בית אברהם לנדא· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
חולין · דף יא.
גמ' מר ברי' דרבינא אמר אתיא משבירת עצם בפסח כו' עיין רשב"א תורת הבית הארוך (דף ס"ה ב') שהביא ראיה דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא שלא כדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' טומאת מת) מהא דיליף מפסח ופרה אדומ' ע"ש. ושמעתי מקשים דלמא הראי' הוא להיפך דאמאי אמרה תורה ועצם לא תשברו בו נזיל לקולא וניחוש דלמא טריפה הוא ולא שייך גביה איסור שבירת עצמות. וכן גבי פרה אדומה דאסרה תורה לנתחה ומצינו חששא לקולא עיין רש"י שבת (דף קנ"א) חיישינן מחוץ לחומה לנו ע"ש. והנה מפסח אי אפשר לומר כן דאם כן היאך אמרינן דמנח גומרתא עלי' דלפ"ז צ"ל דלא משכחת איסורא דעצם לא תשברו בו רק במנח גומרתי' עלי' ובדיק ליה ואם כן בחל פסח בשבת לא משכחת איסורא כלל דשבירת עצם כיון דלא משכחת לבדוק ע"י גומרתא ולא שייך כתירץ התוס' דהוה מכשירין שדוחין שבת כיון דהקרבן בלא זה כשר לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא. וגם בלא זה אי אפשר לומר כלל דהוכחת הגמרא מהא דאסרה התורה הרבה איסורין ולא אזלינן לקולא לומר דלמא היא טריפה דא"כ הו"ל להוכיח מהא דחייב על שחוטי חוץ וגם על פיגול בשעת שחיטה ואמאי לא אזלינן לקולא לומר דלמא טריפה ואין ראוי לפתח אוהל מועד וכיון דבשעת שחיטה איכא ספיקא ומותר מדאוריית' ולא צריך כלל להוכיח מהא דאסור לנתחה אלא ודאי דכל הוכחת הגמ' דאמאי הקרבן כשר כיון דליכא למבדקי' ושפיר מוכח דאזלי' בספיק' לחומר' מדאוריית': שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' ולמאי דמפרש רבינו חיים כו' אלא ילפינן מפרה אדומה כו'. והנה לכאורה צריך להבין למאי דיליף מרישא של עולה מנלן דעדיף מחזקה וצ"ל דאיכא חזקת חולין דאם היא טריפה הוה הקדש טעות דאינו הקדש או דיש לומר לפמ"ש התוס' לקמן לענין בכורים דחשיב חזקת חולין במעי אמו ע"ש אף דבמעי אמו אפילו בודאי בכור לא קדוש דבפטר רחם תלי רחמנא מכל מקום חשיב חזקה לדברי התוס' ה"נ איכא חזקת פסול לקרבן עד שמונת ימים דהוה מחוסר זמן י"ל דהוא טריפה ופסול גם עתה ושפיר הוה חזקה ומוכח דרובא עדיף מחזקה. ואני תמה על דברי התוס' לקמן גבי פרה שכתבו דאיכא חזקת אינו טריפה דפרה בת שתיים והא איכא חזקת פסול קודם שתי שנים ודמי ממש לחזקת חולין במעי אמו ואין בינהם שום הפרש כלל. ועיין ס' שער המלך (הל' יבום ובפ"ט מטומאת מת) מה שכתב לתרץ בשם הרב מהר"י אשכנזי על קושיית הפר"ח מכוי דחלבו מותר מדאורייתא כמו דמשמע ביומא פרק יוהכ"פ והיינו משום דחלב שליל מותר והוה חזקה במעי אמו כמ"ש התוס' לענין בכורה. ובס' הנ"ל הקשה דאם כן גבי טריפות נמי הוה חזקה במעי אמו ומכח זה הוכיח דדוקא לענין בכורה דאף אם נתנבלה אמו מכל מקום אינו קדוש שייך שפיר חזקת עובר משא"כ לענין טריפות דבעי דווקא שחיטת אמו וכן נמי לענין חלב ע"ש. והנה מה שכתב דחלב שליל מותר מטעם שחיטת (אמו] הוא תמוה דודאי אפיל בהפילה נפל חלבו כחלב חי': עיין חולין (דף ע"ה) דללישנא בתרא כו"ע מודים דכל שלא כלו חדשיו כו'. ועיין רמב"ם (פ"ו מה' מ"א) וא"כ אמאי לא נימא אוקי אחזקתי' במעי אמו ואמאי חייב א"ת על חלב כו' לכן נראה לי ברירא דמילתא דודאי אין שייך להתיר מטעם חזקה חלב כוי לומר הואיל דבמעי אמו היה היתר דלא מיקרי חלב שור כו' דהא גם שאר איסורים לא הוה שייכים במעי אמו כמו גיד וכדומ' ובצאתו לאויר העולם נאסרו אם כן ממילא גם החלב אין להתיר כיון דודאי דיצאתה מחזקת היתר שבמעי אמו משא"כ לענין בכורה שפיר כתבו התוס' דבמעי אמו לא הוה קדוש עד צאתו לאויר העולם ושפיר י"ל דמוקמינן אחזקיה לומר שגם עתה אינו קדוש בבכורה ומסתמא כבר ביכרה כן נ"ל:
ומ"מ שפיר הוה חזקה לענין פסול הקרבן מה שהיה פסול עד שמונה ימים מטעם מחוסר זמן ודמי ממש לחזקת שבמעי אמו לענין בכורה ושפיר מוכח דרובא עדיף מחזקה או די"ל דמוכח דרובא עדיף מהא דמחוסרי כיפורים כגון יולדת או מצורע שמביאין גם כן עולה ודלמא טריפה הוה ואיכא נמי חזקת טמא דמחוסר כיפורים אסור באכילת קדשים. אך זה ליתא דעיקר כפרה תלוי בחטאת ומ"מ י"ל דמוכח מגר שהוא נמי מחוסר כיפורים לקדשים עיין כריתות (דף ח') וקרבנו עולת בהמה או עוף כדיליף מקרא ושפיר קשה ליחוש דלמא טריפה כו' ואיכא נמי חזקת איסור שהי' עד עתה אסור באכילת קדשים ומוכח דרובא עדיף מחזקה:
והנה יש לראות לר"מ דאית ליה סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא אם כן קשה גבי פרה ניחוש דלמא טריפה דאיכא נמי חזקת טמא. ומ"ש מהרש"א דהיה מיעוטא דמיעוט' תמוה טובא דא"כ היכא מוכח מפרה דאזלינן בתר רובא דהוה מיעוטא דמיעוטא ועיין ראש יוסף שעמד בזה. והנה לזה אפשר לומר דהגמ' סבר דאפילו מיעוטא דמיעוטא אם יש גם כן חזקה מסייע הוה כמו מיעוט אחד וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בתר רובא גרידא כמו קטן וקטנה דגבי פרה אף דהוא מיעוטא דמיעוטא מכל מקום בהצטרפות החזקת טמא הוה כמו מיעוט אחד וגם לר"מ לא קשה דכבר כתב הרא"ש דגבי מיעוט דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוה רק מיעוט אחד ולא חייש ר"מ מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן ואולם בכל זה לא הועלנו כלום דודאי מיעוט טריפות לר"מ לא הוה רק מיעוט אחד דהא מבואר לקמן דלר"מ צריך בדיקה בכל י"ח טריפות א דליכא חזקה ש"מ דהוה רק מיעוט אחד דחייש ר"מ אם כן קשה אמאי לא אמרינן סמוך כו' לכן נראה לומר דלכך לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כיון דלכל מילי מחזקינן הבהמה בחזקת כשרות ממילא אף לטהר מטומאה ממילא היא בחזקת כשרות על פי הרוב ולא דמי להא דתינוק כו' דאמרינן סמוך כו' דהספק הוא רק על העיסה וכן בשאר דוכתי משא"כ לענין טריפות כיון דכבר הוחזקה הבהמה לכל מילי בחזקת כשרות על פי הרוב אף שבא לטהר ולהוציא מחזקה שפיר אזלינן בתר רובא וכמו דמחזקינן לענין ממון שהוא אביו אף שאין הולכין בממון אחר הרוב רק צ"ל דממיל' מחזקינן ליה גם לענין ממון כמו לכל שאר מילי. אך אכתי יש לראות דהא מבואר בכורות (דף ל"ט) דחסר כוליא או ניטל הטחול דפסול להקרבה משום דלא הוה תמים עיין רמב"ם (פ"ב מאיסורי מזבח הי"א) ע"ש וכיון דלא הוה טריפה אם כן אין נ"מ רק לענין הקרבה וקשה דנימא סמוך מיעוטא לחזקת טמא וניחוש דלמא ניטל הכליות או הטחול:
ובזה מיושב ג"כ קושיית התוספ' לקמן דהא טריפה אינה חי' והוה חזקה כו' הא אכתי איכא למיחש לחסרון אבר בפנים דלא נטרפה ומ"מ פסול להקרב'. וצריך לומר דכיון דמ"מ החזקנו הבהמה שהיא מהרוב לענין שאינה נטרפה וכיון שהיא מהרוב ממילא ג"כ אין בה חסרון אבר בפנים כמו רוב בהמות ולכך לא אמרינן סמוך למיעוטא לר"מ:
תוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה וא"ת וכו' אבל לקמן דיליף מעדים זוממין קשה כו'. צריך להבין דהתם נמי איכא חזקה חזקת פטור נגד חזקת אינו טריפה. וצריך לומר דסברת התוס' הוא דודאי כיון שאנו דנין על הרוצח אם הוא טריפה וגבי' יש חזקה אין מועיל חזקת עדים נגדו דהא ממילא אם הוא אין טריפה ממילא העדים חייבים ולא מהני חזקת פטור של העדים משא"כ בפרה כיון דעתה לא נ"מ מידי אם היא טריפה רק לענין לטהר אחרים ונגד זה יש חזקת טומאה משא"כ בעדים זוממין דאפילו בלא עדותם יש נ"מ שמחזיקין אותו בחזקת שלם כן נראה לדחוק:
שם ע"ב גמ' אתיא ממכה אביו. ועיין בת"ח שהקשה דאמאי לא יליף מהא דמותר לישא אשה ולא חיישינן דהיא ממזרת ע"ש ולכאורה תמוה דהא ספק ממזר מותר כדאיתא פרק עשרה יוחסין (דף ע"ג) וגם בס' ראש יוסף תמה עליו ונרא' דאכתי מוכח מהא דאסור לכשר לישא ממזרת ולא אמרינן שמא הוא נמי ממזר והוה קהל ספק ומותר כדאיתא קידושין אלא ע"כ מוכח דאזלינן בתר רובא והוה קהל ודאי. ומה שהקשה בס' ראש יוסף דאכתי קשה גבי כהן דלמא זינתה והוה חלל ולא שייך רוב בעילות כו' לק"מ דהא איכא חזקת היתר לכהונה והא דמוכח ממכה אביו כו' היינו כמ"ש מהרש"א דאכתי חיישינן שמא באונס ולא שייך חזקת צדקת וגם חזקת היתר לא שייך באשת ישראל דאונס מותרת לבעלה משא"כ באשת כהן דשייך חזקת היתר לכהונה ואתי שפיר:
תוס' ד"ה ליחוש דלמא כו' הקשה רבינו יצחק כו' דנסקלין בנשרפין כו'. דברי התוס' אינם מובנים דהך קושיא אין מקומה בסוגיא זו דהא שם איכא רובא דאיתא לקמן ובודאי אזלינן בתריה:
תוס' ד"ה לר"מ דחייש למיעוטא כו' דאי אמרינן אוקי בהמה בחזקת שלא ילדה כו' עיין מהרש"א בכורות שהקשה דא"כ קשה ניחוש שמא במקום נקב קא שחיט וסמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דלא שייך חזקה דאינו אלא טריפה ע"ש והוא תמוה מאוד דהא נקובת הוושט הוא נבילה כדאיתא לקמן (דף ל"ב) וכבר תמה עליו בס' פרי מגדים (סי' ל"ג) ע"ש. ונראה לתרץ שלא יהיה דבריו תמוהים כ"כ דהנה בס' פרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה עמד דאמאי הוה נקובות הוושט נביל' דגבי פסוקת הגרגרת מבואר לקמן (דף ל"ב) דכמאן דפסק דמי משא"כ בוושט דבמשהו ולא הוה כפסיק ע"ש:
ונראה לומר דבודאי בשחט במקום הנקב כיון דהלכת' גמירי לה דבעי שחיטת רוב הוושט ובשחט במקום נקב אם כן בשוחט רובא חסר משהו מרובא ולא הוה שחיטה וממילא הוה נבילה ואף שהשלים אחר כך לרוב מכל מקום מקודם הוה כמאן דפסיק ודמי לגרגרת דהוה נבילה ואף ששחט שלא במקום נקב מ"מ הא מבואר ביו"ד (סי' כ"א) דהשוחט בשניים וג' מקומות דכשרה ומצטרפין ואם כן כל משך הוושט נגד מקום הנקוב הוה כפסיק דהא בשחיטה כה"ג מצטרפין ואם כן בשוחט רובא שלא במקום הנקב מ"מ חסר משהו מהרוב כפי משהו של הנקב דהוה כפסוק בכל אורך הוושט ולא הוה שחיטת רובא ואם משלים אח"כ לרוב שוב הוה כמאן דפסיק מקודם ולא מהני:
והנה בהא דקיי"ל דכל מה שסופו לינקוב כנקוב בודאי לא תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן בעומד לזרוק כו' רק הטעם הוא כיון דטריפה אינה חי' וכיון דידעינן דסופו לנקוב אינו בכלל כשירה דסופה למות ולפ"ז נראה דלקותא בוושט אף דסופו לנקוב מ"מ לא הוה נבילה דהא שחט רוב הוושט רק מחמת דאין סופה לחיות הוה טריפה לא נבילה כיון דמכל מקום שוחט רובא דוושט כיון דעדיין אינו נקוב וראיה ברורה לזה מהא דמבואר ברמב"ם (פ"ה מה' שחיטה ה"י) דאם דרס בסימנים הוה טריפה וכן בפ"י כשמנה ע' טריפות כתב נהפך הוושט במראיו הוה טריפה ע"ש והני כולהו משום לקותא נינהו ומוכח בפירוש דלקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וטעמא כנ"ל משום דעדיין שפיר שחיט והנה התוס' לקמן (דף כ"ח) הקשה דאם יש לוושט בדיקה לענין נקב מה פריך ור"מ היכי אכיל כו' ותירץ שיש שום חולי המאדים כמו דריסה שאין ניכר ע"ש ואם כן שפיר כתב המהרש"א דלא הוה אלא טריפה דמחמת לקותא בוושט לא הוה אלא טריפה וא"ש:
עוד אפשר לתרץ דברי מהרש"א דהא התוס' לקמן כתבו עוד דקושיית הגמרא הוא מקדשים דאי אפשר להפריד העור דהוה מום כו' והנה בודאי לא הוה אלא מום עובר דאפשר להתרפאות ולפ"ז קשה דאכתי היכא מוכח דלמא בדקינן ליה מעיקרא ע"י הפרדת העור ולאחר שנתרפא שפיר מקרבינן ליה ואין לחוש דילמא אחר כך ניקב ז"א דא"כ הוה חזקה מבוררת בשעתה דהא בשעת בדיקה ידוע היה דהוא כשר ואזלינן בתר חזקה. אך י"ל דנהי דהוה מבורר לגבי נקיבת הוושט מכל מקום לא היה מבורר נגד שאר טריפו' שבגוף ומיקרי חזקה שאינה מבוררת ושפיר חיישינן דלמא אחר כך ניקב הוושט במקום שחיטה. ולפ"ז כיון דנגד נקיבת הוושט דהיא נבילה שפיר הוה חזקה על ידי בדיקה מקודם רק דמ"מ הוה אינו מבורר מחמת שאר טריפות שבגוף דלא הוה אלא טריפה אם כן לא שייך לומר סמוך מיעוט לחזקה ושפיר כתב מהרש"א דספק טריפה לא שייך חזקה ואתי שפיר: