בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
נוה חכם
תאים אוטם
אחר אשר עד כה עזרנו ה׳ לגלות יסודות אוצר הטוב של יראת שמים לטהר הלב ולנקות הדעות והמחשבות באמונה והמסתעף ממנה. מחק הסדר הישר הוא לבאר הנה תקון המדות הבאות מכח המתעורר וקשוט התכונות הנפשיות ולברר הנא׳ מן המגונה לבחור בחיים נעימים מאושרים מוצלחים בעוה״ז. המגיעים אל הנצחיים האמתיים ואל הטוב התכליתי. והנה הר"מ ז״ל קצר מאד בכאן במקום שראוי להאריך. עם שהאריך במקום שהיה יכול לקצר לכלול כל דבריו במאמר אחד קטן. ובכל הפרקים שבהל׳ דעות לא הספיק לבאר סבת רוע המדות באופן שתושג התרופה בנקלה. ולפי שהוא הטוב אשר הכל יכספוהו צריך לירד לעומקו. אם אמנם חוברו בו ספרים רבים ונכבדים כולם טובים כולם נכוחים וישרים אלא שהלכו בדרך ארוכה ביותר ועוד קצרו בהכרחי ולא ראי זה כראי זה הצד השוה בלבול הסדר ורוע החלוקה בעז"ה נחדש המלאכה. לברר זאת ההלכה. הכוללת ד׳ ענינים גדולים הלא הם הל׳ מוסר במדות ובד״א שבין אדם לחברו ועסק הנהגת ביתו ופרנסתו ומנהגו בצרכי גופו על דרך הבריאות ונייחד לכל אחד מדור בפני עצמו והשם המקבצם: נוה חכם ונקדים הל׳ דעות להר״מ ויהא כעין הצעה. הנה הוא יורה דעה יבין שמועה. אלא שהוא ז"ל נתן סמנים רבים ביורה. וכולן אין עולין אלא למינן. מ״מ נניח לשונו כמו שהוא. לא נשנה בו דבר. בלי להוסיף ולגרוע מאומה. ובזה יהא נכלל חלק א׳ ליסוד הבנין לו שבע תאים ויש בכללן אחד עשר מצות. חמש מ"ע ושש ל"ת. וזהו (פורטן) [אלטונא תקח: פרטן]. א להדמות בדרכי ה׳. ב להדבק ביודעיו. ג לאהוב הריעים. ד לאהוב את הגרים. ה שלא לשנוא אחים. ו להוכיח את עמיתו. ז שלא לישא עליו חטא. ח שלא לענות אומללים. ט שלא להלוך רכיל. י שלא לנקום. יא שלא לנטור:
תא א
דעות הרבה יש לבני אדם. זו משונה מזו. ורחוקה ממנה ביותר
א
יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל. ואם יכעס. יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר. ויש שהוא שפל רוח ביותר. ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה. ויש שהוא לב טהור מאד ולא יתאוה אפי' לדברים מעטים שהגוף צריך להם. ויש בעל נפש רחבה. שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף. יש מקצר נפשו שדיו אפי׳ דבר מועט. מה שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב. וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו. ועל דרכים אלו שאר כל הדעות. כגון מהולל ואונן. כילי ושוע. אכזר. ורחמן. רך לבב. ואמיץ לב. וכיוצא בהן:
ב
ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר. דעות בינוניות זו רחוקה מזו. וכל הדעות יש מהן דעות שהן לאדם בתחלת ברייתו. לפי טבע גופו ויש דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות ויש מהן שאינן לאדם מתחלת ברייתו. אלא למד אותם מאחרים או שנפנה להם מעצמו. לפי מחשבה שעלתה בלבו או ששמע שזו הדעה טובה לו. ובה ראוי לילך. והנהיג עצמו בהן עד שנקבעה בלבו:
ג
שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינם דרך טובה ואין ראוי לו לאדם ללכת בהם. ולא ללמדם לעצמו ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן. או מוכן לאחת מהם. או שכבר למד אחת מהן ונהג בה. יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא הדרך הישרה.
ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה. ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם. זמכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס. ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני לא יכעוס אלא על דבר גדול. שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם. ואי אפשר להיות בזולתם. כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן שלא יהא עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה. כענין שנאמר טוב מעט לצדיק. לא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק. ולא עצב ואונן. אלא שמח כל ימיו בנחת. בסבר פנים יפות וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם:
ה
ומי שמדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה. או לצד זה נקרא חסיד. כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון. ויהיה שפל רוח ביותר. נקרא חסיד וזוהי מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזוהי מדת חכמה ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון. ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון (בפ"ד מח״פ שלו יבואר היטב כל זה) וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים. והם הדרכים הטובים והישרים. שנאמר והלכת בדרכיו:
ו
כך למדו בפירוש מצוה זו. מה הוא נקרא חנון. אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש. אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל הכנויין. ארך אפים ורב חסד. צדיק וישר תמים גבור. חזק וכיוצא בהם להודיע שהן דרכים טובים וישרים. וחייב אדם להנהיג עצמו בהן. ולהדמות אליו כפי כחו:
ז
וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבע בו. יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות. ויחזור בהם תמיד. עד שיהיו מעשים קלים עליו. ולא יהא בהם טורח עליו. ויקבע הדעות בנפשו ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה'. והוא שלמד אברהם אבינו לבניו. שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וההולך בדרך זו מביא עליו טובה וברכה. שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו:
תא ב
א
חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראוין לאכילה כגון העפר והפחם ושונא המאכלים הטובים כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבדה עליהם מאד לפי חליים וכן ישעיהו אומר באנשים הללו הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר ועליהם נאמר העוזבים אורחות יושר ללכת בדרכי חושך ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזרו לדרך הטובה והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו:
ב
וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה או קולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה:
ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה הלב שאין דרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד אלא שיהא שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד ולפיכך נאמר במרע"ה עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד ולפיכן צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח ועוד אמרו שכל המגביה לבו כופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות רוח ואפי' מקצתה וכן הכעס מדה רעה היא עד מאד וראוי לאדם להתרחק ממנה עד הקצה האחרון וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד ע"א ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ובעלי כעס אין חייהם חיים לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזוהי הדרך הטובה ודרך הצדיקים הם עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:
ד
לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדברי חכמה או בדברים שצריך לחיי גופו אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזוהי שיחת רוב כל אדם ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא ואמרו לא מצאתי לגוף טוב משתיקה וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים סייג לחכמה שתיקה לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון הוא שאמר שלמה דברי חכמים בנחת נשמעים:
ה
אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי ולא יהא אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה ואסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת העכו"מז כיצד לא ימכור לעכו"מז בשר נבלה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה ולא יסרהב בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות יין שהוא צריך למכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו ואפילו מלה אחת של פתוי ושל גנבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות:
ו
לא יהא אדם בעל שחוק והתול ולא עצב ואונן אלא שמח כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל כל אדם בסבר פנים יפות וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון ולא עצב ובטל ממלאכה אלא בעל עין טובה מעט עסק ועוסק בתורה ואותו המעט שהוא חלקו ישמח [אלטונא תקח: בו] ולא בעל קטטה ולא בעל קנאה ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם כללו של דבר ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעות והוא ששלמה אמר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו:
תא ג
א
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהם ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי עכו"מז גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים מה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה. המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו תורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות (דווקא אבל [אלטונא תקח: בלא] שבועה ודאי מצוה היא ונקרא קדוש. כדאמרינן קדש עצמך במותר לך וכן זכר רבינו ג"כ דברי חסידות בהל' אלו וזולת והא דאמרינן שנשבעין לקיים המצות וכן אותה ששנינו נדרים סייג לפרישות עמ"ש המחבר בסוף הל׳ נדרים) על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה. אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית [אלטונא תקח: (עיין בעיר שער המטרה מ"ש בס"ד)] ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
ב
צריך אדם שיכוון לבו על מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהא שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר (אלטונא תקח: ש)לא יהא בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים אלו. כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה. וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעל לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וכחמור. אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש הרבות לא טוב ושותה מי העולשין אע"פ שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ועומד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע. כמו דרך הרפואה או לקיים זרע:
ג
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהא כל גופו ואיבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלים לצרכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהא נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהא לו בן אולי יהיה חכם גדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד ואפי' בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהא גופו שלם לעבוד את ה' (אלטונא תקח: תמיד) אפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה. נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו כל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:
תא ד
א
הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף. ולהנהיג עצמו בדברים (ש)[אלטונא תקח: ה]מברין ומחלימים ואלו הן לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא ואל ישהא נקביו אפי' רגע אחד אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד (וכ"מ בעובדא דשמואל בבכורות ואפ"ה אשכחן רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה ושתין סבי איעקור מפרקיה דרב הונא):
ב
לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו ולא ישתה מים בתוך המזון אלא מעט ומזוג ביין וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו שותה מה שהוא צריך לשתות ולא ירבה לשתות מים ואפילו כשיתעכל המזון ולא יאכל עד שיבדוק יפה יפה שמא צריך לנקביו. לא יאכל אדם עד שילך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום או יעשה מלאכה או יתיגע ביגע אחר. כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו ואוכל ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב ואח"כ שוהה מעט ואוכל:
ג
לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאלו ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון במעיו וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים:
ד
היום והלילה כ"ד שעות די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות ויהיו בסוף הלילה כדי שתהא מתחלת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש:
ה
לא יישן אדם לא על פניו ולא על ערפו אלא על צדו בתחלת הלילה על צד שמאל ובסוף הלילה על צד ימין ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות ולא יישן ביום:
ו
דברים המשלשלים את בני מעיים כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומיני הקשואים ומיני מלפפונות. אוכל אותם האדם בתחלה קודם אכילה ולא יערבם עם המזון אלא שוהה מעט עד שיצאו מבטן העליון ואוכל מזונו ודברים שמאמצין את בני מעים כגון רמונים ופרישים ותפוחים וקרוסטמלין אוכל אותם תיכף למזונו ולא ירבה לאכול מהם:
ז
כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד. אוכל בתחלה בשר העוף וכן ביצים ובשר עוף אוכל תחלה בצים בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה אוכל בתחלה בשר [אלטונא תקח: בהמה] דקה לעולם יקדים אדם דבר הקל ומאחר הכבד:
ח
בימות החמה אוכל מאכלים הקרים ולא ירבה בתבלין ואוכל את החומץ ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים ומרבה בתבלין ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים. בכל מקום הראוי לו:
ט
יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים והגבינה המלוחה הישנה והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן ויין מגתו ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המות ויש מאכלים שהם רעים אבל אינם כמו הראשונים לרוע לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהם אלא מעט אחר ימים הרבה ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם. או לאכלם עם מזונו תמיד כגון דגים גדולים. וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ"ד שעות. ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות. והכרוב והחציר. והבצלים. והשומים והחרדל והצנון. כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו. אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים. אבל בימות החמה. לא יאכל מהם כלל. והפול והעדשים בלבד. אין ראוי לאכלן. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים והדלועים אוכל מהם בימות החמה:
י
ויש מאכלים שהם רעים ואינם כמו אלו. והם עוף המים ובני יונה הקטנים והתמרים ולחם קלוי בשמן. או לחם שנילוש בשמן והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן והציר והמורייס. אין ראוי להרבות במאכלות אלה. ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו. לא ימשוך אחר תאותו ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה הרי זה גבור:
יא
לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות. ולא ירבה מהן אפי' יבשים ואין צריך לומר רטובים. אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן הרי הן כחרבות לגוף. וכן החרובין רעים לעולם. וכל הפירות החמוצים רעים. ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים. והתאנים והענבים והשקדים לעולם טובים בין רטובים בין יבשים. ואוכל אדם מהם כל צרכו. ולא יתמיד אכילתם. אע"פ שהם טובים מכל פרי האילנות:
יב
הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים וכל שכן בימות הגשמים. וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים:
יג
לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו. ויהיה קרוב לשלשול מעט וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יצא בקושי חלאים רעים באים ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט. אם היה בחור יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן זית ובמורייס ובמלח בלא פת. או ישתה מי שלק של תרדין או של כרוב בשמן זית ומורייס ומלח ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבוקר וישהא כמו ארבע שעות. אח"כ יאכל סעודתו ויעשה כן יום אחד [אלטונא תקח: או שנים] או שלשה וארבעה ימים אם צריך לכך עד שירפו מעיו:
יד
ועוד כלל אחר בבריאות הגוף כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפים אין חולי בא עליו. וכחו מתחזק ואפי' אוכל מאכלים הרעים:
טו
וכל מי שיושב לבטח ואינו מתעמל או מי שמשהא נקביו. או מי שמעיו קשים אפי' אכל מאכלים טובים ושמר עצמו על פי הרפואה. כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשש ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות. והוא עיקר לכל החלאים. ורוב החלאים שבאים על האדם. אינם אלא מפני מאכלים רעים. או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפי' ממאכלים טובים הוא ששלמה אמר בחכמתו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו:
טז
דרך הרחיצה. שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב. אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהם ואח"כ ירחץ גופו בפושרין ואח"כ בפושרין מן הפושרין עד שירחוץ בצונן ולא יעביר על ראשו מים לא פושרין ולא צוננין ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו ולא יאריך במרחץ אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא שמא יהא צריך לנקביו וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה וקודם בעילה ואחר בעילה וקודם שיגע ויתעמל ואחר שיגע ויתעמל וקודם שישן ואחר שישן ובשיעור הכל עשרה:
יז
כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה ואפי' בימות החמה צריך להזהר וישהא אחר שיצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות ואח"כ יאכל ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה הרי זה יפה מאד ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ ואצ"ל שלא ישתה במרחץ ואם צמא כשיצא מן המרחץ ואינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש וישתה ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב:
יח
לא ירגיל אדם להקיז דם תמיד ולא יקיז אלא אם צריך לו ביותר ולא יקיז בימי החמה ולא בימי הגשמים אלא מעט בימי ניסן ומעט בימי תשרי ומאחר חמשים שנה לא יקיז כלל ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ בו ביום ולא יקיז ויצא לדרך ולא ביום שיבוא מן הדרך ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהיה רגיל וינוח ביום הקזה ולא ייגע ולא יתעמל ולא יטייל:
יט
שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים והוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרין ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח עצמו לדבר אחר והקשוי בו כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם:
כ
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו אלא א"כ היה גופו רע מתחילת ברייתו או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחלת מולדתו. או אם תבוא מכת דבר או בצורת לעולם:
כא
וכל המנהגים הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא אבל החולה או מי שאחד מאיבריו חולה או מי שנהג מנהג רע שנים רבות יש לכל אחד מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חליו כמו שיתבאר בספר הרפואות ושינוי וסת תחלת חולי:
כב
כל מקום שאין בו רופא אחד הבריא ואחד החולה אין ראוי [אלטונא תקח: לו] לזוז מכל הדרכים האלו שנאמרו בפרק זה. שכל אחד מהם לאחרית טוב מביא:
כג
כל עיר שאין בה עשרה דברים אלו אין ת"ח רשאי לדור בתוכה. ואלו הן רופא ואומן ובית המרחץ ובית הכסא מים מצויים כגון נהר ומעין ובית הכנסת ומלמד תנוקות ולבלר וגבאי צדקה וב"ד מכין וחובשין. משום ר"ע אמרו אף מיני פירי. שמיני פירי מאירין את העינים (נאם המבריך אמת כל המנהג שכלל הר״מ ז״ל בפרק הלז בבריאות הגוף הוא נאות לעשירים בלבד. כי מה היה עושה רחב״ד אם לא היה אוכל חרובין משבת לשבת וראב"פ שהיה צריך לאכול בצל אפי' ביום הקזה. והרבה מהמנהגים שאי אפשר לאדם בינוני לנהוג בהן (ואצ״ל עני או שכיר יום) ואפילו עשירים אינן יכולים לעמוד בכולן. שהכל טרודים וחרדים עתה על עסקי פרנסתן ועוד שעשירי הדעת השומעים לעצה. יקרים הם מפנינים. באלה הזמנים הכל רודפים אחר הממון כסוסים רצים. אחריו ינהו לא יפחדו ולא ירהו לחשוב על תקון גופם ושלמות נפשם אינם חפצים. ואף אם קצתם יתאוו לתקן מדותיהם הם מתעצלים להוציא מחשבתם לפועל ולא חרוצים וחכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. ע"כ הי״ל לקצר בדרושים הללו. ועוד כי קצת דברי הר"מ ז"ל נראין כסותרים דברי חכמים. וקצתן גם לרופאי הזמן בלתי מוסכמים מחמת כל זה בחרתי מתחלה בקצור מנהגי ד״א הללו בבית אשר בניתי לשם ה׳ וכבר הובאו שם והוכן מקום חשוב לתמצית דברי פ׳ הלז ביחוד בכסא שן. וכן לרוב דברי הפרקים העוברים והבאים בנוה הלז. נתייחדו להם מדורות בבית הקדוש גם עברו לפעמים בתוך העיר האלהית. ועתה שבתי וראה כי טוב לדבר בם שנית כאן ולבארם בארוכה. גם הצגתי כל דברי הר״מ בהל׳ אלו ככתבם וכלשונם. לא יחסר דבר מהם וזה אם מפני שחייב אדם לומר בלשון רבו. אחר שהוא ז"ל התחיל לסדר ולחבר הל׳ אלו. הרי הוא רב ואדון בדבר זה ביחוד שלא נתעוררו חכמי הדורות לחלוק עליו בשום דבר מהם ולכן (מ)[אלטונא תקח: נ]ניח לו כבודו במקומו כאן ומה שי"ל להתעורר בו נציג לבדו. ואם מפני שאני מוצא השנות ענינים הללו והכפלותם טובה גדולה לעולם. ותועלת בלי ערך. על כן בחרתי הפעם באורך עם היותי אוהב הקצור בענינים אחרים. ויש בני אדם כשקראו ספר פעם אחד. קשה עליהם לחזור עליו. כי יחשבו שכבר ידעוהו וקבלוהו בפ"א. אף אם רחוק הוא מכליותיהם תמיד יחמדו לדבר חדש. ע"כ לא אמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידי לתת לו מקום שיחזור על ענין הטוב לגופו ולנפשו פעמים רבות. עם איזה שינוי טעם וחלוף לשון. וחדושים נוספים מבלי שיגעל בקריאתו מחדש. באופן שיעשהו קנין גמור בנפשו להוציאו מכח אל הפועל להשתמש בו כראוי וכיון דדש דש. לכן אשנה ואשלש פרק זה וכיוצא בו. לכבוד אלהי ישראל ואם יהיו הנהנים מעטים חשובים הם בעיני ה' כמרובים כי חכם ירא א' שקול נגד עשרת רבוא שוטים וקשר רשעים אינו מהמנין ויפה עושים החכמים בעיניהם אם ירחיקו עצמם מאהלי ומשכני ואחזיק להם טובה שכבר השגתי בזה רצוני בפרטות אם ימאסו בו חנוני ושולחני כאשר הזהרתי אותם בשיר לכסא שן בל יקרבו אל שולחני ולא עשירים שבמקומינו שי״ל ס׳ רבוא (אלפים) [אלטונא תקח: קלפים] בבית המסס שלהם ולא אסתרא בלגינא דאגב אונסא דזוזי לא ג״מרי ומ"קני אך אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד לדבר ה׳ בשבילו טרחתי ואטרח. עשיתי ואשא זכרה לי אלהי לטובה וחנני:
תא ה
א
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא נבדל בהם משאר העם. כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו במשקהו בבעילתו ובעשיי' צרכיו ובדבורו ובהלוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר. כיצד ת"ח לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות את גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלא בטנו. כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפח כרסם ועליהם מפורש בקבלה. וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל הרשעים ושולחנות אלו הם שגנה הכתוב ואמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו:
ב
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאות קיא צואה לא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפי' עם החכמים ולא יאכל בסעודות שיש בהן קבוץ הרבה ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונשואין (עיין בעיר שער סוד אשנב ב' סימן טז) והוא שיהיה ת"ח שנשא בת ת"ח והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהם:
ג
כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת ואינן נזהרין אלא מיין שלאחר המזון:
ד
אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד ראוי לו לת"ח שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול. אלא מלילי שבת ללילי שבת. אם יש בו כח. וכשהוא מספר עמה. לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע. ובטנו מלא ולא בסוף הלילה כשהוא רעב. אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יקל ראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפי' בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו אמרו חכמים אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו. עתיד ליתן עליה את הדין ולא יהיו שניהם שכורים לא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהם ולא תהיה ישנה. ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם יספר וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד:
ה
כל הנוהג מנהג זה. לא די שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היה לו בנים. יהיו נאים וביישנים ראוים לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם. ההולכים בחושך. יהיו לו בנים כמו אותן העם:
ו
צניעות גדולה נוהגים ת"ח בעצמם. לא יתבזו ולא יתגלו ראשן (עמו"ק ס"ב) ולא גופן ואפי' בשעה שיכנס לבית הכסא. יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב ולא יקנח בימין ויתרחק מכל אדם. ויכנס חדר לפנים מחדר. מערה לפנים ממערה ונפנה ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חברו פרועו ולא ידבר כשהוא נפנה אפי' לצורך גדול. וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא. כך נוהג בלילה. ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד (למעלה אמר בשיעור עשרה ורבים מהם ביום אחד) כדי שלא יתרחק:
ז
ת"ח לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות. ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדבור גסי הרוח ומקדים שלום לכל אדם. כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל אדם לכף זכות ומספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לא ישתוק. כיצד לא ירצה חברו בשעת כעסו ולא ישאל לו בשעת שנדר. עד שיתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו. ולא יראה לחברו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן. ולא יספר עם אשה בשוק. אפי' היא אשתו או אחותו או בתו:
ח
לא ילך ת"ח בקומה זקופה וגרון נטויה כענין שנאמר ותלכנה נטוית גרון ומשקרות עינים ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים. ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת אלא מסתכל כלפי מטה. כמו שהוא עומד בתפלה. ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. גם במהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא. או שוטה וסכל. וכן אמר שלמה בחכמתו. וגם בדרך כשהסכל הולך. לבו חסר. יאמר לכל סכל הוא. הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל:
ט
מלבוש ת"ח. מלבוש נאה ונקי. ואסור לו שימצא בבגדו כתם. או שמנונית וכיוצא בהן ולא ילבוש מלבוש מלכים. כגון בגדי זהב וארגמן. שהכל מסתכלין בהן ולא מלבוש עניים. שהוא מבזה את לובשיו. אלא בגדים בינונים נאים ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו. כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים. ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ. כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו. ובית יד שלו. עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו. מפני שנראה כגסות הרוח. אלא בשבת בלבד. אם אין לו להחליף. ולא ינעול מנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה. אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני. ולא יצא מבושם לשוק. ולא בבגדים מבושמים. ולא ישים בושם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם. כדי להעביר את הזוהמא. מותר. וכן לא יצא יחידי בלילה. אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל אלו מפני החשד:
י
ת"ח מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו. ולא יטריח על עצמו יותר מדאי. צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר. דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל. צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו. וילבש בראוי לו. ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו:
יא
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחלה. ואח"כ יקנה בית דירה. ואח"כ ישא אשה. שנאמר מי האיש אשר נטע כרם (עיין במפרשיו) מי האיש אשר בנה בית. מי האיש אשר ארס אשה. אבל הטפשים מתחילין לישא אשה. ואח"כ אם תמצא ידו. יקנה בית. אח"כ בסוף ימיו. יחזור לבקש אומנות. או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות. אשה תארש. בית תבנה. כרם תטע. כלומר יהיו מעשיך הפוכין. כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. וה' עמו:
יב
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו. ויטריח על הבריות. ולא ימכור שדה. ויקנה בית. ולא בית. ויקנה מטלטלין. או יעשה סחורה בדמי ביתו. אבל מוכר הוא מטלטלין. (וקנה) [אלטונא תקח: וקונה] שדה. כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו. ולהחליף הכלה בקיים. ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה. או ליהנות מעט. ויפסיד הרבה:
יג
משאו ומתנו של ת"ח באמת ובאמונה אומר על לאו. לאו. ועל הן. הן. מדקדק על עצמו בחשבון. ונותן ומוותר לאחרים. כשיקח מהן. ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי המקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב. ולא קבלן. ולא יבוא בהרשאה (ומתרחק מלקבל פקדונות עמש"ע בס"ד) אינו מחייב בעצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה. כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין. מאריך ומוחל להן. ומלוה וחונן. [אלטונא תקח: ולא ירד לתוך אומנות של חברו.] ולא יצר [אלטונא תקח: לאדם] לעולם בחייו. כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים. מן הנעלבים. ולא מן העולבים. ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן. עליו הכתוב אומר. ויאמר לי עבדי אתה. ישראל אשר בך אתפאר:
תא ו
א
דרך ברייתו של אדם. להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו. אחר (אלטונא תקח: אחר) רעיו וחבריו. ונוהג מנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך. כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר. הולך את חכמים יחכם. ורועה כסילים ירוע. ואומר אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים. ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה. ילך למקום שאנשיה צדיקים. ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתם נוהגים בדרך לא טובה. כמו זמננו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים. מפני הגייסות או מפני החולי. ישב לבדו יחידי. כענין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע. יצא למערות ולחוחים ולמדברות. ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים:
ב
מ"ע להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו. הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך להשתדל שישא בת ת"ח. וישיא בתו לת"ח. ולאכול ולשתות עם ת"ח. ולעשות פרקמטיא לת"ח. ולהתחבר להן בכל מיני חבור. שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו חכמים ואמרו הוי מתאבק בעפר רגליהם. ושותה בצמא את דבריהם:
ג
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד [אלטונא תקח: מישראל] כגופו. שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. כאשר הוא חס על ממון עצמו. ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו. אין לו חלק לעולם הבא:
ד
אהבת הגר שבא ונכנס [אלטונא תקח: תחת] כנפי השכינה. שתי מ"ע. אחת מפני שהוא בכלל רעים. ואחת מפני שהוא גר. והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר (ואהבתם את הגר) [רמב"ם: ואהבת את ה' אלהיך] הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר:
ה
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו. אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא:
ו
כשיחטא איש לאיש. לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע עד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיע ולומר לו למה עשית לי כך וכך. ולמה חטאת לי בדבר פלוני. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול. ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים:
ז
הרואה חבירו שחטא. או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנא' הוכח תוכיח את עמיתך. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו למקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העה"ב אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיח עד שיכהו החוטא ויאמר לו אינני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם:
ח
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנא' ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות. ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים. ומפרסמין חטאו. ומחרפין אותו בפניו. ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב. כמו שעשו כל הנביאים בישראל:
ט
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו. ולא לדבר לו כלום. מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר. או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו. ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה:
י
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות. מפני שנפשן שפלה למאוד. ורוחם נמוכה. אע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו. מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון והיאך נוהגין עמהן. לא ידבר אליהם אלא רכות. ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופן בעבודה ולבן בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן. או הכאיב לבם. או רדה בהם או אבד ממונם. ה"ז עובר בל"ת. וכ"ש המכה אותם או המקללם. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו. הרי ענשו מפורש בתורה. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקין מחמס. הן נענין. שנאמר אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו. אבל ענה אותן הרב. כדי ללמדם תורה או אומנות. או להוליכן בדרך ישרה. הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם. אלא יעשה להם הפרש. וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד. שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב. ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו לאמנן ולהטפל בהן אלא יהיו עושין כל צרכי עצמן לעצמן כשאר כל הגדולים:
תא ז
א
המרגל בחבירו עובר בל"ת. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה. עון גדול הוא. וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי:
ב
איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני. כך וכך שמעתי על פלוני (כל שמספר דברים הנוגעים לשומעם שהם מכעיסים אותו אע"פ שאינם גנאי לעושיהם ואינו אומר שעשה בזדון להקניטו) אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם:
ג
יש עון גדול מזה עד מאד. והוא בכלל לאו זה. והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע. זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני. כך וכך היו אבותיו כך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות:
ג
אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה. ואין לו חלק לעולם הבא. ע"א. וגילוי עריות. ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים [רמב"ם: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. ועוד אמרו חכמים] שלשה לה"ר הורגת האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו:
ד
ויש דברים שהן אבק לה"ר כיצד מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה או שיאמר שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה. וכיוצא בדברים האלו וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו. ה"ז אבק לה"ר שזה גורם להם שיספרו בגנותו ועל זה הענין אמר שלמה. מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק. ודרך קלות ראש כלומר שאינו מדבר בשנאה הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זקים (אלטונא תקח: חצים) ומות. ואמר הלא משחק אני. וכן המספר לה"ר על דרך רמאות. והוא שיספר לתומו. כאילו אינו יודע שדבר זה שדבר לה"ר הוא. אלא כשממחין בו. אומר איני יודע שדבר זה לה"ר. או שאלו מעשיו של פלוני:
ה
אחד המספר בלה"ר בפני חבירו. או שלא בפניו. והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש. להזיק לחבירו בגופו או בממונו. ואפילו להצר לו או להפחידו ה"ז לה"ר. ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת. אין בו משום לה"ר. והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר:
ו
כל אלו הם בעלי לה"ר שאסור לדור בשכונתם וכ"ש לישב עמהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר. אלא על לה"ר בלבד:
ז
הנוקם מחבירו. עובר בל"ת שנאמר לא תקום. ואע"פ שאינו לוקה עליו. דעה רעה היא עד מאד אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו. על כל דברי העולם. שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך למחר צריך לשאול ממנו אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך ה"ז נוקם אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו וכן אמר דוד בדעותיו הטובות. אם גמלתי שלמי רע גו'.
ח
וכן כל הנוטר לאחד מישראל. עובר בל"ת שנאמר ולא תטור את בני עמך. כיצד היא הנטירה ראובן שאמר לשמעון שכור לי בית זה או השאילני שור זה. ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו. ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך. לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עובר על לא תטור אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו שכל זמן שהוא נוטר הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל. וזוהי הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה:
חלונות אטומים
נשלמו התאים ליסוד הבנין הנקרא אוטם (במשנה דמדות) וצריך להעמיד להם חלוני שקופים אטומים. להשקיף על ידיהם במקום שדברי התאים סתומים והם נקראים גם כן חלונות אטומות אל התאים (יחזקאל (לז) [מ]) להביא האור אל האטום ברואה על כן נעתיק כאן משמנה הפרקים הידועים להר״מ ז"ל שהקדים למס' אבות. פרקים שנים ויהיו לנו לעינים
חלון אחד
המעשים טובים:
א
הם המעשים השוים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רעות. האחת מהן תוספת והשנית חסרון. והמעלות המדות הן תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות. האחת מהן יתרה. והשנית חסרה. מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההם והמשל בו הזהירות שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה והזהירות היא מפעולות הטובות ותכונות הנפש אשר יחויב ממנה הזהירות היא מעלת המדות אבל רוב התאוה היא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי היא הקצה האחרון ושתיהן רע גמור. ושתי תכונות הנפש. אשר מהם יתחייב רוב התאוה והיא התכונה היתרה. והעדר ההרגשה. והיא התכונה החסרה. שתיהן יחד פחיתות מפחיתות המדות. וכן הנדיבות ממוצע בין הכילות והפזור. והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות. ובין רך הלבב. והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה (ופירוש סלסול הוא שמתכבד כראוי. ואינו מתנבל בדבר וההתנשאות הוא שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה ידוע שהוא שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה) והנחת ממוצעת בין הקטרוג והקנטרנות ובין רכות הטבע (מה שקורין בלעז אמול"ד) והוא מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טבעו. וקור מזגו והוא כנגד הקטרוג שיבא מחדוד טבעו וחום מזגו. והענוה ממוצעת בין הגאוה ובין שפלות הרוח וההסתפקות ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות וטוב לב ממוצע בין הנבלה ובין יתרון טוב הלבב ומפני שאין למדות האלה שם ידוע בלשוננו צריך לפרש עניניהם ומה שרוצים בו הפלוסופים לב טוב קוראים מי שכל כוונתו להיטיב לבני אדם בגופו ועצמו ובממונו בכל יכלתו. בלתי שישיגהו נזק או בזיון והוא האמצעי והנבל הוא הפך זה. והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר. אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טורח ולא נזק. והוא הקצה האחרון. ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים בלב טוב. ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול או בזיון. או טורח רב והפסד מרובה. והוא הקצה הראשון. והסבלנות ממוצע בין הכעס. ובין העדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים ממוצע בין העזות. ובין הביישנות (פירוש נראה מדברי רז״ל שביישן הוא אצלם. מי שיש לו רוב בושת ובוש פנים הוא הממוצע ממאמרם לא הביישן למד. ולא אמרו אין בוש פנים למד ואמרו בוש פנים לג"ע. ולא אמרו הביישן) וכן שאר המדות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה. שיהיו הענינים נחלקים: