אור ברסלב
בית אברהם לנדא חולין › דף מ.

בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

חולין · דף מ.

דף יא.

גמ' הא דאמר להר כו' לכאור' קשה לפמ"ש ע"ז (דף נ"ט א') לא צריכה דתלשינהו גלא דשוב הוה תלוש אם כן אמאי בשוחט לשם ימים לא הוה זבחי מתים הא בימים נתלשים גלים תמיד ואף דנימא דאחר כך שנופלים במים חשובים מחובר מ"מ הא הוה תלוש ולבסוף חברו דלענין ע"ז הוה תלוש כדאיתא ע"ז (דף מ"ז ב') ולכאורה היה נראה לומר דמכאן סייעתא לדברי הרמב"ם (פ"ח מעכו"ם ה"ב) דאבני הר שנדלדלו מותר והקשו עליו דהא בגמ' מספקא כמאן הלכתא ולפי הנ"ל ניחא דמכאן מוכח דימים חשובים מחובר אף דאיכא גלים שנתלשים אלא ע"כ מוכח דאבני הר שנדלדלו מותרים וגלים הנתלשים מאליהם חשיב כמו אבני הר שנדלדלו כדאית' ע"ז (דף נ"ט א') אלא באמת לדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' שחיטה) דמפרש דמתניתין מיירי בשוחט לדברי הבאי וכיון שאין דרך לעשות אלו הדברים ע"ז לא מיתסר בהנאה כמ"ש הר"ן א"כ ניחא ואפי' לפי שיטת רש"י ותוס' כאן דטעמא משום דתקרובות מחובר לא נאסר ע"כ הכא טעמא אחריני אית ביה דאי לאו הכי אמאי לא מקשה הגמר' ממתניתין על המ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורים דאמאי במתניתין לא הוה זבחי מתים דהא איכא גלים הנתלשים ואפילו למ"ד דאבני הר שנדלדלו מותר נמי לא אתי שפיר דהא מבואר בע"ז דטעמא דמ"ד (דאבני] הר מותרים דאתי במה הצד מהר וב"ח וא"כ ודאי דתקרובת אבני הר שנדלדלו אסור דלא עדיף מב"ח דתקרובתו אסור. ולכן נראה לומר כיון דהגלים מעורבים אחר כך במים והעיקר מים הוא מחובר לא נחשב כלל לתלוש דמסתמא עבודתו לעיקר המים שהוא מחובר הוא והגלים הנתלשים בטילים ובע"ז מיירי דהשתחוה לגל שנתלש בעצמו משא"כ המשתחוה לים מסתמא דעתו על עיקר הים שהוא מחובר ולכך לא הוה זבחי מתים אליב' דכו"ע:

שם רש"י ד"ה דומיא דמיכאל כו' וב"ח אע"ג דלא מיתסרי משום עכו"ם וכו' וקשה בעיני מאוד להבין לפי שיטת רש"י ותוספ' כאן דתקרובות הר מותר ובתקרובות בע"ח אסור מהא דאמרינן בע"ז (דף מ"ו) גבי אבני הר שנדלדלו דאתי במה הצד מהר וב"ח במה הצד דאין בהם תפיסת אדם ואיך אפשר לומר דהטעם בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת ידי אדם והא חזינן דהר קיל טפי דאפי' התקרובות מותר ובב"ח אסור התקרובות וע"כ צ"ל דמחובר קיל טפי דלא איקרי אלהות ואם כן איך אפשר ללמוד במה הצד דהא אין הטעם שוה בשניהם דהא ב"ח תקרובותו ומשמשי' אסורים ובמחובר מותר וע"כ דמחובר עדיף מב"ח ואם כן אין הטעם שוה בשניהם מחמת שאין בהם תפיסת אדם רק טעמא אחרינא מחמת מחובר משא"כ בב"ח ואיך יליף התם דברים שאין בהם תפיסת אדם במה הצד מהר וב"ח הא בהר לאו טעמא משום תפיסת אדם רק משום מחובר ולכך עדיף מב"ח דאפילו תקרובתו מותר וצ"ע כעת:

רש"י ד"ה דאמר לשם הר הר אינו נעשה עכו"ם כו' ומיהו פסולא מלאכול משום דדמיא לשחיטת עכו"ם כו'. ולכאורה לפי מה שכתב הבדק הבית בשם הרמב"ן (בית ראשון שער ד') דשחיטת מומר לע"ז אינו נבלה ואינו כנכרי רק באכילה אסור ע"ש וכן מצאתי בתוס' סנהדרין (דף ס"א א') ד"ה ר"ל אמר כו' שכתבו כן לחד תירוצא ולהך שיטה אמרינן דאף באותה שחיטה נפסלה משום מומר ובשוחט בשבת מיירי בצנעה עיין בדברי בדק הבית הנ"ל. א"כ בפשיטות י"ל הכא דמה שאסור באכילה הוא משום שחיטת מומר דהא אף להר הוה מומר לע"ז דהא עובדי' בסייף רק דלפ"ז תקשה משנים אוחזין בסכין ושוחטין דסיפא דמתניתין דשחיטתו פסולה דאי אמרינן דלא מחמת מחשבת שחיטה הוא רק מחמת שחיטת מומר דאסור באכילה אם כן הוי כמו נכרי וישראל ששחטו דכשר לפי שיטת ים של שלמה בחולין עיין ביו"ד (סי' ב') בש"ך (ס"ק ל') אבל לפי שיטת רש"י דפסולה מחמת דמחלפא בשחיטת תקרובות עכו"ם אם כן מחמת המחשבה נפסלה שפיר לא מהני שנים שוחטים ודמי לשוחט לשם דבר הנידר ונידב דפסול אף בשנים שוחטים ואחד מהם לשם דבר הנידר כדאית' במשנה (דף מ"א ב'). ואפשר לומר דהרמב"ן אינו סובר כהג"א בשחיטת נכרי וישראל וסובר דפסולה אלא דלפ"ז לא הוה מקשה הגמ' לקמן ממתניתין דשנים אוחזין בסכין על מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלמא במתניתין טעמא משום דהוה כמו שחיטת מומר דאף באותו שחיטה נעשה מומר לפי דברי הרמב"ן הנ"ל כמבואר לעיל ולהכי פסולה ואסורה באכילה ואינו ענין כלל לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא ע"כ צ"ל דגם הרמב"ן אזיל בשיטת הג"א דשחיטת נכרי וישראל כשר וא"כ ע"כ במתני' הטעם משום דמחשבתו אוסר ושפיר מקשה הגמ' הא אין אדם אוסר דבר דשאינו שלו וא"כ מוכח כפירש"י דהטעם במתניתין משום דמיחלפא בתקרובות עכו"ם כנ"ל:

מה שכתבתי לעיל דמדברי התוס' בסנהדרין נמי מוכח דאינו שחיטת מומר נבילה רק באכילה אסור כשיטת הרמב"ן כאשר עיינתי עוד הפעם בדברי התוס' הנ"ל אינו מבואר בהדיא ויש לדחות ולומר דאף דכתבו התוס' באכילה אסור ה"ה דהוה נבילה רק בהנאה מותר מכיון דלא חשיב לר"ל תקרובות עכו"ם אלא דאף אם נימא כן מכל מקום צריך לומר דתוס' אזלי בשיטת הרמב"ן כיון דלהך תירוצא באותו הפעם נמי מיחשב שחיטת מומר אם כן קשה מהא דאותו ואת בנו בשוחט לע"ז דחשיב שחיטה שאינה ראוי' ואמאי והא לא חשיב שחיטה כלל רק כנוחר ועוקר וע"כ צ"ל דאינו נבילה רק באכילה אסור:

ולכאורה יש להקשות על הא דמקשה ב"ק (ע"א ב') ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אוסרה ע"ש דלמא מיירי בשחט לשם דבר מחובר דאינו אסור בהנאה ומ"מ מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כיון דבאכילה אסורה כמו מעשה שבת דמיקרי שחיטה שאינה ראוי' מחמת איסור אכילה ונראה כיון דלרש"י מה שאסור באכילה הוא מדרבנן כמו בשוחט לשם עולה דמיחלפא ושם בב"ק מוכח דמה שאסור רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראוי' דפריך שם למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן כו' ואם כן לא מצי מיירי בשוחט לשם מחובר ואתי שפיר:

תוס' ד"ה הא דאמר להר כו' היינו משום דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון כו' דברי התוס' בזה סותרים למ"ש במס' ע"ז (דף נ"ב א') ד"ה תנהו ענין לכלים שם כתבו בהדיא דאדרבא מכאן מוכח דמשמשי הר אסור ודוק' תקרובות מותר וגם דברי התוספ' דהכא קשה מאוד להולמן דלפי פירושם הא דאמרינן בכלים שנשתמשו לע"ז היינו לע"ז תלוש ולא מחובר אם כן למה אמרינן בע"ז אם אינו ענין למקומות תנהו ענין לכלים שנשתמשו בהם לע"ז ולהוציא הפסוק מפשטי' בתרתי ולומר דקאי על כלים שנשתמשו לתלוש ויותר הוה לאוקמי' באם אינו ענין למחובר תנהו על ע"ז עצמה של תלוש. משא"כ לפי מ"ש התוס' בע"ז דמשמשי הר אסור אתי שפיר דלא בעי לאוקמי' על תלוש לאפוקי קרא ממשמעותי' לגמרי דהא מקומות כתיב ולכך מוקי להקרא דקאי על כלים של משמשי המקומות המחוברין דהם אסורים והנה לר"ע דהלכתא כוותי' ניחא מה שהקשיתי דלכך מוקי קרא במשמשי ע"ז דהא כתיב אשר עבדו וע"ז של נכרי אסורה מיד כדאיתא שם בגמ' משא"כ לר"י הוה מצי לאוקמי' בע"ז עצמה דהוא תלוש ולמה ליה לאוקמי' במשמשי ע"ז של תלוש דמפיק לקרא בתרתי:

ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ב ב') ד"ה דאי ס"ד כו' שרצו לומר דתקרובות ע"ז אינה אסור בהנאה אלא מדרבנן ורק באכילה אסור מה"ת ע"ש ואם נימא כן הוה א"ש מה שמשמשי ונוי' הר אסורים ותקרובתו מותר דמשמשים אסורים מדאורייתא ולכך אפילו ממחובר אסור משא"כ תקרובות דאינו אלא מדרבנן לא אסרו רק בדבר תלוש לא במחובר שעצמו אינו נאסר לא אסרו בתקרובותיו ואתי נמי שפיר מה שתקרובות הר אסור באכילה וא"צ לפרש כמו שפירש רש"י מחמת אתי לאחלופי רק כיון דבאכילה אסור מדאורייתא אם כן גם ממחובר אסור דלא עדיף ממשמשי הר דאסור מחמת שאסורין איסור תורה אלא שדעת הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ב) שגם תקרובות אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה עליו דלא כדברי תוס' הנ"ל ומה שכתבו התוס' בבבא קמא דבאכילה אסור מדאורייתא ע"ש דהא קרי ליה שחיטה שאינה ראויה ובאיסור דרבנן לא הוה שחיטה שאינו ראויה כמו דאמרינן במעשה שבת וכן הקשו תוס' בב"ק (דף ע"א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן כו' דהא קתני חולין בעזרה דהוי שחיטה שאינה ראוי' ובחולין בעזרה לאו דאוריית' אליבא דר"י נראה לתרץ דהא צריך להבין אמאי קרי איסור דרבנן שחיטה ראויה דהא מכל מקום אסור מדרבנן ונראה ע"פ מ"ש הר"ן בשם הרשב"א יבמות (דף קי"ד) דאיסורי דרבנן שרי להאכיל בידים לקטן אם כן שפיר הוה שחיטה ראויה דהא בשחיטה אהני דשרי להאכיל בידים לקטנים משא"כ בלא שחיטה דהוה איסור תורה ואסור לספות איסורא לקטנים בידים:

ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' מחולין שנשחטו בעזרה דהוה דרבנן וקרי ליה שחיטה שאינו ראויה דהא לפי מה שנתבאר דטעמא דאיסור דרבנן הוה שחיטה ראויה מחמת דשרי להאכיל לקטנים דהא הנא' חשיבא ולא עדיף מנתינה לנכרי דאסור באיסורי הנאה דרבנן ואם כן שפיר חשיבא שחיטה שאינה ראוי' אף דהוא רק איסור דרבנן:

ובזה מיושב בב"ק (ע"א) מה שהביא שם הגמרא טעמא דר"י הסנדלר דהא אינו מקומו שם כלל ולא צריך אלא לומר דסבר כר"י הסנדלר ולמה הביא טעמא מקרא ולפי הנ"ל ניחא דהגמרא בעי להקשות למ"ד מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי הוה אמרינן דר"י הסנדלר סבר דמעשה שבת אסורים אף בהנאה א"כ לא הוה קשה מידי דהא מכל מקום מיקרי שחיטה שאינה ראוי' כמו חולין נשחטו בעזרה כנ"ל. ולכך הקדים הגמר' דר"י יליף מקרא דמעשה שבת אסורים רק באכילה א"כ שפיר מקשה למ"ד דרבנן אמאי פטרי הא מיקרי שחיטה ראוי' מחמת דמותר להאכיל לקטנים כנ"ל:

תוס' ד"ה רבוצה לפני עכו"ם פי' בקונטרס לא מיבעיא כו' ואינו נראה דכי הגביה כו'. ונראה ליישב שיטת רש"י ובודאי בהגבהה לחודא לא הוה שלו רק לענין אונסין רק הכא אם שחט בהמת חבירו קני לה בשינוי מעשה וא"כ הוה שלו ויכול לאסור אותה דהאיסור והקנין באים כאחד משא"כ בלא הגבהה דלא קני לה בתורת גזילה רק כמזיק בעלמא חשיב דלא קני בשינוי כדאמרינן ב"ק (דף י"א) שמין לניזק דלא קני בשינוי. ואף שכתבו התוס' ב"ק (דף ע"א) ד"ה איסורי הנאה דבשחיטה פורתא לא חשיב שינוי מעשה והכא מיירי דשחט רק סימן אחד י"ל דבודאי בשחיטה כשירה לא חשיב שינוי עד גמר שחיטה דהא עדיין ב"ח מיקרי עד גמר שחיטה לא חשיב שינוי אבל בניקב הוושט מעט בודאי חשיב שינוי דהא בגיטין (נ"ג) מוכח דהיזק ניכר חשיב שינוי ובניקב הוושט וודאי מיקרי היזק הניכר ובודאי אם עשה היזק לבהמת חבירו שעשה נקב בוושט מיקרי היזק הניכר דהא אף באדם כהא"ג חייב מיתה ואם כן בבהמה ודאי מיקרי היזק הניכר וכמ"ש הרמב"ן בדינא דגרמי דטבח אומן שקלקל מיקרי היזק ניכר דכמאן דקטלה דמי ולא דמי לשחיטה פורתא דלא חשיב שינוי דהתם לא נאסרה על ידי השחיטה פורתא לא חשיב שינוי משא"כ היכא שעשה נקב בוושט שלא בדרך שחיטה מיקרי היזק הניכר כנ"ל. וא"כ מיחשב שינוי כדמוכח בגיטין (דף נ"ג) דהיזק הניכר חשיב שינוי. והר"ן כתב דאף למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מכל מקום באכילה אסור ע"ש ולפ"ז דאין תורת שחיטה עליו להתירה באכילה אם כן אף שחיטה פורתא חשיב שינוי ושפיר כתב רש"י דאם הגביהה דחשיב גזלן וקני בשינוי דיכול לאסור משא"כ במנסך דאי אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו שרי היין לגמרי אף בשתיי' והדר למרי' שפיר פריך דאמאי אסור דהגבהה לא מהניא רק להתחייב באונסין לא שיהא שלו כנ"ל: עוד אפשר לתרץ לפי מה דאיתא סנהדרין (דף ע"ב) והאלקים אמר רב אפי' בנטל דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא דברשותיה קאי ע"ש א"כ הוה בעי הגמ' למימר דאף גזלן קני הדבר רק שמחויב להחזיר אח"כ מדין מצות השבה אבל במחתרת פטור להחזיר דהא בשעת נטילה לא חלה עליו מצות השבה מחמת דקלב"מ ע"ש בסוגי' ובדברי הרז"ה על הסוגיא ואם כן לכאורה לפי זה דאמרינן דגם גזלן קני הדבר מיקרי שלו ושפיר יכול לאסור אלא דזה ליתא דנהי דאמרינן דקני מכל מקום באם הגזילה בעין מחויב להחזיר אותה וא"כ היאך יכול לאסור דלא גרע מאם הוא משועבד דאינו יכול למכרו ולהקדישו והב"ח מוציא מיד ההקדש וא"כ ה"נ אף לפי דברי רב דגם גזלן קני להגזילה רק שרייא עלי' מצות השבה מכל מקום כיון שהדבר משועבד להנגזל להחזיר לו היאך יכול לאסרו והא אם מכרו הנגזל מוציא מיד הלוקח וה"נ אם הקדישו ואף דקיי"ל דהקדש הגוף מפקיע מידי שיעבוד ואיסורי הנאה נמי מפקיעין כמו דמוכח ביבמות גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא וכ"כ התוס' בהדיא בגיטין (דף מ' ב') מכל מקום הא כתבו התוס' שם דדוקא לרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה הוא דמפקיע קדושת הגוף מידי שיעבוד משא"כ לאביי דסבר למפרע הוא גובה א"כ אין הקדש מפקיע שיעבוד וטעמא דרבא דסבר מכאן ולהבא הוא גובה מחמת דמצי לסלוקי בזוזי כמבואר פסחים (דף ל"א) אבל בגזילה שאם הוא בעין אינו יכול לסלקו במעות א"כ אף רבא מודה דלמפרע הוא גובה וא"כ ניחא הא דאמרינן בגזל דהגזלן אינו יכול להקדיש דאף לפי סברת רבא דגזלן קני להגזילה רק חיוב השבה עליו מכל מקום אינו יכול להקדיש ולהפקיע השיעבוד של חבירו דהא בגזילה דאינה יכול לסלקו במעות שפיר אמרינן למפרע הוא גובה ולמ"ד למפרע גובה אין הקדש מפקיע מידי שיעבוד כמ"ש התוס' בגיטין מה שאין כן הכא דבודאי בגמר שחיטה קני לה בשינוי דהוה שינוי גמור וכיון דאח"כ קני לה לא שייך למפרע הוא גובה דהא לא בא לידי גוביינא כמ"ש התוספת פסחים (דף ל"א ב') ד"ה אלא הב"ע כו' וא"כ שפיר חל האיסור מעיקרא דהא קני להגזילה ואח"כ לא בא לידי גובנייא ולא שייך למפרע הוא גובה מה שא"כ בהקדש ולא נשתנה אח"כ אינו קדוש דההקדש אינו יכול להפקיע השיעבוד של הנגזל וכ"ע מודים דלמפרע הוא גובה מחמת שאין יכול לסלקו בזוזי כנ"ל: והא דמשמע בבא קמא (דף ס"ו) דאף אם נשתנה אחר כך הגזילה לא חל ההקדש דמעיקרא עיין שם גבי קרבנו ולא הגזול אלימא לפני יאוש מי קדוש כו' ומה מקשה הא בהקריבו אח"כ א"כ לא בא לידי גוביינא ושפיר חל ההקדש אלא לזה י"ל דודאי לפי מה דמסיק בסנהדרין דנטל מחויב להחזיר דלא אוקמי' רחמנא ברשותיה רק לחיוב אונסין אם כן ההקדש לא חל כלל דלא היה שלו בעת ההקדש אבל לפי מה דסבר רב דגם נטל פטור דגם גזלן קני להגזילה רק דתורת השבה עלי' אם כן שפיר י"ל דאם נשתנה אח"כ ולא בא לידי גוביינא שפיר חל ההקדש דהא הדבר הוא שלו רק שמשועבד להנגזל וההקדש מפקיע מידי שיעבוד היכא שלא בא לידי גוביינא דלא שייך למפרע גובה כנ"ל. אבל במנסך דלא נשתנה שפיר מקשה הגמ' דלא יאסר דש"ש דהא אכתי שיעבוד הנגזל עלי' וכאשר יחזיר היין לו א"כ למפרע הוא גובה ולא חל עלי' האיסור תקרובות ושפיר פירש רש"י אליבא דר"ה דהוא תלמיד רב כדאמרינן שבת (קכ"ח) ובודאי כרב ס"ל דאפי' נטל ושפיר מיקרי שלו כנ"ל דהא דאמר אפי' שחט בה סי' אחד היינו שאח"כ גמר השחיטה שלא לשם ע"ז אבל מ"מ אח"כ גמר השחיטה וכיון דקני אח"כ לא שייך למפרע הוא גובה ושפיר חל האיסור מעיקרא דהא שלו היה:

תוס' ד"ה לפני עכו"ם אין לפרש דוקא לפני עכו"ם כו' ועוד דמה פריך בסמוך אשחוטי חוץ לא מחייב כו', ונראה דהנה צריך להבין אמאי בשחט סימן אחד אסרה משום תקרובות ואף בחתיכת מעט מקנה נאסר דלא כט"ז (בסימן ב' סקי"ד) שכתב דבעי דוקא מעשה טריפה וכבר השיגו עליו מסוגיא זו ע"ש בדבריהם ולכאורה אמאי נאסר בחתיכת מעט סימן אפילו במעשה טריפה והא מבואר בע"ז (דף נ"א א') דבעי דוקא כעין פנים ובפנים הוה דוקא בשחיטת שני סימנים ואפילו לפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה טה מתחלה ועד סוף מ"מ בעי דוקא שיגמור השחיטה ואז הוה שחיטה מתחלתה למפרע משא"כ בלא גמר אח"כ השחיטה כדאמרינן לעיל (דף ל') נתקלקלה בשחיטה קאמרת ואפי' לפי שיטת הפוסקים בשחט לה חגב חייב משום דצוארו דומה לבהמה ועדיף משבירת מקל דבעי דוקא דרכו בקשקוש ע"ש בר"ן ע"ז (דף הנ"ל) וביו"ד (סימן קל"ט) מכל מקום בעי דוקא דלהוי דומיא דזביחה ושבירת מקל דמי לזביחה ששובר צואר הבהמה וכן בשחיטת חגב דמי לזביחה משא"כ אם עשה בה מעשה כל דהוא כמו שחט ממיעוט קנה דהבהמה חיה כמו מקודם לא דמי כלל לזביחה וגבי מקל למ"ד שבר חייב ודאי דוקא שבר אבל לא אם חתך בו מעט לשם ע"ז דזה לא הוה דומיא דפנים שהבהמה נשתנית ע"י הזביחה:

ולכן נראה לומר דמזה ראיה לשיטת הרא"ש בע"ז (דף נ"א ב') דדברים שכיוצא בהם קרב ע"ג המזבח והקריבו לפני ע"ז לשם דורן אף שלא עשה ממנו הקטרה או עבודה כעין פנים נאסר וכן הוא לפסק הלכה ביו"ד (סימן קל"ט) וזה דלא כשיטת הר"ן בע"ז שם בסוגיא הנ"ל דלא נאסר רק אם הקטיר ממנה קצת והנשאר מיקרי שיריים דדמי לפנים ובענין אחר לא נאסר רק אם עשה כעין זריקה המשתברת ע"ש בדברי הר"ן ואנן לא קיי"ל כוותי' רק כשיטת הרא"ש וא"כ אתי שפיר הכא דודאי כל דבר מה שנותן לפני' לשם דורן הראוי לפנים נעשה תקרובות ואף שלא עשה כעין פנים רק בעינן שיהי' ראוי לפנים ולהכי אפשר דבבהמה בעלת מום אינה נעשה תקרובות משום דאינה ראויה לפנים משא"כ בבהמה שלמה דראוי לפנים אף אם לא עשה עמה עבודה כעין פנים מיתסרא לשיטת הרא"ש דהנחה לשם דורון אסור בדבר הראוי למזבח רק אם אינו עושה מעשה כלל רק מניח בהמה שלימה לתקרובות אינה נאסר מחמת דהוא ב"ח וכשם שאינו נאסר מחמת ע"ז מכש"כ שאינ' נאסר מחמת תקרובו' אבל אם עשה בה מעשה קצת דאז מהני לאסור ב"ח כמו דעשיית מעשה מהני לאסור מחובר שפיר נאסר מטעם תקרובות אף דלא עשה כעין עבודת פנים דחתיכה מועטת בודאי לא חשיב כעין פנים כנ"ל מכל מקום לא עדיף מאם הניחה לשם דורון ולא עשה כלל מעבודת [פנים] מכל מקום נאסר מטעם תקרובות בדבר הראוי למזבח:

ולפ"ז נראה לומר כיון דלאו מטעם זביחה נאסר רק מטעם תקרובות דחשיב כמו הניח לפניו לשם דורון אם כן בעי דוקא לפני ע"ז דבלא לפניה לא חשיב תקרובות כלל ובהדיא שנינו ע"ז (דף ס"ט) בשר הנכנס מותר וכ"ה להדי' ברא"ש (דף נ"א) דמשם מייתי ראיה דלא בעי שיעשה כעין פנים רק בתקרובו' לבד שהניח לפני' לשם דורון נאסר משמע דוקא דבעי הנחה לפני' אבל אם אמר בביתו שיהי' זאת תקרובות לע"ז משמע דאינו נאסר דאין הקדש לע"ז כמבואר ע"ז (דף מ"ד ב') ואם כן מתורץ קושיית התוס' דלכך נקיט לפני ע"ז כיון דמיירי במעשה כל דהוא דאינו שייך לאסור מחמת עבודת פנים דהא חתיכ' כל דהוא לא דמי לפנים ורק משום דורן אסור לכך בעי שיהי' לפני ע"ז כנ"ל. דשלא לפני' לא מיקרי תקרובות ודורן כמבואר ביו"ד (סי' קל"ט) אבל בניסוך יין שעש' כעין עבודת פנים וחייב מיתה כמבואר סנהדרין (דף ס' ב') חשיב תקרובות אף שלא בפני' כמו זביחה גמורה דאף שלא בפני ע"ז חייב וחשיב זבחי מתים ונסך ילפינן מדהוקש לזבח מקרא דאשר חלב זבחימו כו' כדאיתא ע"ז (כ"ט ב') אבל באם לא עשה כעין פנים רק הניח לפני' לשם דורן אפילו לשיטת הרא"ש דנאסר וחשיב תקרובות מכל מקום בודאי לא חשיב עבודה להתחייב עליו מיתה ובפירוש קיי"ל בסנהדרין (דף ס' ב') דאינו חייב בשלא כדרכה רק על עבוד פנים דהיינו זיבוח וקיטור וניסוך ודורן בכלל מנסך אבל לא על עבודות אחרות מה שאינו לשם ואם הניח בשר לפני ע"ז בלא קיטור בודאי דאינו חייב מיתה רק תקרובות לאסור מיקרי לפי שיטת הרא"ש הנ"ל לכך בעינן לפני ע"ז כנ"ל אבל התם דמיירי בגמר אחר כך השחיטה דבלאו הכי לא מחייב משום שחוטי חוץ ואנן קיי"ל דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ בגמר אח"כ השחיטה נאסר משום תקרובות למפרע מתחלת השחיטה כיון דכעין פנים הוא ובשוחט לא בעינן לפניו כנ"ל שפיר מקשה דאשחוטי חוץ לא לחייב כיון דאינו ראוי לפתח אוהל מועד מחמת איסור ע"ז ובשחוטי חוץ אהכי חייב רחמנא משא"כ כשנתערב פסול אחר כמ"ש התוס' ב"ק (דף ע"ב) ד"ה דאי ישנה כו' ובתוספת שם ד"ה כי קא מחייב כו':

גמ' איתבי' ר"נ לרב הונא השוחט כו' לכאורה הוה מצי לאוקמי' בשוחט לשם מחובר דלא נעשה תקרובת ע"ז כדלעיל בשוחט להר אבל חטאת מ"מ חייב דהא עובדי הר בסייף ולשיטת הרמב"ם (פ"ב משחיטה) דלעיל מיירי דוקא בשוחט לדברי הבאי ואינו מתכווין וע"ז ניחא דהכא בע"כ מיירי בכוונתו לע"ז ממש מדחייב חטאת והנה מה דפריך בשחט פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא הנה מדברי רש"י כאן קצת משמע דהקושיא הוא משום דפקע שם קדשים על ידי שחיטת סימן אחד לע"ז וכן כתבו התוספ' בהדיא בב"ק (דף ע"א ב') ד"ה איסורי הנאה דהקושיא משום דאינו ראוי לפתח אוהל מועד ע"ש: וקצת יש לפקפק ע"ז דאם איתא דשם שחיטה עליה אף לבתר איסורא רק דאינו ראוי לפתח אוהל מועד אמאי לא נימא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון דלבסוף היה שחיטה רק דפקע שם קדשים אבל מ"מ שחיטה מיחשיב ומ"ש באם שחט סימן השני בפנים או בשעת שחיטת השני הוא חולין נמי נימא דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דאינו דומה לאם לא שחט רק סימן אחד דפטור דהאי לאו שחיטה היא לאיחיובי משום שחוטי חוץ רק כנוחר ומעקר אבל בגמר השחיט' אח"כ איגלאי מלתא דבתחלה נמי שחיטה הוה באמת דהתוספ' לשיטתייהו לעיל (דף ל) ד"ה אירע פסול דלאו דוקא נתנבלה אח"כ אלא דכל פסול דאירע לה באמצע שחיטה אמרינן אגלאי מלתא דלאו שחיטה היא ניחא דהא מ"מ איפסלה באמצע שחיטה מחמת איסור ע"ז ואינו ראוי לפתח אוהל מועד ובכל שחוטי חוץ דמחייב ולא אמרינן דהא מתחלת שחיטה לא חזיא לפתח אוהל מועד צ"ל דבהכי חייב רחמנא כמ"ש התוס' להדיא ב"ק (ע"ב א') ד"ה דאי ישנה ע"ש והיינו דוקא כשאין פסול אחר עמו אבל הכא יש ג"כ הפסול מטעם ע"ז. אבל לפי שיטת רש"י לעיל (דף ל') דדוקא בנתנבלה אמרינן אגלאי מלתא למפרע דלא היה שחיטה ואם כן אין לומר דהכא הקושיא מטעם שאינו ראוי לפתח אוהל מועד דמה בכך הא מ"מ כיון דשם שחיטה עליה אף לבתר איסור' אף דנימא דפקע שם קדשים מינה אח"כ מ"מ שחיטה מיקרי וא"כ איגלאי מלתא דגם מתחלה היה שחיטה ואמאי לא יהיה חייב על תחלת השחיטה דהא אז היה קדשים ולכך נראה לומר לשיטת רש"י צריך לומר דהקושיית גמרא הוא דלאו שחיטה היא כלל דהא קיי"ל באתרוג של אשירה אינו יוצא משום דלשריפה קאי מיכתת שיעורי' וכן קורה של אשירה פסול מטעם זה עיין באו"ח (סימן שס"ג סעיף ט"ז) כיון דשיעורה טפח וכתותי' מיכתת שיעורי' אם כן ה"נ כיון דמתחילת שחיטה נעשה תקרובות ע"ז ולשריפה קאי כדין כל תקרובות ע"ז ומיחשבי הבהמה והסימנים כשרופים דהא בעי נמי שיעור רוב שני סימנים והשיעור ככתות דמי וא"כ אין עליו תורת שחיט' אח"כ כלל ומדוקדק שפיר לשון הגמ' מחתך בעפר בעלמא דאלו לפי שיטת התוס' הוה לי' למימר מחתך בחולין הוא אבל לפי מה שכתבתי ניחא דכוונת הגמ' דאין עליו אח"כ שם שחיטה כלל מחמת דכתותי מיכתת שיעורי' והוה כשרוף ועפר ושפיר מקשה אמאי ליחייב דנהי דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו דוקא באם היה גמר שחיטה אח"כ אבל לא הכא לא היה אח"כ כלל גמר שחיטה ודמי לשחט רק סימן אחד דאינו חייב משום ש"ח כיון דאין עליו שם שחיטה כלל:

ולפמ"ש צ"ל בהא דאמרינן לקמן פרק אותו ואת בנו דשחיטה לע"ז מיקרי שחיטה שאינה ראוי' מיירי ג"כ באומר בגמר זביחה הוא עובדה דבלאו הכי גם חכמים מודים דלאו שחיטה היא כלל כיון דמתחלה נאסר מטעם תקרובות הוה אח"כ מחתך בעפר ולאו שחיטה כלל ומטמא במשא מדאורייתא כדין נבלה כיון דלא היה אח"כ גמר שחיטה מחמת דכתותי מכתת שיעורי' אלא צ"ל דמיירי בעובד בגמר זביחה. משא"כ לפי' תוספ' מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד דין זה אינו מוכרח דדוקא הכא חשיב מחתך בעפר מחמת דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכשיטתם לעיל דאף לא נתנבלה רק אירע פסול אחר באמצע שחיטה אינו חשיב שחיטה לאיחיובי משום ש"ח אבל מ"מ י"ל דהוה שחיטה לטהרה מידי נבילה אף דנאסר בהנאה והא דלא אסרינן באמת מטעם כיתותי מיכתת שיעורו י"ל כיון דגוף הסימנים לא בעי שיעור חשוב רק אפילו הם קטנים מאוד כשרים הם לעשות שחיטה לא שייך לומר מיכתת שיעורי' ודמי ללחי עיין באו"ח (שס"ג סעיף ח') שהטעם דלא בעי אלא שיעור זוטא לא אמרינן כמ"ש וא"כ אפשר דגבי סימנין נמי אמרינן כן: שם ע"ב גמ' אי הכי מאי אריא חטאת לישמעינן זבח כו' קשיא לי דילמא אתי הברייתא כר"מ דאית ליה בקידושין (נ"ג) דהקדש אפילו במזיד מתחלל ולר"מ אף בשלמים דאין בהם מעילה מ"מ מתחלל כמבואר פסחים (דף כ"ו ב') בהדיא ומוכח חולין (דף ל' א') דשחיטה הוה מום לפדות על ידו ואף שחיטה פורתא הוה מום כדמוכח שם דאי לאו הכי לא משני מידי וא"כ י"ל דהברייתא אתי כר"מ דאף במזיד מתחלל וא"כ לא מצי למינקט זבח דאינו חייב משום שחוטי חוץ דמיד דשחט בה פורתא לשם ע"ז מעל ויצא לחולין דאף דקיי"ל דהקדש קדושת הגוף אינו יוצא במעילה לחולין ויש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת כמבואר מעילה (י"ט ב') היינו טעמא משום דקדוה"ג אינו יוצא בפדיון ולכך יש מועל אחר מועל משא"כ בשחט בה פורתא דחזי לפדות וא"כ דמהני פדיון א"כ בשחט פורתא לע"ז ועשה תקרובות מיד מעל ויצא לחולין ואף אם נימא דמיירי שהי' מזיד וידע שהוא הקדש רק שוגג על שחוטי חוץ שסבר שמותר לשחוט בחוץ מ"מ לר"מ גם במזיד מתחלל וא"כ לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא כבר נפיק לחולין ולכך נקיט בעוף בחצי קנה פגום דלא יצא לחולין בגמר שחיטה דאז לא מהני פדיון דהוה כשחיטה ואינו בהעמדה והערכה וגם בעופות לא מהני פדיון שאין פדיון אלא בבהמה כדאיתא מנחות (דף ק' ב') במתניתין ע"ש ועיין ב"ק (דף ע"ו א') תוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה ע"ש שכתבו דבגמר שחיטה אינו ראוי לפדיי' אפי' בהמה:

ונראה לפמ"ש התוס' ב"ק (דף צ"ט) דדוקא באחר שהתכווין להוציא מידי הקדש הוא דאין מועל אחר מועל אבל בגזבר שהוא ת"י יש מועל אחר מועל א"כ ה"נ כיון דמיירי שבעלים של החטאת שחט אותו כדאמרינן כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי א"כ לא נפיק לחולין ולא מעל אלא לפי טובת הנאה שבו ובהמותר נשאר הקדש ואינו יכול לאסור דבר שאינו שלו. ובהכי ניחא מה דקשיא לכאורה על מה דמשני הגמ' דלכך לא נקיט זבח כיון דקניא לכפרה כדידי' דמי ואמאי לא נקיט זבח באם אחר שחט דודאי אינו יכול לאסור כיון דהקרבן לאו שלו הוא ולפי הנ"ל א"ש דבאחר א"כ נפיק לחולין תיכף בשחט פורתא דהוה כמו נתנו לחברו שלא מעל אלא הראשון וא"כ אח"כ נאסר כיון דנפיק לחולין דידי' הוא וחשיב שוב מחתך בעפר כנ"ל:

שם גמ' הב"ע כגון שהי' חצי קנה פגום עיין חולין (דף ל') בתוס' ד"ה כגון ששחט שכתבו דלא כרש"י דמיירי בעוף רק אפילו בבהמה מחייב כיון דהוה שחיטה בעוף ע"ש ולכאורה יש להקשות על דבריהם מהא דמקשה שם בסוגיא דאי אמרת אינה לשחיטה אלא לבסוף כיון דשחט בה פורתא אידחא לה מפסח אידך כי שחיט שלמים קא שחיט הא כמו דאמרינן לענין שחוטי חוץ דמחייב אסימן אחד כמו כן ראוי לומר בכל הפסולין שיפסלו בשחיטת סימן אחד אפילו למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף דשחיטת סימן אחד מיקרי שחיטה בקדשים הואיל ומהני בחטאת עוף וא"כ אם שחט סימן א' לשם פסח מיפסל אליבא דכו"ע וא"כ מה מקשה דילמא מיירי ששחט הקנה קודם ועד שמגיע לרובו לא אידחי מפסח דהא אכתי אינה טריפה וראוי להשהותו על פסח שני וא"כ בהשלים אח"כ לרוב שפיר נפסל משום שחיטת פסח דהא בסימן אחד מקרי לשיטת התוס' שחיטה אליבא דכ"ע הואיל וחשיב שחיטה גבי עו וצ"ל דמ"מ אינו ראוי מחמת דחשיב מום דאף שחיטת חצי קנה מיקרי מום ולא עדיף מחתיכות עוף הצוואר שכתבו התוס' חולין (כ"ח ב') בד"ה אתא כי קא ממסמס כו' דהוה מום וא"כ אינו ראוי להשהות אותו על פסח שני: ולכן תמוה לי מאד דברי התוס' שהקשו שם מסוגיא זו לשיטתם דאף על בהמה חייב בשחיטת סימן א' דאמאי לא נקיט זבת ובחצי קנס פגום הא מיקרי מום וא"כ אין חייב משום שחוטי חוץ כמבואר זבחים (דף קי"ב ע"א) במתניתין דאף מום עובר שהקריבו בחוץ פטור ולכך נקיט עוף דאין מום פוסל בו רק מחוסר אבר כדאמרינן אין תמות וזכרות בעוף כמבואר תמורה (י"ד) ומנחות (כ"ה) ואין לדחוק ולומר דדוקא חתיכת העור הצוואר חשיב מום משום דהוא בגלוי משא"כ חתיכת חצי קנה דמום אינו פוסל בפנים כדאיתא בכורות (דף ל"ט) וא"כ י"ל דקושיית התוס' הוא דמיירי בידוע שהקנה פגום מבפנים ומבחוץ נתרפא העור דלא חשיב מום מחמת דמום שבפנים לא חשיב אבל זה אינו דמלבד דוחק גדול ומציאות רחוק מ"מ לא אתי שפיר דלרב הונא דעשה בו מעשה דהוא אסרה ואף בחתיכת חצי קנה כמ"ש הש"ך ואחרונים א"כ חזינן דאף בלא מעשה שחיטה כלל נאסר דהא חתיכת חצי קנה לאו כלום הוא אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהא אפילו נפסק כשר ואינו בשחיטה כלל מ"מ נאסר מחמתו כיון דעשה מעשה בגוף הבהמה וא"כ אפי' בחתיכת עור הצוואר לבד חשיב מעשה ונאסר וא"כ אי מיירי דנתרפא אח"כ הצוואר רק הקנה נשאר פגום אכתי תקשה דמדמחתך פורתא בעור הצוואר נאסר ואח"כ מחתך בעפר הוא וא"כ לא משכחת בבהמה כלל אבל בעוף שפיר משכחת לה שעור עם חצי הקנה פתוח דאין מום פוסל בה:

וא"ל דקושיית התוס' דלינקוט עולת העוף כמ"ש רש"י כאן. ז"א דלשיטת התוס' חייב בעוף אפילו בעולה אף על שחיטת סימן אחד לבד כיון דבחולין חשיב שחיטה וא"כ לא הוי משני תוס' מידי אלא ע"כ צ"ל כמ"ש המהרש"א שם דתוס' סוברים כלישנא דרש"י דכל הקושיא דליתני זבח אבל חטאת ועולה כהדדי נינהו וא"כ קשה טובא מה שהקשיתי עליהם דבבהמה לא משכחת כלל חצי קנה פגום דא"כ אינו חייב משום שחוטי חוץ דאינו ראוי לאוה"מ מחמת המום וצ"ע:

ונראה לומר ע"פ מה שהקשו תוס' ב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה שאינה ראוי' דהא אפשר לפדות כיון דהוה מום שחיטה כדמוכח בסוגיא זו לקמן דאמר מדמי פסח מי אידחיא ותירצו דבסוף שחיטה לא הוה מפרכסת כחי' והקשו לר"ש דאית ליה לרבנן דקדשי מזבח לא בעי העו"ה ותירצו דמום לאחר מיתה לא חשיב מום ע"ש. ולכאורה תמוה טובא דהא מסוגיא זו מוכח לקמן דגם התחלת שחיטה מיחשב מום ולכך לא קאי לשלמים דחזיא לדמי פסח ובתחלת שחיטה אכתי הוה כחי ואף דאח"כ נשחט כולו וחשיב כמת מ"מ לר"ל לא בעי העמדה והערכה במום שהי' מחיים. ונראה לומר דודאי אף דתחילת שחיטה חשיב מום מ"מ מה שאמרה תורה דקדוה"ג יצא לפדיון ע"י מום היינו משום שאינו ראוי עוד להקרבה משא"כ בתחלת שחיטה אף ששחט מקצתו בחוץ מ"מ לר"ל דאית ליה בסוגיא זו אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מחייב אמיעוט סימנין בחוץ וה"ה דהקרבן כשר כיון דגמר השחיטה הי' בפנים ושפיר קרינן ושחטו פתת אהל מועד דבתר גמר השחיטה אזלינן וא"כ כל זמן שלא הי' גמר שחיטה אינו ראוי לפדיון אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ורק בגמר השחיטה ואז מיחשב כמתה וא"כ שפיר תירצו התוס' דר"ל מודה במום דלאחר מיתה דלא מהני:

והא דאמרינן לקמן בסוגיא זו מדמי פסח מי אידחא דחזי לפדות בהתחלת השחיטה היינו דשם לפי מה דמסיק דמיירי שהיו הבעלים נדחים לפסח שני וסתמא לפסח קאי רק דמקשה דמתחלת שחיטה דלא חזיא לפסח א"כ לשלמים קאי וע"ז משני שפיר כיון דאינו ראוי לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום דהא אינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמני' הוא וממילא קאי לדמי פסח דדוקא מותר פסח לאחר הפסח קרב שלמים אבל קודם פסח אם נפל בו מום בודאי קאי לדמי פסח והכא כיון דראוי לפסח שני ועומד לפסח א"כ לאחר תחלת שחיטה חשיב מום כיון דאינו ראוי לגמור לשם פסח דלאו זמנו הוא וקאי לדמי פסח משא"כ בשחוטי חוץ אליבא דר"ל דאית ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף ולאחר תחילת שחיטה בחוץ ראוי לגמור בפנים א"כ לא חשיב מום דהא עדיין ראוי לגמור בעזרה וראוי לפתח אהל מועד ולר"י דאית ליה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ בתחלת שחיטה בחוץ אינו ראוי לפתח אהל מועד דבעינן כל השחיטה בפנים והכא הי' מקצת שחיטה בחוץ א"כ הוה מום דראוי לפדיי' מ"מ לא קשיא אליבא דר"י דהא אליבי' בעינן העמדה והערכה אף בקדשי בדק המזבח:

ולפ"ז נראה דחצי קנה פגום לא הוה מום דהא סוף סוף יצטרך לחתוך הקנה בשעת שחיטה ומה לי אם בשעת שחיטה יעשה כן או אם הוא קודם לכן ולא חשיב מום רק דבר שאין צורך לעשות בו אח"כ:

ומה שכתבו התוס' לעיל דלכן לא אפשר להפריד העור ולבדוק הושט משום דחשיב מום נראה לומר דבודאי אם לא יעשה רק חתך קטן בעור הצוואר אי אפשר לבדוק הושט לידע אם לא ניקב וגם אי אפשר לצמצם אח"כ השחיטה שתהי' ממש בחתך הקטן רק דצריך להפריד מעור הרבה לבדוק בכל סביבותיו אם אין שם נקב וע"ז שפיר כתבו דחשיב מום דהא אין צריך להפריד כ"כ מעור בשעת שחיטה וכיון דאפשר בלא זה בשעת שחיטה חשיב מום אבל בחצי קנה פגום מה שנצרך לעשות כן בשעת שחיטה אף אם נעשה מקודם לא חשיב מום והא דאמרינן לקמן דלא אדחיא מדמי פסח מחמת דראוי לפדי' דחשיב מום היינו כמ"ש לעיל משום דאינו ראוי לגמור השחיטה לשם פסח דהוא קודם זמנו ולפ"ז שפיר מקשה התוס' דלינקוט זבח וחצי קנה פגום דלא חשיב מום כנ"ל:

אלא דאכתי קשיא לי טובא לדברי התוס' כאן בסוגיא שכתבו דאף בבהמה כו"ע מודים דחייב על סימן א' בשחוטי חוץ הואיל וחשיב שחיטה בעוף א"כ אכתי תקשה קושיית התוס' בב"ק (דף ע"ו) לר"ל דיועיל פדיי' בקדשים שנשחטו בחוץ דהא תיכף בשחט סימן אחד חשיב מום דהא אינו ראוי לפתח אוהל מועד ובסימן א' אכתי מיחשב העמדה והערכה והוה כמו דנפל בו מום מחיים וא"כ אף שגמר אח"כ השחיטה וחשיב כמתה מאי בכך הא לר"ל קדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה:

תוכן העניינים

בית אברהם לנדא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה