אור ברסלב
בית אברהם לנדא חולין › דף קכ.

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

חולין · דף קכ.

דף קג.

תנן התם הקפה את הדם ואכלו כו' נפש לרבות את השותה כו' תוס' ד"ה לרבות השותה כו' וא"ת ל"ל קרא יש להבין אמאי לא הקדימו קושייתם על המקשן אכילה כתיב בה והא שתי' בכלל אכילה ונראה דהנ' הר"ן בחידושיו כתב דנהי דמוכח דכל היכא דאסור באכילה גם שתי' אסורה כמו ביוה"כ אבל הכא צריך קרא דמשקין היוצאין מהם יהיו כמותם ומה בכך דשתי' חשיבא כמו אכילה מכל מקום המשקין לא נאסרו ע"ש ומה שהתוס' מיאנו בזה היינו דהר"ן אזיל לשיטתו שהסכים לדעת רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואם כן שפיר צריך קרא על המחהו וגמעו דה"א דלא נאסר כלל היכא דשינה האיסור ואינו בעין כבראשונה ואינו ענין להך דשתי' בכלל אכילה משא"כ לשיטת התוספ' דטכ"ע דאורייתא ואם כן כיון דאפילו על טעמו חייב מכש"כ על המחה גוף הדבר רק דצ"ל דצריך קרא דשתיה בכלל אכילה דזה לא נלמד מטעם כעיקר די"ל דוקא בנבלע בדבר מאכל כמ"ש התוס' לעיל (דף קי"ב ב') ד"ה ורוטבן וקיפה כו' ושפיר הקשו דל"ל קרא ולפ"ז ניחא דלא הקשו מקודם די"ל דסוגיא אזלא למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא וי"ל כתירץ הר"ן להכי הקשו התוס' אשינויא דאכתי תקשה למ"ד טכ"ע דאוריית' דל"ל קרא דנפש לרבות השותה וא"ש:

תוס' ד"ה לחם עוני אמר כו'. ולדעתי י"ל דלכך לא נקיט הגמ' טעמא דאכיל' כתיב דהא באמת לפי המסקנא דמרבינן המחהו וגמעו בכל איסורין דילפינן מהנך דמרבינן בשותה אם כן ממילא אף לענין מצות עשה יהא יצא כיון דילפינן מהנך דאף שתי' בדבר מאכל הוה כאכילה לכך נקיט הגמ' טעמא רוויחא לפי האמת דנהי דשתיה הוה כאכילה מכל מקום אינו יוצא דלא מיקרי לחם ועיין בת"ח שכתב לתרץ קושיית התוספ' דהפירוש בגמרא אכילה כתיבה ביה היינו שהוא שלא כדרך אכילתן משא"כ במצה יוצא שלא כד"א דהא בלע מצה יצא ע"ש והנה מה דפשיטא לו טובא דיוצא במ"ע שלא כד"א אינו נרא' כן דהא אכילה גסה לאו אכילה היא אף במ"ע כמ"ש התוספ' בנזיר (דף כ"ג) ד"ה פסח מיהא קא עביד כו'. ומכש"כ שלכד"א דבאכילה גסה המאכל בעצמו ראוי רק שהוא שבע ועיין במשל"מ(פ"ה מיסודי התורה) שנסתפק בזה וכתב מסברא דאינו יוצא כמו דלא חשיב אכילה לענין איסורי לאוין ע"ש. ובאמת לפמ"ש הוא בעצמו מקודם דאכילה גסה בודאי לא עדיף משלכד"א ע"ש אם כן נראה דודאי אינו יוצא כמו דאינו יוצא באכילה גסה וכן מוכח נמי מדברי התוס' בנזיר (דף כ"ג) דאין לחלק בין חיוב איסורים למ"ע דאל"כ לא הוה מקשה תוס' מידי מהא דאינו חייב על אכילה גסה ביוהכ"פ ומה שהביא הת"ח ראיה מהא דבלע מצה יצא נראה דבליעה שפיר הוה כדרך אכילתן ואף לענין איסורים חייב על בליעה בלא לעיסה וראיה מהא דאמרינן חולין (ק"ג ב') דמוקי בגרומתא זעירתא כו' והיינו שאכלו בבליעה בלא לעיסה ע"ש וא"כ מוכח דבליעה הוה כד"א. אך אפשר לדחות דדוקא בגרומתא זעירתא דרכו לאכול בבליעה כמו שפירש"י התם. אך נראה להביא ראיה מכתובות (דף ל') דמשני הגמר' בתחב לו חבירו בבית הבליעה ע"ש. ולפי דברי הת"ח קשה דהא הוה שלא כד"א וא"כ חיוב מיתה ליכא ואינו רק איסורא מדרבנן אלא ע"כ צ"ל דגם בליעה מיקרי כד"א וגם ראיה מנדה (דף מ"ב) בנבלת עיף טהור בתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' אף דאכילה כתיב אלא צ"ל דהוה כד"א:

ועיין בחידושי הר"ן שכתב בסוגיא זו להביא ראי' דדם שבישלו דאורייתא מהא דתנן לעיל (קי"ז) חומר בחלב מדם כו' ואמאי לא קאמר נמי שהחלב חייב בין חי בין מבושל משא"כ בדם כו' ע"ש והוא תמוה דהא אוכל חלב חי פטור כדאיתא פסחים (דף כ"ה) ועיין תוס' שם שכתבו דע"כ צ"ל דהקפה את החלב היינו באור דבחמה חי הוא ע"ש. וצ"ל דהר"ן סבר דבחמה שהמחו גם בחלב הוה כד"א ודוקא באכלו חי כמו שהוא דלא כמ"ש התוס' בפסחים: תוס' ד"ה אלא אם חמץ כו' ועיין בס' אור חדש על פסחים (כ"א ב') שהקשה על הא דכתבו תוספ' שנהנה מחמץ יהא בכרת לר"א דא"כ למה לי נפש לרבות השותה והביא הקושיא בשם משל"מ (פי"ג משגגות) וכעת לא מצאתי שם הקושיא ולפענ"ד לק"מ דהא כתבו התוספ' לקמן בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאלי' כו' דגמ' מקשה מכלאי הכרם אף דלא כתב ביה אכילה מכל מקום לא אסרה התורה אלא כשהוא בעין ולעיל דפריך אכילה כתיב עדיפא מיני' פריך ע"ש וא"כ מבואר דאפילו בכהא"ג דלא כתיב אכילה ואסור בהנאה מכל מקום צריך קרא על משקין היוצאין מהן והיינו די"ל דלא אסרה תורה אכילה והנאה רק כשהוא בעין ולא בנשתנה למשקין רק דקושיית התוס' כאן דחמץ אסור בהנאה על הגמ' דפריך דאכילה כתיב בי' ולא מקשה סתמא דאין האיסור בעין משום דעדיפא מיני' פריך כמ"ש התוס' לקמן וע"ז שפיר הקשו דהא נהי דאכילה כתיב ביה מכל מקום הא אסור גם בהנאה ואם כן עיקר הקושיא משום דאינו בעין ולא הו"ל להקשות משום דאכילה כתיב בי' וע"ז שפיר תירצו דמ"מ קשה דאמאי חייב כרת הא אכילה כתיב והנאה ליכא כרת אבל באמת אפילו אם יהי' אהנאה כרת מ"מ צריך ריבוי על המחהו משום דאיסור אינו בעין כמ"ש בכלאי כרם וא"ש:

תוס' ד"ה חמץ לא אתי מיני' כו' וא"ת חלב נמי כו' לפמ"ש התוס' לקמן דנבלה לא היתה לה שעת הכושר משום דגם בחיי' היה איסור אמה"ח או שאינו זבוח ואם כן גם חלב לא הי' לו שעת הכושר דאפילו במעי אמו היה עליו איסור שאינו זבוח כמ"ש התוס' שבועות (דף כ"ד) בד"ה האוכל נבלה כו' ע"ש ונראה דיש לחלק דדוקא נבלה שייך לומר לא היה לה שעת הכושר מחמת איסור שאינו זבוח דהא גם עתה יש איסור זה דאינו זבוח חוץ הלאו דנבלה משא"כ בחלב דעתה לאחר שחיטה אזיל ליה איסור דאינו זבוח רק מחמת איסור חלב ואיסור חלב היה לו שעת הכושר במעי אמו דלא היה אסור מחמת זה רק מחמת אינו זבוח. אך לפמ"ש התוספ' לקמן דמיקרי לא היה שעת הכושר מחמת איסור אמה"ח למ"ד לאברים עומדת ואף דעתה אזיל ליה איסור אמה"ח וא"כ ה"ה בחלב נמי י"ל דלא היה לו שעת הכושר דהא מ"מ היה איסור דאינו זבוח במעי אמו:

באו"ד וי"ל דחמץ כמו שהוא עתה כו' יש להקשות לשיטת רש"י, לעיל (דף ל' ב') דשהיי' במיעוט בתרא הוה ספיקא דאורייתא איבעייא דלא איפשטא א"כ אכתי משכחת חלב דהי' לו שעת הכושר דהא חלבו של שליל מותר לשיטת רוב הפוסקים כר"י לעיל (דף צ"ב) אפילו בבן ט' חי דמרבינן כל בבהמה תאכלו ואם נתנבלה בשחיטה אזי צריך שחיטת עצמו דארבע סימנים אכשרי' רחמנא כמבואר לעיל (בדף ע"ה) וא"כ לאחר שנשחטה רוב שני סימנים אם ילדה אפילו הפריס ע"ג קרקע ניתר העובר בשחיטת האם והי' חלבו מותר ואם לאחר כך גמר השחיט' אזי נפסלה שחיטת האם וצריך שחיטה לעצמו ונאסר חלבו ואם כן היה לו שעת הכושר ובודאי דקרא דמרבה המחהו וגמעו בכל גוונא מיירי אפילו באם היה לו שעת הכושר כנ"ל ואכתי קשה דל"ל קרא בחמץ נילף מחלב דהיתה לו שעת הכושר:

תוס' ד"ה חלב לא אתי מיני' כו' וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' וקשה דהא אכתי איכא למפרך מה לחמץ שעוברין עליו בבל יראה כדאיתא הך חומרא בפסחים (כ"ז ב') לענין שריפה וליכא למימר דכוונתם דאכתי איכא למיגמר מנבלה וחמץ במה הצד דא"כ אף פרכא דאיסור הנאה לא שייך דנבלה תוכיח וגם אין לומר דניליף מחמץ נוקשה דליכא בל יראה לשיטת ר"ת בפסחים (דף י"ב) דאם כן היכא אמרינן מה לחמץ שכן עונש כרת דאכתי ניליף מחמץ נוקשה דליכא כרת אלא ע"כ צ"ל כיון דמרבינן מהנפש הכתוב גבי ונכרתה א"כ לא מוכח רק חמץ גמור דענוש כרת והדק"ל:

ונראה לומר דודאי כוונת התוספ' להקשות לריה"ג דנילף מחמץ ונבלה רק מה שכתבו הפירכא דאיסור הנאה היינו דתוס' לשיטתייהו דאיסור סחורה בנבילות וטריפות דאורייתא הוא כדמוכח פשטא דסוגיא בפסחים (דף כ"ג) ע"ש ועיין פר"ח ביו"ד (סימן קי"ז) שהוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם (פ"ח ממאכלות אסורות) רק גבי חלב יש היתר בפירוש מקרא דחלב נביל' וטריפה יעשה לכל מלאכה כמבואר ברמב"ם וא"כ אכתי איכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה וגם נבילה נמי דמותר בהנאה בנזדמנו מכל מקום לכתחלה אסור לעשות סחורה מדאורייתא משא"כ בחלב דהתירה התורה לעשות סחורה ולזה כתבו דהא לריה"ג חמץ מותר בהנאה וממילא דמותר לעשות בו סחורה היכא דאין עובר בבל יראה כגון במתכוון שלא לקנותו וכהא"ג דלריה"ג ילפינן היתר הנאה בחמץ מדכתיב לך ואם כן אפילו לכתחלה גמי כדאיתא בפסחים (דף כ"ג) רק גבי דגים טמאים אסור לכתחלה מדכתיב יהי' וחמץ ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לחמץ שכן היה לו שעת הכושר משא"כ נבילות וטריפות שפיר ילפינן ממינים טמאים דאסור לסחור בהם לכתחלה מדאורייתא כן היה נראה לכאורה לתרץ דברי התוספת:

אלא דלפ"ז יש להבין דגם בנבילות אמאי אסור מד מדאוריית' דמטמאים ליכא למילף דהא איכא למיפרך שכן במשהו והיינו מטעם ברי' כמו דפריך בזבחים (דף ק"ו ב') ועיין לקמן תוס' ד"ה שכן טומאתן במשהו וגם טריפה מיקרי שעת הכושר כמבואר בזבחים (דף ס"ט) ואם כן לא יהא אסור אלא מדרבנן ולפי שיטת התוספ' ורמב"ם משמע דכולם אסורים מדאוריית' עוד קשה טובא לשיטת הסוברים דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוא מדאוריית' רק בחלב הותר מקרא יעשה לכל מלאכה דא"כ אמאי אמרינן פסחים (דף כ"ג) לר"ע דלאיסור והיתר לא. צריך קרא דכיון שהותרה נבילה חלבה וגידה הותרה כו' וקשה דהא אכתי צריך להיתר סחורה דנהי דחלב לא מצינו למילף מטמאים שכן הותר מכללו מ"מ כיון דלא יאכל א' איסור אכילה והנאה כר"א רק מחמת היתר דנבילה אם כן לא עדיף מנבילה וה"א דאסור לעשות בו סחורה ואם כן צריך קרא לאיסור והיתר והנה לשיטת התוספת בפסחים ובמרובה (דף פ"ב) דהיכא דאינו מוכר לאכילה רק להדלקה ולמשוח עורות מותר ע"ש ניחא דלא שייך למידרש למלאכת גבוה יהיה מותר דהיינו לעורות בדק הבית כמו דפי' רש"י שם דהא לדברים דלאו למאכל ממילא מותר הסחור' בכל איסורים רק לדברי הרשב"א הובא בב"י (סי' ק"ז) דאפילו בקונה לדברים אחרים מכל מקום אם ראוי לאכילה אסור קשה כנ"ל דהא גם דעת הרשב"א נראה דסובר דאיסור סחורה מדאורייתא כמו שהוכיח שם הפר"ח (סי' קי"ז) מתשובת הרשב"א (סי' ש"א) ע"ש וצ"ע:

שם ע"ב גמ' אלא אתיא מתרומה וחד מהנך כו' הנה לפי מה שפירש"י דקושיא קאי על הקדש אם כן אכתי קשה דהיאך קתני משקין היוצאין מהם כמותם דמשמע דשוה לגמרי אפי' לענין הנאה ואמאי נימא דיו דהא נבילה ותרומה אינם אסורים אלא באכילה ול"ל דלא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא דמשקין היוצאין הם כמותם וממילא דשוה לגמרי אף לענין הנאה דאם כן היכא קאמרינן לעיל גבי שרצים דצריך למיכתב דה"א עד דאיכא כזית ואמאי נימא נמי כיון דמשקין כמותם ממילא דשוה לגמרי אף לענין שיעור כעדשה אלא ע"כ דמ"מ אמרינן דיו וה"נ נימא לענין הנאה:

ונראה לומר דילפינן נמי מחמץ דריבתה התורה דמשקין כמותם ומסתמא לגמרי ריבתה התורה אפילו לענין הנאה דשוה כגוף הדבר לענין מלקות ועל פירכא דאיסור הבא מאילי' או מה לחמץ שכן כרת אמרינן תרומה ונבילה תוכיח וכיון דגוף המה הצד הוא מחמץ שפיר ילפי' אפי' איסור הנאה ובזה מיושב קושיית התוספ' לקמן על פירש"י חמץ ובכורים או תרומה ונבילה דהא איכא למיפרך שכן יש בהם נטילת נשמה כרת או מיתה דודאי גם רש"י סובר דעיקר הילפותא מתרומה ונבילה כמ"ש רש"י להדיא בלשונו בד"ה מתרומה וחד מהנך ע"ש רק הא דנקיט חמץ היינו שאנו צריכים גם הלימוד מחמץ וכמו שכתבתי דבלאו הכי ה"א דיו ואינו חשובין כמותם רק לענין אעלה ואתי שפיר אלא דאכתי קשה דאם כן לא יהיה חייב על המשקין רק בכזית לא בפרוטה כשאר הקדש אפילו אין בו כזית והיאך תני סתמא משקין היוצאין מהן כמותן ונהי דאפשר דלא חשיב פירכא מה להנך שכן בכזית משא"כ בהקדש דבעי פרוטה דהא פרוטה חייב אפילו אינו כזית ואם כן לא חשיב קולא אבל אכתי נימא דיו ולא יתחייב על פרוטה פחות מכזית כמו בכל הנך דבעי דוקא כזית וצ"ע:

ועיין בפ"י בקונטרס אחרון לקדושין שהקשה דל"ל קרא בחמץ וחלב ליליף מנבלה ותרומה או בכורים ע"ש והנה גם אנכי עמדתי ע"ז לקמן ע"ש ותירצתי דודאי חלב לא אתי מהנך שכן הותר מכללו ותרומה לא חשיב הותר מכללו אצל כהנים דדוקא חלב משום דכתיב כל חלב כו' חשיב הותר מכללו כמ"ש התוס' לעיל (קט"ו ב') ד"ה כה"כ יוכיחו ע"ש וכן חמץ צריך למיכתב דהיה לו שעת הכושר ותרומה לא מיקרי שעת הכושר דמשעה שחל עליו שם תרומה או ביכורים לא היה לו שעת הכושר כמ"ש התוס' והרשב"א גבי נבילה דמיקרי לא היה לו שעת הכושר וגם על נבילה לא קשיא כמ"ש התוס' בד"ה לכתוב בשרצים כו' דצריך לענין טומאה שיהיה מיחוי כמותן ע"ש או די"ל דצריך קרא גבי חמץ וחלב לחיוב כרת דה"א דיו ולא יהיה אלא איסור לאו גרידא אלא דע"ז יש לפקפק דאכתי ניליף חלב מחמץ ועל פירכת שהותר מכללו נימא תרומה תוכיח כמ"ש לעיל דכיון דבעיקר הילפותא נוכל ללמוד אפילו חיוב כרת שפיר איכא למימר אח"כ תרומה יוכיח:

שם ע"ב תוס' ד"ה היכא דלא איסור הבא מאיליו כו'. וצ"ל דאכלאים בעי כו' סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהיא בעין כו'. ויש להבין כיון דטעם כעיקר דאורייתא אם כן למה צריך קרא ילפותא על כה"כ וליכא למימר כמ"ש התוס' לעיל (דף קי"ב) ד"ה ורוטבן דצריך קרא ששתיה בכלל אכילה ע"ש. דהא כה"כ אסור בהנאה ולשיטת התוס' בכמה דוכתי איכא מלקות על הנאה דלא כשיטת הרמב"ם כמ"ש המשל"מ (פ"ה מיסודי התורה) וא"כ ודאי לא גרע שתיה מהנאה וגם מחמת שאין האיסור בעין מ"מ הא לא גרע מטעם דאסור כעיקר. ודוחק לומר דתוס' אזלי בשיטת הסוברין דטכ"ע לאו דאוריית' או בשיטת הסוברים דאין לוקה על טכ"ע משום דלא הוה רק עשה עיין לעיל (דף צ"ט) בתוס' ד"ה רבא אמר כו' ויותר נראה לומר דהתוס' סוברים דנהי דטעם כעיקר דאוריית' מ"מ היינו דוקא לענין אכילה אבל לא לענין הנאה וודאי טעמו ולא ממשו אינו אלא מדרבנן דהא טכ"ע ילפינן ממשרת או גיעולי עכו"ם ואמרינן דיו ורק לענין אכילה וא"כ א"ש דצריך לימוד גבי כה"כ דנהי דאסור בהנאה ואם כן אפי' לא יהיה שתיה בכלל אכילה מ"מ יהי' אסור מחמת הנאה מכל מקום כיון שאין האיסור בעין י"ל דמותר ולא אסרה התורה אלא הנאה מגוף הדבר משא"כ בהמחהו דליתא לאיסורא בעיני' וגבי טעם אינו אסור בהנאה והכא נמי לא חשיב אכילה ושפיר צריך קרא דשתיה בכלל אכילה וא"ש ומזה ראיה לשיטת החק יעקב בה' פסח (סי' תמ"ב) דבל יראה ליתא בטכ"ע דלא כע"ש דהא אפילו לענין הנאה לא אמרינן טכ"ע כמו שהוכחתי לעיל:

ועיין בפ"י בקונטרס אחרון לקידושין שבנה יסוד ההיתר מחדש דגבי חדש משקין היוצאין מהם אין כמותו מדאורייתא אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ואם כן ליכא למילף מהנך דאיכא למימר ערלה תוכיח או דאיכא למיפרך שכן יש היתר לאיסורו ע"ש. ולדבריו דנתלה יסוד היתר בזה ע"כ צ"ל דשתי' לא הוי בכלל אכילה גבי חדש דהא טכ"ע דאורייתא בכל איסורין ואם כן צריך ליזהר שלא יובלע משכר בדבר מאכל בפת ובדבר אחר דאז שפיר חייב כמ"ש התוספ' לעיל (דף קי"ב) דה"א דצירן אסור כגון שהקפהו ואכלו דאז חשיב אוכל ע"ש מוכח דאף שקודם הקפתו לא היה אסור מדאוריית' מכל מקום נאסר אחר כך כשנעשה ממנו אוכל. וכן כתב הפ"י בעצמו לענין ציר טריפה דלא הוה אלא מדרבנן לשיטתו מכל מקום כשנבלע אחר כך בבשר איסור מדאוריית' ואם כן עדיין לא יצאנו ידי חובותינו במה שאין נזהרים כלל בזה: גם יש לראות לפי שיטת הרא"ש בברכות (דף ל"ט) גבי מיא דשלקי בפה"א וכתב שם הרא"ש דיותר נכנס טעם הפרי ע"י בישול מע"י סחיטה ע"ש. א"כ נראה דשכר שהוא ע"י בישול משקין היוצאין הם כמותן דהא שם בברכות (דף ל"ח) מוכח דמדמה הגמ' ברכה להא דאמרינן דמשקין תרומה מפירות פטור לר"י ע"ש וכיון דבבישול לא נשתנה הברכה אם כן אפילו לענין איסור הוה כמותן. אך אפשר כיון דבשכר מכל מקום מברכינן שהכל אף שהוא על ידי בישול וצ"ל כמ"ש המג"א בשם הב"ח (בסי' ר"ד ס"ק ט') שלא נרגש טעם השעורים אלא טעם אחר לגמרי אך לפ"ז א"כ גם לענין חמץ אמאי החליטו הפוסקים דשכר דידן הוה חמץ גמור ועוברין עליו בבל יראה מחמת טכ"ע כמבואר ברא"ש פ' אלו עוברין ומהמחהו וגמעו אין ראיה דהתם המחה גוף החמץ מה שאין כן בשכר דידן שהוא טעם חדש לגמרי וצ"ע בכל זה: והנה הרמב"ם (פ"י מה' מאכלות אסורות הכ"ב) כתב הטבל והחדש כו' אסורים כמותן ואין לוקין עליהם כו' והלח"מ כתב דמשקין אסורים מדאורייתא רק שאין לוקין עליהם ע"ש. והנה לדבריו היה נראה לומר בשיטת הרמב"ם (פ"ח ממ"א) דאין לוקה על הנאה דראייתו מהא דאמרינן אין סופגין ארבעים משום ערלה אלא על היוצא מזתים וענבים וכיון דטכ"ע דאוריית' ע"כ צ"ל הא דאין לוקה על משקין היינו משום דשתי' אינו בכלל אכילה בשאר דברים חוץ מזתים וענבים ואכתי קשה דהא לא גרע מהנאה אלא ע"כ צ"ל דאין לוקה על הנאה. אלא דאכתי תקשה לפ"ז דאמאי בהקדש אינו לוקה על המשקין ובודאי בהנאת הקדש איכא מלקות אפי' לשיטת הרמב"ם כדמוכח במקומות טובא ומבואר ברמב"ם (פ"א מה' מעילה) ע"ש אלא ע"כ צ"ל דרמב"ם סובר דמשקין גרוע מהנאה משום שאינם בעין ונשתנו לגמרי ולא הוה אלא זיעה בעלמא ולא דמי לטכ"ע או כפי שכתבתי לעיל דטכ"ע לא אמרינן אלא לענין אכילה לא לענין הנאה דהא לשיטת התוס' לוקין על הנאה ומכל מקום על משקין אין לוקין ע"ש. ולשיטת הלח"מ דרמב"ם סובר דמשקין אסורים מדאורייתא קשה לי טובא דהא הרמב"ם חשיב גם כן שביעית ובפירות שביעית ליכא לאו אלא עשה גרידא הן לענין סחורה או לענין ביעור רק על הקצירה לחודא איכא לאו לשיטת הרמב"ם שלא יקצור כדרך הקוצרים כמבואר ברמב"ם (פ"ד משמיטה ויובל) אבל לענין משקין לא שייך אלא איסור עשה וכיון דהרמב"ם כייל שביעית בהדי אינך משמע דאפי' איסור דאוריית' אין בו רק איסורא דרבנן. וצ"ע:

תוס' ד"ה היכא דלאו איסור הבא מאיליו כו' ואי טבל הא יליף חילול. והנה נראה דפשיטא להו דטבל לא מיקרי איסור הבא מאיליו וטעמא משום דע"י מירוחו הוקבע למעשר ועל ידי ראיית פני הבית או משום דאיסורו מחמת תרומה כמ"ש התוספת קידושין (דף ל"ח) ד"ה וה"ה לערלה בשתיים כו' ומ"ש התוס' לקמן דכלאים לאו איסור הבא מאיליו משום דבא ע"י זריעה והיה בעבירה קשה טובא דאם כן היאך יליף ר"ש בקידושין (ל"ח) דכלאים נוהג בחו"ל ק"ו מחדש הא איכא למיפרך מה לחדש שכן איסור הבא מאיליו וצ"ע:

ועיין תוספת בקידושין ד"ה והא הדין לערלה שכתבו דשמא גם חדש מיקרי על ידי אדם דבא על ידי חרישה וזריעה ע"ש ולכאורה יש להבין דהא מתוך הסוגיא דהכא מוכח דחדש הוה איסור הבא מאיליו דאל"כ אמאי קאמר תינח היכא דאיסור בא מאיליו דהא לפי דברי התוס' כולהו הווי לאו בא מאיליו דבא על ידי חרישה וזריעה ודוחק לומר דלא קאי אהנך דנקיט בברייתא רק בשאר איסורים דהא כבר הקשה מה להנך שכן איסור הבא מאיליו. ונאמר לומר דודאי לא שייך לומר דמיקרי איסור הבא ע"י מעשה אדם מחמת הזריעה ולכך איסורו קיל דהא אי לא זרע לא היה כלל הדבר בעולם רק גבי כה"כ שפיר כתבו בחולין דמיקרי על ידי מעשה אדם דהא הזריעה בעצמה היה אפשר בהיתר שיזרע רחוק מהכרם ורק מעשיו גרמו שזרעו בתוך הכרם אבל חדש לא שייך זה ומיקרי איסור הבא מאיליו רק אי אמרינן דחדש אינו נוהג בחו"ל אם כן גם הזריע' בעצמה הי' אפשר להיות במקום המותר חוץ מא"י ורק מעשיו גרמו ודמי לכלאים:

ולפ"ז שפיר כתבו התוספת שם בקידושין די"ל דגם חדש מיקרי על ידי מעשה אדם ולכך לא הוה פירכא דלכך חדש נוהג בחו"ל משום דאיסור הבא מעצמו דהא אם חדש לא יאסר בחו"ל גם חדש לא הוה איסור מחמת עצמו דבא על ידי מעשיו שזרעו במקום שאיסור חדש נוהג כמו כלאי הכרם דהוה איסור הבא על ידי מעשיו משא"כ לפי האמת דחדש אסור בחו"ל שפיר אמרינן הכא דהוה איסור הבא מאיליו ואתי שפיר:

ולפ"ז גם מה שהקשתי על דברי התוס' דא"כ היאך יליף ק"ו דכלאים נוהג בחו"ל מחדש דהא איכא למיפרך מה לחדש שאיסור בא מאליו דהא אם חדש לא ינהג בחו"ל גם חדש לא הוה איסור הבא מאליו. אך לפ"ז יש להבין דגם שביעית לא מיקרי איסור מאליו דהא ודאי דאינו נוהג בחו"ל והתוספ' דהכא נקטי בפשיטות דשביעית הוה איסור מאליו וע"כ צ"ל דעיקר סברתם בכלאים משום דהעבירה היה בשעת הזריעה משא"כ באינך ולא נחתי לסברא שכתבו התוס' בקידושין לומר דמיקרי ע"י מעשה מה שבא על ידי חרישה וזריעה כיון דלא נעשית עבירה עם הזריעה ואם כן הדק"ל דהיאך יליף מחדש לאסור כלאי' בחו"ל דמה לחדש שכן איסור הבא מאיליו וצ"ע: שם גמ' אלא אתיא מתרומה וחד מהנך כו' ויש להבין לפמ"ש התוס' דטבל אתי' חילול חילול מתרומ' א"כ קשה אמאי לא יליף מטבל לחודא דלא שייך חומש ונהי דאכתי איכא לאקשויי מה לטבל שכן במיתה מכל מקום קשה דאם כן למה לי קרא בחלב דניליף מטבל ולא שייך לומר שכן במיתה דהא חלב בכרת דחמיר ממיתה בידי שמים כדמוכח כתובות (דף ל') דאיכא מ"ד דכרת פוטר מתשלומין לרנבה"ק ולא מיתה בידי שמים וגם ליכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' דהא גם טבל הותר בחו"ל וליכא למימר בארץ לא הותר מכללו דא"כ גם בחלב נימא כן בבהמה לא הותר ולפמ"ש התוס' לעיל (דף קט"ו ב') ד"ה כה"כ יוכיחו דדוקא חלב חשיב הותר מכללו דכתיב כל חלב ניחא דטבל לא חשיב הותר מכללו והנה קושיית ה' יעקב דאורליינש שם צ"ע לכאורה שהקשה דכלהו חשיבי לא הותר מכללו והא כה"כ אינו נוהג אלא בארץ מדאורייתא וגם ערלה איכא מ"ד דסבר בקידושין דאינו מדאוריית' ואם כן גם הם הותרו מכללם בחו"ל לפי סברתם בקושיא דחשיב הותר מכללו אצל בהמה טמאה:

ונראה לומר דהתוספ' הוכיחו דע"כ איסי בן יהודא סבר כר"ש ב"י בקידושין (ל"ח) דערל' וכלאים נוהגים בחו"ל דאל"כ א"כ גם בשר בחלב נימא דיו לבא מן הדין כו' ולא ינהוג אלא בארץ וע"כ דסבר כרשב"י ושפיר מקשה דלא הוי הותרו מכללם וא"ש:

גם אין להקשות דלמה לי קרא בחמץ ניליף מטבל דהא גם טבל היה לו שעת הכושר קודם מירוח די"ל כמ"ש התוספ' לעיל דמ"מ כמו שהוא עתה לא היה לו שעת הכושר דמיד משעת מירוח נאסר כמו חלב דלא חשיב שעת הכושר במעי אמו ובלאו הכי י"ל דלכך צריך קרא בחלב וחמץ וליכא למילף מטבל לחודא או מתרומה ונבילה אפילו אי אמרינן דתרומה מיקרי שעת הכושר קודם מירוח דהא מ"מ הוה אמרינן דיו לבא מה"ד כו' ולא יהיה בו אלא לאו גרידא לא כרת כדאמרינן לעיל גבי שרצים דהוה אמרינן דיו ובעינן כזית והגמ' לעיל דנקיט הפרכא על חלב וחמץ מנבלה משום דמטמא ה"ה באמת דמצי למימר דלא הוה ידעינן כרת בהמחהו רק הוה אמרינן דיו דלא יהיה אלא לאו גרידא אלא דחדא נקיט כן נראה לפענ"ד:

גס' תינח היכא דאיסור בא מאיליו כו' ועיין רש"י ותוס' שפירשו דחדש ושביעית ולרש"י גם טבל וכלאים מיקרי בא מאיליו וילפינן מחמץ וחלב ונבילה וקשה דאכתי איכא למיפרך מה להנך שהם חובת הגוף ונוהגין אף בחו"ל מצאתי אחר כך שהפ"י בקונטרס אחרון לקידושין שעמד בזה. ולכן נראה לומר דאפשר באמת כוונת הגמ' היכא דאיסור בא מאליו היינו שהוא חובת הגוף משא"כ היכא דלא בא מאיליו שאינו חובת הגוף רק חובת קרקע וחדש נוהג אף בח"ל כסתם מתניתין ולזה פריך שפיר תינח היכא דאיסור בא מאיליו היינו חדש דנוהג אף בחו"ל אבל היכא דלא בא מאליו כמו טבל דאינו נוהג בחו"ל ואינך דמייתי מנלן כן נראה לענ"ד לולא שרש"י ותוס' לא פירשו כן:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה