אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

מג

מב

עליית מלאכה יש בכללה מו״מ סחורה אומנות קרקע' ועבודתו שותפות שליחות שומרים פועלים אריסות עיסקא הלואה מטבע אונאה ט"ו פרקים וזה פרטן:

א תני רב יוסף והודעת להם. זו בית חייהם במציעא פירש״י ללמוד להן אומנות להתפרנס בה:

מימי תמהתי על זאת. וכי מרע"ה קניגי או בליסטרי היה. או שמא גרדי חנוני שולחני ודומיהם. שילמד לכל אחד אומנתו שייפה לו הקב״ה כמא' חז"ל אף אם בודאי ידע ג"כ מלאכת פסילת אבנים טובות כמ"ש ז"ל מפסולתן של לוחות. העשיר. וכן מצינו גדולי החכמים שעסקו במלאכה. כמ"ש ר"י אבא שלחה הוה. וכן רבים מהתנאים הי"ל מלאכה להתפרנס ממנה. מ"מ אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי וכולן צריכין למוד. ודבר בטל הוא שיעסוק בכך ללמד להם כל האומניות הצריכות לישוב העולם. כי תורתו מתי נעשית:

אמנם בקמא פירש"י בית חייהם. תלמוד תורה. ואין נראה שיסתור רש"י דבריו. לפיכך נ"ל למצוא פשר דבר. דכולה חדא מילתא היא. וכיונו חז"ל ללמוד בני אדם דעת איך יתנהגו במלאכתן ואומנותן (שירשו עקרה מאביהם בודאי. וכמ"ש ז"ל לעולם אל ישנה אדם מאומנות אבותיו) ביתרון הכשר בחכמה והשכל על פי התורה היא עץ חיים ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נועם. תשכילם לעשות כל עסקיהם בתבונה ודעת וביושר. למען תהא הברכה מצויה במעשה ידיהם וזה הטוב ודאי ביד החכמים הוא כמ"ש לשון חכמים ברכה עושר:

ובזה נבין ג"כ מ"ש רז"ל עה״פ ויבוא יעקב שלם. בגופו כו׳ אמר הואיל ואתרחיש ניסא. אתקן מילתא. ויחן את פני העיר. אמר רב מטבע תקן להם. שמואל אמר שווקים תקן להם כו׳ (עמ"ש בס"ד שם במקומו) גם הלום יפלא דבר. מנין לו ליעקב שהיה איש תם יושב אוהלים. משמש בב"מ של שם ועבר. להיות בקי בדברים הללו. וגם איך יניח תלמודו חיי עולם. ויעסוק בחיי שעה. הרי ר"י ואילפא דדחיקא להו שעתא. וכי בעו למעבד עסקא. בעו מלאכי השרת למקטלינהו מהאי טעמא (שאע"פ שיפה תורה עם דרך ארץ. וכל תורה שאין עמה מלאכה כו׳. דקי"ל כר׳ ישמעאל וכמ"ש במקום אחר באורך בס"ד. היינו במי שלמד אומנות מתחלה. וכגון ריב״ז שעסק תחלה בפרקמטיא. אך מי שלא למדוהו אבותיו רק תורה. דהוה ס"ל כר"נ שאמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. לאדם כזה אין ראוי שיסיר בטחונו מהי"ת ויפרוש ממנה. אף כי לאדם עשיר כיעקב אע"ה. והאבות בכלל שהטעימן הקב"ה מעין עוה"ב. הלא ברכת ה' היא תעשיר ומה לו למטבע ושוקים. ואיך ידע והכיר בדברים בטלים הללו. אלא הוא הדבר אשר דברנו. כי מתוך שקידת למודו השיג וידע לתקן המעוות שבדברים הללו שנכשלים בהם בני אדם. הלהוטים אחר ריוח איך שהוא. האומרים בוזו כסף בוזו זהב. כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב. ויגעים לריק בא זה ואבד את זה. התעיף עיניך בו ואיננו כקורא דגר ולא ילד וגו'. לפיכן ראה יעקב כי טוב לחון את פני העיר ללמדם דרך חיים באמת וביושר. שיהא מטבע שלהם מתוקן כראוי לו. וכן שיהא משאם ומתנם בשווקים באמונה. כדי שיתברכו ויצליחו נכסיהם. ולא ירדו לטמיון. כי איש אמונות רב ברכות ולכן אפי׳ שהיו אנשי מקומו כנענים. קבלו ממנו הטוב להם. ולא היו כפויי טובה שאין טובה למעלה הימנה. לתועלת הגוף והנפש גם יחד לשמוח בעמלם כל ימי חיי הבלם:

ודבר זה מוטל על חכמי התורה בפרטות שיהיו רועים הצאן דעה והשכל. איך להמציא פרנסתן בהתר. וכדגרסינן ריש ברכות. כיון שעלה עמוד השחר. נכנסו חכמי ישראל אצלו. א״ל אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה. א"ל לכו והתפרנסו זה מזה. א"ל אין הקומץ משביע את הארי כו׳. מיד יועצים באחיתופל. ונמלכין בסנהדרין כו׳ הרי שאפי' בהיות ישראל יושבין על אדמתן לבטח על גפי מרומי ההצלחה היו החכמים צריכין להשגיח על כך למצוא להם הרוחה. ומה א"כ מוטל עלינו לעשות בגלות החל. לבקש מרעה ומנוח לצאן הנדחה. שיראו שכר טוב בעסקיהם ויהנו מיגיע כפם בהשקט ובבטחה. ובעו״ה אין איש שם על לב כולם לדרכו פנו איש לבצעו מקצהו מעט מזער מי שדואג על קיום נכסיו באמת. שיהו מנוקים ומשופים בכדי שתחול הברכה בהם ותהי לו לשלל. אבל לתקנת חברו אין חושש כלל וכלל. ואני הגבר ראה עני עמי. מאהבתי וחבתי היתרה לבני עמי אף אם נחרו בי לסכלותם לא ידעו הבין דעת דרכי וטוב לבבי. לא אוכל מלט משא חיוב אהבת הריע. ולא אמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידי להורותם על פי דרכי התורה למען ייטב להם ולבניהם לעולם אב לבנים יודיע. וכבר התחלנו במצוה זו להראות הדרכים הישרים שבעליה זו המעולה בבית נתיבות לפלטין עמודי שמים.

וכאן נציג מה שנשמט שם. מן הבא בידינו לעת הזאת: ונזכיר כאן בקצרה גם מה שכבר הובא בבית נתיבות שלנו. כדי לסדר הדברים כראוי. וגם נשנו מפני כמה דברים שנתחדשו. ונוסף עליהם דברים רבים כהמה. גם נציג הלום. כמה דינין והלכות שהם לתועלת והנאה הנושא ונותן. הלוקח והמוכר. המלוה והלוה. השולח. והשליח. הסרסור. האומן ובכלל כל הענינים הנוגעים לעליה זו בדברים שבין אדם לחברו. שימצא כל אחד מה שיצטרך לו. ויועילהו ויהנהו. וישמרהו מהפסד קניני ורוחני ויראו כמה חדושים יפים. אמנם עיקרי הדינים. יעוינו בטור ובש"ע מי שחשקה נפשו בתורה החפץ ימלא ידו מהם:

א

מקח וממכר (מתחיל בח"מ סי' קפ״ט)

א מי שרוצה שיתקיים מקחו צריך ליזהר שיהא המקח בכל דבר לפי דרך קנינו שאמרו חכמים. (ב) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אבל החוזר בו מקבל מי שפרע. מתבאר בסימן ר"ד. (ג) הלוקח דבר ופסקו הדמים. ונתן משכון על הדמים. לא קנה אם לא אמר קנה בגוף המשכון כשיעור מעותיך. (ד) וכתבתי בחי׳ דהיכא דנהוג למקני ביה. לא גרע מסיתומתא דקניא קנין גמור. רק צריך לחקור ולידע אם נהגו כך התגרים מנהג קבוע. (ה) כל דבר שנהגו בו הסוחרים לקנות קנין ממש. קנה. ואין אחד יכול לחזור. כגון ע"י עשיית רושם וסימן או על ידי נתינת פרוטה. או בתקיעת כף זה לזה (ולא מתורת יד. ושבועה. כי אז ישנו בהתרה. ואע"פ שלא הותר. ואין ב"ד רשאי להזדקק להתיר נדר שהוא לטובת חברו. מ"מ אם התירו מותר וגם איכא מ"ד שאין יכולין לכופו לקיימו רק מזכירין לו נדרו ואף למ"ד שכופין אותו מ"מ נ"ל אין יורדין לנכסיו. אלא ממנהג הסוחרים שנהגו בהכאת ידים או הזרועות לדון אותו כקנין גמור) או מסירת מפתח. ע"ס ר"א. (ו) קרקע נקנה באחד מד״ד (סק"ץ) בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה. קנה. ואין אחד יכול לחזור בו. ופירשתי שם דהיינו כי לא קנה אלא בפרוטה אע"פ שמכר לו הרבה בעדה. קנה הכל. משום דאין אונאה לקרקעות. (ז) אבל המוכר שדה באלף זוז. ונתן לו מקצת הדמים. והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים. אפי' לא נשאר לו אלא זוז אחד לא קנה הלוקח כולו. אע״פ שכתב לו שטר או החזיק. ויד מוכר על העליונה. ומתבאר שם (ס״י). (ח) לא היה יוצא ונכנס על שאר הדמים קנה הלוקח כולו. ושאר הדמים עליו חוב. ועיין בהגה. (ט) מכר שדהו מפני רעתה. אע"פ שיוצא ונכנס ותובע שאר הדמים. קנה הכל ואינו יכול לחזור בו. (י) וכן הדין במטלטלין. אע"פ שמשך הלוקח והכניס לרשותו. והמוכר נכנס ויוצא על שאר המעות. לא קנה. ויד החוזר על התתתונה. אא"כ מכר מפני רעות ממכרו. (יא) המוכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת. כמוכר שדהו מפני רעתה דמי (והיכא דלא אתדר ליה. מוכר מצי מיהדר ביה ויתבאר עוד בעז"ה) עי"ש עוד חלוקי דינים. (יב) ראובן שהיה חייב לשמעון מנה. והגיע זמן הפרעון. ואמר שמעון לראובן אמכור לך קרקע במנה ונתרצה ראובן. ונתן לו מנה. אם יוכל שמעון לומר זו אני גובה בחובי. עיין בהגה סי' זה. ועי׳ סי' פ"ה וסר"ד. (יג) במקום שנהגו שלא לקנות בכסף עד שיכתבו השטר. אע"פ שאינו קנין גמור בלי שטר נ"ל דבעו לקבולי מי שפרע. ודוק. (יד) ואם נפסד ונפחת קצת קודם שכתב לו השטר או עד שלא החזיק כראוי. ע"ס רכ״ו ור״ד ורל"ב. (טו) העובדי עכו"ם אינו קונה אלא בשטר עם הכסף (סקצ"ד) וישראל הקונה מעכו"ם הרי הוא כמוהו שאינו קונה אלא בשטר עם הכסף. (טז) לפיכך ישראל שלקח שדה מעכו"ם ונתן דמים וקודם שהחזיק בה. בא ישראל אחר והחזיק בה. זכה אחרון (אם אין משפט המלך באופן אחר) ונותן לראשון מעותיו. עיין שם. (יז) לפי זה נ"ל כ"ש אם קנה שני מעכו"ם. שקנה שני כשקדם והחזיק. אלא מיהא רשע מיקרי בתרווייהו. (יח) מ"ש בהגה כאן. עכו"ם שהי"ל משכון או פקדון ביד ראובן. ונתנו לשמעון בשטר. זכה ראובן במה שבידו. נ״ל דלדעת הטור ליתא. כמ"ש שם בס"ד. וע"ס ע"ב וס"מ:

ב

דין קנין חליפין (קצה)

א כיצד יתן הקונה למקנה כלי כל שהו. ויאמר לו קנה זה חלוף זה הקרקע או המטלטל שמכרת או נתת לי. (ב) נ"ל אפילו במחט קונין. כמ"ש בס"ד בלח"ש פ"ק דקדושין. (ג) ראובן היה לו בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בחליפין. ובעוד שהוליכן לשחיטה. ברחו הבהמות וטבעו בנהר. פסק הרא״ש שהפסד העורות על שמעון. נ"ל משום דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וטביעה אינה בידו וכ"ש אם מתו מעצמן. וכששמר כראוי. (ד) מיהו אם פשע בהן המוכר. ודאי חייב דלא גרע מש"ח. כך נ"ל פשוט. (ה) והב"ח מחלק. שאם הזכיר לו בפירוש השחיטה כגון עורות בהמות אלו אתן לך אחר השחיטה. דווקא שחוטות מכר לו. ומתו למוכר. ודבריו תמוהין. כמ"ש בס״ד בחי׳. (ו) אע"פ שנגמר הדבר בקנין סודר. כל אחד יוכל לחזור כל זמן שעוסקים באותו ענין. ואם הפסיק הענין. אינם יכולים לחזור. (ז) בשאר דרכי הקניה אין אחד יכול לחזזר. אחר כדי דבור. (ח) בדרכים שהקרקע נקנה בהם. שכירות ושאלת קרקע נקנה בהם. ויש שאומרים שאינם נקנים בק"ס (ט) אפי' במקום שכסף אינו קונה בלא שטר. שכירות סגי ליה בכסף לחוד. (י) המכר ושכירות ומשכון. אין נקנין במלוה אפי' בתורת כסף. ר"ל לקבולי מי שפרע נמי לא. הנ״ל:

ג

קרקע (ועבודתם) [אלטונא תקח: ועבודתה]

א לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בקרקע. (ב) קפוץ זבין ארעא. זבנת. קנית. (ג) ואי מצית אתני. אי בעי בכספא תקני. דלא מצו הדרי. ואי בעית בשטר דמצית הדרת ביה. (ד) ארעא קמייתא לא תזבין. (ה) לא תזבין ארעא דסמיכא למתא כו׳. (ו) לא תקנה שדה שיצאו עליה עסיקין כו'. (ז) לא תיכול נכסי דאכרזתא. (ח) אין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחד. ויראה כשנים ושלשה מקומות. (ט) יזהר אדם בנטיעה. שהקב״ה לא התחיל לעשות דבר בעולמו אלא בנטיעה. שנאמר ויטע ה׳ אלהים מ"ר. ואמר אותו זקן לאנדרינוס עלמא בחרובא אשכחתיה כו׳. (י) זרע ולא תזבין כו׳. (יא) טום ולא תשפץ כו'. שכל העוסק בבנין מתמסכן. (יב) בנה חורבות העשויות להבנות. ולא תטע. (יג) בתי ודקלי. בתי. בד"א בעיר אבל בשדה הראוי ליטע. נטיעה חשובה (עש"י סע״ו). (יד) ולא תטע דבר שאין גזעו מחליף. (טו) לענין חשיבות האילנות זה על יה. עח"מ סרט״ז ובהמוכר הבית דסה"ב והתם משמע דגופני עדיפי מדיקלי. לפי ר״מ ורבי:

טז איברא לפירש״י. לאו בחשיבותא תליא התם. ועתו' פ' הספינה (ד' פב״ב) ובהחובל (ד׳ צב) דרמו אהדדי הא דאיתא בהחובל גופני קני דיקלי דיקלי לא קנו גופני. אשמעתא דנ"מ. דמוכחא דגופני גריעי אפילו משאר אילני. דגריעי מדיקלי. ומשני דעל ידי הוצאה ודאי גופני משביחין. ומדלא זכרו כלל ההיא דפרק המוכר הבית צ״ל דפשיטא להו. כפירוש רשב״ם. דלא מיירי התם מחשיבותא. לפ"ז שמעינן עצה טובה לקונה שדה העשויה ליטע דעדיף ליטע בה גפנים מדיקלי אע״ג דעדיפי משאר אילני. ואצ"ל שגפנים חשובים מכל שאר אילנות. (יז) ובזקנים נ״ל דכל אילנות עדיפי מדקלים. משום דאין גזען מחליף. (יח) וכן באילני סרק אע״פ שארז הוא חשוב שבכולן. אם הזקין גרוע הוא. לפי שאין גזעו מחליף. (יט) עשרה מיני ארזים הם. (כ) בדקלים יש זכרים ונקבות כמ״ש על אילן התמרים שצופה מיריחו. (כא) הרכבת דקלים והברכתן. עיין שילהי פמש״נ. (כב) הדקל משעה שמתחיל להוציא פרח עד גמר פריו י״ב חודש. כעבורה של בהמה גסה טמאה. (כג) לוז לכ"א יום תאנה לחמשים יום. תות לנ״ב יום. תפוח לששים יום. גפן לחמשה חדשים. זית לתשעה חדשים. בנות שוח לשלש שנים. חרוב משעת נטיעתו עד גמר פירותיו שבעים שנה וימי עבורו שלש שנים. (כד) דקלים נקראין אחרית ותקוה ולא גלו ישראל לבבל. אלא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. (כה) תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא מפנקי כו׳. (כו) חמרא וריחני פקחין. יין זכה משמחו לא זכה משממו. (כז) תאנה. מי שאחזו בולמוס. יפנה למזרחה. אריו״ח פ"א אחזני בולמוס. ורצתי למזרחה של תאנה. וקיימתי בעצמי החכמה תחיה בעליה. תני ר״י הרוצה לטעום טעם תאנה. יפנה למזרחה. שנא' וממגד תבואות שמש. (כח) עץ שאכל ממנו אדה״ר. יש אומרים גפן היה. וי״א תאנה. (כט) כריח שדה אשר ברכו ה'. א"ר כשדה של תפוחים. כ׳ תוס' אתרוגים. ונראה שכל תפוחיס המריחים בכלל. והם שנקראין אראנשי ולימוניס. (ל) אתרוג קשי ליה ידא ובשביעית איידי דממשמשי ביה כולי עלמא. לא טענא עד תלת שני. (לא) אתרוג ופלפלין ותלתן טעם עצן ופריין שוה (לב) צלף עז שבאילנות. (לג) יש אילנות עושין שתי ברכות. ויש שאין עושין אלא לשתי שנים. כגון הפרסאות ובנות שוח לשלש שנים וי"א מוכססין לשבע שנים. (לד) עיין כמה מיני מלאכות ועבודת קרקע ואילנות במסכת שביעית. ופ״ק דמ״ק.

לה עתה נבאר דברים האסורים וסכנות שבאילנות. אסור לקוץ אילן מאכל והקוצץ דרך השחתה. אפי׳ כשצרין על ערי עכו״ם לוקה. (לו) אבל קוצצין אותו אם היה מזיק לאילנות אחרים הטובים ממנו. או מפני שמזיק בשדות אחרים. (לז) דיקלא דלא טעין קבא שרי למקציה. (לח) וכן אם היה מעולה בדמים מותר. או לתועלת אחר כגון שמאפיל על הבית. (לט) ועיין מ״ש בשי״ע (סע״ו) שצידדתי דאפ"ה איכא למיחש לסכנתא בכל גוונא. הילכך למעשה צ״ע שם. (מ) מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו. קוצץ מלא המרדע ע״ג המחרישה כו׳. עח"מ (סקנ"ה מסכ"ו עד ס״ל). (מא) הנוטע אילן מאכל. נוהג בו ערלה ורבעי. בא״י מן התורה ובח״ל הל״מ. עי״ד (סרצ״ד) י״א שאין רבעי נוהג בה. (מב) הרכבת אילן באילן שאינו מינו (עי״ד סרצ"ה) ואפי' עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק. אסור מן התורה בכל מקום וכן המרכיב ירק באילן אילן בירק בכל מקום. לוקה. (מג) אסור לישרא' להניח לעכו"ם שיניח לו להרכיב אילנו כלאים. (מד) אסור לקיים המורכב כלאים. צ״ע שאין נזהרין עכשיו בזה שכפי מה ששמעתי כמעט כל עצי מאכל במדינה זו מורכבים. (מה) והמקיימו כי עביד מעשה בסייג וגדר. לוקה כמדת ר"ע. (מו) בכלאי גפנים יש איסור נוסף כמש״ל בס״ד: (מז) כל אילן סרק מותר לקוץ. (מח) הקוצץ קורת שקמה. אינה חוזרת לעשות קורות עד שבע שנים. (מט) מט״ו באב ואילך פסקו מלכרות עצים למערכה. לפי שתשש כחה של חמה. (נ) הרוצה שלא יתליע עצו. יכרתנו במילוי הלבנה. לא בחסרונה. (נא) הרוצה לידע גבהו של דקל. ימדוד קומתו וצלו וצל קומתו. (נב) הנפנה בין דקל לכותל. והעובר בין שני דקלים דמו בראשו. עיין פע״פ. (נג) ושם מבואר סכנת הישן בצל דקל יחידי ומאן דמפני אגירדא דדקלא ומאן דפסע אדיקלא. מיית. (נד) עוד שם צללים של אילנות הרעים. כללא דמילתא כל דנפיש ענפיה. קשי טוליה. וכל דקשי סילויה. קשי טוליה בר מכורמשא. (נה) כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם. (לו) ויתרון ארץ בכל היא. מלך לשדה נעבד. אפי' מלך מסוף העולם עד סופו. לשדה נעבד. עבדת ארעא עבדת. לא עבדת. לא עבד כלום. אוהב כסף לא ישבע כסף. אוהב ממון לא ישבע. שכל מי שהומה ומהמה אחר ממון. וקרקע אין לו. מה הנאה יש לו. והיו חייך תלואים לך מנגד. אמרי במערבא זה שמזונותיו תלויים בכספו. (נז) על שדה איש עצל עברתי. והנה עלה כולו קמשונים וגו' ואחזה אנכי אשית לבי. מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב. ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן. יד חרוצים תעשיר. שומר רוח לא יזרע וגו׳. (נח) טוב מלא כף נחת. טוב מי שיש לו גנה ומזבלה ומעדרה ומתפרנס ממנה. ממי שנוטל משל אחרים במחצה. (נט) יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. ר״פ ור״ה בדר"י אתו לקמיה דרבא. א"ל אוקימתון מסכתא פלן ומסכתא פלן. א"ל אין. א״ל (אעתירתו) [אלטונא תקח: אעתריתו] פורתא. א"ל אין דזבנן קטינא דארעא. קרא עלייהו אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שבעוה"ז. בעוה"ז. (ס) (הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים עיין במעמד יום שלישי עובדא דר״נ דהוה ליה גינתא. ועובדא דרדב"ק דאמר הא מישרא בעא מיטרא פ"ק דתענית). (סא) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה. נקרא רשע. עיין עובדא דר"ג ור״א. (סב) הרוצה לידע עומקו של גיא. מביא שפופרת ומביט בו. עפרש״י. (סג) הראשונים היו יודעין להבחין טוב הארץ ע"י טעימה. כמ״ש מ״ד אלה בני שעיר החורי. אטו כ״ע יושבי רקיע. אלא שהיו בקיאין בישובה (אל) [אלטונא תקח: של] ארץ. שהיו אומרים מלא קנה זה לזתים. מלא קנה זו לגפנים כו'. החורי שמריחים את הארץ. (סד) וחוי שטועמין את הארץ כחויא (דכוותה אשכחן בטייעא דרבב״ח ובסבי דבי אתונא וכן זכרו סופרי או״ה. כמה מעשיות דוגמתם. ואחז״ל על שלמה המע"ה שעמד על משתיתה של ארץ כו׳ ואין א״י חסרה כלום). (סה) ארעא חימטון (ארץ מלחה) דמשתרגא בה כרעא עד כבלא. לא עבדא פירא. (סו) זמני זריעה ורביעה. עיין עיר האלהים. (סז) השדות של העומר ושתי הלחם היו זורעים ה' שבט. כיצד עושה נרה שנה ראשונה כו׳ והיא עושה סולת מרובה. (סח) רחב"ט נר חצי שדהו וזרע חציה. ועבדה על חד תרין. ר"ר רפיק בה פורתא טפי. ועביד על חד תרין. (סט) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. עדור קוצי שדך שרוף או גדור בהם שדך. (ע) ובאבני שדך רצוף חצרך ובנה ביתך. ולא תסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. (פא) ויתרון ארץ בכל היא דברים שאתה רואה יתרון לעולם. אף הן בכלל הנייתו של עולם. סיבא (דדקלא) למעבד חבלא:

ד

אריסות (היא קבולת וקבלנות למחצה לשליש ולרביע מתבואת השדה) וחכירות (חוכר בפירות בין עשתה השדה בין לא עשתה כמו השוכר במעות) עח״מ מס' ש״ך עד סי׳ ש"ל.

א ארעא לאריסותא קיימא. (ב) ומתקיימת בכסף שטר וחזקה. (ג) החוכר שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים. מפני שמכחישות את הקרקע יותר. (ד) חכרה לזרעה קטניות. לא יזרענה תבואה. וי״א בהפך. ובבבל הוי איפכא מבא״י. (ה) המקבל שדה מחבירו לפחות משבע שנים. לא יזרענה פשתן. שמכחיש הארץ ומפסיד כמה עד ששה שנים. ודינא היא עלוי אריסא למטרח אגולפי שבעין יומי מקמי מעצרתא. (ו) אריסא למרא ארעא משתעבד לאתויי ליה רעיא. (ז) טוב מלא כף נחת. טוב מי ששוכר גנה ואוכל פירותיה. ממי ששוכר גנות הרבה ומביירן. מתלא אמר. דאגיר גנה אכיל צפרין. דאגיר גנייאן. צפרין אכלין ליה. ורעות (רוחי) [אלטונא תקח: רוח]. רעותיה מתקרי מרי אוסייאס. (ח) אית אריס חכים למשאל. חמי גרמיה דשקע באריסותיה והוא עביד לב טב. סריק שעריה מחוור מניה אפיה טבין. יהיב חוטרא בידיה. ועזקתא באצבעיה. ואזיל לגבי מרי עבידתיה. והוא א"ל אתי בשלום אריס טב. מה את עביד. א״ל טב. ומה ארעא עבידא. תזכי ותשבע מן פריא. מה תורי עבדין. תזכי ותשבע מן שמניהון. מה עזיא עבדין. תזכי ותיכול מן גדייהון. א״ל מה בעית. א"ל אית לך עשרה דינרין תתנון לי. א״ל אם את בעי עשרין סב לך. דלא חכים למשאל כו׳.

(ה)

עבדים ובו ד' פרקים

א

עבד כנעני (א) הרי הוא כקרקע נקנה בכסף ובשוה כסף בשטר ובחזקה. ובק"ס. והוא כבהמה שנקנה במשיכה. (ב) בכסף נ״ל ששוה לכסף דקרקע לכל דבר שנתבאר בסי' ק"ץ. שאר דיניו ע״ס קצ״ו וי״ד סרס״ז.

ב

מ״ע על הרב (א) למול עבדיו אחד עבד שנולד בבית ישראל. ואחד שקנאו מהעובד כוכבים ומזלות. (ב) ואינם נמולים אלא ביום. (ג) ויליד בית נמול לשמונה. ומקנת כסף ביום שנלקח. אפי׳ נולד בו ביום. (ד) ויש מקנת כסף נמול לשמונה ויליד בית שנמול באותו יום עי"ד סרס"ז. (ה) לקח שפחה לעובריה. או שלקחה על מנת שלא להטבילה. אע"פ שנולד ברשותו. ואפי' נתעברה בביתו נמול ביום שנולד. ואם טבלה אמו אחר שילדה. הרי זה נמול לשמונה. (ו) אם טבלה אמו אחר שנמול. נ״ל צריך להטיף ממנו דם ברית ביום שמיני ללידתו. (ז) המל את העבדים מברך (עי"ד סרס״ז סי״ב) וצריך לכסות ערותו בשעת הברכה. (ח) לקח עבד גדול או שפחה מעובדי כוכבים ומזלות. ולא רצה למול (ושפחה שלא רצתה לטבול) מגלגל עמהם כל יב"ח. יתר על כן. אסור לקיימן. אלא חוזר ומוכרן לעובדי כוכבים ומזלות ועיין בהגה דש״ע. (ט) הלוקח עבד או שפחה מן העובדי כוכבים ומזלות אין הגוף קנוי לו עד שיטבילנו לשם עבדות. הילכך אם קדם וטבל לשם בן חורין הרי זה הוא בן חורין. וצריך לשלם לרבו הדמים שנתן בעדו. (י) ואם אחר הטבילו לשם ב״ח. צריך לשלם דמיו. אם ידע שהוא עבדו (ושפחתו) של זה. (יא) לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה בעודו במים. (יב) אבל העובדי כוכבים ומזלות שמוכר עצמו לישראל. קונה גופו מיד. (יג) ואם קנאו בדינא דמלכותא. לעולם גופו נקנה. ואם קדם וטבל לשם ב"ח לא קנה עצמו ב״ח. (יד) מ"ש בש״ע ס"ו. עבד קטן או שוטה מטבילין אותו ע״ד ב״ד. צע״ג ואוקימנא לה בישראל הקונה עבד קטן. ואכתי לא ניחא לי עמ״ש בחי׳ בס״ד. (טו) מי שי״ל שפחה ועדין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה לשם עבדות. דעדיפא ליה שהיא עובדת כוכבים ומזלות שיכולה לעשות מלאכתו בשבת. גם יכול למכרה לעובדי כוכבים ומזלות. ואם עבר והטבילה. צריך לשלם לאדון מה שהזיקו. (טז) אחר שטבלו עבד או שפחה. הרי הן חייבין במצות שהאשה חייבת בהן. (יז) בעבד ושפחה הכנענים מותר לעבוד בפרך ואע״פ שהדין כך. מדת חסידות היא ומדרכי החכמה. שיהא אדם רחמן. ולא יכביד עולו על עבדו. ולא יצר לו. ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשקה. ולא יבזהו לא ביד ולא בדברים. ולא ירבה עליו צעקה וכעס. אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. אבל זרע ישראל ביישנים רחמנים ג״ח והולכין בדרכיו של הקב״ה. שכתוב בו ורחמיו על כל מעשיו. וכל המרחם על הבריות. מרחמין עליו מן השמים. שנא׳ ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. (יח) האשה קונה שפחות אבל לא עבדים. (יט) יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. נ״ל שאין הדברים אמורים אלא ברבו עני. אבל עשיר לאו כל כמיניה או שיתן לו שעה פנויה להרויח בה מזונותיו. (כ) כל מה שקנה עבד קנה רבו. (כא) הקוטע יד עבד כנעני של חברו. נותן חמשה דברם לאדון (כיצד משערין ה"ד עח״מ סת"ך) והעבד נזון מן הצדקה ע"ל והרפוי נותן לרפואתו. (כב) ואם אמדוהו להתרפאות בחמשה ימים ועשו לו סמים חזקים שמיהר להרפא בשלשה ימים האדון לוקח היתרון אע״פ שהעבד מצטער בסמים חזקים. (כג) וכל שכן אם חבל בו האדון שפטור מחמשה דברים. כשלא המיתו. (כד) ואם מת תחת ידו דינו מפורש בתורה. (כה) אבל החובל בעבד כנעני שלו [אלטונא תקח: אפי'] מכה שאין בה שוה פרוטה. ודאי פטור מכלום (אלא שצריך לפייסו כדבעינן למימר קמן) ושגה מאד הב״י בתמיהתו על הר״מ והטור והשמיט שלא כדין מלת שלא. בח"מ סת״ך ס״ב. כשגגה שיוצא מלפני השליט הוא המשביר. (כו) ואחר שחבל בו מכה שאין בה ש״פ. לוקה. (כז) ונראה שחייב לפייסו ג״כ על צערו ובשתו. ואינו מתכפר לו עד שיתרצה. שהרי הוא חייב במצות. וקיי"ל יש לעבדים בושת. (כח) שמואל בדיק באמתיה ויהיב לה ארבעה זוזי דמי בשתה. דכתיב לעולם בהם תעבודו. לעבודה נתתיו. ולא לבושת. כ׳ תוס׳ להנצל מעונש. היה נותן לה. (כט) ואסור להקניט אפילו בדברים בחנם כמ״ש ואמר איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי וגו' הלא בבטן עושני עשהו (ל) אבל אין להרגילו בתענוגים. שנאמר מפנק מנוער עבדו. ואחריתו יהיה מנון. אדון מלשון ינון שמו או בן בית. כמו נין ונכד. (לא) אבל בדברים לא יוסר עבד. כי אם בשבט לגו כסילים. ר״א שפיך מוניני ארישא דאמתיה. (לב) ולא ילמדנו דרכי הבטלה שמביאה לידי שעמום. לפיכך אמרו חכמים התוקף בעבדו של חברו. ועשה בו מלאכה פטור. ניחא ליה לאינש דלא נסתרו עבדיה. (לג) שור (וה״ה כל בהמה חיה ועוף) שנגח עבד או אמה. בעל השור יתן שלשים שקלים לאדוניו בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר אחד. (לד) העבד והשפחה פגיעתן רעה. הם שחבלו באחרים פטורין. אבל משלמין כשישתחררו. (לה) אין סמפון גלוי בעבדים. (לו) מרבה עבדים מרבה גזל. מרבה שפחות מרבה זימה. חמשה דברים צוה כנען את בניו אהבו זה את זה. ואהבו את הגזל. ואהבו הזמה. ושנאו את אדוניכם. אל תדברו אמת. (לז) אל תאמן בעבד עד ט״ו דורות. (לח) ת״ר עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה. ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים ואין מספידין אותן אלא מה אומרים עליהם כשם שאומרים לאדם על שורו ועל חמורו שמתו. כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כי הם עם הדומה לחמור. (לט) אע"פ שהרבה בנים הי"ל לכנען שראוים ליסמך כטבי עבדו של ר"ג אסור לשחררו. המשחרר עבדו עובר בעשה אם לא לדבר מצוה אפי׳ דרבנן. (מ) אסור ללמד את העבד תורה. וטבי אפשר שנתחכם מעצמו ע"י שמושו לר״ג. (מא) המוכר עבדו (או שפחתו) לעובדי כוכבים ומזלות קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו. ולעשותו בן חורין. (מב) עבד שהפיל עצמו ליד עובדי כוכבים ומזלות. ואין רבו יכול להוציאו. או שנשבה. ואינם רוצים ליתנו לפדיון. מותר ליטול מהם דמיו. ויכול לכתוב להם שטר מכירה עליו. (מג) המוכר עבדו לח"ל. יצא ב"ח. (מד) עבד שאמר לעלות לא״י כופין את רבו לעלות עמו או ימכרנו למי שיעלה עמו. (מה) רצה האדון לצאת לח"ל. אינו יכול להוציאו עד שירצה. (מו) עבד שברח מח״ל לארץ. אין מחזירין אותו לעבדות. עליו נאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו׳ וכופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב לו שט"ח על דמיו עד שתשיג ידו (מז) העבד מצווה על פריה ורביה מדברי קבלה לא לתוהו בראה. (מח) לפיכך אם היה חציו עבד וחציו ב"ח הואיל ואסור בשפחה כופין את רבו ועושה אותו ב"ח. (מט) אבל חציה שפחה וחציה ב"ח תשאר כמו שהיא אם לא שנכשלים בה בני אדם כמעשה שהיה שנהגו בה מנהג הפקר וכפו חכמים את רבה ועשאה בת חורין. (נ) העבד (והשפחה) קונה את עצמו בכסף או בראשי איברים או בשטר עי״ד סי׳ הנ"ל מסכ"ו ואילך. (נא) עבד הבא על בת ישראל בין פנויה בין א״א הולד כשר ומזוהם לכהונה ע׳ בריכה עליונה נ"י. (נב) וישראל הבא על השפחה אינו בנו לשום דבר והרי הוא עבד לכל דבר נמכר ונקנה וכן לשאר דיני העבד. (נג) העבד אע״פ שנכנס לברית גרוע בקצת דבריו מעכו"ם שעכו״ם יש לו חייס ועבד לית ליה חייס. (נד) העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואצ"ל בתו ואחותו וכיוצא בהן שכבר יצא מכלל עובדי כוכבים ומזלות ואין העריות האסורות לעובדי כוכבים ומזלות אסורות עליו ולכלל ישראל לא בא כדי שיאסרו עליו העריות האסורות על הגרים. (נה) מעתה תמצא פעמים אדם מותר באמו ואסור באחותו ובבתו בעבד בן שפחה וגויה אחי ואבי משוחררת או גיורת. (נו) ופעמים אסור באמו ומותר באחותו ובבתו כגון שהוא בן משוחררת וגיורת שנולד שלא בקדושה ואחותו ובתו שפחות או (גיורות) [ברדיצוב: גויות]. (נז) ותמצא בן שנולד ראשון אפי׳ הוא פטר רחם איננו בכור לשום דבר ושילדה אמו אחריו מאב אחד הוא בכור לנחלה כגון שבא על שפחתו וילדה בן אח״כ שחררה ונשאה וילדה לו בן הרי הוא בכור לירש אביו מוכר את אחיו הבכור ונוטל בו פי שנים ואם אין שם אלא הוא הרי הבכור כולו שלו כא' משאר נכסיו ובגמ׳ שלהי פ״נ רמ"א איש ואשה פעמים שמולידים חמש אומות כו׳ כיוצא בו אמרו יש שמוכר אביו להגבות לאמה כתובתה כיצד ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכ׳ כל נכסיו לבנה צ״ע למה פרש״י שלא קנה את הבן גם בגמרא דמאי איריא שלהם בן אטו כי אולידו בן ברשותו לאו דינא הכי. (נח) מוסר אדם שפחה אחת לשני עבדים לפי שהן כבהמות שפחה מיוחדת לעבד או שאינה מיוחדת אחת היא שאין אישות לעבדים:

נוסח שטר מכירת עבדים כנענים או מצרים

בכך וכך כו׳ אמר לנא פ׳. הוו עלי סהדי בקנין וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא. והבו ליה לפלוני דצבית ברעות נפשאי. וקבילית מיד פ'. כך וכך ממטבע פ׳. וזבנית ליה עבדי דילי דשפיה פ׳. זבין עלמא די לא להשנאה ודלא למהדר בי מיומא דנן ולעלם וכדו השתא ליזיל ולזכי ולחזיק בעבדא דנן ולמעבד ביה כל רעותיה ואינש לא ימחא בידיה מן יומא דנן. ועבדא דנן מוצדק לעבדו ופטיר ועטיר מן ערורי ועלולי מלכא ומלכתא. ורשום דאינש לא אית עלוהי ומנוקה מכל מום ומן שחין דנפיק עד טצהר (שתי שנים) חדת ועתיק (מאי אסותיה אמר אביי גינברא ומרתכא (מרקסיט) וכבריתא וחלא דחמרא ומשח דזיתא ונפטק חוורא. ושייפי ליה בגדפא דאווזא) ולא שיירית בזביני אלין קדמי כלום ואחריות וחומר שטר זבינא דנן קבילית עלי ועל ירתי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות שמיא כולהון יהון אחראין וערבאין לפצאה לשפאה ולשזבא עבדא דנן מכל ערעור ולאוקמיה בידיה דפלוני דנן בבטול כל מודעי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי והכל שריר וקים:

נוסח שטר שחרור עבד

בכך וכך כו'. אנא פ׳. וכל שום וחניכא דאית לי. צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ושחררית ושבקת יתך אנת פ׳. דהוית עבדי מן קדמת דנא. וכדו אקנית לך נפשך די תהוי בר חורין ותשתרי למיעל בקהלה דישראל את וזרעך למסב ברתהון ולמילף את וזרעך באורייתא ואנש לא ימחא בידך מן יומא דנן ולעלם ודן דיהוי לך מנאי אגרת חרורין וגט שחרורין כדת משה וישראל. הכל שריר וקים:

נוסח גט שחרור שפחה

בשני בשבת לירח אדר שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו (מונין) [אלטונא תקח: מנין] כאן מתא אלטונא דיתבא על נהר עלב וממימי מעינות ובארות מסתפקא אנא פ'. וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושחררית וחררית יתיכי ליכי אנת פ׳ בת אברהם אבינו וכל שום וחניכא דאית ליכי דיהוית שפחה דילי מקדמת דנא וכדו שחררית וחררית וחפשית ושבקית יתיכי דיתיהוויין אנת לנפשיכי אנת לגרמיכי ואנת בת חורין. ורשאית את למיעל בקהלה דישראל להתנסבא לבר ישראל ולהתערבא בישראל ורשאין בנייכי למילף אולפן אורייתא. והרי את לנפשיכי אנת לעצמיכי אנת לגרמיכי והרי את בת חורין ואנש לא ימחא בידיך מן יומא דנן ולעלם ודן יהוי לך מנאי ספר שחרורין ואגרת חפושין וגט חרורין כדת משה וישראל. הכל שריר וקים:

נט דיני שחרור עבד ואמה. עי״ד סרס"ז (אלטונא תקח: ס״ך). (ס) דין קניית עבדים וקרקעות כאחד או עבדים ומטלטלין כאחד. עח״מ סר״ב.

פרק ג

א עבד עברי. האמור בתורה זה ישראל. שמכרוהו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו. כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן. ב"ד מוכרין אותו. ואין לך אדם בישראל שמוכרין אותו אלא הגנב. (ב) מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר. נתנה לו תורה רשות למכור עצמו. שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור עצמו ולהצניע דמיו. או לקנות בהן סחורה או כלים או לתנם לבעל חובו. אלא לצורך אכילה בלבד. (ג) אין אדם רשאי למכור עצמו. אלא עד שלא ישאר לו כלום ואפי׳ כסות לא תשאר לו. אח"כ ימכור עצמו. (ד) האשה אינה נמכרת בגניבתה ואינה מוכרת עצמה. ואינה קונה לא עבד עברי. ולא כנעני. מפני החשד. (ה) אין הגר נמכר בעבד עברי. (ו) עבד עברי אינו נמכר אלא לישראל או לגר צדק. ולא לעכו״מז ולגר תושב. (ז) ואם עבר ומכר עצמו. אפי׳ לע"ז עצמה. הרי זה מכור. (ח) בא ואמר הריני מוכר עצמי לעכו"מז אין אתה זקוק לו עד שימכר (עש"י ס״ג). (ט) אבל אחר שנמכר לעכו"מז אע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו. ולא יטמע בהם. שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו ((ע"ש) [אלטונא תקח: ע"שי] ס"ג באורך). (י) וכל הקונה ע״ע קונה אדון לעצמו. (יא) אין ע״ע ואמה העבריה נוהגין. אלא בזמן שהיובל נוהג לפיכך קצרתי בו. והרוצה לעמוד על פרטי הלכותיו. יעיין בהל' עבדים להר״מ ז״ל. (יב) (ישאראל) [אלטונא תקח: ישראל] שלא נמכר. מותר להשתמש בו כעבד לרצונו. (יג) אנשים שאינן נוהגין כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהן. (יד) מלך שגזר מי שלא יתן המס הקצוב ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתעבד בו יותר מדאי. אבל לא כעבד. ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו כעבד:

פרק ד

א אמה העבריה. היא הקטנה שמכרה אביה. ומשתעשה נערה (עיין במגדל אוצר ששי) אינו יכול למכרה. אע"פ שיש לו רשות בה לקדשה למי שירצה. (ב) אין האב רשאי למכור בתו. (אלטונא תקח: אלא) אא"כ העני ולא נשאר לו קרקע ולא מטלטלין ולא כסות שעליו. (ג) ואעפ״כ כופין האב לפדותה אחר שמכרה. משום פגם משפחה עיין באורן וברוחב בשלש תשובות ראשונות בספר שאילת יעבץ. (ד) ושם בארנו בס"ד אם מכר אב עשיר את בתו. אם מכורה. ותמצא שם הרבה חדושים יפים בדיני עבד ואמה. בגמרא ותו׳ והלכות הר"מ:

[אלטונא תקח: ו]

(אלטונא תקח: (א)) בהמות חיות ועופות ודגים. בו עשר פרקים

א

אמר המלך החכם. ורב תבואות בכח שור. אר"י מימי לא קריתי. לשורי שורי. אלא לשורי שדי. נ"ל דקמשמע לן שלא יגדל בהמה גסה. אלא לצורך עבודת הקרקע. שלא יהא טפולו מרובה משכרו. (ב) אבל בדקה אמרו. הרוצה שיעשיר. יעסוק בבהמה דקה. ונקראין עשתרות שמעשירות את בעליהן. והיינו במקום שמותר לגדל בהמה דקה. כגון בחורשין במקום שאין לחוש להזיק לאחרים על ידיהן (ג) כי במקום ישוב מלבד שאסור לגדלן. אינו רואה בו סימן ברכה כמש"ל בפרק מו״מ בס"ד. (ד) זכרים שמני מנקבות ומסגו בריש עדרא. (ה) דכרי הו"ל לר"ה. ביממא בעו טולא. ובליליא אוירא. (ו) וצריך להשגיח מאד על ניקוי דיר הבהמות והאבוס. (ז) עבורן של בהמות חיות ועופות. ת"ר תרנגולת לכ"א יום (כנגדו לוז באילן) כלב לחמשים יום (כנגדו תאנה) חתול לנ"ב יום (כנגדו תות) חזיר לס׳ יום (כנגדו תפוח) שועל וכל מיני שרצים לששה חדשים (כנגדן תבואה) בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים (כנגדו גפן) בהמה גסה טהורה לט׳ חדשים (כנגדה זית) בהמה גסה טמאה ליב"ח (כנגדה דקל) הארי הזאב הדוב הנמר הברדלס הפיל הקוף והקפוף לשלש שנים (כנגדן בנות שוח) אפעה לשבעים שנה (כנגדו חרוב) נחש לשבע שנים (ולאותו רשע לא מצינו לו חבר. וי"א מוכססין וב״ש). (ח) בניסן זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה. ואיכא חרפייתא אתיין מאדר. (ט) ת״ר דג טמא משריץ. דג טהור. מטיל בצים. (י) כל המוליד. מיניק. מטיל בצים. מלקט. חוץ מעטלף. שאע"פ שמטיל בצים. מיניק. (יא) הדולענין (בני ימא) פרין ורבין כבני אדם. (יב) (ואדני השדה מטמאות באוהל לדברי ר"י). (יג) וכל (שזכורו) [אלטונא תקח: שזכרותו] מבחוץ. מוליד. מבפנים מטיל בצים. (יד) כל שתשמישו ביום (תרנגול) מוליד ביום. כל שתשמישו בלילה (עטלף) מוליד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה (אדם) מוליד בין ביום בין בלילה. (טו) כל שתשמישן ועבורן שוה. יולדין ומגדלין זה מזה. אין תשמישן ועבורן שוה. אין יולדין ומגדלין זה מזה. (טז) הכל משמשין פנים כנגד עורף. חוץ מאדם דג ונחש. הואיל ודברה שכינה עמהם (יח) גמל אחור כנגד אחור. הוא צנוע בתשמישו. לפיכך מסוכן הוא בעת תשמישו. כדאמרינן גמל האוחר בין הגמלים. (יט) שלשה שמשו בתיבה. וכולן לקו. ואלו הן חם. ולקה בעורו. כלב נקשר. עורב רק (זורע בפיו) נקרא כסיל ויונה נקרא ציר נאמן לשולחיו עופות טהורין דירתן אצל הצדיקים. (כ) חזירים דמו מעייהו לדאדם. לפיכך אם נפל בהו מותנא. גוזרין תענית (כא) כלבים ותרנגולים שונאים זה את זה. (כב) תרנגול שטוף בזימה ולמדנו ד"א מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל. עורבים אוהבים זא"ז. (כג) ששה דברים נאמרו בסוס אוהב את הזנות. ואת המלחמה. ורוחו גסה. ומואס את השינה. ואוכל הרבה. ומוציא קימעא. וי"א אף מבקש להרוג בעליו במלחמה. (כד) תולין זנב שועל בין עיניו שלא תשלוט בו עין רע. כפירש"י. (כה) אלמלא לא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול. גזל מנמלה. ועריות מיונה. גמל כבר נז"ל:

ב

צער ב״ח כולל ג' ענינים

[אלטונא תקח: א]

א ק"ל צב"ח דאורייתא נוהג בטהורה וטמאה. (ב) (נסתפקתי אם שייך איסור זה גם ברמשים קטנים שאינן מזיקין. עש"י סק"י. (ג) אמנם כל המזיקין נהרגין אפי' בשבת). (ד) לפיכך אסור לטעון על הבהמה יותר ממשאה ששיערו חז"ל כמש"ל בס"ד. (ה) חמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה. (ו) לא יניח אדם בהמתו טעונה יום שלם. נלמוד מחמורו של ר"ג שלא רצה לפרק ומתה. (ז) ניגרי דחמרא שערי. (ח) איכא דאכלה כורא ואטעינה כורא. פירש"י למזונות הדרך לבד שאר משאות. (משום אטו בשופטני עסקינן) והוא דחוק אבל נ"ל כפשוט' דידוע משא גמל כור. כמ"ש בהאומנין והטעינ' כור מדברים יקרים מכסף וזהב א"ט ומשי. (ט) אסור לאדם שיטעום כלום. קודם שיאכיל לבהמתו (כל ב״ח במשמ'). (י) נסתפקתי בכלב וחתול ונטיתי קצת להחמיר. עש"י סי״ז (יא) דרש ר"י מ״ד יודע צדיק דין דלים. יודע הקב״ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במעיו ג"י. כדתנן בכלב שלשה ימים. בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אר"ה ש"מ אורח ארעא למשדי אומצא לכלבא וכמה א"ר מרי משח אודניה וחוטר׳ אבתריה. ה"מ בדברא. אבל במתא לא. דאתי למסרך. אר"פ לית דעני מכלבא. ולית דעתיר מחזירא. (יב) א"ל שם רבה לאליעזר צער גדול היה לנו בתיבה בריה שדרכה להאכילה ביום. האכלנוה ביום. בלילה. האכלנוה בלילה. האי זקיתא (י"מ בריה הנזונת מן הרוח מלשון זיקא. באיסלקאן בלעז) לא הוה ידע אבא מאי אכלה. יומא חד הוה יתיב (ופיל) [אלטונא תקח: ופלי] רומנא נפלא תולעתא מינה ואכלתיה מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה. אריא אישתא זנתיה דא"ד האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא. אורשינא אשכחיה לאבא דהוה גני בספנא דתיבותא א"ל מ״ט לא בעית מזוני. א"ל חזיתך דטרידת. אמינא לא אצטרך. א"ל יהא רעוא דלא (תימת) [אלטונא תקח: תימות] (עיין בח"י שם). (יג) חצב מאכל צביים. חרדל מאכל ליונים שברי זכוכית לנעמיות. חבילי זמורות. לפילין. קוצים לגמלים השעורים לסוסים ולרכש. (יד) מן מאכל הראוי לאדם. אין מאכילין אותו לבהמה. (טו) מרחמין על בהמה טהורה אף בי"ט. מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם. כדי שתזכור ותרחם על ולדה. (טז) ומזלפין מי שליא ע"ג ולד. כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. (יז) אבל בהמה טמאה. לא מרחקא ולדה. ואי מרחקא. לא מקרבא. (יח) חמורה שתבעה מרביעין עליה זכר. אפילו בחול המועד שלא תצטנן. (יט) עיין כמה ענייני בהמה ורפואתה בפב"ב. (כ) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר תועלת. אין בו משום צב״ח. לכן מותר למרוט צמר או נוצות לפנות מקום לשחיטה: ((א)){אלטונא תקח: (כא) אבל למרוט מאווזות חיות. נמנעין העולם. דהוי אכזריות. אע"ג דמדינא שרי (הגה דש״ע א"ע ס"ה) וכן מותר לנחור לתועלת אחר. כמש״ל בס"ד. אבל לא להשתכר בבשר כמ"ש בס"ד.

(ב)

איסור חסימה ודיני אכילתה בשעת מלאכ'. עח״מ סשל"ח:

[אלטונא תקח: ג]

מצות פריקה וטעינה

א מי שפגע בבהמת חברו רובצת תחת משאה (אפי' אין הבעלים עמה) ה"ז מצוה לפרוק מעליה. היה צריך לטעון. טוען עמו [אלטונא תקח: שנא'] עזוב תעזוב הקם תקים. (ב) חייב לפרוק ולטעון אפילו מאה פעמים. ומדדה עמו עד פרסה אלא א״כ אומר בעל הבהמה שאינו צריך לכך. (ג) מאימתי חייב בו. משיראהו ראיה שהיא כפגיעת. שיערו חכמים רס"ו אמה (סי' סור. כמו סורה שבה פה. פי' התעכב) ושני שלישי אמה. היה רחוק יותר מזה. אינו זקוק לו. (ד) מצוה לפרוק בחנם. ולטעון בשכר. וכן כשמדדה עמו פרסה. נוטל שכרו. (ה) כתבתי בלח"ש דמשמע בגמרא אם נפלה הבהמה עם המשא שעליה. בכלל פריקה הוי. ולכ"ע חייב לטעון בחנם. (ו) היה המחמר אחר הבהמה זקן או חולה. חייב זה לפרוק ולטעון לבדו. (ז) היה כהן או זקן (שקנה חכמה) ואינו לפי כבודו פטור זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה פורק וטוען בשלו חייב בשל חבירו. (ח) ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין לדברי הר"מ. ה״ז משובח אפילו היה הנשיא שבישראל. ולדעת הרא״ש והטור אינו רשאי למחול על כבוד תורתו אלא ישלם מכיסו ההפסד או ישכור פועלים. אבל לא ינהוג קלות ראש בעצמו. (ט) ולי נראה להכריע שלא כדברי זה וזה. אלא כבוד חכם ודאי מחול ומצינו בר״ה דדרי מרא אכתפיה ואתא ר״ח ב״ח שקלה מניה. ואי לא משום מד"ח. הוה שרי אפילו לא רגיל דדרי. עכ"פ החכם רשאי לוותר על כבודו. משום כבוד שמים. (י) ברם היכא דנתמנה פרנס על הצבור. ודאי אסור לעשות כן בפני שלשה. מיהו ביני לבינו נראה דשפיר דמי. ומצי למעבד הכי ממד״ח. כדאשכחן טובא מרבנן דהוו דיינין. ועבדי עבידתא. (יא) משא"כ נשיא וכ"ש המלך שאין כבודם מחול. (יב) יש אומרים שחייב לפרוק אפי' בבהמת עכו"ם. ונוטל שכר (עמ"ש בהגהת הש"ע בס"ד). (יג) אבל לטעון עמו אינו חייב אפי׳ בשכר. אם לא משום איבה. ולהטעינה (יין) [אלטונא תקח: יי"ן] אסור. (יד) פגע בשנים אחד צריך לפריקה ואחד לטעינה. ממות פריקה קודמת למצות טעינה. (טו) אוהב לפרוק ושונא לטעון. מצוה בשונא כדי לכוף יצרו. (טז) האי שונא ישראל הוא. והיכי דמי. כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר. שמצה לשנאתו עד שיעשה תשובה אף על פי כן צוה הקב"ה לחוס עליו. שלא יבוא לידי סכנה. מתוך שאדם בהול על ממונו. וחסה תורה על נפשות ישראל. בין רשעים בין צדיקים. מאחר שהם נלוים אל ה׳ ומאמינים בעיקר הדת. ושטה זו נראה עיקר אף על פי שיש קצת דוחק. במ"ש כדי לכוף את יצרו. כבר יישבו תו׳ פע"פ לפי שמתוך כך באין לידי שנאה גמורה. ושייך כפיית יצר. ובודאי כך הוא. שהרי כבר הזכירה תורה לא תשנא א״א בלבבך וגו'. אם כן אף על פי שאמרו ברואה דבר ערוה יחידי בחבירו שמותר ומצוה לשנאתו לא נתכוונו על שנאה בלב. אלא שיהיו מעשיו שנואים בעיניו. ויראה לו פנים זועפות. ולא יעשו עמו בטובה כל זמן שלא שב. אבל מכל מקום הוזהר שלא לעמוד על דמו. אא"כ נסתלק מן האחוה. דהיינו שעובר בפרהסיא להכעיס (עמ"ש בס"ד בח"מ סתכ״ה): (יז) ואיכא מאן דאמר דבשונא בעלמא איירי הכא. אבל כי עביד איסורא דמצוה לשנאתו אין צריך לכוף יצרו. אלא כה"ג מצות פריקה קודמת. משום צער בעלי חיים. (יח) ונראה פשוט בכל גוונא מצי למשקל אגרא דטעינה. אפי׳ הכי חשיבא כפיית יצר. שאר דינים הנזכרים בסימן רע״ב שייכים לה"ל ומנהג הולכי דרכים. ונציגם שם בעז"ה:

ג

סירוס

א אסור להפסיד איברי הזרע בכל ב״ח. ופשיטא לי דדגים נמי בכלל האיסור (עש״י סקי״א) וכל המסרס אפי׳ כלב לוקה בכל מקום ובכל זמן. (ב) ואף המסרס אחר מסרס לוקה. ולענין סירוס בידי אדם אחר המסורס בידי שמים. עיין אגרת בקורת (ובה תמצא באור דינין סריסות אדם בשלמות בחקירה רבה). (ג) המסרס הנקבה פטור. (ד) המשקה כוס עיקרין. ה"ז אסור ואין לוקין עליו. וכן הגורם לסרס. (ה) אבל מותר לטול כרבלתו של תרנגול. אע"ג דמסתרס מאליו. (ו) אסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו. ואם סרסה העכו"ם מעצמו. מותר. (ז) ואם הערים (אפי' לא צוהו אלא שהעכו״ם מכירו. ומכוין לטובתו) קונסין אותו למכרה. ולא ימכרנה לבנו קטן:

ד

כלאי בהמה. בהם שני מיני איסורין

אחד

המרביע מין בהמה חיה ועיף ובריות הים מין בשאין מינו:

א לוקה. (ב) הנולד מהם מותר לגדל ולקיים (עלח״ש). (ג) ויש מהם אסור בקיום משום ס"נ כמש"ל בס"ד. (ד) להושיב עוף על בצים שאינן ממינו. אין בו משום כלאים. אבל אסור משום צער ב״ח. שאר דיניו עי"ד סרצ״ז:

השני

אסור עשית מלאכה בשני מינין אפי' בעז ושיבוטא. (א) כגון לחרוש למשוך ולהנהיג. (ב) אחד החורש או הזורע. או המושך בהם עגלה או אבן כאחד או הנהיגם אפי' בקול לוקה. (ג) עכו״ם המנהיג בכלאים. מותר לישראל לדרוש שלומו או לדבר עמו בקול רם דהו״ל דשא״מ ואינו פסיק רישיה. (ד) אבל אם ישראל הולך עם העכו״ם בדרך. ומשא של ישראל על העגלה של עכו"ם שמנהיגה כלאים לא ילך ישראל סמוך לעגלה שלפעמים העגלה נכבשת והוא זועק על הבהמות שילכו מהרה מחמת שהמשא שלו והו״ל מתכוין ואסור. (ה) יש אוסרין לרוכב הסוס למשוך בחבל כלב אצל הסוס. (ו) עגלה שהיו מושכין אותה כלאים. אסור לישב בה אע״פ שלא הנהיגו. (ז) עגלה המושכת במין אחד. לא יקשור מין אחר בחבל לא לצדי הקרון ולא לאחר הקרון. (ח) מותר לרכוב על פרדה. (ט) והרוצה למשוך עגלה בשתי פרדות. בודק בסימני אזנים וזנב וקול. אם דומים זה לזה. בידוע שאמן מין אחד ומותרים. (י) אדם מותר עם כולן למשוך לחרוש ולהנהיג. (יא) הצדים בעוף. אין להם לקשור החבל שהעוף נקשר בו בתפוס מן האוכף שעל הסוס:

ה

גדולן וסחורתן

א אין מגדלין בהמה דקה בא״י. (ב) אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא״י. (ג) אבל מגדלין בהמה גסה. (ד) ומשהה [אלטונא תקח: הוא] בהמה דקה קודם לרגל וקודם למשתה בנו שלשים יום. ולא ישהה האחרונה לאחר הרגל. (ה) והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהה (עד יום השוק שלשים יום למקחו) ולא ישהה העגונה ל' יום. (ו) לדברי ר״ג מותר לשהותה כשהיא קשורה בכרעי המטה. וחלוקין עליו חבריו. מעשה בחסיד שהיה גונח מלב. ושאלו לרופאים אמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהן. אמרו לסטים מזוין בביתו של זה. ואנו נכנסין אצלו. ישבו ובדקו. ולא מצאו בו אלא אותו עון של העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי אלא עון של אותו עז שעברתי על דברי חברי (צ"ל שלא היתה רפואה בדוקה. ואף זה אינו מספיק. כי הלא גם ספק נפשות דוחה אפי׳ איסורי כריתות ומיתות ב"ד. אלא צ"ל שבודאי לא היתה רפואה כלל או שהיה אפשר לעשות רפואה אחרת ומיהו אשכחן בחסידים הראשונים שהיו מוסרים עצמן בסכנת נפש אפי׳ על דברי סופרים. כמ"ש בס"ד בלח״ש ספ״ק דברכות. ובפנת אבן בוחן) ארי״ש מב״ב שבגליל העליון היו בית אבא ומ״מ חרבו שהיו מרעין בחורשין כו׳ שדה קטנה היתה (ביניהם של אחרים) ומעבירין דרך עליה. (ז) אר״י א״ר עשינו עצמנו בבבל כא״י לבהמה דקה כו׳ מכי אתא רב לבבל שנעשה שם ישוב ישראל קבוע. ונ״מ לכל היכא דאיכא רוב ישראל ויש להחמיר בכל מקום ישוב. (ח) מי שבהמתו רגילה ליכנס לתוך שדה חברו ומזיקתו. יכול בעל השרה להתרות בבעל הבהמה. שישמור בהמתו. ואי לא בעי. משמתינן ליה עד דמסלק היזקיה ואם לא שמרה והזיקה. חייב לשלם היזקו אפי' לא התרה בו. ויכול בעל הבהמה לומר גדור שדך. (ט) מכריז ר"י ואיתימא רבה הני עזי דשוקא דמפסדי. מתרינן במרייהו תרי ותלת זמנין. אי ציית ציית. ואי לא אמרינ׳ ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך. (י) כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה. כך אין מגדלין חיה דקה (צבים ושועלים) ריש"א מגדלין כלבים כופרין (קטנים או של ציידים) וחתולין (בני תרבות ע״ל) וקופין וחולדת הסנאים (דקטיני שקא ורעיא ביני ורדיני סנה) מפני שעשוין לנקר את הבית (מן העכברים). (יא) דרש רב חתול מותר להורגו ואסור לקיימו (עח״י) ואין בו משום גזל. ואין בו משום השב אבדה לבעלים. לעורו. ומוקמינן לה בחיוורא או באוכמא בר חיוורא. והאידנא חתולים שלנו בני תרבות הן. עד שיוודע שהוא חתול רע. אז אסור לקיימו. (יב) חתול ונמיה י״ל דריס' (עי"ד סנ"ז חיות ועופות הדורסין) בגדיים וטלאים ועופות. ובשלנו אין חוששין לו. אא״כ ראינו שהכה אותם. (יג) אין מגדלין חזירים בכל מקום אפי׳ למשוח בהם עורות (עמ״ש שם בס״ד שאצ״ל לדחוק). (יד) לא יגדל אדם כלב (רע וי"ל בכל כלב) אא"כ היה קשור בשלשלת של ברזל. (טו) אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר (שצריכה שימור מאומה אחרת) וקושרו ביום. ומתירו בלילה. המגדל כלבים כמגדל חזירים. למיקם עליה בארור. (טז) וכלבים של תרבות מותר. מכל מקום העליתי בשי״ע (סי"ז) שאסור לגדל יותר מאחד לשמור הבית ע״ש ולגדל לשחוק בהן אית ביה איסור מוסיף אחד אנשים ואחד נשים ביחוד אותן המשתעשעים ומגעגעים בכלבים חלקים. מעשה עכו״ם הוא ר"ל. ע"ש. (יז) רועה לעצמו בין בהמה דקה בין גסה. פסול לעדות. (יח) ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד. אלא מוכר על יד על יד. (יט) וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו. (כ) ובחי׳ פקפקתי על לשון הטור והש"ע שהשמיטו מלת הגר וכיילו בכיילא רבה כאילו בישראל נמי שרי כה"ג. ולדידי משמע דלאו בחדא מחיתו. אלא דווקא גר דבהתירא אתו לידיה (ורבותא נקט ירושה. דבדידיה פשיטא) ורועה נמי. משום שלא ימנע מלעשות תשובה. אקילו גביה. משא"כ ביורש מישראל שעבר על ד״ח ולא חזר בו. דבאיסורא אתו לידיה. איכא למימר דקנסו בנו אחריו. וצריך למכרם בבת אחת. (כא) אין מגדלין תרנגולים בירושלים. (כב) אין פורסין נשבין ליונים. אא״כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס. (כג) ובישוב כרמים א"נ בישוב שובכין. אפילו הם שלו או של הפקר אפילו מאה מיל. לא יפרוס. (כד) מפריחי יונים. פסולים לעדות ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות בהמה וחיה. הרי זה גזלן מדבריהם. (כד) עשרה תנאין התנה יהושע בשעה שחלק את הארץ.

א שיהו מרעין בהמה דקה בחורשין. שאילניהן גסין. אבל אין מרעין שם בהמה גסה. וביער שאילניו דקין. אין מרעין לא דקה ולא גסה אלא מדעת בעליו. (ב) שיהא כל אדם מותר ללקט משדה חבירו עצים פחותים וקרובים להיות קוצים כהזמי והיגי. והוא שיהו לחין ומחוברין. ובלבד שלא ישרש. אבל שאר עשבים אסור. (ג) שיהא כל אדם מותר ללקט עשבים העולים מאליהן בכל מקום. חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה (שעשויה ערוגות). (ד) שיהא אדם קוטם נטיעה בכל מקום. חוץ מגרופית של זית. ואינו קוטם מן האלנות אלא כזית כביצה ובקנים ובגפנים מן הפקק (קשר) ולמעלה. ובשאר כל האלנות מאובו (מפריו מענפיו הרכים. ל״א מחובו ממחבואו. מאמצע גבהו. שיש ענפים הרבה) ולא מחודו. מחדש שאינו עושה פירות. ולא מישן שעושה פירות. ממקום שאינו רואה את החמה. (ה) מעין היוצא בתחלה בני העיר שיוצא בגבול' מסתפקין ממנו. אע״פ שאין עיקרו בחלקם. ואין לאחרים להסתפק ממנו עמהם. (ו) שיהא כל אדם צד דגים בימה של טבריא בחכה או ברשתות ובמכמרות. אבל לא יפרוס קלע ויעמיד ספינת ציידין. אלא בני אותו שבט שהגיע אותו ים בחלקם (וצ״ע מפני מה לא הוזכר הים הגדול. שמא מפני שלא כבש יהושע ארץ פלשתים. שהיא על שפת הים הגדול. אע״פ שהוא גבול חלק זבולון ואשר ושמא הים הגדול הפקר לגמרי). (ז) ונפנין אחורי הגדר אפילו בשדה מלאה כרכום. ונוטל משם צרור ומקנח. ואפילו בשבת. מ"ז חסידא שקיל ומהדר. וא״ל לשמעיה (בחול) זיל שרקיה. (ח) ומסתלקין לצדי הדרכים (בשדה שיש לה בעלים) מפני יתדות הדרכים (שנתרבה הטיט בדרכים). (ט) התועה בין הכרמים. מפסג ויורד מפסג ועולה ואין צריך לעבור אל המצרים. אע״פ שאינו יודע להיכן יעלה. ת"ר הרואה חברו תועה. מפסג ועולה מפסג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך. (י) ומת מצוה קונה מקומו. והוא שלא יהא מוטל על המצר. או בתוך תחום העיר. שאם מוטל על המצר מתוך שניתן לפנותו. מפנהו לכל מקום שירצה. ואם הוא בתוך התחום מביאו לבית הקברות.

כד ומהלכין בשבילי הרשות (שבשדות פנויות) עד שתרד רביעה שניה. שלמה אמרה דתניא הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנם בתוך שדהו. מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו. עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרא רע דכתיב כי האי גוונא אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. (כה) תקנות אלו נוהגות בכל מקום אפי׳ בח"ל. (כו) ובבבל משירד הטל. אסור להלך בשבילין שיש להם בעלים. (כז) בהמה טמאה העומדת למלאכה. כגון סוסים וחמורים וגמלים ופרדים מותר לגדל ולקיים ולסחור. (כח) במקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד כוכבים ומזלות. מוכרין. (כט) ובכל מקום אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם. בהמה גסה. אם לא ע"י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה. ועכשיו מקילין בה ביותר ולא ילפינן ממקלקלתא. ובעל נפש יחוש שלא להקל כי אם בסוס המיוחד לרכיבה (לאפוקי אי קבעי ליה העכומ״ז לחרישה) או בנתמנה לפי דרכו במתנה בירושה במציאה או שנמלך למכור את שלו. אבל לקנות על מנת לסחור עם עכו״ם ולהרויח בגסה העומדת למלאכה. לא הותר. (ל) ובשאלה ובשכירות לעולם אסור. (לא) מינין טמאין העומדין לאכילה. אסור לעשות בהם סחורה או להלות עליהם ואפילו לקנותן להאכילן לפועליו אסור. (לב) וציידי חיה ועוף ודגים שנזדמנה להם מינין טמאין מותרין למכרן (לג) ובלבד שלא יתכוונו לכך. (לד) ובנתמנה לו במציאה ואין אמנותו בכך. (על״ש פ"ז דשביעית). (לה) מותר לגבות דברים טמאין מן עובדי כוכבים ומזלות בחובו וכן אם הביא עובד כוכבים ומזלות לישראל דורון מהן. מותר לקבל (אע״ג דאי לא הוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. מ״מ איהו לאו אדעתיה דהכי אהני ליה. הדר הו"ל כמציל מידו). (לו) וכולן צריכין למכרן מיד. ולא ישהה אותן אצלו עד (שישומנו) [אלטונא תקח: שישמינו]. ולא עד יום השוק. אא״כ צריך להפסיד מן הקרן. ואדם חשוב יתרחק מן הכיעור. ולא ישהה כלל. (לז) השוכרים איראנדיס כפרים מן השרים. החמיר הב"ח שלא לגדל חזירים להאכילן לפועלים. ונראין דבריו. (לח) אמנם אם הישראל חוזר ומשכירם לעובדי כוכבים ומזלות. נ״ל דשרי. דשכירות ממכר הוא. וכה״ג אינו אפי׳ נקרא על שמו: (לט) גרסינן השוחט וצריך לדם חייב לכסותו. כיצד הוא עושה (ליפטר מן הכסוי) נוחרו או עוקרו. ומוקמינן לה בעוף דקבעי לדמיה ליניבא (להמית תולעת שנפל בפשתן) אי נמי בחיה דקבעי ליה ללכא (צבע אדום) שמעינן מהא דמותר לנחור לצורך מניעת הפסד. או להרויח ע"י כך. והכי איתא נמי בפכ״ה. ר״ח נפל ליה יאניבא בכתניה (ומי נפל כו׳ כי מהני זכותייהו אעלמא. אדידהו לא) אתא לקמי דרבי א"ל שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא. דמורח דמא ושביק ליה. ומסקינן צא ונחור א"ל. ש"מ בהדיא דמשום תועלת שרי. כנ״ל. (מ) ומה יעשה בבשר. בזה נחלקו האחרונים. המ"ב מצריך להשליך הבשר לכלבים. והט״ז מתיר למכרו. דהו״ל נזדמנו לידו בהיתר. ודבריו נראין ברורים (דלא כפר״ח דדחי ליה במילי דכדי. ולא כיפי תלי לה) מיהו דווקא כשעושה עיקר הנחירה משום העור שמשתכר בו יותר בנחירה מבשחיטה. כנדון הט״ז שכן הוא נאות יותר לבעלי מלאכת הרצענים. (מא) איברא כי עביד משום הנאת הריוח בעור ובשר. מחמת שא״א לו להשתכר בבשר שחוטה. כגון בימי אב עד תשעה בו. משו״ה לא שרי לעסוק בנבלות. וכמו שקבעתי בס"ד בשער סור לעיר האלהים:

ו

קנייתן

א בהמה בין גסה בין דקה. אינה נקנית אלא במשיכה. וי״א דאף מסירה קונה אפי׳ בדקה. אם היא ברשות המוכר. היינו מיד ליד (וע״ל מדיני מסירה): (ב) בספיקא דדינא. מוקמינן לממונא בחזקת מריה קמא. (ג) אמר לו לקנות במשיכה ושינה בין לגריעותא כגון במסירה או למעליותא. כגון בהגבהה. לא קנה אלא במשיכה. כמו שאמר. (ד) מסירה אינה קונה אלא בר"ה. ובחצר שאינה של שניהם (שהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים. הא מדעת בעלים. לא קנה) ולא ברשות מוכר. (ה) משיכה אינה קונה אלא בסימטא (קרן זויות הסמוכה לר״ה) או בחצר של שניהם (לאפוקי מרשות מוכר. ופשוט דרשות לוקח עדיפא) אבל לא בר״ה ולא בחצר שאינה של שניהם. ומדעת בעלים הרי הוא כחצר של שניהם. או כרשות של מי שהרשה לו. (ו) הגבהה קונה בכל מקום. (ז) כיצד קונין הבהמה במשיכה. אצ"ל אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה. שקנה. אלא אפילו קרא לה ובאה. או שהכישה במקל. או שהנהיגה בקול. ורצתה בפניו. כיון שעקרה יד ורגל. קנאה. והוא שימשוך בפני הבעלים. (ח) ואם משך שלא בפני הבעלים. צריך שיאמר לו קודם שימשוך לך משוך וקני. (ט) המוכר עדר לחברו. או נתנו לו במתנה כיון שמסר לו משכוכית (בהמה המהלכת בראש העדר. וכולן נמשכים אחריה) אצ"ל משוך וקנה ואם משך העדר אפילו שלא בפניו. קנה. (י) לא מסר לו המשכוכית. ומכר לו עשרה בהמות. אם קונה במשיכה לא קנה אלא אותה שמשך. (יא) ואם קנה במסירה. אם מסרן לו באפסר אחד. ונתן לו דמי כולן. קנה. לא נתן לו דמי כולן. לא קנה רק כנגד מעותיו. (יב) המוכר בהמה לחברו או נתנה לו במתנה. ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונים. אם משך או הגביה קנה. אבל אם רכב עליה אם בשדה או בסמטא קנה. (יג) ואם בעיר בר"ה לא קנה. לפי שאין דרך ב"א לרכוב. (יד) היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר. או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על רכיבתו בעיר. כגון המטפלים בגידול הבהמות או העבדים. או שהיתה אשה. או שהיה ר"ה שהרבים דוחקים שם הרי זה קונה ברכיבה. והוא שתהלך בו. (טו) ושטת הר"מ והיא (מדעת) [אלטונא תקח: מדת] הש"ע שכל בהמה גסה נקנית בין במשיכה בין בהנהגה. ל"ש גמל ול"ש חמור. (טז) ובהל׳ מציאה יתבאר בעז״ה ענין שנים הזוכים כ״א באופן אחר:

יז ירושלמי אשה שהיא רוכבת על החמור. וחבילה עליו. ושני בני אדם מהלכין לפניה היא אומרת אלו שניהם עבדיי והבהמה והחבילה שלי. וכל אחד משניהם אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי. וזו בהמתי. צריכה גט מזה ומזה. ומשחררת לשניהם. ושניהם משחררים זה את זה וחולקין הבהמה והחבילה בין שלשתם בשוה. והוא כדברי ספר החתום ובדקתי הספרים ואין פותר:

והנה מ"ש שני ב״א מהלכין לפניה. פשוט שר"ל שהם אוחזין בבהמה. מושכין או מנהיגין אותה. או שאחד מושך ואחד מנהיג. וצ״ע היכי מיירי. עיין גמרא דידן פרק האומר דכוותה. ושם לא נזכר שחרור כלל. ומסקנא התם בדליכא סהדי. וצריכה שני גטין לגבות כתובתה מן החבילה ממ״נ דאל"ה תהא מונחת עד שיבוא אליהו. כפירש״י ואילו הכא פלגי בשוה. איברא דברי רש״י אינן מוכרחין (ואיהו אזיל לשיטתיה דר״פ ש"א. ואכמ״ל) ואיכא לאוקמה בשכתובתה גדולה משליש חבילה. והתם איהי בעיא כולה חבילה. או לפחות כתובה כדבריהם. אתיא משני צדדים משו"ה צריכה גט משניהם אם תרצה לטול יותר משליש. שאם יתנו לה גט מדעתן. נוטלת כתובה עכ״פ ודילמא כה״ג שקלא שתי כתובות. ומאי כתובתה דקאמר. כדי כתובה של כל אחד. אחר שמגרשים אותה מרצונם. ואפשר דשקלא כולה חבילה בעלילה זו אם אין בחבילה יתר על שתי כתובות. א״נ כדי שתי כתובות לבר משליש דידה. דחזי לה מדין שנים רוכבין ע״ג בהמה. דקיי"ל יחלוקו. והכא מיירי בכתובה פחותה משליש חבילה. ואב"א בדאיכא סהדי להאי וסהדי להאי שקדשה כל אחד מהם. ושקנה כל אחד לחברו. ואיכא סהדי לדידה נמי שהיו אלו עבדיה ובדליכא סהדי על הבהמה והחבילה והשתא איכא למימר כולהי סהדי קושטא קאמרי שבאמת אלו היו עבדיה. אח״כ שחררה אותם. ונשאת לאחד מהם וגרשה. ונשאה השני. אלא דאינהו מכחשי אהדדי. והכא איהי לא בעיא כתובה דפחיתא משליש חבילה. אלא או כולה או שלישה לפחות משו״ה פלגא בהדייהו בשוה. מתורת ממון המוטל בספק. ולענין איסורא מיהא צריכה גט משניהן. דאל״ה אסורא לעלמא. דהוו להו תרי ותרי. אשה בחזקת א"א קיימא. ובכה״ג ודאי מתסרו נמי בקרובות דהדדי. ואלו השנים צריכין שחרור נמי מה"ט. מאחר שהוחזקו עבדים. לא סגי להו בלא שחרור מנה דידה ואינהו מהדדי. הכי הוא ברירו דמילתא בס״ד. (יח) המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד. אע״פ שמשך הבהמה וקנה אותה. לא קנה כלים שעליה עד שיגביה או ימשוך הכלים עצמן. אם אין דרכם להגביה. שהבהמה כחצר המהלכת. (יט) לפיכך אם היתה הבהמה כפותה. קנה אף כלים שעליה. (כ) מעות אינן קונות אלא לענין קבלת מי שפרע. (כא) ובארבע פרקים (נתבאר בעיר האלקים כל אחד במקומו) העמידו חכמים דבריהם על דין תורה. ומשחיטין הטבח על כרחו. אפילו שור שוה אלף דינר ולא קבל אלא דינר. לפיכך אם מת מת למוכר. (כב) האומר פרה מעוברת אני מוכר לך. מכר גם את הולד. (כג) האומר מה שתלד פרתי מכור לך. או נתון בין במתנת בריא בין במש"מ לא אמר כלום. אפילו היתה בהמתו מעוברת (עלח״ש רפ״ה דתמורה בס"ד ובאעס"מ) ויכול לחזור בו אפי׳ אחר שתלד הפרה. (כד) ונ״ל פשוט שיורשיו כמותו. אע"פ שלא חזר המוכר או הנותן. באי כחו אחריו יכולין לחזור ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. (כה) ואם קדם הלוקח או המקבל מתנה ותפס הבהמה קודם שחזר בו המקנה. אין מוציאין מידו. (כו) ואם מכר פרה לעוברה קנה מיד. ואין אחד מהם יכול לחזור בו. (כז) דבר שאינו ברשותו דינו כדבר שלא בא לעולם שאינו נקנה. ויש דרכים שנמכרים. ע״ל. (כח) אע״פ שאין אדם מקנה ולא מקדיש דבר שלא בא לעולם. אם אמר כל מה שתלד בהמתי. יהא הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי. או אתננו לצדקה. ה״ז חייב לקיים דברו. שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. וי"א שאם מת הנודר. אינו כלום. (כט) המוכר או משכיר רכיבת בהמתו. לא אמר כלום עד שיקנה גוף הבהמה לרכיבה או לשאר תשמיש. (ל) המוכר פירות שובך או פירות כורת לחברו קנה. ואין זה מוכר דשב״ל. שהרי הוא מוכר שובך לפירותיו וכוורת לדבשה. (לא) הביצים והאפרוחים עצמן שיש בשובך. לא קנה אותן. כל זמן שלא פרחו דבר זה תקנת חכמים היא משום לא תקח האם על הבנים נגעו בה. לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים ובצים אלו לחברו מטפח על השובך עד (שיברחו) [אלטונא תקח: שיפרחו] האמהות. ויגבהו מעל הארץ. אח"כ יקנה אותן לחברו באחד מדרכי הקנאות המטלטלין: (לב) דיני המוכר צמר מה מכור וכן שאר לשונות מסופקות בענין המכירה ומתי אומרים הדמים מודיעים. עיין סר״ך. ולפי שדברים הללו תלויים במנהגי המקומות. לא ראיתי להאריך בהם. (לג) המחליף פרה בחמור. ומשך בעל הפרה את החמור. ועדיין הפרה בביתו וילדה. וטען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור. ובעל החמור אומר אחר משיכת החמור ילדה. אפי׳ לוקח טוען ברי. והמוכר טוען שמא. על הלוקח להביא ראיה אפי׳ אין הפרה ברשות מוכר. אלא עומדת באגם. ואם לא הביא ראיה. והמוכר טוען ברי. בעומדת באגם. ישבע המוכר על ולד הפרה בנק"ח. ואם המוכר מוחזק המע"ה. (לד) ואם הלוקח מוחזק. על המוכר להביא ראיה כך נ"ל פשוט לדעת הש״ע. (לה) זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע. ואינו ברשות אחד מהם. על הלוקח להביא ראיה. י"א אפי' הוא טוען ברי ומוכר שמא. ואי לא מייתי ראיה. מוקמינן לממונא בחזקת מריה קמא. וי״א יחלוקו. (לו) בחי׳ הקשיתי לדעת במאי עסקינן. דהא קיי"ל בסר״ך. המוכר פרה מעוברת. מכר בנה ואפילו בסתמא ס"ל לרא"ש אם היא מעוברת. בנה מכור. ופשיטא דליכא למימר הכא מיירי דלא ידעו שהיא מעוברת. שסמוך ללידה ודאי אי אפשר מבלי הכרת העובר. ואפי' בשליש ימיה ניכר. כמש"ל בס״ד. וצריך להעמידה. שטוען המוכר שלא מכרה עד שילדה. אי נמי אע״ג דפסקו דמי שווים ונתרצו להחליף עודה מעוברת. השתא מיהת קהדר ביה אחר שילדה (וקודם שמשך הלה. לפ"ד מוכר) דאפי׳ מ"ש לא בעי לקבולי. שדברים אין בהם משום מ"א. אבל א״ל בטוען על מנת כן מכר לו בפירוש. שנתרצה בעל החמור להחליף (הפרה) [אלטונא תקח: בפרה] ריקנית. והלה מכחישו דא״ה מאי איריא דקטעין שילדה קודם משיכה. (לז) זה אומר ברשותי ילדה. והאחד שותק. זכה הטוען בולד:

ז

אונאתן ומקח טעות

א המחליף פרה בחמור. משך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך החמור עד שמת החמור. על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכה. וי"א על בעל הפרה להביא ראיה כמו לענין טבח דבסמוך. ואם אינו מביא ראיה. ישבע המוכר שלא ידע ממומין אלו ופטור. (ב) ראובן החליף עם שמעון סוס ביין. וכאשר משך שמעון הסוס. בא כותי ולקחו ממנו. ואמר שהסוס נגנב ממנו. אם ראובן מודה שנגנב. הוי מקח טעות. ויכול שמעון להחזיק היין שבידו אבל אם אין ראובן מודה. אמרינן הכותי משקר. וצריך להחזיר היין לראובן. ואפי׳ אומר הכותי שראובן הוא הגנב. ויש לו עדי כותים על זה. אין המוכר חייב באחריותו אם לא שהיה ראובן יודע שהוא גנוב כמש"ע בס"ד. (ג) מחט שנמצא בעובי בית הכוסות. ונקבה אותו נקב מפולש. אם נמצא עליה קורט דם. בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה לפיכך אם הוגלד פי המכה. בידוע שזו נטרפה שלשה ימים קודם שחיטה ואם קנה תוך שלשה ימים הרי זה מקח טעות. ואם קנאה לפני ג"י. או לא הוגלד פי המכה. הרי זה ספק ועל הטבח להביא ראיה. שקודם לקיחתו נטרפה. שברשותו נולד הספק ואם לא הביא ראיה. ישלם המעות למוכר. (ענין גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה. עי"ד ספ"א). (ד) טרפות דסירכא פליגי בה. אי הוי מקח טעות. ונ"ל שאין מוציאין מיד המוחזק. (ה) המוכר בהמה לחברו. וכבר מכר אמה או בתה היום ולא הודיעו. הרי זה מקח טעות (עי"ד סי״ו). (ו) המחליף בהמה בבהמה. אפי׳ טלה בסוס. אין לו אונאה. אם לא הקפידו על השווי והחליפו בלי שומא (ע״ל בהל׳ אונאה בס"ד) (ז) נהגו סוחרי סוסים שאין מחזירין המקח אלא בארבע מומין. ואם נמצאו בו מומין אחרים. אם המנהג קבוע שאין מחזירין בהן. אין לך אלא מנהג המקום. שכל הנושא ונותן. על דעת המנהג הוא עושה. והו״ל תנאי בדבר שבממון וקים. אפילו לא התנה בפירוש. כמאן דאתני דמי. (ח) אם אין מנהג גמור בשאר מומין. קי"ל כל מום נסתר מבטל המקח. אפילו אם אין בו כדי אונאה. כמ"ש להלן בס״ד. (ט) שור שא"ל טוחנות. סי' הנ"ל סי"ח. (י) המוכר שור ונמצא נגחן עח"מ סרל״ב סכ"ג. ומ"ש בס"ד. (יא) ושור שעומד להריגה וקדם אחר והרגו חייב לשלם עשרה זהובים. וכן בקדם וכסה (עמ"ש בס"ד) בסי׳ שפ"ב:

ח

שמירתן

א שור תם צריך שמירה מעולה אי זוהי שמירה מעולה. דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצוי׳. (ב) והמועדין מתחילתן בשמירה פחותה סגי להו. היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ולא בשאינה מצויה. (ג) אבל [אלטונא תקח: אם] אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. כאילו לא שמרה כלל. וחייב בנזקיה. אפילו לא נפלה הדלת על ידי הרוח. אלא לסטים הוציאוה. או חתרה הדלת ויצאה והזיקה. דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הבא מחמח הפשיעה חייב. (ד) הניחה בחמה. אפילו חתרה ויצאה והזיקה. חייב. ואפי׳ קשרה בקשר חזק. (ה) מסרה לחש"ו אפי׳ שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק. הבעלים חייבין (דיני השומרים יתבארו להלן בעז"ה). (ו) כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שלא שמרה והזיקה. הבעלים חייבין לשלם. (ז) איך ומתי משלמין. עח"מ מן סי׳ שפ"ט עד סת"ח. (ח) איך ומה דנין עכשיו עח"מ ס"א. (ט) אדם שהזיק בהמת חברו משלם נזק שלה בכל מקום. (י) לענין תפיסת שור תם. עמ"ש שם ובסק"ה וסת"ז. (יא) בענין חמשה מועדין מתחלתן. עמ"ש בלח"ש פ״ק דקמא. וספ"ק דסנהדרין. (יב) שור של ישראל שנגח של הקדש או שור של עובדי כוכבים ומזלות. פטור (כר"מ הטעם. לפי שאין העובדי כוכבים ומזלות מחייבין את האדם על בהמתו שהזיק׳ והרי אנו דנין לכן כדיניהן). (יג) ושל עבודת כוכבים ומזלות שנגח של ישראל. בין תם בין מועד משלם נזק שלם. (יד) שור של הפקר שנגח וקודם שיתפסנו הניזק קדם אחר וזכה בו. פטור. (טו) חש"ו פגיעתן רעה. וכן שור שהלכו בעליו למד"ה. פטורים. (טז) שור (או שאר בהמה חיה ועוף) שהמית את האדם בכל מקום. בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין. אחד תם ואחד מועד. הרי זה נסקל. (יז) מה בין תם למועד התם פטור מן הכופר. ומועד משלם את הכופר. (יח) זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת. מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים. ואם נתן כופר הנהרג. מתכפר לו. ואף על פי שהכופר כפרה. ממשכנין מי שנתחייב כופר על כרחו. (יט) כמה הוא הכופר. כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שויו. ושל עבד קצוב בתורה. כמש״ל. (כ) למי נותן הכופר. ליורשי הנהרג. (כא) המית אשה. אין הכופר לבעל אלא ליורשיה. (כב) נגח מי שחציו עבד. נותן חצי קנס לרבו. (כג) נגח שפחה ויצאו ילדיה. משלם דמי ולדות. היה תם. משלם חצי דמיהן מגופו:

ט

סכנתן ורעתן

א כבר נז"ל איסור גידול כלב רע משום ל״ת דמים בביתך ואפי' בכל כלב של תרבות. יש ליזהר לקשרו. מפני שאפילו בנביחתו יוכל להמית לחלושים ורכי הלב. ושאינם מבחינים בין כלב לכלב או יגרום לאשה מעוברת שתפיל כעובדא דההיא איתתא דעיילא למיפא כו׳. וא"ל שקילא טיבותיך ושדיא אחיזרי כו׳. אבל כשרואין אותו קשור בשלשלת של ברזל. אז אימתו לא תבעת אותו (ארמלתא לא תרבי כלבא. לא תדור בעיר דלא נבח בה כלבא) ואצ"ל שלא לקיים שאר חיות רעות המזיקות . ארי אפי׳ הוא בן תרבות צריך גורזקי. ונחש מועד לעולם. חתול נז"ל. (ב) רפב"י אתרמי דעל (לבית רבי) בההוא פתחא דהוו קיימן ביה כודנייתא חיוורתא אמר מ"ה בביתו של זה ואני אסעוד אצלו. שמע ר׳ נפק לאפיה. א"ל מזביננא להו אמר ליה ולפני עור לא תתן מכשול. מפקרנא להו. מפשת היזיקא. עקרנא להו. איכא צב"ח. קטילנא להו. איכא בל תשחית. אריב"ל למה נקרא שמן ימים שאימתן מוטלת על הבריות. דאר"ח מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיית והא קחזינן דמתסי. בדחיוורן ריש כרעייהו. (ג) ת"ר ה"ד נאמרו בכלב שוטה. פיו פתוח. ורירו נוטף. ואזניו סרוחות (מלשון סרח העודף גדולות וכפולות למטה) וזנבו מונח לו בין ירכותיו ומהלך בצדי דרכים. ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע. תניא כשהורגין אותו. אין הורגין אותו אלא בדבר הנזרק (מפני שרוח רעה שורה עליו) דחייך ביה מסתכן מאי תקנתיה נשלח מאניה ונרהוט. דנכית ליה מאית. מאי תקנתיה . אמר אביי ניתי משכא דאפא דיכרא. ולכתוב עליה אנא פלניא בר פלניתא אמשכא דאפא דיכרא כתיבנא עלך כנת כנתי קלירוס. ואמרי לה קנדי קנדי קלורוס יה ה' צבאות אמן אמן סלה. ונשלחינהו למאניה ולקברינהו בי קברי עד תריסר ירחי שתא. ונפקינהו ונקלינהו בתנורא. ונבדריה לקטמיהו אפרשת דרכים והנך תריסר ירחי שתא כי שתי מיא. לא לשתי אלא בגובתא דנחשא. דילמא חזי בבואה דשידא (שקפץ מן הכלב עליו) ומסתכן. אבא בר מרתא עבדא ליה אמיה גובתא דדהבא. (ד) אבל מחצר כבד שלו אין מאכילין אותו. מפני שאינה רפואה ולא קי"ל כר"מ בן חרש. (ה) שלשה כל זמן שמזקינין. גבורה מתוספת בהן. דג. נחש. חזיר. וארסו של בחור שוקע למאי הילכתא. דתניא חבית שנתגלה. אע״פ ששתו ממנה תשעה ולא מתו. לא ישתה ממנה עשירי. מעשה כו׳. כל השרצים י״ל ארס. של נחש ממית. ש״ש אינו ממית (וע"ע בעלית סכנות בס״ד). (ו) ת"ר שלשה אין מתקנאין בהן. [אלטונא תקח: נכרי קטן] נחש קטן ותלמיד קטן (כו') [אלטונא תקח: דמלכותייהו בתר אודנייהו קאי]. (ז) האי מאן דטרקיה חויא לייתי עוברא דחמרא חיורתא ולקרעיה ולתבה עלויה. והנ"מ דלא אשתכח טרפה כו' ומאן דטרקיה חויא דרבנן. ל"ל אסותא (וע' פ' אין מעמידין ד' כ"ז ע"ב). (ח) האי מאן דכרכיה חויא. לנחית למיא ולסחוף דיקולא ארישיה ולהדקיה מניה (יוריד (הטל) [הסל] מעט מעט לצד הנחש ויבדילנו בו מבשרו) וכי סליק עלויה לשדיה במיא ולסליק. (ט) האי מאן דמקני ביה חויא. אי איכא (חבורה) [אלטונא תקח: חבריה] בהדיה. לרכביה ארבע גרמידי. ואי לא לשוור נגרא (חריץ של מים ידלג) ואי לא לעבר נהרה. ובליליא לותביה לפורייה אארבע חביות ונגני בי כוכבי ולייתי ארבעה שונרי ולסרינהו בארבעה כרעי דפורייה. וליתי שחפי (קסמים כל דבר המקשקש) ונשדי התם דכי שמעי קליה אכלי ליה האי מאן דרהיט אבתריה לרהוט בי חלתא (בין החולות. שאין נחש יכול לרוץ שם). (י) האי איתתא דחזיא חויא ולא ידעה אי יהיב דעתה עילוה תשלח מאנהא ותשדי קמיה. אי מכריך בהו. דעתה עילוהי. מ"ת. תשקול ממזיה ומטופרה. תשדי ביה ותימא דשתנאי אנא. (יא) האי אתתא דעייל בה חויא לפסעה (תפשק רגליה) ולותבוה אתרתי חביתי וליתי בשרא שמינא ולשדי אגומרי. וליתי אגנא דתחלי ותמרא ריחתנא ולותבו התם ולטרוקינהו בהדיה דדי ולנקוט צבתא בידיה. דכי מורח ריחא. נפק ואתי. ולשקליה ולקלייה בנורא. דאי לא הדר עילוה. (יב) חבל על שמש גדול שאבד מ"ה שאלמלא נתקלל נחש כל או"א מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים כו׳. (יג) תנא הכל מתרפאין חוץ מן הנחש. (יד) ת״ר ג' אין ממצעין ולא מתמצעין. הכלב. והדקל. והאשה וי"א אף החזיר. וי"א אף הנחש. ואי ממצעין. מ"ת נפתח באל (אל מוציאם ממצרים גו'. עד מה פעל אל) ונפסק באל א״נ נפתח בלא ונסיים בלא (לא איש אל וגו׳ עד ודבר ולא יקימנה). (טו) הני בי תרי דמצע׳ להו אשה נדה. אם שלהי נדתה הוא. הורג׳ אחד מהם. אם סוף נדתה הוא מריבה עושה ביניהם מ"ת נפתח באל. ונסיים באל. (טז) תני ר״א מרחיקין משור תם. חמשים אמה. משור מועד. מלא עיניו. (יז) אל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם. בשור שחור בימי ניסן. (יח) תנא משמיה דר"מ. ריש תורא בדיקולא . סק לאיגרא ושדי דרגא מתותך (נראה שאין הדברים אמורים. אלא בשוורים בלתי מסורסין). (יט) א"ר ניזהא דתורא הן הן ניזהא דאריה זה זה ניזהא דגמל דא דא. (כ) אר״פ ביתא דאית ביה שונרא. לא ליעול ביה אינש בלא מסאני. א״ד ביתא דלית ביה שונרא. לא ניעול ביה אינש בהיכרא (בחושך). (כא) אר"פ נקטינן אריה אבי תרי לא נפל. אין חיה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה. (כב) תינוק. א״צ לשמרו מן העכברים כו׳. (כג) אין ערוד ממית כו'. אוי לערוד שפגע בו רחב"ד. ואוי לדובים שפגעו בעזיו דמייתן דובי בקרניהו. (כד) בהמתן של צדיקים אין מביא הקב"ה תקלה על ידם כחמורו של רחב״ד וחמרא דר״י בן יוקרת. (כה) לא ברא הקב"ה דבר לבטלה שבלול לכתית זבוב לצירעה יתוש לנחש. נחש לחפפית. וסממית לעקרב ובב"ר נחש לחפושית. פשפש לעלוקה שבלול לחזזית. (עמ״ש בס"ד בזמרת הארץ ע"ד רמז ודרש. וענין אגדתא דבדיחותא הנ"ז שם. מ״ט עזי מסגו ברישא כו׳ עמ"ש בס"ד בחלק הקשורים דברים מתוקים מדבש). (כו) צואת רי"ח אווזא או תרנגול וכל דבר חי. הכופה קערה או כל דבר יש לשחטו מיד. וכן פרה אשר תלד שני עגלים. או תרנגולת שתי בצים ביום אחד. או תרנגולת שקראה כמו תרנגול (ובלבד שלא יאמר ששוחטה בשביל כך) וכן אילן העושה פירות שתי פעמים בשנה. יש לקצצו מיד (ואני אומר אסור לקוצו. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד ויתיבש אחר שהרבה להוציא זרעו. (כז) וכן כל דבר שינוי יסירנו מן הבית. (כח) לא יגדל עגלים הנולדים מבהמותיו. (כט) לא יושיב תרנגול לגדל אפרוחים. (ל) לא יצוד צבי לחופה. כי צבי לחופה צרה יגיד. (לא) לא ירכב על סוס בספינה. (לב) לא ישחוט אוזא בשבט. ויש שמונעים בטבת. (לג) האר״י ז"ל הזהיר שלא לגדל תורים ובני יונה בבית ואמר הבית שיגדלו בו. ימותו בניו. ולא לו יהיה זרע. (לד) ואמר העורב כולו בשורות רעות. ובפרט על הדבר ב"מ. ובדרך מקרה אומר לפעמים ג"כ בשורות טובות (סה"ג. וש״מ ענין שיחת עופות) ונ"ל שהיא גמרא ערוכה. פרק השולח. גבי עיליש ברח. הנץ מבשר טוב. הצפור דרור מבשר טובות. ובפרט על עצירת המגפה ובאר שם שאין כל בריה בעולם שלא יודיע דבר. (לה) כתב רש"ל בפרק הגוזל בתרא. דמי שיש לו כלב בביתו שמזיקו ומפסיד המאכל בביתו. אפי' אינו נושך יכול ליתן לו סם המות. ואינו אסור משום צב"ח. (לו) מ״מ שמעתי למחות שלא ליתן לו לאכול מחט בתוך הלחם. דאיכא למיחש שמא ישתגע. ואיכא ס״נ טובא ע"כ. ואע"ג דאפילו בפרדות לבנות אשכחן דאמ"ר קטילנא להו וא"ל רפב"י איכא בל תשחית. נ״ל שאני פרדות דשויא דמים הרבה. משא״כ בכלב אפילו שאינו מפסיד רק המאכל. נהום כרסיה לא שוי חבוליה. (לז) ע"כ רש"ל נהג לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בו. ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים. עד שפסקה המכה. ועמ"ש בס"ד אצל אומנות קצב. משמא דגמרא. (ח) כתב השל"ה יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב תקח זה הילד. כי ברית כרותה לשפתים. ולכן אפילו במינין טהורין יש להקפיד אלא שבדברים טמאין יש יותר חשש היזק לתנוק בגופו ופגם בנשמתו ח״ו. (לט) צריך ליזהר מאד מלהתייחד עם העובדי כוכבים ומזלות ולסטים. דכחיותא מתילי. ועי"ד סקנ"ב. (מ) אחורי ארי ולא אחורי אשה. (מא) ויותר צריך אזהרה בשעה שחוזרת מן המת. שלא להתראות עמה פנים אל פנים. (מב) צריך שמירה יתרה מן העבדים שחשודים על אבר מן החי. ועל הרציחה כמ"ש בעבדי דר"ג עם ר״ש רפמ"ש. (מג) מרבה עבדים מרבה גזל. מרבה שפחות מרבה זמה. (מד) מרבה נשים. מרבה כשפים. (מה) איזהו מנחש. האומר צבי הפסיקו בדרך. או שעבר נחש מימינו. או שועל משמאלו. וכשאירע לו אחד מאלו. עושה ממנו ניחוש. שלא לצאת לדרך. או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשין בחולדה ובעופות. בפגעו בם. לוקח מהם אות לעשות או שלא לעשות. (מו) אבל המכיר בשיחת העופות ועושה על פיהם. אין בו איסור. כדמוכח מר"ע כו׳. (מז) בית תנוק ואשה אין בו נחוש. ויש סימן. (מח) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים ומזלות. ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם מפני שחשודים על הרביעה. ובמקומות שלנו שאינם חשודים בה אדרבה מכים ועונשים עליה. מותר. (מט) ת"ר ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון מוקיון מוליון לוליון בלורין סלגורין ה"ז מושב לצים כו׳ ור״נ מתיר מפני שני דברים שצוח ומציל ושמעיד עדות אשה להשיאה. (נ) דר"ש בפ׳ אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאו' ולקרקיסאות ש״נ ובדרך חטאים לא עמד. זה שלא עמד בקנגיון כו'. והנזהר זוכה ורואה בקניגיון של לויתן:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה