בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לה · עמוד ד
ואלה דברי חכמי העולם בעט. אמר אחד בעט. תנועות העט רסן על תנועת יתרי הכנור. ואמר לולי העט. לא היה העולם מתקיים. ולא תיישר המלוכה כי כל דבר תחת הדעת והלשון (מות וחיים ביד לשון) כי הם השופטים על כל דבר. והמודיעים כל דבר. והעט ימציאם. ויראך אותם. ואמר ג"כ העט שליח הדעה. על כן הקימו מכשוליו. והתבוננו תוצאותיו. כי השליח אם מעדה רגלו. ואם יכזב. יבזה בעליו. ועל כן יאמר משל הקדמוני. כשיכזב השליח תשחת העצה (ואמר חכם הקשה מכל דבר. תקן המעוות) אמר העט. רופא (הדבר) [אלטונא תקח: הדבור]:
דבר אומירו בכתיבה. הכתיבה דבר גלהו השכל על ידי מליץ הוא הקולמוס וכאשר פגשתהו הנפש. חשקתהו בטבעה (על כן אוהב כתב לא ישבע כתב) ואמר סולון העט קטן בכמותו. גדול על כל גדול באיכותו. הוא אשר לא באה אלינו חכמה. כי אם בעבורו. ואמר הכתיבה בכח האדם. אך לא יצא לידי מעשה אלא בעט אנשי החכמה. ואמר ענייני שני עולמות תחת שני דברים והם החרב והעט. והחרב תחת העט (מאמר חז״ל הסייף והספר ירדו כרוכין כו׳ ואי סייפא לא ספרא כו') ואמר כליאניס העט הוא הכשוף החזק. אומר אוקלידס. הכתיבה אורך בלי רוחב. ואמר הכתיבה היא גילוי מצפון הלב. ומיטב הצבעים. צבע הכתיבה כי הוא חלי (כתם) הדעות. והיה מחוקק הצורה ההיולית והכדורית והיה אומר מה שיחוקקו העטים לא יכלוהו הימים. והנך רואה הכתיבה כי היא כחושת הגוף. וענינה נכבד. והיה אומר ממעלות העט ויתרונו כי לא יכתבו תורת האל כי אם בו. ואמר הכתיבה ראשית מה שהראתה הנפש אחרי הארטיפיטיקא (חכמת הדבור והלשון) והיא תכונה רוחנית תראה ע"י מליץ הגוף. ואמר האגרת כשלא יכתבו בה חכמה כמו ארץ אשר עפרה שחור. וכשיקדרוה בכתיבה. תגלה ציצים ופרחים ותצמח צמח החכמות. אמרו עניני הדברים מצוים בארבעה מקומות או בדברים בעלי הענינים. או בזכרון הנפשות או במאמר או במחשבה ומי שהוא בדברים בעלי הענינים ובחכמה. לא ישתנו כי אם טבעם. ובמאמר ובכתיבה ישתנו מפני שהם מחוברים. ומה שיש בכתיבה יורה על מה שיש במאמר. ומה שיש במאמר. יורה על מה שיש במחשבה ובענינים:
הלא כתבתי לך שלשים ורבעים במועצות ודעת. הט אזנך ושמע דברי חכמים להרחיב גבול הכתיבה ולגדור פרצותיה עת לבנות ועת לטעת. ויותר מהמה בני הזהר וכתוב יותר דברי אמת תקנה לך עטרת ופאר מגבעת לא יסור ממך שבט סופר ומחוקק נושא הטבעת. אמרו החוזי׳ כוכב מירקורא ממונה על הסופרי׳ וכותבי׳ וקראוהו: כתב גם חז"ל אמרו שהוא ספרא דחמה אשר ממנו כל חכמה נובעת. חכמה (נוטריקון חמה כוכב):
תוספת כתיבה (חומשא מלבר) באחריות שטר כתובה דכלת משה מאורסה לישראל שיצאה בנעימה (כתיבה) וראשה פרוע (כי פרעה אהרן. עלובה כלה מזנה מתוך חופתה לפיכך נקרעה שטר כתובה ראשונה ועמדה על מתנתה. מחתן דנן כי משה נהג בה עין יפה ונתנה לישראל) כתובתה מאתים לנוטרים את פריו ולפי שקבלוה בקטטה ובכפית הר כגיגית נטה. ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. סבי דאזלי אתיגרא. התגרו מלחמה באיזה כתב ניתנה תורה לישראל כדאיתא פ"ב דסנהדרין. ראינו להרים מכשול מדרך עמנו. ולהזכיר מה שזכרו כבר המפורשים המחוכמים המפורסמים דכ"ע לא פליגי בכתב הלוחות וס"ת שכתב משה ושם בארון שהוא היה בכתב המאושר ודאי ולא נשתנה כל עיקר כי מכתב אלהים הוא וכל קוץ ותג שבו רומזים לסודות עליונים ולא קבלוהו ישראל מעם אשור חלילה (אפי׳ למ״ד שעלה עמהם מאשור) אלא בארץ אשור חזרו ויסדוהו אחר ששכחוהו וזה מפני שלפי אותו הדעת לא נמסר הכתב ההוא לישראל לכתוב בו כלל. גם לא ס״ת שלהם שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב לעצמו ואפי׳ של בתי כנסיות שקורין בו בעשרה לא ניתן לכותבו בו מפני רוב קדושתו הסתירוהו והעלימוהו מעין כל אדם בתחלה כשנתנה תורה לישראל לצורך למודם אלא היו מעתיקים התורה לרבים בכתב עבר הנהר שהוא הכתב ההמוני לעברים ולא נכתבה התורה אשורית רק בס״ת שנצטוה מרע״ה לשומו בצד [אלטונא תקח: ארון] ברית ה' וכן היו הלוחות כתובים באותו כתב המאושר (הזה) [אלטונא תקח: האלהי] למען לא ילמדוהו להשתמש בו לדברי חול עד שבא עזרא ושינה הכתב לענין כתיבת ס״ת מעתה והתקין להכתב כל ס״ת בכתב הקודש מן אז והלאה שעלו מאשור ונתעלו בפרישות זוהי דעת ר׳ יוסי. ונחלקו עליו גם בזו וזה הפירוש לא לבד מוכרח אבל כמו מושכל ראשון. למי שיש לו מעט בקיאות בתלמוד ומדרשים וכן פירשו כל הגדולים יעוין פ"ק דמגלה בחי׳ הרשב"א ובמ"ש הריב״ח שהאריך ולכאורה היה נראה לקיים גם דברי הסוברים (כמו בעל העקרים) הדברים (אליבא דר״י) כמשמען בהשקפה ראשונה ר״ל שגם הלוחות היו כתובים בכתב עבר הנהר והיינו דווקא לוחות שניות שאחר שחטאו נהפך להם לרועץ. אמנם חזרתי ואמרתי שגם זה הבל כי גם השניות באצבע אלהים נכתבו חלילה להעלות על הדעת שיהיו בכתב של הדיוטות ואין לנו אלא כהסכמת החכמים השלימים וכך הם דברי הר״מ ז״ל בתשובות הביאם הר"מ אלשקר שמחמת חשיבות וקדושת כתב אשורי נמנעו מלכתוב בו דברי חול והוא שגרם שלא לכתוב בו אפי' ס״ת של המון ישראל קודם עזרא (לדעת ר״י) וכאמור ובזה נתיישב לי ג״כ הענין המתמיה שנזכר במלכים ובד״ה כשמצא חלקיהו הכה״ג בימי יאשיהו סה"ת והיה חדוש גדול אצלם עד שהודיע לשפן הסופר וקראהו לפני המלך כנזכר שם והנראה מפשטו שהיה נפלא בעיניהם מפני כתבו המשונה שלא היו רגילים בו ואין הכל בקיאים בו מלבד משרז"ל שהיה נגלל לפרשת תוכחות כי מדוע לא קראהו המלך בעצמו והלא הוא היה צריך להיות בקי בקריאות ברכות וקללות שבמשנה תורה שהוא פרשת המלך בהקהל ועל מה זה הוצרך שפן הסופר לקראו לפניו אם לא מחמת שלא היה מכיר הכתב ולא יודע לקרותו מתוך הכתב ההוא שלא נמסר אלא ליחידי סגולה כסופר שלו וזה נראה דבר ברור ואמיתי ולפי זה נראין דר״י ועכ״ז לא הודו לו חבריו ואמרו שלא נשתנה הכתב מעולם זה דרך זך וישר. לא כן דרך איש וזר במ״ע הפכפך שאחר ששבח דעת המפרשים הנ"ל ((בפ"ו) [אלטונא תקח: בפי"ו]) בפה מלא חזר וריקן הפך (בפכ"ח) ושפך בוז על נדיבים והטיל ארס פגם בסברת׳ ועינו הפך:
ואמנם מ"ש בשם היר״ו למ"ד בדעץ נתנה תורה עי״ן מעשה נסים (ואנכי לא ראיתיו במקומו רק על פי מה שהעתיק הנ״ל אני אומר) אין זה כדאי לקרות ערער על הפירוש הברור הנ״ל כי האומר כך לא נתכוון לכתב שבלוחות אלא לומר (לפי דר"י) כשאמרו או הראו לישראל (והודיעם) [אלטונא תקח: והודיעום] הנס שבלוחות שהיו בהן אותיות עומדות בנס לא יכלו לומר להם סמך בנס עמדה מאחר שלא נודע להם צורת אות הסמ"ך באשורית שלא ידעו מה היא כנזכר שהיתה נעלמת מהם צורת הכתיבה האשורי' אלא הוצרכו לומר לפי דעת זה עי"ן שבלוחות (הנודעת וניכרת להם סתומה) בנס היתה עומדת והיינו הך כי עי"ן שבדעץ הוא סמ"ך באשורית כמו שאתה רואה כאן מוצג לפניך אלפא ביתא של כתב לבונאה להנאתך. ולמען תדע ותכיר ג״כ מטבע השקל המפותח בכתב ההוא:
הנה תראה לרמב״ן ז"ל בס״פ התורה לשון זה ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ. מטבע כסף מפותח פתוחי חותם מצדו אחד כעין מקל שקד. ומצדו השני כעין צלוחית. ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים. וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמ״ש במס״נ. וקראו מן הצד האחד שקל ישראל (כצ"ל) ומן הצד האחד ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשולחנות משקלו עשרה הכסף. והם חצי אונקיא שזכר רש"י (עיין ברכת הורי פ״ו) וכן ראיתי מן המטבע ההיא בצורה ובכתיבה. חצי השקל ע״כ:
וזאת היא צורת מטבע השקל. לפי מ"ש במ"ע. שבסביבותיה כתוב באתיות העבריות הנ"ל: שקל ישראל ובאמצעו צנצנת עם שד עליה (אשר לדעתי הוא ר"ת שקל דרכון. והוא ששקלוהו בתחלה כשעלו מן הגולה. כמו ששנינו פ״ב דשקלים בתחלה היו שוקלים דרכונות) ומצד אחר ירושלים הקדושה ובאמצעו מטה בעל שלשה פרחים. כפי אלו הצורות משני עבריה:
אחר שדברנו מן המכתב האלהי. ראוי להזכיר פה גם מענין הנקוד העברי ובכללו הטעמים אשר עם היות מהמושכלו׳ הראשונו׳ שתולדותו ומוצאותיו מימי קדם עם האותיות בזמן אחד. שהם ממין המצטרף. אשר אין מציאות לאחד בלתי חברו. כי האותיות בלתי נקודות כגופות בלי נשמות. וע"י הטעמים התיבות חיות וקימות. ועם שנשתמש במכתב בלתי מנוקד. בהכרח יצטרך לבקי היודע ומכיר שמוש הניקוד שיבין לקרותו בשום שכל. אך המכיר האותיות ולא ידע הנקודות יהיה בעיניו כדברי הספר החתום ולכן מוסכם אצל המחברים תלמודיים ומקובלי׳ והדורשים וחוקרים שפה אחת להם. שהניקוד ניתן בסיני. כמו שתראה בהקדמת המקרא גדול:
ואני איני אומר כן אלא מיום ברוא אלהים אדם ברא את הכתב ונקודו הצריך לו ודאי אבל אפשר לא היה בשלמות. עד שניתן למשה מסיני מושלם (אלטונא תקח: לו) כל צרכו:
אך ר״א בחור המדקדק האשכנזי בחר לו דרך לעצמו אחר שהטיל איזה ספקות במשמעות לשונות הספרים המדברים מזה. אכן ספקותיו וקושיותיו כלין מאליהן. ונשיב עליהם בקצרה. תחלה העיר על מ״ש בגמרא דנדרים. על הפסוק ויקרא בתורת האלהים מפורש ושום שכל אלה הפסוקים. ויבינו במקרא. זה פיסוק טעמים שכולן הל״מ ואמר שר"ל שהיו מפסיקין בין פסוק לפסוק כמו שהיתה קבלה בידם ממרע״ה ומ״ש ויבינו במקרא זה פסוק טעמים. ר״ל כשהיו קוראין עשו הפסקות באמצע הפסוק. לפי כוונת הענין כמו שהיה קורא מרע"ה. לא שהיה להם הטעמים אשר בידינו היום והאריך בזה. וכל אלה דברים של מה בכך שהרי בעל כרחו הודה שהי׳ להם נקוד וטעמים מפי מרע״ה. א״כ מי הוא שיאמר שנתנו אח״כ ויונח שלא היו לנקודות וטעמים השמות שנתנו להם בגולה וכך אני סובר. מ"מ דבר אחד הוא ואין השם מעלה ומוריד בענין זה. מלבד שעליו הראיה. וכן הרבה דברים בטלים בענין הקרי וכתיב (אלטונא תקח: ו)[ש]בפירוש אמרו חכמינו ז"ל שכולן הל״מ. והשיב תשובות חבילות שאין בהם ממש. רק החזקה שבהם היא מ״ש. איך יאמר הל"מ על קריין וכתבן שבדברי הנביאים שעדיין לא היו ולא נבראו בימי משה. לכאורה שפיר קאמר בהא אבל גם זה אינו כלום. כי לא ידע מ״ש רז״ל (ברכות דה"א) על הפסוק ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי. אלו נביאים וכתובים הרי שגם דברי הנביאים הל"מ הם ודאי שכולם נתנו למשה. ואמרו עוד פ״ב דמגלה (דף י״ט ב) מ״ד ועליהם ככל הדברים וגו'. מלמד שהראה הקב״ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. א"כ כ״ש שכל דברי הנביאים פה אחד בכלל זה. לכן בין הנקוד שבתנ"ך כולו. ובין הקריין וכתבן. הכל נמסר למשה מסיני בודאי וכמו שברור מללו שפתי ר״י בפרק אין בין המודר:
ומ"ש ר״א שאפי׳ לפי מדרש זה לא זכרו הניקוד. אני אומר. שהניקוד לא הוצרכו לזכרו. מאחר שאי אפשר לקריאה בלעדו כאמור. וזה מושכל ראשון רק הטעמים והמסורת שאינן מוכרחים כמוהו הוצרכו לזכרם. מפני חידושן:
ומש"ע ראיה ברורה להוכיח דעתו ממה שלא נמצא בכל דברי רז"ל זכר נקודה או טעם. אני אומר ותסברא. ואיך יתיישב זה לדעתו היעלה על הדעת שהיו קוראין בלי נקודות. הלא זה דבר שאין לו שחר ומהנמנע. וכבר הוא עצמו הודה ואמר שהיו בקיאין לקרות בלי ניקוד כמו שקבלו ממרע״ה ומהנביאים. א״כ לא ימנע שהיה להם שמות מיוחדים לנקודות עכ״פ. להבדיל מן הברה לזולתה. ואם יהיו נקראין בשמות אחרים (וגם אפי׳ בסימנים אחרים . או בלי סימנים לגמרי). מ״מ אין המלט מהיות גם להם ידיעה מבדלת בין ההברות. וזכרון לכולם בשם יקרא. וא״כ עדיין תפול הקושיא מדוע לא בא זכרונם של ההברות בדברי רז"ל איך שהיה נהוג אצלם. אלא ודאי לא הוצרכו לכך. וכשאומרים אל תקרי כך אלא כך. כבר מובן הדבר לשומעו. כי לא דיברו עם ע״ה ואם היו אומרים א"ת כך בפתח. אלא כך בקמץ והדומה. היו צריכין להאריך ביותר. מה שאינו ממנהגם. כי לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ודבריהם הם עם ת״ח המבינים מיד עם הערה קצרה:
ומש"ע מן אל תקרי כו' שהוא לו לישועה שלא הי"ל הניקוד כו׳ כי אם היה הנקוד מסיני והיתה המלה נקודה כך. חלילה להם לומר אל תקרי כך והמ״י עכ"ד. אמנם הוא לא השכיל ולא הבין. כי בודאי לא כיוונו רז"ל לשנות הקריאה המקובלת בהחלט. רק כפי המסורת אמרו כן לפי שניתן להם רשות לדרוש המלה גם לפי כתיבתה המופשטת (כי על כן אין נקודות בתורה להורות שיש אם למסורת) נגד זה אמרו א״ת כך כו׳ במקום שראו לסמוך דרשתם על המסורת ההוא. ואדרבה הלשון מורה על זה. ממה שאומרים א״ת כך. מכלל שכך היא הקריאה הפשוטה בודאי:
ומש״ע ועוד ראיה אחרת וגדולה היא אליו. מ"ש רז"ל פ״ב דבתרא שיואב הרג את רבו על שעשה מלאכת ה׳ רמיה והקרא לו תמחה את זכר עמלק. היש להאמין שאם הי״ל הנקודות והיה נקוד זכר בששה נקודות. שהיה קורא זכר בשני קמצין. אין זאת חי אני עכ"ד. והרי זו שבועת שוא ודברי ריק. ותמה על עצמך. הכי יש להאמין שטעותו בא מפני שהיו הספרים בלתי מנוקדים. והיה הרב עצמו חסר ידיעה בקריאה. שגם הוא קבל כך מרבו שלימדו. א״כ לא במרד ולא במעל עשה זאת. ואיך ישפוך יואב דם נקי חנם למ"ד קטליה. הא אין לך לומר אלא שבודאי ידע רבו דיואב הנקוד האמיתי. אלא שעשה מלאכת ה׳ רמיה בלמודו שלא בדיוק הראוי ומיעוט השגחה על תלמידיו שלא יטעו. עד״ז נתחייב בנפשו. וכ"פ הרשב"א וכ"מ דכי שייליה יואב לרבו היכי אקריתן אהדר ליה זכר בסג״ול. אשתכח דמלמדו לא פשע בקריאתו. אלא בהשגחתו. דאל״כ מאי הו״ל למעבד. לפיכך גם ראיה זאת כנגדו:
עוד הביא ראיה. מפ״ק דחגיגה (דו״ב) נ״מ לפיסוק טעמים גם משם ראיה שלא היו טעמים ע"כ. ולו ידע מ"ש בנדרים (דלז״ב) היה מסתייע יותר דאיכא מ״ד סתם פיסוק טעמים לאו דאורייתא ולכן מותר לקבל עליה שכר. ואף לפי זה נקוט מיהא חדא דנקוד לכ״ע דאורייתא. ול״פ אלא בטעמים. והרי זה בהפך ממה שחשב לעיל שהניקוד גרוע בזה מטעמים כמש״ל. אמנם למסקנא דגמרא שם גם פסוק טעמים דאורייתא. ועלה מייתי ההיא דויקראו בתורת האלקים כו׳ זה פסוק טעמים א״כ מ״ז דאמר התם בחגיגה נ"מ לפיסוק טעמים. אליבא דר"י אמרה למלתיה. וראב"ד פליג עליה ואמר נ״מ לעולה שהקריבו ישראל במדבר. סבר כרב ואליבא דהילכתא ותו אפילו ממ"ז ליכא ראיה. ומי ליכא פלוגתא בטעמים האידנא נמי בין מדינחאי למערבאי. ואיך שיהיה הרי בימי עזרא ודאי הי"ל פיסוק טעמים כמ״ש שם:
ומש"ע כי השמות מן הנקודות והטעמים רובן אינן לשון עברי. רק לשון ארמי ובבלי כו׳. מה ענין לשון ארמי אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו בסיני בל׳ עברי ע״כ. גם אלה הבל וריק יעזורו לסברתו. ולא ידע מקרא מלא בתורה מלשון ארמי יגר שהדותא. ואמרו אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי מצינו שחלק לו הכתוב כבוד בתנ״ך והוא ל׳ אבותינו קודם מתן תורה כי בעבר הנהר ישבו אבותינו מעולם והוא קרוב ללשון תורה כי ע״כ אמרו שגלו לבבל מטעם זה שלא תשתכח תורה מהם. א״כ אין זר לומר שכן היו שמות הנקודות והטעמים גם בסיני ואולי גם לפני סיני. אלא שבסיני נשלמו בכל אופן היותר מועיל ומתוקן בכל האפשרות. ובגלות בבל נשתכחו מן ההמון. וחזר עזרא ויסדם. ושמא גם שמות הנקודות והטעמים נתחדשו בבבל. כענין שאמרו שמות המלאכים והחדשים עלו עמהם מבבל. כי בלשון תורה אין שמות מיוחדים לחדשים. רק בדרך המספר ראשון שני וכן כולן. ככה הוא בענין הנקודות והטעמים. אע"פ שהיו כן מימי עולם ולפחות מסיני מחלקותם ותבניתם כהוייתם לפנינו. אבל היו להם שמות אחרים. וכמו שאנו רואים גם למדקדקים ראשונים. חלופי שמות בנקודות וטעמים. וכן דתיהן שונות לפי המדינות קראו בשמותם עלי אדמות ומשתנים לפי חלוף המקומות. כן אפשר שהיו מתחלה נקראין בלשון עברי. אח״כ מבבל העלו להן שמות ארמיות (עם שאינו מוכרח היותן מחודשות. כמש״ל שאין מונע היות לשון ארמי נוהג בהן מימות עולם והרי אמרו אדה"ר בלשון ארמי סיפר ועם שבא"י בבית ראשון לא היו מכירים ארמית זולתי יחידים. כמו שנראה ממ"ש אליקים לרבשקה. אף על פי כן אינו מהנמנע שנשארו בידיהם שמות הניקוד והטעמים הארמיות. כמו שנשארו בעברית כמה תיבות שמוצאן מן הארמית כמו ואתה ויסגוד יקר ודומיהם ועיין בעליית הלשון בעז״ה) לפיכך מ"ש הבחור בסיום דבריו. שהניקוד לא היה ולא נברא בימי חכמי התלמוד הוא דבר בטל מעצמו כאשר הראית לדעת. שכל ראיותיו והכרחיותיו לחובתו הן:
אמנם ודאי לא היו הכל בקיאין בניקוד אצ"ל בטעם ואפי' בחכמי המשנה מצינו מי ומי שלא היו בקיאין במקרא כענין ששנינו ששאל ר״י את רי"ש ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך או דודיך א״ל דודיך א״ל אין הדבר כן. שהרי חברו מלמד עליו. גם מצינו בתלמוד חמשה מקראות שא"ל הכרע: