בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
נוה חכם · חלונות אטומים
נשלמו התאים ליסוד הבנין הנקרא אוטם (במשנה דמדות) וצריך להעמיד להם חלוני שקופים אטומים. להשקיף על ידיהם במקום שדברי התאים סתומים והם נקראים גם כן חלונות אטומות אל התאים (יחזקאל (לז) [מ]) להביא האור אל האטום ברואה על כן נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר״מ ז"ל שהקדים למס' אבות. פרקים שנים ויהיו לנו לעינים
חלון אחד
המעשים טובים:
א
הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רעות. האחת מהן תוספת והשנית חסרון. והמעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות. האחת מהן יתרה. והשנית חסרה. מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההם והמשל בו הזהירות שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה והזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר יחויב ממנה הזהירות היא מעלת המדות אבל רוב התאוה היא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי היא הקצה האחרון ושתיהן רע גמור. ושתי תכונות הנפש. אשר מהם יתחייב רוב התאוה והיא התכונה היתרה. והעדר ההרגשה. והיא התכונה החסרה. שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות. וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות והפזור. והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות. ובין רך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה (ופירוש סלסול הוא שמתכבד כראוי. ואינו מתנבל בדבר וההתנשאות הוא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה ידוע שהוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה) והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע (מה שקורין בלעז אמול"ד) והוא מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טבעו. וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו. והענוה ממוצעת בין הגאוה ובין שפלות הרוח וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות וטוב לב ממוצע בין הנבלה ובין יתרון טוב הלבב ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשוננו צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בו הפלוסופים לב טוב קוראים מי שכל כוונתו להיטיב לבני אדם בגופו ועצמו ובממונו בכל יכלתו. בלתי שישיגהו נזק או בזיון והוא האמצעי והנבל הוא הפך זה. והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר. אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טורח ולא נזק. והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב. ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון. או טורח רב והפסד מרובה. והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצע בין הכעס. ובין העדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים ממוצע בין העזות. ובין הביישנות (פירוש נראה מדברי רז״ל שביישן הוא אצלם. מי שיש לו רוב בושת ובוש פנים הוא הממוצע ממאמרם לא הביישן למד. ולא אמרו אין בוש פנים למד ואמרו בוש פנים לג"ע. ולא אמרו הביישן) וכן שאר המדות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה. שיהיו הענינים נחלקים:
ב
והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות. ויחשבו אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש ופעמים יחשבו הקצה הראשון טוב. כמו שיחשבו המסירה לסכנות מעלה. ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה ר"ל שמוסר עצמו לסכנה. ומוסר עצמו למיתה בכוונה. ופעמים ינצל במקרה. יחשבוהו בזה. ויאמרו עליו שהוא גבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב. ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן ועל העצל שהוא שמח בחלקו ועל נעדר הרגש ההנאות לעובי טבעיו. שהוא נזהר. כלומר ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפזור. ויתרון טוב הלב. מן הפעולות הטובות. וזהו כולו טעות ואמנם ישובח באמת הממוצע. ואליו צריך אדם שיכוין. וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו:
ג
ודע שאלו המעלות והפחיתיות אשר למדות לא יגיעו ולא יתישבו בנפש רק בכפול הפעולות הבאות מן המידה ההיא פעמים רבות ובזמן ארוך וירגילנו בהם. ואם היו הפעולות ההם טובות יהיה המגיע לנו מהם מעלה. ואם היו רעות. יהיה המגיע לנו מהם פחיתות.
ד
ומפני שאין אדם בטבעו בתחלת ענינו בעל מעלה ולא בעל חסרון (אבל מוכן יותר למעשה או לחסרון כמו שביאר שם פ"ח אי"ה נעתיק ג"כ מקצתו) והוא ירגיל בלא ספק בפעולות מקטנותו כפי מנהג קרוביו ואנשי ארצו ואפשר שיהיו הפעולות ההם ממוצעים ואפשר שיהיו מיותרות. או מחוסרות כמו שספרנו. ותהיה נפשו חולה וראוי שילכו ברפואתו בדרך רפואות הגוף בשוה כמו שהגוף כשיצא משויו נראה על איזהו צד נטה ויצא ונעמוד נגדו בהפכו עד שישוב אל השווי וכשיעמוד נסלק ידינו מן ההפוך. ונשב לעשות מה שיעמידהו על שויו כן נעשה במדות והמשל בו כשנראה אדם שהיתה לו תכונה בנפשו יחסר בה נפשו מכל טובה לרוב הכילות וזה פחיתות מפחיתיות הנפש והפועל אשר יעשהו מפעולת הרע כמו שבארנו וכשנרצה לרפאת זה החולי לא נצוהו להרגיל בנדיבות שזהו כמו שירפא מי שיגבר עליו החום בדבר הממוצע השוה שלא יבריאהו מחליו אבל צריך שנביאהו לפזר ויכפול מעשה הפזור פעם אחר פעם פעמים רבות עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות. ויהיה קרוב להגיע אל תכונת הפזור ואז (נסתלק) [אלטונא תקח: נסלק] פעולת הפזור ונצוהו להתמיד על פעולת הנדיבות וישקוד עליה לא יותיר ולא יחסר:
ה
וכן כשנראהו מפזר נצוהו לעשות פעולת הכילות ולשנותה אבל לא ישנה פועל הכילות פעמים רבות כשנותו פועל הפזור. וזה החדוש היא סדר הרפואה וסודה. והוא שישוב האדם מן הפזור לנדיבות. יותר קל ויותר קרוב משובו מן הכילות לנדיבות. וכן שוב נעדר הרגשת ההנאה נזהר וירא חטא. יותר קל ויותר קרוב לשוב משוב בעל התאות נזהר. לזה נכפול על בעל התאות פעולת העדר הנאה. יותר משנכפול על נעדר ההרגשה. פעולת התאוה. ונחייב על רך הלבב מסירת עצמו לסכנות. יותר משנחייב המוסר עצמו לסכנות. רכות הלבב. ונרגיל הנבל ביתרון טוב הלבב. יותר משנרגיל מי שיש לו יתרון לב טוב. בנבלה. זהו סדר רפואות המדות וזכרהו:
ו
(אמר שאול אבל יש לזכור ולהתעורר שאין סדר זה של רפואה בדוק ובטוח להועיל בכל אופן. ובכל אדם. ובכל מדה כי אמנם ברוב הוא בהפך. שלא יתכן להכריח הטבע לקפוץ בפ״א מקצה אל קצה אחר המתנגד. לא כך שמענו בין ברפואת הנפש בין ברפואות הגוף כי יקצוף הטבע או יחרידהו ויבהילהו. הלא אם נצוה למי שנתקרר בחורף שיכנס בחדר חם מאד. ימות מיד בלי ספק. וכן להפך אם נתחמם מאד במלאכה ובמרחץ עד שהזיע. נצוהו ללכת למקום קר ביותר יסתכן בודאי וכן בכל ההפכים הפתאומיים. תתפעל הנפש ביותר. תבהל ותפרח מיד ואם נעמיס על אדם ענוג משא כבד ירבץ תחת משאו. וכן להפך. כמו שאמרו חז״ל אוכלסי דמחוזא אי לא עבדי חלשי לכן אם יאכל הכפרי מאכל רך יחלש. והענוג אם יאכל מאכל קשה יחלה ולא יוכלו להעתיק טבעם בפ״א. כ״א לאט לאט כמ״ש בס"ד במדרגה א׳ דכסא שן וכן למדונו רז״ל ע״פ הרופאים. כמ"ש בהנזקין באסוותא דאסו לר״צ (גם אין דרך הרפואה לעמוד בקר נגד חום בכל פעם אם לא באבר פרטי או בקור וחום בינוני וחיצוני עמ״ש. בהקדמת הבית הקדוש די״ד) אבל העצה [אלטונא תקח: היעוצה] להרגיל ולחנך הטבע מעט מעט כגון אם היה זולל וסובא. לא נסדר לו מיד להתענות רצופים כי יסבב לו המיתה ע״פ הרוב. אמנם נעיין אם יוכל טבעו לסבול בהתחלה להניח הבשר ולעזוב היין. ולהסתפק בלחם ומים וירגיל עצמו אחת לאחת במיעוט אכול ושתה עד אשר ילמוד להתענות יום א׳ אחר זה נצוהו להתענות רצופים לתקון נפשו שעור שיספיק לו לצורך התשובה ולייסר עצמו. עד שיהא רגיל לענות בצום נפשו ואז נתיר לו לשוב לדרך הממוצע שבו יעמוד. ואם לא יוכל טבעו לשאת מניעת הבשר לגמרי בפ״א ולהזיר עצמו מהיין נצוהו לאכול מבשר חצי השעור שהיה רגיל בו ולשתות מיין חציו או מעט פחות או מעט יותר וירגיל בהדרגה וכן אם חטא ברוב תשמיש. לא נאסור עליו המשגל זמן רב פתע פתאום כי יפול בסכנה כמ״ש הרופאים אלא ימנע ממנו כפי השעור הראוי לעמידת הטבע בלבד. אח״כ יתרחק ממנו עד קצה האחרון האפשרי ושוב יחזור אל דרך המצוע ויחזיק בו וכן ארז"ל החכמים הנאמנים ברפואת הנפש והגוף אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כו׳ וכן אפי' במדות הנוגעים בדברים שחוץ לגוף. שאין רעתם וטובתם נוגעת לנפש בעצם. כגון הכילות והפזור לא יתכן לשנותם בכפיה עצומה לטבע והרגל להחליף מדתו בדלוג למרחוק מקצהו הראשון לקצהו האחרון כי עם היות דבר כזה אינו נוגע לנפש אלא במקרה ועל דרך סבה רחוקה ואינה בנפש דבוקה וידומה שכבר יוכל להפרידה ממנו בבחירה קלה ולהעתיקה אין הדבר כן כי כח המדמה גדול מאד. עד שהרבה בני אדם יבחרו מות מחיים כדי להנצל מן העוני אחר שכבר שערה הנפש הצער הגדול הנמשך הקשור בו כשיתמיד. עם היות אפשר שיחזור ויתעשר. וכמ"ש חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. ולא עוד אלא שהיא מדת הצדיקים ואמרו לאיוב כי על זה בחרת מעוני. אע"פ שיסוריו היו קשים ממיתה. וארז״ל נגידא קשיא ממותא וידוע כי טוב המות מחיים גרועים אעפ״כ בחרום לו יותר מהעוני כבוחר הרע במעוטו הרי שעניות קשה ממיתה עצמה ומן הגרוע ממנה ע״כ היא ודאי היותר גרועה שבארבעה החשובים כמתים א״כ כשנאמר לכילי שיעזוב דרכו ויאחוז במדת הפזור ויסבב העניות לעצמו מי ישמע לנו ואפי' אם יסכים בדעתו להכריח טבעו ולכוף יצרו לחוש לרפואת נפשו במהירות להשליך כספו בחוצות ורכוש יבזור לא יוכל עליו ולא יגהה ממנו מזור כי יבחר למות מהלכד בפח העוני ואם יצויר שימצא איש שיקבל עצה זו לעשותה עדיין אינה נכונה אם מחמת שהרי זה כאילו אנו דנין אותו בדין נפשות וברע ממנו כאמור. ואם שיוכל לסבב לו גם המיתה ממש ואף קודם שיוציא המעשה לפועל ימות לבו בקרבו מפני הרע הגדול המצוייר במחשבתו שא״א לו להמלט ממנו בצאת הסכמתו אל הפועל או יפול בדאגה ותוגה שהיא מיתה מתמדת וטובה ממנה ההריגה. אחר שיאשנוהו מתקנת ורפואת נפשו אם לא בדרך זו ויקוץ בחייו לגמרי ותאבד נפשו עם הגוף ח"ו וכן אם נצוה המפזר לאחוז במדת הכילות עם שיחשב דבר נקל איננו ככה כי אחר שהתעצמה בו פעולת הפזור. קשה כמות לעזבה. וכן בכל המדות והלואי שיוכלו לעמוד בדרך המצוע בתחלה. לכן לא זו הדרך ברפואה החומרית ולא הפלוסופית כללו של דבר צריך להחמיץ דין זה בטרם נחליטהו לענין מעשה אולם צדק משפט הרב במקצת ובצד זולת צד שלפעמים יכבד חטא המדות עד שאין אנו חוששין להסכמתו ולבחירתו. וכופין אותו בע״כ עד שיאמר רוצה אני ונענישהו עונש ממון וקנס אף אם נגע עד הנפש או עונש אחר אף אם לא יוכל עמוד בו מקיימין בו הלעיטהו לרשע וימות וכמו שעונשין אותו ביסורין ומכות וחובשין אותו. כמ״ש ושבט לגו חסר לב ואפי' תצא נפשו. אם עונותיו לכדוהו בחבלי חטאתו הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו. לא תהיה תקומה למפלתו וזה יובן כשהגיע רוע המדות לעבור (על) [אלטונא תקח: אל] הזולת. ואפי׳ רק במניעת ההטבה כגון שהפריש עצמו מן הצבור ולא נשתתף בגזרתם וסדרם לתת כפי ערכו. לצדקה ולצרכי הרבים קונסין לפי עוצם החטא והמשכו ולפום גמלא. בלי חמלה וכל זה ברע לבריות ואצ״ל ברע לשמים. גם יש אדם חזק בנין הגוף. שיוכל לעמוד בחלוף הטבע מקצה אל הקצה בבחירת עצמו. ולא יוזק גם בשינוי היותר עצום. והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הענין. ודי בזו הערה):
ז
ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונות נפשותיהם תכונה האמצעות בשוה. אך היו נוטים מעט לצד היתר. או החסר על דרך הסייג והשמירה ר״ל עד״מ שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט. ומן הגבורה לצד מסירת נפשו בסכנות מעט. ומטוב הלבב לצד יתרון טוב הלבב מעט. ומן הענוה לצד שפלות הרוח מעט וכן בשאר הענינים. ואל זה הענין רמזו באמרם לפנים משורת הדין:
ח
אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים מנטות אחר הקצה האחר. בצום. וקום בלילות. והנחת אכילת הבשר ושתיית יין. והרחקת (אנשים) [אלטונא תקח: הנשים]. ולבוש הצמר והשער. ושכונה בהרים. והתבודדת במדברות. לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות כמו שזכרנו עד כאן מח״פ הרב. מה שראינוהו צריך לבאור ב"פ הראשונים מהל' דעות. עם שהוא ז"ל האריך שם עוד יספוק שעור זה לכוונתנו הנה. ודע שרוב דברי הפרק הלז לקוח מס׳ המדות היווני אלא שטיהר בשיחה נאה של הרב. ע״ד תוספת מחול אל הקודש.
ובזה נסתם חלון א ונפתח בעז"ה:
חלון ב
א
צריך אדם שישעבד כחות נפשו כולם. לפי הדעת כמו שהקדמנו. וישים לנגד עיניו תכלית אחת והיא השגת הש״י כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו כולם תנועותיו. ומנוחותיו וכל דבריו. מביאין לזה התכלית. עד שלא יהא בפעולותיו דבר מפועל ההבל. והמשל בו. שיהא הכוונה באכילתו. ובשתייתו. ומשגלו ושנתו (וקיצתו) [אלטונא תקח: ויקיצתו]. ותנועתו ומנוחתו. בבריאות גופו לבד והכונה בבריאות גופו שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המדות. ומעלות השכליות. עד שיגיע לתכלית ההוא. ועל זה ההקש לא תהיה אז כוונתו אל ההנאה לבד. עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב. וכן בשאר ההנהגות אבל יכוין אל המועיל. וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה. וכשיזדמן שיהיה בלתי ערב יהיה. או יכוין אל הערב ע"ד חכמת הרפואה. כמי שחלשה תאותו למאכל. יעירה במזונות המתובלות הערבות. שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שתתעורר עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הנגונים. ובמיני זמר. בטיול הגנות. ובבנינים הנאים וחברת הצורות היפות. וכיוצא בה. ממה שירחיב הנפש. ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו. ותכלית הכוונה בבריאות גופו. לקנות חכמה. וכן כשיתעסק לקנות ממון. יהיה תכלית כונתו בקבוצו. שיוציאנו במעלות. ושימצאהו לחושי גופו ולהמשיך מציאותו. עד שישיג וידע מהשי״ת. מה שאפשר לדעתו. ועל זה ההקש יש למלאכת הרפואות מבוא גדול מאוד במעלות השכליות והמדות ובידיעת השי"ת ובהגיע אל ההצלחה האמתית. ויהיה למודה ובקשתה עבודה מן העבודות הגדולות ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות כי בה נשער פעולותינו. וישובו פעולות אנושיות מביאות אל המעלות האמתיות. כי האדם שיבא ויאכל מזון ערב אל החיך. טוב הריח. שנפש אדם מתאוה לו. והיא מזיק לו. ואפשר שיהיה סבה לחולי קשה או למיתת פתאום. זה והבהמה אצלי שוין. ואין זה פעל האדם. מאשר הוא אדם בעל שכל. אמנם הוא פעל אדם מאשר הוא חי. נמשל כבהמה נדמה ואמנם יהיה פועל אנושי כשיאכל המועיל לבד. ופעמים יניח הערב. ויאכל הנמאס כפי בקשת המועיל. וזה פעל לפי הדעת. ובזה נבדל האדם בפעולותיו מזולתו. וכן כשיבעול כשיתאוה. מבלתי שישמור הנזק והתועלת. יש לו זה הפעל לא מאשר הוא אדם. ואפשר שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל כמו שזכרנו. אלא שישים תכליתו בריאות גופו ושלמותו מהחיים לבד. ואין זה חסיד כי כמו שבחר זה הנאת הבריאות בחר זה האחר הנאת המאכל או הנאת המשגל וכלם אין תכלית אמתית לפעולותיהם. אבל הנכון שישים תכלית כל מה שיתעסק בו בבריאות גופו. והמשך מציאותו על השלמות. כדי שישארו כלי כחות נפשו אשר הם איברי הגוף שלמים. ותתעסק נפשו מבלי מונע במעלות המדות ובמעלות השכליות. וכן כל מה שילמדהו מן החכמות ומן הדעות שישיג מה שהוא מהן דרך לתכלית ההוא. אין בו דין ודברים. ומה שאין בו תועלת בתכלית ההיא. כשאלת החשבון וספר החרוטים ותחבולות ולהרבות משאלות אל ההנדסה. ומשיכת המשקלים. והרבה כיוצא באלו. יהיה כונה בהם לחדד בהם השכל. ולהרגיל כח השכלי. בדרכי הראיות. עד שיגיע לו לאדם קנין ידיעת ההקש והראיה מזולתו (באמת אין לנו צורך לאבד זמן בדברים הללו. ויש אתנו הון עתק בחכמת תורתנו הקדושה. המקנה חדוד השכל בשלמות משמחת לב מאירת עינים) ויהיה לו זה הדרך שיגיע בה לידיעת אמתת השי״ת. לכן בדרכי האדם כלם. אין צריך שידבר אלא שיבא לנפשו בו תועלת. או ירחיק היזק מנפשו. או מגופו. או בחכמה או במעלה. או בשבח מעלה. או מעולה או לגנות גנות. או מגונה. כי קללת בעלי החסרונות. וזכרם לגנות. אם יהיה הכונה בו לחסדם אצל בני אדם. עד שיתרחקו מהם ולא יעשה כמעשיהם הוא מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתעלה כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשה. וספר הסדומיים וכל מה שבא מגנות בעלי החסרונות. וזכרם לגנאי. ושבח הטובים והגדלתם אין הכונה בו רק מה שזכרתי לך. עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה. ויתרחקו מדרכי הרעים ההם. וכשישים האדם כוונתו אל זה הענין. יבטל מפעולותיו. ויחסר ממאמריו הרבה מאד כי מי שיכוין אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותלים בזהב. או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים. האלקים אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממנה חליה עד שתהיה בהירה זכה לקבל החכמות והוא אמרם ז״ל דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לת"ח כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה. בהתמדת עיון הדברים הכעורים כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות. עד שינוח וינפש. ואז ישוב למזגו השוה. כן צריכה הנפש ג"כ להתעסק במנוחת החושים בעיון. לפתוחים ולענינים הנאים. עד שיסור ממנה הלאות. כמ״ש כי הוו חלשי רבנן מגרסייהו. הוו אמרי מילתא דבדיחותא. ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה. רעות. ולא מעשה הבל. ר״ל עשיית הפתוחים והציורים בבנינים. ובכלים ובגדים. ודע שזאת המדרגה. היא מדרגה עליונה מאד וחמודה לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול. וכשיזדמן מציאות האדם שזה ענינו אני אומר שהוא למטה מן הנביאים (ירצה קרוב למדרגתם) ר"ל שישמש כחות נפשו כולם. וישים תכליתו ידיעת השי"ת לבד. ולא יעשה מעשה קטן או גדול. ולא ידבר דבר אלא שהפועל ההוא או הדבר ההוא מביא למעלה או למה שמביא אל מעלה והוא יסתכל בכל פועל ותנועה. ויראה אם יביא אל התכלית ההוא. או לא יביא. ואז יעשהו (או יניחהו) וזה אשר בקש ממנו יתברך. שנכוין אליו באמרו ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ר״ל בכל חלקי נפשך שתעשה תכלית כל חלק ממנה. תכלית אחת. והיא לאהבה את הש"י וכבר הזהיר הנביא ע״ז ג״כ. ואמר בכל דרכיך דעהו ופירשו חז״ל ואמרו אפילו לדבר עבירה ר״ל שתשים לפועל ההוא תכלית והוא האמת. אע״פ שיש בו עברה מצד אחד. וכבר כללו חז״ל זה הענין כולו. בקצרה במלות מועטות. מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד. עד כשאתה תבחן קוצר המלות. איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו. אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו תדע שנאמר בכח אלהי בלא ספק. והוא אמרם בצואותיהם וכל מעשיך יהיו לשם שמים. וזהו הענין אשר בארנוהו בזה הפרק. ע״כ מח״פ ולהיותו באמת כלל גדול בתורה יקר לאין ערך לא חששנו מלהעתיק כל אריכות לשונו של הר"מ ז״ל זה פעמים. עם שכבר דברנו בו ג״כ איזה פעמים במאמרים קצרים כוללים. והם מפוזרים בחדרי הבית הגדול והקדוש בכל זוית ופנה. היום אשיב לך מגיד משנה. ויהיה לך למנה ובזה נסתם גם חלון ב