אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

לה

לד

עליית הכתיבה עומדת על ארבעה עמודי כתב

(עמוד א)

בשבחי הכתב דרך כלל גרסינן פ"ק דחולין (דו"א) אר״י א״ר ת״ח צריך שילמוד שלשה דברים. כתב כו' (על"חש ספ״ו דגטין שמכאן תמיהא קיימת ע״ש הר״מ שם. שאין תנאי ב״ד שיהיו סופרים) ואמרו במי שאין לו כתב ולשון. שנקרא בזוי בכתוב:

ודע שמעלה זו דבוקה למעלת החכמה. והיא בסומכי נפשה ולא עוד אלא שכל בית החכמה עליה בנוי ונשען. כאוהל בל יצען. וכמה מעלות טובות לכתב יתר על הלשון. (א) שהלשון ודבור הפה. אין תועלתו נמצאת אלא לנמצא עמו במעמד אחד. נוכח פני המדבר. והכתב תועלתו אינה נעלמת מקרובים ומרחוקים. (ב) ואין יתרון בדבור אלא לבעל הלשון בעוד כחו בפיו. אך בהעדרו. יפסק. אצ"ל במותו. כי עמו תמות חכמה והכתב רשומו קיים כל ימי עולם. ולא תפסק תועלתו גם מדורות הבאים. (ג) בהרבה דברים תקצר יד הלשון לבארם במבטא ולא יבצר מהכתב באורו ביתר שאת ויתר עז. ועוד כי בספור דברים לא יתכן בה לתאר שני דברים יחדיו. ואילו יהיה אפשרי. לא יתכן לשומע לכלול אותם יחד (כדבר הכוזרי) מקוצר רוח. ולא יכבד זה על השומע והמשמיע מתוך הכתב כענין מלת בראשית הנדרשת שבעים פנים כי מתוך הכתב יתבונן ע"י מורגש שיסמוך עליו. וז"ל הכוזרי (ס״ה מ״ד) ואל תאמין למתחכם שיאמר כי מחשבתו מתחברת על סדר כו׳ מבלתי שיסמוך אל מורגש בראות דמיון ממלות או מכתב כו׳ כי על כן יכלול מעט מהכתב. דברים רבים. מה שלא יובן בדבור קצר. ויראה שבשביל זה היו ישראל במעמד ה״ס. רואים את הקולות. כדי שיתנו לבם בשום שכל במקרא הרמוזים הדקים שבעשרת הדברות שכוללים כל תרי״ג מצות כנודע. (ד) פעמים רבות ילאה כח המדבר. ויוכרח להפסיק דבורו על כרחו. מאין אונים ומעוט עצמה. ולא יקשה על העט לכתוב באר היטב. כל היום לא ישבות ולא יחלש. (ה) לא יוכל אדם לקשט הדבור בכמה מיני נוי ותכשיטי המליצה כל כך יפה. וצחות הלשון ונעימותו והמצאותיו ותחבולותיו הרבים לא ימצאו במוצא השפה. מה שימצא בכתיבה עשר ידות מהפאר והיופי במליצה והלצה וחוזק ועוצם הענין בנחיצה. ומטוב ויושר הסדר והוד והדר ואמרי נועם. ולענות בסתר רעם. ולהראות פנים של זעם. וטוב טעם. יקח טעם זקנים ויסיר שפה לנאמנים להיטב נר ההבנה בקשור והפסק מחובר ונפרד. נרדף. ומושאל ומשותף. חרוז ומשקל. את הכל ישא העט על שכמו ויעוף לשמי המליצה בקל. ולא יחסר לו הדיוק בשלימות רב ויתרון הכשר חכמה בבאור רחב ידים בשפע גדול לתושיה כפלים משמח לב ומאיר עינים. ומרחיב הנפש יותר מיין הרקח ועסיס רמונים. ומחדד השכל עשרת מונים. (ו) הדבור אחר שיצא מן הפה. אין בו ממשות. הוא הבל נכנס באוזן אחד. ויצא באוזן אחר. ולא יוכל אדם להתבונן בו כל צרכו כחפצו. ביחוד אם הוא ענין ארוך. אבל הכתב צורתו עומדת לעד ולא יגעל אדם באריכותו. אם אינו יוצא מגדר הכתב הנבחר בתנאים מוגבלים. אשר יבוא זכרם בעליית הלשון והמליצה והספר בעז״הי. ויחקרהו היטב ויהפכו כדרכו. ויסתכל בו לרחבו ולארכו. ואם ימשמש בו כל פעם. ימצא טעם. וכבר היתה שומה בפי קודמין אותיות מחכימות. (ז) הדבור במשך הזמן אינו נמלט משכחה. הכתב נצול משכחה כל זמן שלא נמחק. (ח) הדבור יוכל להכזיבו. הכתב אינו סובל ההכחשה . (ט) המבטא אין הנאה ממנו אלא לחוש השמע והכתב נהנה ממנו חוש הראות הנכבד שבחושים כידוע. גם לא נעדרה תועלתו מן השמע. לשומע מתוך הכתב. ויתפעל בתענוג כפול עצום מאד מן השמיעה לבדה. (י) אין תועלת הדבור נשלמת ביחיד. ואם הוא עלג. לא יועיל לזולתו כלל. כל שכן האלם שתועלתו נמנעת. והכתב אין תועלתו נעדרת לעצמו ולזולתו. גם בהמצאו יחידי. על כן היתה למשל. וקנה לך חבר וכן בהיותו נלעג לשון כבד פה ועמוק שפה. גם האלם ירון שיכול לחקות מורשי לבבו לזולתו. והחרשים ישמעו ילמדו כתב ויבינוהו. (יא) הדבור אם אינו מתוך הכתב. קרוב אדם לטעות בו. ואינו בטוח ממכשול ושכחה וענין נעדר ובלבול סדר אע״פ שערך הדברים בלבו תחלה. ושגרם בפיו פעמים רבות. מחמת טרדת המחשבה כי רבה היא. בשוטטה בים הדמיונות תמיד. באין עוזר לה. הוא דבר הכוזר (ס״ה מ"ד) שהמחשבה מתבלבלת במה שיפגענה מן הטעות והדמיון. ומדברים שקדמו. ולא יזדכך לה דבר שלם. אמר הכתב לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון והמכתב נשמר מכל זה. (יב) הכתב יוכל אדם לבחון בו מקום המשגה או חסרון שלמות. בראית העין ובינת הלב. בטרם יוציאנו מתחת ידו וירגיש יותר במקום הצריך תקון. ויחפש בחורין וסדקים. לכל אשר ימצא שם בדקים ויחזקם ויצחצחם וישיבם חלקים. משא״כ בדברים שבלב שאין חוש הראיה שולט בו לא יעמוד כל כך על מקום השגיאה והמכשול. כדי שיתקננו היטב כל צרכו. ואחר שיצא מן הפה הוא מעות לא יוכל לתקון עוד. לכן הקפידו חז״ל בדברים שבכתב. אי אתה רשאי לאמרם בע״פ. (יג) תועיל הכתיבה לאדם עצמו לעמוד נגד השכחה המצויה. ביחוד באדם טרוד. בפרט בימי הזקנה ובצוק העתים. (יד) הבקי במלאכת המכתב יוכל להעלים ולהסתיר עומק כוונתו. תחת כנפי מליצתו. באופנים שונים קולע אל שערת המכוון לא יחטא מה שלא ימצא לדבור ומבטא. (טו) גדול כח הכתב. שעל ידו חוברה התורה האלהית ובו נתן ה' תשועה לידיעה. הטובה אם רעה. והיתה שארית ופליטה לכל יתר החכמות בכלל והתקבצו הדברים המפורדים ומפוזרים כמו שכתב בעליית הספר בעז״הי:

עמוד ב

ואולם נוסף על כל אלה מעלות רבות. בריאות וטובות. למכתב התורני. ואפי׳ אינו בכתב המאושר שבו ניתנה תורה. (א) הכותב ספרים ומשאילם לאחרים. הרי זה עושה צדקה בכל עת (ב) ואם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים. אין קץ לשכרו. צדקתו עומדת לעד. בודאי אין הרבצת תורה גדולה מזו. זכות הרבים תלוי בו. כי יעמיד תלמידים הרבה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת את ה'. (ג) ביחוד אם הוא דר במקום שאין התורה חביבה. ובשעת המכנסין שאין הדבור פועל מאומה. פזר דבריך בארבע רוחות העולם. ולא ימלט שימצאו מקומות שד"ת חביבין עליהם. ויעשו פרי תבואה. כמ״ש בבית תלמוד. ויתקיים על ידך כי לא תשכח מפי זרעו. (ד) עוד תדע שכל דבר חכמת בינה עם שקנה מציאות חלוש במחשבת הלב וציור שכלי. והבל הדבור ודאי עושה רושם גדול גם בעליונים. בוקע רקיעים. כמ״ש בס"ד בסולם הבית האלהי. מ״מ עדיין לא יצא לאור עולם להשיג מציאות עצמי חזק מאד. עד שנכתב בספר. כי ע״י נבראים עולמות חדשים כמ״ש בס״ה ומן הוא והלאה קנה קדושה ונשפע על המכתב ההוא אור עליון. כמ"ש בבית תלמוד בס״ד. (ה) ביחוד במכתב המאושר מכתב אלהים הוא מעשה אלהים חיים. בו יסד ארץ כונן שמים. כדגרסינן בריש ב״ר עה"פ ואהיה אצלו אמון. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בנוהג שבעולם מב״ו בונה פלטין. אינו בונה מדעת עצמו. אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו. לדעת היאך עושה חדרים. היאך עושה פשפשין כו׳. ובו התחיל בס"י ברא עולמו בספר כו׳. (ומ״ש פ״ה דאבות הכתב והמכתב נבראו בע"ש בה״ש היינו אותו כתב גשמי שבלוחות עלו"א) כי תמונות אותיות העבריות חיות הנה. כל צרורותיהם מסודרות בחכמה עליונה. מצוירות בחרט אלהים חיים ומתוארות במחוגה אלהית. כענין שאמרו בס"ה על א עלה אתמר ויהי מבליל בין מים למים. והאי איהו מחלוקת שהוא לשם שמים כו׳. בגין דמים תתאין בוכים ואמרין אנן בעינן למהוי קדם מלכא כו'. רקיע אפריש בינייהו עד דעלת העלות שוי לון שוין י׳ מסטרא דא וי׳ מסטרא דא ו׳ באמצעיתא כגונא דא (יו"ד איהי) [אלטונא תקח: יוי דאיהי] א ואלין כולהו קרבין לעלת העלות הנה ראית כמה סודות נשגבים לאין חקר בתמונת האלף וכן בכל האותות ב' ראשית נקודה בהיכליה ם בקדמיתא היא סתימא. וכד אתפשט קו דאיהו ו׳ מן המדה איהי אתפתחת. וכד איהי סתימא. איהי מם רבתא מלמרבה המשרה. ואתעבידת עזקא כו׳ ועלה אתמר קוטרא בגולמא נעיץ בעזקתא ובגמרא פ' הבונה מ"ט פשיטא כרעיה דגימל כו'. מ"ט תליא כרעיה דקוף. מם סתום פתוח וכן תמצא רזי עליונים (בסוה״ת) [אלטונא תקח: בס"הות] והמקובלים בציורי האותיות כולן. ועל כן גדול כח הכתב על הדבור (כיתרון מעלת תורה שבכתב. על שבע״פ) בפעולות נפלאות הנמצאות בכח שמות הקודש ע״י הכתב. שכן דוד המע"ה לא יכול להשביח שאון ימים בשוא גלי התהום. כשכרה שתין וקפא תהומא ובעי למשטפי' עלמא וליכא דידע מאי למעבד. עד דכתב שם אחספא ושדי בתהומא ונייח. וכן שלמה בנו לא יכול ללכוד אשמדאי ולכופו בדבור ואמירה והזכרת שם בע״פ. אלא דוקא ע״י עזקתא ושושילחא דחקוק עלייהו שמא וכן רובי הקמיעות הנזכרות בתלמוד. אינן אלא בכתיבה:

השמר אל תפן אל און הפלוסופים המשוגעים. מכחישי דברי רז״ל. הטבעו בבוז בטיט היון החוקר הפוקר עטרת גאות שכורי הפלוסופים אשר על ראש הלומי יין ענושים שתו ולעו. בשכר הזדון תעו. נצו גם נעו. אל יקנא לבך בחטאים האלה בנפשותם. פתאים עברו ונענשו ותהי עונותם חקוקה על עצמותם. כי אם ביראת ה' היא אוצרו של הקב"ה. אשר גנז בהיכלי החכמים האמיתיים עבדיו הנאמנים שחלק להם מחכמתו וכבודו. ואת ישרים סודו. וע״ס הכוזר נזר הפלוסופים הישראלים (מ"ד סכ״ה) ז״ל ועל זה נאמר במכתבי כי צורות אותיותיו אינן בלי כוונה ובמקרה אלא לענין נאות עם המכוון מכל אות ואות ואל יהי רחוק בעיניך רושם השמות והדומה להם מדרך הדבור והכתב כו׳:

ועם היות אין זה המקום בעצם לדבר בהם. רק שלא לעמוד על דם רע ולבער הרע למעט התקלה ולהסיר המכשלה. לא אוכל כלכל לאחוז בפלס השתיקה בכל מקום שבא לידינו זכרון שם הרשעים ירקב מחטיאי אדם מכשילי הרבים עד שפך דם. לפרסם קלונם. ולהודיע זדונם. למחות זכרונם מדכרין ומקללים המה להם לזכור עון אבותם. וחטאת אמם חסרה יולדתם. (ח) אף אם רבות בנות השיר והמליצה עשו חיל בכל הלשונות. אחת היא לה״ק לאומה. ברה כחמה. תשלח חציה. וברקי ניצוציה קרנים מידה. להשפיע אור חדש על המכתב המחובר בה. לה עשר ידות בחמודות המליצה וחן ההלצה. ועושר רב בכל מיני אופני תחבולות והמצאות וערמומיות ונעימיות וציצי צחיות המתראות על פני ערוגות מטעיה. (כארץ) [אלטונא תקח: כארש] תוציא צמחה וכגנה זרועיה. לא ידמו אליה שאר הלשונות כולן במכתבם ושרטוטם. אלא כצפצוף העופות ופטפוטם לפניה תכרע ותפול כל פרח המליצה. תשבע כל לשון כי אין נצוצה. וכמש"ע בעלית הלשון בעז"ה. וכל אלה הקשוטים המרוטים אשר לה. יתאצלו ביחוד אל עבר פני המכתב שלה. בו יתעדנו הנפשות מהתענג ומרוך. התוכל יד המבטא לעצור כח להתדמות אליו ולערוך:

עמוד ג

ואמנם (בחינת הרע) המתערב במלאכת המכתב. הוא מעין הטוב את זה לעומת זה. ועמד על כנו נבזה ויפצר מאד ללטוש את עטו. והיתה הפצירה פים. למחרשות ולעטים הפצר און ותרפים. מי יתן החריש יחריש ותהי לו לחכמה. ולא ישבע בוז וכלימה. כי מי שאינו בקי באומנות זו יתרחק ממנה וימשוך ידו. פן תשוב לו לחרפה וקיקלון על כבודו. וכל התועליות הנזכרות ישובו מזיקים לו ולזולתו. (א) יזיק לעצמו במה שיודיע ויפרסם סכלותו. כמ״ש אחד שירא ופחד להעלות על גליונו. מה שיגלה חסרונו. (ב) יגרום נזק לזולתו. רבים שתו וישתו מים הרעים שכרו ולא מיין. וימהרו כצפור אל פח. תאכלם אש לא נופח. (ג) גם דורות הבאים יקחו ממנו דוגמא יכשלו ויפלו בפחת וגומא. (ד) ויש אשר ישכן ענן הספק בהבנת המכתב. הן מצד הלשון (כמש״ל בעליתו) השפל ואפל. או מצד צורות האותיות השבורות כההוא דכתיב למעלה ספל ולמטה קפל. (ה) ופעמים יובן ממנו דבר אחר זולת הנרצה או הפך מה שכוון בו הסופר כמ״ש בעלית הלשון. (ו) טעות הקולמוס אינה עוברת. כלימת עולם היא אין לה שכחה. וחרפתו לא תמחה גם בשכבו לא ימצא מנוחה. ולא עוד אלא כי יפקד רע בעון אשר לא ידע בו הכותב מעולם. אלא חטא הקוראים הוא שלא הבינו ולא ירדו לסוף דעתו. אם שלא באר דבריו היטב או נשתמש בלישנא דמשתמע לתרי אפי. שחושדים אותו בדבר שלא עלה על לבו. (ז) וכל שכן אם נגעה חרב השגיאה בדברי התורה הקדושה ובמושכלות אלהיות. כי לפי ערך מעלת הנושא וקדושתו. כן יגדל חומר חטא המשגה בדברים שבכתב ואצ״ל בכתב של ס"ת עצמו וכמ"ש ר"י לר״מ בני הזהר במלאכתך שמלאכת שמים היא. שאם תחסיר או תותיר אות אחת. לא נמצאת מחריב עולמות. ובאמת גם בשאר ד״ת יארע כזה כמה פעמים. עש״י (סקנ״ב) שע״י אות יו״ד יתרה יקרה חר"ו ח"ו לשם והכותב לא ידע ואשם. (ט) ואם בעל הכתיבה. כבד לשון סרוח בעודף. או לקה בחסר וחלוף ומעוות בלעגי שפה ודברי רוח עד שריחו נודף. כל רואיו ידודו ינוסו ויברחו כמפני רודף. ואין להאריך עוד בגנות הכתב המאוס ונגעל. אפילו הוא נאה בצורתו שורותיו יצהירו יקראוהו אל על. הנה הוא שנוי כאשה יפה וסרת טעם ושוא עשתה לבעל. ומעלה בו מעל. ככה הוא נוי צורת האותיות על נייר חדש ועור מצה ובדיו מובחר מי טריא ועפצא. בלי נשמת רוח חיים בגוף הלשון הנרצה. ובאין חזון המכוון באר היטיב מן הקצה אל הקצה. ונר ההבנה המאיר פנימה וחוצה. הלא הוא כתב סיגים מצופה על חרש הנפש היפה בו קצה. נדמה לעושים מכתבם בתבונם עצבים ושואלים בהם עצה. הוי אומר לעט הקיצה. הנה הוא תפוס שוא וכזב וכל רוח אין בקרבו ולא ריח הלצה. והדבר ידוע מעצמו שכפי טובו ויפיו של המכתב הנחמד והישר. טוב תואר הלשון ויפה מראה המליצה משוח בששר. ויתרון חכמה הכשר. כך יתהפך כחומר חותם צר ומצוק ימצא את העט צבוע כתב נמאס קראו להם כתבם לנדה יהיה צא תאמר לו הלאה זרה. או ירה יירה:

עוד רע נמצא בכתיבה. כענין שכתוב ומכתבים עמל כתבו והוא מה שקורין ההמון כתבות לכתבי עמל ואון של הולכי רכיל. בעלי שחוק וליצנות לעג מרבה להכיל. העוסקים בנתינת דופי ופגם. בכשרים יתקלסו בם זו לעגם מושכים בשבט סופר ידיהם את לוצצים. ומטילים בעיני הנכבדים קוצים. והיה במחשך מעשיהם ובסתר. בל יודע הממציא אותם כתבי כזבי פלסתר (עיין ס' תשבי) שכן הוא מנהג ברומה משנים קדמוניות. ונקראין פאסק"וויל בלע״ז על שם הצורה הנעשית לתכלית זה. בה מדביקין בלילה מה שנכתב ביום ונחתם. על איש ואיש זד יהיר או ישר ותם. גלו ערות הארש וחשופי שת. לא לעזר ולא להועיל כי אם לחרפה גם לבושת. מעשה רשת ארשת. כמתלהל׳ היורה חצים ומות בקשת. ואמר הלא משחק אני חטאת עלי אל תשת. לכן העידותי בך תסיר ממך מוטה שלח אצבע אלהים וקנה שזכה לכתוב בו ס״ת מטה האלהים הוא. לא תהפכנו לנחש עקלתון. ולא תעשנה חמור שובר עצם אדם ועוקץ כמחט של מיתון. אף אם נברא בשעה אחת עם פי האתון. והתנהל (לעתך) [אלטונא תקח: לעטך] לאט ובמתון:

עמוד ד

ואלה דברי חכמי העולם בעט. אמר אחד בעט. תנועות העט רסן על תנועת יתרי הכנור. ואמר לולי העט. לא היה העולם מתקיים. ולא תיישר המלוכה כי כל דבר תחת הדעת והלשון (מות וחיים ביד לשון) כי הם השופטים על כל דבר. והמודיעים כל דבר. והעט ימציאם. ויראך אותם. ואמר ג"כ העט שליח הדעה. על כן הקימו מכשוליו. והתבוננו תוצאותיו. כי השליח אם מעדה רגלו. ואם יכזב. יבזה בעליו. ועל כן יאמר משל הקדמוני. כשיכזב השליח תשחת העצה (ואמר חכם הקשה מכל דבר. תקן המעוות) אמר העט. רופא (הדבר) [אלטונא תקח: הדבור]:

דבר אומירו בכתיבה. הכתיבה דבר גלהו השכל על ידי מליץ הוא הקולמוס וכאשר פגשתהו הנפש. חשקתהו בטבעה (על כן אוהב כתב לא ישבע כתב) ואמר סולון העט קטן בכמותו. גדול על כל גדול באיכותו. הוא אשר לא באה אלינו חכמה. כי אם בעבורו. ואמר הכתיבה בכח האדם. אך לא יצא לידי מעשה אלא בעט אנשי החכמה. ואמר ענייני שני עולמות תחת שני דברים והם החרב והעט. והחרב תחת העט (מאמר חז״ל הסייף והספר ירדו כרוכין כו׳ ואי סייפא לא ספרא כו') ואמר כליאניס העט הוא הכשוף החזק. אומר אוקלידס. הכתיבה אורך בלי רוחב. ואמר הכתיבה היא גילוי מצפון הלב. ומיטב הצבעים. צבע הכתיבה כי הוא חלי (כתם) הדעות. והיה מחוקק הצורה ההיולית והכדורית והיה אומר מה שיחוקקו העטים לא יכלוהו הימים. והנך רואה הכתיבה כי היא כחושת הגוף. וענינה נכבד. והיה אומר ממעלות העט ויתרונו כי לא יכתבו תורת האל כי אם בו. ואמר הכתיבה ראשית מה שהראתה הנפש אחרי הארטיפיטיקא (חכמת הדבור והלשון) והיא תכונה רוחנית תראה ע"י מליץ הגוף. ואמר האגרת כשלא יכתבו בה חכמה כמו ארץ אשר עפרה שחור. וכשיקדרוה בכתיבה. תגלה ציצים ופרחים ותצמח צמח החכמות. אמרו עניני הדברים מצוים בארבעה מקומות או בדברים בעלי הענינים. או בזכרון הנפשות או במאמר או במחשבה ומי שהוא בדברים בעלי הענינים ובחכמה. לא ישתנו כי אם טבעם. ובמאמר ובכתיבה ישתנו מפני שהם מחוברים. ומה שיש בכתיבה יורה על מה שיש במאמר. ומה שיש במאמר. יורה על מה שיש במחשבה ובענינים:

הלא כתבתי לך שלשים ורבעים במועצות ודעת. הט אזנך ושמע דברי חכמים להרחיב גבול הכתיבה ולגדור פרצותיה עת לבנות ועת לטעת. ויותר מהמה בני הזהר וכתוב יותר דברי אמת תקנה לך עטרת ופאר מגבעת לא יסור ממך שבט סופר ומחוקק נושא הטבעת. אמרו החוזי׳ כוכב מירקורא ממונה על הסופרי׳ וכותבי׳ וקראוהו: כתב גם חז"ל אמרו שהוא ספרא דחמה אשר ממנו כל חכמה נובעת. חכמה (נוטריקון חמה כוכב):

תוספת כתיבה (חומשא מלבר) באחריות שטר כתובה דכלת משה מאורסה לישראל שיצאה בנעימה (כתיבה) וראשה פרוע (כי פרעה אהרן. עלובה כלה מזנה מתוך חופתה לפיכך נקרעה שטר כתובה ראשונה ועמדה על מתנתה. מחתן דנן כי משה נהג בה עין יפה ונתנה לישראל) כתובתה מאתים לנוטרים את פריו ולפי שקבלוה בקטטה ובכפית הר כגיגית נטה. ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. סבי דאזלי אתיגרא. התגרו מלחמה באיזה כתב ניתנה תורה לישראל כדאיתא פ"ב דסנהדרין. ראינו להרים מכשול מדרך עמנו. ולהזכיר מה שזכרו כבר המפורשים המחוכמים המפורסמים דכ"ע לא פליגי בכתב הלוחות וס"ת שכתב משה ושם בארון שהוא היה בכתב המאושר ודאי ולא נשתנה כל עיקר כי מכתב אלהים הוא וכל קוץ ותג שבו רומזים לסודות עליונים ולא קבלוהו ישראל מעם אשור חלילה (אפי׳ למ״ד שעלה עמהם מאשור) אלא בארץ אשור חזרו ויסדוהו אחר ששכחוהו וזה מפני שלפי אותו הדעת לא נמסר הכתב ההוא לישראל לכתוב בו כלל. גם לא ס״ת שלהם שמצוה על כל אחד מישראל לכתוב לעצמו ואפי׳ של בתי כנסיות שקורין בו בעשרה לא ניתן לכותבו בו מפני רוב קדושתו הסתירוהו והעלימוהו מעין כל אדם בתחלה כשנתנה תורה לישראל לצורך למודם אלא היו מעתיקים התורה לרבים בכתב עבר הנהר שהוא הכתב ההמוני לעברים ולא נכתבה התורה אשורית רק בס״ת שנצטוה מרע״ה לשומו בצד [אלטונא תקח: ארון] ברית ה' וכן היו הלוחות כתובים באותו כתב המאושר (הזה) [אלטונא תקח: האלהי] למען לא ילמדוהו להשתמש בו לדברי חול עד שבא עזרא ושינה הכתב לענין כתיבת ס״ת מעתה והתקין להכתב כל ס״ת בכתב הקודש מן אז והלאה שעלו מאשור ונתעלו בפרישות זוהי דעת ר׳ יוסי. ונחלקו עליו גם בזו וזה הפירוש לא לבד מוכרח אבל כמו מושכל ראשון. למי שיש לו מעט בקיאות בתלמוד ומדרשים וכן פירשו כל הגדולים יעוין פ"ק דמגלה בחי׳ הרשב"א ובמ"ש הריב״ח שהאריך ולכאורה היה נראה לקיים גם דברי הסוברים (כמו בעל העקרים) הדברים (אליבא דר״י) כמשמען בהשקפה ראשונה ר״ל שגם הלוחות היו כתובים בכתב עבר הנהר והיינו דווקא לוחות שניות שאחר שחטאו נהפך להם לרועץ. אמנם חזרתי ואמרתי שגם זה הבל כי גם השניות באצבע אלהים נכתבו חלילה להעלות על הדעת שיהיו בכתב של הדיוטות ואין לנו אלא כהסכמת החכמים השלימים וכך הם דברי הר״מ ז״ל בתשובות הביאם הר"מ אלשקר שמחמת חשיבות וקדושת כתב אשורי נמנעו מלכתוב בו דברי חול והוא שגרם שלא לכתוב בו אפי' ס״ת של המון ישראל קודם עזרא (לדעת ר״י) וכאמור ובזה נתיישב לי ג״כ הענין המתמיה שנזכר במלכים ובד״ה כשמצא חלקיהו הכה״ג בימי יאשיהו סה"ת והיה חדוש גדול אצלם עד שהודיע לשפן הסופר וקראהו לפני המלך כנזכר שם והנראה מפשטו שהיה נפלא בעיניהם מפני כתבו המשונה שלא היו רגילים בו ואין הכל בקיאים בו מלבד משרז"ל שהיה נגלל לפרשת תוכחות כי מדוע לא קראהו המלך בעצמו והלא הוא היה צריך להיות בקי בקריאות ברכות וקללות שבמשנה תורה שהוא פרשת המלך בהקהל ועל מה זה הוצרך שפן הסופר לקראו לפניו אם לא מחמת שלא היה מכיר הכתב ולא יודע לקרותו מתוך הכתב ההוא שלא נמסר אלא ליחידי סגולה כסופר שלו וזה נראה דבר ברור ואמיתי ולפי זה נראין דר״י ועכ״ז לא הודו לו חבריו ואמרו שלא נשתנה הכתב מעולם זה דרך זך וישר. לא כן דרך איש וזר במ״ע הפכפך שאחר ששבח דעת המפרשים הנ"ל ((בפ"ו) [אלטונא תקח: בפי"ו]) בפה מלא חזר וריקן הפך (בפכ"ח) ושפך בוז על נדיבים והטיל ארס פגם בסברת׳ ועינו הפך:

ואמנם מ"ש בשם היר״ו למ"ד בדעץ נתנה תורה עי״ן מעשה נסים (ואנכי לא ראיתיו במקומו רק על פי מה שהעתיק הנ״ל אני אומר) אין זה כדאי לקרות ערער על הפירוש הברור הנ״ל כי האומר כך לא נתכוון לכתב שבלוחות אלא לומר (לפי דר"י) כשאמרו או הראו לישראל (והודיעם) [אלטונא תקח: והודיעום] הנס שבלוחות שהיו בהן אותיות עומדות בנס לא יכלו לומר להם סמך בנס עמדה מאחר שלא נודע להם צורת אות הסמ"ך באשורית שלא ידעו מה היא כנזכר שהיתה נעלמת מהם צורת הכתיבה האשורי' אלא הוצרכו לומר לפי דעת זה עי"ן שבלוחות (הנודעת וניכרת להם סתומה) בנס היתה עומדת והיינו הך כי עי"ן שבדעץ הוא סמ"ך באשורית כמו שאתה רואה כאן מוצג לפניך אלפא ביתא של כתב לבונאה להנאתך. ולמען תדע ותכיר ג״כ מטבע השקל המפותח בכתב ההוא:

הנה תראה לרמב״ן ז"ל בס״פ התורה לשון זה ברכני ה' עד כה שבאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ. מטבע כסף מפותח פתוחי חותם מצדו אחד כעין מקל שקד. ומצדו השני כעין צלוחית. ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים. וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמ״ש במס״נ. וקראו מן הצד האחד שקל ישראל (כצ"ל) ומן הצד האחד ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות הם מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. והצורה השנית צנצנת המן. ושקלנו אותו בשולחנות משקלו עשרה הכסף. והם חצי אונקיא שזכר רש"י (עיין ברכת הורי פ״ו) וכן ראיתי מן המטבע ההיא בצורה ובכתיבה. חצי השקל ע״כ:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה