בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לג
עליית הכבוד תמן תנינן ארשב"מ כו׳ הנוי [אלטונא תקח: כו'] והכבוד כו' נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים. ונגד זקניו כבוד (עיין בחלק הקשורים) וארשב"מ אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כולם נתקיימו ברבי ובבניו. עיין בלח"ש שם בעץ אבות:
בהשותפין א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה"ב. א"ל כל שכנגד זקניו כבוד (פרש"י אותם שחולקים להם כבוד בעוה״ז מחמת חכמת זקנתם. ומהרשא"פ שלא יתבייש מבני בניו כי בני בנים הרי הן כבנים) כי הא דרב יוסף בריה דריב"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) א"ל אבוה מאי חזית. א"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתוני' למעלה. א"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א"ל אנן היכי איתינן. א"ל כי היכי דאיתינן הכא (חשובים ונכבדים) איתינן התם. ושמעתי שהיו אומרים. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו אילימא ר״ע וחבריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו שהרגן טוריינס הרשע בלודקיא ע״י שגזר להשמיד ישראל. לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה (עיין אבן בוחן דאוצר הטוב) כדאיתא ספ"ר דתענית (המאמר הלז מבואר יפה בהשמטות):
הרי שכל הכבוד הוא בתורה בלבד. וכן אחז"ל ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו. עלח"ש במקומו:
הזהירו חז״ל יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. וכל הלמד מחברו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד:
ומצינו שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק. יותר מכבודו. כמו שכתוב מנביא שבא אל ירבעם בדבר ה׳ וזולתו. ה״ט נמי דנתקיימה קללת יהושע בירחו יותר מקללת משה בתוכחה על בטול התורה וע"ז. כמ"ש אחאב לאליהו. וכן אז״ל צ"מ קב"ה תבע ביקרי׳. אע"פ שהת"ח מוחל לכל המצער אותו:
שנינו כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. כהר״י שושן כו' הטעם שיכיר בדעתו מעלתה. ואת יקר תפארת גדולתה כו'. כי נקראת עוזו של הקב"ה. שנאמר אתה וארון עזך. ויזהר אזהרה יתרה בכבוד עצמה. ובכבוד חכמיה. ובכבוד ספריה. כבוד עצמה כיצד לעסוק בה תמיד בנפש שוקקה ושיהא נקי. וידיו ובגדיו נקיים. והמקום שלא יהא שם טנופת כו'. כבוד חכמים כיצד שינהיג בהם כבוד גדול ומורא כמורא שמים כו' ושיירא אותם כראות פני אלהים כו׳. כבוד ספריה כיצד צריך לנאות ספריו. ויניחם ויצניעם במקום הנבחר שבביתו ויכסה אותם בטלית חשובה. וכמו שעושין תחבולות ותולין נסרים באויר. להניח עליהן אוכלין. לשמור אותן מן העכברים והחתולים יעשה גם כן לשמור כבוד שמים וכשהוא מטלטלם לא יטלטלם כשאר כלים. כי אם דרך כבוד. כמטלטל כלי מלך בפני המלך. ולא יגע בהם כי אם בידים נקיות. ולא יהרהר בד"ת במקום הטנופת. וכשהוא בבה"כ יחשוב הוצאותיו. ויתבארו עוד כבוד תורה ולומדיה במקומם בעז"ה וכן כבוד האבות במקום הראוי:
כר"ח בפט"ו משער היראה ז"ל. בחינה בענין הכבוד. הוא מ"ש בבני עלי. למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו׳. ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי. נראה שצריך ליזהר שלא לכבד שום אדם. קודם שיכבד להקב״ה. וכמוהו מה שאז"ל. אסור להקדים שלום לחברו קודם שיתפלל במשכים לפתחו ולכן צותה תורה לתת ראשית הכל לכהן. שהוא חלק ה׳:
עוד בחינה אחרת. אמרו ותכבד את בניך יותר ממני. צריך ליזהר שלא לכבד שום אדם. שיהיה כבודו יותר מכבוד המקום. כמ"ש ז"ל על תלמיד היושב לפני רבו. אר״א אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית. כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. ויבואר עוד במקומו בעז״ה (עש"י ס"קעא שיש איסור להשתמש. בשבחי המקום. לכבוד רבו) כמו שאסור להשתמש בכלים של קדושה. לצורך הדיוט:
עוד בחינה כוללת לכל המצות. והיא לכבד את המקום. כמו שמכבד בני אדם. אותם שהוא חייב בכבודם. כענין המלכים והנכבדים. וז"ש ותכבד בניך ממני ר"ל הלואי שהיינו שוים. אלא שכבדת אותם יותר ממני. ע״ד יהי מורא שמים עליכם כמורא ב"ו. וזוהי מדה בינונית. אבל הראוי לכבד המקום יותר מב"א. ע"ד כבד את ה' מהונך. שפר"י ע"ה. יותר מהונך. כי מן הידוע שמלך ב"ו אילו היה מצוה לו איזה מצוה איך היה זהיר לעשותה מלב ונפש בעבור כבוד המלך. כעין זה יכבד ליוצרו. וכבר ארך הענין בעלית חשבון הנפש ע"ש. ואז"ל במדרש שמואל. על ענין הארון שהיה בשדה פלשתים ז״ח. שנתרעם הקב"ה על ישראל. א"ל אילו תרנגולתו של אחד מהם אבדה. לא היה מחזר אחריה כמה מבואות עד שהיה מביאה. וארוני מחזר בשדה פלשתים. ואין אתם מקפידים עליו. אף הוא הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו ע"כ:
עוד ענף יוצא ליזהר בכבוד נשמתו ומצינו שהנשמה נקראת כבוד (למען יזמרך כבוד ויגל כבודי) כי כיון שהנשמה חלק אלוה ממעל. המכבדה על ידי התורה וקיום המצות ומע"ט מכבד להקב"ה והגוף הנברא מטפה סרוחה הוא חלק העוה"ז וחלק או״א שסופו כלה. כמו שכל טובות עוה"ז. ובו הפסד וכליון. מפני שנמשכו מעור הנחש וקליפתו. נמצא המכבד גופו יותר מנשמתו כמכבד לב"א יותר מהקב"ה. לכך יזהר בכבוד נשמתו. ובתחלה יתקן כבוד נשמתו. אח"כ גופו. כמו שאז"ל אסור לאכול קודם שיתפלל. ובס"ה שצריך שיעסוק בתורה קודם שיאכל. שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. אחר ששבעה מתורה ותפלה. וכיוצא בה שלא יקדים חפציו לחפצי שמים המשל אם בעל מלאכה הוא יחלק היום חציו למלאכה וחציו לעסוק בתורה: ויקדים עסק התורה לתת הראשית לנשמתו באופן שתהא התורה עיקר. והמלאכה טפל. ובזכות זה יצליח במלאכתו כמ"ש ז״ל שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין. ובתנאי שיקדים התורה למלאכה וכמו שמוכיחין הכתובים. כי אם בתורת ה׳ חפצו. אח"כ כל אשר יעשה יצליח. וכ״מ שאר פסוקים. אבל אם מקדים חפציו לחפצי שמים. יבוא להתבטל מן התורה. וכמ״ש אם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ודבר זה מנוסה אצל רבים. וכן בכל עניני העולם שאדם מכבד את עצמו. יקח הוכחה לכבד נשמתו. והוא מ"ש עה"פ אם תבקשנה ככסף. מגיד הכתוב שכשם שאדם זהיר בסלעו שלא יאבד. כך צריך שיזהר בתלמודו שלא יאבד כו'. נמצא כמו שאדם מכבד גופו לרדוף אחר הכסף והזהב. ואילו יאמרו לו תלך למקום פלוני. ושם תרויח כך וכך מעות לא יניח מלהשתדל בחריצותו. כן ישתדל בחריצות ובזריזות אחר כבוד התורה. שהוא כבוד נשמתו. שאין כבוד בעוה"ב אלא התורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו. וכן כמו שהוא מכבד גופו בלבושים נאים. יתקן נפשו במצות נאות. טלית נאה תפלין נאים. כמ"ש ז"ל זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. עשה סוכה נאה לולב נאה שופר נאה כתוב ס"ת לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן. וכורכו בשיראין נאין:
עוד יש בחינה אחרת קרובה לזו. והוא מ"ש רז"ל. ר"י קרי למאני׳ מכבדותי. והוא משל ענין הנשמה שאין מכבדים אותה בעוה״ב. אלא בעבור לבושה. שהם איברי הגוף. בהיותם נאים ע"י תקון המצות ובלא כתמי העונות. ע"י כך ימשך כבוד לנשמה:
בחינה אחרת שלא יחשוב עצמו במקום שיש כבוד ה׳. והעד ע"ז ענין דוד כשמוכיחה אותו מיכל ב"ש שא"ל מה נכבד היום מ"י אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. והוא השיבה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואז"ל בספרי אמרה לו של בית אבא היה נאה ממך חלילה להם שנראה מימיהם פסת יד ופסת רגל ועקב מגולין. אלא כולן היו מכובדים ממך. ובמ"ר פ׳ במדבר אומר היו צנועים וקדושים. ומה אמר דוד לפני ה' אשר בחר בי. של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמן. ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי. ומבקש כבוד שמים. ע"כ:
והנה מיכל הוכיחה כראוי לפי השכל. והוא שאין ראוי שיהא כבוד ה' בהקל עצמו לפזז ולכרכר. שבהכרח יגלה עצמו. וכבוד ה' הוא שיהא האדם בכובד ראש לפניו. ודוד השיבה כיון שא"א כבוד ה' פחות מזה. מניח אני כבוד עצמי. ומבקש אני כבוד שמים שיראה לכל. ואם היה הולך בכובד ראש. לא היה נראה לכל
כבוד שמים:
ונמצינו למדין בחינה אחרת בענין כבוד ה'. שלפעמים צריך ליזהר בכבוד ה׳. שיהיה בכובד ראש. כגון בעמדו בתפלה שזהו כבודו ומוראו. ז"פ כבוד. מלשון כבדות והעד והנקלה בנכבד. ובעת שמחה של מצוה. כבוד ה' (הזה) [אלטונא תקח: הוא] להקלות עצמו לפזז ולכרכר. וארז"ל עה"פ ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן. הה"ד אל תתהדר לפני מלך וגו׳. אם לפני מלך ב"ו צריך אדם לנהוג (אלטונא תקח: בו) שפלות בעצמו. ק"ו לפני המקום כו׳. ללמדך שאין גאוה לפני המקום. אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים. וממעט כבוד עצמו. כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו. כבוד שמים. במקומו עומד. וכבודו מתמעט (וכן אמרו בפ"ג דיומא. ושנו לענין תפלה שלא יעמוד אדם במקום גבוה (ומתפלל) [אלטונא תקח: ויתפלל]. שאין גבהות לפני המקום) ואמרו במדרש שכל המתגאה לפני המקום. מתבזה. וכה"א ובוזי יקלו. וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט. להרבות כבודו של מקום. אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב בגבעה. להביאו לירושלים. הה"ד ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי. מיד נתיעץ עם שרי האלפים והמאות (ששלחו) [אלטונא תקח: שישלחו] בכל ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלותו. שנאמר ויועץ דוד עם שרי האלפים וגו':
ואמרו עוד ואחיו הולך לפני הארון. כיון שהעלו אותו. היו תשעים אלף זקנים מהלכים לפניו והכהנים טוענים בו. והלוים מנגנים וכל ישראל משחקים. מי שיש בידו לולב. מי שיש בידו תוף וכלי שיר. הדא הוא דכתיב ודוד וכל ישראל משחקים לפני ה׳ זו לולב שאדם מנענע בו. ע"ש ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳. בוא וראה כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקב"ה. היה לו לדוד להיות (אלטונא תקח: לו) מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו. לאו. אלא לבוש כלים נאים לכבוד הארון. ומשחק לפניו מה שאפשר שנאמר ודוד מכורבל במעיל בוץ כו'. דכתיב ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳. מהו בכל עוז. בכל כחו. מהו מכרכר שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירירם (נוטריקון של מכרכר. ונראה שהוא הרמת קול לשמחה. כענין הידד האח והדומה. ואולי צ״ל בקוף מלשון סך קירי שפירושו אדוני. ור"ל קירירם. אדוני רם ונשא) והיו ישראל מריעים ותוקעים בחצוצרות (ובכלי) [אלטונא תקח: ובכל כלי] שיר כו׳. כיון שבאו ישראל לירושלים. היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות. וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו. הה"ד והיה ארון ה׳ בא עיר דוד וגו'. הרי לך שאשתו נשקפה עליו. ומנין שכל נשי ירושלים כן. כי היא אומרת לו מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו. ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגו׳. כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט נתבזה בעיניה:
עוד האריכו שם בענין. שא"ל כהגלות נגלות אחד הריקים. ופירשו שם שהוא הריק שבריקים שאין ריק ממנו בכל המצות והוא השיב ונקלותי עוד מזאת. ואמרו שם. ואל תאמרי שהייתי בעיני אחרים. ולא בעיני עצמי. ת"ל והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. א"ל אותן בנות ישראל אותן אמהות. אינן אלא אימהות. לואי יהא לי חלק עמהן לעתיד לבוא. לואי עמם אכבדה. ולפי שאמרה מיכל כן. נענשה כו׳:
אין לך אדם מישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד. שהרי הוא אומר לפני ה׳ אלהים לא גבה לבי. בשעה שמשחני שמואל למלך. ולא רמו עיני בשעה שהרגתי את גלית. ולא הלכתי בגדולות. בשעה שהחזירוני למלכות. ובנפלאות ממני. בשעה שהעליתי את הארון. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כשם שתנוק אינו מתבייש להגלות לפני אמו. כך שויתי נפשי לפניך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך. כגמול עלי נפשי. כהדין ינקא דנפיק ממעי אמיה ואין בו רוח גסה לינק משדי אמו. כן הות נפשי עלי. שאיני מתבייש ללמוד תורה אפי' מקטני ישראל א"ר אדא בר חננאל א"ל הקב"ה אתה השווית עצמך לגמול חייך כשם שאין לתנוק זה עונות. כך אין לך עונות כו׳. מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאוה לפני המקום. אלא צריך אדם להתבזות על כבודו. ארי"ה הלוי בר שלום אין מעשיו של הקב"ה כמעשה ב"ו למה עבד מגריון (מבשל והרבה במדרש כמוהו) של ב"ו יש לו כלים נאים בשעה שיוצא לשוק לובשם אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא (בגד עב להציל מן הטנוף ולכלוך) ועוד בשעה שהוא גורף את הכיריים ואת התנור. (אלטונא תקח: מה) הוא לובש רעים מהם. אבל לפני הקב"ה בשעה שהכהן גורף את המזבח מדשנו היה לובש כלים מעולים. שנאמר ולבש הכהן מדו בד ((איתא) [אלטונא תקח: אתיא] כפירש"י הראשון (יומא דיב״ב) ולבש לרבות את השחקים ודלא כר"מ פ"ב מהל׳ תמ״ו) בשביל והרים את הדשן. להודיע שאין גאוה לפני המקום. וכן אתה מוצא באלעזר שהיה נוהג בשפלות לפני המקום. אריב״ל אלעזר היה דוכוס על דוכסין. ונשיא על הנשיאים. שנאמר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. ראה שררה שהיתה בידו. ואת סבור מפני שהוא אדם גדול. היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטעון אותן. אלא הוא עצמו היה טוען אותן. שנאמר ופקודת אלעזר וגו׳ והיכן היה טוען כל אלו. אמרו רבותינו כך היה טוען. שמן המאור בימינו. וקטרת הסמים בשמאלו. ומנחת התמיד תלויה בזרועו. ושמן המשחה היכן היה א"ר ארשב״י כמין עדשה היתה הצלוחית והיה נותן אותה בתוך פונדתו. מפני שהיה חגור במתניו בזיינו כעבד לפני קונו להודיע שאין גבהות לפני אלהים. פקודת המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו. שעל ידו היה נותן להם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם. כמ״ש ומשמרתם הארון וגו'. ונשיא נשיאי הלוי אלעזר ובירושלמי אמרו שמן אחד בימין. ושמן אחד בשמאל. והקטרת בחיקו והחבתין בכתף. הרי לפי מעלתו היתה שפלותו לכבד את המקום. לישא כל המשא הזה בפעם אחת:
ואמרו על יששכר איש כפר ברקאי שהיה עושה העבודה בשיראין על ידיו. והיה ענשו שחתכו ידיו על פי המלכות:
ומסוג הכבוד הזה לכבד בית הכנסת ובית המדרש. מקום שהשכינה הנקראת כבוד שורה שם. כמ"ש דוד ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך. ואמר ישעיה הנביא לפאר מקום מקדשי ומקום כפות רגלי אכבד. ונודע שבה"כ נקרא מקדש מעט. לכן צריך לכבד ולרבץ ולהסיר ממנו כל עפר ולכלוך. כדרך שמכבדין בתי המלכים. ובס"ח שר׳ יעקב בר יקר היה מכבד את מקום הארון שבו ס״ת בזקנו ועיין עוד בענין כבוד בהכ"נ ובה״מ בבית אל. ויתבאר עוד בעזרת השם יתברך:
עוד בחינה לענין הכבוד האלהי בענין הצדקה. אמר שלמה המלך ע"ה ומכבדו חונן אביון. והטעם כי העניים והאביונים. הם מאנין תבירין של השכינה הדרה בהם כמ"ש מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ולכן המכבד לעניים מכבד לשכינה. ויבוא עוד ענין הצדקה בהרחבה במקומו המיוחד אי"ה:
צריך ליזהר מאוד בכבוד הזקנים. ארז״ל בספרי לא במקום אחד ולא בשני מקומות אתה מוצא שהקב״ה חולק כבוד לזקנים אלא בכל מקום. בסנהדרין אספה לי שבעים איש מזקני ישראל כיוצא בו לך ואספת את זקני ישראל. ואל משה אמר עלה אל ה׳ וגו'ושבעים מזקני ישראל. ויהי ביום השמיני קרא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. רשבי"א מנין שאף לעתיד לבא חולק כבוד לזקנים. שנאמר ונגד זקניו כבוד. נגד מלאכיו ונגד נביאיו לא נאמר אלא ונגד זקניו. וכן אתה מוצא שהקב"ה מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל. שנאמר קצפתי על עמי חללתי את נחלתי. יכול מחוללין על הכל ת"ל על זקן הכבדת עולך והלא דברים ק"ו אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקניו. על אחת כמה וכמה בשר ודם צריך לחלוק כבוד לזקנים. עד כאן:
ובמדרש אמרו ע"פ ברוכה את לה' בתי. ר' יוחנן אמר לעולם אל ימנע אדם מלילך אחר זקן שיברכהו. בועז בן שמונים היה ולא נפקד. כיון שהתפללה עליו אותה צדקת נפקד. רות בת ארבעים היתה ולא נפקדה. כיון שברכה אותו צדיק נפקדה.
ולא זקנים בלבד מצוה לכבד. וא"צ לומר זקני תורה שקנו חכמה. שכל הכבוד שלהם. (אלטונא תקח: זה) כבוד חכמים ינחלו. וחקר כבודם כבוד (ר"ל מי שחקרוהו הם שראוי לכבד הוא יכובד) וכמו שהצבנו בכניסת העליה אלא אפילו כל אדם מישראל צריך לנהוג בו כבוד שכן ארז״ל גדול כבודן של בריות. שדוחה ל״ת שבתורה ואל יהא כבוד צבור קל בעיניך. שהרי כהנים הופכין פניהם כלפי צבור ואחוריהן להיכל. בשעה שמברכין את העם:
וכבוד חברך צריך להיות חביב עליך כשלך. עמ״ש בס"ד בלח״ש מ"י פ"ב דעץ אבות. ומ"ד דפרק קנין תורה אותה ששנו ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך אבל בכבוד שאתה רגיל בו. הוי זהיר שלא לאבדו. שכן צוו חבמים ז"ל: לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. אפי׳ בשעת הסכנה. שנאמר באדין גובריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרלתהון ולבושיהון שכן האדם נברא בדמות דיוקנו של קונו. וחייב לכבד איקונין של מלך ביחוד ת"ח יע"ש יותר:
הנפש קרויה כבוד למען יזמרך כבוד:
השכינה קרויה כבוד כבוד ה׳ ככבוד אשר ראיתי:
צוו חכמים לעשות הדור אפי' לזקני ארמאי וא״ר איזהו מכובד המכבד את הבריות:
וכמו שאנו מצווים לכבד התורה ולומדיה. ואפי׳ לזקני ע"ה. כך מוזהרים אנו שלא לכבד את הרשעים שנאמר והנה מנעך ה׳ מכבוד. ובודאי לא נכתבו דברי בלק בתורה על חנם. ועוד שנזכר בהם שם הוי״ה. והטעם כי מה שאנו מצווים לכבד לומדי תורה וזקנים מפני אור כבוד ה׳ השופע עליהם. והמכבדם מכבד את ה׳. אך הרשע מסולק מן הקדושה אין לכבדו. אלא אדרבה מצוה לשנאותו ולבזותו כדי להכניע הקליפה כמשה"כ הלא משנאיך ה' אשנא וגו' ועוד שהוא עצמו אינו חס על כבודו שהוא נפשו לפיכך אין חוששים לכבודו:
בחינות רעות שבכבוד מלבד אלה הנזכרות כך שנו חכמים הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם ומדברים שהתורה נקנית בהן אינו רודף אחר הכבוד ומתרחק מן הכבוד:
ואמרו חכמים הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו והבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. אמרו חכמים אל תאמר אקרא ואשנה כדי שאקרא רב כו'. אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא. כענין שכתוב כי מכבדי אכבד. וכן נמנע מכסילים כבוד כמשה״כ כשלג בקציר וכמטר בקיץ. כן לא (נאה) [אלטונא תקח: נאוה] לכסיל כבוד. כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. ומכאן למדו שכל הלומד עם תלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס. שאין כבוד אלא תורה:
התורה נותנת כבוד שנאמר תכבדך כי תחבקנה. וכתוב עושר וכבוד אתי. וכתוב בשמאלה עושר וכבוד. וכל המכבד את התורה . גופו מכובד:
הצדקה מביאה כבוד. שנאמר רודף צדקה וחסד. ימצא חיים צדקה וכבוד:
החכמה מנחלת כבוד. שנאמר כבוד חכמים ינחלו:
העובד אדוניו באמונה זוכה לכבוד. שנאמר ושומר אדוניו יכובד:
בעלי ענוה ושפלות רוח נוחלים כבוד. שנאמר ולפני כבוד ענוה. ואמר ושפל רוח יתמוך כבוד:
שומע תוכחה יורש כבוד. שנאמר ושומר תוכחת יכובד:
הפורש ממחלוקת ראוי לכבוד. כבוד לאיש שבת מריב:
אשה טובה מקיימת הכבוד. שנאמר אשת חן תתמוך כבוד:
הכבוד והעושר רוכבים צמודים והיו לאחדים. כי בו יכבדו אלהים ואנשים. כמ״ש כבד את ה׳ מהונך וגו'. מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. לפיכך היו רבי ור"ע מכבדים עשירים. ואין עשיר אלא בדעת. אבל אשר יצבור כעפר כסף וכחומר יכין מלבוש. ולא ישליטנו האלהים לשאת חלקו ולשמוח בעמלו. יכין וצדיק ילבש יצבור ולא ידע מי אוספם. כסף נמאס קראו להם לנדה יהיה זהבם וכספם. עד אשר יצא מאפם. התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים עודנו בכפם. בעליו [אלטונא תקח: הוא] העני שאין גרוע ממנו. אין לכבוד חלק בו. היקר בורח מגבולו. הבוז שוכן בהיכלו. הכלימה מנת חבלו. וקיקלון על כבודו ישכן סלה. ישבע קלון מכבוד ישתה לעג כמים ייגע לריק ילד לבהלה:
טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם:
אל תתהדר לפני מלך (עלח"ש במשנה הוי קל לראש):
כבוד אלהים הסתר דבר. כבוד מלכים חקור דבר. התהלה למלך הכבוד החולק מכבודו ליראיו. יהי כבוד ה׳ לעולם וברוך שברא הכל לכבודו: