בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
מכות · דף טו.
מכות דף ט"ו וט"ז סוגיא דקיימו ולא קיימו. עיין במה שתמהו על הרמב"ם (בפ"א מה' גזילה) שכתב איזהו גזל כו' איזהו עשק כו' והיא נגד סוגיית הגמ' בריש פרק איזהו נשך דמסיק רבא דלא תגזול קאי אכובש שכר שכיר עיין במ"מ שם. ונראה דהא הקשו תוס' שם דמאי מקשה רבא ניליף מריבית כו' הא אין מזהירין מן הדין ותירצו דבלא זה לא לקי דהא הוא ניתק לעשה. ויש להבין מ"מ משכחת לה מלקות למאן דאית ליה קיימו ולא קיימו לפי פירש"י בסוגיא דמיד כשמזהירין אותו ואינו מקיים לקי. ואף לפי פירש הרמב"ם דדוקא כשאי אפשר לקיימו מקרי לא קיימו (עיין בלח"מ פרק י"ח מסנהדרין) ובגזילה לא משכחת לה כמו דמסיק כאן דכיון דחייב בתשלומין כו' מ"מ הא כתב הרמב"ם (פי"ג משחיטה) גבי שלוח הקן דאם מתה האם או שבא אחד וחטף מידו האם ושלחה מיקרי לא קיימו דהא איהו לא קיים המצוה ואי אפשר לקיימו אם כן בגזל אם בא בעל הממון וחטף את הגזילה מן הגזלן מיקרי לא קיימו ושפיר משכחת מלקות וצריך קרא שפיר דאי מריבות ואונאה הא אין מזהירין מן הדין ודוחק לומר דרבא סבר ביטלו כו' ולא משכחת גבי גזל כו' אך נראה לומר לפי מ"ש המ"מ (בפ"ב מה' מ"א) דהיכא דאיכא עשה מפורש שפיר מזהירין מן הדין וא"כ ניחא דהא גם הכא העשה דוהשיב את כו' ולמה לי הלאו ניליף מריבית: אך לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' שבועות) דדוקא בלאו מפורש בתורה אמרינן התראת ספק שמה התראה א"כ לא מקשה רבא מידי דהא אי לא הוה כתב לא תגזול א"כ לא לקי עליו בשום פעם אף אם לא קיימו כגון שחטף הנגזל כנ"ל מ"מ הא הוה התראת ספק דדלמא לא יחטוף משא"כ דהתור' כתבה בפירוש הלאו שפיר לקי אף בהתראת ספק. אך רבא לשיטתו שפיר מקשה דהא אית לי' בחולין (דף פ"א) דהתראת ספק לא שמי' התראה אם כן אף השתא לא לקי. משא"כ לפי מאי דקיי"ל דהתראת ספק שמי' התראה א"כ שפיר אצטריך הלאו דגזל לגופיה ללקות עליו בהיכא דלא קיימו ולא צריך לומר דקאי אעושק ומיושב דברי הרמב"ם. אך קשה לפמ"ש דמשכחת לא קיימו בגזל אמאי לא מנה הרמב"ם בין הלוקין (בפרק י"ט מסנהדרין) הלאו דגזל וצ"ע כעת. ואפשר לומר דלכך כתב הרמב"ם (בפי"ח מסנהדרין) דטעם דגזל משום דאיתא בתשלומין ולא אמרינן משום דהוא ניתק לעשה דהי' אפשר ללקות בלא קיימו כגון בחטף משא"כ לפי הטעם דאין לוקה ומשלם:
אך לפמ"ש הרמב"ם (פ"א מגזילה) דלכך לא לקי משום דניתק כו' ובשרף כתב משום דהוא ניתן לתשלומין. ולכאורה קשה למה לא כתב הטעם דתשלומין לחוד ונהי דטעמא דתשלומין בעי דאפשר דסובר הרמב"ם דלא מיקרי קיום העשה בתשלומי הממון מ"מ הטעם דניתק לעשה מיותר. וצ"ל דלפי מה דמבואר בסנהדרין (ע"ב) גבי הבא במחתרת דנטל חייב משום דלא מיקרי תשלומין היכא דהכלי הוא בעין וא"כ שפיר צריך לטעמא דניתק לעשה היכא דהגזילה בעין דלא שייך אין לוקה ומשלם ובשרף דלא הוה ניתק לעשה לסברת הרמב"ם דלא מיקרי קיום העשה בתשלומי הדמים מכל מקום שפיר פטור מטעם דאין לוקה ומשלם. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דמשכחת לא קיימו בחטף הנגזל דאיהו לא קיים העשה ומחמת התשלומין לא אפטר דאינו בגדר אין לוקה ומשלם כיון דהחפץ הוא בעין לא מיקרי תשלומין ושלו נטל וצ"ע. ואפשר לומר דמכל מקום חיוב תשלומין יש עליו אם יאבד הגזילה ושפיר הוא בכלל דאין לוקה ומשלם דתיכף יש עליו חיוב תשלומין משעת גזילה. אך לפי זה לא היה צריך הרמב"ם (פ"א מגזילה) לתת טעם משום דניתק לעשה וצ"ע: והנה לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם שכתב דהתראת ספק שמי' התראה דוקא בלאו מפורש ותמהו עליו הכ"מ ונו"כ מאין הוציא זה. ונראה דהא אמרינן לקמן והרי גזל כו' משכחת לה בקיימו ומשני כיון דאיתא בתשלומין אינו כו' והקשו תוספ' הא קיי"ל דמילקי לקי כו' ותירצו התוס' דהפירוש הוא דמיקרי קיום עשה כו' ולכאורה דוחק גדול בפירוש הגמ' דאמרינן מחמת דאינו לוקה לא מחמת קיום העשה. וגם הסברא בעצמה לא ברירא דיקרא קיום העשה, ועוד יש להקשות דהא אכתי משכחת לה ביטלו לפי מה שמבואר בחו"מ (סי' ס"ג) בנשבע שלא לפרוע לבע"ח אם קדמו השבועה להחוב שפיר חלה וא"כ משכחת ביטל בנשבע שלא לפרוע ואח"כ שרף הגזילה ונשבע על דעת רבים דהא עתה סבר הגמ' דאין לו הפרה כלל אפילו לדבר מצוה. ונהי דבהב"ד מ"מ יורדים לנכסיו כמבואר שם בש"ך מ"מ איהו לא מצי מקיים העשה ודמי לשלוח הקן באם חטף אחד האם ושילחה דמיקרי לא קיימו לדעת הרמב"ם וגבי שבועה מיקרי ביטלו כיון דאי אפשר לו לקיים העשה בעצמו וצ"ל דעיקר הטעם מחמת דאיתא בתשלומין אינו לוקה ומשלם וא"כ לא משכחת אפי' בנשבע דהא מ"מ הב"ד יורדים לנכסיו כו' וקשה קושיית התוס' דהא אנן קיי"ל דלקי ואינו משלם רק לסברת הרמב"ם דבעינן לאו מפורש בתורה דהתראת ספק א"כ אפשר לומר כיון דכלל זה מסור בידינו מכדי רשעתו דאינו לוקה ומשלם רק דיש פלוגתא אי עבדינן ליה מלקות לחוד או ממון לחוד א"כ לא מיקרי הלאו מפורש דלא גמר ר"י דמלקי לקי כו' רק מסמיכת דארבעים יכנו כמבואר בכתובות (דף ל"ב ב') ולא מיקרי לאו מפורש וממילא לא לקי על הביטול דהוה התראת ספק:
אך זה דוחק בעיני דהא מ"מ עיקר הלאו מפורש. ומלבד זה יש לעיין לפמ"ש התומים (בסי' ע"ג) דדוקא דיש לו קרקע הוא דנחתינן לנכסיו משא"כ במטלטלין דהוא רק מתורת מצוה בעלמא שפיר חלה השבועה ע"ש וא"כ תקשי דשפיר משכחת לה ביטלו ולא שייך דאינו לו"מ דהא פטור מתשלומין היכא דלית ליה קרקע. ואין לומר דאכתי לא מיקרי ביטלו דהא אפשר דיהיה לו קרקע זה אינו דהא הוא דאיקני ואינו משתעבד רק מיניה אפילו מגלומא כו' וא"כ אינו אלא מתורת מצוה כמו מטלטלין וחלה השבועה שהי' קודם לשריפת הגזילה וגם אח"כ משכחת ביטלו בנשבע אח"כ שלא לפרוע ועל ידי כולל דהיינו שנשבע אף על עכו"ם או על החובות שילוה אח"כ דמהני השבועה כמבואר בש"ך (סי' ע"ג):
ואפשר לומר בישובו עם מה שנקדים דברי הרמב"ם התמוהים (פ"א מתמור') שכתב דמפי השמוע' למדו שלוקין על התמורה אף שאין בו מעשה והוא תמוה. כמו שהקשה בכ"מ דהא איתא בתמורה (דף ג' ב') לא תיתני מימר דבדיבוריה קא עביד מעשה. ועיי"ש מה שתירצו דהרמב"ם סובר דהדר בי' ר"י לגבי רבי' ע"ש והוא תמוה מאין הוציא זה הרמב"ם. ונראה דיש להביא מסוגיא זו ראיה לדבריו דהא איתא תמורה (דף ד') דהמקדים תרומה לבכורים אינו לוקה משום דהוא ניתק לעשה דכל מעשרותיכם תרימו וגו' ואם כן קשה טובא דהיאך אמרינן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא משכחת לה בהקדמת תרומה או מעשר ואח"כ שרף התבואה דביטל העשה בידים דמכל מעשרותיכם דמאין יפריש והתבואה ליתא בעולם. וע"כ צ"ל דהא בלא זה לא לקי משום דאין בו מעשה. אך אי אמרינן דמימר מיקרי מעשה א"כ ה"נ מיקרי מעשה כדאיתא תמורה (דף ד') והדק"ל. אלא ע"כ צ"ל דהדר ביה וגם תמורה אין בו מעשה רק דהוא גזירת הכתוב ללקות מה שאין כן בהקדמת תרומה כו' שפיר לא לקי דאין בו מעשה: אלא דבריהם תמוהים מה שכתבו דהדר ביה הא הרמב"ם פסק (פ"א מה' איסורי מזבח) דלקי אמקדיש בעלי מומין למזבח וצ"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה וא"כ קשה אתמורה. ואפשר לומר לפמ"ש הלח"מ (פי"א מסנהדרין) לחלק בין חסימה ובין תמורה דהמעשה הקדשים אינו האיסור בעצמו א"כ ניחא ממקדיש בעלי מומין דהוא האיסור בעצמו ושפיר מיקרי מעשה הדיבור. ולפ"ז מיושב קושייתי דאמאי לא משכחת ביטלו בהקדמת תרומה או מעשר די"ל דשם מיקרי אין בו מעשה דהתרומ' אין בו איסור מצד עצמו רק ההקדמה ולא שייך בדיבורא איתעביד מעשה ואכתי צ"ע: ומה שנראה לי ליישב דברי הרמב"ם דלא יסתור הגמר' דאמר לא תיתני מימר והוא בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ו מבכורות) שכתב דהמוכר בכור אינו לוק' דלא אהני מעשיו. ותמה הלח"מ דאמאי פסק כאביי נגד רבא דהא לרבא מ"מ לקי דעביר אמימרא דרחמנא. וביותר תמוה על המ"מ שכתב דקיי"ל כרבא הא מרמב"ם דבכורות מבואר להיפך. ונראה לומר דודאי הרמב"ם פסק כרבא לא כמו שהבין הלח"מ וראי' ברורה לזה ממ"ש הרמב"ם (פ"א מתרומה) דלכך לא הוה ניתק לעשה דלאו כולל יותר מעשה גבי ציבור ושותפין. ומבואר שם בדברי הרמב"ם דציבור ושותפין אף דאינם עושים תמורה מכל מקום לקי עלי' וקשה דהא לאביי היכא דלא מהני לא לקי אלא ע"כ צ"ל דפריך כרבא וכמו דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי אביי. אחר זמן רב מצאתי בתשובת שאגת ארי' (סי' ע"ח) שעמד בזה. ומה שכתב גבי מכירת בכור וחרמי כהנים דלא לקי היינו משום דנראה דכל איסור המכירה הוה לאו שאין בו מעשה דהא רק בריצוי המוכר בלבד נגמר הקנין ואף אם לקח החפץ בידו ונתנו ללוקח מכל מקום זה אינו אסור רק המכירה בעצם. ובאמת סובר הרא"ה כן בספר החינוך שלו בכ"מ דמכירה מיקרי לאו שאין בו מעשה דכל דבר שאפשר לעבור בלא מעשה אף אם עשה מעשה מכל מקום אין בו מעשה מיקרי. ועיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) מה שפלפל בדברי החינוך האלו. רק דיש לומר דמכירה דמי למימר דמיקרי מעשה דבדיבורא איתעבד מעשה מחמת דנפשה הקדש כפירש"י וה"נ יצא מרשות מוכר לרשות לוקח אך זה אינו שייך רק אם המכירה מהני משא"כ אם המכירה לא מהני תו לא מיקרי מעשה ושפיר כתב הרמב"ם דאינו לוקה במוכר בכור כיון דלא מהני המכירה מיקרי אין בו מעשה ונהי דקיי"ל כרבא דלקי מחמת דעבר על אמימרא דרחמנא מכל מקום דוקא בעבר במעשה לא בדיבור בעלמא דאין בו מעשה ומיושב קושיית הלח"מ ולא קשה מציבור ושותפין דלא מהני ואפ"ה לקי בתמורה דהא גבי תמור' אף לאו שאין בו מעשה לוקין כמ"ש הרמב"ם דלמדו כן מפי השמוע' ואתי שפיר: ובזה יש ליישב מה שהקשה המשל"מ (בפי"א מהל' יובל) על מ"ש החינוך במוכר קרקע לצמיתות דלא מהני ושניהם לוקין והקשה עליו ממ"ש הרמב"ם במוכר בכור דלא לקי. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דטעמו של הרמב"ם גבי בכור משום דאין בו מעשה אם כן גבי מכירה לצמיתות נהי דלא מהני שיהא קנוי הקרקע לעולם מכל מקום המכירה קיימת עד היובל ושפיר מיקרי מעשה דמכר קרקע באיסור לאו ומכירה מיקרי מעשה היכא דקיימת כמו מימר:
ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דתמורה הוא לאו שאין בו מעשה נגד הגמ' דאמר לא תיתני מימר כו' דהנה מה שחידש הרמב"ם דבציבור ושותפין לקי וכתבו דהוציא זה מלשון המשנה דאין עושים תמורה משמע דלקי אך זה אינו אלא אליבא דרבא דאית לי' דלקי מחמת דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ לאביי דאית לי' היכא דלא מהני לא לקי אם כן בשותפין כיון דלא מהני בודאי לא לקי:
אחר זמן רב מצאתי בספר פתח הבית (דף כ"ד) שהביא כן בשם ספר מים חיים לפר"ח. ומבואר בתמורה דאיכא בינייהו ריבית קצוצה וא"כ ר"י דאית לי' באיזהו נשך דרבית קצוצה אינה יוצאה כו' אית לי' דעביד מהני וממילא לא לקי בציבור ושותפין כסברת אביי דאמאי לקי כיון דלא מהני ושפיר קאמר לי' ר"מ לתנא לא תיתני מימר דבידבורא איתעביד מעשה. משא"כ לפי מה דפסק הרמב"ם כרבא דעביד לא מהני כמו שהוכחתי לעיל אם כן לקי אף אציבור ושותפין דהתורה לא מיעטה רק מעשיית תמורה לא מהלאו דמ"מ לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא א"כ לא שייך לומר דמימרא מיקרי מעשה דהא בציבור ושותפין לא אתעבד מעשה כלל בדיבורא דאין עושים תמורה ואפ"ה לקי וממילא אף בתמורת יחיד מיקרי אין בו מעשה כסברת החינוך דכל לאו שאפשר לעבור בלא מעשה אף בעשה מעשה אין בו מלקות וגם הסברא נותנת כיון דגם ציבור ושותפין לוקין אף דאין עושים תמורה מכל מקום חייבים מלקות על מחשבתם שרצו להוציא הבהמת הקדש מן הקדושה שלה וזאת לא מיקרי מעשה ולא שייך בדיבור' אתעביד מעשה ושפיר הוצרך הרמב"ם לומר דלמדו מפי השמועה דלוקין בתמורה אפילו באין בו מעשה::
ולפ"ז אפשר לתרץ מה שהקשתי לעיל דאמאי לא משכחת ביטלו בגזל היכא דנשבע שלא לפרוע בכולל דחל השבועה די"ל למאן דאית ליה ביטלו אם כן הלאו נגמר בשעת הביטול וכמ"ש הריטב"א במכות לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דר"ל אית ליה בטלו דמתרינן ביה בשעת הביטול אם כן י"ל דצריך ג"כ דהביטול יהיה במעשה משא"כ אם הביטול הוא על ידי דיבור בעלמא לא לקי כמו דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. ואם כן צריך להבין מה דקאמרינן גבי אונס כגון דאדרה ע"ד רבים אם כן אמאי לוקין דהא בביטול לא עביד מעשה. וצ"ל דדמי לתמורה דמיקרי מעשה על ידי הדיבור וזה לא שייך רק בקונם דגוף החפץ נאסר כקרבן ומיקרי מעשה מה שהחפץ נאסר עליו משא"כ שבועה דרמי אגברא כדאמרי' בנדרים (דף ב' ב') דשבועה מיתסר גברא אחפציה א"כ אפשר לומר דמיקרי אין בו מעשה:
אך יש לפקפק בזה די"ל דגם בשבועה מקרי מעשה. ומלבד זה אכתי קושיא הראשונ' עומדת דמשכחת בנשבע מקודם שריפת הגזילה ואם כן אח"כ בשריפת הגזילה מיקרי ביטלו במעשה וצ"ע:
והנה מלבד זה קשה לי דמסקינן דלא משכחת באונס ביטלו כיון דלדבר מצוה יש לו הפרה אכתי משכחת לה בקיבל עליו נזירות שמשון אם יחזירנה ותיכף שתה יין אם כן לא אפשר לאהדורה אח"כ דעביד איסורא למפרע בביטול נזירות כדאמרינן בשבועות באכליה לאיסורא והדר לתנאי' דלוקין עליו לר"י ע"ש (דף כ"ח ב') ובנזירות שמשון לא אפשר בשאלה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מנזירות) והיה בדעתי לומר דזה לא מיקרי ביטלו כיון דמ"מ אם יחזירנה יקיים העשה אף דיסובב מחמת זה איסור למפרע מכל מקום הלקיחה לאשה תהיה מצות עשה ולא דמי לאדרה בקונם דהלקיחה בעצמה היא האיסור ולא מיקרי קיום העשה כיון דאסורה עליו משא"כ בקיבל עליו נזירות שמשון על ידי החזרה דמ"מ החזרה בעצמה אין בא איסור ולא מיקרי ביטול. אך דהא קשיא לי דהא אכתי משכחת בנזירות שמשון כנ"ל וגם דאדרה בקונם ושפיר ביטל העשה מחמת הקונם דאסורה עליו ולא שייך לדבר מצוה יש לו הפרה דאיזה דבר מצוה יש כאן דהא ע"י הלקיחה יתחייב בכמה איסורים למפרע שעבר בביטול נזירותו וצ"ע כעת:
עוד קשה טובא דהא משכחת ביטלו שעשה א"ע פצוע דכה וסירס את עצמו דפסול לבוא בקהל ואסור להחזירה ולקי שמונים משום סירוס וגם משום ביטול עשה או בלא התרו משום סירוס לקי משום הגירושין לחוד וצע"ג: ועיין בשער המלך (פ"א מחמץ ומצה) מה שהביא בשם ספר יבין שמועה שהקשה על הרמב"ם דפסק דקדמו עשה אין לוקין ופסק דטמא שנכנס למקדש דלקי ודוחק דמיירי בלא קיימו. וכתב השער המלך דלפירש הרמב"ם בלא קדמו דדוק' כשנתבטל העשה ואי אפשר לקיימו כמ"ש הלח"מ (פרק י"ח מסנהדרין) אם כן לא משכחת לא קיימו ע"ש ודבריו תמוהים דהא משכחת לה בשהה טבול יום בביהמ"ק עד שחשיכה אם כן נתבטל העשה דהא בלילה טהור הוא אלא דיש להבין דזה אפשר מיקרי ביטל בידים דהא היה עד שחשיכה. וגם אינו בכלל ניתק כלל דהא בסוף היום ליכא יותר עליו [עשה] דוישלחו ואם כן קשה מאי סייעתא מייתי לדר"י מטמא שנכנס למקדש והתוס' בד"ה מידי כו' כתבו דלא משכחת ביטלו גבי טמא ואמאי הא משכחת כנ"ל. עוד אפשר לאשכוחי לפי מה דמבואר ביומא (דף ו' ב') דאי איכא טהורין בהאי בית אב לא דחי תמיד טומאה אם כן משכחת בכהן טמא שנכנס למקדש והי' שם גם כהן טהור א"כ חייב על ביאת מקדש דהא אפשר למיעבד טהור ואח"כ הלך הוא וטימא גם את השני א"כ ממילא אינו בשילוח מן המקדש דהא צריך לעבוד עבודה וחשיב ביטלו בידים:
הקושיא שהקשיתי דמשכחת בעשה עצמו פצוע דכה הגידו לי שעמד בזה בספר תפארת צבי להגאון אבד"ק המבורג והניח בצ"ע. ולדעתי אפשר לומר דהא מבואר בקידושין (דף ע"ח) דבאיסור כהונה בעי דוקא קידש ובעל ואם כן נראה לומר דאף דאין לוקה בקידושין בלא ביאה מ"מ איסורא דאורייתא איכא כמו חצי שיעור דאסור מה"ת מטעם דחזי לאצטרופי. וה"נ כיון דע"י הקידושין יהיה מלקות על ביאה שלאחריו אבל באיסורים דיש מלקות על ביאה. לחודא א"כ אין על הקידושין שום איסור מדאורייתא דהא לא שייך חזי לאיצטרופי דהא על ביאה שלאחריו יש איסור בפ"ע אף בלא קידושין וא"כ דלפי שיטת רוב פוסקים באיסורי ביאה דהוציאם רחמנא בלשון לא יבוא יש על ביאה לחודא מלקות אפי' בלא קידושין כמבואר ברמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה) עיי"ש בהרב המגיד שחולקים על הרמב"ם ואם כן בפצוע דכה אין שום איסור על הקידושין גרידא דהא הביאה בלא זה אסור ולא שייך חזי לאצטרופי א"כ י"ל כיון דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו ומה שחשיב ניתק לעשה גבי אונס היינו משום דכל ימיו בעמוד והחזר קאי ופירש רש"י דדרשינן לא יוכל לשלחה שיהא השילוח לכל ימיו אם כן נראה דאף בקידושין לחוד מקיים העשה דהא אינו נשלחת ממנו ואגידה ביה. והא אמרינן כתובות (דף ל"ט) דממזרת ונתינה אינה רשאי לקיימה היינו משום דודאי העשה דלו תהיה לו לאשה אינה מתקיימת בקידושין לחוד ולא קרינן תהיה לאשה אחרי שאסור לבוא עליה משא"כ החזרה דדרשינן מלא יוכל לשלחה כל ימיו שלא יהיה השלוח לכל ימיו יש לומר דמתקיים אף בקידושין דשוב אינה נשלחת ממנו ובכהן דאמרינן לוקה ואינו מחזיר היינו משום דגם הקידושין אסורים מדאורייתא כמו בחצי שיעור מחמת דחזי לאיצטרופי: ואין להקשות דהא הגמ' רצה לומר דמשכחת בהדירה אף דאין אסור אלא הביאה. זה אינו די"ל גם בהדיר על עצמו הקידושין ולא גרע מאומר זריקת צרור עלי קונם דאסור כמבואר בר"ן נדרים (דף ט"ז ב') ואם כן לא משכחת בפצוע דכה דהא מ"מ יש לקיים העשה ע"י קידושין דאינו אסור מדאורייתא: ולפ"ז יש ראיה לשיטת החולקים על הרמב"ם דלהרמב"ם בכל איסורי ביאה בעי ג"כ קידושין וממילא דאסור מדאורייתא מחמת חזי לאיצטרופי וא"כ שפיר משכחת בפ"ד וגם מדוקדק לפ"ז דאמר ר"י אנו אין לנו כו' היינו דלר"י לשיטתו דאית ליה לאו שקדמו עשה לוקין וא"כ העשה דאונס הוא מחמת כל ימיו בעמוד והחזר ושפיר מקיים בקידושין לחוד ואם כן לא משכחת אלא בשילוח הקן ובפיאה משא"כ אי אמרינן דלאו שקדמו עשה אין לוקין והעשה הוא דלו תהיה לאשה וזאת לא נתקיים רק היכא דשרי לבוא עלי' דתהוי אשתו לגמרי כדמוכח בכתובות דממזרת אינה בכלל לו תהיה לאשה וא"כ משכחת לה נמי גבי אונס ובעשה עצמו פצוע דכה כן נראה לי: