אור ברסלב
בית אברהם לנדא מכות › דף ו.

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

מכות · דף ו.

דף ה:

תוס' ד"ה אמר ר"י בד"א בד"נ כו' אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא א' מהם קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה כו'. הנה לדברי התוס' א"כ בגיטין וקידושין שוה לד"נ דנתבטל לגמרי בשנים וכן כתבו התוס' לקמן בד"ה שמואל אמר הלכה כר"י. ולפענ"ד י"ל דדוקא בד"נ שייך ההקישא דשלשה לשנים דבשנים כי נמצא אחד מהם קרוב או פסול נתבטל לגמרי דאין מועיל עדותו לצרף לאחר דהא בד"נ בעינן הגדה כאחד כמבואר ברמב"ם בה' עדות רק דיהי' צריך להעיד שנית עם האחר תכ"ד אבל הגדה הראשונה נתבטל לגמרי משא"כ בד"מ או בגיטין וקידושין לדעת כמה פוסקים אפילו עדות מיוחדת כשרה כמבואר בב"י לח"מ (סי' ל') ולא בעי הגדה כאחת לא שייך היקשא דאפילו בשנים לא נתבטל לגמרי דהא ראוי לצורפו לאחר כנ"ל:

תוס' ד"ה נרבע יציל כו'. ולא נראה דהא מוכח בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו כשר לעדות כו' וגם מה דיקשה הרוג יציל קשה דאמאי פסול הא קיי"ל כרבנן דשונא כשר לעדות כדאיתא סנהדרין (כ"ח ב') ועיין במהרש"ל. ונראה לפמ"ש רש"י ב"ק (דף נ"ג ע"ב) דהא דאדם פטור מכופר משום דקלב"מ ע"ש. וא"כ לפ"ז מהני תפיסה לשיטת רש"י ב"מ (דף צ"א) וכן כתב בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' דמהני תפיסה מהרוצח לשלם דמים ועיין בקה"ח (סי' ת"י) ע"ש וא"כ לפי זה ההרוג פסול לאותו עדות מטעם נוגע דהא נ"מ לענין ממון בתפס ואין לומר דלענין חיוב מיתה מ"מ לא הוה נוגע דהיינו במה שאמר שהי' התראה דזה אינו דהא מ"מ לענין גוף עדות הריגה הוה נוגע ולא מיבעיא למאן דלית ליה פלגינן דיבורי' דלא הוה עדות כלל ואף למה דקיי"ל דפלגינן דיבורא מ"מ בנוגע דעת הש"ך (בסי' ל"ד) דלא אמרינן פלגינן ע"ש וגם בלא זה לא שייך פלגינן דיבורי' כיון דאיכא עדים שהוא ההרוג כמ"ש התוס' לענין נרבע לרצונו ושפיר פריך הרוג יציל. והנה גם בנרבע לאונסו קשה דאמאי כשר לעדות דהא מ"מ בודאי חייב בבושת ומהני תפיסה בקלב"מ והוה נוגע. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל ביש"ש פ' הכונס דדוקא היכא דלא עבדינן החומרא מהני תפיסה דהיינו בשוגג או בלא התראה עיין בקה"ח (סי' כ"ח) וא"כ כיון דבעי להעיד עלי' לחייבו ממילא לא מהני תפיסה ולא הוה נוגע. אך מ"מ קשה דהא בשעת ראי' אכתי לא הוה בר קטלא והוה מהני תפיסה וא"כ אין תחילתו וסופו בכשרות רק דבפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמבואר בפוסקים דהא אמרינן ב"ב (דף מ"ג ע"א) וליסלקי בי תרי מינייהו כו': והנה הרמב"ן בחידושיו לב"ב כתב דלכך מהני סילוק בממון ולא חשיב תחילתו בפסלות משום דנוגע אינו בגדר עד כמו דאמרינן לענין קרוב ופסול במקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש וא"כ א"ש דלכך ברבעו לאונסו כשר לעדות דנהי דבשעת ראי' הוה נוגע דמהני תפיסה מ"מ כיון דבשעת הגדה ומעיד להורגו נסתלק הנגיעה דלא מהני תפיסה וכשר לעדות. אך זה הוא לפי המסקנא דנוגע אינו בגדר עד ולא חשיב תחילתו בפסול כמ"ש הרמב"ן בחידושיו משא"כ לפי הס"ד דגם נוגע הוא בגדר עד ממילא הוה תחילתו בפסול ושפיר מקשה נרבע יציל דהא בשעת ראי' הי' פסול מחמת נוגע דמהני תפיסה על הבושת וא"ש:

גמ' יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. עיין בתומים מה שכתב ליישב דברי הרא"ש דמשמע מדבריו דאפילו בנוגע שייך נמצא קרוב או פסול וכ"כ הבעה"ת דלא כריב"ש (בסי' קצ"ה). וכתב התומים דלדברי רש"י שכתב במקיימי דבר ולא בעושי דבר שייך דוקא על הרוצח והרובע שהם עושי דבר לא על הנוגע שהוא אינו מעושי הדבר והמלוה או הנוגע הם בגדר הנרצח וע"ז משמע בגמ' דלא חזר מתירוצא קמא דמיירי שהרגו מאחוריו ע"ש: והנה לפי דבריו צ"ל דהא דלא מקשה הגמ' מלוה יציל דלא שייך במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו משום דכל הקושיא אזלא אליבא דר"י דלרבי בעינן דוקא כוונה להעיד ואלו מסתמא לא נתכוונו כדפירש"י ולר"י באמת בד"מ לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב כו':

ולפ"ז מיושב מה דקשיא לכאורה דמשמע במתניתן דר"י לית ליה דבעי כוונה להעיד רק דרבי אית ליה הך סברא והיכן מצינן דר"י פליג בהא דהא לא נזכר כלל מזה בדברי ר"י. וכן הקשה בתומים ולפי הנ"ל ניחא דטעמא דר"י דבד"נ לא אמרינן קרוב או פסול כו' ואף דכתיב משפט אחד יהי' לכם מ"מ בהא מוכח דאין לדמות דא"כ לא משכחת עדות בד"מ דמלוה יציל ורבי פליג ואמר דאפילו בד"מ אמרינן נמצא קרוב או פסול רק דבעי כונה להעיד ולא קשה מלוה יציל:

והנה בגוף דברי התומים דמדברי רש"י משמע דלא כריב"ש דנוגע אין מעושי דבר אינו נראה לפע"ד די"ל דגם כוונת רש"י כן כיון שהוא מעושי הדבר אינו בגדר עדות כלל על עצמו וממילא ה"ה בכל הנוגע אינו בגדר עדות ומה שהקשה עוד בתומים לשיטת הרא"ש והראב"ד דאית להו גבי פלוני רבע שורי דלא אמרינן פלגינן דיבורא משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ושפיר הוה בגדר עדות וממילא אזיל הך דינא דריב"ש דנוגע אינו בגדר עדות והניח בצ"ע:

ולפע"ד לק"מ דדוקא אם מעיד לחובתו על הרגת שורו שייך לומר אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן משא"כ נוגע בדבר לזכותו הוה כמעיד על עצמו ממש ואינו בגדר עדות. אחר כך מצאתי בריב"ש (סי' של"ט) שכתב כן להדיא. וכן לפי שיטת הפוסקים דנוגע גם לחובתו אינו בגדר עד כמ"ש התומים (בסי' ל"ז) דמוכח כן מתשובת הרא"ש מ"מ נראה דהלוה מ"מ אינו בגדר עד דכיון דנגד שיעבוד גופו אינו בגדר עד דאדם קרוב אצל עצמו וכמו בפלוני רבעני לרצוני ממילא גם שיעבוד נכסים ליכא ואפילו הנפקד נמי נראה דאינו בגדר עדות לשיטת הפוסקים דנוגע גם לחובתו אינו נאמן בתורת עדות דחשיב מעיד על עצמו כיון דמוטל עליו חיוב השבה ולא דמי כלל לפלוני רבע שורי דהעדות אינו על עצמו כלל דאין עליו שום חיוב שפיר אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן וא"ש:

והנח שמעתי להקשות בשם הרב הגאון המנוח אבד"ק פייאסק דאמאי בד"מ נתבטל העדות בנמצא קרוב או פסול הא לדברי הלוה שמכחיש גוף המעשה ואמר להד"מ א"כ ממילא לא ראו הפסולין כלל רק שהכשרים אומרים שגם הפסולים היו עמהם א"כ דמי לאומר לא לויתי ועדים אומרים דלוה ופרע דאמרינן בשבועות (מ"א ב') האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי ומהימנינן להו במה שאומרים לוה ועל פרע הוא מודה בעצמו וה"נ נימא דעל מה שאומרים שגם הפסולים היו עמהם הוא מודה בעצמו שהוא שקר דהא קאמר להד"מ:

ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם אף לפי דבריהם המה עדים כשרים על הלוואה רק שאומרים שגם פרע בזה שפיר אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. משא"כ הכא כיון דלפי דבריהם נתבטלו עדותם ועקרו סהדותייהו בעצמם כיון דלפי דבריהם גם הפסולים הי' עמהם וזה פשוט. וגם אין להקשות כיון דבעינן שהעדים כשרים יאמרו שהפסולים הי' עמהם כמ"ש הש"ך (בסי' ל"ו ס"ק ה') א"כ נהי דלא מהימני בתורת עדות מ"מ ליהמני במגו דלא הי' הפסולים עמהם דזה לא הוה מגו להיות עדים כיון דעתה אינם בגדר עדות וכמ"ש הש"ך (בסי' ל"ה) בשם מהרש"ל לענין אם מודים העדים שהם בע"ד אף אם כבר פרע מחויבים להחזיר ע"ש ובלא זה הוה מגו בשנים דלא אמרינן: רמב"ם (פ"ה מה' עדות ה"ג) וכל מקום שעד אחד מעיד אשה ופסול מעידים חוץ מע"א של שבועה וכו'. וכתב הכ"מ א"י מהיכן הוציא הרמב"ם זה כו'. ולכאורה מוכח להא דשבועת העדות אינו נוהג בפסולין. ואי עד פסול קם לשבועה ממילא אמרינן מתוך שאי"ל משלם ומשכחת שבועת העדות בפסולין כגון בנסכא דר' אבא כדאיתא שבועות (ל"ה ב') אלא דיש לדחות דהא בלא זה קשה דמשכחת בעד סוטה דפסולין ג"כ נאמנין וכן הקשה במשל"מ בהגהותיו לספר החינוך ותירץ דמ"מ אין תורת עד עלי' לענין שבועת עדות דפסול להצטרף למידי דבעי שנים ודוקא עד כשר חייב קרבן שבועה בעד סוטה ע"ש וא"כ נדחה ג"כ ראי' הנ"ל. ועיין בתשובת נוב"י (סי' ל"ג) דהוכיח דעד מיתה נאמן מה"ת רק דאשה או פסול אין נאמנין רק מדרבנן דאלת"ה משכחת שבועת עדות בפסולים בעד מיתה אלא דהקשה דאכתי קשה דמשכחת קרבן שבועה בפסולין לענין עד סוטה דע"כ נשים נאמנים מדאורייתא דהא נאמנים אפילו להכחיש עד כשר ע"ש ולדידי לאו ראי' היא דהא לענין עדות שלא נטמאה בודאי אין עד אחד נאמן דדוקא לענין טומאה הימני' רחמנא ואפ"ה נאמן להכחיש עד טומאה וא"כ לענין פסולים ג"כ אפשר לומר דאינם נאמנים להעיד שנטמאה ומ"מ להכחיש עדי טומאה נאמנים. והא לא קשה דא"כ אכתי משכחת קרבן שבועה בנשים שהוא השביע אותה להעיד שלא נטמאה להכחיש עד טומאה וממילא תשתה ותהי' מותרת לבעלה או תטול כתובה דע"ו י"ל דלא שייך קרבן שבועה כיין דאינם נאמנים בתורת עדות רק לסלק עדות של הראשון וכמ"ש הר"ן בפרק שבועת העדות לענין קיבל קרוב או פסול דפטור מקרבן שבועה ע"ש. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי על מ"ש הב"ש (סי' מ"ב) דאפילו אם פסולים מכחישים מ"מ הוה כמו דין מרומה ובעי דו"ח כדאיתא סנהדרין (ל"ב ב') ע"ש וא"כ משכחת ק"ש בפסולין להכחיש עדים כשרים דליבעי דו"ח ובאומרים א"י ליתבטל עדותם רק לפי הנ"ל ניחא דאינם בתורת עדות רק דע"י בעי דו"ח להעדים והוה כמו קיבל עלי' פסול כו' דלא שייך ק"ש וא"ש:

עיין ברמב"ם תחילת ה' עדות במנין המצות שכתב במצוה ד' שלא יקום דבר בע"א ובמצוה החמשית וששית כתב שלא יעיד בעל עבירה ושלא יעיד קרוב ע"ש. והנה משמע מדבריו שהלאו הוא על הקרוב. והוא תמוה לכאורה דהלאו הוא על הב"ד שלא לדון עפ"י קרוב אבל לא מצינו שיהי' העבירה על העד המעיד ואפילו הב"ד אינם יודעים בקורבתו ומוציאין ע"י ממון שלא כדין מ"מ לא מצינו שיהי' על העד עבירת ל"ת ואדרבא נראה דאפילו העיד בשקר לא עבר על לא תענה כיון שאינו בתורת עדות כדאיתא ב"ק (דף ע"ג) שפסולים שהעידו אינם בתורת הזמה אף שנפסק הדין על פיהם בחזקת כשרים ע"ש. וראיתי בס' המצות לרמב"ם (במצוה רפ"ז) ששינה הלשון וכתב הוזהר הדיין שלא לקבל עדות קרובים וכן כתב (במצוה רפ"ו) שלא לקבל עדות בעל עבירה. ואמנם לשונו כאן בספרו יד החזקה קשה להולמו דהיכן מצינו שיהי' על הקרוב המעיד עבירת לאו ואדרבא מוכח לכאורה איפכא דהא באומרים אנוסים אנחנו מחמת ממון אינם נאמנים אפילו במגו דאין אדם משים עצמו רשע ובקרובים היו נאמנים כדאיתא כתובות (דף י"ח) אם כן דבקרובים היינו לא נעשו רשעים:

והנה לכאורה הי' נראה לומר כיון דאמרינן בשנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו פסולי עדות הי' הוה תרי ותרי ולפי פי' הר"ן שם בכתובות דוקא באומרים קרובים הי' אבל בפסולי גזלנותא לא הוה תרי ותרי דהא אחרים נאמנים לפוסלם א"כ מוכח דהם בעצמם הם בגדר עדות שאינם קרובים ואם שנים מעידים על הדבר ובאו שנים ואומרים שהם קרובים לבע"ד והעדים מכחישין הוה תרי ותרי. ולפ"ז הי' מקום לומר באם קרובים מעידים לפני ב"ד שאינם יודעים בקורבתם הוה כמו שהעידו שאינם קרובים דהא מטעם זה חשבינן בשטר תרי ותרי דהוה כמו שאמרו החתומים שאינם קרובים וכיון דחשיבי על זה עדים ממילא עברו על לא תענה ובודאי עיקר הלאו הוא מלא יומתו אבות על בנים דילפינן מיני' פסול קרובים וממילא עברו העדים בל"ת באם לא נודע קורבתם דהוה כמו שהעידו שאינם קרובים דע"ז הוה בגדר עדות כנ"ל ולפ"ז צריך לומר דמה דנאמנים לומר קרובים היינו אף דמשימים עצמם רשעים מ"מ אפשר דלא משמע לאינשי איסורא בכך וכמ"ש הפוסקים לענין פסולי עדים בשטר שיש בו ריבית דאינם נפסלים העדים אף שעוברים בל"ת:

ואפשר דהרמב"ם הוציא זה ממה שנקט במתניתין בנמצא קרוב או פסול נטפל לעוברי עבירה דמשמע דקרובים שהעידו מיקרי עוברי עבירה והנה גוף הדין שכתבתי שהעדים הם בתורת עדות לומר על עצמם שאינם קרובים כדמוכח מכתובות דחשבינן לעדים החתומים בשטר נגד האחרים תרי ותרי זה דוקא לשיטת הר"ן דלומר פסולים בגזלנותא נאמנים האחרונים. אבל לשיטת הרא"ש דאפילו בפסולי דגזלנותא הוי תרי ותרי דחזקת השטר אלים א"כ י"ל דאפילו לומר על עצמן שאינם קרובים אינם בתורת עדות נגד אחרים המכחישין ודוקא בשטר חשיב תרי ותרי כמ"ש הרא"ש בכתובות (דף כ"ב) ע"ש:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן ב"ב (דף מ"ד ע"ב) דקאמרי עדים דידעינן ביה בההוא דלא הוה ליה ארעא מעולם דמשמע ויצטרף עם האחר דהא לשיטת הע"ש לא שייך בהם חששא דלוה רשע ולא ישלם חששא דנגיעה דהא מחמת זה לא יעיד שקר רק דהוה כמו קרוב ופסול בין לזכות וחובה מגזיה"כ וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ז ס"ק א') ע"ש וא"כ גם הוא יהי' בתורת עד דלא הוה ליה ארעא מעולם ואינו קרוב. ובשלמא אי חשבינן ליה נוגע שפיר אינו בתורת עדות להכשיר א"ע שאינו נוגע אבל לשיטת הע"ש קשה. אלא ע"כ צ"ל דגם על זה אינם בתורת עדות לומר שאינם קרובים רק בשטר שאני כמ"ש הרא"ש דאפילו נגד פסול גזלנותא הוה תרי ותרי. ובאמת לא אוכל להבין לכאורה לשיטת הר"ן בכתובות דאכתי תקשה בקטנים היינו דאמאי אינם נאמנים האחרונים דהא ודאי אם שנים מעידים ואחרים אומרים שהם קטנים בודאי לא הוה תרי ותרי אף שהראשונים מכחישין לומר שהם גדולים דהא משמע בחו"מ (סי' ל"ה) דבעי בדיקה אם העדים הם גדולים והם אינם נאמנים לומר שהם גדולים נגד חזקת קטנות שהי' להם. ומכש"כ שאינם נאמנים להכחיש עדים אחרים שמעידים שהם קטנים וע"כ צ"ל דחזקת השטר אלים טפי כמ"ש הרא"ש שם וכמו דמוציאין ממון ע"פ עדות שבשטר אף דיכול להיות שההלואה הוא שקר והן חתמו א"ע בקטנותן ואיחרו הזמן ומ"מ לא חיישינן לזה ואמרינן דחזקה נעשה בגדולים ולכך הוה כתרי ותרי אבל לא בעדות בע"פ וצ"ע לכל זה:

ף ו' ע"ב מתניתין היו שנים רואין אותו מחלון זה כו' תוס' ד"ה הרי אלו עדות אחת כו' ובטלין נמי עדות כולם כו' דהזמה הוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ובחידושי הריטב"א למכות הביא בשם הרמב"ן דלא דמי לנמצא קרוב כו' כיון דהוזם אשתכח דלא הי' שם ולא נתבטל שאר העדות והשיג על רש"י לקמן שכתב אמאי דאמרינן לקמן אלא מעתה בד"נ תציל שיהי' העדות בטל וכתב שם הריטב"א דאפילו בעדות צרופה לא נתבטל כל העדות דלא דמי לנמצא אחד מהם קרוב כו' ע"ש. והנה לכאורה יש להבין בד' תוס' דאמאי נתבטל כל העדות הא הכת השני' מכחשת לזוממין ואומרים שראו עמהם והוה תרי ותרי וא"כ דמי לאם שנים אומרים על אחד שהוא פסול וב' אחרים מכחישין דלשיטת התוס' בכתובות (דף כ"ב) מוקמינן לגברא בחזקת כשרות וה"נ נוקמי' בחזקת כשרות לכת הניזומות ואמאי יתבטל העדות. ודמי למאי דאמרינן ב"ב (דף ל"ד ב') אאכילה דאיתכחש איתכחש אאבהתא דלא איתכחש לא ע"ש. וצ"ל דתוס' קאי רק באם אחד מתרה באמצע דלא הוה שני עדים להכחיש או כמ"ש הריטב"א דלא בעינן ראי' ממש רק שהרגישו בהם אבל לא שיוכלו להכחיש ממש:

ועיין בתומים (סי' ל"ח) מה שכתב ליישב דברי הרמב"ם (פ"כ מה' עדות) שכתב דאם העידו לאחר כדי דיבור מ"מ נתבטל מכל העדות בהזמת אחד מהם. והראב"ד השיגו דאמאי לא אמרינן הוא והן נהרגין וכתב התומים כיון דמיירי שאומרים שראו מחלון א' וע"כ מיירי שרק אחד הי' רואה אותן דאלת"ה הרי יש כאן הכחשה ואיך נהרגין ומ"מ נתבטל כל העדות כיון שאותו האחד הוכחש משנים שאומרים עמנו הי' ונתבטל כל העדות ע"ש. ובקה"ח הקשה עליו דהא לא הוה הכחשה באם אומר פלוני הי' עמי והאחר מכחישו כמבואר בחו"מ (סי' כ"ט וסי' ל') וכתב בנתיבות המשפט דזה דוקא בד"מ אבל בד"נ לא עדיף מעדים שהוכחשו בבדיקות דעדותן בטילה כמבואר סנהדרין (דף מ"א) וברמב"ם (פ"ב מה' עדות) ע"ש:

ולפענ"ד בעדים שהוכחשו בבדיקות מיירי דוקא שמעידין ג"כ על גוף הדבר ולכך בטל העדות דאין זה נכון משא"כ אם שנים אחרים מכחישים אותם רק בבדיקות לא על גוף הדבר דהיינו שאומרים שכליו הי' שחורים ובגוף הדבר אינם יודעים להכחיש בודאי לא נתבטל העדות ולא מיבעיא לפי מה דקיי"ל כרב הונא א"כ ה"נ דמי למה דאמרינן בב"ב (דף ל"ד) באכילה דאיתכחש כו' אלא אפילו לרב חסדא דפסולין לעדות אחרת מכל מקום בבדיקות י"ל דמודה דאינם פסולין הואיל ואין גוף העדות תלוי בו ודוקא אם מעידין ג"כ על גוף הדבר והוכחשו בבדיקות אז בטל כל העדות מטעם דאין עדותם מכוונת. וראי' לזה דהא בבדיקות אפילו אחד מכחיש למאה מכל מקום כל העדות בטל ובודאי שאם לא יעיד ג"כ על גוף הדבר רק מכחיש בבדיקות לחוד בודאי אין דבריו של אחד במקום שנים א"כ אפילו בשנים מכחישים י"ל ג"כ דוקא באם נצטרפו על גוף העדות. ואמנם אם רק אחד הוכחש בבדיקות משנים שפיר י"ל דנתבטל כיון דגילתה התורה דבד"נ בעינן שלא יוכחשו בבדיקות אף שאינם מגוף העדות וא"כ באם הי' רק אחד שראה את שני הכיתות והוא הוכחש משנים המזימין נתבטל עדותו וממילא נתבטל כל העדות מטעם דהוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול ודברי התומים נכונים:

ועיין בלח"מ (פ"כ מה' עדות) שכתב דהרמב"ם סובר דאפילו הוזמו שנים אחרונים אינם נענשים כיון דבלאו סהדותייהו הוה מיקטל על ידי הראשונים ודוקא באם העידו תוכ"ד מגזיה"כ דמקיש שלשה לשנים דנטפל לעוברי עבירה ע"ש. ולכאורה יש להבין דא"כ בשנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון אחר לא יהו נהרגים הכת השני' כיון דהוה שתי עדיות לכל מלי נימא ג"כ לענין זה דלא מיקרי נטפל לעוברי עבירה דהא מחד הקישא יליף ר"ע דשלשה לשנים לענין נטפל לעוברי עבירה ולענין קרוב או פסול. וכמו דלענין קרוב או פסול הוה בעדות מיוחדת שתי עדיות ס"נ נימא לענין נטפל ולא יהרגו הכת השני'. ובאמת סתמא קתני במתניתן דהוזמו כת אחת הוא והן נהרגין משמע אפילו השני' וצ"ל דהא דבעי ר"ע טעמא דנטפל לעוברי עבירה על השלישי היינו דוקא בעדות מכוונת שכולם באו כאחד וא"כ שפיר ס"ד דהשלישי לא יהרג כיון דלא עביד מידי דבלאו עדותו הי' נהרג ע"י הכת הראשונה ואם ימצא א' מכת הראשונה קרוב או פסול ממילא יתבטל גם עדותו מטעם קרוב או פסול ולאו מידי עביד משא"כ בעדות מיוחדת דהוה שני כתות לענין קרוב או פסול בלאו קרא מיקטלי הכת השני' כיון דהי' תועלת בעדותן אם ימצאו הראשונים פסולים רק באם ראו כאחד והעידו לאחר כדי דיבור דלשיטת הרמב"ם לענין קרוב או פסול או הזמה נתבטל כל העדות שפיר אין לאחרונים עונש כיון ודלא מידי עבדי וגם לא נטפלו לעוברי עבירה כיון דהי' לאחר כ"ד: ובזה מיושב מה שהקשה בתומים דלמה כתב הרמב"ם דנתבטל כל העדות בהזמת ראשונים דהוה כעדות אחת לענין זה ות"ל דהוה האחרונים עדות שאאי"ל כיון דאינם נענשים לשיטת הלח"מ. ולפי הנ"ל ניחא דאי אמרינן שלא יתבטל כל העדות בהזמת הראשונים שפיר נענשים האחרונים כיון דהיה תועלת בעדותן לענין הזמת הראשונים ודמי לעדות מיוחדת דנהרגים השנים האחרונים וא"ש. אך אכתי צריך להבין לשיטת הלח"מ כיון דהאחרונים אינם נענשים והוה עדות שאאי"ל יתבטל כל העדות ונימא דהוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דנתבטל אף בהעידו לאחר כ"ד לשיטת הרמב"ם. אך לשיטת הרמב"ם (פ"ב מהל' עדות) דאם אחד אומר א"י בחקירות לא נתבטל כל העדות ע"ש מוכח דס"ל דמטעם אאי"ל לא מיקרי נמצא אחד מהם קרוב כו' א"ש. ומה שתמהו על הרמב"ם בזה שהוא נגד סוגיית הגמרא סנהדרין (מ"א ב') דקאמר דלא כר"ע יתבאר לקמן. וגם כיון דטעמא דנתבטל העדות בנמצא קרוב או פסול משום שנצטרפו בשעת ראיה והכא בשעת ראיה אכתי היה ראוים להזמה:

והנה עוד אפשר לומר בישוב קושיתי שהקשתי על ד' הלח"מ דא"כ בכת אחד רואה מחלון זה וכת אחרת מחלון זה דג"כ (לא) ילפינן מהקישא דלא יהיו נהרגין הכת השניה. דאפשר לומר דלכך (אין) נהרגין הכת השניה דהא אמרינן בב"ק (דף ע"ג) דאי אמרינן למפרע נפסל הני כיון דמיתזמי אגניבה משתכח דבשעתא דאסהידו אטביחה פסולין הוה אמאי משלמין כו' דאלמא דליכא תורת הזמה על העדות רק היכא דבלאו הזמה לא הוי ביטול בעדותם דכיון דלשיטת הרמב"ם אפילו בלאחר כ"ד נתבטל כל העדות בהזמת כת ראשונה וא"כ בשעתא דאסהידו כת השניה כבר נתבטל העדות מחמת נמצא אחד מהן קרוב או פסול ואף אם היה אמת לא היה מועיל עדותם ואין עליהם תורת הזמה דמה לי אם היה פסולים או שהעידו עמם פסולים דסוף סוף נתבטל העדות מיד בשעת הגדה ואין עליהם תורת הזמה והא דבהעידו כלם תכ"ד כולם נהרגים אפי' הם מאה היינו משום דלא שייך דנתבטל עדות האחרונים מחמת דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא תכ"ד אכתי יכולים הראשונים לחזור בהם ואין עליהם שם עד פסול וכמו דאמרינן בבא קמא (שם) דבהעידו תוכ"ד על הגניבה וטביחה שפיר משלמין משא"כ בהעידו לאחר כ"ד דשפיר י"ל דלא הוה על כת השניה שם עדות דהא נתבטל מיד בשעת הגדה מחמת דהראשונים העידו שקר והוה כנמצא א' מהם כו' ולפ"ז י"ל אם הוזמו כת השניה לחוד שפיר נהרגי':

אך לפ"ז יש להבין דהא אמרינן בסנהדרין (דף ל') דבממון לא בעינן הגדה כאחת ויליף מקרא והא מדאורייתא גם בממון בעינן דרישה וחקירה וממילא בעינן מה"ת שיהיה יכול להזימן ואמאי יהיו גם על השני שם עד לענין הזמה הא בשעת' דאסהיד כבר נתבטל דהוה כנמצא קרוב או פסול ולשיטת הרמב"ם אפילו לאחר כ"ד נתבטל כל העדות בהזמת אחד מהם. וצ"ל דבאמת מדאורייתא לא משכחת דלא יהי' הגדה כאחת רק בעדות מיוחדת דהיינו שלא ראו כאחד דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב כו' כמבואר במתניתין ושפיר מתקיים בהם תורת הזמה ובממון גם עדות מיוחדת כשר כמבואר בגמ' רק לאחר תקנה דלא בעינן בממון דו"ח ועדות שאי"ל ממילא בכל ענין לא בעינן הגדה כא' בממון:

ולפ"ז מוכח כשיטת הריטב"א בחידושיו למכות דגם בממון לא אמרינן בעדות מיוחדת נמצא אחד מהם קרוב כו' דלא כהראב"ד שסובר דהא בהא תליא דבממון כיון דעדות מיוחדת כשר ממילא הוה עדות אחת לענין קרוב כו' והוא ג"כ שיטת הרמ"ה הובא בטור (סימן ל"ו) דגם אם לא ראו כאחת נתבטל כל העדות ע"ש:

ועיין תוספ' סנהדרין (דף ט') ד"ה לא בא השלישי דמבואר מדבריהם בבאו לאחר כ"ד אין האחרונים נענשים כו' ויש להבין דמ"ש מכת אחת מחלון זה וכת אחת מחלון כו' דהוא והם נהרגים ואם הוזמו שני כתות שניהם נהרגים אף דלא היו נטפלים לעוברי עבירה דהא הם שני כתות לכל דבר ולא נלמד מהקישא דשלשה לשנים. ומה שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם דהתם אהני סהדותיהו שאם יוזמו הראשונים משא"כ לאחר כ"ד דאמרינן שנתבטל כל העדות לשיטת הרמב"ם. אבל זה אינו עולה לשיטת התוס' דאית להו לענין הזמה חשיב לאחר כ"ד שתי עדיות ולא נתבטל כל העדות בהזמת כת א': והיה אפשר לומר דנהי דאמרינן מכות (דף ה') דאפילו אומרים בחד בשבת הרג נהרגין כו' דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא כו' היינו דוקא כ"ז שלא הועד עליו כלל בב"ד דדלמא לא יעידו כלל כמ"ש התוס' שם ד"ה דבעידנא דמסהדי אבל אם כבר הועד עליו אף שלא נגמר דינו חשיב בר קטלא. והא דאמרינן במתניתין בעדות מיוחדת הוא והם נהרגין דמשמע אפילו כת השניה הוזמו היינו משום דהתם מיירי שהעידו תכ"ד דהא קתני באם ראו בחלון אחד הוה עדות אחת לענין הזמה דע"כ מיירי תכ"ד ואם כן שפיר מיקטלי גם הכת השניה דעדיין חשיב לאו בר קטלא כיון דבתוך כ"ד עדיין יכולים העדים לחזור בהם וחשיב כאלו לא העידו עדיין משא"כ באם העידו לאחר כ"ד דשפיר כתבו התוס' דכת שניה אינה נהרגת דחשיב בר קטלא על ידי עדות הראשונה. ואף דכתבו התוס' במכות (דף ה') דקודם גמר דין ההורגו נהרג עליו אפשר לחלק דדוקא לענין ההורגו חשיב לאו בר קטלא דדלמא לא יגמר דינו משא"כ לענין כת השניה די"ל דלאו מידי קא עבדי דאם לא יוגמר דינו גם הם לא יעבדו מידי. אלא דקשיא לכאורה דהא ודאי מסתמא העדים מעידים בזה אחר זה רק כל אחד מעיד בתוך כדי דיבור של חבירו וא"כ עדיין קשה דאמאי קתני במתניתין בעדות מיוחדת דהוא והם נהרגין דמשמע אפילו כת השניה דנהי דמיירי דאחד מכת השניה העיד בתוך כדי דיבור של כת הראשונה מ"מ העד השני ממילא הוה לאחר כ"ד דאמרינן בגמרא מאה טובי הוה ולא שייך מה דמתרץ כל אחד בתוכ"ד של חבירו דנהי דבעדות הראשון יכול לחזור בתוכ"ד של האחרון כמבואר בשבועות (דף ל"ג) ובחושן משפט (סימן כ"ט) היינו דוקא בעדות צרופה דחשיבי כל העדים כמו כת אחת אבל בעדות מיוחדת כיון דהוה שני עדיות לכל דבר בודאי גם לענין זה חשיבי כשני כתות ובודאי דאין כת הראשונה יכולים לחזור בהם בתוכ"ד של כת השניה ואכתי קשה דאמאי כת השניה נהרגת. וע"כ צ"ל דמ"מ חשיב לאו בר קטלא כיון דעדיין לא נגמר דינו ואם כן אפילו לאחר כ"ד נמי אמאי אין האחרונים נהרגים. וצ"ל דהתוס' לא כתבו רק באם העיד אחד לאחר כ"ד דאז לא היה תועלת כלל בעדותו וגם לא חשיב נטפל לאחר כ"ד ובד"נ בעינן הגדה כאחת כמבואר ברמב"ם (פ"ד מה' עדות) ואם כן לא היה מועיל עדותו לצרף להראשונים לכך אין בו דין הזמה. משא"כ אם שנים העידו לאחר כ"ד שפיר שייך בהם דין הזמה וע"כ צ"ל כן דהא כתבו התוס' סנהדרין (דף פ"א) דאפילו באם נגמר דינו מכל מקום אם הוזמו הכת הראשונה נהרגת הכת השני'. ע"כ צריך לומר דהכא היינו טעמא משום שלא היה תועלת בעדותו כיון שעל פיו אין חיוב מיתה ולהראשונים לא היה אפשר לצרפו:

והנה דברי התוס' בסנהדרין קשים להולמתן. דמה בכך דהוזמו אח"כ הא מ"מ בשעה שהעידו היה גברא בר קטלא ואטו אם יהרגו אחר לאחר גמ"ד ולאח"כ יוזמו העדים יהיה על ההורגו חטא מות הא ודאי ליתא. ואף זה כמוה ואמאי לא יוכלו לפטור את עצמן אנן מנא הווי ידעינן דיוזמו הראשוני' וגברא קטילא בעינן למיקטל. כדאמרינן בבא קמא (דף כ"ד) אנן לא הווי ידעינן כו' לחיובי פלגא נזקא כו' ע"ש. ואפשר לומר דהכא לא מצי אמרי אנן מנא הווי ידעינן כו' דא"כ למה באו כלל דהא בלא זה נהרג ול"ל לדונו בחמורה דהא אם אינהו לא מיקטלא גם הוא לא מיקטל דהו' עדות שאאי"ל וע"כ צ"ל דכוונתם היו לענין שאם יוזמו הראשוני' וחשיב שפיר כאשר זמם:

גמ' שם אלא מעתה בדיני נפשות תציל. ולכאורה יש להבין דהא מ"מ בדיני נפשות פסול והוה כשתי כתות וכן הקשה בחידושי הריטב"א. ונראה לפי מה שכתב רש"י בבבא קמא (דף מ"ג ב') דטעמא דאדם פטור מכופר משום קלב"מ דאפי' חייבי מיתות שוגגים פטורים ובקלב"מ מהני תפיסה כמ"ש רש"י בבא מציעא (דף צ"א א') וא"כ אם העידו על האחד שהרג את הנפש יש גם כן נ"מ לענין ממון לענין תפיסה ושפיר מקשה הגמ' כיון דבדיני ממונות עדות מיוחדת כשר אם כן ממילא לענין קרוב וכו' נתבטל כל העדות אפילו אם לא ראו כאחד כמ"ש הטור (בסימן ל"ו) בשם הרמ"ה וכיון דלענין ממון נתבטל כל העדות היאך קטלינן ליה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפילו לשיטת הסוברים בעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאמרינן פלגינן דיבורא כמבואר (בח"מ סי' נ"א) התם הוה בתרי גופא משא"כ הכא דבענין אחד ממש יש ממון ונפשות וכיון דלענין ממון נתבטל ממילא נתבטל לגמרי:

ובזה מיושב נמי מאי דנקיט הכא הך דינא דעדות מיוחדת דלכאורה אין לו מקום כאן דהתוספת כתבו דהמתרה רואה אותן מיירי שיש עדים שהמתרה ראה את האדם אך לא ראו גוף המעשה ולכאורה קשה דהא הוה חצי דבר כיון דכת אחת בלא השניה אינה מועלת ולא דמי לאם שנים מעידים על אחד שהרג נפש ושנים אחרים מעידים שהיה גדול דלא מיקרי חצי דבר התם הכת השני' מועלת בלי הראשונ' להחזיקו כגדול לכל דבר משא"כ הכא דצריכים כל כת זו לזו. ולפי הנ"ל ניחא כיון דעדות מיוחדת כשר בד"נ לא הוה חצי דבר דהכת הראשונה מועלת לענין כופר ודמי לעידי חזקה דלא הוה חצי דבר דמועלים לענין פירות וא"ש:

ועיין בס' טורי אבן חגיגה (דף י"א) שהקשה על מה דאמרינן סנהדרין (דף פ"ו) דמשכחת בד"נ לענין זקן ממרא בפלוגת' דרבי ורבנן בנתכוין להרוג את זה והרג את זה כו' ופירש רש"י אי תפסו היורשין ממון של ההורג כו' והקשה בס' הנ"ל דהא אפילו לרבנן דאית להו דחייב מיתה מכל מקום כיון דלא מיפטר רק מטעם קלב"מ מהני תפיסה ע"ש. ונראה דנהי דמהני תפיסה בקלב"מ לשיטת רש"י היינו דוקא היכא דתפס גוף הדבר באתנן או בתפס מעות משא"כ אם תפס חפץ למשכון י"ל דלא מהני ודמי למה דאמרינן בקידושין (דף ח') מנה אין כאן משכון אין כאן וה"נ כיון דהב"ד אין מחייבין אותו בגוף התביעה לא שייך לומר ב"ח קונה משכון. ושפיר יש נ"מ ברבי לרבנן:

עיין בתומים (סי' ל"ו) מה שהקשה על דברי הריב"ש הובא ברמ"א (סימן הנ"ל) דאם הבע"ד בעצמו חתום על השטר לא נקרא נמצא אחד מהם קרוב או פסול דאין עליו שם עד כמו דאמרינן בגמר' על והרוג יציל כו' והקשה בתומים הא לשיטת הראב"ד דמפרש דהבע"ד בעצמו אין עליו שם עד ולכך סבר דפלגינן דיבורא ברבעני לרצוני דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' אבל בפלוני רבע שורי לא אמרי' פלגינן לשיטת הראב"ד דאדם קרוב אצל עצמו לא אמרינן ושייך שפיר עדות שבטלה מקצתה כו' אם כן מוכח דנגד ממונו שפיר הוה עליו שם עד ע"ש. והניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ דהא נכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה וכל היכא דליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסיו כמבואר בכורות (דף מ"ח) גבי שני יב"ש שלקחו שדה זה מזה ע"ש והיינו נמי טעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו כמבואר בפוסקים ואם כן כיון דנגד שיעבוד גופיה אין עליו תורת עד כלל ממילא ליכא שיעבוד נכסיה משא"כ בפלוני רבע שורי דלא שייך שם שיעבוד הגוף אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן והוה עליו שם עד ואתי שפיר ועיין מ"ש בזה לעיל:

ועוד הקשה בתומים לשיטת הראב"ד דמפרש מה דאמרינן בגמר' במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דאין עליו שם עד לגבי עצמו ולכך בפלוני רבעני לרצוני אמרינן פלגינן דיבורא דלגבי עצמו לא הוה עליו שם עד ואם כן ע"כ צ"ל דנגד חבירו שפיר הוה עליו שם עד אם כן אכתי תקשה היכא משכחת בבועל ערוה דשניהם חייבים מיתה ואמאי והא לגבי דידה הוה עליה שם עד ויתבטל כל העדות דהא הוי רשע ופסול לעדות כו' ולק"מ דנהי דלגבי חבירו הוה עליו שם עד היינו דוקא היכא דאמרינן פלגינן דיבורא א"כ אמרינן דהוא לא הוה מהעושה הדבר משא"כ באיכא עדים דהוא עבר והוא העושה הדבר שפיר י"ל דאין עליו שם עד אף לגבי דידה ומיקרי בע"ד לאותו העדות:

ועיין ברמב"ם (פ"ה מה' עדות) שכתב דדוקא לענין ביטול העדים ונמצא קרוב או פסול הוא דבעינן נתכוונו להעיד אבל בכלם כשרים לא בעינן כוונה להעיד. והנה בתוס' ישנים כריתות (דף י"ב ב') מבואר דבלא נתכוין להעיד פסול להעיד דילפינן מהוא עד ע"ש ועיין בספר בית מאיר (סי' מ"ב) מה שהביא בשם תשובת פנים מאירות להקשות מסוגיא דכריתות על שיטת הרמב"ם ע"ש. ואני מסתפק לשיטת הרמב"ם דלא בעינן כוונה להעיד מ"מ י"ל היינו דוקא בלא נתכוין להעיד אבל בנתכוין שלא להעיד י"ל דכ"ע מודים דפסול לעדות וכמו שמחלקים הפוסקים לענין מצות צריכות כוונה דבנתכוון שלא לצאת אינו יוצא אליבא דכו"ע עיין בתוספ' סוכה (דף ל"ט) וברא"ש (דף מ"ב) והכי משמע לכאור' לישנא דהרמב"ם שכתב לא נתכוין להעיד כו' משמע אם נתכוין בפירוש בשעת ראיה שלא יהי' עד בדבר אין עליו תורת עדות:

ועפ"ז היו מיושב מה דקשיא לכאורה דאמאי באמת אינו פוסל בלא נתכוין להעיד לענין קרוב או פסיל כיון דבעד כשר לא בעינן כוונה וע"פ הנ"ל י"ל דנהי דבסתמא בלא כוונה הוה עליו שם עד היינו דוקא בעד כשר דחשיב בסתמא כאלו נתכוין משא"כ בפסול י"ל דמסתמא הוה כאלו נתכוין בפירוש שלא להעיד כדי שלא יפסול האחרים וכמו דאמרי' בזבחים (דף ב') דמחלק בין גיטין לקרבן דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וחשיב מסתמא שלא לשמה. וה"נ בעד פסול דסתמא לאו לעדות הוא חשיב כאל נתכוון בפירוש שלא להיות עד ואין עליו תורת עד לפסול אחרים עד שיתכוין בפירוש לאסהידי: ואין להביא ראיה ממה שכתבו התוס' סנהדרין (דף ט') להקשות על שיטת הרשב"ם דנתכוין להעיד אפילו ביום אין עד נעשה דיין דא"כ לר' יוסי דלא בעי כוונה גבי קרוב ופסול לא משכחת לדידיה ראהו ביום ע"ש. והא משכחת לה באם כוונו בפירוש להיות דיינים לא עדים דזה אינו די"ל דודאי אם אמרינן דבנתכוין שלא להעיד אין עליו תורת עד ממילא בפסולים אפי' בסתמא אינם מבטלים העדות דסתמא דידהו הוה כאלו כוונו שלא להעיד ואם כן ע"כ צ"ל לר' יוסי דאפילו בכוונו שלא להעיד סבר דהוה עליו תורת עד ושפיר מקשי התוספ' משא"כ למה דקיי"ל כרבי שפיר י"ל דבנתכוין שלא להעיד אין עליו תורת עד אפילו בכשר:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה