בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לב · גנזך ז
כמה צריך האדם להתרחק מפתוי יצ״ר מצד הפגם שמגיע למעלה בשכינה. ובס״ה תאנא על תלת מילין מתעכבי ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא ומהדרי אנפייהו מן שכינתא ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. ובענין הפגם יש ארבע בחינות:
האחת {אלטונא תקח: כשישראל חוטאים. מחלישים כח השכינה לפני השבעים שרים. ועל זה מתרעמת השכינה. שמוני נוטרה את הכרמים וגו'. ובהיות האדם פוגם. אינה מצלת. אלא אדרבה ח"ו נאמר בה צור ילדך תשי.
בחינה} שניה ושלישית בענין הפגם ההוא. והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. והענין כי בהיות האדם פוגם למעלה. הוא מחשיך האור ההוא. בבחינת אותו אבר שבו פגם. והרחמים מסתלקין משם. והדין הווה. לכן צריך להשפיע הפגם ההוא למטה. אם בהשפיע לו יסורין בגופו או בממונו. או יהי החושך והדין ההוא שמור להשפיע בנשמתו ע"י שתכנס באור גיהנם. ושם תתלבן. ותקבל כל הדין ההוא. בשיעור מה שפגם. וזהו כאשר יתן מום באדם העליון. כן ינתן בו:
והנה כדי לעורר לאדם שישוב בתשובה. מטמאין אותו. ונותנין בו פגם מצד הערוה והפגם שפגם בדבר שהיא השכינה וז״ש ולא יראה בך. פרוש לא יתראה בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר. אלא והיה מחניך קדוש. שיהיו כל רמ"ח איבריך קדושים. פירוש כולם מיוחדים כאחד. עד שנוכל לומר בהם. שכולם אבר אחד קדוש:
והענין כי בהיות האדם פגום אפילו באבר אחד. נחשב כאילו פגם בכל הקומה כולה. כי כל רמ״ח איברים מתייחדים כאחד. ולכן אפילו לא חטא אלא באבר אחד. מטמאין אותו כל רמ״ח אבריו. וכן לענין והיה מחניך קדוש. מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. כי אפילו שלא קדש אלא אבר אחד. כל הרמ״ח איברים שהם
מחניך לשון רבים. מתקדשין בקדושה עליונה:
הפגם הרביעי הוא ושב מאחריך. כי דרך השכינה ללכת לפני האדם לשמרו ודרך האדם ללכת אחרי השכינה כמ״ש אחרי ה' אלהיכם תלכו ובהיות האדם פוגם. הוא מסתלק מלפניו. ושב לאחריו. כי השכינה מסתלקת ממנו שאינה שורה במקום פגום:
מ״ש למעלה שעל שלשה דברים מתעכבי ישראל בגלותא. פירוש מתעכבי לפי שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה. שנאמר נתנני שוממה כל היום דוה (יומו של הקב"ה אלף שנה. והוא אלף החמישי. שהוא כנגד הוד) האחד על דעבדי קלנא בשכינתא בגלותא פירוש שהם מחללים השם. כמ״ש באמור עם ה׳ אלה ומארצו יצאו. וכשישראל עושין דבר שיש בו ח״ה אין לך קלות גדול מזה לשכינה. והוא משל לאב שיש לו בן. והבן עושה לבריות דברים שאינם כראוי. אומרים הבריות ארור שזה ילד שזה גדל. הרי זה דבר כולל בכל האומה ובפרט לכל אחד מישראל העובר על שצוהו הקב״ה. גורם למעלה קלון שכינה. שהרי הכתוב אומר בפשעכם שולחה אמכם. ובהיות האדם מוסיף פשע. מוסיף גלות וגירושין. שאומרים למעלה ראו האם מה בנים גדלה. ראויה היא ח״ו שתהיה מגורשת חוץ להיכל הואיל ולא יסרה את בנה שיהא הגון. ועוד קלנא דשכניתא הוא שאינם נוהגים בה הכבוד הראוי לה במ״ע. ועוברים על ל״ת:
והנה בכל הדברים שאדם חייב בכבוד אב ואם התחתונים. חייב בכבוד אב ואם העליונים וכמו שהוזהר שלא להקל בכבוד או״א התחתונים וקאי בארור מקלה א״ו כך צריך ליזהר שלא יקל בכבוד או"א העליונים וליזהר מכל הנוגע לכבודם. ומסוג זה נראה שצרך ליזהר במ"ש פ׳ תרומה (ד׳ קלא) שהמדבר בבה״כ אנהיג קלנא בתיקונא עלאה דלעילא השני ומהדרי אפייהו מן שכינתא. יש בו כולל ופרטי. הכולל הוא כאילו הרשעים הם חוזרים והופכים פניהם מן השכינה אומרים בפיהם שאינם רוצים להיות להם חלק באלהי ישראל. ופרטי הוא הפוסק ד״ת על דברים בטלים. מפני שהעוסק בתורה פניו כנגד השכינה כמ״ש רז"ל בפסוק שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. והוא פוסק. נמצא הופך פניו מן השכינה. כיוצא בזה המתפלל ובאמצע פוסק. אפי' הוא בזמירות. בפרט אם הוא בתפלת י״ח בחשאי ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו. ודאי נוגע בכבוד השכינה:
השלישי ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. צריך ליזהר על זה מכל דבר שנזכר בתורה טומאה בפירוש. כטומאת המאכלים. טומאת העריות. טומאת נגעים. טומאת ע״א. ובכללו מי שכועס:
גם צריך ליזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה שעון זה פוגם בשכינה:
עוד יש טומאה אחרת אע״פ שלא נזכרה בה טומאה בתורה. והוא המשמש באשתו שלא כדרכה. והחמירו בזוהר פקודי ((דרצ״ט) [אלטונא תקח: דרנ"ט]) מאן דשמש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין כו׳ עיקר היראה היא שלא יעבור על ל״ת. ויתן מקום לחיצונים לפגום ולפרוץ גדר להכנס פנימה: