בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
חולין
דף י:
חולין דף י' ב' גמ' מנא הא מלתא דאמרי רבנן אוקי אחזקי' כו' דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא. לכאורה יש להבין אמאי לא יליף מהא דהותר לשחוט קרבנות צבור [בשבת] ולא חיישינן דלמא יפגום הסכין בעור והוה הילול שבת שלא לצורך דנהי דלא קשיא אפילו אי אזלינן בתר חזקה מכל מקום שמא ימות חיישינן או שמא יבקע הנוד. כדאיתא גיטין (דף כ"ח) דבדבר עתיד לא שייך חזקה די"ל דהיינו דוקא במגרש בשעה אחת קודם מיתה דאיסורא איתעביד תיכף היה שמא ימות משא"כ כאן כ"ז דלא יפגם לא עביד איסורא דהא אפשר לגמור שחיטה כשרה ולא גרע ממל ולא פרע בשבת דאינו חייב דמצי אמר אנא עביד פלגא דמצוה עיין שבת (דף קל"ג) רק איסורא יהיה אח"כ והוה שמא מת דלא חיישינן ועיין תוספ' קידושין (דף מ"ה) ד"ה בפירוש בשם ר"ת שכתבו סברא זו אבל מכל מקום קשה דמוכח דאזלינן בתר חזקה דאי לאו הכי גם שמא מת חיישינן ואמאי לא חיישינן שמא יפגום הסכין וצ"ל כמ"ש התוס' לקמן (די"א) ד"ה אבל היכא דלייף כו' דגם מספק הקרבן דחי שבת. אך אכתי יש לראות לפמ"ש התוספת לקמן דהילפותא דאזלינן בתר רוב' איצטריך לרב אחא בר יעקב דלא קים ליה דאזלינן בתר חזקה דהא רובא וחזקה רובא עדיף ע"ש אם כן אכתי קשה דמוכח דאזלינן בתר רובא מקרבנות מהא דמותר לשחוט קרבנות צבור דהא הוה ס"ס לאיסורא דשמא יפגם הסכין וגם שמא ימצא טריפה אלא ודאי דאזלי' בתר רובא וחזקה. אלא לפי מה שכתב הרשב"א דס"ס לא עדיף מרובא ואם כן אי לא אזלינן בתר רובא גם ס"ס לא אמרינן. ולפי זה אפשר ליישב קושיית התוס' אלא לאו כו' דלמא לחומרא אזלינן לא לקולא דאם כן קשיא על שחיטת קדשים כיון דספק עור פוגם ומיעוט טריפות א"כ סמוך מיעוטא לפלגא והוה ליה רובא כדאיתא יבמות (דף קי"ט) והוה רובא לאיסורא וכיון דאזלינן בתר חזקה לחומר' א"כ מכש"כ בתר רובא דעדיף מחזקה אלא ודאי דאף לקולא אזלינן בתר רובא ולא הוה ס"ס כיון דמוקמינן אחזקת אינו פגום: ועיין ברשב"א שהקשה דלמא מחזיר פניו ורואה שלא חסר ע"ש. ולפענ"ד נראה לומר כיון דגזיה"כ שראיית הכהן יהיה דוקא בתוך הבית כמבואר בכתוב ואף בדיעבד נראה דמעכב דלא מרבינן לקמן רק באינו מסגיר תיכף אחר יציאתו רק הלך לביתו אבל מכל מקום הראיה של כהן בעי בתוך הבית כדכתיב ואחרי כן יבא הכהן לראות הנגע ולא מהני מה שרואה הנגע והוא מחוץ לבית וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בתר חזקה כיון דבשעת יציאתו מבית כדרכו אכתי לא נתברר דבעי הסגר כיון דיכול להיות דבציר ליה שיעורא רק מה שרואה אחר כך שמחזיר פניו אם כן הוה ראיה חדשה לסגור הבית ולא מהני כיון שהוא מחוץ לבית אלא ודאי דאזלינן בתר חזקה ולא בעי אחר כך לראות רק מסגירו על ראיה ראשונה שראה בתוך הבית ואתי שפיר. רק אי אמרינן דיציאה דרך אחוריו הוה יציאה א"כ היציאה וראיית הנגע באין כאחד ושפיר מהני מה שאין כן ביציאה כדרכו ואחר כך מחזיר פניו הוה ראיה מחוץ לבית דלא מהני וזה נראה ברור בעזה"י:
ובזה א"ש נמי מה שקשה טובא על הא דמייתי לקמן תניא דלא כרב אחא ב"י שפירשו הרמב"ן ורשב"א דמקרא מוכח דאזלינן בתר חזקה מהא דמהני בדיעבד הלך לתוך ביתו והסגיר וקשה דלמא מיירי קרא בחזר והסגיר ורואה ולא מיירי ע"י חבל ארוך והיכא נרמז בקרא דוקא על ידי חבל ארוך. ולפי הנ"ל א"ש דאי לא אזלינן בתר חזקה אם כן לא מהני מה שחזר וראה שנית כיון דעל ראיה ראשונה אין להסגיר רק על ראי' שניה והוה ראיה מחוץ לבית דלא מהני אלא ודאי דאזלינן בתר חזקה וזה דלא כדברי מוהר"ם לובלין דבחזר לביתו והסגיר לא מוכח מידי ע"ש וגם מדברי רש"י ד"ה תניא דלא כרב אחא בר יעקב שכתב בזה"ל דהכי קתני שאם הלך לביתו והסגירו הסגירו הסגר והכא ודאי (אחזי) [אכסי] נגע מיני' כו' ולכאורה אין לו מובן כיון שכתב רש"י לקמן דאפשר שחזר אחר כך לבית לסגור הדלת ואם כן היאך ניכסי הנגע מיניה. ולפי הנ"ל א"ש כיון דבשעת הילוכו לביתו איכסי נגע מיני' וראי' חדשה היא אחר כך ולא מהני כיון שהוא חוץ לבית כנ"ל: ומה דמשני הגמר' לקמן כגון דקיימי דרי דגברי נראה לומר דאפילו בישראלים מיירי אף דראיית הבית בעי כהן מכל מקום כיון דכהן ראה רק דהם אומרים שלא נחסר מתחלה ואם כן שפיר הוה ההסגר על ראי' ראשונה שלו שהיה בתוך הבית ואתי שפיר:
תוס' ד"ה ודלמא אדנפק ואתא בצר לי' שיעורא כו' אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מלתא אחזקה דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבכל ענין טימאן הכתוב ואפילו היו הרבה בני אדם ואפי' דבר שאין בו דעת לשאול עכ"ל. ולכאורה קשה טובא דהא הבית הוה דבר שאין בו דעת לשאול ואין סברא כלל לטהר את הבית ולטמא את האדם הנכנס בתוכה כיון שאינו טמא אלא מחמת הבית. וכן הקשה בספר ראש יוסף. ונראה דסברת התוספת הוא דודאי אם הספק נולד מעיקרא על דבר שאין בו דעת לשאול בודאי האדם הנוגע אחר כך טהור כיון שכבר טיהרנו את הספק הראשון מאין יבא טומאה לנוגע אחר כך בזה רק דאם הספק נולד על שניהם בשוה אפשר לומר דמיקרי דבר שיש בו דעת לשאול ואם כן שפיר כתבו תוס' דאפילו בדבר שאין בו דעת לשאול דהיינו באם לא הי' שום אדם בשעת ההסגר אם כן הספק אינו אלא על הבית לחודא והוה דבר שאין בו דעת לשאול ומשא"כ אם היה אדם בשעת ההסגר כיון דתיכף נולד הספק גם על האדם הוה דבר שיש בו דעת לשאול ועיין ט"ז יו"ד (סי' א') מה שכתב דלא מוקמינן כלים אחזקתייהו כיון דהספק הוא על הבשר ע"ש היינו נמי שמתחלה נולד הספק על הבשר ובתרי' גריר ועיין נדה (דף ה') מה דמקשה הגמ' מכדי מטה הוה דבר שאין בו דעת לשאול כו' וקשה דהא הספק הוא על האשה וממילא המטה טמא כמו דכתב הט"ז גבי כלים דבתר בשר גריר. אך די"ל כיון דהספק נולד על שניהם בשוה לא תלו זה בזה ושפיר מקשה הגמרא דאמאי מטמא משכב ומושב כל מע"ל כיון דבהתחלת מע"ל נולד הספק על שניהם בשוה משא"כ בטהרות שעשה אחר כך גבי מקוה שנמדד שפיר י"ל כיון דהוא טמא למפרע וטהרות שעשה אח"כ בתרי' גרירין ולא שייך לאוקמיה אחזקה:
ובזה א"ש מה דקשה טובא על מ"ש התוספת לקמן דמוכח דאפילו לקולא אזלינן בתר חזקה מהא דמטהרין בחסר הנגע ולא חיישינן דלמא חסר מעיקרא ע"ש. והא הוה דבר שאין בו דעת לשאול וספיקו טהור. ולפי הנ"ל ניחא דסתמא כתיב אפילו נכנס אדם תיכף בשעת ראיית הכהן שחסר והוה כיש בו דעת לשאול כיון דנולד הספק גם על האדם:
ועיין תוס' לעיל (דף ט' ב') שכתבו דאפי' בלא חזקה טהור בדבר שאין בו דעת לשאול. ועיין תוס' נדה (דף ב') שכתבו לתרץ קושייתם דהכא דלא אמרינן תרתי במקום חדא משום דלא שייך חסר ואתאי ע"ש. ולכאורה יש להבין דאכתי היכא מוכח דאזלינן בתר חזקה היכא דשייך חסר ואתאי דמנגע לא מוכח כיון שרגילות לחסור בבת אחת וצ"ל דאף אם אינו רגיל לחסר מעט מעט מכל מקום בצירוף חזקת טהורה דמי לחזקה דאיתרע דשייך גבי חסר ואתאי ושפיר מוכח דאזלינן בתריה מחזקת נגע דאיכא נגדו חזקת טהרה. ולפי זה צריך לומר היכא דלא שייך חסר ואתאי חזקת נגע עדיף טובא מחזקת טהרה ולא הוה אפילו ספק כמו בחזקה דאיתרע דאזלינן בתרה אם אינו כנגדה חזקה אחרת כמו במקוה שיש חזקת טמא והוה תרתי במקום חדא. ומיושב קושיית הראש יוסף ע"ש:
אך אכתי יש לראות על מה שכתבו התוספת לקמן דמוכח אפילו לקולא אזלינן בתר חזקה מהא דלא חיישינן דלמא חסר מעיקרא והוה הנגע עמד בעינו וקשה דהא ברשות היחיד לא מהני חזקה כמבואר ואם כן אכתי קשה דאמאי טהור ברשות היחיד וגם הראש יוסף עמד בזה ומה שתירץ דהבית הוה דבר שאין בו דעת לשאול הוא תמוה דא"כ לא מוכח דאזלינן בתר חזקה דכבר כתבו התוספת לעיל (דף ט') דאפילו בלא חזקה מטהרינן אבד"ל רק צריך לומר כמו שכתבתי לעיל דמוכח מדמטהרינן סתמא אפילו היה אדם נכנס תיכף בשעת ראיה או בשעת הסגר הראשון דהוה כדבר שיש בד"ל מחמת שנולד הספק על שניהם ואם כן אכתי קשה היאך מטהרינן ברשות היחיד דלא מהני חזקת טהרה ונראה לומר דאף ברשות היחיד אין טמא אלא אם הטומאה ודאית וספק נגע משא"כ כאן כיון דאזלינן בתר חזקה ולא הוה שום ספק טומאה. וראי' דודאי אף ברה"י מקוה שעומד בחזקת שלם טובלים בו אפילו בלא בדיקה מטעם דמוקמינן אחזקי' זולת בנמצא ריעותא דחסר אחר כך ואמאי והא ברה"י לא מהני חזקה. אלא צ"ל כיון שאין שום טומאה ודאית והמקוה לא איתרע שפיר אזלינן בתר חזקי' וה"נ דכוותי' לא חיישינן דלמא חסר הנגע מכשיעורו ומוקמינן אחזקי'. אך אכתי יש לראות לפמ"ש לעיל דאף היכא דלא שייך חסר ואתאי מ"מ בצירוף חזקת טהרה או חזקת טומאה הוה כחזקה דאיתרע א"כ אכתי קשה באם ראה שנחסר אח"כ אמאי לא חיישינן לחומרא שחסר גם קודם כיון דחסר לפניך ואף דלא שייך חסר ואתאי מכל מקום בצירוף החזקה הוה כחזקה דאיתרע ושפיר ראוי לטמאות ברה"י דלא מהני חזקה וה"נ איכא חזקת טומאה נגד חזקת נגע דכל ימי הסגירו הוא טמא ונראה דלא שייך לצרף חזקת חסר לפניך רק באם על ידי הריעות' דהשתא יצא מחזקתו הראשונה כמו במקוה דאזיל ליה חזקת טהרה מהיום ואילך משא"כ הכא על ידי חסרון הוא נטהר לא שייך לצרף חזקת חסר לפניך לחזקת טומאה:
ובמה שכתבתי נתיישב היטיב מה שהקשה בראש יוסף דאמאי נקטו תוס' לקמן דלא עמד בעיניו ולא הקשו דלמא חסר הרבה והוה עתה פשיון דבעי חליצה וטיחה ע"ש. ולפי הנ"ל א"ש דודאי ליחוש על פשיון כיון דאין נ"מ לאדם הנכנס לתוכו דהא גם עמד בעיניו בעי הסגר רק להצריך לבית חליצה וטיחה ואם כן הספק אינו אלא על הבית והוה דבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור גם עלה בדעתי ליישב קושיא הנ"ל דהא לכאורה צריך להבין דמאי ראיה מהא דטהור בחסר ולא חיישינן דלמא חסר מעיקרא והוה עמד בעיניו דהא הוה ס"ס דלמא חסר מכגריס ולא הוה הסגר כלל ואת"ל לא חסר מכגריס דלמא לא חסר כלל וטהור בחסרון דהשתא. אך ז"א דנהי דחסר מתחלה מגריס מ"מ בעי הסגר דלא עדיף מרואה בתחלה כיון דהשתא הוא כגריס ושפיר קשה דאמאי טהור לגמרי בלא הסגר משא"כ לענין פשיון שפיר הוה ס"ס: אך לפמ"ש לעיל הא ליתא כיון דעל הבית הוה דבר שאין בו דעת לשאול רק על האדם הנכנס תיכף בשעת ראיית הכהן ונגד זה הוה שפיר ס"ס דאם חסר מתחלה מגריס בעי הסגר שנית והאדם טהור אך צ"ל דהוכחת התוספ' מהא דטהור אפילו ברה"י וברה"י לא מהני ס"ס כמבואר פסחים בסוגיא דאין חוששין עיין שם בתוספ' אלא ודאי דאזלינן בתר חזקה והוה כחזקה דלא איתרע כלל דמהני גם ברה"י כמו שהוכחתי מהא דלא בעי בדיקה למקוה שהיא בחזקת שלם אפילו ברה"י וא"ש:
ועל מה שכתבו התוס' דמוכח דאף לקולא אזלינן בתר חזקה מהא דמטהרין בחסר יש לדקדק דהא משכחת לה בכוותא כדאמרינן בגמר' כיון דהפתיחה הוא לטהר:
דף יא.
גמ' מר ברי' דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח כו' עיין רשב"א תורת הבית הארוך (דף ס"ה ב') שהביא ראיה דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא שלא כדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' טומאת מת) מהא דיליף מפסח ופרה אדומ' ע"ש. ושמעתי מקשים דלמא הראי' הוא להיפך דאמאי אמרה תורה ועצם לא תשברו בו נזיל לקולא וניחוש דלמא טריפה הוא ולא שייך גביה איסור שבירת עצמות. וכן גבי פרה אדומה דאסרה תורה לנתחה ומצינו חששא לקולא עיין רש"י שבת (דף קנ"א) חיישינן מחוץ לחומה לנו ע"ש. והנה מפסח אי אפשר לומר כן דאם כן היאך אמרינן דמנח גומרתא עלי' דלפ"ז צ"ל דלא משכחת איסורא דעצם לא תשברו בו רק במנח גומרתי' עלי' ובדיק ליה ואם כן בחל פסח בשבת לא משכחת איסורא כלל דשבירת עצם כיון דלא משכחת לבדוק ע"י גומרתא ולא שייך כתירץ התוס' דהוה מכשירין שדוחין שבת כיון דהקרבן בלא זה כשר לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא. וגם בלא זה אי אפשר לומר כלל דהוכחת הגמרא מהא דאסרה התורה הרבה איסורין ולא אזלינן לקולא לומר דלמא היא טריפה דא"כ הו"ל להוכיח מהא דחייב על שחוטי חוץ וגם על פיגול בשעת שחיטה ואמאי לא אזלינן לקולא לומר דלמא טריפה ואין ראוי לפתח אוהל מועד וכיון דבשעת שחיטה איכא ספיקא ומותר מדאוריית' ולא צריך כלל להוכיח מהא דאסור לנתחה אלא ודאי דכל הוכחת הגמ' דאמאי הקרבן כשר כיון דליכא למבדקי' ושפיר מוכח דאזלי' בספיק' לחומר' מדאוריית': שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' ולמאי דמפרש רבינו חיים כו' אלא ילפינן מפרה אדומה כו'. והנה לכאורה צריך להבין למאי דיליף מרישא של עולה מנלן דעדיף מחזקה וצ"ל דאיכא חזקת חולין דאם היא טריפה הוה הקדש טעות דאינו הקדש או דיש לומר לפמ"ש התוס' לקמן לענין בכורים דחשיב חזקת חולין במעי אמו ע"ש אף דבמעי אמו אפילו בודאי בכור לא קדוש דבפטר רחם תלי רחמנא מכל מקום חשיב חזקה לדברי התוס' ה"נ איכא חזקת פסול לקרבן עד שמונת ימים דהוה מחוסר זמן י"ל דהוא טריפה ופסול גם עתה ושפיר הוה חזקה ומוכח דרובא עדיף מחזקה. ואני תמה על דברי התוס' לקמן גבי פרה שכתבו דאיכא חזקת אינו טריפה דפרה בת שתיים והא איכא חזקת פסול קודם שתי שנים ודמי ממש לחזקת חולין במעי אמו ואין בינהם שום הפרש כלל. ועיין ס' שער המלך (הל' יבום ובפ"ט מטומאת מת) מה שכתב לתרץ בשם הרב מהר"י אשכנזי על קושיית הפר"ח מכוי דחלבו מותר מדאורייתא כמו דמשמע ביומא פרק יוהכ"פ והיינו משום דחלב שליל מותר והוה חזקה במעי אמו כמ"ש התוס' לענין בכורה. ובס' הנ"ל הקשה דאם כן גבי טריפות נמי הוה חזקה במעי אמו ומכח זה הוכיח דדוקא לענין בכורה דאף אם נתנבלה אמו מכל מקום אינו קדוש שייך שפיר חזקת עובר משא"כ לענין טריפות דבעי דווקא שחיטת אמו וכן נמי לענין חלב ע"ש. והנה מה שכתב דחלב שליל מותר מטעם שחיטת (אמו] הוא תמוה דודאי אפיל בהפילה נפל חלבו כחלב חי': עיין חולין (דף ע"ה) דללישנא בתרא כו"ע מודים דכל שלא כלו חדשיו כו'. ועיין רמב"ם (פ"ו מה' מ"א) וא"כ אמאי לא נימא אוקי אחזקתי' במעי אמו ואמאי חייב א"ת על חלב כו' לכן נראה לי ברירא דמילתא דודאי אין שייך להתיר מטעם חזקה חלב כוי לומר הואיל דבמעי אמו היה היתר דלא מיקרי חלב שור כו' דהא גם שאר איסורים לא הוה שייכים במעי אמו כמו גיד וכדומ' ובצאתו לאויר העולם נאסרו אם כן ממילא גם החלב אין להתיר כיון דודאי דיצאתה מחזקת היתר שבמעי אמו משא"כ לענין בכורה שפיר כתבו התוס' דבמעי אמו לא הוה קדוש עד צאתו לאויר העולם ושפיר י"ל דמוקמינן אחזקיה לומר שגם עתה אינו קדוש בבכורה ומסתמא כבר ביכרה כן נ"ל:
ומ"מ שפיר הוה חזקה לענין פסול הקרבן מה שהיה פסול עד שמונה ימים מטעם מחוסר זמן ודמי ממש לחזקת שבמעי אמו לענין בכורה ושפיר מוכח דרובא עדיף מחזקה או די"ל דמוכח דרובא עדיף מהא דמחוסרי כיפורים כגון יולדת או מצורע שמביאין גם כן עולה ודלמא טריפה הוה ואיכא נמי חזקת טמא דמחוסר כיפורים אסור באכילת קדשים. אך זה ליתא דעיקר כפרה תלוי בחטאת ומ"מ י"ל דמוכח מגר שהוא נמי מחוסר כיפורים לקדשים עיין כריתות (דף ח') וקרבנו עולת בהמה או עוף כדיליף מקרא ושפיר קשה ליחוש דלמא טריפה כו' ואיכא נמי חזקת איסור שהי' עד עתה אסור באכילת קדשים ומוכח דרובא עדיף מחזקה:
והנה יש לראות לר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא אם כן קשה גבי פרה ניחוש דלמא טריפה דאיכא נמי חזקת טמא. ומ"ש מהרש"א דהיה מיעוטא דמיעוט' תמוה טובא דא"כ היכא מוכח מפרה דאזלינן בתר רובא דהוה מיעוטא דמיעוטא ועיין ראש יוסף שעמד בזה. והנה לזה אפשר לומר דהגמ' סבר דאפילו מיעוטא דמיעוטא אם יש גם כן חזקה מסייע הוה כמו מיעוט אחד וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בתר רובא גרידא כמו קטן וקטנה דגבי פרה אף דהוא מיעוטא דמיעוטא מכל מקום בהצטרפות החזקת טמא הוה כמו מיעוט אחד וגם לר"מ לא קשה דכבר כתב הרא"ש דגבי מיעוט דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה רק מיעוט אחד ולא חייש ר"מ מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן ואולם בכל זה לא הועלנו כלום דודאי מיעוט טריפות לר"מ לא הוה רק מיעוט אחד דהא מבואר לקמן דלר"מ צריך בדיקה בכל י"ח טריפות א דליכא חזקה ש"מ דהוה רק מיעוט אחד דחייש ר"מ אם כן קשה אמאי לא אמרינן סמוך כו' לכן נראה לומר דלכך לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כיון דלכל מילי מחזקינן הבהמה בחזקת כשרות ממילא אף לטהר מטומאה ממילא היא בחזקת כשרות על פי הרוב ולא דמי להא דתינוק כו' דאמרינן סמוך כו' דהספק הוא רק על העיסה וכן בשאר דוכתי משא"כ לענין טריפות כיון דכבר הוחזקה הבהמה לכל מילי בחזקת כשרות על פי הרוב אף שבא לטהר ולהוציא מחזקה שפיר אזלינן בתר רובא וכמו דמחזקינן לענין ממון שהוא אביו אף שאין הולכין בממון אחר הרוב רק צ"ל דממיל' מחזקינן ליה גם לענין ממון כמו לכל שאר מילי. אך אכתי יש לראות דהא מבואר בכורות (דף ל"ט) דחסר כוליא או ניטל הטחול דפסול להקרבה משום דלא הוה תמים עיין רמב"ם (פ"ב מאיסורי מזבח הי"א) ע"ש וכיון דלא הוה טריפה אם כן אין נ"מ רק לענין הקרבה וקשה דנימא סמוך מיעוטא לחזקת טמא וניחוש דלמא ניטל הכליות או הטחול:
ובזה מיושב ג"כ קושיית התוספ' לקמן דהא טריפה אינה חי' והוה חזקה כו' הא אכתי איכא למיחש לחסרון אבר בפנים דלא נטרפה ומ"מ פסול להקרב'. וצריך לומר דכיון דמ"מ החזקנו הבהמה שהיא מהרוב לענין שאינה נטרפה וכיון שהיא מהרוב ממילא ג"כ אין בה חסרון אבר בפנים כמו רוב בהמות ולכך לא אמרינן סמוך למיעוטא לר"מ:
תוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה וא"ת וכו' אבל לקמן דיליף מעדים זוממין קשה כו'. צריך להבין דהתם נמי איכא חזקה חזקת פטור נגד חזקת אינו טריפה. וצריך לומר דסברת התוס' הוא דודאי כיון שאנו דנין על הרוצח אם הוא טריפה וגבי' יש חזקה אין מועיל חזקת עדים נגדו דהא ממילא אם הוא אין טריפה ממילא העדים חייבים ולא מהני חזקת פטור של העדים משא"כ בפרה כיון דעתה לא נ"מ מידי אם היא טריפה רק לענין לטהר אחרים ונגד זה יש חזקת טומאה משא"כ בעדים זוממין דאפילו בלא עדותם יש נ"מ שמחזיקין אותו בחזקת שלם כן נראה לדחוק:
שם ע"ב גמ' אתיא ממכה אביו. ועיין בת"ח שהקשה דאמאי לא יליף מהא דמותר לישא אשה ולא חיישינן דהיא ממזרת ע"ש ולכאורה תמוה דהא ספק ממזר מותר כדאיתא פרק עשרה יוחסין (דף ע"ג) וגם בס' ראש יוסף תמה עליו ונרא' דאכתי מוכח מהא דאסור לכשר לישא ממזרת ולא אמרינן שמא הוא נמי ממזר והוה קהל ספק ומותר כדאיתא קידושין אלא ע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא והוה קהל ודאי. ומה שהקשה בס' ראש יוסף דאכתי קשה גבי כהן דלמא זינתה והוה חלל ולא שייך רוב בעילות כו' לק"מ דהא איכא חזקת היתר לכהונה והא דמוכח ממכה אביו כו' היינו כמ"ש מהרש"א דאכתי חיישינן שמא באונס ולא שייך חזקת צדקת וגם חזקת היתר לא שייך באשת ישראל דאונס מותרת לבעלה משא"כ באשת כהן דשייך חזקת היתר לכהונה ואתי שפיר:
תוס' ד"ה ליחוש דלמא כו' הקשה רבינו יצחק כו' דנסקלין בנשרפין כו'. דברי התוס' אינם מובנים דהך קושיא אין מקומה בסוגיא זו דהא שם איכא רובא דאיתא לקמן ובודאי אזלינן בתריה:
תוס' ד"ה לר"מ דחייש למיעוטא כו' דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה כו' עיין מהרש"א בכורות שהקשה דא"כ קשה ניחוש שמא במקום נקב קא שחיט וסמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דלא שייך חזקה דאינו אלא טריפה ע"ש והוא תמוה מאוד דהא נקובת הוושט הוא נבילה כדאיתא לקמן (דף ל"ב) וכבר תמה עליו בס' פרי מגדים (סי' ל"ג) ע"ש. ונראה לתרץ שלא יהיה דבריו תמוהים כ"כ דהנה בס' פרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה עמד דאמאי הוה נקובות הוושט נביל' דגבי פסוקת הגרגרת מבואר לקמן (דף ל"ב) דכמאן דפסק דמי משא"כ בוושט דבמשהו ולא הוה כפסיק ע"ש:
ונראה לומר דבודאי בשחט במקום הנקב כיון דהלכת' גמירי לה דבעי שחיטת רוב הוושט ובשחט במקום נקב אם כן בשוחט רובא חסר משהו מרובא ולא הוה שחיטה וממילא הוה נבילה ואף שהשלים אחר כך לרוב מכל מקום מקודם הוה כמאן דפסיק ודמי לגרגרת דהוה נבילה ואף ששחט שלא במקום נקב מ"מ הא מבואר ביו"ד (סי' כ"א) דהשוחט בשניים וג' מקומות דכשרה ומצטרפין ואם כן כל משך הוושט נגד מקום הנקוב הוה כפסיק דהא בשחיטה כה"ג מצטרפין ואם כן בשוחט רובא שלא במקום הנקב מ"מ חסר משהו מהרוב כפי משהו של הנקב דהוה כפסוק בכל אורך הוושט ולא הוה שחיטת רובא ואם משלים אח"כ לרוב שוב הוה כמאן דפסיק מקודם ולא מהני:
והנה בהא דקיי"ל דכל מה שסופו לינקוב כנקוב בודאי לא תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן בעומד לזרוק כו' רק הטעם הוא כיון דטריפה אינה חי' וכיון דידעינן דסופו לנקוב אינו בכלל כשירה דסופה למות ולפ"ז נראה דלקותא בוושט אף דסופו לנקוב מ"מ לא הוה נבילה דהא שחט רוב הוושט רק מחמת דאין סופה לחיות הוה טריפה לא נבילה כיון דמכל מקום שוחט רובא דוושט כיון דעדיין אינו נקוב וראיה ברורה לזה מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' שחיטה ה"י) דאם דרס בסימנים הוה טריפה וכן בפ"י כשמנה ע' טריפות כתב נהפך הוושט במראיו הוה טריפה ע"ש והני כולהו משום לקותא נינהו ומוכח בפירוש דלקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וטעמא כנ"ל משום דעדיין שפיר שחיט והנה התוס' לקמן (דף כ"ח) הקשה דאם יש לוושט בדיקה לענין נקב מה פריך ור"מ היכי אכיל כו' ותירץ שיש שום חולי המאדים כמו דריסה שאין ניכר ע"ש ואם כן שפיר כתב המהרש"א דלא הוה אלא טריפה דמחמת לקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וא"ש:
עוד אפשר לתרץ דברי מהרש"א דהא התוס' לקמן כתבו עוד דקושיית הגמרא הוא מקדשים דאי אפשר להפריד העור דהוה מום כו' והנה בודאי לא הוה אלא מום עובר דאפשר להתרפאות ולפ"ז קשה דאכתי היכא מוכח דלמא בדקינן ליה מעיקרא ע"י הפרדת העור ולאחר שנתרפא שפיר מקרבינן ליה ואין לחוש דילמא אחר כך ניקב ז"א דא"כ הוה חזקה מבוררת בשעתה דהא בשעת בדיקה ידוע היה דהוא כשר ואזלינן בתר חזקה. אך י"ל דנהי דהוה מבורר לגבי נקיבת הוושט מכל מקום לא היה מבורר נגד שאר טריפו' שבגוף ומיקרי חזקה שאינה מבוררת ושפיר חיישינן דלמא אחר כך ניקב הוושט במקום שחיטה. ולפ"ז כיון דנגד נקיבת הוושט דהיא נבילה שפיר הוה חזקה על ידי בדיקה מקודם רק דמ"מ הוה אינו מבורר מחמת שאר טריפות שבגוף דלא הוה אלא טריפה אם כן לא שייך לומר סמוך מיעוט לחזקה ושפיר כתב מהרש"א דספק טריפה לא שייך חזקה ואתי שפיר:
דף מ.
גמ' הא דאמר להר כו' לכאור' קשה לפמ"ש ע"ז (דף נ"ט א') לא צריכה דתלשינהו גלא דשוב הוה תלוש אם כן אמאי בשוחט לשם ימים לא הוה זבחי מתים הא בימים נתלשים גלים תמיד ואף דנימא דאחר כך שנופלים במים חשובים מחובר מ"מ הא הוה תלוש ולבסוף חברו דלענין ע"ז הוה תלוש כדאיתא ע"ז (דף מ"ז ב') ולכאורה היה נראה לומר דמכאן סייעתא לדברי הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ב) דאבני הר שנדלדלו מותר והקשו עליו דהא בגמ' מספקא כמאן הלכתא ולפי הנ"ל ניחא דמכאן מוכח דימים חשובים מחובר אף דאיכא גלים שנתלשים אלא ע"כ מוכח דאבני הר שנדלדלו מותרים וגלים הנתלשים מאליהם חשיב כמו אבני הר שנדלדלו כדאית' ע"ז (דף נ"ט א') אלא באמת לדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שחיטה) דמפרש דמתניתין מיירי בשוחט לדברי הבאי וכיון שאין דרך לעשות אלו הדברים ע"ז לא מיתסר בהנאה כמ"ש הר"ן א"כ ניחא ואפי' לפי שיטת רש"י ותוס' כאן דטעמא משום דתקרובות מחובר לא נאסר ע"כ הכא טעמא אחריני אית ביה דאי לאו הכי אמאי לא מקשה הגמר' ממתניתין על המ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורים דאמאי במתניתין לא הוה זבחי מתים דהא איכא גלים הנתלשים ואפילו למ"ד דאבני הר שנדלדלו מותר נמי לא אתי שפיר דהא מבואר בע"ז דטעמא דמ"ד (דאבני] הר מותרים דאתי במה הצד מהר וב"ח וא"כ ודאי דתקרובת אבני הר שנדלדלו אסור דלא עדיף מב"ח דתקרובתו אסור. ולכן נראה לומר כיון דהגלים מעורבים אחר כך במים והעיקר מים הוא מחובר לא נחשב כלל לתלוש דמסתמא עבודתו לעיקר המים שהוא מחובר הוא והגלים הנתלשים בטילים ובע"ז מיירי דהשתחוה לגל שנתלש בעצמו משא"כ המשתחוה לים מסתמא דעתו על עיקר הים שהוא מחובר ולכך לא הוה זבחי מתים אליב' דכו"ע:
שם רש"י ד"ה דומיא דמיכאל כו' וב"ח אע"ג דלא מיתסרי משום עכו"ם וכו' וקשה בעיני מאוד להבין לפי שיטת רש"י ותוספ' כאן דתקרובות הר מותר ובתקרובות בע"ח אסור מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ו) גבי אבני הר שנדלדלו דאתי במה הצד מהר וב"ח במה הצד דאין בהם תפיסת אדם ואיך אפשר לומר דהטעם בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת ידי אדם והא חזינן דהר קיל טפי דאפי' התקרובות מותר ובב"ח אסור התקרובות וע"כ צ"ל דמחובר קיל טפי דלא איקרי אלהות ואם כן איך אפשר ללמוד במה הצד דהא אין הטעם שוה בשניהם דהא ב"ח תקרובותו ומשמשי' אסורים ובמחובר מותר וע"כ דמחובר עדיף מב"ח ואם כן אין הטעם שוה בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת אדם רק טעמא אחרינא מחמת מחובר משא"כ בב"ח ואיך יליף התם דברים שאין בהם תפיסת אדם במה הצד מהר וב"ח הא בהר לאו טעמא משום תפיסת אדם רק משום מחובר ולכך עדיף מב"ח דאפילו תקרובתו מותר וצ"ע כעת:
רש"י ד"ה דאמר לשם הר הר אינו נעשה עכו"ם כו' ומיהו פסולא מלאכול משום דדמיא לשחיטת עכו"ם כו'. ולכאורה לפי מה שכתב הבדק הבית בשם הרמב"ן (בית ראשון שער ד') דשחיטת מומר לע"ז אינו נבלה ואינו כנכרי רק באכילה אסור ע"ש וכן מצאתי בתוס' סנהדרין (דף ס"א א') ד"ה ר"ל אמר כו' שכתבו כן לחד תירוצא ולהך שיטה אמרינן דאף באותה שחיטה נפסלה משום מומר ובשוחט בשבת מיירי בצנעה עיין בדברי בדק הבית הנ"ל. א"כ בפשיטות י"ל הכא דמה שאסור באכילה הוא משום שחיטת מומר דהא אף להר הוה מומר לע"ז דהא עובדי' בסייף רק דלפ"ז תקשה משנים אוחזין בסכין ושוחטין דסיפא דמתניתין דשחיטתו פסולה דאי אמרינן דלא מחמת מחשבת שחיטה הוא רק מחמת שחיטת מומר דאסור באכילה אם כן הוי כמו נכרי וישראל ששחטו דכשר לפי שיטת ים של שלמה בחולין עיין ביו"ד (סי' ב') בש"ך (ס"ק ל') אבל לפי שיטת רש"י דפסולה מחמת דמחלפא בשחיטת תקרובות עכו"ם אם כן מחמת המחשבה נפסלה שפיר לא מהני שנים שוחטים ודמי לשוחט לשם דבר הנידר ונידב דפסול אף בשנים שוחטים ואחד מהם לשם דבר הנידר כדאית' במשנה (דף מ"א ב'). ואפשר לומר דהרמב"ן אינו סובר כהג"א בשחיטת נכרי וישראל וסובר דפסולה אלא דלפ"ז לא הוה מקשה הגמ' לקמן ממתניתין דשנים אוחזין בסכין על מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלמא במתניתין טעמא משום דהוה כמו שחיטת מומר דאף באותו שחיטה נעשה מומר לפי דברי הרמב"ן הנ"ל כמבואר לעיל ולהכי פסולה ואסורה באכילה ואינו ענין כלל לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ע"כ צ"ל דגם הרמב"ן אזיל בשיטת הג"א דשחיטת נכרי וישראל כשר וא"כ ע"כ במתני' הטעם משום דמחשבתו אוסר ושפיר מקשה הגמ' הא אין אדם אוסר דבר דשאינו שלו וא"כ מוכח כפירש"י דהטעם במתניתין משום דמיחלפא בתקרובות עכו"ם כנ"ל:
מה שכתבתי לעיל דמדברי התוס' בסנהדרין נמי מוכח דאינו שחיטת מומר נבילה רק באכילה אסור כשיטת הרמב"ן כאשר עיינתי עוד הפעם בדברי התוס' הנ"ל אינו מבואר בהדיא ויש לדחות ולומר דאף דכתבו התוס' באכילה אסור ה"ה דהוה נבילה רק בהנאה מותר מכיון דלא חשיב לר"ל תקרובות עכו"ם אלא דאף אם נימא כן מכל מקום צריך לומר דתוס' אזלי בשיטת הרמב"ן כיון דלהך תירוצא באותו הפעם נמי מיחשב שחיטת מומר אם כן קשה מהא דאותו ואת בנו בשוחט לע"ז דחשיב שחיטה שאינה ראוי' ואמאי והא לא חשיב שחיטה כלל רק כנוחר ועוקר וע"כ צ"ל דאינו נבילה רק באכילה אסור:
ולכאורה יש להקשות על הא דמקשה ב"ק (ע"א ב') ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אוסרה ע"ש דלמא מיירי בשחט לשם דבר מחובר דאינו אסור בהנאה ומ"מ מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כיון דבאכילה אסורה כמו מעשה שבת דמיקרי שחיטה שאינה ראוי' מחמת איסור אכילה ונראה כיון דלרש"י מה שאסור באכילה הוא מדרבנן כמו בשוחט לשם עולה דמיחלפא ושם בב"ק מוכח דמה שאסור רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראוי' דפריך שם למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן כו' ואם כן לא מצי מיירי בשוחט לשם מחובר ואתי שפיר:
תוס' ד"ה הא דאמר להר כו' היינו משום דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון כו' דברי התוס' בזה סותרים למ"ש במס' ע"ז (דף נ"ב א') ד"ה תנהו ענין לכלים שם כתבו בהדיא דאדרבא מכאן מוכח דמשמשי הר אסור ודוק' תקרובות מותר וגם דברי התוספ' דהכא קשה מאוד להולמן דלפי פירושם הא דאמרינן בכלים שנשתמשו לע"ז היינו לע"ז תלוש ולא מחובר אם כן למה אמרינן בע"ז אם אינו ענין למקומות תנהו ענין לכלים שנשתמשו בהם לע"ז ולהוציא הפסוק מפשטי' בתרתי ולומר דקאי על כלים שנשתמשו לתלוש ויותר הוה לאוקמי' באם אינו ענין למחובר תנהו על ע"ז עצמה של תלוש. משא"כ לפי מ"ש התוס' בע"ז דמשמשי הר אסור אתי שפיר דלא בעי לאוקמי' על תלוש לאפוקי קרא ממשמעותי' לגמרי דהא מקומות כתיב ולכך מוקי להקרא דקאי על כלים של משמשי המקומות המחוברין דהם אסורים והנה לר"ע דהלכתא כוותי' ניחא מה שהקשיתי דלכך מוקי קרא במשמשי ע"ז דהא כתיב אשר עבדו וע"ז של נכרי אסורה מיד כדאיתא שם בגמ' משא"כ לר"י הוה מצי לאוקמי' בע"ז עצמה דהוא תלוש ולמה ליה לאוקמי' במשמשי ע"ז של תלוש דמפיק לקרא בתרתי:
ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ב ב') ד"ה דאי ס"ד כו' שרצו לומר דתקרובות ע"ז אינה אסור בהנאה אלא מדרבנן ורק באכילה אסור מה"ת ע"ש ואם נימא כן הוה א"ש מה שמשמשי ונוי' הר אסורים ותקרובתו מותר דמשמשים אסורים מדאורייתא ולכך אפילו ממחובר אסור משא"כ תקרובות דאינו אלא מדרבנן לא אסרו רק בדבר תלוש לא במחובר שעצמו אינו נאסר לא אסרו בתקרובותיו ואתי נמי שפיר מה שתקרובות הר אסור באכילה וא"צ לפרש כמו שפירש רש"י מחמת אתי לאחלופי רק כיון דבאכילה אסור מדאורייתא אם כן גם ממחובר אסור דלא עדיף ממשמשי הר דאסור מחמת שאסורין איסור תורה אלא שדעת הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שגם תקרובות אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה עליו דלא כדברי תוס' הנ"ל ומה שכתבו התוס' בבבא קמא דבאכילה אסור מדאורייתא ע"ש דהא קרי ליה שחיטה שאינה ראויה ובאיסור דרבנן לא הוה שחיטה שאינו ראויה כמו דאמרינן במעשה שבת וכן הקשו תוס' בב"ק (דף ע"א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן כו' דהא קתני חולין בעזרה דהוי שחיטה שאינה ראוי' ובחולין בעזרה לאו דאוריית' אליבא דר"י נראה לתרץ דהא צריך להבין אמאי קרי איסור דרבנן שחיטה ראויה דהא מכל מקום אסור מדרבנן ונראה ע"פ מ"ש הר"ן בשם הרשב"א יבמות (דף קי"ד) דאיסורי דרבנן שרי להאכיל בידים לקטן אם כן שפיר הוה שחיטה ראויה דהא בשחיטה אהני דשרי להאכיל בידים לקטנים משא"כ בלא שחיטה דהוה איסור תורה ואסור לספות איסורא לקטנים בידים:
ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' מחולין שנשחטו בעזרה דהוה דרבנן וקרי ליה שחיטה שאינו ראויה דהא לפי מה שנתבאר דטעמא דאיסור דרבנן הוה שחיטה ראויה מחמת דשרי להאכיל לקטנים דהא הנא' חשיבא ולא עדיף מנתינה לנכרי דאסור באיסורי הנאה דרבנן ואם כן שפיר חשיבא שחיטה שאינה ראוי' אף דהוא רק איסור דרבנן:
ובזה מיושב בב"ק (ע"א) מה שהביא שם הגמרא טעמא דר"י הסנדלר דהא אינו מקומו שם כלל ולא צריך אלא לומר דסבר כר"י הסנדלר ולמה הביא טעמא מקרא ולפי הנ"ל ניחא דהגמרא בעי להקשות למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי הוה אמרינן דר"י הסנדלר סבר דמעשה שבת אסורים אף בהנאה א"כ לא הוה קשה מידי דהא מכל מקום מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כמו חולין נשחטו בעזרה כנ"ל. ולכך הקדים הגמר' דר"י יליף מקרא דמעשה שבת אסורים רק באכילה א"כ שפיר מקשה למ"ד דרבנן אמאי פטרי הא מיקרי שחיטה ראוי' מחמת דמותר להאכיל לקטנים כנ"ל:
תוס' ד"ה רבוצה לפני עכו"ם פי' בקונטרס לא מיבעיא כו' ואינו נראה דכי הגביה כו'. ונראה ליישב שיטת רש"י ובודאי בהגבהה לחודא לא הוה שלו רק לענין אונסין רק הכא אם שחט בהמת חבירו קני לה בשינוי מעשה וא"כ הוה שלו ויכול לאסור אותה דהאיסור והקנין באים כאחד משא"כ בלא הגבהה דלא קני לה בתורת גזילה רק כמזיק בעלמא חשיב דלא קני בשינוי כדאמרינן ב"ק (דף י"א) שמין לניזק דלא קני בשינוי. ואף שכתבו התוס' ב"ק (דף ע"א) ד"ה איסורי הנאה דבשחיטה פורתא לא חשיב שינוי מעשה והכא מיירי דשחט רק סימן אחד י"ל דבודאי בשחיטה כשירה לא חשיב שינוי עד גמר שחיטה דהא עדיין ב"ח מיקרי עד גמר שחיטה לא חשיב שינוי אבל בניקב הוושט מעט בודאי חשיב שינוי דהא בגיטין (נ"ג) מוכח דהיזק ניכר חשיב שינוי ובניקב הוושט וודאי מיקרי היזק הניכר ובודאי אם עשה היזק לבהמת חבירו שעשה נקב בוושט מיקרי היזק הניכר דהא אף באדם כהא"ג חייב מיתה ואם כן בבהמה ודאי מיקרי היזק הניכר וכמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי דטבח אומן שקלקל מיקרי היזק ניכר דכמאן דקטלה דמי ולא דמי לשחיטה פורתא דלא חשיב שינוי דהתם לא נאסרה על ידי השחיטה פורתא לא חשיב שינוי משא"כ היכא שעשה נקב בוושט שלא בדרך שחיטה מיקרי היזק הניכר כנ"ל. וא"כ מיחשב שינוי כדמוכח בגיטין (דף נ"ג) דהיזק הניכר חשיב שינוי. והר"ן כתב דאף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום באכילה אסור ע"ש ולפ"ז דאין תורת שחיטה עליו להתירה באכילה אם כן אף שחיטה פורתא חשיב שינוי ושפיר כתב רש"י דאם הגביהה דחשיב גזלן וקני בשינוי דיכול לאסור משא"כ במנסך דאי אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שרי היין לגמרי אף בשתיי' והדר למרי' שפיר פריך דאמאי אסור דהגבהה לא מהניא רק להתחייב באונסין לא שיהא שלו כנ"ל: עוד אפשר לתרץ לפי מה דאיתא סנהדרין (דף ע"ב) והאלקים אמר רב אפי' בנטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא דברשותיה קאי ע"ש א"כ הוה בעי הגמ' למימר דאף גזלן קני הדבר רק שמחויב להחזיר אח"כ מדין מצות השבה אבל במחתרת פטור להחזיר דהא בשעת נטילה לא חלה עליו מצות השבה מחמת דקלב"מ ע"ש בסוגי' ובדברי הרז"ה על הסוגיא ואם כן לכאורה לפי זה דאמרינן דגם גזלן קני הדבר מיקרי שלו ושפיר יכול לאסור אלא דזה ליתא דנהי דאמרינן דקני מכל מקום באם הגזילה בעין מחויב להחזיר אותה וא"כ היאך יכול לאסור דלא גרע מאם הוא משועבד דאינו יכול למכרו ולהקדישו והב"ח מוציא מיד ההקדש וא"כ ה"נ אף לפי דברי רב דגם גזלן קני להגזילה רק שרייא עלי' מצות השבה מכל מקום כיון שהדבר משועבד להנגזל להחזיר לו היאך יכול לאסרו והא אם מכרו הנגזל מוציא מיד הלוקח וה"נ אם הקדישו ואף דקיי"ל דהקדש הגוף מפקיע מידי שיעבוד ואיסורי הנאה נמי מפקיעין כמו דמוכח ביבמות גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא וכ"כ התוס' בהדיא בגיטין (דף מ' ב') מכל מקום הא כתבו התוס' שם דדוקא לרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה הוא דמפקיע קדושת הגוף מידי שיעבוד משא"כ לאביי דסבר למפרע הוא גובה א"כ אין הקדש מפקיע שיעבוד וטעמא דרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה מחמת דמצי לסלוקי בזוזי כמבואר פסחים (דף ל"א) אבל בגזילה שאם הוא בעין אינו יכול לסלקו במעות א"כ אף רבא מודה דלמפרע הוא גובה וא"כ ניחא הא דאמרינן בגזל דהגזלן אינו יכול להקדיש דאף לפי סברת רבא דגזלן קני להגזילה רק חיוב השבה עליו מכל מקום אינו יכול להקדיש ולהפקיע השיעבוד של חבירו דהא בגזילה דאינה יכול לסלקו במעות שפיר אמרינן למפרע הוא גובה ולמ"ד למפרע גובה אין הקדש מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש התוס' בגיטין מה שאין כן הכא דבודאי בגמר שחיטה קני לה בשינוי דהוה שינוי גמור וכיון דאח"כ קני לה לא שייך למפרע הוא גובה דהא לא בא לידי גוביינא כמ"ש התוספת פסחים (דף ל"א ב') ד"ה אלא הב"ע כו' וא"כ שפיר חל האיסור מעיקרא דהא קני להגזילה ואח"כ לא בא לידי גובנייא ולא שייך למפרע הוא גובה מה שא"כ בהקדש ולא נשתנה אח"כ אינו קדוש דההקדש אינו יכול להפקיע השיעבוד של הנגזל וכ"ע מודים דלמפרע הוא גובה מחמת שאין יכול לסלקו בזוזי כנ"ל: והא דמשמע בבא קמא (דף ס"ו) דאף אם נשתנה אחר כך הגזילה לא חל ההקדש דמעיקרא עיין שם גבי קרבנו ולא הגזול אלימא לפני יאוש מי קדוש כו' ומה מקשה הא בהקריבו אח"כ א"כ לא בא לידי גוביינא ושפיר חל ההקדש אלא לזה י"ל דודאי לפי מה דמסיק בסנהדרין דנטל מחויב להחזיר דלא אוקמי' רחמנא ברשותיה רק לחיוב אונסין אם כן ההקדש לא חל כלל דלא היה שלו בעת ההקדש אבל לפי מה דסבר רב דגם נטל פטור דגם גזלן קני להגזילה רק דתורת השבה עלי' אם כן שפיר י"ל דאם נשתנה אח"כ ולא בא לידי גוביינא שפיר חל ההקדש דהא הדבר הוא שלו רק שמשועבד להנגזל וההקדש מפקיע מידי שיעבוד היכא שלא בא לידי גוביינא דלא שייך למפרע גובה כנ"ל. אבל במנסך דלא נשתנה שפיר מקשה הגמ' דלא יאסר דש"ש דהא אכתי שיעבוד הנגזל עלי' וכאשר יחזיר היין לו א"כ למפרע הוא גובה ולא חל עלי' האיסור תקרובות ושפיר פירש רש"י אליבא דר"ה דהוא תלמיד רב כדאמרינן שבת (קכ"ח) ובודאי כרב ס"ל דאפי' נטל ושפיר מיקרי שלו כנ"ל דהא דאמר אפי' שחט בה סי' אחד היינו שאח"כ גמר השחיטה שלא לשם ע"ז אבל מ"מ אח"כ גמר השחיטה וכיון דקני אח"כ לא שייך למפרע הוא גובה ושפיר חל האיסור מעיקרא דהא שלו היה:
תוס' ד"ה לפני עכו"ם אין לפרש דוקא לפני עכו"ם כו' ועוד דמה פריך בסמוך אשחוטי חוץ לא מחייב כו', ונראה דהנה צריך להבין אמאי בשחט סימן אחד אסרה משום תקרובות ואף בחתיכת מעט מקנה נאסר דלא כט"ז (בסימן ב' סקי"ד) שכתב דבעי דוקא מעשה טריפה וכבר השיגו עליו מסוגיא זו ע"ש בדבריהם ולכאורה אמאי נאסר בחתיכת מעט סימן אפילו במעשה טריפה והא מבואר בע"ז (דף נ"א א') דבעי דוקא כעין פנים ובפנים הוה דוקא בשחיטת שני סימנים ואפילו לפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה טה מתחלה ועד סוף מ"מ בעי דוקא שיגמור השחיטה ואז הוה שחיטה מתחלתה למפרע משא"כ בלא גמר אח"כ השחיטה כדאמרינן לעיל (דף ל') נתקלקלה בשחיטה קאמרת ואפי' לפי שיטת הפוסקים בשחט לה חגב חייב משום דצוארו דומה לבהמה ועדיף משבירת מקל דבעי דוקא דרכו בקשקוש ע"ש בר"ן ע"ז (דף הנ"ל) וביו"ד (סימן קל"ט) מכל מקום בעי דוקא דלהוי דומיא דזביחה ושבירת מקל דמי לזביחה ששובר צואר הבהמה וכן בשחיטת חגב דמי לזביחה משא"כ אם עשה בה מעשה כל דהוא כמו שחט ממיעוט קנה דהבהמה חיה כמו מקודם לא דמי כלל לזביחה וגבי מקל למ"ד שבר חייב ודאי דוקא שבר אבל לא אם חתך בו מעט לשם ע"ז דזה לא הוה דומיא דפנים שהבהמה נשתנית ע"י הזביחה:
ולכן נראה לומר דמזה ראיה לשיטת הרא"ש בע"ז (דף נ"א ב') דדברים שכיוצא בהם קרב ע"ג המזבח והקריבו לפני ע"ז לשם דורן אף שלא עשה ממנו הקטרה או עבודה כעין פנים נאסר וכן הוא לפסק הלכה ביו"ד (סימן קל"ט) וזה דלא כשיטת הר"ן בע"ז שם בסוגיא הנ"ל דלא נאסר רק אם הקטיר ממנה קצת והנשאר מיקרי שיריים דדמי לפנים ובענין אחר לא נאסר רק אם עשה כעין זריקה המשתברת ע"ש בדברי הר"ן ואנן לא קיי"ל כוותי' רק כשיטת הרא"ש וא"כ אתי שפיר הכא דודאי כל דבר מה שנותן לפני' לשם דורן הראוי לפנים נעשה תקרובות ואף שלא עשה כעין פנים רק בעינן שיהי' ראוי לפנים ולהכי אפשר דבבהמה בעלת מום אינה נעשה תקרובות משום דאינה ראויה לפנים משא"כ בבהמה שלמה דראוי לפנים אף אם לא עשה עמה עבודה כעין פנים מיתסרא לשיטת הרא"ש דהנחה לשם דורון אסור בדבר הראוי למזבח רק אם אינו עושה מעשה כלל רק מניח בהמה שלימה לתקרובות אינה נאסר מחמת דהוא ב"ח וכשם שאינו נאסר מחמת ע"ז מכש"כ שאינ' נאסר מחמת תקרובו' אבל אם עשה בה מעשה קצת דאז מהני לאסור ב"ח כמו דעשיית מעשה מהני לאסור מחובר שפיר נאסר מטעם תקרובות אף דלא עשה כעין עבודת פנים דחתיכה מועטת בודאי לא חשיב כעין פנים כנ"ל מכל מקום לא עדיף מאם הניחה לשם דורון ולא עשה כלל מעבודת [פנים] מכל מקום נאסר מטעם תקרובות בדבר הראוי למזבח:
ולפ"ז נראה לומר כיון דלאו מטעם זביחה נאסר רק מטעם תקרובות דחשיב כמו הניח לפניו לשם דורון אם כן בעי דוקא לפני ע"ז דבלא לפניה לא חשיב תקרובות כלל ובהדיא שנינו ע"ז (דף ס"ט) בשר הנכנס מותר וכ"ה להדי' ברא"ש (דף נ"א) דמשם מייתי ראיה דלא בעי שיעשה כעין פנים רק בתקרובו' לבד שהניח לפני' לשם דורון נאסר משמע דוקא דבעי הנחה לפני' אבל אם אמר בביתו שיהי' זאת תקרובות לע"ז משמע דאינו נאסר דאין הקדש לע"ז כמבואר ע"ז (דף מ"ד ב') ואם כן מתורץ קושיית התוס' דלכך נקיט לפני ע"ז כיון דמיירי במעשה כל דהוא דאינו שייך לאסור מחמת עבודת פנים דהא חתיכ' כל דהוא לא דמי לפנים ורק משום דורן אסור לכך בעי שיהי' לפני ע"ז כנ"ל. דשלא לפני' לא מיקרי תקרובות ודורן כמבואר ביו"ד (סי' קל"ט) אבל בניסוך יין שעש' כעין עבודת פנים וחייב מיתה כמבואר סנהדרין (דף ס' ב') חשיב תקרובות אף שלא בפני' כמו זביחה גמורה דאף שלא בפני ע"ז חייב וחשיב זבחי מתים ונסך ילפינן מדהוקש לזבח מקרא דאשר חלב זבחימו כו' כדאיתא ע"ז (כ"ט ב') אבל באם לא עשה כעין פנים רק הניח לפני' לשם דורן אפילו לשיטת הרא"ש דנאסר וחשיב תקרובות מכל מקום בודאי לא חשיב עבודה להתחייב עליו מיתה ובפירוש קיי"ל בסנהדרין (דף ס' ב') דאינו חייב בשלא כדרכה רק על עבוד פנים דהיינו זיבוח וקיטור וניסוך ודורן בכלל מנסך אבל לא על עבודות אחרות מה שאינו לשם ואם הניח בשר לפני ע"ז בלא קיטור בודאי דאינו חייב מיתה רק תקרובות לאסור מיקרי לפי שיטת הרא"ש הנ"ל לכך בעינן לפני ע"ז כנ"ל אבל התם דמיירי בגמר אחר כך השחיטה דבלאו הכי לא מחייב משום שחוטי חוץ ואנן קיי"ל דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ בגמר אח"כ השחיטה נאסר משום תקרובות למפרע מתחלת השחיטה כיון דכעין פנים הוא ובשוחט לא בעינן לפניו כנ"ל שפיר מקשה דאשחוטי חוץ לא לחייב כיון דאינו ראוי לפתח אוהל מועד מחמת איסור ע"ז ובשחוטי חוץ אהכי חייב רחמנא משא"כ כשנתערב פסול אחר כמ"ש התוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה דאי ישנה כו' ובתוספת שם ד"ה כי קא מחייב כו':
גמ' איתבי' ר"נ לרב הונא השוחט כו' לכאורה הוה מצי לאוקמי' בשוחט לשם מחובר דלא נעשה תקרובת ע"ז כדלעיל בשוחט להר אבל חטאת מ"מ חייב דהא עובדי הר בסייף ולשיטת הרמב"ם (פ"ב משחיטה) דלעיל מיירי דוקא בשוחט לדברי הבאי ואינו מתכווין וע"ז ניחא דהכא בע"כ מיירי בכוונתו לע"ז ממש מדחייב חטאת והנה מה דפריך בשחט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא הנה מדברי רש"י כאן קצת משמע דהקושיא הוא משום דפקע שם קדשים על ידי שחיטת סימן אחד לע"ז וכן כתבו התוספ' בהדיא בב"ק (דף ע"א ב') ד"ה איסורי הנאה דהקושיא משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד ע"ש: וקצת יש לפקפק ע"ז דאם איתא דשם שחיטה עליה אף לבתר איסורא רק דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אמאי לא נימא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון דלבסוף היה שחיטה רק דפקע שם קדשים אבל מ"מ שחיטה מיחשיב ומ"ש באם שחט סימן השני בפנים או בשעת שחיטת השני הוא חולין נמי נימא דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דאינו דומה לאם לא שחט רק סימן אחד דפטור דהאי לאו שחיטה היא לאיחיובי משום שחוטי חוץ רק כנוחר ומעקר אבל בגמר השחיט' אח"כ איגלאי מלתא דבתחלה נמי שחיטה הוה באמת דהתוספ' לשיטתייהו לעיל (דף ל) ד"ה אירע פסול דלאו דוקא נתנבלה אח"כ אלא דכל פסול דאירע לה באמצע שחיטה אמרינן אגלאי מלתא דלאו שחיטה היא ניחא דהא מ"מ איפסלה באמצע שחיטה מחמת איסור ע"ז ואינו ראוי לפתח אוהל מועד ובכל שחוטי חוץ דמחייב ולא אמרינן דהא מתחלת שחיטה לא חזיא לפתח אוהל מועד צ"ל דבהכי חייב רחמנא כמ"ש התוס' להדיא ב"ק (ע"ב א') ד"ה דאי ישנה ע"ש והיינו דוקא כשאין פסול אחר עמו אבל הכא יש ג"כ הפסול מטעם ע"ז. אבל לפי שיטת רש"י לעיל (דף ל') דדוקא בנתנבלה אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא היה שחיטה ואם כן אין לומר דהכא הקושיא מטעם שאינו ראוי לפתח אוהל מועד דמה בכך הא מ"מ כיון דשם שחיטה עליה אף לבתר איסור' אף דנימא דפקע שם קדשים מינה אח"כ מ"מ שחיטה מיקרי וא"כ איגלאי מלתא דגם מתחלה היה שחיטה ואמאי לא יהיה חייב על תחלת השחיטה דהא אז היה קדשים ולכך נראה לומר לשיטת רש"י צריך לומר דהקושיית גמרא הוא דלאו שחיטה היא כלל דהא קיי"ל באתרוג של אשירה אינו יוצא משום דלשריפה קאי מיכתת שיעורי' וכן קורה של אשירה פסול מטעם זה עיין באו"ח (סימן שס"ג סעיף ט"ז) כיון דשיעורה טפח וכתותי' מיכתת שיעורי' אם כן ה"נ כיון דמתחילת שחיטה נעשה תקרובות ע"ז ולשריפה קאי כדין כל תקרובות ע"ז ומיחשבי הבהמה והסימנים כשרופים דהא בעי נמי שיעור רוב שני סימנים והשיעור ככתות דמי וא"כ אין עליו תורת שחיט' אח"כ כלל ומדוקדק שפיר לשון הגמ' מחתך בעפר בעלמא דאלו לפי שיטת התוס' הוה לי' למימר מחתך בחולין הוא אבל לפי מה שכתבתי ניחא דכוונת הגמ' דאין עליו אח"כ שם שחיטה כלל מחמת דכתותי מיכתת שיעורי' והוה כשרוף ועפר ושפיר מקשה אמאי ליחייב דנהי דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו דוקא באם היה גמר שחיטה אח"כ אבל לא הכא לא היה אח"כ כלל גמר שחיטה ודמי לשחט רק סימן אחד דאינו חייב משום ש"ח כיון דאין עליו שם שחיטה כלל:
ולפמ"ש צ"ל בהא דאמרינן לקמן פרק אותו ואת בנו דשחיטה לע"ז מיקרי שחיטה שאינה ראוי' מיירי ג"כ באומר בגמר זביחה הוא עובדה דבלאו הכי גם חכמים מודים דלאו שחיטה היא כלל כיון דמתחלה נאסר מטעם תקרובות הוה אח"כ מחתך בעפר ולאו שחיטה כלל ומטמא במשא מדאורייתא כדין נבלה כיון דלא היה אח"כ גמר שחיטה מחמת דכתותי מכתת שיעורי' אלא צ"ל דמיירי בעובד בגמר זביחה. משא"כ לפי' תוספ' מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דין זה אינו מוכרח דדוקא הכא חשיב מחתך בעפר מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכשיטתם לעיל דאף לא נתנבלה רק אירע פסול אחר באמצע שחיטה אינו חשיב שחיטה לאיחיובי משום ש"ח אבל מ"מ י"ל דהוה שחיטה לטהרה מידי נבילה אף דנאסר בהנאה והא דלא אסרינן באמת מטעם כיתותי מיכתת שיעורו י"ל כיון דגוף הסימנים לא בעי שיעור חשוב רק אפילו הם קטנים מאוד כשרים הם לעשות שחיטה לא שייך לומר מיכתת שיעורי' ודמי ללחי עיין באו"ח (שס"ג סעיף ח') שהטעם דלא בעי אלא שיעור זוטא לא אמרינן כמ"ש וא"כ אפשר דגבי סימנין נמי אמרינן כן: שם ע"ב גמ' אי הכי מאי אריא חטאת לישמעינן זבח כו' קשיא לי דילמא אתי הברייתא כר"מ דאית ליה בקידושין (נ"ג) דהקדש אפילו במזיד מתחלל ולר"מ אף בשלמים דאין בהם מעילה מ"מ מתחלל כמבואר פסחים (דף כ"ו ב') בהדיא ומוכח חולין (דף ל' א') דשחיטה הוה מום לפדות על ידו ואף שחיטה פורתא הוה מום כדמוכח שם דאי לאו הכי לא משני מידי וא"כ י"ל דהברייתא אתי כר"מ דאף במזיד מתחלל וא"כ לא מצי למינקט זבח דאינו חייב משום שחוטי חוץ דמיד דשחט בה פורתא לשם ע"ז מעל ויצא לחולין דאף דקיי"ל דהקדש קדושת הגוף אינו יוצא במעילה לחולין ויש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת כמבואר מעילה (י"ט ב') היינו טעמא משום דקדוה"ג אינו יוצא בפדיון ולכך יש מועל אחר מועל משא"כ בשחט בה פורתא דחזי לפדות וא"כ דמהני פדיון א"כ בשחט פורתא לע"ז ועשה תקרובות מיד מעל ויצא לחולין ואף אם נימא דמיירי שהי' מזיד וידע שהוא הקדש רק שוגג על שחוטי חוץ שסבר שמותר לשחוט בחוץ מ"מ לר"מ גם במזיד מתחלל וא"כ לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא כבר נפיק לחולין ולכך נקיט בעוף בחצי קנה פגום דלא יצא לחולין בגמר שחיטה דאז לא מהני פדיון דהוה כשחיטה ואינו בהעמדה והערכה וגם בעופות לא מהני פדיון שאין פדיון אלא בבהמה כדאיתא מנחות (דף ק' ב') במתניתין ע"ש ועיין ב"ק (דף ע"ו א') תוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה ע"ש שכתבו דבגמר שחיטה אינו ראוי לפדיי' אפי' בהמה:
ונראה לפמ"ש התוס' ב"ק (דף צ"ט) דדוקא באחר שהתכווין להוציא מידי הקדש הוא דאין מועל אחר מועל אבל בגזבר שהוא ת"י יש מועל אחר מועל א"כ ה"נ כיון דמיירי שבעלים של החטאת שחט אותו כדאמרינן כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי א"כ לא נפיק לחולין ולא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו ובהמותר נשאר הקדש ואינו יכול לאסור דבר שאינו שלו. ובהכי ניחא מה דקשיא לכאורה על מה דמשני הגמ' דלכך לא נקיט זבח כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ואמאי לא נקיט זבח באם אחר שחט דודאי אינו יכול לאסור כיון דהקרבן לאו שלו הוא ולפי הנ"ל א"ש דבאחר א"כ נפיק לחולין תיכף בשחט פורתא דהוה כמו נתנו לחברו שלא מעל אלא הראשון וא"כ אח"כ נאסר כיון דנפיק לחולין דידי' הוא וחשיב שוב מחתך בעפר כנ"ל:
שם גמ' הב"ע כגון שהי' חצי קנה פגום עיין חולין (דף ל') בתוס' ד"ה כגון ששחט שכתבו דלא כרש"י דמיירי בעוף רק אפילו בבהמה מחייב כיון דהוה שחיטה בעוף ע"ש ולכאורה יש להקשות על דבריהם מהא דמקשה שם בסוגיא דאי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחא לה מפסח אידך כי שחיט שלמים קא שחיט הא כמו דאמרינן לענין שחוטי חוץ דמחייב אסימן אחד כמו כן ראוי לומר בכל הפסולין שיפסלו בשחיטת סימן אחד אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דשחיטת סימן אחד מיקרי שחיטה בקדשים הואיל ומהני בחטאת עוף וא"כ אם שחט סימן א' לשם פסח מיפסל אליבא דכו"ע וא"כ מה מקשה דילמא מיירי ששחט הקנה קודם ועד שמגיע לרובו לא אידחי מפסח דהא אכתי אינה טריפה וראוי להשהותו על פסח שני וא"כ בהשלים אח"כ לרוב שפיר נפסל משום שחיטת פסח דהא בסימן אחד מקרי לשיטת התוס' שחיטה אליבא דכ"ע הואיל וחשיב שחיטה גבי עו וצ"ל דמ"מ אינו ראוי מחמת דחשיב מום דאף שחיטת חצי קנה מיקרי מום ולא עדיף מחתיכות עוף הצוואר שכתבו התוס' חולין (כ"ח ב') בד"ה אתא כי קא ממסמס כו' דהוה מום וא"כ אינו ראוי להשהות אותו על פסח שני: ולכן תמוה לי מאד דברי התוס' שהקשו שם מסוגיא זו לשיטתם דאף על בהמה חייב בשחיטת סימן א' דאמאי לא נקיט זבת ובחצי קנס פגום הא מיקרי מום וא"כ אין חייב משום שחוטי חוץ כמבואר זבחים (דף קי"ב ע"א) במתניתין דאף מום עובר שהקריבו בחוץ פטור ולכך נקיט עוף דאין מום פוסל בו רק מחוסר אבר כדאמרינן אין תמות וזכרות בעוף כמבואר תמורה (י"ד) ומנחות (כ"ה) ואין לדחוק ולומר דדוקא חתיכת העור הצוואר חשיב מום משום דהוא בגלוי משא"כ חתיכת חצי קנה דמום אינו פוסל בפנים כדאיתא בכורות (דף ל"ט) וא"כ י"ל דקושיית התוס' הוא דמיירי בידוע שהקנה פגום מבפנים ומבחוץ נתרפא העור דלא חשיב מום מחמת דמום שבפנים לא חשיב אבל זה אינו דמלבד דוחק גדול ומציאות רחוק מ"מ לא אתי שפיר דלרב הונא דעשה בו מעשה דהוא אסרה ואף בחתיכת חצי קנה כמ"ש הש"ך ואחרונים א"כ חזינן דאף בלא מעשה שחיטה כלל נאסר דהא חתיכת חצי קנה לאו כלום הוא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהא אפילו נפסק כשר ואינו בשחיטה כלל מ"מ נאסר מחמתו כיון דעשה מעשה בגוף הבהמה וא"כ אפי' בחתיכת עור הצוואר לבד חשיב מעשה ונאסר וא"כ אי מיירי דנתרפא אח"כ הצוואר רק הקנה נשאר פגום אכתי תקשה דמדמחתך פורתא בעור הצוואר נאסר ואח"כ מחתך בעפר הוא וא"כ לא משכחת בבהמה כלל אבל בעוף שפיר משכחת לה שעור עם חצי הקנה פתוח דאין מום פוסל בה:
וא"ל דקושיית התוס' דלינקוט עולת העוף כמ"ש רש"י כאן. ז"א דלשיטת התוס' חייב בעוף אפילו בעולה אף על שחיטת סימן אחד לבד כיון דבחולין חשיב שחיטה וא"כ לא הוי משני תוס' מידי אלא ע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א שם דתוס' סוברים כלישנא דרש"י דכל הקושיא דליתני זבח אבל חטאת ועולה כהדדי נינהו וא"כ קשה טובא מה שהקשיתי עליהם דבבהמה לא משכחת כלל חצי קנה פגום דא"כ אינו חייב משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לאוה"מ מחמת המום וצ"ע:
ונראה לומר ע"פ מה שהקשו תוס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה שאינה ראוי' דהא אפשר לפדות כיון דהוה מום שחיטה כדמוכח בסוגיא זו לקמן דאמר מדמי פסח מי אידחיא ותירצו דבסוף שחיטה לא הוה מפרכסת כחי' והקשו לר"ש דאית ליה לרבנן דקדשי מזבח לא בעי העו"ה ותירצו דמום לאחר מיתה לא חשיב מום ע"ש. ולכאורה תמוה טובא דהא מסוגיא זו מוכח לקמן דגם התחלת שחיטה מיחשב מום ולכך לא קאי לשלמים דחזיא לדמי פסח ובתחלת שחיטה אכתי הוה כחי ואף דאח"כ נשחט כולו וחשיב כמת מ"מ לר"ל לא בעי העמדה והערכה במום שהי' מחיים. ונראה לומר דודאי אף דתחילת שחיטה חשיב מום מ"מ מה שאמרה תורה דקדוה"ג יצא לפדיון ע"י מום היינו משום שאינו ראוי עוד להקרבה משא"כ בתחלת שחיטה אף ששחט מקצתו בחוץ מ"מ לר"ל דאית ליה בסוגיא זו אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מחייב אמיעוט סימנין בחוץ וה"ה דהקרבן כשר כיון דגמר השחיטה הי' בפנים ושפיר קרינן ושחטו פתת אהל מועד דבתר גמר השחיטה אזלינן וא"כ כל זמן שלא הי' גמר שחיטה אינו ראוי לפדיון אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ורק בגמר השחיטה ואז מיחשב כמתה וא"כ שפיר תירצו התוס' דר"ל מודה במום דלאחר מיתה דלא מהני:
והא דאמרינן לקמן בסוגיא זו מדמי פסח מי אידחא דחזי לפדות בהתחלת השחיטה היינו דשם לפי מה דמסיק דמיירי שהיו הבעלים נדחים לפסח שני וסתמא לפסח קאי רק דמקשה דמתחלת שחיטה דלא חזיא לפסח א"כ לשלמים קאי וע"ז משני שפיר כיון דאינו ראוי לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום דהא אינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמני' הוא וממילא קאי לדמי פסח דדוקא מותר פסח לאחר הפסח קרב שלמים אבל קודם פסח אם נפל בו מום בודאי קאי לדמי פסח והכא כיון דראוי לפסח שני ועומד לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום כיון דאינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמנו הוא וקאי לדמי פסח משא"כ בשחוטי חוץ אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ולאחר תחילת שחיטה בחוץ ראוי לגמור בפנים א"כ לא חשיב מום דהא עדיין ראוי לגמור בעזרה וראוי לפתח אהל מועד ולר"י דאית ליה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ בתחלת שחיטה בחוץ אינו ראוי לפתח אהל מועד דבעינן כל השחיטה בפנים והכא הי' מקצת שחיטה בחוץ א"כ הוה מום דראוי לפדיי' מ"מ לא קשיא אליבא דר"י דהא אליבי' בעינן העמדה והערכה אף בקדשי בדק המזבח:
ולפ"ז נראה דחצי קנה פגום לא הוה מום דהא סוף סוף יצטרך לחתוך הקנה בשעת שחיטה ומה לי אם בשעת שחיטה יעשה כן או אם הוא קודם לכן ולא חשיב מום רק דבר שאין צורך לעשות בו אח"כ:
ומה שכתבו התוס' לעיל דלכן לא אפשר להפריד העור ולבדוק הושט משום דחשיב מום נראה לומר דבודאי אם לא יעשה רק חתך קטן בעור הצוואר אי אפשר לבדוק הושט לידע אם לא ניקב וגם אי אפשר לצמצם אח"כ השחיטה שתהי' ממש בחתך הקטן רק דצריך להפריד מעור הרבה לבדוק בכל סביבותיו אם אין שם נקב וע"ז שפיר כתבו דחשיב מום דהא אין צריך להפריד כ"כ מעור בשעת שחיטה וכיון דאפשר בלא זה בשעת שחיטה חשיב מום אבל בחצי קנה פגום מה שנצרך לעשות כן בשעת שחיטה אף אם נעשה מקודם לא חשיב מום והא דאמרינן לקמן דלא אדחיא מדמי פסח מחמת דראוי לפדי' דחשיב מום היינו כמ"ש לעיל משום דאינו ראוי לגמור השחיטה לשם פסח דהוא קודם זמנו ולפ"ז שפיר מקשה התוס' דלינקוט זבח וחצי קנה פגום דלא חשיב מום כנ"ל:
אלא דאכתי קשיא לי טובא לדברי התוס' כאן בסוגיא שכתבו דאף בבהמה כו"ע מודים דחייב על סימן א' בשחוטי חוץ הואיל וחשיב שחיטה בעוף א"כ אכתי תקשה קושיית התוס' בב"ק (דף ע"ו) לר"ל דיועיל פדיי' בקדשים שנשחטו בחוץ דהא תיכף בשחט סימן אחד חשיב מום דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד ובסימן א' אכתי מיחשב העמדה והערכה והוה כמו דנפל בו מום מחיים וא"כ אף שגמר אח"כ השחיטה וחשיב כמתה מאי בכך הא לר"ל קדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה:
דף פט:
גמ' אלא קסבר אין בגידין בו כו' עיין ראש יוסף שהקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ח ה"ו מה' מאכלות אסורות) דחייב שתים בגיד של נבלה והיינו משום דאחשבי' רחמנא לאכילת גיד ממילא חייב נמי משום נבלה ודוקא גבי טמאה פטור משום דלא שייך אחשבי' דהא פטור משום גיד מקרא דבשרו מותר ע"ש וא"כ קשה דנהי דאין בגידין בנ"ט מ"מ חייב משום קדשים דהא אחשבי' התורה ע"ש. ונראה לומר דהא איתא בפסחים (דף כ"ב) דאי אמרינן אין בגידין בנ"ט א"כ גיד הנשה אסור בהנאה ע"ש ואמרינן פסחים (דף ו') דשני דברים אינם ברשותו כו' והיינו משום דאיסור הנאה אינו חשיב שלו וא"כ אי אמרינן דגיד אסור בהנאה א"כ לא חל עליו איסור הקדש כלל דאינו בידו להקדישו וחשיב אינו שלו ולא שייך דפשטה קדושה בכולה דדמי לבהמה של שני שותפים דהקדש של אחד לא פשטה בכולה משום דאיכא דעת אחרת כדאיתא קדושין (דף ז') וה"נ כיון דאיסור הנאה אינו שלו חשיב כדעת אחרת:
שם תוס' ד"ה ואתי איסור מוקדשין כו' ואף ע"ג דתנן לקמן ואינו נוהג בטמאה כו' ועיין מהרש"א שכתב דתוס' סברי דפשטי' דמתניתין משמע מטעם דאין איסור חל כו' וקשה הא איתא לקמן (דף צ"ו) דאכלו ואין בו כזית לוקה משום גיד דבריה הוא וא"כ היכא תני סתמא דאינו נוהג דהא חייב ואפילו באין בו כזית משום גיד ונגד איסור טומאה לא הוה אלא חצי שיעור ושפיר חייל כדכתבו התוס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) וא"כ שפיר יש במציאות דינהג בטומאה וצ"ע:
דף צ.
תוס' ד"ה קדשים דאיסור כרת כו' וא"ת ונימא מגו דאיתוסף איסורא לגבוה כו' ולכאורה דבריהם תמוהים מאד דהא הכא מיירי בשלמים כדמוקי בוולדות קדשים ולא שייך בהם איסור העלאה לגבוה וראיתי בס' ראש יוסף שכתב שכוונת התוס' לאוקמי בעולה ובהקדיש עובר ע"ש והוא דוחק גדול אבל נראה דכוונת התוס' ע"פ מאי דאמרינן קדושין (דף ע"ז ע"ב) דזונה על חללה הוא איסור מוסיף משום דשם זנות פוסל בישראל ועיי"ש ברש"י שפירש דחשיב איסור מוסיף שם זנות אפילו דזנות זה לא הי' תחת בעלה מ"מ שם זנות הוא מוסיף בעלמא: ולכאורה קשה דא"כ בכל איסור חל על איסור נימא הכי ונימא דנבלה לגבי גיד חשיב איסור מוסיף משום דשם נבילה פוסל אפילו בבשר או גיד אטמאה נאמר דאיסור מוסיף הוא משום דשם גיד פוסל אפילו בטהורה. וצ"ל דלא דמי דדוקא בזנות דמצינו לפעמים דמפסיל בישראל ושם חללה אינו אלא לגבי כהן הוה שפיר איסור מוסיף השתא איסור זנות על איסור חללה אפילו דזנות זה אינו פוסל בישראל וגם לית לה בעל כלל מ"מ כיון דמשכחת בשום צד שיהא איסור זונה מוסיף על חללה דהיינו אם זינתה תחת בעלה חשיב גם השתא איסור מוסיף משא"כ בכל הני דלעיל לא חשיב מוסיף מה ששם גיד פוסל אף בטהורה דהא מ"מ אאיסור טמאה לא הוה בשום פעם מוסיף דהיכא דיש איסור טומאה א"כ איסור גיד אינו מוסיף כלל:
והא דבעינן כריתות (דף י"ד ע"ב) באיסור אשת אב על איסור בת בתו ושאר איסורים דאית ליה ברא לסבא והוה איסור מוסיף נגדו אבל בלית ליה בן אחר לא חל ולא אמרינן נמי כמו הכא דהוה מוסיף דשם אשת אב פוסל אפילו לאחרים ג"כ לא דמי להאי דזנות על חללה דשם חללה לא שייך כלל גבי ישראל אבל איסור זונה שייך ג"כ לישראל ולכך חשיב מוסיף משא"כ באשת אב על איסור בת בתו דנהי דאפשר שיהי' איסור אשת אב בלא איסורא דבת בתו מ"מ גם איסור בת בתו אפשר בלא איסור אשת אב וא"כ לא הוה איסור מוסיף דהא גם באיסור האחר יש איסור נוסף על אשת אב וכן באיסור אלמנה על איסור אחותו שכתבו התוס' בקידושין (דף ע"ז ע"ב) דהוה מוסיף וכתבו תוס' ישנים דאיתוסיף איסורא לגבי משוח מלחמה אבל בלא זה לא הוה מוסיף דכיון דליכא אלא כה"ג זה שהוא אחי'. ולכאורה מה חילוק יש להא דאמרינן שם זנות פוסל בישראל אפילו דלית לה כלל בעל ולא נאסרה על שום אדם וה"נ נימא הואיל ושם אלמנה פוסל לאחרים ואיסור אחותו אינו פוסל אלא לאחי' רק לפמ"ש ניחא דלא שייך איסור מוסיף מחמת זה דהא גם באיסור אחותו יש מעלה נוספת שפוסל אפילו לישראל ואפי' בלא אלמנה אבל איסור זונה נגד חללה שפיר הוה מוסיף דכיון דמשכחת בשום צד שיוסף איסור זונה איסורא נגד ישראל ובאיסור חללה לא שייך כלל בישראל שפיר הוה מוסיף וכן נראה ברור:
ולפ"ז שפיר מקשה התוס' דהוה איסור מוסיף איסור גיד על מוקדשים דאיתוסף איסורא לגבוה ואף דכאן מיירי בשלמים מ"מ הא שם גיד פוסל לגבוה ודמי למאי דאמרינן התם בקידושין דשם זנות פוסל בישראל וא"ש: ובזה ניחא נמי דברי התוס' לקמן (דף ק"א ע"א) ד"ה מאן האי שהקשו דנבילה על גיד הוה איסור מוסיף דאיתוסיף איסורא לגבוה וקשה נמי דהא מיירי בבהמת חולין ובס' ראש יוסף כתב שם דדעת התוס' הוא דזה חשיב מוסיף דהא הי' בידו להקדיש ע"ש. ולפ"ז יצא דין חדש דאם הי' איסור נדה חל עליו איסור אשת איש הבא לאחר כן באם עברה ימי טומאה והי' בידה לטבול א"כ חשיב איסור אשת איש איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לאחר טבילה חל נמי השתא אבל לדעתי זה ליתא דא"כ למ"ד לאברים עומדת נימא דאיסור טריפה הוא איסור מוסיף כיון דאיתוסיף איסורא לאחר שחיטה. ומדברי התוס' יבמות (דף ע"ב) מוכת דלא הוה איסור מוסיף רק מיקרי חמור משום דאמה"ח אית ליה היתר בשחיטה וכן מוכח נמי מדברי התוס' אלו שהוכיחו דאפילו לאחר זריקה דאזיל ליה איסור מוקדשים מ"מ לא חייל איסור גיד מהא דלא אשכח דחייל גיד רק במבכרת ע"ש וראי' זו אינה מוכרחת כ"כ דהא אפשר לומר דלאחר זריקה פשיטא דחל כיון דליכא איסור מוקדשים ואמאי לא הוכיחו בפשיטות דאי חל איסור גיד לאחר זריקה א"כ אפילו קודם זריקה נמי יחול דהוי איסור מוסיף דהא איתוסף איסורא לאחר זריקה והוא בידו אלא ע"כ דהתוס' סברי דלא הוה איסור מוסיף בכהאי גוונא כיון דמ"מ השתא לא איתוסף איסורא אף דהוא בידו וא"כ לא מקשה התוס' מידי וגם הוה מצי לאוקמי בבעל מום דלא שייך כלל מוסיף לגבוה ומה שכתב בזה הראש יוסף דסתמא קתני הוא דוחק:
ובזבחים (דף ע') תוס' ד"ה יבוא איסור הקשה דלמה לי קרא שיחול נבילה על חלב הא הוה איסור מוסיף ולכאורה אין הבנה לדבריהם דזה לא מיקרי מוסיף אלא כולל וצ"ל דכוונת התוס' הוא דהוה מוסיף דאיתוסף איסורא לגבוה כמו שמוכח מדבריהם בחולין דנבילה על גיד חשיב איסור מוסיף למאן דאית ליה גיד אינו נוהג בעולה ואי אמרינן דכוונת התוס' בחולין הוא מטעם דבידו א"כ לא הוה מקשה התוס' בזבחים מידי דהא צריך קרא שיחול נבילה על חלב בבהמת בעל מום דלא הוה מוסיף לגבוה:
אבל לפמ"ש לעיל אתי דברי התוס' כפשוטו דנבילה הוה מוסיף נגד גיד מחמת דשם נבילה פוסל לגבוה ואפילו בבהמת חולין מיקרי מוסיף כמו שם זנות נגד איסור חללה משום שיש שום צד דזנות יהי' מוסיף נגד איסור חללה וה"נ הא יש שום צד שיוסף שם נבילה על שם גיד וכן נמי נבילה על חלב הוה איסור מוסיף דשם נבילה פוסל לגבוה ושם חלב כשר לגבוה אבל באיסור טריפה נגד איסור אמה"ח לא חשיב מוסיף משום דשם טריפה פוסל אפילו לאחר שחיטה דהא מ"מ על איסור אמה"ח אינו מוסיף בשום פעם דהא לאחר שחיטה ליכא איסור אבר ואינה דומה לזונה על חללה דאפשר שיהי' מוסיף זונה על חללה ממש באם זינתה אח"כ תחת בעלה כן נראה ברור לפענ"ד:
ובזה אפשר ליישב נמי דברי הרמב"ם (פ"ז מה' מאכלות אסורות) שכתב דנבילה אחלב הוה מוסיף וגבי גיד (פ"ח מה' מ"א) קראו כולל ועיין בלח"מ שתמה על זה ולפמ"ש ניחא דהוה איסור מוסיף לגבוה מחמת דשם נבילה פוסל לגבוה משא"כ על גיד לא הוה מוסיף דהא הרמב"ם פסק דגיד אסור לגבוה כמבואר בה' מעשה הקרבנות (פ"ו) ע"ש. אח"כ מצאתי בספר שער המלך (בפי"ז מאיסורי ביאה) שכתב כדברי בדברי התוס' דלכך מיקרי מוסיף נבילה דאסור לגבוה ולפי דברי ראש יוסף שרצה להעמיס בדברי התוס' דלכך חשיב מוסיף לגבוה משום דבידו להקדישו א"כ קשה דגיד יוחשב מוסיף על קדשים מחמת דבידו להשאל על הקדשו וגם בוולדות קדשים מ"מ אפשר בשאלה על אמם ונימא מגו דאתוסף אסורא לאחר השאלה על הקדש וגם קשה מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"ו) דאין יוצאין במצה של טבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאין אחע"א וכר"ש ע"ש ואכתי תקשה דלמא ר"ש ל"ל כולל אבל מוסיף אית ליה והתם הוא מוסיף מגו דאתוסף איסורא לאחר הפרשה דבידו הוא להפריש תרומה אלא ע"כ דאפילו דבר שבידו לא מיקרי מוסיף דכיון השתא לאו מוסיף הוא:
דף ק:
וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא כו' ר"י מחייב שתים לכאורה קשה דמברייתא גופא הוה להקשות דע"כ ר"י סבר אין איסור חל על איסור דאי לאו הכי קשה דלחייב שלש גם משום נבילה דבטמאה אין שחיטה מועלת כדלקמן (ק"ב) וא"כ אמאי חייב משום גיד וביותר קשה לדברי מהרש"ל כאן שכתב דבטומאה חל איסור נבילה משום דבקרא איקרי נבלת בהמה טמאה ע"ש וקשה ליחייב שלש ובאמת פלוגתא היא במעילה (דף ט"ז) ולפמ"ש שם התוס' דלוי סבר דלכ"ע חייל נבילה אטומאה מטעם דחל אחלב קשה מכאן דלר"י ליחייב שלש גם משום נבילה דהא אין שחיטה מועלת גבי טומאה וצל"ע כעת:
שם גמ' אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד כו' שכן איסורו נוהג כו' לכאורה קשה דאמאי ממעט ר"י נבלת עוף טמא מטומאה מחמת דאין איסורו משום נבילה דהאי אי מטמא עוף טמא א"כ שפיר חייל מחמת דחמור שכן מטמא דטומאה מיקרי חמור כמ"ש התוס' יבמות (ל"ב ב') ונראה לפמ"ש שם התוס' דאי איכא גם חומר באחרינא לא מיקרי איסור חמור וה"נ יש חומר בטומאה שכן במשהו חייב מחמת ברי' ומשום נבילה בעי כזית כדלקמן (דף ק"ב ב') והא דמיקרי גיד איסור חמור אף דר"י סבר לעיל (דף צ"ו) דגיד בעי כזית וטומאה במשהו היינו משום דבבהמה אינו חומר כלל דלא משכחת ברי' פחותה מכזית בבהמה טמאה אבל בעוף שפיר מיקרי חמור דאוכל עוף טמא חייב בכל שהוא כדלקמן דמוקי לה בקלניתא. אך קשה על מה דאמרינן לקמן דמודים חכמים בעולה ושור הנסקל דחמור מחמת איסור הנאה הא גם בגיד יש חומר דחייב בכל שהוא דהא קיי"ל דלא כר"י רק בגיד חייב בכל שהוא משום ברי' ואפשר לומר דר"י הגלילי סבר כר"י דבעי כזית בגיד ועיין בראש יוסף שהקשה לקמן דמאי בעי מאן חכמים לימא דרבי יהודא היא דלית ליה איסור חל על איסור רק בחמור ע"ש:
ונראה לתרץ דהא מגמ' מוכח היכא דאיכא גם חומר באחרינא לא מיקרי חמור וא"כ לר"י אמאי חייב בשור הנסקל ועולה מחמת חמור דהא איכא גם חומר בגיד שכן איסורו נוהג בבני נח ועיין תוס' ד"ה ור"ש פוטר שכתבו דר"ש לית ליה אף בחמור על קל וכן כתב רש"י לקמן (דף ק"א ע"ב) ולפמ"ש התוס' יבמות היכא דאיכא שום חומר באחר לא הוה חמור וכמו שמוכח מהא דאמרינן מאן לימא דטומאת הגוף כו' דלמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה א"כ גם ביוהכ"פ יש חומר בנבילה דאיסורו איסור עולם דחשיב חומר בפסחים (מ"ב ב') וגם נבילה בכזית וחמץ בכותבת ובלא זה קשה מאד על דברי רש"י דהיאך אפשר לאוקמי הברייתא כר"ש הא ר"ש אית ליה דגיד הנשה אסור בהנאה פסחים (דף כ"ב) ואמאי בעולה ושור הנסקל חייב שתיים דהא אין חמור כלל וגם הריטב"א תמה על רש"י דהא ר"ש סבר אין בגידין בנ"ט: עוד יש לראות דאמאי בעולה מיקרי חמור מחמת הנאה הא יש ג"כ חומר בגיד מעולה מחמת דאיתא בשאלה כדאמרינן יבמות (דף ה') דזה מיקרי קיל איסורו ואפשר דאח"כ כשבא ליד גזבר אז חל דאז ליתא בשאלה:
דף קא.
תוס' ד"ה ור"ש פוטר מאי קסבר כו' המ"ל הא ר"ש לית ליה אחע"א כו' ונראה לתרץ דהא איתא לעיל (דף ס"ח ע"ב) דלר"ש קלוט בן פרה מותר בשחיי' אמו רק לאחר שיצא לאויר העולם אסור משום טומאה לר"ש ומוכח לקמן (דף ק"ג) דאיסור אבמה"ח וגם טריפה אינו חל עד שיולד והטעם מחמת שבמעי אמו עדיין יש לו היתר בשחיטת אמו וכן איסור חלב לא חל במעי אמו מחמת דעדיין יש לו היתר ולפ"ז לר"ש משכחת דאיסור טמאה אין חל עד שעת לידה דהיינו טמאה היוצאה מפרה דקודם יציאתו לאויר העולם עדיין אינו אסור משום טמאה וניתר ע"י אמו וא"כ איסור גיד וטומאה בהדי הדדי קא אתי בשעת לידה. ולפ"ז אפשר לומר דזה כונת המקשן דהא מספקינן ביבמות (דף ל"ג) אי ר"ש סבר איסור בת אחת אי לא ובזבחים (דף ע"ח) מוכח לפי פירש"י שם דאם אכל דבר איסור ואינו ידוע האיסור מאיזה לאו הוא כגון אכל כזית ואינו ידוע אם הוא חלב או נותר חשיב התראת ספק ואין לוקין והכי קא קשיא ליה אי אחע"א דהיינו באיסור בת אחת א"כ היכי קתני סתמא פוטר הא משכחת לה דאוכל גיד הנשה מטמאה שחייב שתים דהיינו בקלוט בן פרה דבהדדי אתיין ואי קסבר אין אחע"א אף בבת אחת רק חדא חייל וא"כ י"ל דלכך פטור לגמרי בקלוט בן פרה כיון דרק חדא חייל ואינו ידוע איזה הוא והוה התראת ספק מ"מ לחייב משום טומאה דקדים והיינו בטמאה ממש והיכא קתני סתמא דפטור לגמרי הא בטמאה ממש דאיסור טומאה קדים עכ"פ חייב משום טומאה דקודמת לגוף בשעה שלא נתקשרו אברי' בגידין כנ"ל:
גמ' ומאן האי תנא דבאיסור כולל כו' כבר הבאתי למעלה קושיית הראש יוסף דאמאי לא אמר רבי יהודה הוא ואפשר עוד לתרץ דהנה לכאורה קשה דליחול נבלה על גיד דחמור שכן מטמא ומצאתי שהרגיש בזה הראש יוסף אך דיש חומר ג"כ בגיד שכן במשהו חייב משום ברי' וגבי שור הנסקל דחשיב חומר הנאה אפשר דאיסור הנאה חשיב חומרא גדולה וחשיב טפי מחומרא דמשהו דטומאה ולפ"ז לא מצי לאוקמי כר"י דהא איהו סבר לעיל (דף צ"ו) דגיד בעי כזית וא"כ גם נבילה הי' חל על גיד דחמיר שכן מטמא כנ"ל: תוס' ד"ה איסור כולל כו' וכן צריך לפרש בסוף כל הבשר גבי הא דפריך לשמואל כו' וקשה דאכתי מה פריך דהא מ"מ איסור הנאה חמור מיקרי ודלמא אית ליה חמור על קל כו' א"כ גבי תרומה טמאה דלא מיקרי חמור כדאמרינן הכא ודלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה וצ"ע כעת:
תוס' ד"ה ואיסור כולל לית ליה כו' אבל קשה דאי לאו איסור בת אחת הוא כו' אין להקשות דאף אם איסור בת אחת הוא מ"מ הא כתבו התוס' לקמן (דף ק"ב) ד"ה כי אצטריך לר"א דחמור על קל ודאי חל איסור בת אחת והא שבת חמירא דאית ביה מיתת ב"ד א"כ אכתי קשה שבת היא למה לי ולומר דיש גם חומר ביוהכ"פ איסור אכילה זה דוחק דאינו משם אחד אלא נראה דע"כ לא קאמרינן דבבת אחת חל החמור אלא היכא דאינו חל אלא איסור אחד א"כ מסברא נימא דחל החמור אבל כאן אי לא הוה כתב אלא יוהכ"פ היא והוה מרבינן דחל איסור יוה"כ וא"כ ממילא הוה אמרינן דאיסור שבת לא חל אף דהוא חמור כיון דריבתה החזרה דחל יוה"כ ואין איסור חל על איסור אף בב"א ולכך צריך ריבויא דשבת היא כנ"ל:
שם ע"ב גמ' ת"ר אבמה"ח נוהג בבהמה חי' ועוף כו' אמר ר"י מקרא אחד דרשו כו' ולכאורה אמאי לא מוקי פלוגתייהו באיסור חל על איסור דר"י ור"א סברי חל בחמור על קל וחכמים ל"ל אחע"א אף במוסיף ונראה דע"כ טעמייהו דחכמים מקרא דכל שבשרו אסור כו' דאי משום אין אחה"ע א"כ היכי הני סתמא דאין אבר מן החי נוהג בטומאה הא משכחת דחייב במשהו בשר גידים ועצמות דאז ליכא איסור טומאה ואמאי לא יחול איסור אבר דהא חל על חצי שיעור כמ"ש התוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין בו כזית ע"ש: ובזה מיושב קושיית מהרש"א לקמן (דף ק"ג) בתוס' ד"ה ומ"ס לאו לאברים כו' שהקשה לר"ל דאית ליה אין אחע"א למה לי קרא דכל שבשרו מותר הא בלאו הכי אין איסור אבר חל על טומאה ע"ש ולפמ"ש ניחא דאצטריך לאבר שיש בו משהו בשר דאז אינו איסור טומאה רק חצי שיעור וחל עליו איסור אבר לכך צריך קרא להתיר מחמת דכל שבשרו אסור אין בו איסור אבר וא"ש. ובאמת דלכאורה קשה על שיטת הרמב"ם (פ"ה מה' מאכלות אסורות) דסובר דאף אם לא אכל כל האבר אלא כזית ממנו חייב משום אבר דלא כשיטת התוס' לעיל (דף צ"ו ע"ב) ד"ה ור"י א"כ קשה למה אצטריך קרא לר"א דאבר מן החי נוהג בטמאים מחמת דסבר אין אחע"א הא איסור אבר הוא על כזית בשר גידים ועצמות לבד דעל זה אינו איסור טומאה רק חצי שיעור ובשלמא לשיטת התוס' דצריך שיאכל כל האבר א"כ צריך קרא לרבות אבר שיש עליו כזית בשר דשפיר יש עליו איסור טומאה וגם האיסור אבר אינו בא עד שיאכלנו כולו משא"כ לשיטת הרמב"ם קשה וצריך לומר דקרא אתי לרבוי אף באכל אבר שאין בו עצמות וגידים דגם זה מיקרי אבר כמ"ש הרב המגיד שם וא"כ איסור טומאה קדים וצריך קרא לרבויי משום דדמו אסור כנ"ל:
דף קב.
גמ' ור"י למה לי קרא ליתי איסור אבמה"ח כו' שכן איסורו נוהג בב"נ ע"ש ולכאורה לשיטת הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דאין ב"נ נהרג על אמה"ח מן העוף א"כ קשה הא אצטריך קרא לעופות טמאים דלא הוה איסור חמור דאינו נוהג בעוף לב"נ. ולפמ"ש הכ"מ שם דדוקא אינו נהרג אבל איסורא איכא ניחא. ועיין שם מ"ש הכ"מ לתרץ דברי הרמב"ם דיצא לו שאין נהרג על אמה"ח מן העוף דסובר דלרב שיזבי כולי מתניתין מיירי בב"נ והא דאמר אינו סופג ארבעים היינו דאין מענישין אותו ע"ש ולכאורה קשה על דבריו דא"כ מאי ראי' מייתי דנוהג לב"נ בטמאים דלמא הך משנה אתיא כר"י ור"א דסברי דנוהג בטמאים ובשלמא לשיטת רש"י שפיר מוכח מרישא דאתיא כרבנן דהא קתני אין סופג מ' אבל לפירוש הכ"מ מצי אתיא כר"י ור"א ועוד קשה לפירוש הכ"מ דגם רישא מיירי בנכרי רק שאין נהרג על עוף א"כ אמאי נקיט בנבלת עוף טמא הא גם בנבלת עוף טהור אינו נהרג לשיטת הרמב"ם וצריך לדחוק ולומר דנקטה לרבותא דאפילו בטמאים עונש הוא דליכא אבל איסורא איכא:
ובזה מיושב נמי קושיא ראשונה דע"כ אתיא כרבנן דאי כר"י ור"א א"כ אמאי נקט דוקא בעוף טמא דאינו נענש הא אפילו בעוף טהור אינו נהרג על אמה"ח ולא שייך לומר דנקטה לדיוקא דאיסור יש אפילו בטמאה זה אינו רבותא אליבא דר"א ור"י דהא גם בישראל נוהג בטמאים. ולפי דעתי נראה לומר דודאי רב שיזבי מוקי רישא בישראל דלמא לי' לדחוק ולומר דאינו סופג מ' מיירי בנכרי שאין במשמע כלל רק הרמב"ם הוציא דינו דאינו נהרג בעוף דקשה ליה קושיית התוס' דלרב אחא בר יעקב דמפרכסת אסור לב"נ א"כ למה נקיט דאין שחיטה מטהרתו לבני נח מחמת שהוא טמא הא אפילו שחיטת טהורה לא מהני לב"נ והרמב"ם פוסק כרב אחא בר יעקב דמפרכסת אסורה כמבואר (פ"ט מה' מלכים) אלא צ"ל דמתני' מיירי סיפא לישראל דאין שחיטה מטהרתו מידי אבמה"ח כל זמן שהוא מפרכס ואתיא כר"י ור"א דנוהג בטמאים והא דקתני אין סופג מ' ע"כ צ"ל דמיירי בנכרי והאי אינו סופג פירושו דאינו נהרג כמו שפירש הכ"מ וא"כ לפי פסקו של הרמב"ם דמפרכסת אסורה לבני נח ע"כ רישא מיירי לב"נ ואינו נהרג בעוף וסיפא דאין שחיטה מטהרתו היינו לישראל ואתיא כר"י ור"א דנוהג בטמאים אבל הגמ' אזלא למ"ד דמפרכסת מותר לב"נ א"כ אין צריך לדחוק למוקמי' רישא בנכרי ולהוציא המשנה מפשטה דמשמע בישראל מדקתני אינו סופג מ' וא"כ ע"כ אתי כרבנן דאינו נוהג בטמאים וא"כ סיפא דאין שחיטה מטהרתו מיירי לב"נ ומוכח שפיר דנוהג בטמאים בב"נ כן נ"ל:
תוס' ד"ה אלא לאו לבני נח כו' ותימא דתקשי מהך משנה לרב אחא בר יעקב כו' ונראה לומר לפי מה דאמרינן במעילה (דף ט"ז) דלוי סבר דנבילה חל מל טמאה וכתבו התוס' שם דסבר דאפילו למ"ד דאין אחע"א מ"מ נבילה חל ע"ש א"כ לא מוכח מידי די"ל דסיפא מיירי לישראל דאין שחיטה מטהרתו משום נבילה וחייב שתים משום טומאה ונבילה רק דהגמ' אזלא כאן אליבא דרב דהכי קיי"ל דאין איסור נבילה חל על איסור טמאה ושפיר צ"ל דמיירי בב"נ אבל רב אחא אפשר דסבר כלוי ומוקי סיפא בישראל עוד צריך להבין דהיכא מוכח דמיירי לב"נ דהא אף לישראל נ"מ לענין רביעה דכתבו התוס' פ' בהמה המקשה (דף ע"ד ע"ב) ד"ה למעוטי רובעו דמשמע שם דבשחיטת טהורה לאחר שחיטת הרוב אינו חייב הרובעה דלא חשיב כחי ע"ש ושפיר נ"מ דבטמאה אין שחיטה מטהרתו וחשיב כחי לענין רביעה אלא דלא מוכח התם בפירוש מדברי התוס' וי"ל דהתוס' לא כתבו רק דס"ד דדוקא בטמאה אבל לפי האמת אפשר דאפילו בטהורה חשיב כחי לענין רביעה כמו בן פקועה: