בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לה · עמוד ג
ואמנם (בחינת הרע) המתערב במלאכת המכתב. הוא מעין הטוב את זה לעומת זה. ועמד על כנו נבזה ויפצר מאד ללטוש את עטו. והיתה הפצירה פים. למחרשות ולעטים הפצר און ותרפים. מי יתן החריש יחריש ותהי לו לחכמה. ולא ישבע בוז וכלימה. כי מי שאינו בקי באומנות זו יתרחק ממנה וימשוך ידו. פן תשוב לו לחרפה וקיקלון על כבודו. וכל התועליות הנזכרות ישובו מזיקים לו ולזולתו. (א) יזיק לעצמו במה שיודיע ויפרסם סכלותו. כמ״ש אחד שירא ופחד להעלות על גליונו. מה שיגלה חסרונו. (ב) יגרום נזק לזולתו. רבים שתו וישתו מים הרעים שכרו ולא מיין. וימהרו כצפור אל פח. תאכלם אש לא נופח. (ג) גם דורות הבאים יקחו ממנו דוגמא יכשלו ויפלו בפחת וגומא. (ד) ויש אשר ישכן ענן הספק בהבנת המכתב. הן מצד הלשון (כמש״ל בעליתו) השפל ואפל. או מצד צורות האותיות השבורות כההוא דכתיב למעלה ספל ולמטה קפל. (ה) ופעמים יובן ממנו דבר אחר זולת הנרצה או הפך מה שכוון בו הסופר כמ״ש בעלית הלשון. (ו) טעות הקולמוס אינה עוברת. כלימת עולם היא אין לה שכחה. וחרפתו לא תמחה גם בשכבו לא ימצא מנוחה. ולא עוד אלא כי יפקד רע בעון אשר לא ידע בו הכותב מעולם. אלא חטא הקוראים הוא שלא הבינו ולא ירדו לסוף דעתו. אם שלא באר דבריו היטב או נשתמש בלישנא דמשתמע לתרי אפי. שחושדים אותו בדבר שלא עלה על לבו. (ז) וכל שכן אם נגעה חרב השגיאה בדברי התורה הקדושה ובמושכלות אלהיות. כי לפי ערך מעלת הנושא וקדושתו. כן יגדל חומר חטא המשגה בדברים שבכתב ואצ״ל בכתב של ס"ת עצמו וכמ"ש ר"י לר״מ בני הזהר במלאכתך שמלאכת שמים היא. שאם תחסיר או תותיר אות אחת. לא נמצאת מחריב עולמות. ובאמת גם בשאר ד״ת יארע כזה כמה פעמים. עש״י (סקנ״ב) שע״י אות יו״ד יתרה יקרה חר"ו ח"ו לשם והכותב לא ידע ואשם. (ט) ואם בעל הכתיבה. כבד לשון סרוח בעודף. או לקה בחסר וחלוף ומעוות בלעגי שפה ודברי רוח עד שריחו נודף. כל רואיו ידודו ינוסו ויברחו כמפני רודף. ואין להאריך עוד בגנות הכתב המאוס ונגעל. אפילו הוא נאה בצורתו שורותיו יצהירו יקראוהו אל על. הנה הוא שנוי כאשה יפה וסרת טעם ושוא עשתה לבעל. ומעלה בו מעל. ככה הוא נוי צורת האותיות על נייר חדש ועור מצה ובדיו מובחר מי טריא ועפצא. בלי נשמת רוח חיים בגוף הלשון הנרצה. ובאין חזון המכוון באר היטיב מן הקצה אל הקצה. ונר ההבנה המאיר פנימה וחוצה. הלא הוא כתב סיגים מצופה על חרש הנפש היפה בו קצה. נדמה לעושים מכתבם בתבונם עצבים ושואלים בהם עצה. הוי אומר לעט הקיצה. הנה הוא תפוס שוא וכזב וכל רוח אין בקרבו ולא ריח הלצה. והדבר ידוע מעצמו שכפי טובו ויפיו של המכתב הנחמד והישר. טוב תואר הלשון ויפה מראה המליצה משוח בששר. ויתרון חכמה הכשר. כך יתהפך כחומר חותם צר ומצוק ימצא את העט צבוע כתב נמאס קראו להם כתבם לנדה יהיה צא תאמר לו הלאה זרה. או ירה יירה:
עוד רע נמצא בכתיבה. כענין שכתוב ומכתבים עמל כתבו והוא מה שקורין ההמון כתבות לכתבי עמל ואון של הולכי רכיל. בעלי שחוק וליצנות לעג מרבה להכיל. העוסקים בנתינת דופי ופגם. בכשרים יתקלסו בם זו לעגם מושכים בשבט סופר ידיהם את לוצצים. ומטילים בעיני הנכבדים קוצים. והיה במחשך מעשיהם ובסתר. בל יודע הממציא אותם כתבי כזבי פלסתר (עיין ס' תשבי) שכן הוא מנהג ברומה משנים קדמוניות. ונקראין פאסק"וויל בלע״ז על שם הצורה הנעשית לתכלית זה. בה מדביקין בלילה מה שנכתב ביום ונחתם. על איש ואיש זד יהיר או ישר ותם. גלו ערות הארש וחשופי שת. לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה גם לבושת. מעשה רשת ארשת. כמתלהל׳ היורה חצים ומות בקשת. ואמר הלא משחק אני חטאת עלי אל תשת. לכן העידותי בך תסיר ממך מוטה שלח אצבע אלהים וקנה שזכה לכתוב בו ס״ת מטה האלהים הוא. לא תהפכנו לנחש עקלתון. ולא תעשנה חמור שובר עצם אדם ועוקץ כמחט של מיתון. אף אם נברא בשעה אחת עם פי האתון. והתנהל (לעתך) [אלטונא תקח: לעטך] לאט ובמתון: