אור ברסלב
בית אברהם לנדא עבודה זרה › דף סב.

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

עבודה זרה · דף סב.

דף נג:

מתניתין השוכר את הפועל לעשות עמו כו'. עיין ב"י יו"ד (סי' קל"ג) שהביא בשם א"ח דבדיעבד אינו אסור אלא לו כיון שהוא מחמת קנס אבל לא לאחריני ותמה עליו בס' שער המלך (פ"ה מה' אישות) דהא מבואר בגמ' דאסור גם לאחרים בההוא דיהבי לי' חיטים באגרי' דא"ל ר"ח דליקלינהו וליבדרינהו דלמא אתי לידי תקלה ע"ש. ולכאורה היה נראה לתרץ דכיון דטעמי' דמתיר לאחרים הוא דשכר אינו אסור אלא מטעם קנס לא קנסו אלא לדידי' ואם כן י"ל כיון דמבואר בב"מ (דף פ' ב') דקבלן יש לו דין שומר שכר מטעם דתפיס לי' אאגרא ומבואר בשו"ע יו"ד (סי' ק"כ) לענין טבילת כלים דישראל מנכרי הוה ספיקא אי קונה משכון ע"ש ואי אמרינן דישראל מנכרי קינה משכון וקנה הישראל היין לשם משכון עד דפרע לי' ואם כן כשמחזיר לו אחר כך משכונו הוה כמכרו לו ושפיר הוה דמי יי"נ ואסור מדאוריית'.ואו"ח מיירי בפועל דלא שייך תפיס לי' אאגרא ואינו אסור אלא מטעם קנס משא"כ לקמן דמיירי שהשכיר ספינתו ליין נסך וי"ל דמיירי שהוא בעצמו הוליך היין ואסור מדאורייתא דיין נסך תופס דמיו והוה כמכירה מטעם דקנה משכון אך לפמ"ש הר"ן בקידושין (דף מ"ח) גבי אומן. דלא שייך קונה משכון משום דאינו תופסו לשם משכון ע"ש. א"כ נסתר זה ועיין במג"א (סי' תמ"א) שכתב דדוקא לענין טבילת כלים הוה ספיקא משום דנראה כשלו אבל לא למילי אחרינא:

אבל נרא' ליישב דעת או"ח דאין כוונתו דאחר שקיבל השכר יהי' מותר לאחרינא דאז ודאי אסור לכ"ע כיון דחכמים אסרוהו בהנאה אסור לכל כמו בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור מטעם קנס לר"ש ואסור לכו"ע והטעם דנהי דמצינו הרבה דברים שאסרו מטעם קנס ואינו אסור אלא לו כמו גבי מבשל בשבת ומבטל איסור היינו דוקא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה כיון דקנסוהו לאסור בהנאה ממילא אסור לכל העולם דלולי זה אם כן נהנה ג"כ מעט בטובת הנאה:

ובזה נראה ג"כ הטעם של הפוסקים דחליפי איסורי הנאה מותרים לגמרי אפילו לדידי' ולכאורה מ"ש מכל איסורי הנאה דקנסינן ליה כדאיתא בפרק הניזקין (דף נ"ד) ומנלן דלא קנסינן גם בחליפי איסורי הנאה. אך לפי הנ"ל ניחא דגבי איסור הנאה אם איתא דקנסינן הוה אסור גם לאחרינא כמו גבי חמץ שעבר עליו הפסח וכוונת הא"ח הוא דאם בדיעבד השכיר עצמו ליין נסך יש תקנה שלכתחלה לא יקבלנו מן הנכרי לצורך עצמו רק לצורך עניים וזה ודאי מותר כיון דשכר יין נסך אינו אסור אלא מטעם קנס וא"כ היכא שמתחלה אינו מקבלו לצורך עצמו לא שייך קנס ורק במוכר יין נסך דחליפין אסור מה"ת לא מהני הך תקנתא דנהי דישראל אין כוונתו לזכות לצורך עצמו מ"מ הנכרי לא יהיב רק בעד היי"נ ואסור ממילא כיון דתופס את דמיו משא"כ בשכר דאינו אסור אלא מטעם קנס א"כ אינו אסור אלא במקבלו לצורך עצמו אבל לא במקבלו תיכף ע"מ שלא לזכות לעצמו רק לצורך עניים ושפיר כתב א"ח דטוב לקבלו ולחלקו לעניים משיניחנו לנכרי אבל באם קבלו כבר לצורך עצמו בודאי אסור גם לאחרים כדמוכח בגמר' וא"ש: והנה באורח חיים כתב שם ולדעת הרמב"ם נראה דאסור כו' ולפמ"ש דמיירי שמיד אינו זוכה הפועל אלא לצורך עניים היאך מוכח ברמב"ם דאוסר ונראה לומר דהנה הרמב"ם (פ"ה מה' נדרים) כתב האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גידוליהן וחילופיהן ספק כו' ואם עבר ונהנה נהנה. ותמה שם הלח"מ דהא הרמב"ם (פ"ח מה' מ"א) פסק דהדמים מותרים אף לדידי' ועוד תמה הר"ן דלמה פסק לחומרא בספיקא דרבנן דמדאורייתא ודאי מותר דהא אינו תופס דמיו חוץ ע"ז ושבועות. ולכאורה היה נראה לומר דהרמב"ם מפרש כפירוש הר"ן דהאיבעיא דוקא למחליף עצמו ומדרבנן מטעם קנס רק דהרמב"ם סובר כיון דהאיבעיא לא איפשטא ואמרינן במסכת ביצה (ד"ד) דבדבר שיש לו מתירין אפילו ספיקא מדרבנן לחומר' ונדרים הוה דשלי"מ כדאיתא נדרים (דף נ"ט) מטעם דאיתא בשאלה לכך פסק לחומרא דחליפי קונם אסור ואפילו מיירי שהדירו חבירו אם כן אין בידו לשאול מכל מקום הא מדברי הרמב"ם (פ"י מנדרים הי"ב) דהמדיר לוקה אם מהני משום בל יחל ואם כן שפיר אסור ליהנות לחבירו מהחילופים כיון דהוא ספיקא בדשיל"מ כיון דבידו להשאיל ודמיא לאוסר על חבירו בשבועה דודאי אין על חבירו שום איסור מחמת השבועה רק שלא יגרום לחבירו העברת השבועה כמ"ש הלח"מ (פ"ד מה' שבועות ה"ד) ושפיר מיקרי דשיל"מ כיון דכל האיסור הוא מחמת המשביע ולגבי' הוה דשיל"מ משא"כ בכל האיסורים פסק הרמב"ם שפיר דמותר אפי' לדידי' מחמת ספיק' דרבנן לקולא: ובזה ניחא נמי מה שפסק הרמב"ם (פי"ב מהלכות בכורים) דפטר חמור דמיו אסורים והשיג עליו הראב"ד. ולפי הנ"ל ניחא דודאי אינו אסור רק עד שיפדה החמור והוה דשיל"מ כיון דאפשר בפדיון ודמי להקדש דהוה דשיל"מ בפדיון כן היה נראה לכאורה. אך אכתי קשה דאמאי סתם הרמב"ם דאסור דמשמע אפי' בהחליפו אחר דאמאי כיון דאינו אסור אלא לדידי' מטעם קנס. וכן הקשה בלח"מ וגם מ"ש הרמב"ם דאם עבר ונהנה נהנה אינו מובן כלל דאם כוונתו דאינו לוקה מספק כמ"ש הכ"מ אין זה במשמע כלל וגם פשיטא דאינו לוקה כיון דאינו אלא מדרבן ולכן נראה לומר דהרמב"ם מפרש דהאיבעיא היא אפי' מדאורייתא דחילופין אסורים כמו גידולים וא"כ אסור אפילו לאחרים ובעי למיפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאלמא דמותרים החליפים וע"ז דחי דלמא לכתחלה הוא דלא פירוש דכל איסורי הנאה שמכרם ועביד איסורא שוב הדמים מותרים דהוה כדיעבד כיון דכבר עביד איסורא ונהנה מהם אבל בקונם פירות אלו על פלוני והחליפם המדיר דאכתי לא עביד איסורא י"ל דהחליפים אסורים דאם יהנה מהם מיקרי נהנה מאיסורי הנאה משא"כ בכל איסורי הנאה דכבר החליפום ועביד איסורא כבר שוב החליפים מותרים דאיסורא דעביד עביד. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דאוסר פירותיו על חבירו אסור בחלופיהם פי' אם החליפם המדיר דזה מיקרי לכתחלה כיון דאכתי לא אתעבד בהן איסורא ואסור לחבירו ליהנות בהם דזה מיקרי לכתחלה ואם עבר ונהנה בהם דהיינו שהחליפם המודר נהנה פי' מותרים החליפים לו דזה דמי לכל איסורי הנאה דאם מכרן מותר ליהנות בדמים כיון דכבר עביד איסורא מותרים החליפים וא"ש:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה הראב"ד דהא בגידולין לא מיבעיא כלל. ולפי הנ"ל ניחא דודאי דבגמ' לא איבעיא בגידולין היינו ע"כ למאן דסבר זה וזה גורם אסור אבל למאי דפסקינן זה וזה גורם מותר אם כן גידולי איסורי הנאה מותרים כמו שפסק הרמב"ם (פרק י' מה' מעשר שני) אך אי אמרינן דחליפים אסורים מחמת דמיקרי לכתחלה אם כן גם הגידולים אסורים דזה וזה גורם לכתחלה אסור ובכל איסורי הנאה מיקרי דיעבד כיון דכבר עביד איסורא בשעת נטיעה מה שאין כן בקונם דאכתי לא איתעבד איסורא היכא דנטען אחר ובודאי גידולים לא עדיפי מחליפין ושפיר פסק הרמב"ם דאף בגידולים הוה ספיקא:

ולפ"ז לפי מה שהעליתי בדברי הרמב"ם דכל זמן דלא עביד איסורא החליפים אסורים כמו גידולים ואם כן גבי פועל העושה ביין נשך אם לא חכה בו לצורך עצמו אלא לצורך אחרים א"כ מדינא אסור השכר גם לאחרים כמו הגידולים דכיון דאכתי לא איתעביד איסורא ודמי לחלופי קונם והא דאמרי' דאינו אסור אלא מטעם קנס היינו באם קבלו כבר ואם כן דמי לחליפי איסורי הנאה דמכרם הדמים מותרים מה שאין כן כל זמן שלא קיבלו ואם יקבלנו לצורך עניים אז אסור מדינא כמו כל חליפי דקונם דהוה כמו גידולין ומיקרי לכתחלה כנ"ל. מה שאין כן לשאר פוסקים דגם חיליפו קונם מותרים ואם כן שפיר יש תקנה לקבלו לכתחלה לצורך עניים ושפיר כתב האו"ח דלדעת הרמב"ם נראה דאסור גם לאחרים:

אך יש לפקפק על מה שכתבתי דהיכא דלא איתעביד איסורא גם החליפים אסורים אם כן במכר נכרי ערלה מהראוי להיות חליפיו אסורים כמו גידולים ובאמת מוכח בעבודה זרה (דף ס"ד) דאפילו דמי ע"ז ביד נכרי מותרים ואמאי לא חשיב כגידולים דכיון דאכתי לא איתעביד איסורא בהו. וכן יש להקשות נמי על דברי הרשב"א הביאם בשער המלך (פרק א' מהלכות חמץ ומצה) דגבי קונם לכך אסורים החליפים לפי שיש להם דמים דלמוכר היו מותרים והוה כגידולין מה שאין כן בכל איסורי הנאה דאין להם דמים ע"ש ואם כן קשה דבמכר נכרי ע"ז דשפיר יש לו דמים לנכרי בע"ז אם כן יהיו דמיו אסורים דהוה כגידולים וצ"ע כעת:

ועפ"י הנ"ל מיושב מה שתמה המשנה למלך (פ"ה מאישות) על דברי התוספת ד"ה והתנן שהקשו דמאי פריך שאני התם דהוה בדיעבד והא כבר תירצו התוספת דמשמע דאסור אף לאחרים והתם לא קאמרינן אלא לדידיה אסור לכתחלה עיין שם. ולפי הנ"ל יש לומר דהתוספת כאן מפרשים כפירש הרמב"ם דתירץ הגמרא הוא לחלק בין היכא שכבר איתעבד איסורא להיכא שעדיין לא נעשה האיסור אם כן שפיר יש לומר דאסור גם לאחרים היכא דלא זכה בהם לצורך עצמו אם כן שפיר אסור גם לאחרים דהוה כמו חליפי קונם ושפיר מקשה התוספת דלמא מיירי לאחרים ולכתחלה היכא דלא זכה בהם לצורך עצמו דאסור גם לאחרים דהוה כגידולים וא"ש: רש"י ד"ה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת כל שכרו מותר דאע"ג דאגרא דיהיב ליה לא משום מלאכה אחרת היא כו' ולכאורה קשה טובא דהא לקמן (דף ס"ה) איכא תרי אוקימתא בגמרא דאביי מתרץ דמתניתין מיירי ג"כ לעיתות ערב וא"כ לא שייך לומר דאגרא דיהיב ליה לא משום מלאכה אחרת היא דהא באמת מגיע לו שכר מחמת המלאכה הראשונה. וגם לפי אוקימתת רבא דאמר לו חביות חביות בפרוטה הא לדידי' צריך להשליך פרוטה אחת לים דעכ"פ שכר חבית אחת אסור וא"כ למה כתב רש"י דכל שכרו מותר והוא דלא כמאן. ונראה לומר דרש"י נקיט אליבא דאביי דמיירי שאמר לו לעתות ערב לאחר שגמר מלאכה הראשונה רק דקשה א"כ פשיטא דשכרו מותר ולכך פירש"י דאשמעינן מתניתין להיתירא אפילו דהעכו"ם אומר לו בפירוש שמשלם לו עבור חביות יין נסך רק דקיי"ל בח"מ (סי' פ"ג) דאם יש עליו שתי הלוואות והלוה פרעו בשביל הלוואה אחת הרשות ביד המלוה לתופסו על החוב השני וה"נ נהי דהנכרי נותן לו מעות בשביל היי"נ מ"מ הישראל שרי ליקח בשביל מלאכה אחרת ולא הוה שכר יי"נ:

או יש ליישב באופן אחר דהנה בשוכרו חביות חביות בפרוטה מן התורה בודאי בטל חד בתרי רק דמטבע חשיב ולא בטל או דאיסורי ע"ז במשהו כדאיתא לקמן (דף ע"ד) ולכך צריך להשליך וא"כ י"ל לפי מאי דבעי לקמן בשכרו סתם יינם אי שכרו אסור והטעם משום דאינו אלא מדרבנן לא אסרו השכר. א"כ ה"נ בנתערב דג"כ אינו אלא מדרבנן כנ"ל דכל שכרו מותר ולא אסרו בכי האי גוונא וא"כ ממילא כאן בשוכרו למלאכה אחרת אף שהעביר לו חבית יי"נ כל שכרו מותר דהא מה"ת חד בתרי בטל רק דמדרבנן אסור ודמי לסתם יינם דשכרם מותר. וכל זה הוא לפי האיבעייא דלסתם יינם שכרו מותר משא"כ לפי מה דמסקינן לקמן דגבי סתם יינם נמי אסור ממילא בשכרו למלאכה אחרת והעביר לו חביות יי"נ עכ"פ שכר חביות אסור ולא בטל מדרבנן מטעם דבר חשוב או דהחמירו באיסורי ע"ז ושפיר כתב רש"י לקמן (דף ס"ה) דצריך להשליך פרוטה אחת לים:

והנה יש לספק דהא דהשכרה אסורה באיסורי הנאה אם הוא מדאורייתא או אפשר דאינו אלא מדרבנן דדוקא מכירה אסור מדאורייתא שנהנה מגוף הדבר אבל השכרה באיסורי הנאה דאינו אלא גורם בעלמא אפשר דלא מיתסר מדאורייתא. ומהא דאמרינן בגמ' דקנס קנסו ביי"נ היינו דוקא בדיעבד לאסור שכרו ודאי אינו אלא מדרבנן דלא עדיף ממכירה בכל איסורי הנאה דבדיעבד דמיו מותרים אבל השכרה לכתחלה משמע דאסור מדאורייתא דהוה כמו מכירה לכתחלה באיסורי הנאה. והנה מדברי הב"י באו"ח (סי' ת"נ) שהביא בשם תשובות ריב"ש דבחמץ מותר לכתחלה להשכיר בהמתו להביא עלי' חמץ דדוקא ביי"נ שתופס דמיו אסור ע"ש א"כ מוכח להדיא דלא מתסר אלא מדרבנן דודאי מדאורייתא אין לחלק ליי"נ לשאר איסורי הנאה לענין לכתחלה רק לענין דיעבד אם שכרו מותר אלא ע"כ צ"ל דהשכרה אפילו לכתחלה לא מיתסר מדאורייתא דאינו דומה להנאה דמכירה דאינו אלא גורם כמ"ש הריב"ש שם ולא גזרו חכמים רק ביי"נ שתופס דמיו והחמירו בו לא בשאר איסורים:

אך מדברי התוס' פסחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ואבר מה"ח מבואר להדיא דהשכרה באיסורי הנאה אסור מדאורייתא דאי לאו הכי לא מקשה הגמרא מידי דהא איצטריך לפני עור לאסור מדאורייתא ע"ש. ומבואר מדבריהם להדיא דאפילו בשאר איסורי הנאה אסור ההשכרה. ופלא בעיני מדוע לא הביאו דברי תוס' אלו בסי' ת"נ דמבואר בדבריהם לאסור בכל איסורים. אך קשה לי טובא על שיטת הפוסקים דהשכרה אסורה מדאורייתא באיסורי הנאה ומ"ש מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"א) דהנודר הנאה מחבירו לוקח בפחות ע"ש דדוקא בזביני מציעא הוה הנאת שניהם אבל בפחות לא מיקרי הנאה א"כ נראה דגם להשכיר באיסורי הנאה בפחות מעט מותר מדאורייתא דנראה דאין לחלק כלל בנודר הנאה מחבירו דודאי מותר לעשות אצלו מלאכה בפחות כמו מכירה בפחות וה"נ בודאי שרי גם באיסורי הנאה מדאורייתא רק מדרבנן אפשר דאסור דגם בנודר הנאה אסור מדרבנן דדילמא ימכור בשוה כמבואר ביו"ד (סי'רכ"א סעיף ה') דדוקא בנודר מכל ישראל מותר בפחות ולא גזרו וא"כ דמדאורייתא בודאי אינו אסור אלא השכרה בשוה אבל לא בפחות מעט ומכש"כ בחנם דשרי דנהי דמחזיק לו טובה מ"מ לא עדיף מהשכרה בפחות דמותר מדאורייתא. והא דמבואר בפוסקים דאסור למזוג ביי"נ לנכרי אפילו בחנם (עיין סי' קל"ג) צריך לומר דהיינו מדרבנן כמו בנדרים דאסור מדרבנן שמא ימכור בשוה:

ולפ"ז יש לתמוה על דברי התוס' פסחים דמשמע מדבריהם דאפילו בחינם אסור מדאורייתא ואמאי ומ"ש מהא דלוקח בפחות גבי נודר ואינו דומה כלל למתנה באיסורי הנאה דאסור מדאורייתא דהתם לא שוה כלל ומה שמקבל הנאה אפילו מעט מקרי הנאה משא"כ לעשות מלאכה באיסורי הנאה אם אינו מקבל כל שכרו נראה דמותר מדאורייתא ומכש"כ בחנם דשרי מדאורייתא וצ"ע: ואולי י"ל לדברי התוס' לחלק בין נדרים לשאר איסורי הנאה דהתם אזלינן בתר כוונת הנודר ומסתמא אין דעתו לאסור רק בענין דמיקרי הנאה בלשון בני אדם משא"כ בשאר איסורי הנאה הכל אסור ודוחק קצת:

שם גמ' והרי שביעית דתופסת את דמיו כו' ולכאורה קשה אמאי לא מקשה מהקדש דתופס את דמיו ומ"מ העושה מלאכה בהקדש שכרו ודאי מותר כמו כל האומנים העושים מלאכה בבית המקדש דשכרם מותר. ונראה דדוקא גבי יי"נ דתופס את דמיו והדבר גופי' אינו יוצא מאיסורו שפיר יש למגזר שכר אטו דמים כמ"ש התוס' אבל הקדש דתופס את דמיו ויוצא לחולין לא שייך למיגזר שכר אטו דמים דשכר בודאי הדבר גופי' נשאר בהקדשו ודמים מוציא הגוף לחולין וזה פשוט ולכך מקשה משביעית דהדבר נשאר בקדושתו כדאיתא לעיל (דף נ"ד ב'):

שם גמ' קנם הוא שקנסו חכמים בחמרין וביי"נ. ולכאורה צריך להבין לפמ"ש הר"ן דמיירי בחמרים העושים מלאכה באיסור כגון שהביאו יותר מדאי דזולת זה אמאי קנסו וכמו שמפורש בירושלמי א"כ למה צריך לחלק בין שביעית ליי"נ דלא קנסו בפועל דלמא מיירי מתניתין דפועל במלאכה המותרת ולכך לא שייך קנס וצריך לומר דגמ' סובר דמתניתין סתמא קתני משמע אפילו במלאכה האסורה וגם מברייתא דנקיט דוקא גבי חמרין ולא נקט פועל משמע דפועל לא קנסו גבי שביעית אף במלאכה אסורה. אך לכאורה יש להקשות דהיאך אפשר לאוקמי' מתניתין במלאכה אסורה א"כ אמאי לקט ירק היום שברו מותר דטעמא משום דלא מיקרי מכר רק שכר ותיכף זכה עבור הבעל הבית הא במלאכה אסורה נימא דאין שליח לדבר עבירה והשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ (דף י' ע"ב) ועיין משנה למלך (פ"ג מה' רוצח) הביא בשם מוהרי"ט שצידד דאף באיסור דרבנן אמרינן דהשליחות בטל וזכי' מטעם שליחות הוא כמבואר בפוסקים. ולפמ"ש התוס' בד"ה לקט ניחא דמ"מ אינו כוונתו לזכות בשביל עצמו וזוכה בעל הבית כשמגיע לידו או אפשר דמיירי שקצר כדרך הקוצרים דאסור בשביעית כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) ואעפ"כ לא מיקרי לדבר עבירה דהזכי' בעצמה אין בה עבירה רק המלאכה של קצירה נעשית באיסור ולכך שפיר זכה לבעל הבית וא"ש:

תוס' ד"ה ותנן מכרן וקידש בדמיהן כו' תימא לפי מה שפי' בקונטרס כו' מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' ע"ש עיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שתמה על ד' תוס' אלו דהא כבר תירצו דמשמע אפילו לאחרים ולא שייך לכתחלה אלא לגבי דידי'. ונראה דהתוס' מפרשי כאן אליבא דרש"י דהאיבעייא בנדרים היה לגבי אחרינא והכריחם לזה מחמת קושיית הר"ן בנדרים דכיון דאיבעייא לא איפשטא הוה לן למיזל לקולא במידי דרבנן ואמאי כתב רש"י לפסק הלכה דאסור לגבי דידי' ולכך מפרש התוספ' הכא אליבא דרש"י דרש"י סובר דהאיבעייא הי' אי איסור גם לגבי אחרינא אבל לדידי' פשיטא לי' דאסור מטעם קנס ובעי למפשט מהא דמכרן וקידש בדמיהן דאלמא דשרי לאחרינא דאי לאו הכי אמאי מקודשת ודחי דלמא בדיעבד פירש דדוקא לגבי קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי ואל תתמה על הלשון של הגמ' דקרי לה להך דיעבד כי גם תוס' ישנים בנדרים מפרשי כן לפי שיטתם דאיבעייא הוא לגבי דידי' והפשיטות היה דאלמא חליפין שרי דאי לאו הכי היה צריך לקדשה פעם אחרת דחליפי חליפין שוה לחליפין ומפרשי שם תוס' ישנים דהדיחוי הוא דלמא לכתחלה לא הא דיעבד עביד היינו דלענין קידושין לא רצו חכמים להחמיר. ואם כן יש לפרש כן לדברי רש"י אי אמרינן דאיבעייא היה לגבי אחרינא דדחי הגמרא דאין לפשוט מהא דמקודשת דדלמא היינו דיעבד פירש דלענין קידושין דוקא מקודשת. ועיין תוס' חולין (דף ד' ב') ד"ה מותר ולכך כתב רש"י דלדידי' אסור ולאחרינא שרי משום דאיבעייא לא אפשיטא בנדרים אי אסור לאחרינא ואזלינן לקולא בספיקא דרבנן ואם כן שפיר מקשה התוס' אליבא דרש"י דאכתי מנא ליה להקשות דהא יש לדחות כדדחי בנדרים דהיינו דוקא בדיעבד פי' לענין קידושין מקודשת כיון דמדאורייתא שרי אבל מדרבנן אסור גם לאחרינא:

ומה שהקשו תוס' ישנים והר"ן בנדרים דלאחרינא ודאי שרי כדאמרי' גבי חמצן של עוברי עבירה נראה לומר דרש"י יתרץ דמשם אין מוכח רק גבי איסורי הנאה דרבנן דשרי לאחרינא בדיעבד דהא חמץ לאחר הפסח אינו אלא מטעם קנס אבל באיסורי הנאה דאורייתא אפשר דאסור גם לאחרינא או אפשר לומר לשיטת הפוסקים דחליפי חליפין עדיפי דמותרים גם לדידי' אם כן ממילא אין ראי' דחליפין שרי לאחרינא דאפשר לומר דגם לאחרינא אסור מדרבנן והא דשרי דגבי חמצן של עוברי עבירה היינו משום דמאי דמצי למיעבד בהיתרא עבדי ובודאי החליפו חמצן וחזרו והחליפו והוה חליפי חליפין דמותרין גם לדידי' דהא סתמא קתני מפני שמחליפין. וי"ל שהחליפו שני פעמים ולכך לא מצי פשיט מהתם דחליפין מותרים לאחרינא כנ"ל:

ובזה מיושב קצת דברי הרא"ש בקידושין (דף נ"ו ב') דמתחלה כתב דהדיוק של הגמ' הוא דמשמע שאסור גם לאחרים ובודאי מותר מהא דחמצן של עוברי עבירה ואח"כ כתב דמשמע דגם חליפי חליפין אסורים ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דמסיק הרא"ש שם דחליפי חליפין מותרים ממילא לא מוכח מידי דמותר לאחרינא מהא דחמצן של עוברי עבירה די"ל דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דעבדי בהיתירא והחליפו שני פעמים דהוה חליפי חליפין כנ"ל: תוס' ד"ה בדמיהן מקודשת. משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש כו' והלשון תמוה לכאורה דלמאי צריך לדייק הא בהדיא קתני במתניתין דמקדש בערלה דאינה מקודשת. ונראה לפרש דהתוס' רצו לשלול מה שתירצו בקידושין (דף נ"ו ב') דמיירי דאין באפרן שוה פרוטה או שלא כדרך הנאתן ולכך לא קשיא מרישא דקתני אינה מקודשת ולכך דייקא מסיפא דקתני דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמשמע דבגוף הערלה לעולם אינה מקודשת דאי לאו הכי ליפליג וליתני בדידה היכא דאיכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתה או באפר: ובזה מתורץ מה שתמה המשל"מ על דברי התוספת דהא שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ולפי הנ"ל מיושב דאכתי משכחת בערלה גופא וכגון שהוא חולה ושלא כדרך הנאתן מותר לחולה שאין בו סכנה כדאיתא פסחים (דף ה') והנה מה שתירצו התוספת כאן דכמו שהוא בעין אסור למכרו מה"ת משמע דאסור למכור שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתו נמי אסור דנהי דאצל חבירו יהיה שלא כדרך הנאה מ"מ המכירה חשובה כדרך הנאתה ואסור מן התורה והנה נפשט מכאן ספיקו של המשל"מ (בפי"ד מהל' אבל) שנסתפק אי מותר למכור דבר שנפסל מאכילת אדם והוא איסור הנאה ע"ש. ומדברי התוספת כאן נראה דאסור דהמכירה מכל מקום מיקרי כדרך הנאתה אלא דיש לי כאן מקום עיון וקשיא לי טובא דמהכא מוכח דכל איסורי הנאה אסור גבי ההשכרה דמיקרי נהנה והא מת אסור בהנאה מג"ש דשם שם כמבואר בסנהדרין (מ"ז) ובע"ז (דף כ"ט) ואפ"ה לא מצינו דאסור גבי' ההשכרה ונותנין שכר על שמירת המת וטיפול קבורתו ומ"ש מכל איסורי הנאה דאסור להשכיר וגם הקדש מותר ליטול שכר על שמירתו כדאמרינן ב"מ (דף נ"ח) גבי בני העיר ששלחו את שקליהן דמיירי בנושא שכר ואמאי הא הוה נהנה מהקדש ואפילו לשיטת הפוסקים בטור או"ח (סימן ת"נ) דבכל איסורי הנאה מותר השכרה ודוקא ביי"נ אסור מדרבנן משום שתופס את דמיו משא"כ בכל איסורי הנאה ומותר להשכיר חמור להביא חמץ מ"מ קשה מהא דאמרינן פסחים (דף צ') וב"ק (דף י"ב ב') דלריה"ג דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים הוא מותר למכור קדשים קלים ואמרינן נמי ב"ק (שם) דבכור בזה"ז מותר למכור אותו תמים והא הוה נהנה מהקדש ופשיטא דכל איסורי הנאה אסורים במכירה מדאורייתא מדאמרה תורה גבי נבילה או מכור לנכרי ש"מ דאיסורי הנאה אסורים במכירה כמ"ש הר"ן נדרים (דף מ"ז) ע"ש ותוספת ישנים והרשב"א לנדרים ע"ש:

וליישב זאת צריך לומר דודאי מכירה אינו חשיב הנאה מגוף הדבר ואיסור הנאה אינו אלא סיכה ושאר תשמיש לגוף אבל מכירה אינו מגוף הדבר ועיין במשל"מ (פ"ה מאישות) שצידד לומר כן והא דאסרה התורה מכירה באיסורי הנאה היינו דחשיב הנאה מגוף הדבר שכיון שהנכרי קונה לאכיל' ומחמת זה נותן לו המעות הוה כמו מאכיל לבהמתו דאסור באיסורי הנאה דחשיב נהנה מגופו וה"נ נהנה ישראל מגוף הדבר מה שהנכרי אוכלו ובעבור זה קונה אותו וא"כ ניחא דלכך מותר מכירה בקדשים קלים כיון דגוף המכירה אינו חשיב הנאה רק מה שחבירו נהנה מגוף הדבר והכא שקונה אותו להיות ממונו לאחר שחיטה דאז מותר בהנאה ממילא מותר המכירה דמה שחבירו אוכל לא עדיף מהוא עצמו כיון דאז מותר וכן גבי השכרת באיסורי הנאה למאן דאוסר בכל איסורי הנאה היינו נמי משום דהנכרי מחזיק בגוף הדבר לתשמיש גופו ועי"ז פורע השכר לישראל הוה כמו נהנה מגוף הדבר משא"כ במת מותר ההשכרה לכ"ע דלא הוה נהנה מגופו רק גורם בעלמא וניחא הכל. וא"כ לפ"ז ודאי דמותר מה"ת למכור איסורי הנא' שיהנה בו חבירו שלא כדרך הנאתן אף דהמכירה היא כדרך הנאתן מ"מ המכירה בעצמה ליכא איסורא דאינו חשיב הנאה מגופו רק מה שחבירו נהנה חשיב אצלו הנא' וא"כ כיון שהוא שלא כדרך הנאה ודאי שרי דהא בכה"ג מותר מדאורייתא ודמי למכירת קדשים קלים דמותר מחמת שחבירו נהנה בהיתר ואם כן דברי התוספ' כאן צ"ע:

והנה תירוץ התוספ' מחוסר הבנה דמתחלה משמע דכוונתם דלכך אינה מקודשת משום דעביד איסורא דהוה הנא' מה שקדשה ולבסוף מסיימי דלא דמי לשדה עפרון דכסף ראוי לכל דבר והכא אינו ראוי וא"כ לא הוה צריכי למימר דהקידושין חשיבי הנאה ובאמת לפי מה שרצו לומר דאינה מקודשת משום דעביד איסורא יש לראות דתליא בפלוגתא דעביד מהני דאי אמרינן אי עביד מהני אמאי אינה מקודשת והמשל"מ עמד בדברי התוס' האלו וכתב שמתחלה ועד שוף נתעלמה כוונתם ע"ש פרק ה' מהלכות אישות:

תוס' ד"ה נמצא זה פורע חובו כו'. ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד כו' ולכאור' קשה אמאי לא מקשה ממתניתין דקידושין לרבא דאית לי' אי עביד לא מהני וא"כ יבטלו הקידושין. וצ"ל דהתוספת סברי דאיסור מכירה בשביעית אינו אלא מדרבנן וקרא דלאכלה אסמכתא בעלמא הוא וכן משמע מתירוצם קמא דמשום פרי' ורבי' אקילו ביה רבנן ואי הוה דאורייתא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה כדאיתא יבמות (דף צ'): שם ע"ב תוס' ד"ה העלה לי פירות כו' לכן נראה לפרש דכל מקום שמצינו היתר ליקח ממנו שום דבר היינו להיות מעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כו'. דבריהם מגומגמים בעיני ובעניותי לא יכולתי לעמוד על תוכן כוונתם. והנראה מדבריהם דמ"ש להיות המעות בקדושת מעשר ביד הלוקח כוונתם ללוקח המעות דהיינו המוכר דהא קאי ללוקח בעד מעות של מעשר שני. ומה שכתבו אחר כך דאיסור מקח הוא דרך חילול ע"כ קאי ללוקח דבר שאינו אכילה ושתיה דדבר אכילה ושתי' הוא עיקר המצוה כמבואר בכתוב ונתת הכסף בבקר ובצאן רק דבר שאינו אכילה אסור לקנות ממעות מעשר שני שיהי' המעו' חולין ביד הלוקחו דלא אתרבי מקרא אלא פרי מפרי כו' וכוונתם לתרץ מה דמשמע ממתניתין דמעשר שני דלחי דומיא דמת מותר וע"ז כתבו דבאמת מותר היכא דנשאר הדבר בקדושתו ביד הלוקחו דהיינו המוכר רק לקנות בעבורו צרכי מת אסור. ולפ"ז צריך לומר מה דמוכח הכא דאסור לפרוע חובו ממעשר שני או למכור מעשר שני. ובודאי דמיירי התם שישאר המעשר שני בקדושתו דדרך חילול ודאי שרי כמבואר בהדיא במתניתין (פרק ד' ממעשר שני) צ"ל דהוא מדרבנן בעלמא כדמוכח מירושלמי דגם לחי אסור והיינו אפי' שישאר המעות בקדושתו ומכל מקום מ"ש התוספ' כמו גבי שביעית דבעינן שתהי' שביעית ביד הלוקח לא ידעתי כוונתם ועונותי גרמו שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה