לשלשה הוה הזמה וממילא יומת הראשון עפ"י עדים הראשונים וא"ש. אך לשיטת התוס' בכתובות (דף כ"ב) דבתרי ותרי המכחישין על אחד לפוסלו בגזלנותא מוקמינן ליה בחזקת כשרות ע"ש א"כ גם בהכחשה יש נ"מ לענין מיתה אם שנים מכחישין לשלשה הפוסלין העדות בגזלנותא וכיון דתרי כמאה מוקמינן להעדים בחזקת כשרות ונהרג על פיהם ואכתי הוה מצי לינקט במתניתן גם בהכחשה:
שם אף שלשה אין נהרגין עד שיהי' שלשתן זוממי ומנין אפילו מאה כו'. עיין בש"ך (סוף סי' ל"ח) מה שהשיג על הריב"ש שכתב דבהזמה שלא בפניהם מיהו העדים נפסלים לכל עדות שבתורה ומביא ראי' מהא שכתב הרמב"ם (פ"כ מה' עדות) בעדות שלא הוזמו כולם דנהי דאין נענשים מ"מ נפסלים לעדות כו' והש"ך דוחה דשאני היכא דלא הוזמו כולם והיינו משום דהתם הוה הזמה בפניהם רק דאין נענשים מגזיה"כ דבעינן שיוזמו כולם משא"כ בהזמה שלא בפניהם דאין מקבלין עדות שלא בפניהם. ועל מה שהביא הריב"ש ראי' מדנפסלים בגזלנותא שלא בפניהם כדמוכח מדברי הפוסקים גבי שנים חתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו שפסולי עדות הי' כתב הש"ך דאין ראי' דהתם מעידין על גופם של העדים משא"כ בהזמה עכ"ל וצריך לומר בכוונתו כיון דהזמה חידש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון דהזמה שלא בפניהם לא הוה הזמה לענין עונש ממילא דמי לתרי ותרי דאין נפסלים:
ולפענ"ד נראה דברי הריב"ש דכיון דמוכח דלענין פסולים דגזלנותא לא בעינן בפניהם וצ"ל דלא מיקרי לענין זה בע"ד כמו שכתב הש"ך דמה איכפת להו וא"כ ממילא גם בהזמה שלא בפניהם שפיר נפסלים דאין לומר דכל היכא דאין נענשים לא נלמד מדין הזמה והוה כתרי ותרי דא"כ גם לענין הזמת כולם נימא כיון דאין עליהם עונש הוה כתרי ותרי וכן לענין הזמת קודם גמר דין דאין עליהם עונש לא יופסלו. וברמב"ם מבואר דנפסלים, א"כ מוכח דפסול העדים אינו תלוי במה שנפטרים מהעונש וממילא נמי לענין הזמת שלא בפניהם הוה דינא הכי ודמי ממש לפסול גזלנותא דמהני אפילו שלא בפניהם. והנה עיקר דינו של הרמב"ם שכתב דנפסלים העדים אפילו היכא דאין נענשים אינו מבואר מהיכן הוציא זה. וצריך לומר דהוכיח מלשון המשנה דנקט אין נהרגים עד שיזומו כולם דמשמע לשאר מילי שפיר מהימני המזימין אלא דבאמת טעמא בעי כיון דהזמה חידוש הוא כדאמרינן בב"ק (דף ע"ב) ממילא נימא כל היכא דאין עליהם עונש ממילא הוה כתרי ותרי ואין לך בו אלא חידושו היכא דגלי קרא דמהימני המזימין לא בענין אחר. והי' נראה מכאן ראי' למ"ש הלח"מ (פי"ח מה' עדות) דלאביי דקיי"ל כוותי' דלמפרע הוא נפסל לא הוה הזמה חידוש דטעמא דהזמה דהוה כאלו פסלינהו בגזלנותא או אמרו חיללתם שבת דמעידין על גופם של עדים כמ"ש הטור (בסי' ל"ח) ע"ש וא"כ שפיר מהימני המזימין אפילו היכא שאין נהרגין על פיהם. ולרבא דאית ליה דהזמה חידוש אפשר דלדידי' גם אינם נפסלים היכא דאין נענשים דהא הא בהא תליא כנ"ל וצ"ע כעת:
ואני מסתפק בפסול דגזלנותא דלא בעינן בפניהם כמ"ש הריב"ש אם כבר העידו ואח"כ באו שנים לפוסלם אי בעינן לקבל העדות בפני הבע"ד שהעידו לזכותו דנהי דלא בעינן בפניהם היינו מטעם שכתב הש"ך דלא מיקרי בע"ד לענין זה דמה איכפת להו. אבל מ"מ י"ל דבעי בפני הבע"ד שהעידו לזכותו דאיהו מיקרי בע"ד לענין זה:
ולכאורה יש להבין דהיאך משכחת לה דלא הוזמו כולם במאה עדים דמשמע שלא הוזמו אלא שנים מהם דהא בד"נ בעינן רואין אלו את אלו וממילא המזימין הוה מוכחשין מהעדים אחרים שאומרים שהיו עמהם. והוה תרי ותרי. וצ"ל כמ"ש הריטב"א בחידושי' במתניתן לקמן (דף ו' ע"ב) דמיירי שאחד הי' רואה אלו ואלו דאין דבריו של אחד במקום שנים או דלא בעינן ראי' ממש שיוכלו להכחיש את המזימין רק שהרגישו בהם ע"ש בדברי הריטב"א. ועוד אפשר לומר דמיירי ששאר העדים נפסלין בגזלנותא ואפ"ה אין נהרגין הניזומין משום דבעינן שיזומו כולם דוקא מגזיה"כ:
ונראה לפע"ד דאפילו הוזמו כולם רק שאחד מהם נפסל בגזלנותא ג"כ מ"מ כיון שעלי' אין דין הזמה דהוה פסול להעיד כמבואר ב"ק (דף ע"ג) ממילא נפטרין כולם דבעינן דוקא שיהי' על כולם עונש הזמה ובלאו הך טעמא נראה דלא משכחת הזמה באם נפסל אחד מהם בגזלנותא כיון דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה והוה כפסולים שהעידו דמ"ש אם הם בעצמם הי' פסולים או נתבטל עדותם מחמת שהי' בהם קרוב או פסול. אך אי אמרינן דאם הי' כשרים בשעת ראי' ונפסל בשעת הגדה לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עיין בתומים סי' ל"ו) ובקה"ח (סי' הנ"ל) וא"כ בשעת הגדה לא נתבטל עדות הכשרים. ומ"מ י"ל דאין נהרגים דבעינן שיוזמו כולם מגזיה"כ והיינו דיהי' על כולם עונש הזמה. משא"כ באם הי' אחד מהם פסול בשעת הגדה דאין עליו דין הזמה כולם פטורים. ועיין מה שהקשו תוס' לקמן ד"ה אמר ר' יוסי במד"א בד"נ כו' דהא בד"מ נמי כתיב ע"פ שנים עדים או שלשה יקום דבר כו'. ונראה לומר דר"י סבר דהא דאמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה היינו משום דבעינן שיוזמו כולם והיינו דיהיה דין הזמה בהם אבל בנמצא אחד מהם קרוב או פסול כיון דעליו אין דין הזמה ממילא יהי' כולם פטורים והוה עדות שאאי"ל דלא הוה עדות. אבל בד"מ כוון דלא בעינן דו"ח ממילא גם עדות שאי"ל לא בעינן ולכך בד"מ לא שייך דינא דנמצא אחד מהם קרוב או פסול וכיון דמדאורייתא גם בד"מ בעינן דו"ח כמבואר בסנהדרין (דף ל"ב) ממילא גם בד"מ אמרינן נמצא אחד מהם קרוב כו' ושפיר מקשינן שלשה לשנים מדאורייתא רק לבתר תקנתא דלא בעינן בד"מ דו"ח וגם דין הזמה לא בעינן בממון כמבואר בש"ך (סי' ל"ג) לדעת רוב פוסקים לא שייך בד"מ נמצא אחד מהם קרוב כו' ומיושב קושיית התוס':
ועפ"ז אפשר ליישב שיטת הרמב"ם (פ"ב מה' עדות) שכתב דאם אמר אחד א"י בחקירות דלא נתבטל כל העדות ותמהו עליו דהא בגמרא דסנהדרין (מ"א ב') מבואר דלר"ע באחד אומר א"י דנתבטל כל העדות. ולפי הנ"ל י"ל דודאי אין לדמות באומר א"י בחקירות לנמצא קרוב או פסול דאין עליו שם עד פסול רק דאין מועיל עדותו מטעם דאאי"ל רק לר"י דסובר דבד"מ לא נתבטל בנמצא קרוב או פסול וצ"ל הטעם דסובר דלכך נתבטל ע"י קרוב או פסול מטעם דהוה עדות שאאי"ל דבעינן שיוזמו כולם א"כ ממילא הך טעמא שייך גם באומר א"י בחקירות דהא מ"מ אי אפשר שיוזמו כולם והסוגיא בסנהדרין אזלא אליבא דר"י. משא"כ לפי מה דקיי"ל כרבי דגם בד"מ אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול וע"כ דסובר דאין הטעם מחמת הזמה רק מחמת גזיה"כ דנצטרפו לפסולים שפיר י"ל דבאומר א"י בחקירות לא נתבטל העדות דאין עליו שם עד פסול וא"ש:
ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול כו' לכאורה מנ"ל לר"ע לדרוש שתי הדרשות כיון דהקרא אתי לנטפל לעוברי עבירה. וכן עמד בתומים (סי' ל"ח) ואפשר לומר דחדא מלתא היא דהא באמת בעי טעמא דאמאי עשאו הכתוב לנטפל לעושי עבירה כיון דאיהו לא עביד מידי דבלאו עדותו הי' מתחייב ע"י הראשונים רק כיון דנמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' וא"כ אם לא יהי' עונש על השלישי ממילא הוה עדותו כמאן דליתא ונתבטל עדותו דהוה עדות שאאי"ל והוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול וא"כ כיון שהעיד השלישי ג"כ א"כ נתקיים העדות על ידו ג"כ דאם על השלישי לא יהי' דין הזמה ממילא יתבטל כל העדות דהוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול כמו באומר אחד א"י בחקירות דנתבטל כל העדות כמבואר סנהדרין (מ"א ב') או אפשר לומר מדבעי קרא לעשות לנטפל כו' ע"כ צ"ל דנמצא אחד מהן קרוב כו' דאי לאו הכי בלא"ה הוה ידעינן דשלישי חייב דהא אהני עדותו אם יפסול אחד מהראשונים:
ולכאורה יש להבין דלמה לי קרא לנטפל לעוברי כו' דגם השלישי חייב ולא אמרינן דבלא עדותו הי' נמי חייב כדפרש"י דהא הכא מיירי שהעידו כולם בתוך כ"ד כדאמרינן בגמרא א"כ אכתי הוה יכולים אחד מהראשונים לחזור בו וכדאמרינן בשבועות (דף ל"ב) לענין שבועת העדות דגם אחרון חייב משום שהראשון הי' יכול לחזור בו. ועיין שם בתוס' ד"ה בתוך כ"ד של חבירו וצ"ל דדוקא לבתר דגלי קרא דאפילו במאה עדים חשיבי כחד לענין עונש והזמה ולכך גם הראשון יכול לחזור בתוך כ"ד של אחרון אבל אי לאו קרא הוה אמרינן מסברא דלאחר הגדת השנים נגמר העדות לגמרי ואינם בחזרה:
ויש להבין מה דאמרינן במתניתין אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה הא אמרינן בשבת (דף צ"ב) שנים שעשאוהו פטורין ואם לא יכול אחד לעשותה ועשאוהו שנים חייבין כו' וא"כ אם שלשה העידו בבת אחת או תוך כ"ד דהוה כמו בבת אחת הוה אמינא דלא יהי' עליהם תורת הזמה דהוה כמו שנים שעשאוהו דכיון דשנים מהם הי' יכולים לחייבו ודוקא בשנים דהוה כמו לא יכול אחד לעשותה חייבין אבל לא בשלשה וכיון דאין עליהם תורת הזמה ממילא עדותם בטילה דהוה עדות שאאי"ל וא"כ שפיר צריך קרא דגם שלשה עדותן קיימת. ונראה לומר דלכך פשיטא ליה ללמוד שלשה משנים משום דלענין מיתה לא נ"מ בין יכול אחד לעשותה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) הכהו עשרה בני אדם כו' פטורין ולא מפליג כלל בין יכול א' לעשותה או לא ויליף לה מאיש כי יכה כל נפש כו' ע"ש עד דאיכא כל נפש ומשמע דאפילו הכהו כל אחד מכה שאין בו כדי להמית לבדו בלי הכאת האחר אפ"ה פטורין וא"כ גבי זוממין חידש הוא דחייבם רחמנא ומכש"כ בשלשה. ואכתי לא נתיישב היטב דהא מ"מ ה"א דנהי דחידש רחמנא דהזוממין מיקטלי ה"א היינו היכא דבצירוף שניהם נגמר העדות והוה כמו יחיד שעשאוה כמו דמצינן לענין שבת והתם משמע בגמ' דמסברא אמרינן היכא דאחד אינה יכול לעשותה דחייבין ולא נלמד מזה יכול וזה יכול עד דאיכא מיעוטא בפירוש וה"נ ה"א לענין זוממין דדוקא בשנים חייבינהו רחמנא לא בשלשה דהוה כשנים שעשאוהו וגם לענין שבת בודאי דאם עשאוהו שלשה ושנים מהם יכולים לעשותה נראה דכולם פטורים וכעת צריך להתיישב בזה:
והנה לכאורה יש לספק בשנים שרואין אותו מחלון זה דהוה כשני עדות לכל דבר ותנן לקמן במתניתין אם הוזמה כת אחת הוא והם נהרגין אפשר י"ל דאם הוזמו שניהם אין עליהם דין הזמה דהא ברוצח ממש אמרינן הכהו שנים פטורין רק דבהזמה חידש הוא ואפילו מאה כולם נהרגים והיינו דוקא היכא דהוה עדות אחת משא"כ בעדות מיוחדת דהגמר דין הי' ע"פ שני הכתות הוה כמו הכהו שנים דפטורין ואפילו העידו בזה אחר זה מ"מ אין עדים זוממין כו' עד שיוגמר הדין והגמר דין הי' ע"פ שני הכתות ודוקא באם הוזמה רק כת אחת דעונש של הזמה בא על ידיהם בלבד ובעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא והא דנהרגין עפ"י כת שני' אף דהוה עדות שאאי"ל עתה מ"מ בשעת הגדה הוה יכול להזימן כת אחת לבד. אלא דנראה דלא דמי לשנים שהכהו או לשנים שעשאוהו דבגוף המעשה כח אחר מעורב בו משא"כ גבי הגדת עדים דלא שייך זה והאי הגדה לחוד והאי לחוד אין לדמות לזה:
דף ו.
תוס' ד"ה אמר ר"י בד"א בד"נ כו' אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא א' מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה כו'. הנה לדברי התוס' א"כ בגיטין וקידושין שוה לד"נ דנתבטל לגמרי בשנים וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה שמואל אמר הלכה כר"י. ולפענ"ד י"ל דדוקא בד"נ שייך ההקישא דשלשה לשנים דבשנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול נתבטל לגמרי דאין מועיל עדותו לצרף לאחר דהא בד"נ בעינן הגדה כאחד כמבואר ברמב"ם בה' עדות רק דיהי' צריך להעיד שנית עם האחר תכ"ד אבל הגדה הראשונה נתבטל לגמרי משא"כ בד"מ או בגיטין וקידושין לדעת כמה פוסקים אפילו עדות מיוחדת כשרה כמבואר בב"י לח"מ (סי' ל') ולא בעי הגדה כאחת לא שייך היקשא דאפילו בשנים לא נתבטל לגמרי דהא ראוי לצורפו לאחר כנ"ל:
תוס' ד"ה נרבע יציל כו'. ולא נראה דהא מוכח בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו כשר לעדות כו' וגם מה דיקשה הרוג יציל קשה דאמאי פסול הא קיי"ל כרבנן דשונא כשר לעדות כדאיתא סנהדרין (כ"ח ב') ועיין במהרש"ל. ונראה לפמ"ש רש"י ב"ק (דף נ"ג ע"ב) דהא דאדם פטור מכופר משום דקלב"מ ע"ש. וא"כ לפ"ז מהני תפיסה לשיטת רש"י ב"מ (דף צ"א) וכן כתב בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' דמהני תפיסה מהרוצח לשלם דמים ועיין בקה"ח (סי' ת"י) ע"ש וא"כ לפי זה ההרוג פסול לאותו עדות מטעם נוגע דהא נ"מ לענין ממון בתפס ואין לומר דלענין חיוב מיתה מ"מ לא הוה נוגע דהיינו במה שאמר שהי' התראה דזה אינו דהא מ"מ לענין גוף עדות הריגה הוה נוגע ולא מיבעיא למאן דלית ליה פלגינן דיבורי' דלא הוה עדות כלל ואף למה דקיי"ל דפלגינן דיבורא מ"מ בנוגע דעת הש"ך (בסי' ל"ד) דלא אמרינן פלגינן ע"ש וגם בלא זה לא שייך פלגינן דיבורי' כיון דאיכא עדים שהוא ההרוג כמ"ש התוס' לענין נרבע לרצונו ושפיר פריך הרוג יציל. והנה גם בנרבע לאונסו קשה דאמאי כשר לעדות דהא מ"מ בודאי חייב בבושת ומהני תפיסה בקלב"מ והוה נוגע. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס דדוקא היכא דלא עבדינן החומרא מהני תפיסה דהיינו בשוגג או בלא התראה עיין בקה"ח (סי' כ"ח) וא"כ כיון דבעי להעיד עלי' לחייבו ממילא לא מהני תפיסה ולא הוה נוגע. אך מ"מ קשה דהא בשעת ראי' אכתי לא הוה בר קטלא והוה מהני תפיסה וא"כ אין תחילתו וסופו בכשרות רק דבפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמבואר בפוסקים דהא אמרינן ב"ב (דף מ"ג ע"א) וליסלקי בי תרי מינייהו כו': והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב כתב דלכך מהני סילוק בממון ולא חשיב תחילתו בפסלות משום דנוגע אינו בגדר עד כמו דאמרינן לענין קרוב ופסול במקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש וא"כ א"ש דלכך ברבעו לאונסו כשר לעדות דנהי דבשעת ראי' הוה נוגע דמהני תפיסה מ"מ כיון דבשעת הגדה ומעיד להורגו נסתלק הנגיעה דלא מהני תפיסה וכשר לעדות. אך זה הוא לפי המסקנא דנוגע אינו בגדר עד ולא חשיב תחילתו בפסול כמ"ש הרמב"ן בחידושיו משא"כ לפי הס"ד דגם נוגע הוא בגדר עד ממילא הוה תחילתו בפסול ושפיר מקשה נרבע יציל דהא בשעת ראי' הי' פסול מחמת נוגע דמהני תפיסה על הבושת וא"ש:
גמ' יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. עיין בתומים מה שכתב ליישב דברי הרא"ש דמשמע מדבריו דאפילו בנוגע שייך נמצא קרוב או פסול וכ"כ הבעה"ת דלא כריב"ש (בסי' קצ"ה). וכתב התומים דלדברי רש"י שכתב במקיימי דבר ולא בעושי דבר שייך דוקא על הרוצח והרובע שהם עושי דבר לא על הנוגע שהוא אינו מעושי הדבר והמלוה או הנוגע הם בגדר הנרצח וע"ז משמע בגמ' דלא חזר מתירוצא קמא דמיירי שהרגו מאחוריו ע"ש: והנה לפי דבריו צ"ל דהא דלא מקשה הגמ' מלוה יציל דלא שייך במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו משום דכל הקושיא אזלא אליבא דר"י דלרבי בעינן דוקא כוונה להעיד ואלו מסתמא לא נתכוונו כדפירש"י ולר"י באמת בד"מ לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב כו':
ולפ"ז מיושב מה דקשיא לכאורה דמשמע במתניתן דר"י לית ליה דבעי כוונה להעיד רק דרבי אית ליה הך סברא והיכן מצינן דר"י פליג בהא דהא לא נזכר כלל מזה בדברי ר"י. וכן הקשה בתומים ולפי הנ"ל ניחא דטעמא דר"י דבד"נ לא אמרינן קרוב או פסול כו' ואף דכתיב משפט אחד יהי' לכם מ"מ בהא מוכח דאין לדמות דא"כ לא משכחת עדות בד"מ דמלוה יציל ורבי פליג ואמר דאפילו בד"מ אמרינן נמצא קרוב או פסול רק דבעי כונה להעיד ולא קשה מלוה יציל:
והנה בגוף דברי התומים דמדברי רש"י משמע דלא כריב"ש דנוגע אין מעושי דבר אינו נראה לפע"ד די"ל דגם כוונת רש"י כן כיון שהוא מעושי הדבר אינו בגדר עדות כלל על עצמו וממילא ה"ה בכל הנוגע אינו בגדר עדות ומה שהקשה עוד בתומים לשיטת הרא"ש והראב"ד דאית להו גבי פלוני רבע שורי דלא אמרינן פלגינן דיבורא משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ושפיר הוה בגדר עדות וממילא אזיל הך דינא דריב"ש דנוגע אינו בגדר עדות והניח בצ"ע:
ולפע"ד לק"מ דדוקא אם מעיד לחובתו על הרגת שורו שייך לומר אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן משא"כ נוגע בדבר לזכותו הוה כמעיד על עצמו ממש ואינו בגדר עדות. אחר כך מצאתי בריב"ש (סי' של"ט) שכתב כן להדיא. וכן לפי שיטת הפוסקים דנוגע גם לחובתו אינו בגדר עד כמ"ש התומים (בסי' ל"ז) דמוכח כן מתשובת הרא"ש מ"מ נראה דהלוה מ"מ אינו בגדר עד דכיון דנגד שיעבוד גופו אינו בגדר עד דאדם קרוב אצל עצמו וכמו בפלוני רבעני לרצוני ממילא גם שיעבוד נכסים ליכא ואפילו הנפקד נמי נראה דאינו בגדר עדות לשיטת הפוסקים דנוגע גם לחובתו אינו נאמן בתורת עדות דחשיב מעיד על עצמו כיון דמוטל עליו חיוב השבה ולא דמי כלל לפלוני רבע שורי דהעדות אינו על עצמו כלל דאין עליו שום חיוב שפיר אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן וא"ש:
והנח שמעתי להקשות בשם הרב הגאון המנוח אבד"ק פייאסק דאמאי בד"מ נתבטל העדות בנמצא קרוב או פסול הא לדברי הלוה שמכחיש גוף המעשה ואמר להד"מ א"כ ממילא לא ראו הפסולין כלל רק שהכשרים אומרים שגם הפסולים היו עמהם א"כ דמי לאומר לא לויתי ועדים אומרים דלוה ופרע דאמרינן בשבועות (מ"א ב') האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי ומהימנינן להו במה שאומרים לוה ועל פרע הוא מודה בעצמו וה"נ נימא דעל מה שאומרים שגם הפסולים היו עמהם הוא מודה בעצמו שהוא שקר דהא קאמר להד"מ:
ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם אף לפי דבריהם המה עדים כשרים על הלוואה רק שאומרים שגם פרע בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. משא"כ הכא כיון דלפי דבריהם נתבטלו עדותם ועקרו סהדותייהו בעצמם כיון דלפי דבריהם גם הפסולים הי' עמהם וזה פשוט. וגם אין להקשות כיון דבעינן שהעדים כשרים יאמרו שהפסולים הי' עמהם כמ"ש הש"ך (בסי' ל"ו ס"ק ה') א"כ נהי דלא מהימני בתורת עדות מ"מ ליהמני במגו דלא הי' הפסולים עמהם דזה לא הוה מגו להיות עדים כיון דעתה אינם בגדר עדות וכמ"ש הש"ך (בסי' ל"ה) בשם מהרש"ל לענין אם מודים העדים שהם בע"ד אף אם כבר פרע מחויבים להחזיר ע"ש ובלא זה הוה מגו בשנים דלא אמרינן: רמב"ם (פ"ה מה' עדות ה"ג) וכל מקום שעד אחד מעיד אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה וכו'. וכתב הכ"מ א"י מהיכן הוציא הרמב"ם זה כו'. ולכאורה מוכח להא דשבועת העדות אינו נוהג בפסולין. ואי עד פסול קם לשבועה ממילא אמרינן מתוך שאי"ל משלם ומשכחת שבועת העדות בפסולין כגון בנסכא דר' אבא כדאיתא שבועות (ל"ה ב') אלא דיש לדחות דהא בלא זה קשה דמשכחת בעד סוטה דפסולין ג"כ נאמנין וכן הקשה במשל"מ בהגהותיו לספר החינוך ותירץ דמ"מ אין תורת עד עלי' לענין שבועת עדות דפסול להצטרף למידי דבעי שנים ודוקא עד כשר חייב קרבן שבועה בעד סוטה ע"ש וא"כ נדחה ג"כ ראי' הנ"ל. ועיין בתשובת נוב"י (סי' ל"ג) דהוכיח דעד מיתה נאמן מה"ת רק דאשה או פסול אין נאמנין רק מדרבנן דאלת"ה משכחת שבועת עדות בפסולים בעד מיתה אלא דהקשה דאכתי קשה דמשכחת קרבן שבועה בפסולין לענין עד סוטה דע"כ נשים נאמנים מדאורייתא דהא נאמנים אפילו להכחיש עד כשר ע"ש ולדידי לאו ראי' היא דהא לענין עדות שלא נטמאה בודאי אין עד אחד נאמן דדוקא לענין טומאה הימני' רחמנא ואפ"ה נאמן להכחיש עד טומאה וא"כ לענין פסולים ג"כ אפשר לומר דאינם נאמנים להעיד שנטמאה ומ"מ להכחיש עדי טומאה נאמנים. והא לא קשה דא"כ אכתי משכחת קרבן שבועה בנשים שהוא השביע אותה להעיד שלא נטמאה להכחיש עד טומאה וממילא תשתה ותהי' מותרת לבעלה או תטול כתובה דע"ו י"ל דלא שייך קרבן שבועה כיין דאינם נאמנים בתורת עדות רק לסלק עדות של הראשון וכמ"ש הר"ן בפרק שבועת העדות לענין קיבל קרוב או פסול דפטור מקרבן שבועה ע"ש. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי על מ"ש הב"ש (סי' מ"ב) דאפילו אם פסולים מכחישים מ"מ הוה כמו דין מרומה ובעי דו"ח כדאיתא סנהדרין (ל"ב ב') ע"ש וא"כ משכחת ק"ש בפסולין להכחיש עדים כשרים דליבעי דו"ח ובאומרים א"י ליתבטל עדותם רק לפי הנ"ל ניחא דאינם בתורת עדות רק דע"י בעי דו"ח להעדים והוה כמו קיבל עלי' פסול כו' דלא שייך ק"ש וא"ש:
עיין ברמב"ם תחילת ה' עדות במנין המצות שכתב במצוה ד' שלא יקום דבר בע"א ובמצוה החמשית וששית כתב שלא יעיד בעל עבירה ושלא יעיד קרוב ע"ש. והנה משמע מדבריו שהלאו הוא על הקרוב. והוא תמוה לכאורה דהלאו הוא על הב"ד שלא לדון עפ"י קרוב אבל לא מצינו שיהי' העבירה על העד המעיד ואפילו הב"ד אינם יודעים בקורבתו ומוציאין ע"י ממון שלא כדין מ"מ לא מצינו שיהי' על העד עבירת ל"ת ואדרבא נראה דאפילו העיד בשקר לא עבר על לא תענה כיון שאינו בתורת עדות כדאיתא ב"ק (דף ע"ג) שפסולים שהעידו אינם בתורת הזמה אף שנפסק הדין על פיהם בחזקת כשרים ע"ש. וראיתי בס' המצות לרמב"ם (במצוה רפ"ז) ששינה הלשון וכתב הוזהר הדיין שלא לקבל עדות קרובים וכן כתב (במצוה רפ"ו) שלא לקבל עדות בעל עבירה. ואמנם לשונו כאן בספרו יד החזקה קשה להולמו דהיכן מצינו שיהי' על הקרוב המעיד עבירת לאו ואדרבא מוכח לכאורה איפכא דהא באומרים אנוסים אנחנו מחמת ממון אינם נאמנים אפילו במגו דאין אדם משים עצמו רשע ובקרובים היו נאמנים כדאיתא כתובות (דף י"ח) אם כן דבקרובים היינו לא נעשו רשעים:
והנה לכאורה הי' נראה לומר כיון דאמרינן בשנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו פסולי עדות הי' הוה תרי ותרי ולפי פי' הר"ן שם בכתובות דוקא באומרים קרובים הי' אבל בפסולי גזלנותא לא הוה תרי ותרי דהא אחרים נאמנים לפוסלם א"כ מוכח דהם בעצמם הם בגדר עדות שאינם קרובים ואם שנים מעידים על הדבר ובאו שנים ואומרים שהם קרובים לבע"ד והעדים מכחישין הוה תרי ותרי. ולפ"ז הי' מקום לומר באם קרובים מעידים לפני ב"ד שאינם יודעים בקורבתם הוה כמו שהעידו שאינם קרובים דהא מטעם זה חשבינן בשטר תרי ותרי דהוה כמו שאמרו החתומים שאינם קרובים וכיון דחשיבי על זה עדים ממילא עברו על לא תענה ובודאי עיקר הלאו הוא מלא יומתו אבות על בנים דילפינן מיני' פסול קרובים וממילא עברו העדים בל"ת באם לא נודע קורבתם דהוה כמו שהעידו שאינם קרובים דע"ז הוה בגדר עדות כנ"ל ולפ"ז צריך לומר דמה דנאמנים לומר קרובים היינו אף דמשימים עצמם רשעים מ"מ אפשר דלא משמע לאינשי איסורא בכך וכמ"ש הפוסקים לענין פסולי עדים בשטר שיש בו ריבית דאינם נפסלים העדים אף שעוברים בל"ת:
ואפשר דהרמב"ם הוציא זה ממה שנקט במתניתין בנמצא קרוב או פסול נטפל לעוברי עבירה דמשמע דקרובים שהעידו מיקרי עוברי עבירה והנה גוף הדין שכתבתי שהעדים הם בתורת עדות לומר על עצמם שאינם קרובים כדמוכח מכתובות דחשבינן לעדים החתומים בשטר נגד האחרים תרי ותרי זה דוקא לשיטת הר"ן דלומר פסולים בגזלנותא נאמנים האחרונים. אבל לשיטת הרא"ש דאפילו בפסולי דגזלנותא הוי תרי ותרי דחזקת השטר אלים א"כ י"ל דאפילו לומר על עצמן שאינם קרובים אינם בתורת עדות נגד אחרים המכחישין ודוקא בשטר חשיב תרי ותרי כמ"ש הרא"ש בכתובות (דף כ"ב) ע"ש:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן ב"ב (דף מ"ד ע"ב) דקאמרי עדים דידעינן ביה בההוא דלא הוה ליה ארעא מעולם דמשמע ויצטרף עם האחר דהא לשיטת הע"ש לא שייך בהם חששא דלוה רשע ולא ישלם חששא דנגיעה דהא מחמת זה לא יעיד שקר רק דהוה כמו קרוב ופסול בין לזכות וחובה מגזיה"כ וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ז ס"ק א') ע"ש וא"כ גם הוא יהי' בתורת עד דלא הוה ליה ארעא מעולם ואינו קרוב. ובשלמא אי חשבינן ליה נוגע שפיר אינו בתורת עדות להכשיר א"ע שאינו נוגע אבל לשיטת הע"ש קשה. אלא ע"כ צ"ל דגם על זה אינם בתורת עדות לומר שאינם קרובים רק בשטר שאני כמ"ש הרא"ש דאפילו נגד פסול גזלנותא הוה תרי ותרי. ובאמת לא אוכל להבין לכאורה לשיטת הר"ן בכתובות דאכתי תקשה בקטנים היינו דאמאי אינם נאמנים האחרונים דהא ודאי אם שנים מעידים ואחרים אומרים שהם קטנים בודאי לא הוה תרי ותרי אף שהראשונים מכחישין לומר שהם גדולים דהא משמע בחו"מ (סי' ל"ה) דבעי בדיקה אם העדים הם גדולים והם אינם נאמנים לומר שהם גדולים נגד חזקת קטנות שהי' להם. ומכש"כ שאינם נאמנים להכחיש עדים אחרים שמעידים שהם קטנים וע"כ צ"ל דחזקת השטר אלים טפי כמ"ש הרא"ש שם וכמו דמוציאין ממון ע"פ עדות שבשטר אף דיכול להיות שההלואה הוא שקר והן חתמו א"ע בקטנותן ואיחרו הזמן ומ"מ לא חיישינן לזה ואמרינן דחזקה נעשה בגדולים ולכך הוה כתרי ותרי אבל לא בעדות בע"פ וצ"ע לכל זה:
ף ו' ע"ב מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה כו' תוס' ד"ה הרי אלו עדות אחת כו' ובטלין נמי עדות כולם כו' דהזמה הוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ובחידושי הריטב"א למכות הביא בשם הרמב"ן דלא דמי לנמצא קרוב כו' כיון דהוזם אשתכח דלא הי' שם ולא נתבטל שאר העדות והשיג על רש"י לקמן שכתב אמאי דאמרינן לקמן אלא מעתה בד"נ תציל שיהי' העדות בטל וכתב שם הריטב"א דאפילו בעדות צרופה לא נתבטל כל העדות דלא דמי לנמצא אחד מהם קרוב כו' ע"ש. והנה לכאורה יש להבין בד' תוס' דאמאי נתבטל כל העדות הא הכת השני' מכחשת לזוממין ואומרים שראו עמהם והוה תרי ותרי וא"כ דמי לאם שנים אומרים על אחד שהוא פסול וב' אחרים מכחישין דלשיטת התוס' בכתובות (דף כ"ב) מוקמינן לגברא בחזקת כשרות וה"נ נוקמי' בחזקת כשרות לכת הניזומות ואמאי יתבטל העדות. ודמי למאי דאמרינן ב"ב (דף ל"ד ב') אאכילה דאיתכחש איתכחש אאבהתא דלא איתכחש לא ע"ש. וצ"ל דתוס' קאי רק באם אחד מתרה באמצע דלא הוה שני עדים להכחיש או כמ"ש הריטב"א דלא בעינן ראי' ממש רק שהרגישו בהם אבל לא שיוכלו להכחיש ממש:
ועיין בתומים (סי' ל"ח) מה שכתב ליישב דברי הרמב"ם (פ"כ מה' עדות) שכתב דאם העידו לאחר כדי דיבור מ"מ נתבטל מכל העדות בהזמת אחד מהם. והראב"ד השיגו דאמאי לא אמרינן הוא והן נהרגין וכתב התומים כיון דמיירי שאומרים שראו מחלון א' וע"כ מיירי שרק אחד הי' רואה אותן דאלת"ה הרי יש כאן הכחשה ואיך נהרגין ומ"מ נתבטל כל העדות כיון שאותו האחד הוכחש משנים שאומרים עמנו הי' ונתבטל כל העדות ע"ש. ובקה"ח הקשה עליו דהא לא הוה הכחשה באם אומר פלוני הי' עמי והאחר מכחישו כמבואר בחו"מ (סי' כ"ט וסי' ל') וכתב בנתיבות המשפט דזה דוקא בד"מ אבל בד"נ לא עדיף מעדים שהוכחשו בבדיקות דעדותן בטילה כמבואר סנהדרין (דף מ"א) וברמב"ם (פ"ב מה' עדות) ע"ש:
ולפענ"ד בעדים שהוכחשו בבדיקות מיירי דוקא שמעידין ג"כ על גוף הדבר ולכך בטל העדות דאין זה נכון משא"כ אם שנים אחרים מכחישים אותם רק בבדיקות לא על גוף הדבר דהיינו שאומרים שכליו הי' שחורים ובגוף הדבר אינם יודעים להכחיש בודאי לא נתבטל העדות ולא מיבעיא לפי מה דקיי"ל כרב הונא א"כ ה"נ דמי למה דאמרינן בב"ב (דף ל"ד) באכילה דאיתכחש כו' אלא אפילו לרב חסדא דפסולין לעדות אחרת מכל מקום בבדיקות י"ל דמודה דאינם פסולין הואיל ואין גוף העדות תלוי בו ודוקא אם מעידין ג"כ על גוף הדבר והוכחשו בבדיקות אז בטל כל העדות מטעם דאין עדותם מכוונת. וראי' לזה דהא בבדיקות אפילו אחד מכחיש למאה מכל מקום כל העדות בטל ובודאי שאם לא יעיד ג"כ על גוף הדבר רק מכחיש בבדיקות לחוד בודאי אין דבריו של אחד במקום שנים א"כ אפילו בשנים מכחישים י"ל ג"כ דוקא באם נצטרפו על גוף העדות. ואמנם אם רק אחד הוכחש בבדיקות משנים שפיר י"ל דנתבטל כיון דגילתה התורה דבד"נ בעינן שלא יוכחשו בבדיקות אף שאינם מגוף העדות וא"כ באם הי' רק אחד שראה את שני הכיתות והוא הוכחש משנים המזימין נתבטל עדותו וממילא נתבטל כל העדות מטעם דהוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ודברי התומים נכונים:
ועיין בלח"מ (פ"כ מה' עדות) שכתב דהרמב"ם סובר דאפילו הוזמו שנים אחרונים אינם נענשים כיון דבלאו סהדותייהו הוה מיקטל על ידי הראשונים ודוקא באם העידו תוכ"ד מגזיה"כ דמקיש שלשה לשנים דנטפל לעוברי עבירה ע"ש. ולכאורה יש להבין דא"כ בשנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון אחר לא יהו נהרגים הכת השני' כיון דהוה שתי עדיות לכל מלי נימא ג"כ לענין זה דלא מיקרי נטפל לעוברי עבירה דהא מחד הקישא יליף ר"ע דשלשה לשנים לענין נטפל לעוברי עבירה ולענין קרוב או פסול. וכמו דלענין קרוב או פסול הוה בעדות מיוחדת שתי עדיות ס"נ נימא לענין נטפל ולא יהרגו הכת השני'. ובאמת סתמא קתני במתניתן דהוזמו כת אחת הוא והן נהרגין משמע אפילו השני' וצ"ל דהא דבעי ר"ע טעמא דנטפל לעוברי עבירה על השלישי היינו דוקא בעדות מכוונת שכולם באו כאחד וא"כ שפיר ס"ד דהשלישי לא יהרג כיון דלא עביד מידי דבלאו עדותו הי' נהרג ע"י הכת הראשונה ואם ימצא א' מכת הראשונה קרוב או פסול ממילא יתבטל גם עדותו מטעם קרוב או פסול ולאו מידי עביד משא"כ בעדות מיוחדת דהוה שני כתות לענין קרוב או פסול בלאו קרא מיקטלי הכת השני' כיון דהי' תועלת בעדותן אם ימצאו הראשונים פסולים רק באם ראו כאחד והעידו לאחר כדי דיבור דלשיטת הרמב"ם לענין קרוב או פסול או הזמה נתבטל כל העדות שפיר אין לאחרונים עונש כיון ודלא מידי עבדי וגם לא נטפלו לעוברי עבירה כיון דהי' לאחר כ"ד: ובזה מיושב מה שהקשה בתומים דלמה כתב הרמב"ם דנתבטל כל העדות בהזמת ראשונים דהוה כעדות אחת לענין זה ות"ל דהוה האחרונים עדות שאאי"ל כיון דאינם נענשים לשיטת הלח"מ. ולפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן שלא יתבטל כל העדות בהזמת הראשונים שפיר נענשים האחרונים כיון דהיה תועלת בעדותן לענין הזמת הראשונים ודמי לעדות מיוחדת דנהרגים השנים האחרונים וא"ש. אך אכתי צריך להבין לשיטת הלח"מ כיון דהאחרונים אינם נענשים והוה עדות שאאי"ל יתבטל כל העדות ונימא דהוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דנתבטל אף בהעידו לאחר כ"ד לשיטת הרמב"ם. אך לשיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' עדות) דאם אחד אומר א"י בחקירות לא נתבטל כל העדות ע"ש מוכח דס"ל דמטעם אאי"ל לא מיקרי נמצא אחד מהם קרוב כו' א"ש. ומה שתמהו על הרמב"ם בזה שהוא נגד סוגיית הגמרא סנהדרין (מ"א ב') דקאמר דלא כר"ע יתבאר לקמן. וגם כיון דטעמא דנתבטל העדות בנמצא קרוב או פסול משום שנצטרפו בשעת ראיה והכא בשעת ראיה אכתי היה ראוים להזמה:
והנה עוד אפשר לומר בישוב קושיתי שהקשתי על ד' הלח"מ דא"כ בכת אחד רואה מחלון זה וכת אחרת מחלון זה דג"כ (לא) ילפינן מהקישא דלא יהיו נהרגין הכת השניה. דאפשר לומר דלכך (אין) נהרגין הכת השניה דהא אמרינן בב"ק (דף ע"ג) דאי אמרינן למפרע נפסל הני כיון דמיתזמי אגניבה משתכח דבשעתא דאסהידו אטביחה פסולין הוה אמאי משלמין כו' דאלמא דליכא תורת הזמה על העדות רק היכא דבלאו הזמה לא הוי ביטול בעדותם דכיון דלשיטת הרמב"ם אפילו בלאחר כ"ד נתבטל כל העדות בהזמת כת ראשונה וא"כ בשעתא דאסהידו כת השניה כבר נתבטל העדות מחמת נמצא אחד מהן קרוב או פסול ואף אם היה אמת לא היה מועיל עדותם ואין עליהם תורת הזמה דמה לי אם היה פסולים או שהעידו עמם פסולים דסוף סוף נתבטל העדות מיד בשעת הגדה ואין עליהם תורת הזמה והא דבהעידו כלם תכ"ד כולם נהרגים אפי' הם מאה היינו משום דלא שייך דנתבטל עדות האחרונים מחמת דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא תכ"ד אכתי יכולים הראשונים לחזור בהם ואין עליהם שם עד פסול וכמו דאמרינן בבא קמא (שם) דבהעידו תוכ"ד על הגניבה וטביחה שפיר משלמין משא"כ בהעידו לאחר כ"ד דשפיר י"ל דלא הוה על כת השניה שם עדות דהא נתבטל מיד בשעת הגדה מחמת דהראשונים העידו שקר והוה כנמצא א' מהם כו' ולפ"ז י"ל אם הוזמו כת השניה לחוד שפיר נהרגי':
אך לפ"ז יש להבין דהא אמרינן בסנהדרין (דף ל') דבממון לא בעינן הגדה כאחת ויליף מקרא והא מדאורייתא גם בממון בעינן דרישה וחקירה וממילא בעינן מה"ת שיהיה יכול להזימן ואמאי יהיו גם על השני שם עד לענין הזמה הא בשעת' דאסהיד כבר נתבטל דהוה כנמצא קרוב או פסול ולשיטת הרמב"ם אפילו לאחר כ"ד נתבטל כל העדות בהזמת אחד מהם. וצ"ל דבאמת מדאורייתא לא משכחת דלא יהי' הגדה כאחת רק בעדות מיוחדת דהיינו שלא ראו כאחד דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב כו' כמבואר במתניתין ושפיר מתקיים בהם תורת הזמה ובממון גם עדות מיוחדת כשר כמבואר בגמ' רק לאחר תקנה דלא בעינן בממון דו"ח ועדות שאי"ל ממילא בכל ענין לא בעינן הגדה כא' בממון:
ולפ"ז מוכח כשיטת הריטב"א בחידושיו למכות דגם בממון לא אמרינן בעדות מיוחדת נמצא אחד מהם קרוב כו' דלא כהראב"ד שסובר דהא בהא תליא דבממון כיון דעדות מיוחדת כשר ממילא הוה עדות אחת לענין קרוב כו' והוא ג"כ שיטת הרמ"ה הובא בטור (סימן ל"ו) דגם אם לא ראו כאחת נתבטל כל העדות ע"ש:
ועיין תוספ' סנהדרין (דף ט') ד"ה לא בא השלישי דמבואר מדבריהם בבאו לאחר כ"ד אין האחרונים נענשים כו' ויש להבין דמ"ש מכת אחת מחלון זה וכת אחת מחלון כו' דהוא והם נהרגים ואם הוזמו שני כתות שניהם נהרגים אף דלא היו נטפלים לעוברי עבירה דהא הם שני כתות לכל דבר ולא נלמד מהקישא דשלשה לשנים. ומה שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם דהתם אהני סהדותיהו שאם יוזמו הראשונים משא"כ לאחר כ"ד דאמרינן שנתבטל כל העדות לשיטת הרמב"ם. אבל זה אינו עולה לשיטת התוס' דאית להו לענין הזמה חשיב לאחר כ"ד שתי עדיות ולא נתבטל כל העדות בהזמת כת א': והיה אפשר לומר דנהי דאמרינן מכות (דף ה') דאפילו אומרים בחד בשבת הרג נהרגין כו' דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא כו' היינו דוקא כ"ז שלא הועד עליו כלל בב"ד דדלמא לא יעידו כלל כמ"ש התוס' שם ד"ה דבעידנא דמסהדי אבל אם כבר הועד עליו אף שלא נגמר דינו חשיב בר קטלא. והא דאמרינן במתניתין בעדות מיוחדת הוא והם נהרגין דמשמע אפילו כת השניה הוזמו היינו משום דהתם מיירי שהעידו תכ"ד דהא קתני באם ראו בחלון אחד הוה עדות אחת לענין הזמה דע"כ מיירי תכ"ד ואם כן שפיר מיקטלי גם הכת השניה דעדיין חשיב לאו בר קטלא כיון דבתוך כ"ד עדיין יכולים העדים לחזור בהם וחשיב כאלו לא העידו עדיין משא"כ באם העידו לאחר כ"ד דשפיר כתבו התוס' דכת שניה אינה נהרגת דחשיב בר קטלא על ידי עדות הראשונה. ואף דכתבו התוס' במכות (דף ה') דקודם גמר דין ההורגו נהרג עליו אפשר לחלק דדוקא לענין ההורגו חשיב לאו בר קטלא דדלמא לא יגמר דינו משא"כ לענין כת השניה די"ל דלאו מידי קא עבדי דאם לא יוגמר דינו גם הם לא יעבדו מידי. אלא דקשיא לכאורה דהא ודאי מסתמא העדים מעידים בזה אחר זה רק כל אחד מעיד בתוך כדי דיבור של חבירו וא"כ עדיין קשה דאמאי קתני במתניתין בעדות מיוחדת דהוא והם נהרגין דמשמע אפילו כת השניה דנהי דמיירי דאחד מכת השניה העיד בתוך כדי דיבור של כת הראשונה מ"מ העד השני ממילא הוה לאחר כ"ד דאמרינן בגמרא מאה טובי הוה ולא שייך מה דמתרץ כל אחד בתוכ"ד של חבירו דנהי דבעדות הראשון יכול לחזור בתוכ"ד של האחרון כמבואר בשבועות (דף ל"ג) ובחושן משפט (סימן כ"ט) היינו דוקא בעדות צרופה דחשיבי כל העדים כמו כת אחת אבל בעדות מיוחדת כיון דהוה שני עדיות לכל דבר בודאי גם לענין זה חשיבי כשני כתות ובודאי דאין כת הראשונה יכולים לחזור בהם בתוכ"ד של כת השניה ואכתי קשה דאמאי כת השניה נהרגת. וע"כ צ"ל דמ"מ חשיב לאו בר קטלא כיון דעדיין לא נגמר דינו ואם כן אפילו לאחר כ"ד נמי אמאי אין האחרונים נהרגים. וצ"ל דהתוס' לא כתבו רק באם העיד אחד לאחר כ"ד דאז לא היה תועלת כלל בעדותו וגם לא חשיב נטפל לאחר כ"ד ובד"נ בעינן הגדה כאחת כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' עדות) ואם כן לא היה מועיל עדותו לצרף להראשונים לכך אין בו דין הזמה. משא"כ אם שנים העידו לאחר כ"ד שפיר שייך בהם דין הזמה וע"כ צ"ל כן דהא כתבו התוס' סנהדרין (דף פ"א) דאפילו באם נגמר דינו מכל מקום אם הוזמו הכת הראשונה נהרגת הכת השני'. ע"כ צריך לומר דהכא היינו טעמא משום שלא היה תועלת בעדותו כיון שעל פיו אין חיוב מיתה ולהראשונים לא היה אפשר לצרפו:
והנה דברי התוס' בסנהדרין קשים להולמתן. דמה בכך דהוזמו אח"כ הא מ"מ בשעה שהעידו היה גברא בר קטלא ואטו אם יהרגו אחר לאחר גמ"ד ולאח"כ יוזמו העדים יהיה על ההורגו חטא מות הא ודאי ליתא. ואף זה כמוה ואמאי לא יוכלו לפטור את עצמן אנן מנא הווי ידעינן דיוזמו הראשוני' וגברא קטילא בעינן למיקטל. כדאמרינן בבא קמא (דף כ"ד) אנן לא הווי ידעינן כו' לחיובי פלגא נזקא כו' ע"ש. ואפשר לומר דהכא לא מצי אמרי אנן מנא הווי ידעינן כו' דא"כ למה באו כלל דהא בלא זה נהרג ול"ל לדונו בחמורה דהא אם אינהו לא מיקטלא גם הוא לא מיקטל דהו' עדות שאאי"ל וע"כ צ"ל דכוונתם היו לענין שאם יוזמו הראשוני' וחשיב שפיר כאשר זמם:
גמ' שם אלא מעתה בדיני נפשות תציל. ולכאורה יש להבין דהא מ"מ בדיני נפשות פסול והוה כשתי כתות וכן הקשה בחידושי הריטב"א. ונראה לפי מה שכתב רש"י בבבא קמא (דף מ"ג ב') דטעמא דאדם פטור מכופר משום קלב"מ דאפי' חייבי מיתות שוגגים פטורים ובקלב"מ מהני תפיסה כמ"ש רש"י בבא מציעא (דף צ"א א') וא"כ אם העידו על האחד שהרג את הנפש יש גם כן נ"מ לענין ממון לענין תפיסה ושפיר מקשה הגמ' כיון דבדיני ממונות עדות מיוחדת כשר אם כן ממילא לענין קרוב וכו' נתבטל כל העדות אפילו אם לא ראו כאחד כמ"ש הטור (בסימן ל"ו) בשם הרמ"ה וכיון דלענין ממון נתבטל כל העדות היאך קטלינן ליה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפילו לשיטת הסוברים בעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאמרינן פלגינן דיבורא כמבואר (בח"מ סי' נ"א) התם הוה בתרי גופא משא"כ הכא דבענין אחד ממש יש ממון ונפשות וכיון דלענין ממון נתבטל ממילא נתבטל לגמרי:
ובזה מיושב נמי מאי דנקיט הכא הך דינא דעדות מיוחדת דלכאורה אין לו מקום כאן דהתוספת כתבו דהמתרה רואה אותן מיירי שיש עדים שהמתרה ראה את האדם אך לא ראו גוף המעשה ולכאורה קשה דהא הוה חצי דבר כיון דכת אחת בלא השניה אינה מועלת ולא דמי לאם שנים מעידים על אחד שהרג נפש ושנים אחרים מעידים שהיה גדול דלא מיקרי חצי דבר התם הכת השני' מועלת בלי הראשונ' להחזיקו כגדול לכל דבר משא"כ הכא דצריכים כל כת זו לזו. ולפי הנ"ל ניחא כיון דעדות מיוחדת כשר בד"נ לא הוה חצי דבר דהכת הראשונה מועלת לענין כופר ודמי לעידי חזקה דלא הוה חצי דבר דמועלים לענין פירות וא"ש:
ועיין בס' טורי אבן חגיגה (דף י"א) שהקשה על מה דאמרינן סנהדרין (דף פ"ו) דמשכחת בד"נ לענין זקן ממרא בפלוגת' דרבי ורבנן בנתכוין להרוג את זה והרג את זה כו' ופירש רש"י אי תפסו היורשין ממון של ההורג כו' והקשה בס' הנ"ל דהא אפילו לרבנן דאית להו דחייב מיתה מכל מקום כיון דלא מיפטר רק מטעם קלב"מ מהני תפיסה ע"ש. ונראה דנהי דמהני תפיסה בקלב"מ לשיטת רש"י היינו דוקא היכא דתפס גוף הדבר באתנן או בתפס מעות משא"כ אם תפס חפץ למשכון י"ל דלא מהני ודמי למה דאמרינן בקידושין (דף ח') מנה אין כאן משכון אין כאן וה"נ כיון דהב"ד אין מחייבין אותו בגוף התביעה לא שייך לומר ב"ח קונה משכון. ושפיר יש נ"מ ברבי לרבנן:
עיין בתומים (סי' ל"ו) מה שהקשה על דברי הריב"ש הובא ברמ"א (סימן הנ"ל) דאם הבע"ד בעצמו חתום על השטר לא נקרא נמצא אחד מהם קרוב או פסול דאין עליו שם עד כמו דאמרינן בגמר' על והרוג יציל כו' והקשה בתומים הא לשיטת הראב"ד דמפרש דהבע"ד בעצמו אין עליו שם עד ולכך סבר דפלגינן דיבורא ברבעני לרצוני דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' אבל בפלוני רבע שורי לא אמרי' פלגינן לשיטת הראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו לא אמרינן ושייך שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' אם כן מוכח דנגד ממונו שפיר הוה עליו שם עד ע"ש. והניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ דהא נכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה וכל היכא דליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסיו כמבואר בכורות (דף מ"ח) גבי שני יב"ש שלקחו שדה זה מזה ע"ש והיינו נמי טעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו כמבואר בפוסקים ואם כן כיון דנגד שיעבוד גופיה אין עליו תורת עד כלל ממילא ליכא שיעבוד נכסיה משא"כ בפלוני רבע שורי דלא שייך שם שיעבוד הגוף אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והוה עליו שם עד ואתי שפיר ועיין מ"ש בזה לעיל:
ועוד הקשה בתומים לשיטת הראב"ד דמפרש מה דאמרינן בגמר' במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דאין עליו שם עד לגבי עצמו ולכך בפלוני רבעני לרצוני אמרינן פלגינן דיבורא דלגבי עצמו לא הוה עליו שם עד ואם כן ע"כ צ"ל דנגד חבירו שפיר הוה עליו שם עד אם כן אכתי תקשה היכא משכחת בבועל ערוה דשניהם חייבים מיתה ואמאי והא לגבי דידה הוה עליה שם עד ויתבטל כל העדות דהא הוי רשע ופסול לעדות כו' ולק"מ דנהי דלגבי חבירו הוה עליו שם עד היינו דוקא היכא דאמרינן פלגינן דיבורא א"כ אמרינן דהוא לא הוה מהעושה הדבר משא"כ באיכא עדים דהוא עבר והוא העושה הדבר שפיר י"ל דאין עליו שם עד אף לגבי דידה ומיקרי בע"ד לאותו העדות:
ועיין ברמב"ם (פ"ה מה' עדות) שכתב דדוקא לענין ביטול העדים ונמצא קרוב או פסול הוא דבעינן נתכוונו להעיד אבל בכלם כשרים לא בעינן כוונה להעיד. והנה בתוס' ישנים כריתות (דף י"ב ב') מבואר דבלא נתכוין להעיד פסול להעיד דילפינן מהוא עד ע"ש ועיין בספר בית מאיר (סי' מ"ב) מה שהביא בשם תשובת פנים מאירות להקשות מסוגיא דכריתות על שיטת הרמב"ם ע"ש. ואני מסתפק לשיטת הרמב"ם דלא בעינן כוונה להעיד מ"מ י"ל היינו דוקא בלא נתכוין להעיד אבל בנתכוין שלא להעיד י"ל דכ"ע מודים דפסול לעדות וכמו שמחלקים הפוסקים לענין מצות צריכות כוונה דבנתכוון שלא לצאת אינו יוצא אליבא דכו"ע עיין בתוספ' סוכה (דף ל"ט) וברא"ש (דף מ"ב) והכי משמע לכאור' לישנא דהרמב"ם שכתב לא נתכוין להעיד כו' משמע אם נתכוין בפירוש בשעת ראיה שלא יהי' עד בדבר אין עליו תורת עדות:
ועפ"ז היו מיושב מה דקשיא לכאורה דאמאי באמת אינו פוסל בלא נתכוין להעיד לענין קרוב או פסיל כיון דבעד כשר לא בעינן כוונה וע"פ הנ"ל י"ל דנהי דבסתמא בלא כוונה הוה עליו שם עד היינו דוקא בעד כשר דחשיב בסתמא כאלו נתכוין משא"כ בפסול י"ל דמסתמא הוה כאלו נתכוין בפירוש שלא להעיד כדי שלא יפסול האחרים וכמו דאמרי' בזבחים (דף ב') דמחלק בין גיטין לקרבן דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וחשיב מסתמא שלא לשמה. וה"נ בעד פסול דסתמא לאו לעדות הוא חשיב כאל נתכוון בפירוש שלא להיות עד ואין עליו תורת עד לפסול אחרים עד שיתכוין בפירוש לאסהידי: ואין להביא ראיה ממה שכתבו התוס' סנהדרין (דף ט') להקשות על שיטת הרשב"ם דנתכוין להעיד אפילו ביום אין עד נעשה דיין דא"כ לר' יוסי דלא בעי כוונה גבי קרוב ופסול לא משכחת לדידיה ראהו ביום ע"ש. והא משכחת לה באם כוונו בפירוש להיות דיינים לא עדים דזה אינו די"ל דודאי אם אמרינן דבנתכוין שלא להעיד אין עליו תורת עד ממילא בפסולים אפי' בסתמא אינם מבטלים העדות דסתמא דידהו הוה כאלו כוונו שלא להעיד ואם כן ע"כ צ"ל לר' יוסי דאפילו בכוונו שלא להעיד סבר דהוה עליו תורת עד ושפיר מקשי התוספ' משא"כ למה דקיי"ל כרבי שפיר י"ל דבנתכוין שלא להעיד אין עליו תורת עד אפילו בכשר:
דף טו.
מכות דף ט"ו וט"ז סוגיא דקיימו ולא קיימו. עיין במה שתמהו על הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה) שכתב איזהו גזל כו' איזהו עשק כו' והיא נגד סוגיית הגמ' בריש פרק איזהו נשך דמסיק רבא דלא תגזול קאי אכובש שכר שכיר עיין במ"מ שם. ונראה דהא הקשו תוס' שם דמאי מקשה רבא ניליף מריבית כו' הא אין מזהירין מן הדין ותירצו דבלא זה לא לקי דהא הוא ניתק לעשה. ויש להבין מ"מ משכחת לה מלקות למאן דאית ליה קיימו ולא קיימו לפי פירש"י בסוגיא דמיד כשמזהירין אותו ואינו מקיים לקי. ואף לפי פירש הרמב"ם דדוקא כשאי אפשר לקיימו מקרי לא קיימו (עיין בלח"מ פרק י"ח מסנהדרין) ובגזילה לא משכחת לה כמו דמסיק כאן דכיון דחייב בתשלומין כו' מ"מ הא כתב הרמב"ם (פי"ג משחיטה) גבי שלוח הקן דאם מתה האם או שבא אחד וחטף מידו האם ושלחה מיקרי לא קיימו דהא איהו לא קיים המצוה ואי אפשר לקיימו אם כן בגזל אם בא בעל הממון וחטף את הגזילה מן הגזלן מיקרי לא קיימו ושפיר משכחת מלקות וצריך קרא שפיר דאי מריבות ואונאה הא אין מזהירין מן הדין ודוחק לומר דרבא סבר ביטלו כו' ולא משכחת גבי גזל כו' אך נראה לומר לפי מ"ש המ"מ (בפ"ב מה' מ"א) דהיכא דאיכא עשה מפורש שפיר מזהירין מן הדין וא"כ ניחא דהא גם הכא העשה דוהשיב את כו' ולמה לי הלאו ניליף מריבית: אך לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' שבועות) דדוקא בלאו מפורש בתורה אמרינן התראת ספק שמה התראה א"כ לא מקשה רבא מידי דהא אי לא הוה כתב לא תגזול א"כ לא לקי עליו בשום פעם אף אם לא קיימו כגון שחטף הנגזל כנ"ל מ"מ הא הוה התראת ספק דדלמא לא יחטוף משא"כ דהתור' כתבה בפירוש הלאו שפיר לקי אף בהתראת ספק. אך רבא לשיטתו שפיר מקשה דהא אית לי' בחולין (דף פ"א) דהתראת ספק לא שמי' התראה אם כן אף השתא לא לקי. משא"כ לפי מאי דקיי"ל דהתראת ספק שמי' התראה א"כ שפיר אצטריך הלאו דגזל לגופיה ללקות עליו בהיכא דלא קיימו ולא צריך לומר דקאי אעושק ומיושב דברי הרמב"ם. אך קשה לפמ"ש דמשכחת לא קיימו בגזל אמאי לא מנה הרמב"ם בין הלוקין (בפרק י"ט מסנהדרין) הלאו דגזל וצ"ע כעת. ואפשר לומר דלכך כתב הרמב"ם (בפי"ח מסנהדרין) דטעם דגזל משום דאיתא בתשלומין ולא אמרינן משום דהוא ניתק לעשה דהי' אפשר ללקות בלא קיימו כגון בחטף משא"כ לפי הטעם דאין לוקה ומשלם:
אך לפמ"ש הרמב"ם (פ"א מגזילה) דלכך לא לקי משום דניתק כו' ובשרף כתב משום דהוא ניתן לתשלומין. ולכאורה קשה למה לא כתב הטעם דתשלומין לחוד ונהי דטעמא דתשלומין בעי דאפשר דסובר הרמב"ם דלא מיקרי קיום העשה בתשלומי הממון מ"מ הטעם דניתק לעשה מיותר. וצ"ל דלפי מה דמבואר בסנהדרין (ע"ב) גבי הבא במחתרת דנטל חייב משום דלא מיקרי תשלומין היכא דהכלי הוא בעין וא"כ שפיר צריך לטעמא דניתק לעשה היכא דהגזילה בעין דלא שייך אין לוקה ומשלם ובשרף דלא הוה ניתק לעשה לסברת הרמב"ם דלא מיקרי קיום העשה בתשלומי הדמים מכל מקום שפיר פטור מטעם דאין לוקה ומשלם. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לא קיימו בחטף הנגזל דאיהו לא קיים העשה ומחמת התשלומין לא אפטר דאינו בגדר אין לוקה ומשלם כיון דהחפץ הוא בעין לא מיקרי תשלומין ושלו נטל וצ"ע. ואפשר לומר דמכל מקום חיוב תשלומין יש עליו אם יאבד הגזילה ושפיר הוא בכלל דאין לוקה ומשלם דתיכף יש עליו חיוב תשלומין משעת גזילה. אך לפי זה לא היה צריך הרמב"ם (פ"א מגזילה) לתת טעם משום דניתק לעשה וצ"ע: והנה לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם שכתב דהתראת ספק שמי' התראה דוקא בלאו מפורש ותמהו עליו הכ"מ ונו"כ מאין הוציא זה. ונראה דהא אמרינן לקמן והרי גזל כו' משכחת לה בקיימו ומשני כיון דאיתא בתשלומין אינו כו' והקשו תוספ' הא קיי"ל דמילקי לקי כו' ותירצו התוס' דהפירוש הוא דמיקרי קיום עשה כו' ולכאורה דוחק גדול בפירוש הגמ' דאמרינן מחמת דאינו לוקה לא מחמת קיום העשה. וגם הסברא בעצמה לא ברירא דיקרא קיום העשה, ועוד יש להקשות דהא אכתי משכחת לה ביטלו לפי מה שמבואר בחו"מ (סי' ס"ג) בנשבע שלא לפרוע לבע"ח אם קדמו השבועה להחוב שפיר חלה וא"כ משכחת ביטל בנשבע שלא לפרוע ואח"כ שרף הגזילה ונשבע על דעת רבים דהא עתה סבר הגמ' דאין לו הפרה כלל אפילו לדבר מצוה. ונהי דבהב"ד מ"מ יורדים לנכסיו כמבואר שם בש"ך מ"מ איהו לא מצי מקיים העשה ודמי לשלוח הקן באם חטף אחד האם ושילחה דמיקרי לא קיימו לדעת הרמב"ם וגבי שבועה מיקרי ביטלו כיון דאי אפשר לו לקיים העשה בעצמו וצ"ל דעיקר הטעם מחמת דאיתא בתשלומין אינו לוקה ומשלם וא"כ לא משכחת אפי' בנשבע דהא מ"מ הב"ד יורדים לנכסיו כו' וקשה קושיית התוס' דהא אנן קיי"ל דלקי ואינו משלם רק לסברת הרמב"ם דבעינן לאו מפורש בתורה דהתראת ספק א"כ אפשר לומר כיון דכלל זה מסור בידינו מכדי רשעתו דאינו לוקה ומשלם רק דיש פלוגתא אי עבדינן ליה מלקות לחוד או ממון לחוד א"כ לא מיקרי הלאו מפורש דלא גמר ר"י דמלקי לקי כו' רק מסמיכת דארבעים יכנו כמבואר בכתובות (דף ל"ב ב') ולא מיקרי לאו מפורש וממילא לא לקי על הביטול דהוה התראת ספק:
אך זה דוחק בעיני דהא מ"מ עיקר הלאו מפורש. ומלבד זה יש לעיין לפמ"ש התומים (בסי' ע"ג) דדוקא דיש לו קרקע הוא דנחתינן לנכסיו משא"כ במטלטלין דהוא רק מתורת מצוה בעלמא שפיר חלה השבועה ע"ש וא"כ תקשי דשפיר משכחת לה ביטלו ולא שייך דאינו לו"מ דהא פטור מתשלומין היכא דלית ליה קרקע. ואין לומר דאכתי לא מיקרי ביטלו דהא אפשר דיהיה לו קרקע זה אינו דהא הוא דאיקני ואינו משתעבד רק מיניה אפילו מגלומא כו' וא"כ אינו אלא מתורת מצוה כמו מטלטלין וחלה השבועה שהי' קודם לשריפת הגזילה וגם אח"כ משכחת ביטלו בנשבע אח"כ שלא לפרוע ועל ידי כולל דהיינו שנשבע אף על עכו"ם או על החובות שילוה אח"כ דמהני השבועה כמבואר בש"ך (סי' ע"ג):
ואפשר לומר בישובו עם מה שנקדים דברי הרמב"ם התמוהים (פ"א מתמור') שכתב דמפי השמוע' למדו שלוקין על התמורה אף שאין בו מעשה והוא תמוה. כמו שהקשה בכ"מ דהא איתא בתמורה (דף ג' ב') לא תיתני מימר דבדיבוריה קא עביד מעשה. ועיי"ש מה שתירצו דהרמב"ם סובר דהדר בי' ר"י לגבי רבי' ע"ש והוא תמוה מאין הוציא זה הרמב"ם. ונראה דיש להביא מסוגיא זו ראיה לדבריו דהא איתא תמורה (דף ד') דהמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה משום דהוא ניתק לעשה דכל מעשרותיכם תרימו וגו' ואם כן קשה טובא דהיאך אמרינן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא משכחת לה בהקדמת תרומה או מעשר ואח"כ שרף התבואה דביטל העשה בידים דמכל מעשרותיכם דמאין יפריש והתבואה ליתא בעולם. וע"כ צ"ל דהא בלא זה לא לקי משום דאין בו מעשה. אך אי אמרינן דמימר מיקרי מעשה א"כ ה"נ מיקרי מעשה כדאיתא תמורה (דף ד') והדק"ל. אלא ע"כ צ"ל דהדר ביה וגם תמורה אין בו מעשה רק דהוא גזירת הכתוב ללקות מה שאין כן בהקדמת תרומה כו' שפיר לא לקי דאין בו מעשה: אלא דבריהם תמוהים מה שכתבו דהדר ביה הא הרמב"ם פסק (פ"א מה' איסורי מזבח) דלקי אמקדיש בעלי מומין למזבח וצ"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה וא"כ קשה אתמורה. ואפשר לומר לפמ"ש הלח"מ (פי"א מסנהדרין) לחלק בין חסימה ובין תמורה דהמעשה הקדשים אינו האיסור בעצמו א"כ ניחא ממקדיש בעלי מומין דהוא האיסור בעצמו ושפיר מיקרי מעשה הדיבור. ולפ"ז מיושב קושייתי דאמאי לא משכחת ביטלו בהקדמת תרומה או מעשר די"ל דשם מיקרי אין בו מעשה דהתרומ' אין בו איסור מצד עצמו רק ההקדמה ולא שייך בדיבורא איתעביד מעשה ואכתי צ"ע: ומה שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם דלא יסתור הגמר' דאמר לא תיתני מימר והוא בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ו מבכורות) שכתב דהמוכר בכור אינו לוק' דלא אהני מעשיו. ותמה הלח"מ דאמאי פסק כאביי נגד רבא דהא לרבא מ"מ לקי דעביר אמימרא דרחמנא. וביותר תמוה על המ"מ שכתב דקיי"ל כרבא הא מרמב"ם דבכורות מבואר להיפך. ונראה לומר דודאי הרמב"ם פסק כרבא לא כמו שהבין הלח"מ וראי' ברורה לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"א מתרומה) דלכך לא הוה ניתק לעשה דלאו כולל יותר מעשה גבי ציבור ושותפין. ומבואר שם בדברי הרמב"ם דציבור ושותפין אף דאינם עושים תמורה מכל מקום לקי עלי' וקשה דהא לאביי היכא דלא מהני לא לקי אלא ע"כ צ"ל דפריך כרבא וכמו דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי. אחר זמן רב מצאתי בתשובת שאגת ארי' (סי' ע"ח) שעמד בזה. ומה שכתב גבי מכירת בכור וחרמי כהנים דלא לקי היינו משום דנראה דכל איסור המכירה הוה לאו שאין בו מעשה דהא רק בריצוי המוכר בלבד נגמר הקנין ואף אם לקח החפץ בידו ונתנו ללוקח מכל מקום זה אינו אסור רק המכירה בעצם. ובאמת סובר הרא"ה כן בספר החינוך שלו בכ"מ דמכירה מיקרי לאו שאין בו מעשה דכל דבר שאפשר לעבור בלא מעשה אף אם עשה מעשה מכל מקום אין בו מעשה מיקרי. ועיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) מה שפלפל בדברי החינוך האלו. רק דיש לומר דמכירה דמי למימר דמיקרי מעשה דבדיבורא איתעבד מעשה מחמת דנפשה הקדש כפירש"י וה"נ יצא מרשות מוכר לרשות לוקח אך זה אינו שייך רק אם המכירה מהני משא"כ אם המכירה לא מהני תו לא מיקרי מעשה ושפיר כתב הרמב"ם דאינו לוקה במוכר בכור כיון דלא מהני המכירה מיקרי אין בו מעשה ונהי דקיי"ל כרבא דלקי מחמת דעבר על אמימרא דרחמנא מכל מקום דוקא בעבר במעשה לא בדיבור בעלמא דאין בו מעשה ומיושב קושיית הלח"מ ולא קשה מציבור ושותפין דלא מהני ואפ"ה לקי בתמורה דהא גבי תמור' אף לאו שאין בו מעשה לוקין כמ"ש הרמב"ם דלמדו כן מפי השמוע' ואתי שפיר: ובזה יש ליישב מה שהקשה המשל"מ (בפי"א מהל' יובל) על מ"ש החינוך במוכר קרקע לצמיתות דלא מהני ושניהם לוקין והקשה עליו ממ"ש הרמב"ם במוכר בכור דלא לקי. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמו של הרמב"ם גבי בכור משום דאין בו מעשה אם כן גבי מכירה לצמיתות נהי דלא מהני שיהא קנוי הקרקע לעולם מכל מקום המכירה קיימת עד היובל ושפיר מיקרי מעשה דמכר קרקע באיסור לאו ומכירה מיקרי מעשה היכא דקיימת כמו מימר:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דתמורה הוא לאו שאין בו מעשה נגד הגמ' דאמר לא תיתני מימר כו' דהנה מה שחידש הרמב"ם דבציבור ושותפין לקי וכתבו דהוציא זה מלשון המשנה דאין עושים תמורה משמע דלקי אך זה אינו אלא אליבא דרבא דאית לי' דלקי מחמת דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ לאביי דאית לי' היכא דלא מהני לא לקי אם כן בשותפין כיון דלא מהני בודאי לא לקי:
אחר זמן רב מצאתי בספר פתח הבית (דף כ"ד) שהביא כן בשם ספר מים חיים לפר"ח. ומבואר בתמורה דאיכא בינייהו ריבית קצוצה וא"כ ר"י דאית לי' באיזהו נשך דרבית קצוצה אינה יוצאה כו' אית לי' דעביד מהני וממילא לא לקי בציבור ושותפין כסברת אביי דאמאי לקי כיון דלא מהני ושפיר קאמר לי' ר"מ לתנא לא תיתני מימר דבידבורא איתעביד מעשה. משא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם כרבא דעביד לא מהני כמו שהוכחתי לעיל אם כן לקי אף אציבור ושותפין דהתורה לא מיעטה רק מעשיית תמורה לא מהלאו דמ"מ לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא א"כ לא שייך לומר דמימרא מיקרי מעשה דהא בציבור ושותפין לא אתעבד מעשה כלל בדיבורא דאין עושים תמורה ואפ"ה לקי וממילא אף בתמורת יחיד מיקרי אין בו מעשה כסברת החינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלא מעשה אף בעשה מעשה אין בו מלקות וגם הסברא נותנת כיון דגם ציבור ושותפין לוקין אף דאין עושים תמורה מכל מקום חייבים מלקות על מחשבתם שרצו להוציא הבהמת הקדש מן הקדושה שלה וזאת לא מיקרי מעשה ולא שייך בדיבור' אתעביד מעשה ושפיר הוצרך הרמב"ם לומר דלמדו מפי השמועה דלוקין בתמורה אפילו באין בו מעשה::
ולפ"ז אפשר לתרץ מה שהקשתי לעיל דאמאי לא משכחת ביטלו בגזל היכא דנשבע שלא לפרוע בכולל דחל השבועה די"ל למאן דאית ליה ביטלו אם כן הלאו נגמר בשעת הביטול וכמ"ש הריטב"א במכות לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דר"ל אית ליה בטלו דמתרינן ביה בשעת הביטול אם כן י"ל דצריך ג"כ דהביטול יהיה במעשה משא"כ אם הביטול הוא על ידי דיבור בעלמא לא לקי כמו דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואם כן צריך להבין מה דקאמרינן גבי אונס כגון דאדרה ע"ד רבים אם כן אמאי לוקין דהא בביטול לא עביד מעשה. וצ"ל דדמי לתמורה דמיקרי מעשה על ידי הדיבור וזה לא שייך רק בקונם דגוף החפץ נאסר כקרבן ומיקרי מעשה מה שהחפץ נאסר עליו משא"כ שבועה דרמי אגברא כדאמרי' בנדרים (דף ב' ב') דשבועה מיתסר גברא אחפציה א"כ אפשר לומר דמיקרי אין בו מעשה:
אך יש לפקפק בזה די"ל דגם בשבועה מקרי מעשה. ומלבד זה אכתי קושיא הראשונ' עומדת דמשכחת בנשבע מקודם שריפת הגזילה ואם כן אח"כ בשריפת הגזילה מיקרי ביטלו במעשה וצ"ע:
והנה מלבד זה קשה לי דמסקינן דלא משכחת באונס ביטלו כיון דלדבר מצוה יש לו הפרה אכתי משכחת לה בקיבל עליו נזירות שמשון אם יחזירנה ותיכף שתה יין אם כן לא אפשר לאהדורה אח"כ דעביד איסורא למפרע בביטול נזירות כדאמרינן בשבועות באכליה לאיסורא והדר לתנאי' דלוקין עליו לר"י ע"ש (דף כ"ח ב') ובנזירות שמשון לא אפשר בשאלה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מנזירות) והיה בדעתי לומר דזה לא מיקרי ביטלו כיון דמ"מ אם יחזירנה יקיים העשה אף דיסובב מחמת זה איסור למפרע מכל מקום הלקיחה לאשה תהיה מצות עשה ולא דמי לאדרה בקונם דהלקיחה בעצמה היא האיסור ולא מיקרי קיום העשה כיון דאסורה עליו משא"כ בקיבל עליו נזירות שמשון על ידי החזרה דמ"מ החזרה בעצמה אין בא איסור ולא מיקרי ביטול. אך דהא קשיא לי דהא אכתי משכחת בנזירות שמשון כנ"ל וגם דאדרה בקונם ושפיר ביטל העשה מחמת הקונם דאסורה עליו ולא שייך לדבר מצוה יש לו הפרה דאיזה דבר מצוה יש כאן דהא ע"י הלקיחה יתחייב בכמה איסורים למפרע שעבר בביטול נזירותו וצ"ע כעת:
עוד קשה טובא דהא משכחת ביטלו שעשה א"ע פצוע דכה וסירס את עצמו דפסול לבוא בקהל ואסור להחזירה ולקי שמונים משום סירוס וגם משום ביטול עשה או בלא התרו משום סירוס לקי משום הגירושין לחוד וצע"ג: ועיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) מה שהביא בשם ספר יבין שמועה שהקשה על הרמב"ם דפסק דקדמו עשה אין לוקין ופסק דטמא שנכנס למקדש דלקי ודוחק דמיירי בלא קיימו. וכתב השער המלך דלפירש הרמב"ם בלא קדמו דדוק' כשנתבטל העשה ואי אפשר לקיימו כמ"ש הלח"מ (פרק י"ח מסנהדרין) אם כן לא משכחת לא קיימו ע"ש ודבריו תמוהים דהא משכחת לה בשהה טבול יום בביהמ"ק עד שחשיכה אם כן נתבטל העשה דהא בלילה טהור הוא אלא דיש להבין דזה אפשר מיקרי ביטל בידים דהא היה עד שחשיכה. וגם אינו בכלל ניתק כלל דהא בסוף היום ליכא יותר עליו [עשה] דוישלחו ואם כן קשה מאי סייעתא מייתי לדר"י מטמא שנכנס למקדש והתוס' בד"ה מידי כו' כתבו דלא משכחת ביטלו גבי טמא ואמאי הא משכחת כנ"ל. עוד אפשר לאשכוחי לפי מה דמבואר ביומא (דף ו' ב') דאי איכא טהורין בהאי בית אב לא דחי תמיד טומאה אם כן משכחת בכהן טמא שנכנס למקדש והי' שם גם כהן טהור א"כ חייב על ביאת מקדש דהא אפשר למיעבד טהור ואח"כ הלך הוא וטימא גם את השני א"כ ממילא אינו בשילוח מן המקדש דהא צריך לעבוד עבודה וחשיב ביטלו בידים:
הקושיא שהקשיתי דמשכחת בעשה עצמו פצוע דכה הגידו לי שעמד בזה בספר תפארת צבי להגאון אבד"ק המבורג והניח בצ"ע. ולדעתי אפשר לומר דהא מבואר בקידושין (דף ע"ח) דבאיסור כהונה בעי דוקא קידש ובעל ואם כן נראה לומר דאף דאין לוקה בקידושין בלא ביאה מ"מ איסורא דאורייתא איכא כמו חצי שיעור דאסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי. וה"נ כיון דע"י הקידושין יהיה מלקות על ביאה שלאחריו אבל באיסורים דיש מלקות על ביאה. לחודא א"כ אין על הקידושין שום איסור מדאורייתא דהא לא שייך חזי לאיצטרופי דהא על ביאה שלאחריו יש איסור בפ"ע אף בלא קידושין וא"כ דלפי שיטת רוב פוסקים באיסורי ביאה דהוציאם רחמנא בלשון לא יבוא יש על ביאה לחודא מלקות אפי' בלא קידושין כמבואר ברמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה) עיי"ש בהרב המגיד שחולקים על הרמב"ם ואם כן בפצוע דכה אין שום איסור על הקידושין גרידא דהא הביאה בלא זה אסור ולא שייך חזי לאצטרופי א"כ י"ל כיון דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ומה שחשיב ניתק לעשה גבי אונס היינו משום דכל ימיו בעמוד והחזר קאי ופירש רש"י דדרשינן לא יוכל לשלחה שיהא השילוח לכל ימיו אם כן נראה דאף בקידושין לחוד מקיים העשה דהא אינו נשלחת ממנו ואגידה ביה. והא אמרינן כתובות (דף ל"ט) דממזרת ונתינה אינה רשאי לקיימה היינו משום דודאי העשה דלו תהיה לו לאשה אינה מתקיימת בקידושין לחוד ולא קרינן תהיה לאשה אחרי שאסור לבוא עליה משא"כ החזרה דדרשינן מלא יוכל לשלחה כל ימיו שלא יהיה השלוח לכל ימיו יש לומר דמתקיים אף בקידושין דשוב אינה נשלחת ממנו ובכהן דאמרינן לוקה ואינו מחזיר היינו משום דגם הקידושין אסורים מדאורייתא כמו בחצי שיעור מחמת דחזי לאיצטרופי: ואין להקשות דהא הגמ' רצה לומר דמשכחת בהדירה אף דאין אסור אלא הביאה. זה אינו די"ל גם בהדיר על עצמו הקידושין ולא גרע מאומר זריקת צרור עלי קונם דאסור כמבואר בר"ן נדרים (דף ט"ז ב') ואם כן לא משכחת בפצוע דכה דהא מ"מ יש לקיים העשה ע"י קידושין דאינו אסור מדאורייתא: ולפ"ז יש ראיה לשיטת החולקים על הרמב"ם דלהרמב"ם בכל איסורי ביאה בעי ג"כ קידושין וממילא דאסור מדאורייתא מחמת חזי לאיצטרופי וא"כ שפיר משכחת בפ"ד וגם מדוקדק לפ"ז דאמר ר"י אנו אין לנו כו' היינו דלר"י לשיטתו דאית ליה לאו שקדמו עשה לוקין וא"כ העשה דאונס הוא מחמת כל ימיו בעמוד והחזר ושפיר מקיים בקידושין לחוד ואם כן לא משכחת אלא בשילוח הקן ובפיאה משא"כ אי אמרינן דלאו שקדמו עשה אין לוקין והעשה הוא דלו תהיה לאשה וזאת לא נתקיים רק היכא דשרי לבוא עלי' דתהוי אשתו לגמרי כדמוכח בכתובות דממזרת אינה בכלל לו תהיה לאשה וא"כ משכחת לה נמי גבי אונס ובעשה עצמו פצוע דכה כן נראה לי:
דף כא.
מתניתין נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת א"ל אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. עיין בפירוש הרב דאם התרו בו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך רביעית חייב על כל רביעית. וכן פירש הרמב"ם בפירושו ובחיבורו (פי"ד ממ"א) נראה שחזר בו שכתב דוקא אם התרו בו אחר כל אכילה ואכילה. ונראה ראיה לפסקו האחרון מהא דאמרינן חולין (דף ק"ב ב') אכל אמה"ח ובשר מן הטריפה כו' והשתא אי אמרי' דאם התר בו אל תאכל כך וכך זיתים מחויב על כל אחד ואחד א"כ קשה מה נ"מ אי בשר מן החי ואמה"ח הם תרתי לאוין דהא ע"כ מיירי בהתרו בו על כל אחד אל תאכל אמ"ה ובשר מן החי ואם כן אפילו לר"ל יתחייב שנים דהא לא עדיף משני זיתים נבילה והתרו בו על שניהם אלא ודאי דאפילו בכהא"ג פטור וצריך התראה בשעת אכילה על כל אחד משא"כ אי אמרי' דאמה"ח ובמה"ח הוה תרתי לאוין מחויב שפיר בחדא התראה על שניהם:
שם ע"ב במתניתין יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כו' ולכאורה קשה היאך חל איסור דשור וחמור על איסור הקדש דקדים ואין לומר דלא מיקרי קדים דהא תיכף משנולדה הבהמה היה עליו איסור לחרוש עמה בכלאים והא דחל עליו איסור הקדש היינו דהוא איסור מוסיף דאיתוסיף איסורא עליה אפילו בפני עצמה דזה ליתא דהא אמרי' חולין (דף קי"ג) דהמבשל מתה או חלב בחלב פטור דאין אחע"א אלמא דמיקרי נבילה קדים והיינו משום דאיסורא דבשר בחלב אינו אלא לאחר מעשה הבישול וה"נ איסורא דכלאים אינו אלא לאחר קשירתם יחד כמבואר ברמב"ם (פ"ט מכלאים) עיין שם בכ"מ ועיין שו"ע יו"ד (סי' רצ"ז) דדוקא בקשורין אסור לדעת הרבה פוסקים ואם כן ממילא איסור קדשים קדים. ואי אמרינן דכלאים אסור אפילו בהנהגה לבד בלא מלאכה הוה ניחא דשפיר חל דמיקרי מוסיף דאיתוסיף איסורא אפילו בלא מלאכה. אבל מסקנת הפוסקים אינה כן אלא דדוקא בעושה מלאכה בכלאים (עיין שם בכ"מ פ"ט) ואם כן קשה היאך חל איסור דכלאים על איסור הקדש וגם איך חל איסור יו"ט ושביעית על איסור דכלאים דקדים. ולזה היה אפשר לתרץ עפ"י מה שפירשתי סוגיית הגמ' (יבמות ל"ב) בזר ששימש בשבת דמוקי פלוגתייהו באחע"א באיסור כולל והוא תמוה דהא מבואר בדברי בר קפרא טעמא אחרינא דהותרה במקדש אין כאן אלא זרות ועיין ברשב"א שם שנדחק ואמר שאינו אמת הטעם אלא אמר דרך סברא בעלמא אבל עיקר הטעם מחמת דאין אחע"א והדוחק מבואר: אבל נראה לומר דענין איסור חל על איסור אינו שייך רק אם שני איסורים המה מסוג אחד כמו בשר בחלב על נבילה דהכל הוא מענין איסורי אכילה או באשת איש וחמותו דהכל הוא סוג אחד איסורי ביאה רק דאיסור אחד הוא מחמת א"א והשני מחמת חמותו וכדומה אבל ודאי אם שני איסורים אינו מסוג אחד לא שייך אחע"א המשל כגון שהרג נפש בשבת ויש כאן תרתי משום רציחה דהוא בסייף הקל ויש כאן משום שבת דבסקילה נראה דלכו"ע חייב סקילה ולא אמרינן דאיסור שבת אינו חל על איסור רציחה דקדים למאן דלית ליה כולל והיינו משום שאינם מסוג אחד דאיסורי שבת משום חיוב מלאכה ואיסור רציחה משום הורג נפש. והא דאמרינן בזר ששימש בשבת דפטור משום שבת למאן דלית לי' כולל אף שאינם משם אחד נראה טעמא דמלתא כיון דבאמת עבודה הותרה במקדש רק לזר אסורה א"כ חשיב שפיר משם אחד דהיאך נאמר דאיסור מלאכה יש כאן דהא הותרה וע"כ אתה צריך לדון מחמת זרות דלזר לא הותרה וא"כ חשיב שפיר מסוג אחד והוה כאלו נאמר דזר אסור לעבוד בחול וגם אסור לעבוד בשבת מחמת זרות ושפיר תלוי בפלוגתא דאחע"א דאי אין איסור חל על איסור אינו חייב משום שבת כיון דהוא ג"כ בא מחמת זרות והוה שפיר מסוג א' ושפיר קאמר בר קפרא כשהותרה במקדש הותרה ורק לזר אסור משום זרות והוה משם א' ואין איסור חע"א. והא דקאמר גם בבע"מ ששימש בטומאה וגבי מליקה הך טעמא אף דשם בלא זה הוה משם אחד דהכל הוא משום עבודה וכן במליקה הוה שניהם מאיסורי אכילה י"ל דאגב זר ששימש נקיט בכולהו הך טעמא אע"ג דלא צריך:
ויצא לנו מזה בזר שהקריב קרבן יחיד בשבת ודאי חייב שתיים לכו"ע דהתם אינם מסוג אחד לגמרי דאיסור זה משום עבודה וזה משום מלאכה ורק בקרבן צבור חשיב מסוג אחד מחמת דגם איסור שבת אינו בא אלא מחמת זרות ולפ"ז לא קשה היאך חל יו"ט על איסורי דכלאי זרעים דאינו חשיב מסוג א': אבל מ"מ יש לראות דזה דוקא אי אין חילוק מלאכות ליו"ט ואם כן שפיר י"ל דלא חשיב מסוג אחד דיו"ט האיסור הוא מחמת מלאכה ובכלאים האיסור הוא מחמת זריעה. אבל אי יש חילוק מלאכות ליו"ט ואם כן כל מלאכה בפ"ע יש לה שם מיוחד לענין מלקות ושפיר חשוב מסוג אחד כיון דאיסור זריעה אסור משום כלאים ואסור משום יו"ט. ותלי בפלוגתא דאחע"א ואי אמרינן דהאי תנא אף כולל לית ליה קשה דאמאי חייב משום יו"ט ושביעית ועיין בדברי שאגת אריה (תשובה) ובשער המלך (פ"ח ממ"א) דהקשו איך חל יו"ט אשביעית וגם נזיר אכהן ולא אדע אמאי לא הוקשו היאך יחול על כלאים ואפשר לפי מה דמסיק הגמ' דכלאים משום זורע מחייב אם כן שפיר חייב ביו"ט על החרישה דהוא איסור אחר אבל מ"מ תקשי על שביעית דאינו חייב מלקות אלא על זריעה והיאך חל על איסורא דכלאי זרעים זולת אי אמרינן דהאי תנא אית ליה כולל:
גם יש לעיין על הרמב"ם פ"ט מכלאים שכתב דמנהיג בפסולי מוקדשים לוקה גם משום כלאים וקשה היאך חל על איסור עבודה בקדשים דקדים ובגמ' דאמר רב אושעי' דלוקה משום כלאים אפשר דאזיל למאן דסובר אחע"א אבל על הרמב"ם קשה ואפשר דחשיב איסור מוסיף דמיד כשנפל בו מום חשיב שני מינים מגזירת הכתוב ואיתוסיף איסורא לגבי רביעה דחשיב כלאים ולכך חייב ג"כ על ההנהגה. ועיין במל"מ (פ"א דמעילה) דרביעה לא חשיב עבודה מחמת דאיהו לא עביד אלא הוה גורם ולכך מתחלה לא היה איסור דאורייתא על רביעה וכשנפל בו מום דאסור לרביע' משום כלאים חשיב שפיר איסור מוסיף:
אבל יש לתמוה על המשל"מ שכתב דרביע' בקדשים אינו אלא מדרבנן והא בגמ' אמר ר' אושעיה דלוקה שתיים וע"כ היינו גם כן משום עבודה כדפי' שם הרמב"ן בפירושו על הגמ' ג"כ משום עבודה ואולי היה לו גירסא אחרת בגמרא: