אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

לד

לג

עליית הכניעה אמר בעל חובת הלבבות מפני שקדם מאמרנו לייחד המעשים לאלהים לבדו. והיתה הגאוה במעשים המיוחדים לאלהים משגת את בעליהם יותר מהרה. מכל הפגעים המשיגים אותם. והיה הפסדה למעשים הרבה מאד. ראיתי כי הנחוץ שבדברים שאני צריך להם. הוא לסמוך לו מה שירחקנה מן האדם. והיא הכניעה. ומפני שנתברר לנו עוד שהיא שורש העבדות ובה יתכן להבדל העבד ממדות האדנות. וההודאה לאלהים בהתיחדו בהם לבדו (אלטונא תקח: ו)מבלעדי הברואים. כמ"ש דוד ע״ה לך ה׳ הגדולה והגבור' והתפארת והנצח וההוד וגו׳ ואמר כי מי בשחק יערוך לה׳ ידמה לה׳ וגו׳ ומטיבה עוד. כי היא מרחקת מן האדם הגדולה והגאון והגובה והתפארת והשררה ורדות בכל (ס״א ושלוט (בכל) [אלטונא תקח: בדל]) וחמוד מה שהוא גדול ממנו. והדומה לזה מסעיפי הגאוה וראוי עתה שנבאר מדבר הכניעה עשרה דברים. האחד מה היא הכניעה. והשני לכמה חלקים תחלק. והשלישי במה תהיה הכניעה. והרביעי באיזה ענין צריך להתנהג בה. והחמישי איך אופני קנותה. והששי בתוכן המנהג שצריך להתנהג בו הנכנע. והשביעי מתי תתכן הכניעה. ומתי לא תתכן. והשמיני שנבאר אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה (ס״א אם הכניעה תלויה במדות או המדות תלויות בה). והתשיעי אם יתכן להתקבץ בלב האדם הגאוה והכניעה אם לא. והעשירי באור תועלת הכניעה בעניני העוה״ז והעוה״ב:

פרק א

אבל הכניעה היא שפלות הנפש ושחותה. ומעוט ערכה אצלה. והיא מדה ממדות הנפש. וכאשר תתישב בה יראו אותותי' על האיברים. מהם הלשון הרכה והקול הנמוך. והענוה בעת כעס ומעוט הנקמה אחר היכולת (עליהם) [אלטונא תקח: עליה] כאשר נאמר על א' המלכים שאמר למי שנתחייב אצלו. לאחר שהביאו השוטר. חי ה׳ לולי חזקת כעסי עליך. הייתי נוקם ממך נקמה גדולה. ומחל לו. ואמרו עליו שהיה אומר. איני יודע עון שהוא שוקל יותר מעונותי:

פרק ב

אבל באור חלקי הכניעה הוא שהכניעה תחלק לשלשה חלקים אחד מהם כולל את האדם ורבים ממיני בעלי חיים שאינם מדברים והוא דלות הנפש וסבלה ההיזק אשר היתה יכולה לדחותו מפני סכלותה באופני דחייתו וזה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ מפני מעוט ידיעתם וחלישות הכרתם את נפשותם וערכיהם וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה (בקריאת השם) אבל על דרך האמת הוא דלות הנפש ועורונה בסכלות הגובר עליה מראות מה שיש בו תקנתה כמו שאמר כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם (הנפש) אבל הכניעה הוא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות (במדותיה) [אלטונא תקח: במדותם] המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפש וידיעה ברורה במדות [אלטונא תקח: ה]טובות והמגונות וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת אבל זולת זה איננו נכנס במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות שבהן כי ענינה בזה כענין הבהמות והחלק השני הכניעה לבני אדם אם מפני משלם בו כמו האסור ביד אויבו והעבד ביד אדוניו או לחסרונו לחם (שהוא חסר לחם) וגודל צרכו למה שיש אצלם כשכיר לשוכרו והרש להענקת העשיר והתלמיד לרבו או לחוב ראוי שאין האדם יכול לפרעו והוא חייב להכנע ולהשפל לפניו לבעליו [אלטונא תקח: כמו] שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה או לדעתו שהוא מקצר בעניני מוסרי העולם הזה והעוה״ב וסכלתו בדרך הישרה וכאשר תמצא ידו נביא דורו או מורו צדק או קורא אל הדרך הטובה יכנע לו וישפיל לפניו כמו שאמרו רז״ל גדולה שמושה יותר מלמודה שנאמר אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו אשר למד לא נאמר. אלא אשר יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה. ואמר ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳. ואמר החכם על כלל עם הארץ. ועבד לוה לאיש מלוה. והחלק הזה מחלקי הכניעה. ואם הוא ראוי. איננו תדיר מפני שאינו כולל את כל המדברים. ולא ראוי בכל זמן ובכל מקום. כי האסיר כשיצא ממאסרו והעבד כשיפדה את עצמו. והלוה כשפורע את חובו. והתלמיד כשאיננו עם רבו. והרש כשאינו עם עשיר. אינם חייבין להכנע להם. ולהשפל ולשוח לפניהם. וחלק השלישי הכניעה לבורא יתברך. וחובתו כוללת כל המדברים והם חייבין אליו בכל זמן ובכל מקום. ואליו היתה כונתנו בשער הזה. והנכנע הוא הנקרא בספרי הקדש עניו ונבזה בעיניו. וצנוע ודכא. ושפל רוח. ורוח נשברה ונדכה. ורך לבב (יען רך לבבך ותכנע) ונכה רוח ולב נשבר. ונפש שחה. ומה שנדבר בכניעה סתם אין כונתנו אלא החלק השלישי הזה. אשר הוא המדרגה העליונה שבכניעה. ומי שעלתה בידו. אין רחוק ממנו דרך קרבת אלהים ולעמוד לפניו. ויהיה מקובל ורצוי אצל הבורא. כמו שכתוב זבחי אלהים רוח נשברה. לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה:

פרק ג

אבל הסבות אשר תהיה הכניעה והשפלות בעבורה מן האדם אחר גאותו עשר. האחת כשיחלש כחו מתנועתו הטבעית. מפני חלאים. או מזג רע. או חלשת הרכבתו. ויכנע בעבור זה. ויתחנן אל האלהים ולבני אדם כמו שאמר ויכנע בעמל לבם וגו׳. והשני כשימצאוהו פגע או ריש. ויצטרך לבני אדם. אחר שלא היה צריך להם. ויכנע להם ותשבר רוחו מהתגאות בענינו. כמו שאמר והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו וגו׳. והשלישית כשתהיה עליו לזולתו טובה עודפת. ויראה חסדו עליו. ויכנע לו. כמו שאמר רבים יחלו פני נדיב וגו׳. והרביעית שנתחייב לחבירו דבר. ואינו יכול לפרעו. ויכנע [אלטונא תקח: לו]. כמו שכתוב. אם אין לך לשלם וגו׳. והחמישית. מי שהוא במאסר אויבו. ויכנע לו ותשח נפשו. כמו שכתוב. ענו בכבל רגלו וגו׳. ואמר ואם אסורים בזיקים. והששית העבד שאינו יכול לפדות עצמו מיד אדוניו. ויכנע לו. כמ״ש הנה כעיני עבדים וגו׳. והשביעית. כשתמצאנה את האדם צרות ופגעים מעציבים תשבר רוחו ויכנע לבבו. ככתוב או אז יכנע לבבם הערל. והשמינית כשיחשוב עם נפשו בהמרותו האלהים בטובתו. ובעטו בה במקום השבח עליה. ויכנע ויבוש ויכלם מן האלהים. כמו שאמר אלהי בושתי ונכלמתי. והתשיעית. כאשר יוכיחנו הבורא ויכלימנו על המרותו אותו. יכנע ויפחד כמו שאמר על אחאב הראית כי נכנע אחאב מפני. והעשירית. כשירגיש בקרבת המות ובוא יומו ויחשוב באימות המות. ומעמד הדין והחשבון. ויכנע וישח ותקל נפשו בעיניו ויתחרט על חליפת ימיו. וכלות חייו. מבלי צידה ממעשים טובים. יקדמם לפניו לעת נסעו. כמ״ש פחדו בציון חטאים:

פרק ד

אבל באיזה ענין חייב האדם להתנהג בכניעה ובשפלות. אומר כי הכניעה חייב אדם להתנהג בה בשבעה ענינים. אחד מהם במשאו ומתנו עם אנשי דורו. ובמנהג הטוב עם בני מינו. כאשר אבאר במה שאני עתיד לדבר בו. ובו אמר הכתוב נבזה בעיניו נמאס. והשני כשיפגע חכמים בדעת אלהים ובתורתו. והחסידים הקרובים אל האלהים. כמו שנאמר יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. ואמר שחו רעים לפני טובים. והשלישי כשישבחוהו במדותיו הטובות. חייב להכנע. ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים. אשר הבורא יודעם וכסה אותם עליו. והאריך לו כדי שישוב מהם. ואל ישמח בטעות בני אדם בו. אך יאבל. בעבור שהבורא יתעלה יודע באמת רוע מעלליו. והתעלמותו מפרוע חובות האלהים. וגמול טובתו. ויכנע בלבו. כמו שאמר כי עוני אגיד אדאג. והרביעי כשמספרים בגנותו. יכנע לבורא. ויודה לו על אשר גלה לו מעט מהרבה. ליסרו ולהוכיחו. כדי שישוב אליו. כמו שאמר ויגל אזנם למוסר. והחמישי כשמיטיב לו הבורא בעולם הזה במיני הטובות יכנע לאל מפני כובד משא חובות ההודאה עליהם. וישפל לפניו. שלא תהיינה לנקמה ממנו. כי רוב הממון בעולם. יהיה לאחד משלשה דברים. לטובה מאת הבורא יתברך. או לנסיון ומבחן. או לנקמה ומכשול. וסימן הטובה שיהיה בעליה טרוד בקיום טובות הבורא. מהתעסק בה. ותהיה סבה להוסיף במעשה לאלהים. ולא ישים לבו לטובה ההיא. ולא יבטח עליה. ויוציאה בחובות הבורא. דומה למה שמספר איוב ממנהגו בממונו. והאיך היה מוציאו בחובות הבורא. ואמר במעוט בטחונו בו. אבל שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי. וסימן הנסיון והמבחן. שיהיה בעל הממון טרוד בהרגשתו על שמירת ממונו ולהוסיף עליו [אלטונא תקח: ולפחד עליו] מן הפגעים מקיום מה שהוא חייב מהודאת הבורא עליו. ובעליו מנוסה בו אין לו ממנו אלא אורך הדאגה בעבורו ושמירתו ושיהיה בא עליו לידי חשבון. ובכמוהו אמר הכתוב כי כל ימיו מכאובים וגו׳. וסימן הנקמה שיהיה בעל הממון טרוד בתענוג בו ובהנאה. מפרוע חובות הבורא. וחובות בני אדם. שהוא חייב ממנו. ושבח בעל הטובה. ולא ירגיש במה שהוא חייב עליה מהעבודה כמו שאמר הכתוב והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וגו׳. ואמר והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וגו׳. וזאת היא הנקמה בדמות הטובה והמשכיל כשתבוא לו טובה. והעולם מקבל כחפצו בכל עניניו. יכנע. מיראתו שלא תהא נקמה מאת הבורא. כמו שנאמר עושר שמור לבעליו לרעתו. והששי כשהוא קורא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש. ויודע בנפשו כי קצר בחובות האלהים התחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא יתב'. מיראתו את עונשו. כמו שאמר ביאשיהו ויהי כשמוע המלך את דברי סה"ת. ויקרע את בגדיו ואמר לו הבורא יען רך לבבך ותכנע מפני ה׳. והשביעי כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה בצדקה ותפלה או מצוה או רשות או תוכחה. שלא יתעסק בו ובלבבו שום גאה וגובה. אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו. ואל יחשבהו בנפשו למאומה. אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלהים. מכפלי המעשה ההוא. כמו שאמר במה אקדם ה׳ אכף לאלהי מרום. הירצה ה׳ באלפי אילים וגו׳. הגיד לך אדם מה טוב וגו׳:

פרק ה

אבל אופני קנות הכניעה. והדרך שמקל אותה על האדם. הוא שתהא מחשבתו (ורעיונותיו) [אלטונא תקח: ורעיונו] תמיד בשבעה דרכים. אחד מהם. שורש הויתו והתחלתו מן הבלונית (לשון בלוי כבגד יבלה ור"ל הלחיות הנפסדות. ומהם מתהוה הטפה הזרעית. דלכי גבילי מסרח היינו דתנן מאין באת מטפה סרוחה) והדם אחר התעפשם ובאוש ריחם ואח"כ הוא נזון מדם הטומאה כל ימי עמדו בבטן אמו. ואח"כ יצא והוא חלוש ודל בגופו ואיבריו. ואח"כ [אלטונא תקח: י]עלה מן המדרגה הזאת אל הסמוכה לה עד שיגיע לרוב שנותיו. אח"כ יחלו ימי הזקנה. עד שימלאו ימיו. ואמר אחד מן החכמים. אני תמיה ממי שעבר במעבר השתן והדם פעמים. היאך יתגאה ויגבה לבו. כי המחשבה בזה וכדומה לו מענין האדם מחייבת הכניעה. כמו שאמר דוד ע״ה. ה׳ מה אדם ותדעהו ואמר אדם ילוד אשה ואמר ואנכי תולעת ולא איש. ואמר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון וברעב ובצמא. ובקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהם כי אם במות. וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה. ויבין חולשתו. ומעוט השגתו. וקצרת ידו מדחות מעל נפשו כל זה יכיר מצורת מעמדו. כי הוא אינו כמו אסיר בעולם הזה. אבל הוא אסיר באמת. ויכנע כניעת האסיר המושם בבור. אשר אין לו תחבולה ולא יכולת להתיר את עצמו מבלתי אדוניו. כמו שכתוב תבא לפניך אנקת אסיר ואמר הוציאה ממסגר נפשי. והשלישי כאשר יחשוב בחליפתו ובוא אליו המות מהרה. והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו. והתיאשו מקחת מהם מאומה לצידה ומהועיל בהם בעמדו בקבר. וכבר חלף אור פניו. ושחר מראהו. וירם תולעים ועפוש ומוגלא. ויחלפו סימני יופי גופו. ויחזק באוש ריחו כאילו לא רוחץ ולא מורק ולא הפיח ריחו הטוב. כי כאשר יעבור על לב האדם זה וכיוצא בו. יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה ולא יגבה לבו. ולא יתנשא ולא יתגדל כמו שכתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ואמר אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו׳. והרביעי כאשר יעביר על לבו מה שהוא חייב בו מעבודת האלהים על רוב חסדו עליו וגודל טובו אליו. והתעלמותו מן המצות השכליות והשמעיות. וקצורו בהם. והפסק טענותיו ואמתלאותיו יום החשבון. וחרטתו במעמד הגמול. יכניע ותשבר רוחו. כמו שאמר כי הנה היום בא בוער כתנור וגו׳. ומי מכלכל את יום בואו. והחמישי כאשר יחשוב בגדולת הבורא יתב'. ועוז גבורתו המשקיף על נראהו ונסתרו. ויתן אל לבו הענין הגדול שזכרו רבותינו ז״ל על הרבה חסידים שהיו בדורות העוברים (שהוא אינו נחשבה מאומה בערכם) מן המורא והגדולה. והוא מה שאמר. נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. ואמרו על יונתן בן עוזיאל כשהיה דורש בתורה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף. ואין ספק שמעלת הנביאים למעלה ממעלתם ותמצא הנביאים כי היה כחם נמס וכורעים ומשתחוים בפגיעת המלאכים. כמו שאמר בדניאל ויהושע והרבה כמוהם ותמצא בספרי הנביאים. כי המלאכים כורעים ומשתחוים לבורא יתברך כמו שאמר וצבא השמים לך משתחוים. ונאמר הן בעבדיו לא יאמין כו׳. ובהיכלו כולו אומר כבוד. [אלטונא תקח: ואמר] וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו׳. ובמה שהוא נראה לדעתנו מצד ברואיו. כמו השמש והירח (ו)[אלטונא תקח: וה]כוכבים והגלגל והארץ וכל אשר עליה. ממוצק וצמח וחי. די למי שיבין וישכיל. כמו שאמר מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וגו׳. ואמר כל הגוים כאין נגדו. ונאמר כל דארי ארעא כלא חשיבין. וכאשר יחשוב הנלבב המבין בערך המדברים. וערך המדברים אל כדור הארץ וכדור הארץ אל גלגל הירח. וגלגל הירח אל הגלגל העליון. והכל אצל גדולת הבורא יתב' כאין. יכנע בנפשו וישפל לפני בוראו כמ"ש מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ (והוא) [אלטונא תקח: והששי] כשקורא בספרי הנביאים ורואה חוזק עונש הגאות והגבהות כמ"ש בגאוה והגבהות עיני גבהות [אלטונא תקח: אדם] שפל ושח רום אנשים ונשגב וגו׳. ואמר כי יום לה׳ צבאות על כל גאה ורם. ועל כל נשא ושפל. ואמר בשתי הכתות. מעודד ענוים ה׳ משפיל רשעים עדי ארץ וגו׳. ואמר כי רם ה׳ ושפל יראה וגו׳. ואמר בשפלים. וענוים יירשו ארץ. ואמר יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים ואמר לפני שבר גאון. ואמר לפני שבר (אלטונא תקח: לב) יגבה [אלטונא תקח: לב] איש. והשביעי כשיראה תהפוכות עניני הברואים בעולם. ומהירות התחלפות הממלכות והממשלות בו. והעתקות אנשיו מענין אל ענין. והשחתת עם לתקנת עם אחר. וסוף הכל אל המות. כמו שכתוב. כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו׳. יכנע ולא יתגאה במאומה מהון העולם. ולא יבטח לבו על דבר ממנו. כמ"ש אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים וגו׳. וכשלא יהיה לב האדם ריק מאחד מאלה השבעה הענינים אשר זכרנו יהיה תמיד נכנע ושפל. עד אשר תהיה לו הכניעה טבע דבק. לא יפרד ממנו. וכאשר ידבק בכניעה. תרחיק ממנו כל פגעי הגאות והגובה והגדולה כאשר הקדמנו. וינצל בה מן החטא והמכשול. כמ״ש ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חכמינו ז״ל הסתכל בשלשה דברים. ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת. מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה:

פרק ו

אבל המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה. הם עשרה. הראשון דעת האלהים ומדותיו הטובות. והיתרון אשר נתן לאדם על שאר בעלי חיים. כמו שכתוב תמשילהו במעשי ידיך וכאשר יכיר גודל עצמת הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה. יכנע לו וישפל לפניו. וילמד ממה שצוה החכם אל תתהדר לפני מלך. כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים. יתעלה מדמות ומהמשל. כמו שאמרה חנה אין קדוש כה׳ כי אין בלתך. והשני לדעת חיובי התורה והשכל ולקרוא בספר תורת האלהים ולעמוד על החכמה המושכלת והמקובלת. ללמוד ממנה תנאי הכניעה ומקומות (הנהגת ה') [אלטונא תקח: הנהגתה]. והשלישי רוחב הלב וסבלות מה שישנא מן הדברים ומן המעשים. מן הבורא יתברך. כמו שאמר אם גמלתי שולמי רע וגו׳. ואמר אל תאמר כאשר עשה לי. כן אעשה לו וגו'. ואמרו רז״ל הנעלבין ואינם עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין. עושים מאהבה ושמחים ביסורין. עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו והוא הנקרא אצלם מעביר על מדותיו. והרביעי עשות הטוב לבני אדם. ודבר טוב להם. ולדונם לזכות. ושלא יספר בגנותם. ושימחול להם מה שידברו בו ויספרו בגנותו. [אלטונא תקח: ואם אינם ראוים לכך] כמו שאמר גם במדעך מלך אל תקלל. ואמר פיך שלחת ברעה. תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. וממחילת הדבור הרע והגנוי. מה שאמר הכתוב ותדבר מרים ואהרן במשה. ואמר והאיש משה עניו מאד מפני שמחל להם. ומזה מה שאמר החכם. גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. ואמר כי גם פעמים רבות ידע לבך וגו׳. ואמרו חכמינו ז״ל מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה. ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה. ירד ר׳ עקיבא ואמר אבינו מלכנו. ונענה. יצתה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה. אלא שזה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר על מדותיו. ונאמר על אחד מן החסידים. שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד. ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבלה זאת. אמר להם כמה לבנים שניה. ונתחרטו על שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת. כל שכן באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שניה. כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין. והיתה כונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע. וישוב להם טבע. וכן כשילמדו לשונם דבר טוב. ישוב להם טבע קבוע. כמ״ש לא רגל על לשונו. ואמר בהפך זה הוות תחשוב לשונך. אהבת כל דברי בלע. ואמר מה יתן לך ומה יסיף לך לשון רמיה. והחמישי הכניעה בעניני עולמו כלם הנראה מהם והנסתר. (בדברו) [אלטונא תקח: בדבורו] ובמעשהו. ובתנועת איבריו ונוחם. לא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו. ולא מצפונו כנגד נראהו. ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות ומתדמות. הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלהים יתב' ולבני אדם. כפי התחלקות מעלותם. וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו. כמו שנאמר טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ואמרו רז״ל הוי שפל רוח בפני כל אדם. ואמרו הוי קל לראש ונוח לתשחורת. והששי שיהיה יקר רוח וגבה נפש (הוא הפך הכניעה והיא הגאוה המשובחת אשר עלה זכרונה לטובה במעלת הסולם לבית אל אולם לא תושג כי אם ע"י הכניעה לאנשי החכמה כמש"ל בפ"י) בעניני העולם הבא שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן. ולא יאמר די במה שתמצא ידו מהם. אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו. ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד. כמו שאמר הכתוב ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה׳. והשביעי שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורו בעניני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם. ויבקש מהאלהים עזר ואומץ. ויניח הגבהות לכבוד הבורא. ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך. בין לבדו. בין בתוך מקהלות בני אדם. כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו והרים את הדשן וגו׳ וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד להשפל ולהסיר הגבהות מלבו. וכמו זה אמר בדוד. ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ ושאר הענין. ואמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. והשמיני שיספיק לו מסבות המזון. מה שיזדמן. ומה שימצא. מאשר תהיה נפשו נמבזה ונקלה בעיניו ולחנך אותה לעמוד מתאותיה הגופניות ולהפנות לפרוע חובות הבורא. על גודל טובותיו. ורוב חסדו עליו. כמ"ש דוד. דרך מצותיך ארוץ וגו׳. והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא. ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו. למחול בדברי האלהים. או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו ואל ינהג בעשוק בני אדם איש את רעהו. כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו. אך יציל העשוק. ויעזור להוציא מיד העושק כמ"ש דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק. ואמר איוב. ואשברה מתלעות עול. ויורה בני אדם עבודת האלהים. ויוכיחם ויכלימם. ויצוום על הטוב. ויזהירם מן הרע בידו ובלשונו. כפי יכולתו. וימהר לקחת דיני האלהים ממי שחייב בהם. ולא יכנע ולא ישפל בזה. כמ״ש בפנחס. ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.

והעשירי שיהיה מעט דברים. וקולו נמוך. [אלטונא תקח: ומעוט שחוק] ומעוט שבועות בשם על האמת. לא יעבור על לשונו כזב. ולא ישב בסוד משחקים ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם. וזה מכניעה ושפלות. לא מצד גדולה והתנשא. כמו שאמר הנביא לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני (כלומר לא מחמת גאות והתנשאות עליהם. נבדלתי מהם. אלא מפני ידך החזקה עלי):

פרק ז

אבל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע כשיראו בו. הם חמשה. אחד מהם בעת חוזק כעסו על מי שמבזה אותו בין במאמר בין במעשה. שאם ימשול ברוחו. וימחול אחר היכולת להנקם. מענוה ושפלות. יורה על ברור כניעתו. והשני כשיפגעהו פגע בממונו או יקרהו מקרה בקרוביו. אם יגביר הסבל על החרדה. וירצה בגזרת הבורא. ויצדיק את דינו. יורה על כניעתו הטובה. ושפלותו לאלהים. כמש"ה על אהרן במה שארעו במות נדב ואביהוא וידום אהרן. ואמר דוד דום לה׳ והתחולל לו. ונאמר לכן המשכיל בעת ההיא ידום. והשלישי כשיתפרסם ענינו אצל בני אדם. בטובה או ברעה. שאם ישבחוהו על טובה שעשה. יבז למשבחו עליה. ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא. לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא. ויאמר למשבחו רב לך אחי. כי אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים. ואפי׳ אם תהיה נחשבת למאומה. איך אדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה. עד שיקבלנה הבורא ממני ולא ישיבנה (אלי) [אלטונא תקח: עלי]. וישליכנה בפני. כמו שכתוב. כי תבואו לראות פני מי בקש זאת וגו׳. ואמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו׳. כל שכן אם ישבחנו בשקר שצריך להרחיק הדבר ההוא מעצמו. ויאמר למספר. די לי אחי בקצורי במה שאני חייב בו לבורא. אל תקבץ עלי עון קצורי ועון השבח. במה שלא עשיתי. כי אני יודע עונותי ופשעי. יותר ממך (ואע"פ שאמרו חציף מאן דמפרסם חטאו כשאינו ידוע. י"ל דוקא בדרך פרוט החטא. אבל דרך כלל יתכן. עם שאין מן הכתוב שהביא בח"ה ראיה כי היא ודוי לנוכח ה' בלבד) כמו שאמר דוד ע״ה כי פשעי אני אדע. ואם יזכור ברעה שעשה. יודה על נפשו בקצורו. ואל יחזר אחר אמתלאות להנקות ממנה. ולזכות עצמו. כמו שאמר יהודה צדקה ממני. ואל ישתדל להכחיש המספר. ואל יאשימנו על אשר גלה אותו אבל יאמר לו אחי. ומה שיעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשי. אצל מה שלא ידעת ממני. אשר האריך לי הבורא סתרו בהם. ואילו היה נגלה לך רוע מעשי ועונותי. היית בורח ממני. ומפחד מעונש הבורא עליהם כמו שאמר אחד מן המשוררים. חטאי לו יריחון בם שכני. אזי ברחו ורחקו מגבולי. ואמר איוב אם כסיתי כאדם פשעי. ואם מה שספרו עליו שקר. יאמר למספר. אחי אין מן התימה מה שהצילני הבורא מעשות מה שתלית בי. אצל רוב הטובות אשר גמלני. אך התימה סתרו עלי במה שהוא יותר מגונה וגדול מאד ממה שספרת עלי. הרף אחי וחמול על זכיותיך. שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש. כי כבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה. וכיון שהגיעו הדבר. שלח למדבר (בכלי) [אלטונא תקח: בו כלי] מלא מזמרת ארצו. וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מן החסידים. הרבה בני אדם יבאו יום החשבון. וכשמראים להם מעשיהם. ימצאו בספר זכיותם. זכיות שלא עשו אותם. ויאמרו לא עשינו. ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם. יבקשו אותו בעת ההיא. ויאמר להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו וכשאומרים לא עשינום. יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם. כמו שנאמר והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם. חרפתם אשר חרפוך ה׳. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים בדרך. והרביעי כשייטיב לו האל בטובה גדולה ובחכמה יתירה ותבונה רבה. או עושר גדול. או כבוד אצל המלכות. והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם. ולהתגאות בעבורם. ונשאר על ענין שפלותו קודם לכן. ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם. כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא. ואמר המכסה אני מאברהם וגו׳ ואנכי עפר ואפר. ואמר משה ונחנו מה. ואמר דוד ע״ה. ואנכי תולעת ולא איש. אז יתברר מצפונו. ותאמן כניעתו. ואמר החכם בענין הזה. אם רוח המושל תעלה עליך וגו׳. והחמישי כשהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו. אע"פ שאין יכולת לדין על זה תתברר כניעתו לאלהים ושפלותו ושחותו. כמו שנאמר אנחנו מעלנו באלהינו וגו׳. ונאמר ויתנו ידם להוציא נשיהם. ועם המאורעים האלה והדומים להם. יתקיימו סימני הכניעה לאל יתעלה. והשפלות מן הנכנעים. ותראה אמונת לבבם בהם:

פרק ח

אבל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות. או המדות הטובות סמוכות לה. אומר בתשובה. זה מן הידוע אצלנו כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאלהים מן האדם. הוא שיתנצל (מלשון ויתנצלו בני ישראל את עדים) ממדות האדנות. כי משער המצטרף אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאת האחר. שהאדם איננו ראוי לשם עבד. עד שיהיה לו אדון. והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה. עד שיהיה לו עבד. וכל אחד מהם כענין הקונה (והחנוני) [אלטונא תקח: והקנוי]. איננו קודם את חברו בשם ובערך. ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלהים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות. והן הכניעה והשפלות לפניו ושיתנצל לו מכל מדות האדנות. שהן הגדולה והיקר והגובה והתפארת והגאון והדומה לזה. ואמר אחד מן החכמים הגדולה מעטה הבורא. ומי שרוצה להכנס עליו במעטהו. יהדפנו. ואמר דוד ה׳ מלך גאות לבש. ואין מדה טובה למאמין. עד שיפרע החובה. כמ"ש הכתוב. הנה (שומע) [אלטונא תקח: שמוע] מזבח טוב. ולא תתקיים לו הטובה. עד שיקבל עליו עבודת הבורא. ויודה לו בכל מדות העבדות. ולא תתכן ממנו העבדות. אלא באופן כניעתו לאלהים. ושפלותו ושחותו לפניו כאשר הקדמנו. וזה מחייב שתהיינה כל המדות הטובות והחובות סמוכות לכניעות. והיא ראש ותחלה להן. והדין נותן בעבור זה. שלא תתכן מדה טובה למי שלבו ריק מהכניעה לאלהים ויש בלבבו מאומה מן הגאות והגדולה. וכן ראש התשובה. השפלות והשחות והכניעה. כמו שאמר הכתוב ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וגו׳. ואמר נכנעו לא אשחיתם:

פרק ט

אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה. אם לא. אומר בתשובת זה. כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם. גאות האדם בגופו ובעניני גופו. ותקוניו הגופיים. והחלק השני. גאותו במעלותיו הרוחניות. כחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא. וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים. היא מרחקת הכניעה מן הלב. מן הנמנע הקבצם בלב אחד. בעבור הרחקת כל אחד מהם את חברו. כי כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה. אלא בזות את בעל הטובה ומעוטה אצלו ומעוט ידיעתו במהירות הסרתה ממנו. ונסיעתה מאצלו. ויחשוב כי הוא המטיב בה לעצמו. והקונה אותה בכחו ובחכמתו. כמו שאמר סנחריב בכח ידי עשיתי ואמר נבוכדנצר. הלא דא היא בבל רבתא. ואמר פרעה. לי יאורי וגו׳. וכבר ידעת מה שהיה תיכף למאמרם מהריסת מלכותם והשחתת ממשלתם. אך הגאוה שבמעלות הרוחניות. מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם מגונה. והשני משובח. המגונה. שיתגאה האדם בחכמתו. והצדיק במעשהו (ומ"ש בר"ח ור"ח כי מינצו בהדדי מר אמר בהדי דידי מינצית. דכי משתכחא תורה מהדרנא לה מפלפולי. ומ"א דעבידנא לתורה דלא תשתכח. זהו ע"ד קנאת סופרים תרבה חכמה) וגורם זה שירבה בעיניו. ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם. ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם טוב. והשבח אצל בני אדם. ולבזות בני אדם ולגעול אותם. ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו. ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם. וזה הוא הנקרא אצל רז״ל מתכבד בקלון חברו. ובזה לא יהיה נכנע ולא עניו. והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו. הוראה לגודל טובת הבורא עליו בהם. ושמחה בעבורם וגורם לו להוסיף ולהשתדל בהם ולהכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו. ולחוס על כבודם. ולכסות סכלותם. ולדבר בשבחם ולאהוב אותם. ולהליץ בעדם ולהזהר בכבודם. וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים. תמיד טורח להרבות מהם. נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאוייו בהם. משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידיו. מודה לאלהים. על מה שחננו מן המעלות. ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות החמודות. וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה ובכמוה אמר הכתוב ויגבה לבו בדרכי ה׳ (היא מחויבת כנ"ל. עיין סולם בית אל. ובעלית הגאוה בעה"י) אך היא מסיימה אותה ומוסיפה בה. כמו שכתוב עקב ענוה יראת ה׳:

פרק י

אבל תועלת הכניעה בעניני העולם הזה והעולם הבא הם ששה דברים. שלשה מהם בעניני העוה״ז ושלשה מהם בעניני העולם הבא. ואשר בעניני העולם הזה. אחד מהם שישמח בחלקו. כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה. אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלותו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהיה נכנע. אין לנפשו אצלו שום מעלה. ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק בו למזונותיו ולספקו. וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו. יאכל מה שיזדמן לו. וילבש מה שימצא. ויישן באשר ימצא. והמעט מן העולם. מספיק לו עם כניעתו. והכת האחרת הפך זה. ואם יגיעו למה שיגיעו. אין מספיק להם והנאת העולם כלו לא ימלא מחסורו. עם גובה לבו וגאותו. כמו שאמר החכם. צדיק אוכל לשובע נפשו. ובטן רשעים תחסר. והשני. כי הנכנע סובל בעת ביאת הפגעים אליו והתהפכות הענינים עליו. בעבור שפלותו ונמיכות רוחו. והגאה פחדו גדול. וסבלו מעט בעת ביאת הפגעים עליו מפני גובה נפשו ורום לבבו. ומעוט רצונו בעניניו. כמו שנאמר במי שהיה על הדרך הזה. איך נפלת משמים הילל בן שחר וגו׳. והשלישי. כי הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני אדם. ואהוב להם וקרוב לדעתם ולהתנהג במנהגם. וכבר נאמר על אחד המלכים שהיה ממהר בהליכתו כשהיה הולך ושאלו אותו על עילת הדבר. ואמר לפי שהוא יותר רחוק מדרך הגאוה. ויתר ממהר להשלמת החפץ. ושאלו אחד מן החכמים במה היית אדון לכל בני דורך. אמר מפני שלא פגעתי אחד מהם שלא ראיתי לו מעלה יתרה עלי כי אם יהיה יותר חכם ממני הייתי אומר הוא ירא אלהים יותר ממני. ליתרון חכמתו על חכמתי. ואם קטן ממני בחכמה. אומר כי חשבונו יהיה קל מחשבוני ביום הדין. מפני שאני עובר במזיד. והוא עובר בשוגג. ואם יהיה גדול ממני בימים אומר כי זכיותיו רבים מזכיותי. מפני שקדמני לעולם. ואם יהיה קטן ממני. אומר כי עונותיו מעטים מעונותי. אם יהיה כמוני בימים ובחכמה. אומר אולי לבו לאלהים טוב מלבי. לפי שאני יודע במה שקדם לי מן העונות. ואינני יודע מה שהיה ממנו. ואם יהיה יותר עשיר ממני. אומר כי מצאה ידו בעשרו לעבוד הבורא. ולעשות צדקות ולהעניק לעניים יותר ממני. ואם יהיה דל יותר ממני. אומר כי הוא דכא ושפל רוח יותר ממני. בעבור דלותו. והוא טוב ממני. ולא זזתי לכבדם כלם ולהכנע להם. וכן אמרו רז״ל והוי דן את כל אדם לכף זכות. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ואמרו מאד מאד הוי שפל רוח. ואמרו יהי אדם רך כקנה. ואל יהי קשה כארז לפיכך זכה קנה לחתוך ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. והרביעי שהוא בעניני העולם הבא. כי הנכנע קרוב להשיג החכמה בהמשכו אחרי החכמים והכנעו להם והליכתו אליהם. כמו שאמר הולך את חכמים יחכם. ואמרו רז״ל. יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. והאלהים יעזור לו על החכמה כמו שנאמר. ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומי שהוא גבה לב. לא תתקיים בידו חכמה על אמתה. ולא יגיע אל תכלית ידיעה ברורה. מפני שמתנשא מלכת אל אנשי החכמה והתורה כמו שנאמר. רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו׳. והחמישי. כי הנכנע ממהר למעשה העבודה בחריצות ובזריזות. איננו מתגאה בהם ולא בוזה שום דבר מהם. כמו שאמרו רז״ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה והמתגאה בעצמו מתאחר מעשות העבודה. לרום לבבו ולגסות רוחו ואיננו מרגיש. עד אשר יפול וישפל. כמו שאמר אמור למלך ולגבירה השפילו שבו. ואמר שש הנה שנא ה׳. ואמר עינים רמות וגו׳. והששי כי מעשה הנכנע מקובל אצל האלהים. כמו שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ועונו נמחל מהרה כשהוא שב ממנו. כמו שאמר ומודה ועוזב ירוחם. ואמר כי השפילו ותאמר גוה. ושח עינים יושיע. ואלה עשרה שרשי הכניעה. יתבאר לך מהם אחי. שאר מעלות המדה החשובה הזאת העליונה הרמה אשר לא זכרתים בשער הזה. וזכור מה שהעירותיך עליו מהם ושימנו נגד עיניך. וחשוב בו תמיד. והשתדל לקנותו ופקדהו עם נפשך ומדותיך תדיר. והעזר באלהים עליו. ושאל אותו ממנו להתקרב אליו ולהגיע לרצונו. אולי יישירך (ויתכן) [אלטונא תקח: לו ויכין] לך הדרך אליו כמו שמתפללים החסידים אחר תפלתם. אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום. ונפשי כעפר לכל תהיה. והזהר מהרהור לבך ופתוי היצר לך במה שיביאך אליו מהגובה והגאוה והגאון. ובקשת השררה והגדולה והממשלה. וכבר הזהיר אופני הדרך השוה לאדם בעולם. באמרו שתים שאלתי מאתך וגו׳. שוא ודבר כזב הרחק ממני. ואמר פן אשבע וכחשתי וגו׳. ופן אורש וגנבתי. הקיצה אחי ואל תתעלם לרפא מדוה הגאוה מנפשך וממדותיך. ברפואות אשר הוריתיך. ואל ימנעך מזה מה שתראה עליו המון בני אדם מהתעלם לרפא נפשותם מן המדוה ותאמר ימצאני מה שימצאם. כי העור כשיזדמנו הכחלים המועילים שיוכל להרפא בהם כשהוא מתעסק בם. אין מן הזריזות שיתאחר מזה. ויאמר ימצאני מה שימצא חברי העורים. ואילו היה א' מהם שומע אותו אומר המאמר הזה היה לועג למאמרו ומסכל עצתו. וכפי זה עיין לנפשך והשתדל לה בכל כחך ואל תתעלם ממה שיועילך בעולם הזה ובעולם הבא. פן תמות מבלי השגת מאוייך מן המעלות החמודות אשר ביכלתך להשיגם. כמו שאמר החכם תאות עצל תמיתנו. ואמר על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. ושאר הענין. והאלהים יורנו ואותך. דרך עבודתו. ברחמיו ובחסדו אמן:

אבל בחינת (הרע) שבכניעה. נתבאר למעלה בפ״א והוא זילות ודלות הנפש לסכלותה ועורונה בדחות הנזק. ומעוט הכרה במעלת הנפש. כמעשה דלת העם המשעבדים נפשותיהם לכל מני תאות מגונות. ונכנעים לעבודת היצר. כמ"ש בסולם באורך. היא הכניעה הגרועה. כענין כניעת הבהמות תחת שבט בן אדם הרודה בהם מחלישות ידיעתם והכרתם לכן מה טוב ומה נעים נסמכה עליה זו. אחר עליית הכבוד. כי מעלת הכניעה נבחרת לאנשי הכבוד והמעלה. כמש"ה ולפני כבוד ענוה שהם שתי מדות נקשרות זו בזו. שאין הכבוד נאות אלא לבעלי ענוה. ואחר שהשיג אדם כבוד וגדולה אז ראוי לו להכנע ביותר. שהיא מדרגה יתרה על הענוה. ואמרו הנכבד כשימאס בעולם. יכנע. והשפל כשימאס בעולם. יתגאה. ולכן אז"ל במלך שצריך להראות יותר הכנעה כמ"ש כיון שכורע. שוב אינו זוקף. עד שיגמור תפלתו. וכביכול מ״ה גאות לבש. במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה