בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
נוה חכם · חלון צורי
ועדיין צריכין אנו למודעי ולפתוח בעזר אלהי צורי:
חלון צורי צור תעודה. חתום תורה בלמודי מדה ומדה. שעדיין אנו מבחוץ ממששים כעור באפלה. למצוא דרך סלולה. איך להוציאם אל הפעולה. להגיע אל התכלית. להשיג ע"י עיון דרוש זה הטוב הנכסף כבוד מכל כלי חמדה. כי הנה חקרנו (בפרק הרמ״א) [בפרקי הר"מ] ז״ל וראינו דבריו טובים ונכוחים ושומע אין להם (וכן כל דברי ספרי מוסר בעלי העצות הטובות. אין אחד מאלף שיאזינם באזנים קשובות) אצל רוב אנשי העולם. יחד עשיר ואביון חכם ועני בדעת. לכל העם מקצה אין עצתו נשמעת לא לבד ימאנו לנסות הדלוג הרחוק כנזכר והיה בעיניהם כקסם שוא כאומר על מנת שתעלה לרקיע להרוס גבול הטבע ולעבור חוק אלא אפילו לאחוז במדת המצוע הקרוב מאד. לא יחפוץ אחד מני אלף ולא יחמוד ואף אם קצתם יחפצו בו. לא יכירוהו. מי ומה הוא. ובמה יוודע איפוא ואיזה שעור לדבר לומר עד פה. תבוא דרך המצוע. בלי להוסיף ולא לגרוע. וכבר ידעתי אנשים הסכימו בדעתם להתנהג במעלת המדות עד הקצה האחרון. עד״מ להיות עניו כהלל למנוע עצמן מכל כעס וחרון ומיד עברו עברה וזעם. על דבר קל יבהילו ברוחם לכעוס בקול רעם. לא הקיצו משנת אולתם ולא נערו כפעם בפעם ולא כעוברים בזדון. למרות את פני האדון. אדרבה לבם נשבר בקרבם ישיחו ויחפש רוחם איך נהיתה הרעה הזאת שאין אדם שליט ברוח קנאה חמת גבר להשבית קלון ומדון עם שקראו הרבה בס׳ מוסר אשר הרבו חזון במועצות. להזכיר לשבח המדות הנאות ולגנות הרעות המוקצות. והתאוו ללכת בדרכי ישרים מדותם למצות ולמאוס במגונות להפילם חללים ולקצות אכן לא ידעו לגרש ולשרש עיקרי המדות המרות והחמוצות. ע״כ נעו עברים בחוצות כמדומה שאין תקנה לעלולי המדות לרפאותם ולשנותם להחליפם בזולתם אין תרופה למחלתם אם כן למה זה אנכי הרה עמל להבל איגע ליקח עמי דברים לרפא משובת פתים כל מחלה כל נגע. וכל רופא אומן נלאה למצוא פתח תקוה לשוטה הנפגע רפואת תעלה אין לו יגזור ויאמר נואש אין דן דין למזור. ואשתומם כשעה חדא בלב זוחל ונרעד ואומר אהה ה' אלקים הרופא אין לאנוש הצרי אין בגלעד. הלשוא בראת כל בני אדם יעלו בתוהו ויאבדו ויגועו בבלי דעת יסודם וחקר כבודם. האם להבל וריק נתת לנו את הנפש הזאת. ולחנם הודעת לה מדע וחכמה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לכלימה. אם לא תוכל להביאה לידי מעשה הרצוי לנצור תושיה ומזימה וכל חכמה ופעל ובחירה. אמנם הוא לתכלית טוב. וגדר הטוב הוא אשר הכל יכספוהו (כדבר החוקר בראש ס׳ המדות. וכן אמר עוד בשני שאין המכוון בחכמה זו בידיעה בלבד אלא במעשה) ואולם רוב האנשים יודעים ומשיגים שיש מדות טובות כרצון וענוה. ושכנגדן רעות ככעס וגאוה. אבל נכנס בהם הטעות וחלוק (דעה) [דעות]. מאין מכיר על מה יסודותיהן הטבעו מאיזה מקור יצאו חלופי המדות והתכונות מהיכן הגיעו על כן לפעמים יאמרו קצתם לרע טוב ולטוב רע וקצתם יוסיף מנת חוקם וקצתם יגרע. וסבותי אני ליאש את לבי מעיון זה להניח לי מעצבי בעודי מחריש משתאה בלב נשבר ונכאה והנה נוגע בי כמראה אדם ויחזקני ויאמר מה לך נרדם. קום קרא אל אלהיך אולי יתעשת אשר בטוחות חכמה שת. הלא נתן לך ה׳ לב לדעת כי לא יוודע הדבר באמת כי אם בסבותיו ועל ידי משיגי העצם הוא נגדר ויושג המבוקש הנכסף והמהודר כי בסור הסבה יסור המסובב ויעדר. ובזה קצר הר״מ (ועמו ספרי המוסר בכלל) כל דבריו אחת הן ללכת בדרך המצוע ועדיין יצטרך להודיע היאך נגיע למצוע חסרו דבריו השלמות והניח לך מקום להתגדר. ועתה דרוש וחקור סבות התכונות ומקריהם. אם תבקשם ככסף תמצאם ותשיגם. אז תבין יראת ה' ויהיו חיים לנפשך ורפאות לחולי מדותיך ותכונותיך יכונו לכל חפציך תנהיגם ואתנה את לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וסכלות לחשוף שרשיהם שרשות גבלות:
ולזה אקדים לשון הר״מ בשמיני מפרקיו כה אמר: % א אי אפשר שיולד האדם מתחלת עניניו בטבע בעל מעלה. ולא בעל חסרון (מדותי) כמו שאי אפשר שיולד אדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות. אבל אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה. או לחסרון בהיות פעולות האחת מהן יותר קלות עליו מפעולות האחרת. והמשל בו כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש. ויהיה עצם מוחו זך והלחות בו מעט יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מבעל לחה לבנה רב הלחות במוח. אבל אם (ינוח) [אלטונא תקח: יונח] האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל ולא יעורר כחותיו ישאר סכל בלי ספק וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע רב הלחות יידע ויבין. אבל בקושי ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך יהיה גבור ר״ל מוכן לגבורה אם ילמדוהו (הגבורים) [אלטונא תקח: הגבור']. יהא גבור במהרה ואחר מזג לבו יותר קר ממה שצריך והוא מוכן לצד המורא והפחד וכשילמדוהו וירגילוהו לא יקבלם מהרה ואם יכוין לבו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול אבל ישוב כשירגילוהו בלי ספק כו׳ שפעולות האדם כולם מוסרות לו אין מכריח אותו בהם. ולא מביא זולת עצמו כלל. שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אא״כ יהיה לו הכנה המזגית לבד. (ועמ״ש בס״ד בשער המטרה) כמו שבארנו שיקל לו ענין או יכבד עכ"ל הצריך לענין שאנו בדרכו: % ב ואם הדבר כן שכל נטיית המדות בא מצד המזג נצטרך לידע ולהכיר מהו המזג: % ג ולפי שהוא עיקר גדול מאד (שרפואת) [אלטונא תקח: ברפואת] הגוף והנפש גם יחד. לכן נאריך קצת בזה ונאמר כי יאות לכל בעל צורה אנושית לדעת מ״ש הטבעים והרופאים וכן הוא בס״ה ובס׳ המקובלים שכל ההפכים שבאדם הם מחמת הרכבתו מארבע יסודות ארמ״ע (ועם שבעלי האלקימיא מניחים יסודות אחרי' מ״מ הם נכללים באלו) שברא הש״י ארבעה חלטים באדם. המיוחסים לארבעה יסודות שמהם הורכב
א
המרה הירוקה היא חמה ויבשה. כטבע האש ומשכנה בכיס המרה וכשתרבה בגוף כולו נמשך ממנה הירקון (וראוי לשתות בכל יום אוקיא וחצי ממין עולשין בחצי אוקיא צוקיר ויבריא) ואם הרבתה באבר אחד תמשוך אחריה הצבת (והרוצה לנצח זאת המרה יתנהג לאכול דברים חמוצים) והחריצות והעזות והרוגז והתחרות כלם באים ממנה ונחלקת למינין ותועלתה לעורר כח הדוחה שבמעיים. ולהרחיב הגידים הצרים והדקים ברוב חריפותה וחדודה. כדי שיכנס בהם הדם:
ב
הדם הוא חם ולח. כטבע האויר ומבואו מן הכבד ומשכנו בוורידין ובלב ושולטנותו בשטח הגוף ובמוקדם הראש. תועלתו ידועה שהוא כח הגוף ומשכן הנפש ואשר ישיג לנפש מסגולת הדם הוא השחוק והמשגל והשינה. ומעצם הדם נברא כל אבר חם ולח כמו הבשר והעורקים והעצבים והכליות והבצים והחזה והלב והושט והלשון והכבד והחי שדמו זך מעט חם הוא יותר מבין ומי שדמו עב הוא כעסן (ואשר ירבה דמו ביותר יצטרך להקזה):
ג
הלחה הלבנה. היא קרה ולחה כטבע המים וקרירותה הוא כנגד חומו של כבד. וחמימותו של דם כנגד קרירותה שלזו הלחה. ואם יהיו שניהן שוין כפי הראוי למזיגתם אזי יהיה שלום לגוף אמנם אם יתעורר הדם וישפיל הלחה אז יעורר החרס והשחין. ואם ישפיל הדם. ותעור הלחה. אזי יתגבר קרירותה על האדם. הוא הקדחת. וכן רוב החלאים מתגבורת זו הלחה הן באין וכן העצלה. והכשלון. והכבדות והשכחה. ואחור המענה. ומעוט התנוע' והשעול ומעוט המשגל והפלאגה (שתוק בל"א שלא״ק) והרעד מזאת הלחה ושכונתה בריאה וקרירותה מגיעו האויר הנכנס אל הגוף בתוך קנוקנות הריאה. והריאה מגיעו אל הלב ומועילו ועוזרו ויתרפא עמו ההבל העולה אל המוח. ותקון הנפש. החיה בזה. וגם בחום הטבעי. וברא הבורא יתברך המוח והריאה וכל מה שיש בגוף מן האיברים הקרים הרטובי'. מזאת הלחה. ורובה שוכן במוח ובריאה כמו שהמים מתחלקים לשני חלקים ראשיים חלק על פני הארץ. וחלק באויר ישאהו הענן. כן היא זאת הלחה. ממנה בריאה. וממנה יטפטף מן המוח. כמו הטל הנוזל מן השמים. ושולטנות זו הלחה באחרית המוח ובחזה עם היותה ודאי מתפשטת בכל הגוף דרך חוט השדרה. וכשתרבה זאת הלחה בכל הגוף. תמשוך השדפון הבשרי. ואם הרבתה באבר אחד תמשך הצבת הידוע בנפיחת לחה. וצבות רך ואין עמו כאב. והרוצה לנצח זאת הלחה יתנהג לאכול מאכלים מלוחים:
ד
המרה השחורה. היא קרה ויבשה כטבע העפר. משכנה בטחול. ונחלקת לטבעית והוא קר ויבש (תועלתה לעורר החפיצה באצטומכא. ע"י השחרות הבא אליה דרך צנור מחובר בשניהם. ועוד צנור אחר יש לו דבוק בכבד לנקותו ולמשוך אל הטחול הפסולת והשחור. וע״י נקיון זה טחול שוחק. ועפ"ז תבין ג"כ מ״ש רז״ל כבד כועס. ר״ל ע"י הירוקה התלויה בו. ומרה זורקת בו טפה ומניחתו היא המרה השחורה. ותדע כמה דבריהם נכוחים למבין בחכמת הטבע) וליוצאת מן הטבעית. ומתילדת משרפת החלטים. והנטירה והנקימה. וההקפדה. ורוח קנאה ורוע לב. וזעף הפנים. הוא בא ממנה. וכשתרבה בכל הגוף תמשוך חולי היגון. והרוצה לנצח זאת המרה. יתנהג לאכול מאכלים הדשנים והשמנים: % ג וכמו שארבעת החלטים האלה הם מיוחסים לארבע יסודות כנ"ל. כן זמן פרקי השנה מיוחסים לארבעת החלטים שבכל פרק ימשול חלט אחד. על שאר חלטים. כיצד ארבע פרקי השנה הם קור. וחום. קיץ. וחורף. זמן הקור הוא הסתיו. והוא קר ורטוב ובו מושלת הלחה הלבנה וזמנו מתקופת טבת עד תקופת ניסן. זמן החום והוא האביב היא חם ולח כטבע האויר ובו התעוררות הדם. וזמנו מתקופת ניסן עד תקופת תמוז. זמן הקיץ הוא חם ויבש כטבע האש. ובו מושלת המרה הירוקה. וזמנו מתקופת תמוז עד תקופת תשרי זמן החורף קר ויבש כטבע העפר ובו מושלת השחורה וזמנו מתקופת תשרי עד תקופת טבת: % ד וגם ימי האדם הם נחלקים לאלה הזמנים. והם זמן הילדות. וזמן הבחרות. וזמן הישישות וזמן הזקנה. שבכל אחד מאלה הזמנים מושל חלט אחד על שאר החלטים כיצד מעת יצירת האדם עד עשרים שנה. הוא זמן הילדות. ואז גדל האדם. ומזגו הוא חם ולח ולכן מושל בו הדם שמגדל אותו. וזמן הבחרות. הוא מעשרים עד ארבעים. אז נשלם גדולו ומזגו חם ויבש ומושלת בו המרה הירוקה. זמן הישישות מארבעים עד ששים אז מזגו קר ולח ומושלת בו הלחה הלבנה. זמן הזקנה מששים ולמעלה מזגו קר ויבש בתכלית והיא מזג העפר ומושלת בו השחורה: % ה גם בכל יום ויום אחד מהחלטים מתגבר ששה שעות כמשפטו כיצד הדם הוא מתגבר מתשע שעות מהלילה עד שלש שעות ביום. והמרה (מ)[אלטונא תקח: ה]ירוקה משלש שעות מהיום עד תשע ממנו והמרה השחורה מתשע שעות מהיום עד שלש שעות בלילה. והלחה הלבנה משלש שעות מהלילה עד תשע שעות ממנה: % ו וכן יקבלו החלטים תגבורת לפי האקלמים המתחלפים כי באקלים הקרוב לקוטב הצפוני תתגבר השחורה. ותחת המשוה תתגבר הירוקה. ובפלך ממוזג כגון הרביעי שהוא אמצע הישוב הצפוני (בו א״י ביחוד) והסמוכים אליו מעט מפה ומפה הם מגבירים הדם [אלטונא תקח: לשוכניהם] והקרובים לעגול הצפוני יותר מגבירים הלבנה ביושביהם ויהיו אנשי נוף ונוף מיוחסים לחלט חלט עם היותם במקומם מזוגי הטבע כראוי. לפי המחוז ומצב המדינה מ״מ יחשבו עלולים. בערך אנשי פלך אחר (וכן טבע הנקבות בכלל. הוא יוצא המזג בערך הזכרים. וכן הזכרים בערך הנקבות כי רוב טבע הנקבות ממזג לבנה ודם ורוב הזכרים מירוקה ושחורה בערך אל הנקבות) והיוצא מפלך לפלך יהא עלול ממש ע״פ הרוב ויקבל היזק לטבע לפי רוב השינוי והתחלף האויר. מהאויר שהיה בו קודם זמן רב. וביחוד אם הוא מהתולדה וזה יובן בשווי המזג אבל העלול במקומו יבריא לפעמים בצאתו לפלך אחר כגון העלול מהלבנה ודר בפלך קר תקנתו ללכת לפלך חם וההפך בהפך. אמנם הפלך הממוזג שבפלכים כמו שהוא הרביעי הוא נאות לכל ישרי המזג: % ז (וכל הגולה ונודד ממקומו אפי׳ אינו נודד ללחם הוא ירוקיי שחוריי בערך השקט על שמריו. כמ״ש במ״ר בתלמיד שלא היה יכול להבין ולסבור תלמודו. מחמת שלא היה במקומו עם שהתנוק כשנולד שם צריך לשמרו מהיתושים שלא ינקרו מוחו ולהפך האזרח רענן הוא דמוי לבניי בערך המטולטל. כמ״ש רב״ת אי הוית באתרי. הוינא מחוי לך חורפאי. ואפילו בריח עפר ארצו האדם מתפעל ומתחזק טבעו כמו שאמרו בסבי דבי אתונא שדי עלייהו מעפרייהו אקשי לאפי מלכא: % ח וכן החברה הנעימה והנאה תגביר כח הדם והמאוסה תגביר הירוקה והמופלגת ברוע. בצירוף היאוש מתוכחה תרבה השחורה והשכונה עם בעלי הצער והיסורין. תוסיף בלבנה גם בשחורה: % ט וכן יתעוררו ויתגברו החלטים לפי ההתעמלות והמנוחה. ושאר פגעי החושים החצונים והפנימים כי בעמל שוה והלוך (ישור) [אלטונא תקח: ישר] יתעורר הדם. ובהפלגת ההתעמלות. תתגבר הירוקה והתמדת הישיבה ובמנוחה תגבר הלבנה. ובהפלגת השביתה והבטלה וכן בעמידה מתמדת תגבר השחורה: % י וכן יתפעלו בדבור או בשתיקה כי המכלכל דבריו במשפט שוה יתיישר מזגו וישלוט הדם ביושר והמדבר בצואר עתק לשון מדברת גדולות בהמיה וברבוי. מעורר הירוקה והמרבה בשתיקה מרבה כח הלבנה. מפני שאינו מחתכה בדבור. והמפליג בשתיקה מרבה השחורה: % יא וכן הדבר בתעורה ושינה. כי המנהיג אותם בשוה. מגדיל כח הדם והמרבה להקיץ מגדיל הירוקה. והמפליג מגדיל השחורה. והמרבה בשינה מגדיל הלבנה: % יב וכן יש למשגל מבוא בהתפעלות החלטים כי כאשר יפעלהו בשעור כהוגן וכראוי לטבעו ועל פי ההנהגה הטובה (המבוארת במטת כסף) תיטיב הבריאות. כי ישקוט רתיחה הירוקה ויוסיף כח הדם ותורק השחורה והלבנה. איש על מקומו יבוא בשלום ואשר יפליג ריבויו יעור הירוקה וכאשר ימעט כן תרבה הלבנה. וכאשר יעזבהו זמן רב כן יוסיף השחורה: % יג וכן הוא הענין בהנאת החושים וצערם בכלל כי כל מה שיתענג בו בשווי משמיעה ומראיה וריח וטעם ומשוש. מוליד דם טוב ובריא. והפכו מוליד השחורה. אמנם מיעוט הצטערות ורוב התענוג מוליד ירוקה ומיעוט תענוג ובפרט בהיותו בלי הפעולות מצער יוליד הלבנה. ובתענית תגבר הירוקה ובריבוי כן ירבה השחורה ובשובע ירבה הדם ובהפלגתו יוליד הלבנה: % יד וכל הטעמים נחלקים לארבעה יסודות כיצד כל טעם מתוק הוא חם ולח. ויוסיף בדם וכל טעם מר חם ויבש מוסיף בירוקה וכל טעם חמוץ קר ולח. ויגרום תוספת הלבנה וכל טעם חריף וחד בו תוסיף השחורה השרופה ופרטי טבעי המאכלים והמשקים יזכרו בעז״ה אצל ברכתם: % טו וכן הריחנים לפי חדותם וחריפותם. או מתיקותם ועריבותם או באושם וסורחנם ומרירותם יבחנו בארבעת החלטים: % טז וכ״ה במושגי השמע הדברים המקניטים ושמועות רעות וקול עצב יעוררו הירוקה. ואם יפליגו יעירו השחורה והקול הערב והבשורות הטובות ודברים רכים ונעימים יעירו הדם ובהפלגת התמדתם. תעיר הלבנה: % יז וגם התכונות הנפשיות המתפעלות מהחלטים בהתעוררם והתגברם ישובו פועלים ויסבבו שינוי בחלטים. כי השמחה הישרה. וכן האהבה הממוצעת יוסיפו תת כח בדם. לב שמח ייטיב גהה. והקנאה והשנאה והכעס יוסיפו בירוקה והדאגה והאנחה בשחורה והפחד והעצבון בלבנה. וכן התכונות העשיות בערמה ובתחבולה. ומתדמות לפעולת המדות עם היותן בלתי אמתיות. יסייעו ג״כ בהתעוררות החלטים: % יח וכן יפעלו המעלות השכליות בחלטם כי הלמוד הפשוט והשוה בעמל ובדבור וסדר ישר. יעזור בכח הדם אמנם מהלמוד הקשה בהתחלתו ומהעיון המורכב והמתמיד. וטרדת המחשבה ועומקה. תתפעל הירוקה. ובהפלגת העיון המסובך והעמוק. וכ״ש כשיצורף אליו רוע הסדר. ימשוך אחריו השחורה וע"ז אמרו כל ימי עני רעים זה בעל תלמוד ובמחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודא של בבל: % יט ומהירות השכל וחדודו. מהירוקה והנדיבות והרצון מפעלי הדם והענוה והבושת מהלבנ' ויראת שמים וכניעות מהשחורה: % כ וכן יתפעלו החלטים באיכות האויר הקר והחם והלח והיבש והמזוג וכן באדים וקטורים עשניים וגפרתיים ושמניים או בוסמניים: % כא כללו של דבר כל המציאות הלזה המורכב מארבע היסודות. יתפעל ויקבל חלוף מזג. וישתנו אכיותיו בהשתנות הזמן והמקום ובפגעים ובמקרים ועליהם צריך כל חכם לב להשקף אם ירצה לרדוף שלום בין ארבעה האחים הללו. אשר מבטן א׳ יצאו (כמבואר במוסד רביעי מאוצר הטוב. איך השתלשלו זה מזה. ויתהפכו ג״כ ויתחוללו זה לזה) בשלומם יהיה לנו שלום בגוף ונפש ואם יתעוררו להתגבר האחד על חברו. וילחמו זה עם זה אין קשה כשנאת אחים הללו. ויבקשו להשחית איש את אחיו יחדו יכליון. אם לא יהא להם מנהיג חכם משקיט הריב לפני התגלעו בצלו יחסיון. כי הוא ישגיח עליהם לעשות משפטיהם בטרם יגישו עצומותיהם. וירבה האהבה ביניהם. להכנע זה לזה. ביום טובה ובעת רעה איש את אחיו יעזורו. בשלום ובמישור יתנהגו זה עם זה בריתם ינצורו: % כב אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. כמעט כל חכמת רפאות הגוף והנפש בידך בבחינת הסבה החומריית הצוריית והפועלת. כי בהסר הסבה. יסור המסובב. לכן תדע שרפואת הנפש מחולי המדות. היא עצמה רפואת הגוף ממש. וזה הסוד לא שערו ולא זכרו רוב בעלי ספרי מוסר. כמעט כולם לא ידעו ולא חשבו שיש מבוא לרוע מזג ומדוה הגוף להחליא הנפש ושתבריא בהסיר המדוה והיטיב המזג. רק על דרך דמיון אמרו כי ישיג לנפש חולי. ושצריך לעסוק ברפואתם והכינו לה נרתק של רפואות בציורים ודברים שכליים בלבד. וזה אמנם לא יצדק בכל אופן ובכל פעם בעצם. כי אם בסיוע והכנה ע״פ הרוב כי באמת חולי הנפש קשור בחולי הגוף. לשניהם מקור אחד. הוא רוע המזג העלול. ואין ביניהם אלא יתר ופחות כי מדרגה קטנה מרוע המזג תספיק להחליש הנפש. להיותה עצם רוחני לא תוכל לסבול שום בלבול וערבוביא במשכנה. ותרגיש במעט היוצא מהשווי ותתפעל בו. משא״כ טבע הגוף שהוא עצם קשה חומרי. לא ישיגהו ההרגש והצער. כי אם במדרגה גבוהה מקלקול המזג. מ״מ סבה שרשית אחת היא להם. ולפיה תבוקש הרפואה באופן אחד. לא יתחלף כי אם בחסר ויתר: % כג אלא שצריך לבחון סבות רוע המזג. אי אלו הם. כי סבותיו רבות ודתיהן שונות. ברוב יהיו עצמיות ולפעמים תהיינה מקריות מתחדשות ולפי חלוף הסבה ישתנה סדר הרפואה בעצם וראשונה כי אשר נפל רוע המזג בגורלו הטבע שם על שכמו. והוא מנת חלקו מבטן אמו ונמסר ביד אדונים קשה. הוא רוע לב החלטים האלה השולטים בו ולא יסכימו בחפשיותו. כל מחשבותם להרע לו. לאדם כזה לא יועילו דברים בלבד. בדברים לא יוסר עבד מושלים אלה שבוי ואסור בזיקים הלא בע"כ שלא בטובתו ישמע לעצתם. ויכנע לגזרתם אחר שנקשר בעבותות הטבע. ושקע בחומר חלט אחד וטבע. לא ישגיח בדבור ואזהרה. ולא ישים על לב אף אם אחריתו תהיה מרה. הא למה זה דומה לאם נצוה על המדמה שלא ידמה או נזהיר לזן ולדוחה שלא יעשו פעולותיהם ולמגדל שלא יגדל. ברוב דברים לא יחדל לפיכך זאת העצה היעוצה לבוא לעזרת קשה יום להצילו מיד שוסהו עד לא יעשה עמו כלה ונחרצה לפתחו ממוסרי צוארו ומן האזיקים אשר על ידו והונחו שתים אשר ברגליו לפרוק עול החלטים המתקוטטים מעליו להרחיק כפם ממנו ואימתם אל תבעתהו לעשותו בן חורין ועבד חפשי מאדניו להפך השט׳ עליונים למטה ושרים הולכים כעבדים כפופים אליו סרים למשמעתו זהירים וזריזים במשלחתו וזה יהיה בהשבת החלטים איש על מקומו בשלום על פקודתו ומשמרתו כענין ההשגחה בפעולת הרפואה להסיר מחלת הגוף. כן צריך לנהוג ממש בעשיית רפואה חומרית לחולי הנפשי בהיות הסבה החומרית אחת היא לשתיהן לא יתחלפו כי אם ביתרון וחסרון לכן העלול מהמדות שמוצאה מן הירוקה צריך להתעסק ברפואתו על דרך זה לנקותה ולהסירה בהרגל אכילת דברים חמוצים. וישתה מי העולשין כנ"ל ואם לא יספיק זה. יעסוק בממרקי הירוקה כמו מאנ"ה. וריאו ברברו שקאמוניא אז יסור סובלה מעל צוארו וינוח לו מעצבו ומרגזו ויוכל למשול ברוחו ככל אות נפשו באין מונע ומעכב ובזה תקיש לבעלי שאר החלטים לעשות להם כראוי חוקים ומשפטים כגון להקיז הדמיי. ולהריק השחורה בעלי סיננה והלבנה בשורש יאלאפה והרבה רפואות כיוצא בהן או להתעסק בהרקת ארבעתם עם מאנה מירקוריאו. או מירקורי״או דולצי וזולתם הידועים לרופאים כי לא באתי לחבר ספר רפואות מעשיי רק באנו להזכיר דרך הערה כללית. להורות דרך רפואות וחולי המדות עם מדוה הגוף בשוה. כמו שישתדלו הרופאים בהמציא מנוח לגוף הנחלה. בהסרת העלה. ככה יצטרכו להשתדל בתקנת התכונות הנחלות והמדות המגונות להריק החלטים מהוספותיהם ולהעמידם על השווי וישקיטו המדות העלולות מחמתם וירפו התכונות הקשורות בהם ובבחינה זו הרופא הבקי ברפואת הגוף הוא עצמו יוכל לעסוק ברפואת הנפש ומחלת המדות. אחר שיוודע לו שרשי המדות מוצאם ומקורם ויסתכל לחקור הסבה האמתית לתכונת הנפש ההיא אשר אותה רע ואהבה רע מטוב ומאיזה מזג וטבע הוא העלול: % כד אמנם להכיר המזגים יעודו עליהם מדות אנשיהם וכבר נזכרו למעלה ועוד הם ניכרים בסימנים נאמנים. מבחוץ ומבפנים:
ואלה הם סימני הירוקה
א רובן קצרים ב כחושי הבשר ג וזקנם דק מרוב חום שרשי שבהם ד כשמדברים מרימים קולם בשאון רב ה פניהם כרכומים או נוטים לאדום ו יש להם נשימה רבה ו חוש הראות שלהם טוב ח אוכלים הרבה ומעכלים היטב ט על הרוב נדמה להם בחלומם מלחמה ודליקה י לשונם כמורג חרוץ יא ראשם כחוש הבשר יב דפקם חד קשה ומהיר:
ואלה סימני מזג הלבנה
א אינם כל כך גבוהי קומה אבל מסורבלים בבשר ושמנים מהרטיבות שבגופם ב עורם רך ולבן ג שערות ראשם מוסרקים ורכים ד קופצת עליהם זקנה מחמת חומר מימיי שבהם וקרירות הגוף ה תואר פניהם יפה בימי נעוריהם ו בחלומותם רואים כאילו הולכים בימים ובנהרות גם במרחצאות או נושאים על שכמם משא. או מעוכבים מכמה פגיעות וכיוצא בהם ז ורידים ועורקים שלהם דקים כי עורקיהם מחזיקים מעט דם ח ודפקם מתאחר ורך ט ובנקל מזיעים י קולם חד ודק יא קשה לשמוע ומהר לאבד:
סימני השחרות.
א רואים חלומות מבוהלים ונוראים ב רזי הבשר חשך משחור תארם ג אזניהם חוטמם שניהם וגם עצמותיהם גדולי הכמות ד שערותיהם שחורים וקשים. אבל ממהרים להתהפך ללבן מחסרון החום ה העורקים והורידים שלהם רחבים ועבים ו פניהם ועורם מזוהמים ושפתותיהם עפרתיים ז הולכים לאט וראשם כפוף ח עיניהם עכורים ונפוחים ט דפקם מאוחר קטן ורך:
סימני מזג דמיי
א רובן גדולי קומה ובעלי כח ומהם בעלי בשר. לפי שקבותיהם מסוגלים לעכל מחמת רוב חמימות ורטיבות שבהם ב תואר פניו עגולי ונוטה לגוון האדום מחמת הדם העולה בין עור לבשר ומצהיב פניו ג שערותיו מסולסלים ורכים וצבעם כרכומי או אדום ד נדמה להם בחלומותם כאילו עפים באויר גם נראה להם כאילו יושבים ונסמכים בסעודות בגנות ופרדסים ובהיכלות מלכים ובכל מיני תענוג ה קולם חזק ו ותנועתם במהירות ז ודפקם חזק (ובתקון כ"ב מאן דאיהו רשימו דאריה בחותמא דיליה איהו חיור באנפוי ומאן דאיהו בחותמא דשור איהו סומקא באנפוי מאן דאיהו בחותמא דנשר. איהו ירוק באנפוי. מאן דאיהו בחותמא דדמות אדם איהו אוכם באנפוי ושאר הכרת הפרצוף עיין בס״ה ובז"ח עה״פ זה ספר תולדות אדם ובפרשת ואתה תחזה ואצל הזווג נזכיר עוד הכרת טבעי בני אדם בתמונת פניהם בעזה״י): % כה ועתה נשוב לבאר נטיות טבעי תכונות ומדות המזגים האלה ביחוד:
א בעלי הדם
א הם זוללים וסובאים לפי שכחם המעכל טוב הוא ב אוהבי השחוק והרקוד ואינם שמים שום דאגה על לבם ג שכלם אינו כל כך צח וביותר בחכמה עיונית כי רבוי הדם מעכיר אותו הכח המדמה ד אבל בהתערב הדם עם הירוקה אז יזדכך השכל ומסוגל לכל דבר עיוני. המדות הטובות שבמזגי הדם הם א שהם נעימים ונחמדים אהובים ונוחים לבריות. ומיושבים ב ואינם מן המקנאים ג זריזים ד אוהבי חברת האנשים וקבוצם ה אינם קמצנים אבל ותרנים ו לחלוחית שבהם לא תמהר להתייבש ז קשים לכעוס. ונוחים לרצות ח מאריכים ימים יותר מכל שאר מזגי האדם לפי שהמות הטבעי יקרה בסבת חסרון חום הלחות השרשי והחום הטבעי. ובהיותם שניהם בדם לא במהרה ינתק ט סודך אל תגלה להם לפי שהם שמחי לב והשמחה מסוגלת לגלות ולפרסם הסוד י ובנקל יאמינו לכל אדם:
ב טבעי הירוקה
א הם רגזנין ואינם סובלים כלל שום דבר ב אעפ״כ הם נוחים לכעוס ונוחים לרצות ג קלים נמהרי לב עזי פנים ד בעלי מריבה נוקמים ונוטרים כנחש ה רודפים אחר השררה ו אינן עומדים בדבריהם ז רמאי׳ מחרחרי ריב ואוהבי שקר ח רובן כבדי פה ולשון. בסבת הרוגז ורוב החמימות שבהם ט בנקל נופל בחלאים רעים. כמו הירקון והשדפון והשגעון:
ג וטבעי הלבנה שנמצאת באנשים שבהם ריבוי לחות וקרירות
א שכלם עכור. מרוב גסות הלחה ב מהם עצלים ובוחרים תמיד בשינה. ובורחים מכל מלאכה ג פחדנים. שהפחד בא מקרירות ד הפכפכים כמו שהלחה תהפך לכמה גוונים כך דעתם ישתנה לכמה פנים ה אין רוח הבריות נוחה מהם ו אין להם אהבה עם שום אדם גם לא יצניעו סוד הבריות ז אינן מבחינים בין טוב לרע. ומדותם הטובות הם א רובן מיושבים ואינם מהירי לב ב רחמנים ושונאי בצע. וישרנים ג ואם יהיה מבעלי לחה לבנה. תערובת דם. אז יהיו נעימים נבונים ואומנים ד קרובים יותר לשמחה מן היגון ה מנהיגים ומדריכים העם בדרך ישרה ובדברים רכים כי אינם חפצים בסכסוך ומריבה. פיהם ולבם שוים:
ד טבעי השחורה
א הם מדקדקים בעניניהם אפילו בדבר קל ב אוהבי התבודדות. ומואסים במושב לצים ג חושדים וקנאים ד בעלי יגונים ועצבנים. וזה בא מתגבורת השחורה החקוקה בלבם המעכבת להכניס שמחה בלבם ה פחדנים ומלאים דמיונות ו קמצנים ואכזרים ז חסרים אוהבים ח אינם מאמינים לשום אדם ט ואם יאהבו לאחד. תהיה האהבה בקצה האחרון. כי אחר שתנוצח דעתם יאמינו עד קצה אחרון י וכן להפך אם ישנאו לאדם תהיה תכלית השנאה יא הם גסי רוח ואוהבי הרבנות ושררה יב בעלי חימה. ואם נערוך מדות טובות שבהם יהיו א לא ממנמנמים. ולא ישנים הרבה ב מצניעים סודותם וסודות חבריהם ג בעלי עצה ותבונה ד תאות להם הנשיאות. לפי שעומדים בדבור' ה מהם נעשים מופלגים בתורה ובחכמה בעבור התמדתם.
הארכתי להזכיר טבעי וסימני ארבעה הלחיות לטוב ולרע (ועס״ה בפ' פנחס ובתקון י״ח וך' וזולת) למען תכיר מוצאי כל מדה ומדה בעצמך ובזולתך. ותדע ותשכל ממוצא דבר להשמר מרעתם להועיל להיטיב בריאות הגוף והנפש יחדיו יהיו תמים. ואתה הראת לדעת כי בכלן ידבקו מדות טובות. והפכיהן וכמקרה הסבות לתכונות. ר״ל החלטים כי ימשכו מכל אחת טוב ורע כן מקרה המדות המסובבות עצמן כי אין בשום אחת מהן רע בהחלט. אלא לפי אופן השמוש בהן (כאשר עוד תדע בעזה״י) וע"כ יתהפכו לטוב ולרע [אלטונא תקח: לפי הענין]: % כו רק תחלה צריך להרחיב לך עוד זה הענין. שכל הצלחת האדם תלוי בו. למען תבינהו היטב. ועוד אצייר לפניך בקצור תכונות בעלי החלטיים הארבעה האלה. תדמה כי היו ארבעתם שותפים בכספם כיס אחד היה לכולם. אם גנבים באו להם אם שודדי לילה. ולקחו כל הכסף הנמצא באמתחותיהם והלכו לדרכם. בעל הירוקה יתעורר בקצף גדול לחבוש סוסו לרכוב. ויאמר לרדוף אחריהם בסכנת נפשו ולהשיגם להשיב את הרכוש. בעל הדם יסכים לשכור אנשי חיל לדלוק אחר הגנבים אולי השג ישיגו ויצילו. אך הוא לא יסכן בעצמו יתנחם ויאמר אם הגזרה אמת החריצות שקר ויש לאל לתת לנו הרבה תמורתו. וישלח אל החנות להביא לו כד יין המשמח הלב. ישתה וישכח רישו וייטיב לבו מיד. בעל השחורה. לא יאבה להוציא על זה מכיסו כלום. כי ידאג להפסיד גם הנשאר בידו. ויצא נקי מנכסיו לגמרי. ועם זה לא יקבל תנחומים על ההזק. לא יאכל ולא ישתה ותדד שנתו מעליו. אך בעל הלבנה הלך לישן. עצלה תציל תרדמה את ארבעת אלה יולדו לחרפה ולשמה. אם לא יתנהגו בחכמה. בעצה ותבונה גבורה למלחמה: % כז ועתה אודיעך כי בקושי ימצא מי שגבר במזגו א׳ מהחלטים לבדו. אבל רוב בני אדם הם מורכבי המזג. יש מורכבים מהירוקה ומהשחורה בשוה ויש מלבנה ושחורה וכדומה: % כח ואם תשאל איזה הוא המזג היותר משובח ומסוגל אל העיון הלמודי והחדוד. אמרו המובחר שבמזגים לחדוד השכל והעיון. הוא ההוה מהירוקה ומהשחורה כי כל בעלי מזג דמיי. מרבים בשמחה ואין בהם ישוב הדעת. וכן בעלי לבנה הם עצלים וכבדים ומאוחרים. ובעלי ירוקה לבד אע״פ שהם זריזים. עכ"ז אין בהם ישוב הדעת. ובעלי שחורה יש בהם ישוב הדעת אך הקרירות שבהם משבש השכל אבל אם יתמזגו הירוקה והשחורה יחדו. אז יולד מהם מבחר המזגים. והיותר משובח ומסוגל לעיון השכלי. יען שהירוקה מחדד השכל ובעבורה ממהר לקבל. אפס השחורה מישבת הדעת בקיום יותר. וכענין זה כתבו שהפלוסופים וחכמי מחקר ואומנים הטובים. היו בעלי שחורה. וכן רוב בני אומתנו היהודים הם (אלטונא תקח: ה)נוטים לשחורה. אם מצד עול גלות שעליהם. וכובד משא הפרנסה. ואם מחמת עול מצות. לכן לא לחנם הודו להם האומות בפקחות. כמ״ש בס׳ ש״י (בשם סופרי או״ה) שהתפלאו מלכים גדולים כשנסו חכמת הדיוטים שבהם עם היות הגולה לבו בל עמו. וחכמתו מתמעטת בהכרח ולא עמד בו טעמו. מ״מ גם זו לטובה. כי השוקטים על שמריהם גוברת בהם הלבנה או הדם וגורם שבוש הדעת והפסד השכל כמ"ש בתורה וישמן ישורון ויבעט. ושנוי בנביאים שמנו עשתו עברו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול וימרו וימרדו לפיכך הוצרכו להתטלטל בגולה. למרק הדם ולהריק הלבנה הנאספת ברוב שלוה. וכדי שלא ישחת המזג ויפסד השכל לגמרי. צדיק ה׳ וטוב לכל ובכל (מלבד פקחותם הטבעית. בסבת התורה האלהית ואשר נשאר בטבעם מטבע אויר ארצם המחכים): % כט ואמנם היותר גרוע שבכל הארבעה המזגים לענין העיון והלמוד. הוא מזג הלבנה. כי מרפיון חום שרשי שבו. מתהוות הרבה לחיות גסות המשבשות ומעכבות הרוח החיוני לפעול באותו מזג. אך תדע שעם היות בעלי לבנה. אטומי לב יש להם זכירה טובה כי מפני הלחה נדמו לשעוה רך שיקבל צורה המודפסת (לו) [אלטונא תקח: בו] בנקל: % ל ועתה יש להודיעך כי אינו מן הנמנע שיתחלף מזגו למזג אחר. והמשל אשר מעודו ומנעוריו דמיי אפשר שיתהוה שחוריי בזמן מוגבל וזה בהיותו מתמיד בלמודו לפי שהרוח הטבעי מתייבש מרוב הלמוד ולאו דווקא מזג זה מסוגל להתהלך למזג אחר ממינו. אלא שההרגל עושה טבע שני. וכן ישתנה המזג לפי פרקי שנותיו של כל אחד. וכן במקום. ובמזון ובאויר ובעמל. וכמש״ל באורך ואלה כולם סבות מקריות: % לא אולם סבות המזג בטבע ובתולדה הם על כמה פנים הרוב בא מירושת אבות המחלקים לזרעם טבעם כמ״ש האב זוכה לבן בה׳ דברים כו׳ ואמרו מכלבא בישא גוריא טבא לא נפיק וכתוב כי משורש נחש יצא צפע אם שימצא לפעמים אחד יוצא מן הסדר אין המאמר כאן אלא מדרך הרוב ואפי' אם אחד יוצא פעם מהכלל מ״מ נשאר בו מטבע הוריו. וסוף סוף זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי כל דבר הולך אחרי יסודו: % לב וכן הנהגת המעוברת ומזונה יעזור מאד בטבע העובר. כמ"ש רז״ל דאכלה כוורי הוו לה בני חנני כו׳. גם התפעלות מעט שקרה לאם בימי עבורה יעשה רושם בולדה: % לג גם המנקת תוריש טבעה ותחלק מזגה לילד הרך והענוג ע"י החלב שיונק ממנה וכידוע ממ״ש רז"ל ממעשה דאנטונינוס ורבי וכן העידו החוקרים שראו ילד ינק מחזיר ולאחר שנתגדל תמיד היה חפץ להתפלש באשפה ויש שינק מן העז וכשגדל היה תמיד מרקד בין האילנות וקוצץ בשניו עלי העץ וכן נראה פעמים רבות שיש אשר ינקו ממניקות זוללות וסובאות לבשו טבעם ונעשו זוללים וסובאים ומי שינק (מבעלי) [אלטונא תקח: מבעלת] חולי ידוע לימים נפל גם הילד היונק באותו חולי והרבה כזה אירע: % לד ויש שלקוח מהבדל האקלמי׳ והארצות וכן ארז"ל מפני מה עיניהם של תרמודיי׳ טרוטות כו׳ מפני מה אין בעלי ראתן ולא מצורעין בבבל מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת ובני מחוזא האי דגחורי כו': % לה ויש מצד המזל הצומח בעת הריונה ומולדו. נגזר עליו אם גבור אם חלש כו'. ואמרו כלדאי לאמה דר״נ בריך גנבי הוי כו׳. מ״מ אינו עושה אלא נטיה לא מכריח כלל. כמ"ש בשער המטרה וזולת כ״פ. אמנם העיקר מחמת הכנת האבות וקדושן בשעת תשמישן כמ״ש במטת כסף: % לו אמנם הטבע התולדי. יגלה ויוודע מיד בעת הילדות כמש״ה גם במעלליו יתנכר נער אם זך וישר פעלו. וכתיב בתורה ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד. עם שלא למדו אביו ורבו מלאכה זו. ויעקב איש תם יושב אוהלים ולא באה לו השקידה על הספר מהשגחת אביו שכהו עיניו אלא שניהם מנטיית טבעם היו להם המדות ההם הלכו בדרכי לבם שנחלו בבטן אמם: % לז ועם היות הסבה הטבעית בקושי תסור. מ"מ בילדות נוחה להכבש. כי הענף הרך נכפף בקלות. וכמ"ש אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו. ואמר חנוך לנער ע״פ דרכו. גם כי יזקין לא יסור ממנו: % לח אבל אחר שגדל והזקין באולתו. בין בטבע בין בהרגל ביותר קשה להפרידה ממנו. ועליו אמר אם תכתוש את האויל במכתש גו' לא תסור ממנו אולתו. אעפ״כ אין ראוי להתיאש מרפואתו ותקנתו כי מ״מ תפעל בו ההנהגה הישרה כסדר הרפוא'. בעזר המוסר והלמוד וכן אשר קנה קנין רע לנפשו. ע"י מנהג רע במזון. והפעליות מפסידי התכונות הישרות ירפא. כמו כן בתרופות הראויות להחליש כח החלט הגבור. ולהוסיף בכח שכנגדו הנחלש. ולהתיך המזוג העלול הנקרש וזה יקבל תועלת הנהגה רפואית יותר מהרה ביחוד אם יבואו לעזרתו בטרם התעצם ההרגל ונשתרש: % לט אמנם כבר תבין מההצעות הנ״ל כי אלה החלטים. עם שעל פי הרוב הם פועלים בתכונות. ויקראו עלות למדות הנמשכות מהם. כבר ישובו לפעמים נפעלים. ומהיותם עלות. יקראו עלולים כמו שהודעתיך שעם היות בעצם וראשונה. התכונות הם תולדות החלטים. מ״מ במקרה יהיו התכונות והמדות עלות. ופועלי השינו בחלטים. כי יתכן שהכעסן לא ירש מדת הכעס מאבותיו. ולא הקנהו הטבע בו מתחלת בריתו משום צד. אלא פעל בו מצב המדינה. ולא סייע מזל תולדתו. אלא שלמדה מבעלי חבורתו. כענין שאמר החכם אל תתרע את בעל אף ואת איש חמות לא תבא. פן תאלף אורחותיו. ולקחת מוקש לנפשך. והקש לשאר המדות. כמ״ש ורועה כסילים ירוע. וזולת זה הרבה וזה ברוב ההרגל מכריח טבעו להחליף מדתו הראשונה העצמית. באחרת. וקונה לו טבע שני נכרי וזר בבחירה ורצון מופשט לא טבעי נגזר. וזה הקנין אכזר. בזה לא תשיג יד רפואה מעשית בנקל כקודמים אחר שסבתו הבחירה וההסכמה. ולא מהר תפעל בו התוכחה והמוסר הפשוט. כי ילעיג עליך ויבוז לשכל מליך. ויחשוב אותך לשוטה ונואל. ועצמו חכם מדניאל. ואמר החכם באזני הכסיל אל תדבר. ואם מה דלא הוי הוי. מה דהוי. לא כל שכן. שלא במהרה ינתק. מבחירתו לא ימוש ולא יעתק. אם לא בהכאות ויסורין כמ״ש ושבט לגיו חסר לב. ואמר לץ תכה. ופתי יערים: % מ אך הפתי הזה שלא נתיישן בו עדיין חטא השכל. עם שנפתה אחרי משאות שוא ומדוחים. שנבא לו המדמה (כמ״ש החכם פעמים שלש מפתויי הזונה וחלק שפתיה והבטחותיה ומרמתה) הוא נוסר בזולתי ערום יערים ולזה יש תקוה להוסר גם בדברים. וצריך לבוא עליו ולתפש רפואתו מצד התכלית. כי אמנם כל בחירה היא לתכלית מה. אם תחשב לחכמה. על כן צריך לסדר לפניו התכליות. אולי יקח מוסר. כי בעלול חדש כזה יעשה רושם הדבור המוסרי. ויפעל ברוב לקחו. ונפקחו עיני שכלו ושב ורפא לו: % מא ולירד לעומק הענין להועיל להשכיל להיטיב צריך לדעת כי אף אם אמנם המדות המגונות והרעות ע״פ הרוב ידועות דרך משל אין מי שלא יחשוב הכעס מדה רעה. וכן הדאגה. אין מי שיסכל רעתה. ואין אדם ממי שיש לו חלק מה בצורה השכלית. שלא יחשוק ויכסוף לאחוז בסנסני מעלה המדות. עם כל זה לא יוכלו לדחות הרעות. ואיך בא זה הענין הרע לבני האדם לענות בו. הלא האדם בעל בחירה. לזה צריך שתבין כי אין שום מדה רעה בעצם. כי אם במקרה וזה כשאינו פועל בה בדבר הראוי. בשעור הראוי (כמ״ש כ״פ בבית) ואפילו הטובות אצל רוב ב״א. יחזרו רעות אם אינן עשויות כתקנן בהשקפת השכל במדה במקום ובזמן. ואפי' דבור חכמה. אם אינו בעתו. אינו טוב. ואמר משיב דבר בטרם ישמע. אולת היא לו וכלימה. וכן בכל ענין ומעשה ופעל. הנעשה מבלי הסכמת השכל המבושל. לא לבד אינו משובח אבל יקרא בעליו נכשל ועל דרך שארז״ל גדולה עבירה לשמה. ממצוה שלא לשמה כי אותה מפעל שכלי וזו מפעל סכלותי ולפי שרוב בני אדם לא הגיע שכלם לבשולו. אם מצד הטבע כאמור. או מפאת המקרים המעיקים לו. או שלא הניחוהו בעליו לשקוד על פעלו. ולא כמשלו. לפיכך כשלו ונפלו בערבוביא גדולה. וגן החכמה הנטועה בלבם. היה להם לגן מתעה. נבוכים הם בדרכיו ולא ידעו השכל איפוא הוא רועה. סגר עליהם המדבר ונקף השכל בסבכי יער המדמה המתגבר ע"כ לא ידעו לברר הטוב מן הרע המתחבר. מעורבים הם ביחד בבלבול גדול עובר ומתעבר. לכן יטעו רובם בתוספת וחסרון כנז"ל. ויש שיגיע בשכלו לשעור גדול מן הערבוב עד שיאמר לטוב רע. ולרע טוב. בהיות השכל נחבא. אמנם זה הטעות בכלל שרשו והתחלתו מן החכמה והשכל הוא בא. כי הלא הסכל הגמור משולל השכל. לא יכעוס על דבר ולא יצא בצבא. ולא ידאג משום דבר ולא יבוש לדבר אף אם תבער בו להבה כאמרם אין שוטה נפגע. להיותו משולל ההרגשה. אבל החכם באמת הוא העלול ביותר משתי מדות אלה ביחד. הלא הם הכעס. כמה שאמר הכתוב כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואמר עוד כי כל ימיו (מכאוביו) [מכאובים] וכעס ענינו וחליו וקצף. ונמשך לו רוע ופחיתות זה. מן החכמה החדודה המשערת הענין ההוא שראוי לקצוף עליו. מחמת היותו דבר שאינו הגון בלי ספק. לפחות לפי דמיונו של הכועס. וזולת זה בודאי לא יכעוס אדם מעולם (אם לא יהא טבוע כעיט צבוע. וכארי ונמר אשר יתמרמר. על האיל והכבש אם יברחו מפניו ולא יעמדו להיות לו טרף כתוא מכמר) עם היות אחד מוכן אליו יותר מצד הטבע הראשון או השני. וביחוד הכועס נגד טבעו. בודאי מכריח אותו הענין ההוא שיעורר כעסו. מחמת החכמה המוטבעת בו כי שניהם החכמה והכעס. מבטן אחד יצאו. שסבתם חום הטבע (עיין מטת כסף כי הנוצר בחום התאוה יהא חדוד השכל וההפך בהפך וזה ידוע) שנתחדד על ידי הירוקה. אם בטבע ובעצם. ואם בהתחזק המקרים המתיצבים עליו כנ"ל ולפעמים במקרה קל יתפעל ויחלש הגבור להלחם עם הכעס. כגון בהיותו עמל במעשה. או טרוד במחשבה או שתה משקה חזק. המחדד הטבע. ויעיר כחו להרגש קל. והנה (מוצא) [אלטונא תקח: מוצאו] מהתעוררות חכמה. אלא שקרה בחכמה טעות ומכשול. שלא הגיע השכל לשלמותו וממשלתו. מחמת בהלת הירוקה וחרדתה. נחפז ועשה פעולתו שלא בשעור הראוי. או חוץ לזמנו. כי בזה בלבד יחטא השכל. והוא אם בתוספת אם בחסרון. וזה מחמת המהירות והחפזון. אבד ממנו כל חזון. או מחמת עצלה. ישוב לכסלה. (זוולת) [אלטונא תקח: וזולת] זו אין רוע במדת הכעס. ולא פחיתות וגנאי. כשישתמש בו כהוגן. אכן במקום ובענין הראוי. הוא מחויב כמ״ש בס״ד. וכן הדבר בכל המדות (כמ"ש בפ״ב דק״ש ובמעמד יום ב׳ בפרטות) כי בכולם יש טוב ורע מעורב. וצריכין בירור היטב הדק להפריד הטוב מן הרע שבהם. ולא יתחלפו להקרא טובות או רעות אלא בבחינת איזה יותר נוטה לטוב. ובמה שבה חלק גדול מהטוב. ומעט מהרע. והאחרות שכנגדן יקראו רעות. בנטותן יותר לרע ובהיות בהן שעור מועט מהטוב: % מב ונשלים המשל במדת הכעס להזכירה לטוב ולגלות שבחה תועלתה. וצרכו הגדול בעתים ובענינים הראויים. כמו שכתוב טוב כעס משחוק. אמרו זרוק מרה בתלמידים וצ״מ אורייתא מרתחא ליה. ואמרו אל תהיה מתוק פן יבלעוך. ואם ירגיל אדם השחוק והרכות יקל בעיני בני אדם ויפסדו עניניו. ולא יהיו דבריו נשמעים הוא שאמר החכם דברי חכמים בנחת נשמעים. מזעקת מושל בכסילים ר״ל כשהם חכמים ביחד שומע ומשמיע אז נשמעים דבריהם בנחת יותר בפעל. מזעקת המושל ברוחו. הוא חכם יחידי ומנהיג כסילים כי הכסילים אי אפשר להנהיגם בנחת בשפה רפה וההכרח לא יגונה לגעור בהם בנזיפה ועל זה אמר טוב לשמוע גערת חכם ואם ראית ת"ח נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך. ואין השגיאה אלא בפעולה הנעשית נמהרה ונבהלה כמו שאמר אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח ר״ל יעשה לו מקום מנוחה ודירת קבע: % מג וכן אמר בהפכו בלב נבון תנוח חכמה. מצאה לה מנוח ודאי אבל בקרב כסילים תודע כי אם תקח אזנם שמץ מן החכמה. לא ידעו להשתמש בה. ותהיה מיוסרת ומנוגעת תחת ידיהם. הוא שאמר תודע מלשון ויודע בהם את אנשי סוכות שהחכמה סובלת אצלם יסורים קשים ומרים. וכאב אנוש לחלל כבודה ולשחת הודה. לעשות בה שפטים ליסרה בשוטי״ם אחר שלא ידע להשתמש בו בענין הראוי ובמקום הראוי בשעור ראוי בישוב הדעת כי אז ישובח ולא יגונה כלל ולכן צוה אליהו לר״נ הנח שליש בטנך פנוי לכשתכעוס תעמוד על מלואך. אחר שההכרח מביא כמה פעמים הצורך לכעוס ומ"ש ג' הקב"ה אוהבן אחד מי שאינו כועס. אין הפירוש שלא יכעוס כלל בשום פעם כי איש כזה לא היה בעולם. צא ולמד ממרע״ה והלל הידועים בהפלגת הענוה מכל האדם אשר על פני האדמה. ואעפ״כ נשתמשו לפעמים בכעס. במקום שהיה נראה להם. שהכעס מחויב ומי שאינו מרגיש בשום פעם בדבר המכעיס ומקניט יצא מגדר אנושות אבל פירוש מי שאינו כועס. הנרצה בו הוא. שלא יעבור גבול הכעס. ההוא יקרא כועס בתואר וקנין. אך כשיכעוס החכם לעתים רחוקות בענין הראוי ישובח בו: % מד ואם ימנעהו יגונה ויענש לפעמים כמו שמצינו בעלי אע״פ שמיחה בבניו והוכיחם. נענש עונש גדול ונאמר לו בעון אשר ידע גו' ולא כהה בם ולא נחשבה תוכחתו מאומה מפני שהיתה בנחת והיה צריך להתעורר עליהם בחמה ובחרי אף כפי חומר העברה ולא היה יכול (כל) [אלטונא תקח: על] זה כי אם בהגדיל הקצף. וכן הגבורה המצטרכת לעמוד נגד האויב ונגד כל מתקומם. אינה נפעלת אלא באף ובחמה ואין בה טעות ושגיאה אם אינה בבהלה ובהחפז: % מה וכן הדבר בדאגה. עם היותה סעיף משטות כי הדאגה והיגון על הרוב לא יועילו ולא יצילו. אך יזיקו בודאי ואעפ״כ הם מפעולת חכם שיש לו הרגשה וציור גמור ברע אשר מצאהו ויסתכל באשר ימצאהו עוד רע אחר בסבת המקרה אשר קרהו כחכם הרואה את הנולד. הרי שמוצאה ממקור החכמה בלי ספק אבל משל בה ג״כ חטא המהירות שלא קרא השכל אליו כחותיו אנשי סודו להועץ בהם תחלה לדעת איך ועד מה יושג התועלת בדאגה ולהתייאש ממה שאי אפשר לתקנו בדאגה. ולהתנחם בנמנע מצד הטבע ומי יודע ישוב ונחם האלהים ושב והיטיב לו הנה ראית שאפילו הסכלות הוא מעולל מרבוי החכמה ולא עוד אלא שהסכלות עצמו נחשב פעם חכמה גדולה כמ"ש יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. כמו שעשה דוד המע״ה בשנותו את טעמו. והנביא במרוצתו כמשוגע (ולכן שם שכלות וסכלות אחת הם במבטא אין בהם שינוי אלא בצורת האות בכתיבה) ואמר כי העושק יהולל חכם: % מו ותדע ותשכל כי הענין בהתהפכות החלטים המיוחסים לארבע היסודות. כענין התהפכות היסודות זה לזה (כמו שנזכר במוסד רביעי אוצר הטוב) וכדרך שהיה השתלשלותן זה מזה כך הוא ממש בהשתלשלות החלטים כי הירוקה תהפך לדם והוא למים ולח' לבנה והיא לשחור׳ העפריי׳ ובהתהפכותם תמזג השחורה את הלחה המימיי ותקפיא אותה או היא עצמה תתחולל ותחזור ללחות ולחו' הלבנה תהפך הדם לאיכותה או תהפך לאיכותו והדם יחלש מאיכותו לירוקה או ישתנה אליה ויקנה איכותה הנה בשכונתם הם קרובים מתדמים ואוהבים ומתרכבים ובהפרדם והתרחקם נעשו אויבים (לפני) [אלטונא תקח: לפי] התחלף מצבם אחר שיצאו ממקור אחד והוא מה שקרה בסכלות שהוא הפך החכמה מוצאו ומקורו מן החכמה שמשכנה בירוקה ובדם ומתנגדת לסכלות שמצבה בלבנה ובשחורה עם שקנה הוייתו מהחכמה אלא שנתרחק ממנה וטעה בהשתמשות החכמה שלא על דרך השגת התועלת הנכסף: % מז וזהו שאמר הכתוב וראיתי כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות. כיתרון האור מן החושך. בידוע שלא יפול מאמר היתרון (שהוא הבדל במאמר הכמות) אלא בדברים שוין במהות שהם תחת מין אחד. ומתחלפי הכמות לא בשני דברים שאין להם יחס זה עם זה כי לא יאמר שיתר המראה מן החום אלא יתר מראה זה על אחר החלוש ויתרון לחום זה על זולתו בחזקו (עיין מורה פנ״ו מח"א) הנה ברור שלא היה הבדל לחכמה מן הסכלות ביתרון. אם לא היה להם יחס במין ויבדלו בכמות יותר ופחות והוא עצמו ערך ויחס האור עם החושך כי הלא החושך מוצאו מהתעבות האור והתגשמו ע״י ההשתלשלות כי לשלג (שתחת כסא כבוד) יאמר הוה ארץ ממנו נולד החוש שתוצאותיו מן העפר החשוך ואינו העדר גמור כמחשבת החכמים בעיניהם מסכלות העדרי (כמ"ש כ"פ בבית ולמעלה באוצר הטוב) אלא שיש לאור יתרון עליו במה שהוא עלה לו ונשאר בדקותו וזכותו במקומו העליון והחושך יכסה ארץ דבוק ביסוד העפרי במקום שפל ואפל ויבחן יתרונו של אור במעלה מחמת מקומו וגם בהיותו עלה לחושך. ככה הוא יתרון החכמה מן הסכלות העלול ונתהוה ממנה ממש שוה בשוה: % מח והעולה מכל זה שהמדות בכלל חלק להם השם יתעלה בטוב וברע הכל לפי מדת השכל השלם אלא שיתחלפו בכמות הטוב והרע הנמצא בם ויוסיפו ויחסרו בנאה ובמגונה. לפי ההשתמש בהם בישוב הדעת לא פחז כמים במרוצה ובבהלה כי אף הרוחניים יפלו בטעות בהחפזם הן במלאכיו ישים תהלה אף כי אש שותה כמים עולה. לכן מה מאד יקרה עצת החכם שבקש מבנו שילין כעסו לילה אחת. טרם יפעלהו לא מנעהו מכעס כלל וכלל כי הוא דבר שאי אפשר לאדם מבלעדו כנזכר אך בזאת נאות לו שימתין לו לחקור תחלה אם באמת ראוי לכעוס על הענין ההוא. או שמא יש התנצלות לעושה הפעל המקנט ומסבב הכעס ההוא. או טעות ומכשול בהבנת הענין. שמא אינו ראוי לגמרי לכעוס על הענין ההוא ואם יוחלט שראוי לכעוס. יהא לו זמן לשער התעוררותו ולהגביל כעסו במדה ושעור הראוי שלא יעבור חוק השכל ויזיק לעצמו או לזולתו בלא משפט. ועצה טובה זו יקרה מפז ונכונה היא בכל המדות התכוניות (אם יהא הנועץ מוכן לקבל ומהר לשמוע עצה ולא נאמרה בכעס ביחוד אלא מפני שהוא מהיר במלאכתו יותר מכולם) כי על ידיה ימלט האדם ממכשול בלי ספק אם יקח מועד מישרים ישפוט על כל המעשה שם. האם הוא פועל נרצה או פגול מאוס ומוקצה אם לא ילכד במצודת המהירות אשר פרש היצר החכם לרגליו להחליט מיד על טוב הדבר הנדרש או רעתו מבלי בחינה הגונה בכל צדדי הענין ומשיגיו ובעצה שכלית מבושלת כל צרכה: % מט אכן לפעמים יצטרך הענין למהרו ולא לאחרו. ואין כל הענינים סובלים שהות והמתנה כענין שארז"ל בבתולה נשאת ליום הרביעי חיישינן לאקרורי דעתא וזכרו במשל הדיוט בת דינא בטל דינא. ואשר ימתין להפרע מן המחויב בעודו בידו ויניחנו חפשי לעצמו. עד שיתייעץ תחלה בתוך כך יברח יבקשהו ולא ימצאהו אח"כ יירע לו ויתחרט שלא היה זריז מקודם ולא יועיל לו כלום. ונענש שאול המלך על שהיה מתון בהריגת אגג אע״פ שהיה תפוס ברשותו וככה מלך ישראל על מעוט זריזותו כאמור יען שלחת את איש חרמי מיד וגו׳ לכן כל החכמה האנושית לא תשיג ידה להגביל ולשער השתמשות המדות בשעור הראוי להן ובזמן הראוי ובמקום הראוי. ובאיש הראוי כי בכאן פרושה רשת ליד מעגל על כל החיים להטעותם ולהכשילם בארשת פיהם לומר לטוב רע ולרע טוב אינה חוששת לצדק עול. ולעול צדק ולא יודע עול בושת. בהחפזם להסכים על הדעת הנמהר שהבהיל והחריד שכלם ואסר כוחות השכל וכבלם עתה תהיה מבוכתם בהמצא (הטמנה) [אלטונא תקח: הטענה] לכל אחד לעשות עצמו ישר ותם להיות בכל מדה ומדה נמצא בהן מן הטוב ומן החכמה שעור מה וההבדלה היא החכמה על כן בזאת יודע כל מעשה תקפה וגבורתה של החכמה האמתית השמנה היא אם רזה ובכאן היא גנוזה אם בכל רוחות היצר אינו נוטה לצד דין לא תמוש ממקומה מנקודת התכלית אינה זזה: % נ אמנם החכמה הגמורה השלמה. הבטוחה מכל מכשול ומרמה. הוא יראת שמים באמת אין זולתה בזה. היא ולא אחר המקנה המדות החמודות. להחיצב על השעור הראוי להם. הוא קו המדה לחקרה ולהפכה. לדעת כמה ארכה. וכמה רחבה. לרעה ולטובה. וככתוב ויאמר לאדם הן יראת ה' חכמה: % נא ובמקום אחר קראה ראשית חכמה ראשית דעת. וזה אמנם. כי בלתי יראת ה׳ לא תצויר כלל התחלה לשום חכמה ודעת כי מלאכת שניהם להבדיל בין הטוב והרע ובין האמת והשקר. ואם יצויר במוח אדם המצויר. שאין צורך ליראת שמים כדעת הפוקרים ר"ל א"כ טורח זה למה להם ועל מה זה ייגעו נפשותם בחקירות האלה. ומה תועלת ימצאו בהן. הלא די להם לחיות כבהמות יער. כפי אשר תורם הנפש הבהמית. ומי הגיד להם מה נאה ומה מגונה. ורבים מבני אדם. כיושבי הטרטריאה ואומות שלמות בקצת הודו לגזל ונאוף וכיוצא בהם. יקראו פעולות נאות והגונות. בם יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם. וישאר מינם (כפי הקרי וההזדמן שהם עמודי למודי הפלוסופיא) כחית שדה. אכן נודע כי טבע האמת הכריחם להכיר שיש אלהי. ושראוי להתבושש ממנו. עם שלא הכירו דרכיו. מ״מ הוטבע בהם יראת השם. היא ראשית דעת. עם שלא השיגו שלמותה. שלא תושג במחקר אנושי בלבד) וסור מרע בינה. כי אחר שבכל המדות נמצא הטוב והרע. לא יוודע ולא יוכר הטוב מן הרע באמתות. כי אם בשום האדם ה' נגדו תמיד. וכמאמר המלך החסיד שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט. ואומר בכל דרכיך דעהו וכללוה חז"ל במאמרים קצרים בתכלית השלמות. באמרם הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. וכן הסתכל בג״ד מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: % נב והמסתכל בדברים אלו עיניו לנוכח יביטו ועפעפיו יישירו נגדו. ודאי לא יונח נפשו. ולא יוכל לחטוא בשום אופן. הוא לא יסתכל במה שאינו רשאי. ולא יחשב ויהרהר בדבר גנאי. לא (יחשה) [אלטונא תקח: יפתח] פיו לדבר כ"א במה שמביא לכבוד ה' אז לא יחשה. ואם יפגע באשה ערומה לא יתקשה. ואפילו יהא עמה לבדו ברשותו לא תטנו ברוב לקחה בחלק שפתיה לא תדיחנו. (גם) [אלטונא תקח: עם] כל תוקף חום טבעו ושלמות כחו. כאיש גבורתו. ואם יראה ויריח כל מיני מטעמים ותבשילים מבושמים ומתובלי׳ לא יבוא הרוק בפיו. קודם שידע אם הוא מן המותר לפיו. והנאות לצורך חייו. [אלטונא תקח: ו]אם ימצא בגנזי (מרומים) [אלטונא תקח: ברומים] לבדו לא ישלח ידו ויגע במה שאינו שלו. ואם יוכל למשול בכל הכבוד המדומ׳ והגדולה העוברת. להפסיד על ידו קצת מכבוד עצמי ומעלה אמתית. מאפס ותוהו נחשבו לו ואם יוכל לסגל כל העושר שבעולם אפי׳ בהתר ויהא אפשר לו להשיג כל חמדת תבל וכל תענוגי בני אדם ביותר שלם שבפנים. יהיו מתועבים בעיניו. כדי שלא להפסיד על ידיהם שלמות נצחי וחיי עולם. ואם ישיג עושר רב. גם כבוד וגדולה. יהיו לו לנחלה. לא ישמח בהם יותר מדאי. ואם יעדרו ממנו לא ידאג לא יצעק ווי. ואם יראה כל עניני שחוק וטיול. לא ימלא פיו שחוק. ואם יפקדו אוהביו וקרוביו לא יבכה ולא תבוא דמעתו יותר על החוק. עם היותו מרגיש בכל אלה המקרים. בכל שלמות חושיו. וכחותיו בריאים ומהירים. גבורי כח לעשות דברו. לכשירצה להשתמש בהם בעת ובענין הראוי הוא זריז לעוררם. והם נשמעים אליו. וחרוצים להפיק רצונו בכל הנאה המותרת. ולתת תאותו. כאשר יחוש לה. ותערב לו המקום שלא תתנגד לשכל האמיתי הברור. הוא האיש המוצלח. אשר לא יירא בהמיר אר"ש לא יפחד מטעות החכמה וכשלון הדעת ומהירות העצה. ושגיאת הסכמת השכל. בהיות יועצו תמיד נגד פניו. ומלמדו ומשכילו בין עיניו והכין לו כסא בין קירות לבבו ע"כ מקול רעים לא ייחת ומהמונם לא יענה. כן מראהו מאיש לא משחת. וצורתו לא תשתנה. יבטח כי יגיח מלחמה. עם יצרו ביד רמה. ביום טובה וביום מהומה. כל כלי יצ״ר עליו לא יצלח וכל עצתו הרעה לא תהיה לה תקומה: % נג אולם להיות מעלה זו קרובה למדרגת הנביאים. ולא ימצא איש כזה בנקל. אף אם קרוב אליו הדבר מאד. בפיו ובלבבו לעשותו אם ישוב לפניו יעמוד. לפיכך צריך להרחיב לו הדרך בדרישות וחקירות התכליות. ואם רבות הנה כי יש ירדוף המדות להשיג הנאת החושים ותענוגיהם וזה לא יבחין בין טוב לרע רק מצד הערב ולזה בהיותן ערבות. כולם בריאות וטובות. ויחפש בזה (אלטונא תקח: ל)כל הצלחתו. ויש להשיג על ידיהם כבוד ומעלה. וחשיבות מבני אדם. וזהו מדת פלוסופים. כי יבחרו גם הם בנאה מהמדות והתכונות על דרך השכל. כדי להרוויח על ידי הנהגה נחמדת במוסר אנושי. כבוד יקר וגדולה. בין בני אדם. אולם יעשו במחשך מעשי תועבותיהם. ויש אשר יבחר ברוע ופחיתות מה. כדי להשיג על ידו תקון הנפש. והיה למשל בפי כסילים. מוטב שיחלל שבת אחת. ואל יחלל שבתות הרבה. על יסוד זה יתירו לעשות עול ולרדוף אחר החמס. קם למטה רשע להיות להם מטה לחם ושבר רעבון בתיהם ימלאו שלל ובזה נמבזה ונמס. ורמיה תהיה למס. מרעהו חסד הוא ונכרתו כל נטולי כסף נמאס. קרה להם כמקרה הדגים עם השועל אשר יעצם לברוח אל היבשה מחמת הסכנה ועל אלה יאמר משל הקדמוני גנבא במחתרתא קרי רחמנא חושבים לגנוב גם דעת העליונה. אלה הם ההופכים משפט ללענה וככה תהיה אחריתם ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ מרה תהיה באחרונה. גם אלה. והדומים להם שגו ביין הדעת. תעו מדרך השכל השכירוהו נסך עליו רוח תרדמה. והרסו גבולו בבחירה והסכמה ויאמרו לחכמה אחותי שכבי גם את תשכרי תהי נעלמה. ומאנו דעת במרמה. אלה הם המישרים אורחותם בתחבולה ובערמה. וכן כל רשע כסיל בער אויל סכל פתי חסר לב זד לץ עקש ונלוז. והדומים להם הנזכרים בכתבי הקודש לגנאי. אינם אלא חכמים להרע היודעים לצבוע הכעור שידמה יפה. חכמים המה ואומנים בקיאים להמציא כסף סיגים מצופה. אלא שלהיטיב לא ידעו כי מצרף לכסף בעליל לאר״ש. ובוחן לבות ה׳ כל אמרת אלוה צרופה: % נג ואף אם רבו (כארבה) [אלטונא תקח: מארבה] התכונות והמדות וענפיהם ומקריהם וסבותיהם והתכליות. והשקפת התועליות. המושגות בכל אחת מהנה אם באמת ובאמונה. או בשקר ותואנה עם כל זה לא נפטור עצמנו מלהציג אשר יבואו לידינו מהם. אחת לאחת למצוא חשבון סבתה וטובתה ורעתה תועלתה ותכליתה של כל אחת בקצרה כאשר יורנו הי״ת בחסדו עליו נשליך יהבנו בסתום חכמה יודיענו. ויהא עם פינו ועם הגיון לבבינו. להודיע קושט סלה להשיב אמרים אמת לשולחינו ונחלקם לכתות. לפי חלוקת ד׳ החלטים שבהן אחוזות כל המדות כנ״ל. כדי לידע מוצאן להכין על פיהן התרופה המבוקשת כתקנה כמשפטה. אף אם קשה להכניסן במיץ המין והסוג בהחלט. כי הרבה מהמדות יונקות משתי (מדות) [אלטונא תקח: מרות]. וכמו שרוב ב״א גם הם מורכבי המזג. כמוזכר למעלה. על כן קשה לתת להם גדר שלם. (וכבר טעה בעל גורן נכון וחטא. בציורו יחס המדות החליף השטה) אלא בקירוב ומדעת נוטה כאשר תשפטם החלוקה בעזר המאיר בעלטה: % נד וזהו סוד הרפואות המדות וסדרם לחפש בסתרם. לדרשם ולחקרם לידע הסבה המניעה אותם. לבוא בסודם. וזה כל האדם והוא שידע ויכיר רופא חכם שורש המחלה וסבתה בין בגוף בין בנפש. אם הוא עלול החלטים או החלטים עלולים מסבות חצוניות. עצמיות או מקריות. חדשות או ישנות. כי לפעמים יעזרו במעט עזר. ואם הסבה טבעית צריך לעמוד נגדה במתנגד טבעי מעשי. בעצם וראשונה והוא עיקר דרך הרפואה בו. וההרגל בלמוד ודבור מוסרי יהיו (מסייעם) [אלטונא תקח: מסייעים] ואם הסבה מחמת החברה וההרגל יצטרך להסיר הסיבה ההיא העצמית תחלה. להרחיק מהחברה המזקת ולהשתדל בפעולת ההרגיל המקביל והרפואה המעשית והמוסרית. תהיינה חוברות לסייע. ואם הסבה בעצם ובראשונה מהעיון והמחשבה. תהיה דרך הרפואה הראשיית. לעמוד כנגדו בעיון אמתי תכליתי. והאחרות ישתתפו לסיועו. כי מעשה מוציא מיד מעשה ומחשבה מיד מחשבה. ודע שכל דברי׳ הארבע׳ יסודות ולחיות שרשיות שבאדם כנגדה כנזכר. הם מיוסדים על אדני פז לא לבד בחכמה האנושית אבל באמת שרשם באלהיו׳ וידיעתם מחצבת צור חוצבה. והמבינים לאשורם ובמקורם ידע ויבין מעשה בראשית האמתית מה טיבה והיא הנובעת ממעשה מרכבה. אשר רחבה ונסבה למעלה ולמטה בכחות השכליות מושבה: % נה לפיכך לשלמות המלאכה יצטרך לידע ג״כ דרך (השמות) [אלטונא תקח: השמוש] בכחות המחשביות והשכליות. להוציא גם הם לאור פעולתם באמת. וצריך להכירם היטב. לכן עדיין נשאר לנו להודיע ולהזכיר ג״כ טבע חלוקי החושים הפנימים והשכליים ולציירם והמה כמו כן ארבעה במספר ומכוונים כנגד טבעי היסודות והלחיות השרשיות שבאדם.
א
החכמה היא ידיעת המושכלות הראשונות והפשוטות הידועות מעצמן לאשר חלק לו השי"ת בחכמה. בטבע בלי ראי׳ והקדמה כידיעת תשעת המקרים בעצם ואיכיות היסודות בעולם הלז. וטבע הנמנעות טבעה אשיי.
ב
בינה היא השגת המושכלות השניות. להבין דבר מתוך דבר ע"י הקדמה אחת או שתים והיא תולדות החכמה ועלולה טבעה אוירי.
ג
דעת היא מהרכבת החכמה והבינה להוליד באמצעותן מושכלות יותר עמוקות ע"פ הקדמות רבות והצעות צודקות והוא מכח הלבנה. הממזגת שני טבעי הראשונים. ומעכבת אותן. להיות מתוק ומסיק. והבינה והדעת נקראים שכל נקנה.
ד
שכל פועל באלה השלשה הקודמים. והוא מושפע מהירוקה בעצם ולו שני משרתים הלא הם הזכרון. (והמדמע) [אלטונא תקח: והמדמה] בשניהם מיסוד עפר. (כנגד השחורה החלוקה כמו כן לשנים) אך הכח הזוכר והשומר הוא בערך רקק. כמו אמצעי בין המים והעפר. בו יחקקו ויודפסו המושכלות. והוא בית גניזתם. עד הגיע תור השתמשותם. אמנם המדמה המשתלשל ממנו הוא עפריי בהחלט. ומכח מקשיי. כעין החלט השרוף לכן יש ממנו צודק. ובלתי צודק. והצודק גורם ההעמק במחשבה. כי תעוכב אצלו יותר. ותשהא עמו לעוביו ומקשיותו. ותשמרהו שלא יטעה בדמוי. והבלתי צודק הוא שעשה פעולתו בלי השגחה וכוונה. רק במקרה על כן לפעמים ראה ולא ידע מה ראה. כמו שידמה אדם באלף קרנים. עינים בכתפיו או גמל פורח באויר בכנפיו: % נו אמנם השכל. הוא הכח הכוללם ומקבצם. אולם בשקידה ובעיון נמרץ. כי הוא השופט על צודק הדמיון וטעותו. בין במושכלות ראשונות. בין בשניות. בין במורכבות. לכן לפי שכלו יהולל איש. לא בחכמה הטבעית. הנגזרת מפאת מזל מולדו. אם חכם אם טפש ובסבת טבע מזגו. מצד ארבעת החלטים. שהן סבות לכל הכחות השכליות כאמור. ועדיין הם עלולים לקבל טעות הדמיון על כן לא יקראו בשמותם בהחלט. טרם ישפוט השכל ויגזור על אמתותם. והוא יפעל בשני כלים בזכרון ובמחשבה. ולפי שהוא פועל בבחירה ובהתעוררות ויגיעה רבה. לפיכך בו ישובח בעצם. לפי שכלו יהולל איש. בעוצם השכל המתיצב על משמרת פקודת החכמה והבינה והדעת. לבלתי תת להם מגרעת. וזולתו לא ירימו ידם ורגלם לעקור או לטעת. דרך משל אחד הלך לבתי טיאטרות. שעושין מיני שחוק וטיול בחלוף הראות ואחיזת עינים. שמדמים אדם בעל כנפים פורח באויר והאיש ההוא לא נסה באלה ולא ידע דרך המשחקים ותחבולותיהם להטעות העין. ויחשוב שראה ראיה גמורה ויאמר בחכמה בהשקפה ראשונה. היות דבר אפשרי אדם יולד בעל כנפים פורח באויר. בחושבו הרגשת חוש ראותו נאמנת לו וירצה להשבע על זה. ויחשוב המכחיש לסכל. כי המורגש הוא ממין המושכלות ראשונות. ושוב יסתכל בבינה. וירחיק להאמין שהיה אדם גשמי פשוט ויחשבהו לנמנע. אבל יאמין יותר שהיה אחד מהמלאכים כאותן שנאמר עליהן שנפלו מן השמים. ונאמר גם במלאכים ופניהם פני אדם. ובכח הדעת יחוה דעת שלישי מורכב. שהיה אדם אלהי שנתהפך למלאך ועולה ויורד. ויסכים שראוי לכבדו. ושלשה כחות האלה לא יכלו לחשוד החוש שיכזב. אמנם השכל הערום. יעיין ויחפש בתחבולות ההם המטעים הראות וימצא שלא ראה אלא כנפים מעץ או מנייר בדמות כנפים אמתיים. והאדם נמשך באויר ע"י חבלים דקים בלתי נראים לאור הנר במרחק ידוע. וישיג מקרי הטעות. שגרמו להכחות השכליות להסכים על משפט כוזב: % נז וכן אם יראה איש הכה את רעהו או חרפו וקללו ונעלם זמן מה. ושוב ראהו ומיהר להכירו בטביעות עין בחכמת חוש הראות. שהוא האיש החוטא. וימהר להבין בבינה שזה האיש חטא והרע לעשות נגד המפורסם בטבע או בדת. ויחפז להסכים בדעתו שראוי לעונש גדול מפני תקון העולם. הנה זאת הסכמה עשויה בחכמה בתבונה ובדעת. אבל לא תכון מבלי מחשבה והשקפת השכל. הוא השופט בצודק. ולא יבטח בהשגת הכחות הרוחניות האלה בדברים חומריים. שאין להם בקיאות בו כי אם ע״י הכח המדמה. והוא לפעמים מטמא ומרמה. ויוכל להיות שנלכדו במצודת ערמתו. אבל השכל לו יד בחכמה והוא שכן אל המדמה. ובקי במרמתו היותו מתהפך בתחבולותיו וישב וידרוש ויחקור היטב. אם אמת נכון הדבר שזהו האיש ההוא המחויב להענש על הפעל ההוא. כי יוכל להיות שהדמיון הטעה המחשבה בראותו איש דומה לו. ובאמת אין זה האיש המחוייב. ואם אמת היה הדבר שמא התחיל המוכה [אלטונא תקח: או] המקולל. והכה או קלל תחלה ואיך הכה. ובמה הכה. וכמה ועל איזה מקום עד שיתברר לו חיוב העונש וגדרו. כל זה וכיוצא הרבה מדרישה וחקירה מוטל על השכל לעשותו בטרם יגמור הדין. ויחליט הסכמתו בשום ענין ואינו דן יחידי שלא בב"ד של שלשה. כי יצרף עמו הזכרון והמדמה שהם עומדים לשרתו ונושאי כלי מלאכתו. לבדוק יפה בענין בכל הרוחות. ויצוה על הזכרון לעורר כחו לזכור נשכחות. ואל המדמה שיצייר הענין כפי מה שהיה לא יוסיף ולא יגרע. מטוב עד רע. ובעזרתם יחפש וידע אם היה הדבר ברצון ומזיד או באונס ובשגגה. ובכמות ובאיכות ובמקום ובזמן מבלי שימצא דרך ואופן התנצלות לאותו פעל המגונה. ואז יחליט עליו עונש הראוי. בשעור ובקצוב הראוי אם כה יעשה אזי השלים פעולתו. ושמר חוק השכל: % נח אבל אם נתעצל בזה יוכל לחטוא אע״פ ששמע לעצת החכמה. ואינו מפעל השכל עם ששרשו בא מן החכמה. ואף אם לא נכשל הרי לא עשה מאומה. ואם יכשל יענש בשמעו ונטותו אחרי המדמה. ויאמין בו מבלי (הבינו) [אלטונא תקח: הביט] כי הוא מלא תוך ומרמה מאין באו כל הדעות החלוקות בעולם. כי אם ממנו. הוא יצייר בעיני כת בירה בלא מנהיג. ולאחרת חומר קדמון ולאחרת גלגל קדמון. ולכולם בחכמה יבוא ביד רמה. ולאחרת (ימצא) [אלטונא תקח: ימציא] עכו"ם אחרי שהודיע השגתו בחכמה ותבונה מידיעת האל. ושראוי לרוממו ולכבדו ומשורש זאת ההנחה החכמה והנבונה ישער שמחיוב הכבוד הוא לתת כבוד ויקר גם לעבדי המלך משרתיו בעולם התחתון לעבדם במנחות וזבחים. ובהשתחואות והודאות ושבחים. ולאחרות ימציא צורות להוריד בהם הרוחניות ולאחרות לשרוף בניהם ובנותיהם למולך ולאדרמלך וענמלך. ושמע את אשר קראתי בס' מספרי החדושים מארץ סינה כי שם עם רב יאמינו כי מלך השמים בא פעם ורכב על תנין לבן וירד מן השמים למקום אחד ממדינתם. וקרא לאחד מן החוזים שבארצם הידוע אצלם בשם לסעוד עמו. בעודם יושבים בסעודה ומטיבים את לבם יחד. והמלך לא דאג כלום. עמד החוזה ההוא מן השולחן ורכב על התנין הלבן ועלה לשמים. וכבש שם כל המלכות. וכשהרגיש המלך הראשון ורצה לעלות ולחזור אל מקום ממשלתו. סגר זה השני אשר כבש המלכות. הדלת בפניו. ולא הניחו עוד לעלות למקומו הראשון. ועל פי תחנונים גדולים נתרצה המלך השני אשר עמד תחתיו. להניח לו מקום לשכון על הר אחד ידוע בארצם ועודנו שם לפי דבריהם. וספרו הכותבים שאלו הדבקים באמונת השטות המופלג הלז. הם החשובים והתקיפים שבאותה מדינה אשר אנשיה נודעים בשם לחכמה ולתבונה חריפים בכל מלאכת מחשבת ואומנות. עד שחושבים בני שאר מדינות סומים בערכם. ראה והבן בן אדם עד כמה הגיע כח המדמה לצוד האנשים הקרואים חכמים ונבונים לפי תומם. ותמימים כיורדי בור שחת לו בניו מומם כאלה רבות מחשבות בלבות ב״א. כשל כח הסכל להעלות [אלטונא תקח: על] ספר זכרון משלי אפר: % נט הנה נא ערכתי לפניך פה גם מילי דבדיחותא ופרקא דשטותא ולהרויח לשכלך במעוט שחוק ולמען תדע (אלטונא תקח: ו)להזהר עוד ושמור נפשך מאוד שלא יחטיא אותך המדמה (מ)[אלטונא תקח: ב]חכמת ערמתו הוא המתיר אסו״רים. והוא הפוקח עורים. השכלים העליונים שלא ראו ולא הכירו דרכי החומר (כמ״ש ותפקחנה עיני שניהם) ומעור הפקחים ברוחניות ומיעצם שימנעו עצמם מלהביט אל האלהים ואל תורתו שלא יכהו עיניהם באור הגדול וע״י זה ירויחו שיפקחו עיניהם בהנאות הגופניות (ככתוב ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה וגו') באמור להם כי הוא חלקם מכל עמלם. ויש אשר יהיה ענן חכמת הדמיון על עיניהם לשום כל מעייניהם. בהשגת הקנינים הנפסדים כל ימי חלדם. ונתן בלבם אהבת הממון בחשק גדול נפלא מאוד להשיגו בכל אופן שיהא בין ביושר בין בעול אפי' בגנבה וגזל ואצ״ל באונאה ורבית ותחבולת החנופה. ולגנוב לב ודעת הבריות. זוהי חכמה רמה אין כמוה במעלה ובחשיבות אצל ההמון כהיום הזה: % ס ועתה בני בינה אדר היקר אנשי לבב בעלי מחקר שפטו נא אם לא כח המדמה עשתה זאת בחכמתו ובתבונתו העיני האנשים יעקר. למאוס בטוב ולבחור ברע לשנוא אמת ולאהוב שקר. אבל השכל השלם הוא ישב בדין על המדמה. ויחקור בסבות ובתכליות אם המה אמתיות או מזויפות משוחים בששר ההכשר להראות סבר פנים יפות ויסתכל בכל צדדי הענין אשר אפשר שיפול בהם הטעות מצד המדמה. וכן ישפוט על כל שכל נקנה אם אמת הוא אם שקר. ויביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע כאשר יעריך אותו כן יקום (בין במורגשות בין במפורסמות בין במקובלות בין במושכלות. הכל נתון בידו. לא ירים איש דגלם ולא יטה לאר״ש מנלם בלעדו המרגיש והמתעורר נתונים נתונים המה לו לעבדו. המדמה והזוכר ישרתוהו כל ימי חלדו) כי השכל הנשלם לא יחטא. אך החסר הוא החוטא במעוט התעוררת ועצלות. וע"כ ישובח או יגונה על חריצותו והשתדלותו או התרשלותו. ולפיהן יגמל בשכר ויענש. בהיות הכח נמצא בו וכליו שלמים ולא בקש להוציאו לפועל. ההוא יקרא בשתוף השם סכלות לפי ששרשו ומוצאו מן השכל כאמור (לכן אין הבדל בשמותם בשורש התיבה כ״א בכתיבה) אלא שיוסיף לעשות פעולתו בחפזון ובבהלה או יגרע בעצלה לפיכך אינו בטוח מן המכשלה. ותשוב לו לכסלה. ואם יהא עלול מאחד מארבעת החלטים יחלש ותשיגהו המחלה ויהא ראוי לחמלה ותבוקש לו הרפואה בסור הסבה והעלה: % סא גם יחלה לפעמים מרוב השמוש והתמדה ושקידה כאשר הסכין ברוב תשמישה תאבד חדודה ובמעוט השמוש תעלה חלודה (ככתוב אם קהה הברזל וגו׳ וחיילים יגבר ויתרון הכשר חכמה) ככה יארע לשכל שיצטרך להרויח לו לפעמים לנוח ולהנפש מעט כדי שיתחזק ויוכל לשקוד על מלאכתו לאט. כי ברוב העסק יהולל חכם. ונאמר למבחר מין האנושי נבול תבול כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך. גם יפסיד הבריאות ברוב עמלו. כי כל הכחות בנפש אחת מתקבצים. ממנה יוצאים (ועליה) [אלטונא תקח: ואליה] הם שבים ורצים ובשעה שעסקה רב וכבד בשכליות. יתמעט כחה בגופניות וכן להפך אם תשקע בעסק החומר לא תוכל להסתכל בשכליות. ובהפסד בריאות הגוף בהכריח יפסיד השכל וילאה. והמדמה הכוזב יגבר על בלילו יגאה. לזה תמצא שהמדמה המטעה מצוי בב״א גדולים בחכמה. בהעמק העיון והתפעלות המחשבה בתמידות תתגבר השחורה. שהיא מושב ומשכן המדמה העפרי וימצא מקום להתחבר לחכמה ומן התחברות אליו יעשה מרמה לפיכך לא יעמיס עליו יותר מדאי בפ״א כדי להיות לבו פנוי לדרוש לתור בחכמה לנקותה מכל מרמה. ועת ומשפט ידע לב חכם. לעשות כל דבר בעתו כחוקו. ולתת לכל אחד חלקו ויטיל שלום בין הגוף והשכל זה את זה יחבקו איש את אחיו יעזורו ויחזקו: % סב ודע כי השכל צריך להיות לו אלף עינים (לא יתנצל שלא יכול לראות מאחוריו) כדי שלא יחטא לגוף ולנפש. כי רבים אבני נגף שטמן לו המדמה (הוא ודאי יצה״ר) בכל הדרכים אף אם נראים ישרים וזכים. יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות ואולי לזה כוונו חז״ל שאמרו מ״ה מלא עינים לפי שהוא משגיח בכל צד שאפשר שיכשל בו האדם וזולת זה לא היה יכול לו כי אין מיתה בלא חטא והוא עולה ומשטין. כי אין צדיק בארץ גו' ולא יחטא. ואע"פ שלא היה ראוי להקנס על חטא השוגג. יחשוב לו כזדון ע"ד ת״ח שגגות נעשות לו זדונות. כ״ה הענין בשכל הכללי אשר לא שמר פקודתו ולא נזהר ולולי רחמי השם יתברך עליו לא היה יכול לעמוד אפי׳ רגע אחת אך שומר פתאים ה׳ להרחיב לו הזמן שלא יכלה מיד בחטאו שאל״כ לא היה העולם יכול להתקיים כלל: % סג והבן שכל המצות והעברות שבתורה לא נצטוה עליהן אלא השכל ואינן אלא בשני כחות הנפש המרגיש והמתעורר (והם שני סרסורי החטאים. כמ״ש תנה בני לבך לי ועיניך. ובתורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כי בלב הוא הכח המתעורר ובעין בו כלול המרגיש המוביל ההרגש לחמשת החושים כי עין רואה וכלי המעשה גומרים) מצד שנשתעבדו לכח השכלי. לא נבראו אלא לעבדו ולא ירימו ידיהם ורגליהם מבלעדו. שכל השתמשות חושיו החצונים והפנימים לו הם לבדו ולא חשך ממנו מאומה ועשאו בן חורין בבחירתו לכל חפצו. כטוב וכישר בעיניו יעשה להרויח ולהרבות כבודו או להפסידו אם יעזוב כל אשר לו ביד המדמה וימנהו אפטרופוס. להנהיג שני כחות הללו לפי עצתו החפשית והמשולחת. והחטא הראשון יוכיח שנתפתה השכל לציור המדמה (הבא מכח נחש אשר עפר לחמו) ונפל בפחת. ולא יענש המדמה שהוא עפרי אלא הכח השכלי הוא המצווה והנגמל. בהיות לו כח אלהי לפעול בבחירה חפשית: % סד ושרי ליה מריה להר"מ ז״ל שאמר (בפ"ב מח״פ) שאין לשכל חטא. אלא לפי אמונת דעת בטל. והוא דבר בטל במ״כ נמשך אחר דעת הפלוסופים האומרים שאין לשכל העיוני חלק במעשים מטוב עד רע לפי שאינם אצלם טובים או רעים רק מצד ההסכמה לא נתאמתו להם במופת (ואם ימצאו פלוסופים ההם במדינות המסכימות על בחירת הגזל והחמס והנאוף. כמו שהן מדינות רבות ומחוזות גדולות ורחבות. כטרטריאה וברבריאה וארביאה וחלק גדול [אלטונא תקח: מהודו] המפורסמות באלו המחשבות מלבד הכתות הנעלמות הרעות כיוצא בהן שנמצאו לרוב בכל מקום ומדינה. ועושים מעשים כאלה בסתר ואינם אצלם דבר מגונה רק כולן התר לא יתנגדו להם אותם פלוסופים אחר שהסכימו על בחירתם אין בה רוע אמתי לדעתם (וכמו שהורה לעשות הגדול שבהם (כמ"ש בבית מריעים) וכן תלמידו המפורסם ומובחר שבכולם הקריב זבח קרבנו לאשת עמיתו. כדי למלא בה תאותו) כי אין אצלם אמת ושקר. בטוב המעשה והפכו אחר שאין להם תורה מן השמים ואין להם ראיה הכרחית לבחור בטוב ולמאוס ברע. ולא השיג יד שכלם בזה אלא מצד המוסכם: % סה ומזה נהיה ג״כ מה שהוליד הרב בפ״ו מפרקיו. שהשוה בין דעת חז״ל הסוברים שהכובש יצרו גדול מן הבלתי מתאוה. ובין הפלוסופים האומרים שהבלתי מתאוה לרע חשוב יותר ועשה פשר דבר באמרו שכוונת חז"ל על המתאוה וכובש יצרו בשמעיות כחזיר ושעטנז. והפלוסופים דברו מבעל תאוה ברעות מפורסמות כש"ד וגזלה הנקראות אצל החכמים הנאמנים מצות שכליות. שאלמלא לא נכתבו ראוים להכתב. ואמר (שאלו) [אלטונא תקח: שחלו] חולי המדברים. בהנחת שם שכליות למצות טובות ורעות. וזה לפי שהשכל אין לו חלק ונחלה בהם לפי דעתו (וכמ"ש נושא כליו בר״ח שאינם שכל ע״ד האמת ואין בהם תקון ר״ל מהאי דעתא) וכמה שקע שכלו בטיט היוני חוץ לכבודו ז״ל. כי בודאי אינן אלא שכליות דוקא. ועל מה אמרה תורה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמכם ובינתכם לעיני העמים הרי בפירוש שהמצות המעשיות יש בהן חכמה ובינה בעיני כל. ואם לא במפורסמות לפחות. (אלא) [אלטונא תקח: אלה] איפוא הם אלא ודאי הן שכליות ומפני שחכמי האומות לא יכלו להגבילם (ולכן לשטתם יפה אמרו שנעדר התאות גדול מהכופה תאותו. מפני שאינם בטוחים להראות גבורת שכלם נגד טבעם. מאחר שאין להם מכריח עצמי להמית התאות. שלא חטאו למופת. לכן בנקל יטה לבם אליהם ויפת) (ישבחנו) [אלטונא תקח: ישבחו] אותנו העמים על צדקם ואמתתם. בהיותם בנוים על יסוד אמיץ וחזק כי על כן נקל לאיש הישראלי לכוף טבעו בכל אופן אם יהא לבו קשור בתורה האמתית שבא בבריתה וידע מקורה וראשיתה. וכן נקראות בפי החכם מכל האדם בראש ספר החכמה שכולו עוסק ביחוד במפורסמות. גם במקובלות בלבד. לא בשום ידיעה וחכמה אחרת פתח דבריו יאיר מבין פתים. לדעת מוסר השכל צדק ומישרים כאלה רבות עמו לשון ברור שאין להבין ממנו הוראה אחרת. כי אם ההשכלה במעשיות בין מקובלות בין מפורסמות אבל המפורסמות אצל האומות. הם אצלנו מאומתות במופת עצום וחותך יותר מכל מופתי הלמודים השכלים אחר שראו עינינו בלי שום ציור חשד וטעות בחוש (כמ״ש באוצר הטוב) והמורגשות האמתיות הם במדרגת מושכלות ראשונות ממש. כי אם ישולל מהשכל אמות הרגש החושים החצונים. איך יעמדו חושיו הפנימים לשפוט בין אמת לשקר. במה יאמנו דבריהם אם בנראה אין לו רשות להשתמש ולהתבונן. עאכ״ו שלא יעסוק בנסתר א״כ כל בינת האדם תסתתר. ולא יהא מציאות לשום שכל בעולם ואין לאדם על הבהמה מותר ע"כ אין לנו חלוק בין מצוה למצוה כולם שכליות יחשבו (אף אם (אלטונא תקח: ה)נקראות שמעיות בפי הפלוסופים) אחר שהתאמתו בשכל השלם ולא נצטוה עליהם אלא כח השכל כנ"ל. והוא לבדו יענש וביחוד על העברות המעשיות יותר מן האמנויות כי אמונת הלב אם נשתבשה. הרי הוא אנוס ומה לו לעשות ובבחינה זה ג״כ כל המצות שבתורה. יש בהן בחינת אמת ושקר כי הגנבה והנאוף אצלנו רע אמתי לא מפורסם לבד וכבוד הורים והדומה הוא טוב אמתי. והעובר אומר לרע טוב ולטוב רע בשקר גמור מוחלט במה שהוא מכחיש הידוע במופת. לכן הכתוב סומך טוב ורע לאמת ושקר בכמה מקומות אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק. וזולת: % סו אכן בענין הכובש יצרו רחוקה דעת חז"ל מדעת הפלוסופים כי אנו אין לנו מצות אלא ברע וטוב דוקא כאמור. והאמנת דעה שקרית המפסדת דעותנו. היא מכלל הרע הגמור. כי לתת האמנה לשקר. אין רע למעלה הימנו. אפי' הוא בדברים שאין נוגעים לתורה כלל. האדם השכלי מוזהר עליה מדבר שקר תרחק כי הוא מפסיד ומשחית צורתו האמתית האלהית ונעשה בו קנין רע אמתי. שאין גרוע ממנו בעולם. בהאמינו דבר שאינו במציאות. ודעת חז״ל האמתית היא שהב״ת שכבש יצרו בשכליות גדול ודאי. מנעדר התאוה שלא חטא ולא ישובח הסריס. על מיעוט חשקו. ושלא בא על הערוה המתייחדת עמו. ולא יקווה לקבל שכר על זה. וכן בכל דבר תאוה שתהיה אשר תערב לנפש בטבעה. והוא ימשול בה ויכניעה. עליה יטיל שכרו משלם. לפום צערא אגרא. והוא מ״ש הקב״ה אוהב הרשעים (כמ״ש בדרוש מכתב לחזקיהו) והוא תכלית כל ביאת האדם לעולם. להלחם עם יצר סמוך תצור שלום (כמ״ש בחצר הבית בהרחבה) ולכן אחז"ל האלהיים כל הגדול מחברו. יצרו גדול ממנו (והארכתי עוד בזה בהגהת הח"פ) אולם דבר הכתוב נפש רשע אותה רע אינו מתנגד לדעת חז״ל. כי בודאי נפשו נכספת אל הרע. לכן הוא נשכר אם יכבשנה. וכל זמן שיחזק בטומאתה לתת שאלתה ולמלא תאותה. יענש ויגונה בעבורה. ולכשישבור מאויה ישובח מאד ביתר שאת ויתר עז. כפי אשר הראה השכל גבורתו. להשתמש במתג ורסן עדיו לבלום ולחסום נפשו השוקקה (עם שיש רע בלתי טבעי כלל. כגון אוהבי ש"ד בלי הנאה ותועלת וכן שנאת ב"א בכלל. ולשלם רעה תחת טובה וכיוצא בהם. שאין זה אלא טבע חיות יער ופראים וכן האוהב שקר בטבעו. יצא מגדר אנושי ואינו רק אדם מצויר. עכ״ז בהתגברו על נפשו המטומאה וקדשה וטהרה גדול הוא מאד בעיני ה׳. כמו שישובח המהפך העופרת לזהב. וכמש"ה אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. הנה כי כל משפט טוב ורע ביד השכל וזה כל מעשה תקפו להבחין בין אמת לשקר. כדי להבדיל בין הטוב והרע המתערבים ומסתבכים זה בזה. וזה כל תכליתו. אבל השכל אשר יטריד עצמו לדעת אם כדור הארץ עגול אמתי. או עמודי. או בעל צלעות. אין זה ממעשה השכל. אלא מפעולת המדמה. כדי להונות את השכל. ויעכבנו בדמיונים ורעיונים מרבים הבל. ותכליתם לאבד זמנו היקר שבכל הנמצאות בכתם אופיר לא יסולה. וכן אם ימדו התוכנים השמים מלמעלה. ויחקרו מוסדות הארץ למטה. לריק יגיעתם בלי פחד אלהים לנגד עינם כי מי עלה שמים וירד. ומה פרי התכלית היוצא מעצי החקירות האלה והדומים. המשבשים הדעת להרוס ולעקור שרשי השכל לא לטעת הדורשים במופלא וחוקרים במכוסה עוסקים בנסתרות ובמה שהורשו ונצטוו לא יתבוננו לא יאבו לדעת מה הטוב והרע באמת או בשקר בחיים הקצרים האלה אין שטות גדול מזה. והוא מהמצאת הכח המדמה וחכמתו המרוויח בזה לפי מחשבתו. ובאמת אין לך הפסד גדול מזה לעצמו לאבוד דמיונותיו. הבאים בהבל והולכים בחושך שמו יכוסה. ולשכל היקר יאבד הון רב אוצר כל כלי חמדה הוא ישסה: % סז אבל השכל החרוץ הער ואינו ישן על משמרתו הוא שוקד על הכנסתו הטובה. המפרנסת ביתו ולכלכל את שיבתו ויחשוב תמיד לאסוף הון ועושר להרבות כבודו וגדולתו ותפארתו. על כן חושש מאד שלא יאבד רגע בסכלות העדרי של המדמה. ואם הצריכו הטבע לפזר קצת הזמן להוציאו בבטלה. מפני ההכרח אשר לא יגונה כמ״ש למעלה. מוטב לו להשחמש במדמה במותר ובמה שיש בו מהצודק והשווי להשהעשע במיני ציור וטיול. שאינם נגדיים לשכל הישר. ומרחיבים דעתו. ואז יחשב בטול הזמן לצורך השכל. ע״ד יש מפזר ונוסף עוד. כי ע״י כך תשוב רוחו אליו. ויתחזק ויוסיף אומץ לשקוד על פעלו הנכסף. ובהיותו בריא וחזק ידמה לסוחר אוהב כסף לא ישבע כסף לצבור כחול למשול במכמני הכסף והזהב וסגולת מלכים לנחול. כן השכל לא ישבות יום ולילה מלרדוף אחרי ההשגות הנכספות האמתיות המצליחות והמאשרות בעליהם. ולהבחין ביניהם. ובין המתדמות חכמות. החסרות כל טוב עניות וערומות ומה שישיג בצדק מן הידיעות. ויתרון הכשר חכמה. יחמול עליהן ויצניעם בבית גנזיו. שלא יאבדו אחר שעמדו לו ביגיעה רבה. ועל פיהן יקרא עשיר או דל. לפי מה שסגל ידיעות שכליות נאמנות המושגות בעמל. אם הרבה או מעט. וכל שירבה לסגל מהם יתקיימו בידו ביתר שאת ויתוקן כי הוא מלא מחזיק לא ריקן. שהידיעות וההשגות סומכות זו את זו אם יפולו האחד יקים את חברו. ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו: % סח אמנם אוצר גנזי השגות וידיעות התבונות הרבות והשונות במקום א' הוא הזכרון לבדו. כל טוב אדוניו בידו. בהעדרו יעדרו כולן. והיו כלא היו לפיכך ביותר יצטרך השכל השגחה פרטית לשמרו להעמידו ולהתמידו. כי הוא נאמן ביתו. ושומר אדוניו (מכלי) [אלטונא תקח: מכל] פח אשר טמן המדמה ללכדו. על כן יכובד כראוי לו. טובות לגמלו להיות בסומכי נפשו. ביחוד להזהר מדברים המפסידים הזכירה. כמ״ש חז״ל