אור ברסלב
בירת מגדל עוז מג › [אלטונא תקח: ו]

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

מג · [אלטונא תקח: ו]

(ה)

(אלטונא תקח: (א)) בהמות חיות ועופות ודגים. בו עשר פרקים

א

אמר המלך החכם. ורב תבואות בכח שור. אר"י מימי לא קריתי. לשורי שורי. אלא לשורי שדי. נ"ל דקמשמע לן שלא יגדל בהמה גסה. אלא לצורך עבודת הקרקע. שלא יהא טפולו מרובה משכרו. (ב) אבל בדקה אמרו. הרוצה שיעשיר. יעסוק בבהמה דקה. ונקראין עשתרות שמעשירות את בעליהן. והיינו במקום שמותר לגדל בהמה דקה. כגון בחורשין במקום שאין לחוש להזיק לאחרים על ידיהן (ג) כי במקום ישוב מלבד שאסור לגדלן. אינו רואה בו סימן ברכה כמש"ל בפרק מו״מ בס"ד. (ד) זכרים שמני מנקבות ומסגו בריש עדרא. (ה) דכרי הו"ל לר"ה. ביממא בעו טולא. ובליליא אוירא. (ו) וצריך להשגיח מאד על ניקוי דיר הבהמות והאבוס. (ז) עבורן של בהמות חיות ועופות. ת"ר תרנגולת לכ"א יום (כנגדו לוז באילן) כלב לחמשים יום (כנגדו תאנה) חתול לנ"ב יום (כנגדו תות) חזיר לס׳ יום (כנגדו תפוח) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים (כנגדן תבואה) בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים (כנגדו גפן) בהמה גסה טהורה לט׳ חדשים (כנגדה זית) בהמה גסה טמאה ליב"ח (כנגדה דקל) הארי הזאב הדוב הנמר הברדלס הפיל הקוף והקפוף לשלש שנים (כנגדן בנות שוח) אפעה לשבעים שנה (כנגדו חרוב) נחש לשבע שנים (ולאותו רשע לא מצינו לו חבר. וי"א מוכססין וב״ש). (ח) בניסן זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה. ואיכא חרפייתא אתיין מאדר. (ט) ת״ר דג טמא משריץ. דג טהור. מטיל בצים. (י) כל המוליד. מיניק. מטיל בצים. מלקט. חוץ מעטלף. שאע"פ שמטיל בצים. מיניק. (יא) הדולענין (בני ימא) פרין ורבין כבני אדם. (יב) (ואדני השדה מטמאות באוהל לדברי ר"י). (יג) וכל (שזכורו) [אלטונא תקח: שזכרותו] מבחוץ. מוליד. מבפנים מטיל בצים. (יד) כל שתשמישו ביום (תרנגול) מוליד ביום. כל שתשמישו בלילה (עטלף) מוליד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה (אדם) מוליד בין ביום בין בלילה. (טו) כל שתשמישן ועבורן שוה. יולדין ומגדלין זה מזה. אין תשמישן ועבורן שוה. אין יולדין ומגדלין זה מזה. (טז) הכל משמשין פנים כנגד עורף. חוץ מאדם דג ונחש. הואיל ודברה שכינה עמהם (יח) גמל אחור כנגד אחור. הוא צנוע בתשמישו. לפיכך מסוכן הוא בעת תשמישו. כדאמרינן גמל האוחר בין הגמלים. (יט) שלשה שמשו בתיבה. וכולן לקו. ואלו הן חם. ולקה בעורו. כלב נקשר. עורב רק (זורע בפיו) נקרא כסיל ויונה נקרא ציר נאמן לשולחיו עופות טהורין דירתן אצל הצדיקים. (כ) חזירים דמו מעייהו לדאדם. לפיכך אם נפל בהו מותנא. גוזרין תענית (כא) כלבים ותרנגולים שונאים זה את זה. (כב) תרנגול שטוף בזימה ולמדנו ד"א מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל. עורבים אוהבים זא"ז. (כג) ששה דברים נאמרו בסוס אוהב את הזנות. ואת המלחמה. ורוחו גסה. ומואס את השינה. ואוכל הרבה. ומוציא קימעא. וי"א אף מבקש להרוג בעליו במלחמה. (כד) תולין זנב שועל בין עיניו שלא תשלוט בו עין רע. כפירש"י. (כה) אלמלא לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול. גזל מנמלה. ועריות מיונה. גמל כבר נז"ל:

ב

צער ב״ח כולל ג' ענינים

[אלטונא תקח: א]

א ק"ל צב"ח דאורייתא נוהג בטהורה וטמאה. (ב) (נסתפקתי אם שייך איסור זה גם ברמשים קטנים שאינן מזיקין. עש"י סק"י. (ג) אמנם כל המזיקין נהרגין אפי' בשבת). (ד) לפיכך אסור לטעון על הבהמה יותר ממשאה ששיערו חז"ל כמש"ל בס"ד. (ה) חמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה. (ו) לא יניח אדם בהמתו טעונה יום שלם. נלמוד מחמורו של ר"ג שלא רצה לפרק ומתה. (ז) ניגרי דחמרא שערי. (ח) איכא דאכלה כורא ואטעינה כורא. פירש"י למזונות הדרך לבד שאר משאות. (משום אטו בשופטני עסקינן) והוא דחוק אבל נ"ל כפשוט' דידוע משא גמל כור. כמ"ש בהאומנין והטעינ' כור מדברים יקרים מכסף וזהב א"ט ומשי. (ט) אסור לאדם שיטעום כלום. קודם שיאכיל לבהמתו (כל ב״ח במשמ'). (י) נסתפקתי בכלב וחתול ונטיתי קצת להחמיר. עש"י סי״ז (יא) דרש ר"י מ״ד יודע צדיק דין דלים. יודע הקב״ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במעיו ג"י. כדתנן בכלב שלשה ימים. בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אר"ה ש"מ אורח ארעא למשדי אומצא לכלבא וכמה א"ר מרי משח אודניה וחוטר׳ אבתריה. ה"מ בדברא. אבל במתא לא. דאתי למסרך. אר"פ לית דעני מכלבא. ולית דעתיר מחזירא. (יב) א"ל שם רבה לאליעזר צער גדול היה לנו בתיבה בריה שדרכה להאכילה ביום. האכלנוה ביום. בלילה. האכלנוה בלילה. האי זקיתא (י"מ בריה הנזונת מן הרוח מלשון זיקא. באיסלקאן בלעז) לא הוה ידע אבא מאי אכלה. יומא חד הוה יתיב (ופיל) [אלטונא תקח: ופלי] רומנא נפלא תולעתא מינה ואכלתיה מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה. אריא אישתא זנתיה דא"ד האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא. אורשינא אשכחיה לאבא דהוה גני בספנא דתיבותא א"ל מ״ט לא בעית מזוני. א"ל חזיתך דטרידת. אמינא לא אצטרך. א"ל יהא רעוא דלא (תימת) [אלטונא תקח: תימות] (עיין בח"י שם). (יג) חצב מאכל צביים. חרדל מאכל ליונים שברי זכוכית לנעמיות. חבילי זמורות. לפילין. קוצים לגמלים השעורים לסוסים ולרכש. (יד) מן מאכל הראוי לאדם. אין מאכילין אותו לבהמה. (טו) מרחמין על בהמה טהורה אף בי"ט. מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם. כדי שתזכור ותרחם על ולדה. (טז) ומזלפין מי שליא ע"ג ולד. כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. (יז) אבל בהמה טמאה. לא מרחקא ולדה. ואי מרחקא. לא מקרבא. (יח) חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר. אפילו בחול המועד שלא תצטנן. (יט) עיין כמה ענייני בהמה ורפואתה בפב"ב. (כ) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר תועלת. אין בו משום צב״ח. לכן מותר למרוט צמר או נוצות לפנות מקום לשחיטה: ((א)){אלטונא תקח: (כא) אבל למרוט מאווזות חיות. נמנעין העולם. דהוי אכזריות. אע"ג דמדינא שרי (הגה דש״ע א"ע ס"ה) וכן מותר לנחור לתועלת אחר. כמש״ל בס"ד. אבל לא להשתכר בבשר כמ"ש בס"ד.

(ב)

איסור חסימה ודיני אכילתה בשעת מלאכ'. עח״מ סשל"ח:

[אלטונא תקח: ג]

מצות פריקה וטעינה

א מי שפגע בבהמת חברו רובצת תחת משאה (אפי' אין הבעלים עמה) ה"ז מצוה לפרוק מעליה. היה צריך לטעון. טוען עמו [אלטונא תקח: שנא'] עזוב תעזוב הקם תקים. (ב) חייב לפרוק ולטעון אפילו מאה פעמים. ומדדה עמו עד פרסה אלא א״כ אומר בעל הבהמה שאינו צריך לכך. (ג) מאימתי חייב בו. משיראהו ראיה שהיא כפגיעת. שיערו חכמים רס"ו אמה (סי' סור. כמו סורה שבה פה. פי' התעכב) ושני שלישי אמה. היה רחוק יותר מזה. אינו זקוק לו. (ד) מצוה לפרוק בחנם. ולטעון בשכר. וכן כשמדדה עמו פרסה. נוטל שכרו. (ה) כתבתי בלח"ש דמשמע בגמרא אם נפלה הבהמה עם המשא שעליה. בכלל פריקה הוי. ולכ"ע חייב לטעון בחנם. (ו) היה המחמר אחר הבהמה זקן או חולה. חייב זה לפרוק ולטעון לבדו. (ז) היה כהן או זקן (שקנה חכמה) ואינו לפי כבודו פטור זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען בשלו חייב בשל חבירו. (ח) ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין לדברי הר"מ. ה״ז משובח אפילו היה הנשיא שבישראל. ולדעת הרא״ש והטור אינו רשאי למחול על כבוד תורתו אלא ישלם מכיסו ההפסד או ישכור פועלים. אבל לא ינהוג קלות ראש בעצמו. (ט) ולי נראה להכריע שלא כדברי זה וזה. אלא כבוד חכם ודאי מחול ומצינו בר״ה דדרי מרא אכתפיה ואתא ר״ח ב״ח שקלה מניה. ואי לא משום מד"ח. הוה שרי אפילו לא רגיל דדרי. עכ"פ החכם רשאי לוותר על כבודו. משום כבוד שמים. (י) ברם היכא דנתמנה פרנס על הצבור. ודאי אסור לעשות כן בפני שלשה. מיהו ביני לבינו נראה דשפיר דמי. ומצי למעבד הכי ממד״ח. כדאשכחן טובא מרבנן דהוו דיינין. ועבדי עבידתא. (יא) משא"כ נשיא וכ"ש המלך שאין כבודם מחול. (יב) יש אומרים שחייב לפרוק אפי' בבהמת עכו"ם. ונוטל שכר (עמ"ש בהגהת הש"ע בס"ד). (יג) אבל לטעון עמו אינו חייב אפי׳ בשכר. אם לא משום איבה. ולהטעינה (יין) [אלטונא תקח: יי"ן] אסור. (יד) פגע בשנים אחד צריך לפריקה ואחד לטעינה. ממות פריקה קודמת למצות טעינה. (טו) אוהב לפרוק ושונא לטעון. מצוה בשונא כדי לכוף יצרו. (טז) האי שונא ישראל הוא. והיכי דמי. כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר. שמצה לשנאתו עד שיעשה תשובה אף על פי כן צוה הקב"ה לחוס עליו. שלא יבוא לידי סכנה. מתוך שאדם בהול על ממונו. וחסה תורה על נפשות ישראל. בין רשעים בין צדיקים. מאחר שהם נלוים אל ה׳ ומאמינים בעיקר הדת. ושטה זו נראה עיקר אף על פי שיש קצת דוחק. במ"ש כדי לכוף את יצרו. כבר יישבו תו׳ פע"פ לפי שמתוך כך באין לידי שנאה גמורה. ושייך כפיית יצר. ובודאי כך הוא. שהרי כבר הזכירה תורה לא תשנא א״א בלבבך וגו'. אם כן אף על פי שאמרו ברואה דבר ערוה יחידי בחבירו שמותר ומצוה לשנאתו לא נתכוונו על שנאה בלב. אלא שיהיו מעשיו שנואים בעיניו. ויראה לו פנים זועפות. ולא יעשו עמו בטובה כל זמן שלא שב. אבל מכל מקום הוזהר שלא לעמוד על דמו. אא"כ נסתלק מן האחוה. דהיינו שעובר בפרהסיא להכעיס (עמ"ש בס"ד בח"מ סתכ״ה): (יז) ואיכא מאן דאמר דבשונא בעלמא איירי הכא. אבל כי עביד איסורא דמצוה לשנאתו אין צריך לכוף יצרו. אלא כה"ג מצות פריקה קודמת. משום צער בעלי חיים. (יח) ונראה פשוט בכל גוונא מצי למשקל אגרא דטעינה. אפי׳ הכי חשיבא כפיית יצר. שאר דינים הנזכרים בסימן רע״ב שייכים לה"ל ומנהג הולכי דרכים. ונציגם שם בעז"ה:

ג

סירוס

א אסור להפסיד איברי הזרע בכל ב״ח. ופשיטא לי דדגים נמי בכלל האיסור (עש״י סקי״א) וכל המסרס אפי׳ כלב לוקה בכל מקום ובכל זמן. (ב) ואף המסרס אחר מסרס לוקה. ולענין סירוס בידי אדם אחר המסורס בידי שמים. עיין אגרת בקורת (ובה תמצא באור דינין סריסות אדם בשלמות בחקירה רבה). (ג) המסרס הנקבה פטור. (ד) המשקה כוס עיקרין. ה"ז אסור ואין לוקין עליו. וכן הגורם לסרס. (ה) אבל מותר לטול כרבלתו של תרנגול. אע"ג דמסתרס מאליו. (ו) אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו. ואם סרסה העכו"ם מעצמו. מותר. (ז) ואם הערים (אפי' לא צוהו אלא שהעכו״ם מכירו. ומכוין לטובתו) קונסין אותו למכרה. ולא ימכרנה לבנו קטן:

ד

כלאי בהמה. בהם שני מיני איסורין

אחד

המרביע מין בהמה חיה ועיף ובריות הים מין בשאין מינו:

א לוקה. (ב) הנולד מהם מותר לגדל ולקיים (עלח״ש). (ג) ויש מהם אסור בקיום משום ס"נ כמש"ל בס"ד. (ד) להושיב עוף על בצים שאינן ממינו. אין בו משום כלאים. אבל אסור משום צער ב״ח. שאר דיניו עי"ד סרצ״ז:

השני

אסור עשית מלאכה בשני מינין אפי' בעז ושיבוטא. (א) כגון לחרוש למשוך ולהנהיג. (ב) אחד החורש או הזורע. או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם אפי' בקול לוקה. (ג) עכו״ם המנהיג בכלאים. מותר לישראל לדרוש שלומו או לדבר עמו בקול רם דהו״ל דשא״מ ואינו פסיק רישיה. (ד) אבל אם ישראל הולך עם העכו״ם בדרך. ומשא של ישראל על העגלה של עכו"ם שמנהיגה כלאים לא ילך ישראל סמוך לעגלה שלפעמים העגלה נכבשת והוא זועק על הבהמות שילכו מהרה מחמת שהמשא שלו והו״ל מתכוין ואסור. (ה) יש אוסרין לרוכב הסוס למשוך בחבל כלב אצל הסוס. (ו) עגלה שהיו מושכין אותה כלאים. אסור לישב בה אע״פ שלא הנהיגו. (ז) עגלה המושכת במין אחד. לא יקשור מין אחר בחבל לא לצדי הקרון ולא לאחר הקרון. (ח) מותר לרכוב על פרדה. (ט) והרוצה למשוך עגלה בשתי פרדות. בודק בסימני אזנים וזנב וקול. אם דומים זה לזה. בידוע שאמן מין אחד ומותרים. (י) אדם מותר עם כולן למשוך לחרוש ולהנהיג. (יא) הצדים בעוף. אין להם לקשור החבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף שעל הסוס:

ה

גדולן וסחורתן

א אין מגדלין בהמה דקה בא״י. (ב) אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא״י. (ג) אבל מגדלין בהמה גסה. (ד) ומשהה [אלטונא תקח: הוא] בהמה דקה קודם לרגל וקודם למשתה בנו שלשים יום. ולא ישהה האחרונה לאחר הרגל. (ה) והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה (עד יום השוק שלשים יום למקחו) ולא ישהה העגונה ל' יום. (ו) לדברי ר״ג מותר לשהותה כשהיא קשורה בכרעי המטה. וחלוקין עליו חבריו. מעשה בחסיד שהיה גונח מלב. ושאלו לרופאים אמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהן. אמרו לסטים מזוין בביתו של זה. ואנו נכנסין אצלו. ישבו ובדקו. ולא מצאו בו אלא אותו עון של העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי אלא עון של אותו עז שעברתי על דברי חברי (צ"ל שלא היתה רפואה בדוקה. ואף זה אינו מספיק. כי הלא גם ספק נפשות דוחה אפי׳ איסורי כריתות ומיתות ב"ד. אלא צ"ל שבודאי לא היתה רפואה כלל או שהיה אפשר לעשות רפואה אחרת ומיהו אשכחן בחסידים הראשונים שהיו מוסרים עצמן בסכנת נפש אפי׳ על דברי סופרים. כמ"ש בס"ד בלח״ש ספ״ק דברכות. ובפנת אבן בוחן) ארי״ש מב״ב שבגליל העליון היו בית אבא ומ״מ חרבו שהיו מרעין בחורשין כו׳ שדה קטנה היתה (ביניהם של אחרים) ומעבירין דרך עליה. (ז) אר״י א״ר עשינו עצמנו בבבל כא״י לבהמה דקה כו׳ מכי אתא רב לבבל שנעשה שם ישוב ישראל קבוע. ונ״מ לכל היכא דאיכא רוב ישראל ויש להחמיר בכל מקום ישוב. (ח) מי שבהמתו רגילה ליכנס לתוך שדה חברו ומזיקתו. יכול בעל השרה להתרות בבעל הבהמה. שישמור בהמתו. ואי לא בעי. משמתינן ליה עד דמסלק היזקיה ואם לא שמרה והזיקה. חייב לשלם היזקו אפי' לא התרה בו. ויכול בעל הבהמה לומר גדור שדך. (ט) מכריז ר"י ואיתימא רבה הני עזי דשוקא דמפסדי. מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין. אי ציית ציית. ואי לא אמרינ׳ ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. (י) כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה. כך אין מגדלין חיה דקה (צבים ושועלים) ריש"א מגדלין כלבים כופרין (קטנים או של ציידים) וחתולין (בני תרבות ע״ל) וקופין וחולדת הסנאים (דקטיני שקא ורעיא ביני ורדיני סנה) מפני שעשוין לנקר את הבית (מן העכברים). (יא) דרש רב חתול מותר להורגו ואסור לקיימו (עח״י) ואין בו משום גזל. ואין בו משום השב אבדה לבעלים. לעורו. ומוקמינן לה בחיוורא או באוכמא בר חיוורא. והאידנא חתולים שלנו בני תרבות הן. עד שיוודע שהוא חתול רע. אז אסור לקיימו. (יב) חתול ונמיה י״ל דריס' (עי"ד סנ"ז חיות ועופות הדורסין) בגדיים וטלאים ועופות. ובשלנו אין חוששין לו. אא״כ ראינו שהכה אותם. (יג) אין מגדלין חזירים בכל מקום אפי׳ למשוח בהם עורות (עמ״ש שם בס״ד שאצ״ל לדחוק). (יד) לא יגדל אדם כלב (רע וי"ל בכל כלב) אא"כ היה קשור בשלשלת של ברזל. (טו) אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר (שצריכה שימור מאומה אחרת) וקושרו ביום. ומתירו בלילה. המגדל כלבים כמגדל חזירים. למיקם עליה בארור. (טז) וכלבים של תרבות מותר. מכל מקום העליתי בשי״ע (סי"ז) שאסור לגדל יותר מאחד לשמור הבית ע״ש ולגדל לשחוק בהן אית ביה איסור מוסיף אחד אנשים ואחד נשים ביחוד אותן המשתעשעים ומגעגעים בכלבים חלקים. מעשה עכו״ם הוא ר"ל. ע"ש. (יז) רועה לעצמו בין בהמה דקה בין גסה. פסול לעדות. (יח) ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד. אלא מוכר על יד על יד. (יט) וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו. (כ) ובחי׳ פקפקתי על לשון הטור והש"ע שהשמיטו מלת הגר וכיילו בכיילא רבה כאילו בישראל נמי שרי כה"ג. ולדידי משמע דלאו בחדא מחיתו. אלא דווקא גר דבהתירא אתו לידיה (ורבותא נקט ירושה. דבדידיה פשיטא) ורועה נמי. משום שלא ימנע מלעשות תשובה. אקילו גביה. משא"כ ביורש מישראל שעבר על ד״ח ולא חזר בו. דבאיסורא אתו לידיה. איכא למימר דקנסו בנו אחריו. וצריך למכרם בבת אחת. (כא) אין מגדלין תרנגולים בירושלים. (כב) אין פורסין נשבין ליונים. אא״כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס. (כג) ובישוב כרמים א"נ בישוב שובכין. אפילו הם שלו או של הפקר אפילו מאה מיל. לא יפרוס. (כד) מפריחי יונים. פסולים לעדות ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות בהמה וחיה. הרי זה גזלן מדבריהם. (כד) עשרה תנאין התנה יהושע בשעה שחלק את הארץ.

א שיהו מרעין בהמה דקה בחורשין. שאילניהן גסין. אבל אין מרעין שם בהמה גסה. וביער שאילניו דקין. אין מרעין לא דקה ולא גסה אלא מדעת בעליו. (ב) שיהא כל אדם מותר ללקט משדה חבירו עצים פחותים וקרובים להיות קוצים כהזמי והיגי. והוא שיהו לחין ומחוברין. ובלבד שלא ישרש. אבל שאר עשבים אסור. (ג) שיהא כל אדם מותר ללקט עשבים העולים מאליהן בכל מקום. חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה (שעשויה ערוגות). (ד) שיהא אדם קוטם נטיעה בכל מקום. חוץ מגרופית של זית. ואינו קוטם מן האלנות אלא כזית כביצה ובקנים ובגפנים מן הפקק (קשר) ולמעלה. ובשאר כל האלנות מאובו (מפריו מענפיו הרכים. ל״א מחובו ממחבואו. מאמצע גבהו. שיש ענפים הרבה) ולא מחודו. מחדש שאינו עושה פירות. ולא מישן שעושה פירות. ממקום שאינו רואה את החמה. (ה) מעין היוצא בתחלה בני העיר שיוצא בגבול' מסתפקין ממנו. אע״פ שאין עיקרו בחלקם. ואין לאחרים להסתפק ממנו עמהם. (ו) שיהא כל אדם צד דגים בימה של טבריא בחכה או ברשתות ובמכמרות. אבל לא יפרוס קלע ויעמיד ספינת ציידין. אלא בני אותו שבט שהגיע אותו ים בחלקם (וצ״ע מפני מה לא הוזכר הים הגדול. שמא מפני שלא כבש יהושע ארץ פלשתים. שהיא על שפת הים הגדול. אע״פ שהוא גבול חלק זבולון ואשר ושמא הים הגדול הפקר לגמרי). (ז) ונפנין אחורי הגדר אפילו בשדה מלאה כרכום. ונוטל משם צרור ומקנח. ואפילו בשבת. מ"ז חסידא שקיל ומהדר. וא״ל לשמעיה (בחול) זיל שרקיה. (ח) ומסתלקין לצדי הדרכים (בשדה שיש לה בעלים) מפני יתדות הדרכים (שנתרבה הטיט בדרכים). (ט) התועה בין הכרמים. מפסג ויורד מפסג ועולה ואין צריך לעבור אל המצרים. אע״פ שאינו יודע להיכן יעלה. ת"ר הרואה חברו תועה. מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך. (י) ומת מצוה קונה מקומו. והוא שלא יהא מוטל על המצר. או בתוך תחום העיר. שאם מוטל על המצר מתוך שניתן לפנותו. מפנהו לכל מקום שירצה. ואם הוא בתוך התחום מביאו לבית הקברות.

כד ומהלכין בשבילי הרשות (שבשדות פנויות) עד שתרד רביעה שניה. שלמה אמרה דתניא הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנם בתוך שדהו. מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו. עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרא רע דכתיב כי האי גוונא אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. (כה) תקנות אלו נוהגות בכל מקום אפי׳ בח"ל. (כו) ובבבל משירד הטל. אסור להלך בשבילין שיש להם בעלים. (כז) בהמה טמאה העומדת למלאכה. כגון סוסים וחמורים וגמלים ופרדים מותר לגדל ולקיים ולסחור. (כח) במקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים ומזלות. מוכרין. (כט) ובכל מקום אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם. בהמה גסה. אם לא ע"י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה. ועכשיו מקילין בה ביותר ולא ילפינן ממקלקלתא. ובעל נפש יחוש שלא להקל כי אם בסוס המיוחד לרכיבה (לאפוקי אי קבעי ליה העכומ״ז לחרישה) או בנתמנה לפי דרכו במתנה בירושה במציאה או שנמלך למכור את שלו. אבל לקנות על מנת לסחור עם עכו״ם ולהרויח בגסה העומדת למלאכה. לא הותר. (ל) ובשאלה ובשכירות לעולם אסור. (לא) מינין טמאין העומדין לאכילה. אסור לעשות בהם סחורה או להלות עליהם ואפילו לקנותן להאכילן לפועליו אסור. (לב) וציידי חיה ועוף ודגים שנזדמנה להם מינין טמאין מותרין למכרן (לג) ובלבד שלא יתכוונו לכך. (לד) ובנתמנה לו במציאה ואין אמנותו בכך. (על״ש פ"ז דשביעית). (לה) מותר לגבות דברים טמאין מן עובדי כוכבים ומזלות בחובו וכן אם הביא עובד כוכבים ומזלות לישראל דורון מהן. מותר לקבל (אע״ג דאי לא הוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. מ״מ איהו לאו אדעתיה דהכי אהני ליה. הדר הו"ל כמציל מידו). (לו) וכולן צריכין למכרן מיד. ולא ישהה אותן אצלו עד (שישומנו) [אלטונא תקח: שישמינו]. ולא עד יום השוק. אא״כ צריך להפסיד מן הקרן. ואדם חשוב יתרחק מן הכיעור. ולא ישהה כלל. (לז) השוכרים איראנדיס כפרים מן השרים. החמיר הב"ח שלא לגדל חזירים להאכילן לפועלים. ונראין דבריו. (לח) אמנם אם הישראל חוזר ומשכירם לעובדי כוכבים ומזלות. נ״ל דשרי. דשכירות ממכר הוא. וכה״ג אינו אפי׳ נקרא על שמו: (לט) גרסינן השוחט וצריך לדם חייב לכסותו. כיצד הוא עושה (ליפטר מן הכסוי) נוחרו או עוקרו. ומוקמינן לה בעוף דקבעי לדמיה ליניבא (להמית תולעת שנפל בפשתן) אי נמי בחיה דקבעי ליה ללכא (צבע אדום) שמעינן מהא דמותר לנחור לצורך מניעת הפסד. או להרויח ע"י כך. והכי איתא נמי בפכ״ה. ר״ח נפל ליה יאניבא בכתניה (ומי נפל כו׳ כי מהני זכותייהו אעלמא. אדידהו לא) אתא לקמי דרבי א"ל שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא. דמורח דמא ושביק ליה. ומסקינן צא ונחור א"ל. ש"מ בהדיא דמשום תועלת שרי. כנ״ל. (מ) ומה יעשה בבשר. בזה נחלקו האחרונים. המ"ב מצריך להשליך הבשר לכלבים. והט״ז מתיר למכרו. דהו״ל נזדמנו לידו בהיתר. ודבריו נראין ברורים (דלא כפר״ח דדחי ליה במילי דכדי. ולא כיפי תלי לה) מיהו דווקא כשעושה עיקר הנחירה משום העור שמשתכר בו יותר בנחירה מבשחיטה. כנדון הט״ז שכן הוא נאות יותר לבעלי מלאכת הרצענים. (מא) איברא כי עביד משום הנאת הריוח בעור ובשר. מחמת שא״א לו להשתכר בבשר שחוטה. כגון בימי אב עד תשעה בו. משו״ה לא שרי לעסוק בנבלות. וכמו שקבעתי בס"ד בשער סור לעיר האלהים:

ו

קנייתן

א בהמה בין גסה בין דקה. אינה נקנית אלא במשיכה. וי״א דאף מסירה קונה אפי׳ בדקה. אם היא ברשות המוכר. היינו מיד ליד (וע״ל מדיני מסירה): (ב) בספיקא דדינא. מוקמינן לממונא בחזקת מריה קמא. (ג) אמר לו לקנות במשיכה ושינה בין לגריעותא כגון במסירה או למעליותא. כגון בהגבהה. לא קנה אלא במשיכה. כמו שאמר. (ד) מסירה אינה קונה אלא בר"ה. ובחצר שאינה של שניהם (שהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים. הא מדעת בעלים. לא קנה) ולא ברשות מוכר. (ה) משיכה אינה קונה אלא בסימטא (קרן זויות הסמוכה לר״ה) או בחצר של שניהם (לאפוקי מרשות מוכר. ופשוט דרשות לוקח עדיפא) אבל לא בר״ה ולא בחצר שאינה של שניהם. ומדעת בעלים הרי הוא כחצר של שניהם. או כרשות של מי שהרשה לו. (ו) הגבהה קונה בכל מקום. (ז) כיצד קונין הבהמה במשיכה. אצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה. שקנה. אלא אפילו קרא לה ובאה. או שהכישה במקל. או שהנהיגה בקול. ורצתה בפניו. כיון שעקרה יד ורגל. קנאה. והוא שימשוך בפני הבעלים. (ח) ואם משך שלא בפני הבעלים. צריך שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקני. (ט) המוכר עדר לחברו. או נתנו לו במתנה כיון שמסר לו משכוכית (בהמה המהלכת בראש העדר. וכולן נמשכים אחריה) אצ"ל משוך וקנה ואם משך העדר אפילו שלא בפניו. קנה. (י) לא מסר לו המשכוכית. ומכר לו עשרה בהמות. אם קונה במשיכה לא קנה אלא אותה שמשך. (יא) ואם קנה במסירה. אם מסרן לו באפסר אחד. ונתן לו דמי כולן. קנה. לא נתן לו דמי כולן. לא קנה רק כנגד מעותיו. (יב) המוכר בהמה לחברו או נתנה לו במתנה. ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונים. אם משך או הגביה קנה. אבל אם רכב עליה אם בשדה או בסמטא קנה. (יג) ואם בעיר בר"ה לא קנה. לפי שאין דרך ב"א לרכוב. (יד) היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר. או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על רכיבתו בעיר. כגון המטפלים בגידול הבהמות או העבדים. או שהיתה אשה. או שהיה ר"ה שהרבים דוחקים שם הרי זה קונה ברכיבה. והוא שתהלך בו. (טו) ושטת הר"מ והיא (מדעת) [אלטונא תקח: מדת] הש"ע שכל בהמה גסה נקנית בין במשיכה בין בהנהגה. ל"ש גמל ול"ש חמור. (טז) ובהל׳ מציאה יתבאר בעז״ה ענין שנים הזוכים כ״א באופן אחר:

יז ירושלמי אשה שהיא רוכבת על החמור. וחבילה עליו. ושני בני אדם מהלכין לפניה היא אומרת אלו שניהם עבדיי והבהמה והחבילה שלי. וכל אחד משניהם אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי. וזו בהמתי. צריכה גט מזה ומזה. ומשחררת לשניהם. ושניהם משחררים זה את זה וחולקין הבהמה והחבילה בין שלשתם בשוה. והוא כדברי ספר החתום ובדקתי הספרים ואין פותר:

והנה מ"ש שני ב״א מהלכין לפניה. פשוט שר"ל שהם אוחזין בבהמה. מושכין או מנהיגין אותה. או שאחד מושך ואחד מנהיג. וצ״ע היכי מיירי. עיין גמרא דידן פרק האומר דכוותה. ושם לא נזכר שחרור כלל. ומסקנא התם בדליכא סהדי. וצריכה שני גטין לגבות כתובתה מן החבילה ממ״נ דאל"ה תהא מונחת עד שיבוא אליהו. כפירש״י ואילו הכא פלגי בשוה. איברא דברי רש״י אינן מוכרחין (ואיהו אזיל לשיטתיה דר״פ ש"א. ואכמ״ל) ואיכא לאוקמה בשכתובתה גדולה משליש חבילה. והתם איהי בעיא כולה חבילה. או לפחות כתובה כדבריהם. אתיא משני צדדים משו"ה צריכה גט משניהם אם תרצה לטול יותר משליש. שאם יתנו לה גט מדעתן. נוטלת כתובה עכ״פ ודילמא כה״ג שקלא שתי כתובות. ומאי כתובתה דקאמר. כדי כתובה של כל אחד. אחר שמגרשים אותה מרצונם. ואפשר דשקלא כולה חבילה בעלילה זו אם אין בחבילה יתר על שתי כתובות. א״נ כדי שתי כתובות לבר משליש דידה. דחזי לה מדין שנים רוכבין ע״ג בהמה. דקיי"ל יחלוקו. והכא מיירי בכתובה פחותה משליש חבילה. ואב"א בדאיכא סהדי להאי וסהדי להאי שקדשה כל אחד מהם. ושקנה כל אחד לחברו. ואיכא סהדי לדידה נמי שהיו אלו עבדיה ובדליכא סהדי על הבהמה והחבילה והשתא איכא למימר כולהי סהדי קושטא קאמרי שבאמת אלו היו עבדיה. אח״כ שחררה אותם. ונשאת לאחד מהם וגרשה. ונשאה השני. אלא דאינהו מכחשי אהדדי. והכא איהי לא בעיא כתובה דפחיתא משליש חבילה. אלא או כולה או שלישה לפחות משו״ה פלגא בהדייהו בשוה. מתורת ממון המוטל בספק. ולענין איסורא מיהא צריכה גט משניהן. דאל״ה אסורא לעלמא. דהוו להו תרי ותרי. אשה בחזקת א"א קיימא. ובכה״ג ודאי מתסרו נמי בקרובות דהדדי. ואלו השנים צריכין שחרור נמי מה"ט. מאחר שהוחזקו עבדים. לא סגי להו בלא שחרור מנה דידה ואינהו מהדדי. הכי הוא ברירו דמילתא בס״ד. (יח) המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד. אע״פ שמשך הבהמה וקנה אותה. לא קנה כלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן. אם אין דרכם להגביה. שהבהמה כחצר המהלכת. (יט) לפיכך אם היתה הבהמה כפותה. קנה אף כלים שעליה. (כ) מעות אינן קונות אלא לענין קבלת מי שפרע. (כא) ובארבע פרקים (נתבאר בעיר האלקים כל אחד במקומו) העמידו חכמים דבריהם על דין תורה. ומשחיטין הטבח על כרחו. אפילו שור שוה אלף דינר ולא קבל אלא דינר. לפיכך אם מת מת למוכר. (כב) האומר פרה מעוברת אני מוכר לך. מכר גם את הולד. (כג) האומר מה שתלד פרתי מכור לך. או נתון בין במתנת בריא בין במש"מ לא אמר כלום. אפילו היתה בהמתו מעוברת (עלח״ש רפ״ה דתמורה בס"ד ובאעס"מ) ויכול לחזור בו אפי׳ אחר שתלד הפרה. (כד) ונ״ל פשוט שיורשיו כמותו. אע"פ שלא חזר המוכר או הנותן. באי כחו אחריו יכולין לחזור ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. (כה) ואם קדם הלוקח או המקבל מתנה ותפס הבהמה קודם שחזר בו המקנה. אין מוציאין מידו. (כו) ואם מכר פרה לעוברה קנה מיד. ואין אחד מהם יכול לחזור בו. (כז) דבר שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שאינו נקנה. ויש דרכים שנמכרים. ע״ל. (כח) אע״פ שאין אדם מקנה ולא מקדיש דבר שלא בא לעולם. אם אמר כל מה שתלד בהמתי. יהא הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי. או אתננו לצדקה. ה״ז חייב לקיים דברו. שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. וי"א שאם מת הנודר. אינו כלום. (כט) המוכר או משכיר רכיבת בהמתו. לא אמר כלום עד שיקנה גוף הבהמה לרכיבה או לשאר תשמיש. (ל) המוכר פירות שובך או פירות כורת לחברו קנה. ואין זה מוכר דשב״ל. שהרי הוא מוכר שובך לפירותיו וכוורת לדבשה. (לא) הביצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך. לא קנה אותן. כל זמן שלא פרחו דבר זה תקנת חכמים היא משום לא תקח האם על הבנים נגעו בה. לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים ובצים אלו לחברו מטפח על השובך עד (שיברחו) [אלטונא תקח: שיפרחו] האמהות. ויגבהו מעל הארץ. אח"כ יקנה אותן לחברו באחד מדרכי הקנאות המטלטלין: (לב) דיני המוכר צמר מה מכור וכן שאר לשונות מסופקות בענין המכירה ומתי אומרים הדמים מודיעים. עיין סר״ך. ולפי שדברים הללו תלויים במנהגי המקומות. לא ראיתי להאריך בהם. (לג) המחליף פרה בחמור. ומשך בעל הפרה את החמור. ועדיין הפרה בביתו וילדה. וטען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור. ובעל החמור אומר אחר משיכת החמור ילדה. אפי׳ לוקח טוען ברי. והמוכר טוען שמא. על הלוקח להביא ראיה אפי׳ אין הפרה ברשות מוכר. אלא עומדת באגם. ואם לא הביא ראיה. והמוכר טוען ברי. בעומדת באגם. ישבע המוכר על ולד הפרה בנק"ח. ואם המוכר מוחזק המע"ה. (לד) ואם הלוקח מוחזק. על המוכר להביא ראיה כך נ"ל פשוט לדעת הש״ע. (לה) זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע. ואינו ברשות אחד מהם. על הלוקח להביא ראיה. י"א אפי' הוא טוען ברי ומוכר שמא. ואי לא מייתי ראיה. מוקמינן לממונא בחזקת מריה קמא. וי״א יחלוקו. (לו) בחי׳ הקשיתי לדעת במאי עסקינן. דהא קיי"ל בסר״ך. המוכר פרה מעוברת. מכר בנה ואפילו בסתמא ס"ל לרא"ש אם היא מעוברת. בנה מכור. ופשיטא דליכא למימר הכא מיירי דלא ידעו שהיא מעוברת. שסמוך ללידה ודאי אי אפשר מבלי הכרת העובר. ואפי' בשליש ימיה ניכר. כמש"ל בס״ד. וצריך להעמידה. שטוען המוכר שלא מכרה עד שילדה. אי נמי אע״ג דפסקו דמי שווים ונתרצו להחליף עודה מעוברת. השתא מיהת קהדר ביה אחר שילדה (וקודם שמשך הלה. לפ"ד מוכר) דאפי׳ מ"ש לא בעי לקבולי. שדברים אין בהם משום מ"א. אבל א״ל בטוען על מנת כן מכר לו בפירוש. שנתרצה בעל החמור להחליף (הפרה) [אלטונא תקח: בפרה] ריקנית. והלה מכחישו דא״ה מאי איריא דקטעין שילדה קודם משיכה. (לז) זה אומר ברשותי ילדה. והאחד שותק. זכה הטוען בולד:

ז

אונאתן ומקח טעות

א המחליף פרה בחמור. משך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור עד שמת החמור. על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכה. וי"א על בעל הפרה להביא ראיה כמו לענין טבח דבסמוך. ואם אינו מביא ראיה. ישבע המוכר שלא ידע ממומין אלו ופטור. (ב) ראובן החליף עם שמעון סוס ביין. וכאשר משך שמעון הסוס. בא כותי ולקחו ממנו. ואמר שהסוס נגנב ממנו. אם ראובן מודה שנגנב. הוי מקח טעות. ויכול שמעון להחזיק היין שבידו אבל אם אין ראובן מודה. אמרינן הכותי משקר. וצריך להחזיר היין לראובן. ואפי׳ אומר הכותי שראובן הוא הגנב. ויש לו עדי כותים על זה. אין המוכר חייב באחריותו אם לא שהיה ראובן יודע שהוא גנוב כמש"ע בס"ד. (ג) מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. ונקבה אותו נקב מפולש. אם נמצא עליה קורט דם. בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הוגלד פי המכה. בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה ואם קנה תוך שלשה ימים הרי זה מקח טעות. ואם קנאה לפני ג"י. או לא הוגלד פי המכה. הרי זה ספק ועל הטבח להביא ראיה. שקודם לקיחתו נטרפה. שברשותו נולד הספק ואם לא הביא ראיה. ישלם המעות למוכר. (ענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה. עי"ד ספ"א). (ד) טרפות דסירכא פליגי בה. אי הוי מקח טעות. ונ"ל שאין מוציאין מיד המוחזק. (ה) המוכר בהמה לחברו. וכבר מכר אמה או בתה היום ולא הודיעו. הרי זה מקח טעות (עי"ד סי״ו). (ו) המחליף בהמה בבהמה. אפי׳ טלה בסוס. אין לו אונאה. אם לא הקפידו על השווי והחליפו בלי שומא (ע״ל בהל׳ אונאה בס"ד) (ז) נהגו סוחרי סוסים שאין מחזירין המקח אלא בארבע מומין. ואם נמצאו בו מומין אחרים. אם המנהג קבוע שאין מחזירין בהן. אין לך אלא מנהג המקום. שכל הנושא ונותן. על דעת המנהג הוא עושה. והו״ל תנאי בדבר שבממון וקים. אפילו לא התנה בפירוש. כמאן דאתני דמי. (ח) אם אין מנהג גמור בשאר מומין. קי"ל כל מום נסתר מבטל המקח. אפילו אם אין בו כדי אונאה. כמ"ש להלן בס״ד. (ט) שור שא"ל טוחנות. סי' הנ"ל סי"ח. (י) המוכר שור ונמצא נגחן עח"מ סרל״ב סכ"ג. ומ"ש בס"ד. (יא) ושור שעומד להריגה וקדם אחר והרגו חייב לשלם עשרה זהובים. וכן בקדם וכסה (עמ"ש בס"ד) בסי׳ שפ"ב:

ח

שמירתן

א שור תם צריך שמירה מעולה אי זוהי שמירה מעולה. דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצוי׳. (ב) והמועדין מתחילתן בשמירה פחותה סגי להו. היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא בשאינה מצויה. (ג) אבל [אלטונא תקח: אם] אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. כאילו לא שמרה כלל. וחייב בנזקיה. אפילו לא נפלה הדלת על ידי הרוח. אלא לסטים הוציאוה. או חתרה הדלת ויצאה והזיקה. דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמח הפשיעה חייב. (ד) הניחה בחמה. אפילו חתרה ויצאה והזיקה. חייב. ואפי׳ קשרה בקשר חזק. (ה) מסרה לחש"ו אפי׳ שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק. הבעלים חייבין (דיני השומרים יתבארו להלן בעז"ה). (ו) כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שלא שמרה והזיקה. הבעלים חייבין לשלם. (ז) איך ומתי משלמין. עח"מ מן סי׳ שפ"ט עד סת"ח. (ח) איך ומה דנין עכשיו עח"מ ס"א. (ט) אדם שהזיק בהמת חברו משלם נזק שלה בכל מקום. (י) לענין תפיסת שור תם. עמ"ש שם ובסק"ה וסת"ז. (יא) בענין חמשה מועדין מתחלתן. עמ"ש בלח"ש פ״ק דקמא. וספ"ק דסנהדרין. (יב) שור של ישראל שנגח של הקדש או שור של עובדי כוכבים ומזלות. פטור (כר"מ הטעם. לפי שאין העובדי כוכבים ומזלות מחייבין את האדם על בהמתו שהזיק׳ והרי אנו דנין לכן כדיניהן). (יג) ושל עבודת כוכבים ומזלות שנגח של ישראל. בין תם בין מועד משלם נזק שלם. (יד) שור של הפקר שנגח וקודם שיתפסנו הניזק קדם אחר וזכה בו. פטור. (טו) חש"ו פגיעתן רעה. וכן שור שהלכו בעליו למד"ה. פטורים. (טז) שור (או שאר בהמה חיה ועוף) שהמית את האדם בכל מקום. בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין. אחד תם ואחד מועד. הרי זה נסקל. (יז) מה בין תם למועד התם פטור מן הכופר. ומועד משלם את הכופר. (יח) זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת. מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים. ואם נתן כופר הנהרג. מתכפר לו. ואף על פי שהכופר כפרה. ממשכנין מי שנתחייב כופר על כרחו. (יט) כמה הוא הכופר. כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שויו. ושל עבד קצוב בתורה. כמש״ל. (כ) למי נותן הכופר. ליורשי הנהרג. (כא) המית אשה. אין הכופר לבעל אלא ליורשיה. (כב) נגח מי שחציו עבד. נותן חצי קנס לרבו. (כג) נגח שפחה ויצאו ילדיה. משלם דמי ולדות. היה תם. משלם חצי דמיהן מגופו:

ט

סכנתן ורעתן

א כבר נז"ל איסור גידול כלב רע משום ל״ת דמים בביתך ואפי' בכל כלב של תרבות. יש ליזהר לקשרו. מפני שאפילו בנביחתו יוכל להמית לחלושים ורכי הלב. ושאינם מבחינים בין כלב לכלב או יגרום לאשה מעוברת שתפיל כעובדא דההיא איתתא דעיילא למיפא כו׳. וא"ל שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי כו׳. אבל כשרואין אותו קשור בשלשלת של ברזל. אז אימתו לא תבעת אותו (ארמלתא לא תרבי כלבא. לא תדור בעיר דלא נבח בה כלבא) ואצ"ל שלא לקיים שאר חיות רעות המזיקות . ארי אפי׳ הוא בן תרבות צריך גורזקי. ונחש מועד לעולם. חתול נז"ל. (ב) רפב"י אתרמי דעל (לבית רבי) בההוא פתחא דהוו קיימן ביה כודנייתא חיוורתא אמר מ"ה בביתו של זה ואני אסעוד אצלו. שמע ר׳ נפק לאפיה. א"ל מזביננא להו אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול. מפקרנא להו. מפשת היזיקא. עקרנא להו. איכא צב"ח. קטילנא להו. איכא בל תשחית. אריב"ל למה נקרא שמן ימים שאימתן מוטלת על הבריות. דאר"ח מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיית והא קחזינן דמתסי. בדחיוורן ריש כרעייהו. (ג) ת"ר ה"ד נאמרו בכלב שוטה. פיו פתוח. ורירו נוטף. ואזניו סרוחות (מלשון סרח העודף גדולות וכפולות למטה) וזנבו מונח לו בין ירכותיו ומהלך בצדי דרכים. ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע. תניא כשהורגין אותו. אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק (מפני שרוח רעה שורה עליו) דחייך ביה מסתכן מאי תקנתיה נשלח מאניה ונרהוט. דנכית ליה מאית. מאי תקנתיה . אמר אביי ניתי משכא דאפא דיכרא. ולכתוב עליה אנא פלניא בר פלניתא אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך כנת כנתי קלירוס. ואמרי לה קנדי קנדי קלורוס יה ה' צבאות אמן אמן סלה. ונשלחינהו למאניה ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא. ונפקינהו ונקלינהו בתנורא. ונבדריה לקטמיהו אפרשת דרכים והנך תריסר ירחי שתא כי שתי מיא. לא לשתי אלא בגובתא דנחשא. דילמא חזי בבואה דשידא (שקפץ מן הכלב עליו) ומסתכן. אבא בר מרתא עבדא ליה אמיה גובתא דדהבא. (ד) אבל מחצר כבד שלו אין מאכילין אותו. מפני שאינה רפואה ולא קי"ל כר"מ בן חרש. (ה) שלשה כל זמן שמזקינין. גבורה מתוספת בהן. דג. נחש. חזיר. וארסו של בחור שוקע למאי הילכתא. דתניא חבית שנתגלה. אע״פ ששתו ממנה תשעה ולא מתו. לא ישתה ממנה עשירי. מעשה כו׳. כל השרצים י״ל ארס. של נחש ממית. ש״ש אינו ממית (וע"ע בעלית סכנות בס״ד). (ו) ת"ר שלשה אין מתקנאין בהן. [אלטונא תקח: נכרי קטן] נחש קטן ותלמיד קטן (כו') [אלטונא תקח: דמלכותייהו בתר אודנייהו קאי]. (ז) האי מאן דטרקיה חויא לייתי עוברא דחמרא חיורתא ולקרעיה ולתבה עלויה. והנ"מ דלא אשתכח טרפה כו' ומאן דטרקיה חויא דרבנן. ל"ל אסותא (וע' פ' אין מעמידין ד' כ"ז ע"ב). (ח) האי מאן דכרכיה חויא. לנחית למיא ולסחוף דיקולא ארישיה ולהדקיה מניה (יוריד (הטל) [הסל] מעט מעט לצד הנחש ויבדילנו בו מבשרו) וכי סליק עלויה לשדיה במיא ולסליק. (ט) האי מאן דמקני ביה חויא. אי איכא (חבורה) [אלטונא תקח: חבריה] בהדיה. לרכביה ארבע גרמידי. ואי לא לשוור נגרא (חריץ של מים ידלג) ואי לא לעבר נהרה. ובליליא לותביה לפורייה אארבע חביות ונגני בי כוכבי ולייתי ארבעה שונרי ולסרינהו בארבעה כרעי דפורייה. וליתי שחפי (קסמים כל דבר המקשקש) ונשדי התם דכי שמעי קליה אכלי ליה האי מאן דרהיט אבתריה לרהוט בי חלתא (בין החולות. שאין נחש יכול לרוץ שם). (י) האי איתתא דחזיא חויא ולא ידעה אי יהיב דעתה עילוה תשלח מאנהא ותשדי קמיה. אי מכריך בהו. דעתה עילוהי. מ"ת. תשקול ממזיה ומטופרה. תשדי ביה ותימא דשתנאי אנא. (יא) האי אתתא דעייל בה חויא לפסעה (תפשק רגליה) ולותבוה אתרתי חביתי וליתי בשרא שמינא ולשדי אגומרי. וליתי אגנא דתחלי ותמרא ריחתנא ולותבו התם ולטרוקינהו בהדיה דדי ולנקוט צבתא בידיה. דכי מורח ריחא. נפק ואתי. ולשקליה ולקלייה בנורא. דאי לא הדר עילוה. (יב) חבל על שמש גדול שאבד מ"ה שאלמלא נתקלל נחש כל או"א מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים כו׳. (יג) תנא הכל מתרפאין חוץ מן הנחש. (יד) ת״ר ג' אין ממצעין ולא מתמצעין. הכלב. והדקל. והאשה וי"א אף החזיר. וי"א אף הנחש. ואי ממצעין. מ"ת נפתח באל (אל מוציאם ממצרים גו'. עד מה פעל אל) ונפסק באל א״נ נפתח בלא ונסיים בלא (לא איש אל וגו׳ עד ודבר ולא יקימנה). (טו) הני בי תרי דמצע׳ להו אשה נדה. אם שלהי נדתה הוא. הורג׳ אחד מהם. אם סוף נדתה הוא מריבה עושה ביניהם מ"ת נפתח באל. ונסיים באל. (טז) תני ר״א מרחיקין משור תם. חמשים אמה. משור מועד. מלא עיניו. (יז) אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם. בשור שחור בימי ניסן. (יח) תנא משמיה דר"מ. ריש תורא בדיקולא . סק לאיגרא ושדי דרגא מתותך (נראה שאין הדברים אמורים. אלא בשוורים בלתי מסורסין). (יט) א"ר ניזהא דתורא הן הן ניזהא דאריה זה זה ניזהא דגמל דא דא. (כ) אר״פ ביתא דאית ביה שונרא. לא ליעול ביה אינש בלא מסאני. א״ד ביתא דלית ביה שונרא. לא ניעול ביה אינש בהיכרא (בחושך). (כא) אר"פ נקטינן אריה אבי תרי לא נפל. אין חיה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה. (כב) תינוק. א״צ לשמרו מן העכברים כו׳. (כג) אין ערוד ממית כו'. אוי לערוד שפגע בו רחב"ד. ואוי לדובים שפגעו בעזיו דמייתן דובי בקרניהו. (כד) בהמתן של צדיקים אין מביא הקב"ה תקלה על ידם כחמורו של רחב״ד וחמרא דר״י בן יוקרת. (כה) לא ברא הקב"ה דבר לבטלה שבלול לכתית זבוב לצירעה יתוש לנחש. נחש לחפפית. וסממית לעקרב ובב"ר נחש לחפושית. פשפש לעלוקה שבלול לחזזית. (עמ״ש בס"ד בזמרת הארץ ע"ד רמז ודרש. וענין אגדתא דבדיחותא הנ"ז שם. מ״ט עזי מסגו ברישא כו׳ עמ"ש בס"ד בחלק הקשורים דברים מתוקים מדבש). (כו) צואת רי"ח אווזא או תרנגול וכל דבר חי. הכופה קערה או כל דבר יש לשחטו מיד. וכן פרה אשר תלד שני עגלים. או תרנגולת שתי בצים ביום אחד. או תרנגולת שקראה כמו תרנגול (ובלבד שלא יאמר ששוחטה בשביל כך) וכן אילן העושה פירות שתי פעמים בשנה. יש לקצצו מיד (ואני אומר אסור לקוצו. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד ויתיבש אחר שהרבה להוציא זרעו. (כז) וכן כל דבר שינוי יסירנו מן הבית. (כח) לא יגדל עגלים הנולדים מבהמותיו. (כט) לא יושיב תרנגול לגדל אפרוחים. (ל) לא יצוד צבי לחופה. כי צבי לחופה צרה יגיד. (לא) לא ירכב על סוס בספינה. (לב) לא ישחוט אוזא בשבט. ויש שמונעים בטבת. (לג) האר״י ז"ל הזהיר שלא לגדל תורים ובני יונה בבית ואמר הבית שיגדלו בו. ימותו בניו. ולא לו יהיה זרע. (לד) ואמר העורב כולו בשורות רעות. ובפרט על הדבר ב"מ. ובדרך מקרה אומר לפעמים ג"כ בשורות טובות (סה"ג. וש״מ ענין שיחת עופות) ונ"ל שהיא גמרא ערוכה. פרק השולח. גבי עיליש ברח. הנץ מבשר טוב. הצפור דרור מבשר טובות. ובפרט על עצירת המגפה ובאר שם שאין כל בריה בעולם שלא יודיע דבר. (לה) כתב רש"ל בפרק הגוזל בתרא. דמי שיש לו כלב בביתו שמזיקו ומפסיד המאכל בביתו. אפי' אינו נושך יכול ליתן לו סם המות. ואינו אסור משום צב"ח. (לו) מ״מ שמעתי למחות שלא ליתן לו לאכול מחט בתוך הלחם. דאיכא למיחש שמא ישתגע. ואיכא ס״נ טובא ע"כ. ואע"ג דאפילו בפרדות לבנות אשכחן דאמ"ר קטילנא להו וא"ל רפב"י איכא בל תשחית. נ״ל שאני פרדות דשויא דמים הרבה. משא״כ בכלב אפילו שאינו מפסיד רק המאכל. נהום כרסיה לא שוי חבוליה. (לז) ע"כ רש"ל נהג לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בו. ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים. עד שפסקה המכה. ועמ"ש בס"ד אצל אומנות קצב. משמא דגמרא. (ח) כתב השל"ה יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב תקח זה הילד. כי ברית כרותה לשפתים. ולכן אפילו במינין טהורין יש להקפיד אלא שבדברים טמאין יש יותר חשש היזק לתנוק בגופו ופגם בנשמתו ח״ו. (לט) צריך ליזהר מאד מלהתייחד עם העובדי כוכבים ומזלות ולסטים. דכחיותא מתילי. ועי"ד סקנ"ב. (מ) אחורי ארי ולא אחורי אשה. (מא) ויותר צריך אזהרה בשעה שחוזרת מן המת. שלא להתראות עמה פנים אל פנים. (מב) צריך שמירה יתרה מן העבדים שחשודים על אבר מן החי. ועל הרציחה כמ"ש בעבדי דר"ג עם ר״ש רפמ"ש. (מג) מרבה עבדים מרבה גזל. מרבה שפחות מרבה זמה. (מד) מרבה נשים. מרבה כשפים. (מה) איזהו מנחש. האומר צבי הפסיקו בדרך. או שעבר נחש מימינו. או שועל משמאלו. וכשאירע לו אחד מאלו. עושה ממנו ניחוש. שלא לצאת לדרך. או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשין בחולדה ובעופות. בפגעו בם. לוקח מהם אות לעשות או שלא לעשות. (מו) אבל המכיר בשיחת העופות ועושה על פיהם. אין בו איסור. כדמוכח מר"ע כו׳. (מז) בית תנוק ואשה אין בו נחוש. ויש סימן. (מח) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ומזלות. ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מפני שחשודים על הרביעה. ובמקומות שלנו שאינם חשודים בה אדרבה מכים ועונשים עליה. מותר. (מט) ת"ר ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון מוקיון מוליון לוליון בלורין סלגורין ה"ז מושב לצים כו׳ ור״נ מתיר מפני שני דברים שצוח ומציל ושמעיד עדות אשה להשיאה. (נ) דר"ש בפ׳ אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאו' ולקרקיסאות ש״נ ובדרך חטאים לא עמד. זה שלא עמד בקנגיון כו'. והנזהר זוכה ורואה בקניגיון של לויתן:

י

מצות לא תעשה הנוהגות בבהמות

א וכי תמכרו ממכר וגו' לא תונו. (ב) ול"ת דמים בביתך. (ג) צער ב"ח פריקה וטעינה. (ד) חסימה. (ה) בל תשחית. (ו) סירוס. (ז) כלאים. (ח) איסור סחורה במינין טמאין שאינן למלאכה. (ט) איסורי אכילה שבבעלי חיים דחולין. כללן עשרים. וזה פרטן:

א

שלא לאכול

א בהמה וחיה טמאה. (ב) טהורה שילדה כמין טמאה ה"ז מותר באכילה ודינו כטהורה לכל דבר. (ג) וטמאה שילדה כמין טהורה אסורה באכילה ובכלאים. דינו כטמאה לכל דבר. (ד) השסועה בריה שי"ל שני גבין ושני שדראות אסורה באכילה. (ה) וכן בהמה שילדה דמות עוף, אע"פ שהוא מין עוף טהור. ה"ז אסור. (ו) אין לך בהמה וחיה שמותרין באכילה. חוץ מעשרה מינין המנוין בתורה. שלשה מיני בהמה. שור שה ועז. ושבעה מיני חיה. איל צבי. ויחמור. אקו. ודישון. ותאו. וזמר. הן ומיניהן. מעלי הגרה ומפריסי הפרסה. (ז) הנולד מן הטרפה. וכן הנמצא במעי נבלה חי. מותרין. (ח) היוצא מן הטמא טמא. חלבו וצירו ומי רגליו. אסורים כבשרו. (ט) יאלי דיחמורתא. שריין עפרש״י שהן זרע נקרש. וצ״ע בטעם ההתר. וכי זרע של בהמה מותר באכילה. ואפילו אינו נחשב בשר מן החי. משום בל תשקצו איכא ודאי. ונ"ל שבאמת אינן מותרין באכילה. אלא שאינן אוסרין תערובתן. (י) שליא שהחמור נוצר בה. מותר. דפירשא בעלמא הוא. גם בשליא קשיא לי מטעמא דאמרן ואפשר דשלית חמור נמי לא שריא. למיכלה בעינה וכ"מ קצת בגמרא ודוק ואע"ג דבפרק המקשה תנן בהדיא שליא נפש היפה תאכלנה. איברא התם בבהמה טהורה איירי. דלא מאיסא כולי האי. ובאמת לדעת הר"מ אסורה היא באכילה אע״פ שאינה אוסרת וזה ממש כדעתי אלא דלאו מטעמא דידי ס״ל הכי. ועפר"ח שהאריך לקיים דעת הר"מ. להחמיר בשלית שאר טמאין. ולא מקיל אלא בשל חמור דמאיס טובא. ולדידי משו״ה ליתסר טפי אע״ג דשריא מתורת בשר. וכן בטהורה אין בה משום אמ״ה. ואפ"ה לא שריא אלא לנפש היפה. ובשל חמור דאיכא מאיסות' טובא דילמא בטלה דעתו אפילו הוא נפש יפה. (יא) ושליא שיצאה אפי׳ בטהורה אסורה כמש״ל (יב) מי (רגלים) [אלטונא תקח: רגלי] בהמה וחיה הטהורים. וחלב ומי חלב (המתמצים מקפאון הגבינה) שלהן מותרין וה"ה למימי חלב (מי בישול הנסיובי) שלהן אע״פ שיש מי שאוסר בזו. (יג) מ״ר של מהלכי שתים. מותר לרפואה. אבל שלא לרפואה אסור. משום בל תשקצו. (יד) חלב האשה מותר כשפירש. אבל גדול היונק משדי אשה. כיונק שקץ. (טו) ונ״ל שגם חלב הזכר אסור לינק מחד טעמא. דאתי לאחלופי בחלב דטמאים. (טז) בשרן וחלבן של מהלכי שתים אסור מן התורה בעשה. לדעת הר״מ וחלוקים עליו רבים וגדולים וסוברים שאין בו איסור אלא מדבריהם. וי״א שאפילו מצות פרוש אין בו. לכן נראה שאינן אוסרין תערובתן. כמו דמן. (יז) ודווקא בחתך מן החי. אבל המת אסור גם בהנאה. ל"ש ישראל. ל"ש עובדי כוכבים ומזלות. עיין שי"ע סמ״א באורך. מ״מ נראה עיקר שאין איסורו ד"ת. כמ״ש שם בס"ד. ובהיותו גם דבר מאוס. לפיכך נ״ל שאין חוששין לתערובתו. ובטל ברוב:

ב

שלא לאכול עוף טמא והם עשרים וארבעה מינין המפורשים בתורה

א ואלו הן (א) נשר. (ב) פרס. (ג) עזניה. (ד) דאה. והיא הראה (נקראת ראה שרואה ביותר. עומדת בבבל ורואה נבלה בא״י. ואינו גוזמא. כי א״י ובבל קרובים זו לזו כדאיתא פ"ב דר״ה). (ה) איה והיא הדיה. (ו) ומין איה. מאה עופות טמאין יש וכולן מין איה. (ז) עורב. (ח) ומינו הוא הזרזיר. (ט) יענה. (י) תחמס. (יא) שחף. (יב) הנץ. (יג) ומינו. (יד) כוס. (טו) שלך. השולה דגים מן הים. (טז) ינשוף. (יז) תנשמת. (יח) קאת זה הקוק. (יט) רחמה. זה שרקרק כיון שבא רחם. באו רחמים לעולם. אר״ב והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתי משיחא (כ) חסידה זו דיה לבנה שעושה חסידות עם חברותיה. (כא) האנפה. זי דיה רגזנית. (כב) ומינה. (כג) הדוכיפת. שהודו כפות. כרבלתו עבה. (כד) העטלף.

ב שאר כל עופות. טהורין. ואין להם מספר. לפיכך לא מנה אותן הכתוב ואין הולכין בספקן אחר הרוב. דב"ח חשיבי ולא בטלו. גם הוא רובא (דלית) [אלטונא תקח: דליתא] קמן. (ג) אר״א שמונה ספקות הן. חובא. חוגא. סוגא. והרנוגא. תושלמי. ומרדא. כוחילנא. ובר נפחא. ותרנגולא דאגמא. חד מהנך ספקות הוא והיינו מרדו. אר"פ תרנגולא דאגמא אסורא. (ד) תרנגולתא דאגמא שריא (הני תרנגולא ותרנגולתא שני מינין הן. והזכר והנקבה שוין בשניהן) ואמימר דרש דאסירא. משום דחזייה דדרסה ואכלה והיינו גירותא. עיין עוד בגמרא כמה שמות עופות האסורים והמותרים (משם נראה בקיאות הגדולה שהיה לחז״ל בכל מיני ב"ח) ואינן ניכרים אצלינו. לכן השמיטום הפוסקים. (ה) מי שבקי בהן ובשמותיהן אוכלן כמ״של בעז״ה. (ו) אפרוח שנולד מביצת טרפה. מותר. עיין שי״ע (סקנ״א) שהוכחתי דמ״מ לכתחלה אסור להושיב תרנגולת על ביצת טרפה לגדל ממנה אפרוח. ובזה יישבתי ההגה (ספ״א). (ז) אמנם מה שכלל ההגה ביצת נבלה עם הטרפה ודאי שגה. לפי שאינה מגדלת אפרוח. אם לא שנדחוק לפרש כוונתו על נבלה דמחיים. כמ״ש בהגהותי שם בס״ד:

ג

שלא לאכול שרץ העוף

א איזהו שרץ העוף. כמו זבוב יתוש צירעה ודבורה וכיוצא בהן. (ב) דבש דבורים וצרעים. מותר. שאינו מגופן. (ג) בכלל שרץ העוף חגב טמא. (ד) מיני חגבים שהתירה תורה. שמונה. ואלו הן חגב. ומין חגב. חרגול. ומינו. ארבה. ומינו. סלעם. ומינו. הבקי בהן ובשמותיהן אוכלן ע"ל. (ה) אסור לאכלן חיין. אבל מותר לחתוך מהן אבר ולאכלו:

ד

שלא לאכול

א דגים טמאין. (ב) כבר נז"ל שהיוצא מן הטהור. טהור. ומן הטמא טמא. והוא כלל לכל המינין. (ג) דג טהור שבלע דג טמא. הרי הוא טמא. וטמא שבלע טהור ה"ה טהור:

ה

שלא לאכול שרץ המים

א איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות. כמו התולעים והעלוקה שבמים. (ב) והבריות הגדולות ביותר. שהן חיות הים. כל שאינו בצורת הדגים. כגון כלב המים. והדלפון. והצפרדע. וכיוצא בהן (וכל שיש ביבשה. יש כנגדו בים. חוץ מן החולדה). (ג) חמרא דימא שרי. (ד) תורא דימא. אסור (עיין בגמרא עוד שמות מיני דגים ובריות הים. בלתי נודעים אצלינו) עמ"ש בס״ד בלח"ש פא"ט. (ה) כל מה שבים טהור. חוץ מכלב המים. (ו) וכל שנברא בחמישי אין בם טומאה. חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה. (ז) בריות נפלאות שבים. עיין בפרק הספינה. (ח) שרץ המים הנולד בבורות בשיחין ובמערות. וכן המים שבכלים שהשריצו מותר לשתותן עם המים. כל זמן שלא פירשו. (ט) פירשו ממקום ברייתן אע"פ שחזרו לתוך הכלי ולתוך הבור. הרי אלו אסורין:

ו

שרץ הארץ

א איזהו שרץ הארץ. נחשים ועקרבים וחפושית וכיוצא בהן. שיעור אכילתן למלקות כזית ואין בהם טומאה. (ב) ושמונה שרצים (יש להן עורות) שהם החולד. והעכבר. והצב. והאנקה. והכח. והלטאה. והחומט. והתנשמת. שיעורן כעדשה כטומאתן. (ג) ועי"ד סק"ד בהגה שאין לו ביטול. והצלתיו מהשגת הט"ז דלא דק בהאי כמ"ש בחי׳ בס״ד יע״ש. (ד) ולא עוד אלא שי״ל אפילו בפחות מכזית נמי משכחת לה. משום דאיברין אין להם שיעור יע״ש אעפ"כ צ״ע מניין לנו חדוש כזה. שיהא לו דין בריה מחמת זה:

ז

המינין הנולדים באשפות ובגופי הנבלות שנתעפשו כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן. שאינן נולדין מזכר ונקבה. אלא מן הגללים שהשריצו. וכיוצא בהן. הן הנקראין רומש על הארץ:

א האוכל מהן כזית לוקה משום השרץ הרומש על הארץ ואע״פ שאינן פרין ורבין. אבל השרץ השורץ הוא שפרה ורבה. (ב) אלו המינין הנולדים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו על הארץ. אע״פ שחזרו לתוך האוכל. לוקין עליהן. (ג) לא פירשו. מותרין אם התליעו בתלוש. (ד) אבל התליעו במחובר. אסורין משום השורץ על הארץ אפילו לא פירשו. (ה) לפיכך כל פרי שדרכו (להתליעו) [אלטונא תקח: להתליע] כשהוא מחובר. לא יאכל עד שיבדקנו שמא יש בו תולעת. (ו) ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש. אוכלו בלי בדיקה:

ח

נבלה. האוכל כזית מבשר בהמה שמתה או חיה שמתה או עוף שמת

א לוקה משום לא תאכלו כל נבלה. (ב) אין אסור משום נבלה אלא מינין טהורין בלבד. (ג) אסור לאכול מן הבהמה עד ליל שמיני ללדתו. (ל) ואם נודע שכלו לו חדשיו. שהן תשעה לגסה וחמשה לדקה. ה״ז מותר ביום שנולד. (ה) השליא שיצאה עם הולד אסורה באכילה:

ט

טרפה. האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים. שנטרפו

א לוקה משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. (ב) טרפה האמורה בתורה זו שטרפו אותו חית היער וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. ואין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה אותה שא״כ הרי היא נבלה הא אינו מדבר אלא בנטרפה ולא מתה. אלא שנטתה למות אע״פ שקדם ושחטה. אסורה משום טרפה. (ג) זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. ואין לך אלא קבלת חז"ל ולא דברו אלא בהווה. אע״פ שנמצאים לפעמים ממיני טרפות שחיים י״ב חודש. עלח״ש פא"ט ובאג"ב. (ד) וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים. הרי אותו הבשר טרפה. (ה) המסוכנת מחמת חולי אע״פ שמותרת בשחיטה אם פרכסה. ממד"ח היא להמנע מלאכלה. דיני טרפה. עי' י״ד מן סימן כ"ט עד ס״ס. (ו) מ״ש בסל״ג בפשיטות שאם נקב הושט הוי נבלה. עחי׳ דליתא לפ"ד תו' ועיקר. ונ״מ טובא לדינא. (ז) נטל הלב. עש״י ס״ק כ"א:

[אלטונא תקח: י]

שור הנסקל

א כיון שנגמר דינו לסקילה. נאסר ונעשה כבהמה טמאה. אם קדם ושחטו ה״ז אסוד בהנאה. וכ״ש אחר שנסקל. (ב) פרשו מותר:

יא

אבר מן החי

א נוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים. (ב) אחד אבר שיש בו עצם ואחד שאין בו עצם. (ג) אבר או בשר המדולדלין. אם אינן יכולין לחזור ולחיות. אף ע״פ שלא פירש אלא אחר שחיטה. אסור ואין לוקין עליו. (ד) מתה הבהמה. מיתה עושה נפול. ורואין אותו כאלו נפל מחיים ולוקין עליו. (ה) עצם שנשבר ויצא לחוץ. אם עור ובשר חופין את רובו מותר. (ו) ואם לאו אסור. (ז) הושיט ידו למעי בהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה. אח"כ שחטה. אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי. (ח) חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו. אח״כ שחטה. הרי חתיכת העובר מותר באכילה. (ט) עובר שהוציא ידו או רגלו. נאסר אותו אבר לעולם. אפי׳ החזירו. אינו ניתר לא בשחיטת אמו ולא בשחיטת עצמו. אם נמצא במעי אמו. (י) ואם נמצא והיא נקבה. החלב שלה אסור. (יא) ואם נולד כדרכו מותר. (יב) השוחט בהמה מעוברת. ומצא בו שליל. בין חי בין מת. מותר באכילה וכן השליא מותרת. (יג) ושליא שיצתה מקצתה. ושחט הבהמה. אם היתה קשורה בולד. מה שיצא ממנו אסור. והשאר מותר. ואם לא היתה קשורה בו כולה אסורה. (יד) מצא בה עובר חי. אע״פ שהוא בן תשעה חדשים. אינו צריך שחיטה. אלא שחיטת אמו מטהרתו. (טו) ואם הפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה מעליותא. אבל שאר טרפות אינו פוסל בו (טז) ואם פרסותיו קלוטות או שאר דבר (כמוה) [אלטונא תקח: תמוה] א"צ שחיטה. (יז) קרע הבהמה או שחט טרפה ומצא בן ט' חי. צריך שחיטה. (יח) ואם לא גמרו חדשיו אע״פ שהוא חי במעי הטרפה. ה"ז אסור. מפני שהוא כאבר מאמו. (יט) עובר שהוציא את ראשו והחזירו. אח"כ שחט אמו. אין שחיטתה מועלת לו. הרי הוא כילוד. וצריך שחיטה. (כ) בן תשעה חי שנמצא במעי שחוטה. וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד. אותו ולד אין לו תקנה בשחיטה. (כא) ואם בא על בת פקועה כיוצא בו. הרי בנו ובן בנו עד סוף כל דורותיו כמוהו. וכולן צריכין שחיטה מדבריהם ואין טרפות פוסל בהם. (כב) ואם נמצא במעי אמו לעולם ניתר בשחיטתה. אפי׳ ב״פ ואמו בהמה דעלמא אם לא הפריס. (כג) וה״ה בהמה שבאה על ב״פ ונשחטה הפקועה. ונמצא בה ולד. שניתר בשחיטת אמו כל זמן שלא הפריס. עחי׳ שהשבתי לתמיהת הש"ך בדברים ברורים. (כד) השוחט הבהמה ומצא בה דמות עוף אע"פ שהוא טהור. ה״ז אסור באכילה לא הותר הנמצא בבהמה. אלא מה שיש לו פרסה. (כה) י"א אפי' פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה יש לו פרסה. (כו) מצא בה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות אסורה. והיינו השסועה דאגמריה רחמנא למשה:

יב

גיד הנשה

א נוהג בבהמה וחיה. ואפילו בנבלות וטרפות שלהן. בירך של ימין ובירך של שמאל. (ב) ובעוף אינו נוהג. אלא א"כ נמצא לו כף עגול. (ג) נוהג בכוי. (ד) אינו נוהג בשליל. (ה) וי"א שנוהג בו. אם שלמו לו חדשיו ונמצא חי. (ו) שני גידין הן בירך. אחד פנימי סמוך לעצם. והוא מן התורה. והשני חיצון סמוך לבשר והוא מדבריהם. ושניהם צריך לחטט אחריהם. (ז) (אמנם) [אלטונא תקח: שומנם] ישראל קדושים הם. ונהגו בו איסור. (ח) ראשי קנוקנות נכנסים בראשי העצמות. לפיכך המנקר צריך לשבור ראשי העצמות. כדי להסיר הקנוקנות מעיקרן. (ט) גופו של גיד אע"פ שאין בו טעם. עץ הוא והתורה אסרתו. (י) אבל אינו אוסר תערובתו בפליטתו. (יא) גיד הנשה יש לו דין בריה שאפילו באלף גידין אינו בטל. ועיקרו אינו אלא על הכף בלבד. והוא ברוחב ארבע אצבעות בשור. ושתי אצבעות בכבש. אם זה שלם נקרא בריה. (יב) לפיכך ירך שנתבשלה עם גידה. אם מכירו זורקו. והשאר מותר. אם יש ששים כנגד שומנה. (יג) ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות. (יד) ואם יש בקדרה ששים כנגד השומן. מותר כל מה שבקדרה. ומקום השומן גוררו. ולדידן דמחמרינן באיסור דבוק. צריך ששים בחתיכה כנגד השומן. ואם לאו. צריך ששים בקדרה. כנגד החתיכה. ואם יש ששים נ״ל שגם הירך מותרת אף לדידן. (טו) נימוח הגיד. צריך ששים כנגדו ובשעת הדחק יש להתיר ע״י ביטול ברוב וכ"ש אם אין לעמוד על שיעורו כגון שנשפך. דשרי. (טז) גיד הנשה מותר בהנאה. ויש אוסרין. ואף לפ"ז מותר למכור בשר בלתי מנוקר. לעובדי כוכבים ומזלות. משום שאינו מוכרו ביוקר מחמת הגיד. (יז) גיד הנשה דאדם אסור מ״ה ואינו מוכרח מן הטעם שנתן בו הרשב״א (בתשובת שס״ד) ובפורש מן המת. לא נ״מ מידי. דהא קי"ל שאסור בהנאה אלא מיהא אם פירש מן החי. איכא נפקותא. כי לפי מש"ל אפי׳ מצות פרוש אין בבשרו. איברא בעצמו של גיד אפי׳ בבהמה נמי ליכא חששה אלא כשהוא שלם ונתערב ואינו ניכר. והוא מילתא דלא שכיחא. ולתערובת שמנו דג״ה דאדם. פשיטא לי דלא חיישינן:

יג

חלב

א האוכל כזית חלב במזיד. חייב כרת. בשוגג. מביא חטאת קבועה. (ב) בפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה. שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. בין שאכל מחלב שחוטה. בין שאכל מחלב נבלה וטרפה שלהן. (ג) אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה. בין טהורה. חלבה כבשרה. (ד) וכן נפל של שלשה מיני בהמה טהורה. חלבו כבשרו. והאוכל כזית מחלבו. לוקה משום נבלה. (ה) האוכל מחלב נבלה וטרפה. לוקה שתים (ו) שליל חלבו מותר. אפי' נמצא חי. (ז) ואם כלו לו חדשיו אע"פ שלא הפריס עג"ק. חלבו אסור וחייבין עליו כרת. ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין. כשאר הבהמות. (ח) הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר. שכלו לו חדשיו. והוציאו. ה"ז חייב עליו. (ט) שלשה חלבים חייבים עליהם כרת והם. חלב שעל הקרב. ושעל שתי הכליות ושעל הכסלים. (י) אבל האליה מותרת באכילה. ובלבד שינקר מה של צד פנים גם צריך להסיר חוטיה (יא) חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות. הוא החלב שעל בית הקרב. וחלב שבעיקרי הירכות מבפנים חייבין עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים. (יב) ויש חלב על הקיבה עקום כקשת. והוא האסור וחוט משוך כמו יתר. והוא מותר. (יג) חלב שהבשר חופה אותו. מותר. שעל הכסלים אמר הכתוב. לא שבתוך הכסלים. וכן חלב שעל הכליות נאסר. לא שבתוך הכליות. (יד) ואעפ"כ נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא. וא״צ לחטט אחריו. (טו) יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המתנים. סמוך לראש הירך. כשהבמה חיה. חלב זה נראה במעים. וכשתמות ידבק בשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר. אעפ״כ חלב זה אסור שאין זה חלב שהבשר חופה אותו. (טז) וכל מקום שתמצא החלב תחת הבשר. שמקיף אותו מסביב. ולא יראה עד שיקרע הבשר. ה"ז מותר. (יז) חלב הלב. וחלב המעים והן הדקין המלופפין. כולן מותרין. (יח) חוץ מראש המעיים שסמוך לקיבה שצריך לגרוד החלב שעליו באורך אמה. וי״א שראש המעי שצריך לגרדו. הוא המעי שיצא בו הרעי. שהוא סוף המעים וי"ש יצא ידי שניהם. ונהגו להסיר הקרום שעל כל הדקין מהדרא דכנתא דעגל. (יט) הלב הדבוק לכרס תחת הפריסה. (נעץ בל"א) אסור כשאר חלב דאורייתא. ובני רינוס נוהגין בו היתר. ואם נתארחו אצלם הנוהגים בו איסור אינן צריכין למנוע מכליהם רק ממה שנתבשל עם אותו חלב. ודאי צריכין להזהר. (כ) חמשה חוטין יש בכסלים. שלשה מן הימין. ושנים מן השמאל. השלשה שמימין מתפצל כל אחד מהם לשנים שנים. והשנים שמשמאל. לשלשה שלשה וכולן אסורין משום חלב. (כא) וחוטי הטחול וחוטי הכליות אסורין משום חלב. וכן קרום שעל הטחול וקרום שעל הכסלים. אסורין משום חלב. (כב) קרום שעל יד הטחול (הוא הצד הגס הדבוק לכרס) חייבין עליו כרת. ושאר הקרום אסור ואין חייבין עליו. (כג) ושני קרומות יש לכוליא. העליון חייבין עליו כרת. והתחתון אסור. ואין בו כרת. כשאר קרומות וחוטין. (כד) כל חוט או קרום שאסור משום חלב. צריך ליטלו מן הבהמה. בין לבשול בין לצלי. (כה) יראה להר"מ שכל אלו הקרומות והחוטין האסורים משום חלב (וכן אותן של דם) אסורין מד״ס. ואם נפשך לומר שאסורין מד"ת. אין לוקין עליהם אלא מכת מרדות. (כו) אין מולחין חלבים עם הבשר ולא מדיחין חלבין עם בשר. וסכין שחתך בה חלבים. לא יחתך בה בשר. כלי שהדיח בו חלבים. לא ידיח בו בשר. לפיכך צריך הטבח לשלש סכינין אחת ששוחט בה. ואחת שמחתך בה בשר. ואחת שחותך בה חלב. (כז) וכל שכן שצריך להיות לו (כלי) [אלטונא תקח: עלי] מיוחד. לקצב עליו בשר כשר. ושני לבשר שאינו מנוקר ולטרפה. (כח) אסור לטבח לפרוס חלב הכסלים על השור כדי לנאותו. (כט) ואין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו הקרומים והחוטין האסורין. (ל) ואם מלח. מסירם אחר שנמלחו. (לא) וטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין. (לב) אבל אם נמצא אחריו חלב כשעורה. מעבירין אותו. ואם נמצא אחריו כזית אפילו במקומות הרבה. מכין אותו מכת מרדות. ומעבירין אותו:

סדר הניקור בקיצור. ועיקר טעמו יתבאר לך ממה שכתבתי עד הנה בדיני חלב. ואשר עוד יתבאר בעז"ה בדיני הדם שיבואו אחר זה:

הנוקר את הבשר. מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו. ואחר כך מעביר הקרום שתחת המוח הדבק בעצם. ונוטל הלחיים בידו ומחתך בסכין מצד הלשון ומוציא גיד אחד. ומחתך מצד השני ומוציא גיד אחד. ומחתך בסכין תחת שורש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם ויורד משם לגרגרת למקום שחיטה. ומוציא משם שני גידין אחד מצד זה סמוך לבשר. ושני מצד זה סמוך לבשר. והם חוטין אחרים שאינם נחתכים בשעת שחיטה. והא דצריך להוציאם ה"מ כשלא הפריד הראש מן הגוף. אבל אם הפריד הראש מן הגוף כבר כל החוטין הללו נחתכו ונפתחו. ואין צריך שוב להוציאם. כי דמם יזוב לחוץ בעת המליחה. וכל זה יעשה ג"כ בעוף שנמצא הכל בו כמו בבהמה. ואח"כ חותך את החזות לשני צדדים. מאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם. שאוחז מקצה החזה עד קצהו וכן מן החזה השני. ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף. ונוטל את הזרוע ואת הכתף. ומתחיל מראש הכתף באמצעיתו ומחתך ומוציא גיד עב ולבן ומוליך הסכין ומחתך הזרוע עד קצותיו. עד שימשוך ויוציא כל הגיד. שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה. עד קצות היד. וצריך לשקוע הסכין יפה עד שיעקור אותו הגיד. והחוטין הנמשכין ממנו מעיקרו. ובשעה שהוא מחלק בין הכתף לגוף. צריך לשקע הסכין בשפת הכתף סמוך לשדרה. ויעקר שורש גיד הזה שהזכרנו למעלה. שהם השורש שלו. ומוציא מצד הכתף מלמעלה חוט א'. וכן לכתף הב׳. נוטל היד ומחתך בו. ומוציא ממנו גיד אדום. ואינו נמשך למעלה. כי מדתו כמדת היד. ומחתך מצד היד ומוציא משם גיד אחר. שהוא סמוך לעצם היד ואח"כ מתחיל במקום סיום הגיד. שמוציא מן החזה. ומקלף בידו אותו קרום שעל הכסלים. שאסור משום חלב. וגם החלב שתחתיו צריך לקלף. שיש אוסרים אותו. וכשמקלף (נראה)אלטונא תקח: נראין} ראשי החוטין שהן בכסל. שאסורין ג״כ משם חלב. והן שלשה מימין. ושנים משמאל. ג' שמימין. מתחלקים לשנים שנים. ושנים משמאל. לשלשה שלשה. נוטל ראש הגיד בידו. ומושך. ובהיותו חם. הם נמשכים מאליהן. אבל אם הוא צונן. צריך לפשפש אחריהן. וקולף הקרום של חצר הכבד במקום שהחלב הגדול שוכב שם. וגורד אותו חלב שתחת בשר המתנים. ומקלפו יפה יפה (מכל) [אלטונא תקח: משני] צדי הבהמה. ואח"כ מעביר בשר המתנים שקורין בלע"ז לונביל. ובל"א לעדוויץ. וגורדו יפה משני צדדים. ונוהגין שלא לאכלו אלא צלי ולא משום שיש בו איסור לאוכלו מבושל. אלא שאין בו טעם כשהוא מבושל שעיקר טעמו הוא בצלי. הילכך אין לאסור לא אותו ולא תערובתו כשבשלו אותו. וצריך לגרוד ג"כ אותו השומן הנקלף בסכין כמו חלב. שהוא בגמר הצלעות. בראש הכסלים. והוא בין אותו הבשר. ובין פני הבשר הסמוכים לעור ואח״כ מחתך העצם המתווך בנתים מפני ששורש החלב תחת המתנים קשור שם. ומסיר כל הגבהות. עד שישתוה עם הבשר. כדי שלא ישתייר בו משרשי החוטין ובשר המתנים כלום. כי שם שרשי חוטי החלב מעורבין ומסובכין זה בזה. ואי אפשר לנקרן. ולכך יחתוך כל בשר המתנים שם. שלא ישאר שום חלב דבוק שם. וחוזר לבני מעים. ומושך אותן ממקום שהן קבועין בו. ומוציא ראשיהם של בני מעים באותה חלחולת המטונפת ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעים ומשליכן האמה. משום חלב. והחלחולת משום שאינה ראויה לאכילה. ומנקרין את הכנתא מכל החוטין שבה. משום דם. ונוטל הדרא דכנתא ומקלף מעליה קרום של חלב. וכל חלב שעל הקיבה. ושעל הכרס. ובית הכוסות. והמסס. וקרום שעמו. גם החלב שדבוק תחת הפריסה הכל מעבירין משום חלב. ונוטל הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו. ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושך אותו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו. וכולן אסורים משום חלב. ונוטל הלב ומחתך האזנים ומשליכן. משום שיש בהן חוטין הרבה מלאין דם. ואי אפשר לנקרן. ואח"כ קורעו שתי וערב ומוציא את דמו. ונוטל את הכליות ומעביר החלב שעליהם ומנקרן יפה יפה. ונוטל הסכין ומחתך ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת. ומחתך בתוך הכוליא. ונוקר אותו שורש של גיד מתוך הכוליא. כמו שהוא עם קצותיו הנראין מבחוץ. וכן לכוליא השנית. ונוטל את הביצים. ומעביר קרום שעליהם משום דם וממשיך את החלחולת. השנית. שבראש הכרכשתא וקולף קרום של חלב שעליה. עם אותו חוט של דם מקצה אל קצה ונוטל הסכין ועוקר כל אותו חלב הסמוך לחלחולת מכל צדדין. מעיקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שקורין לונבי"ל שהזכרנו למעלה עם כל אותם החוטין המעורבין עם אותה חלב עד שמתנקר יפה יפה מקום שהחלחולת קבוע בו. מחלב וחוטין וכל דבר. ונוטל הסכין וחותך באליה. ומוציא ממנו חוט שמתחלק לשנים וממשיך החוט מעיקר האליה עד קצותה. מאותן פנים המקישין על ירכי הבהמה מפני שאותן החוטים יונקים מחלב הכליות. ואח״כ נוטל הסכין וגורד מאותן הפנים גופן אותן החומרים. והם מקומות גבוהים קצת. וגורד אותם עד שישתוה מקום גבהות החומרים עד מקומות השפלים שביניהם. ולא ישתייר לכל פני האליה לא בשר ולא שמנונית. אלא גורדן יפה. ופוסק הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש הזכרות בעצם שבו גיד הנשה וחותך הזכרות והנקבות. ומשליכו. מפני שיש בהם משרשי החלב. וגם הבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין וחלב שבו. ומין הגיד הנשה שבו. וכל החוטין והחלב הניכרים שם למראות העין. ואח"כ נוטל העצם האמצעי שפסק הזכרות מקצתו ונוקר החלב ומיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול הקצה השני שהוא סמוך לעצם של שוק. מפני ששרשי הגיד נקשרים שם. ונמצא העצם האמצעי מחותך משני צדדיו. ואף אותו עצם שהוא סמוך לו חותך בסכין גדול אותו המקום הסמוך. לעצם זה שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים. שהם קנוקנותיו של גיד הנשה ומסיר גם כן חתיכות קטנות של חלב שיש שם. ומעביר אותו גיד אחד הנמשך מקצה עצם האמצעי עד קצות השוק. והוא הנראה לעינים. וכן לירך השני. וכל גידין שבירך אסורים בין צלויין בין מבושלין. קצתם משום חלב. וקצתם משום גיד הנשה. הלכך צריך לנקר אותם יפה. ולהוציא כל החוטין וכל החלב שבירך. ואי אפשר לפרש ולהבינם כולם בכתב. אלא במראית העין. ממנקר בקי ומומחה ומוחזק בכשרות. ואחר הניקור אוכל את הירך בין צלוי בין מבושל. עד כאן סדר הניקור מבעל העיטור:

יד

דם

בו ג״פ

א

א האוכל כזית דם במזיד. חייב כרת. בשוגג. מביא חטאת קבועה. (ב) ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד. בין טמאין. בין טהורין שנא' וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' ונוהג בשליל. (ג) אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים [אלטונא תקח: ודם אדם]. אין חייבין עליו. (ד) לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכלו אפילו כנסו בכלי. (ה) ודם דגים וחגבים טמאים. אסור מפני שהוא תמצית גופן. (ו) ודם שקצים כבשרן. (ז) דם מהלכי שתים אסור מד״ס. אם פירש. ומכין עליו מכת מרדות. (ח) אבל דם השינים. מוצצו ובולעו ואינו חושש. ושעל הככר גורדו ואח״כ אוכל. (ט) אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה. או התזת הראש. כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם המתכנס בתוך הלב בשעת שחיטה (כה״נ העיקרית) ועל דם הקזה. כל זמן שמקלח. (י) אבל דם השותת בתחלת הקזה ובסופה. ודם התמצית. ודם האיברים כגון דם הטחול ודם הכליות. ודם ביצים ודם הכנוס בלב. ודם הנמצא בכבד. אין בו כרת. אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנא' וכל דם לא תאכלו. ובחיוב כרת הוא אומר. כי נפש הבשר בדם הוא אינו חייב אלא על הדם שהנפש יוצאה בו. (יא) דם ביצים אם ידוע שמרוקם האפרוח חייבין עליו. אבל אם אינו ידוע. אסור מד״ס. (יב) נמצא עליה קורט דם זורק הדם עד כדי קליפה סביבו. ואוכל את השאר. והוא שנמצא בחלבון. שלא במקום הקשר. (יג) אבל אם נמצא בקשר החלבון (שהיא ראש החד של הביצה. שמשם יצירת האפרוח. לפיכך הוא חזק יותר. ובחלמון מקומו ניכר כדמות כתם כרוחב עדשה גדולה) או בחלמון כל הביצה אסורה ואנו בני אשכנזים מנהגנו לאסור כל ביצה שיש בה דם. (טו) ובהפסד מרובה יש להקל בנמצא חוץ לקשר. (טז) ביצים הטרופות בקערה אע״פ שלא נטרפו יפה ונמצא דם על אחת מהן אע״פ שזרק החלמון שעליו הדם. כולן אסורות שהכל מתערב. (יז) אבל ביצים שבורות יחד. ולא טרופות. ונמצא דם בחלמון אחד מהם. יקח החלמונים הכשרים. כל אחד בפני עצמו. והם מותרין וישאיר אותה שבה הדם בקערה. עם שאר החלבונים ויזרקם. (יח) וכל זה בדידעינן שהיה הדם במקום האוסרו. אבל אם היה ספק. יש להתיר התערובת. אבל הביצה שנמצא עליה הדם. אסורה. וכן אם נתבשלה ונצלה ביצה שנמצא עליה דם ונתערבה. ואין ידוע אם היה במקום האסור. בטלה. ואין חוששין לתערובתה. ואם היא נכרת. היא לבדה אסורה. ומה שנתבשל עמה מותר. (יט) דם דגים אע״פ שהוא מותר. אפי׳ קבצו בכלי. כמש"ל. מ״מ אסרוהו מפני מראית העין. לפיכך אם יש בו קשקשים מותר. (כ) דם האיברים אינו אסור אלא אם פירש ויצא לחוץ או שנצרר בחתיכה או שפירש ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר. אבל לא פירש ולא נצרר. מותר. (כא) לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה. ובלבד שלא יהיו בו החוטין שהדם כנוס בהן. (כב) יש חוטין אסורין משום דם. כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן. ובלשון. ובצואר. וחוטי הלב וחוטי העוקץ. וחוטי הדקין. שהם בתוך שומן הדקין. כמו בית עכביש מסובכין זה בזה (נוהגין להסיר שלשה חוטין אצל החזה. וכן חוטין שאחורי האזנים ואינו אלא חומרא) וקרום שעל המוח שבקדקוד. וקרום שעל הבצים. (כג) ומליחה לא מהני בהו אלא שיחתכם ואח״כ ימלחם. וה"מ לבשלם. (כד) אבל לצלי א״צ חתיכה ולא מליחה. י״א דווקא כשפני החוטין על האש. (כה) ואם בשלם בלא חתיכה. צריך ששים כנגד כל החוטין. (כו) גף העוף כיד הבהמה. וצריך לחתוך עצם האגפיי׳ קודם מליחה. וכן עצם הלחיים בעוף. ונוהגין לחתוך בירכי העופות. (כז) ביצי זכר כ"ז שלא היו לו ל׳ יום (מותרין) [אסורין] לקדר׳ בלא קליפ׳. אבל לצלי מותרין. ונהגו לנקרם אפי' הם פחותים משלשים יום ולהסיר מהם גיד הגדול. ולחתוך בהם הרבה חתיכות. (כח) נהגו להסיר מן הכתף הבשר שקורין דריז. ואין בו איסור אלא משום מיאוס וכן נהגו לחתוך בין הפרסות של רגלי בהמה להסיר משם בשר לבן ודק משום מיאוס. (כט) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה. אסור לאכול מבשרה חי. אא״כ מדיחו יפה. וע״י מליחה מותר אפי׳ לקדרה. ולצלי מותר בלא מליחה. מ״ש בהגה (סס"ז ס״ג) שיש ליזהר שלא לשבור מפרקתה של בהמה. סותר ד״ע בסכ"ג ס״ה (ועשי"ע ססמ"א). (ל) נצרר הדם מחמת מכה. אסור לבשלו עד שיחתוך מקום הנצרר וימלחנו יפה. אבל מותר לצלותו בלא חיתוך ומליחה. י״א דמשום זה יש לקלוף בית השחיטה או לחתוך באותו בשר קודם מליחה לקדרה. הואיל ונצרר שם בשעת שחיטה. (לא) הטומן הראש לצלותו. צריך שיהא בית השחיטה למטה בשעת השחיטה כדי שיזוב הדם. (לב) ואם הניחו על הצדדין. המוח והקרום אסורים. אא״כ נקב עצם המוח והיה הנקב למטה. ונהגו שלא לצלות ראש שלם. שמא יתהפך על צדדיו. (לג) נוהגין לחרוך הראש להסיר השער. וכן עופות משיורי נוצות. הואיל ואינו מונח במקום אחד. אלא מעביר הנה והנה. ליכא קפידא: ונוהגין לחרוך ע״ג קש ותבן. שאין להם חמימות כל כך לבשל. ומ"מ יזהר להעביר על האש במהירות ולא ישהא במקום אחד. (לד) אם בשל הראש שלם. הכל אסור. אא"כ יש ששים כנגד המוח וקרומו. (לה) ואם צלאו כך שלם. ולא אותביה אבית השחיטה או אנחיריו ודץ ביה מידי (בנקב החוטם שלא יסתם) הקרום והמוח אסורין והשאר מותר. ולכתחלה נוהגין לטול המוח קודם המליחה מתוך הגולגולת ולחתוך הגולגולת ש״ו. ויש מסירים הקרום. ובדיעבד אם חתכו שתי או ערב סגי. אפילו לא הסיר המוח קודם מליחה. ואפי׳ בשלו כך. (לו) הבא למלוג ראש. צריך לחתוך חוטין שבלחי קודם מליגה וכן צריך להדיח בית השחיטה. וכן כשמולגין עוף. (לז) כשמולגין ראש או רגלים. א״צ למלחם תחלה. ואם מלחם תחלה סגי. וא״צ למלחם אח״כ כשמשימין רגלי הבהמה על האש להסיר הטלפים ולחרוך שער בלא מליחה. חותכין ראשי טלפים מעט. ומניחין החתוך למטה כדי שיזוב הדם. (לח) פרסות הרגל שנמלחו בקליפתן. ולא חתך ראשן. לא נאסרו ויש אוסרין מה שבתוך הקליפה. דהיינו הטלפים. והשאר מותר. (לט) אין מולגין גדיים טלאים ועופות בכלי ראשון אא״כ ניקר החלב ומלחם. וכן לא יערה עליהם מכלי ראשון. ואם עירה. די בקליפת העור. וכבר נהגו במדינות אלו שלא למלוג אפילו בכלי שני. שום דבר קודם מליחה. (מ) מיהו לכבוד שבת או אורחים. מותר להניח בכ״ש לכתחלה. חתיכה מלאה קרח. למהר מליחתו. (מא) תרנגולים שנמלגו יחד בכ"ש ונמצא אחת טריפה. לא נאסרו האחרות. (מב) אם נמלגה תרנגולת בכ״ש במחבת חולבת. אפילו היא בת יומא. הכלי והתרנגולת מותרין. (מג) תרנגולת שאכלה חלב. יש ליזהר מלמלגה קודם פתיחה ומליחה. אפי׳ בכלי שני נראה דאסור לכ״ע:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה