אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

לב

לא

עליית היראה ז"ל ספר מעלו' המדות. בני בואו ואלמדכם מעלת יראת שמים. דעו בני כי יראת שמים מעלה גבוהה ומעלה האדם אל כל שאר מעלות המדו' החשובו' ומפני חשיבותה נתנה הקב"ה ברשות האדם והשליטו עליה. שכך אחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך חביבה היא יראת שמים לפני המקום שהיא שקולה כנגד כל מצות התורה. שכל העוסק בתורה ובמצות לשם שמים. מביאין אותו לחיי העולם הבא. כענין שנאמר יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות. ואומר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. כלומר שמור ועשה את המצות ביראת שמים ואם יעשה אדם כל המצות כולן שלא לשמן ושלא ביראת שמים. לא די שאינן עולין למצוה. אלא שעולין לו לחובה. כענין שנאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. ואחז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואיזו חכמה שתחלתה (יראת) [אלטונא תקח: לשם] שמים. כגון חכמתו של ר"ע. דאמר ר' עקיבא זו היתה תחלת תשמישי לפני חכמים. מצאתי הרוג אחד. ונטפלתי בו בשלשה תחומי שבת. עד שהבאתיו למקום קבורה. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני חכמים. אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת. מעלין עליך כאילו שפכת דמים. דנתי על עצמי ק"ו. ומה אם בשעת שנתכוונתי לזכות. חטאתי. לרבות מיעטתי. אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכיון שהיתה תחלת תורתו לשם שמים לפיכך זכה ועלתה לידו. הרי כבר למדנו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. כגון ר' עקיבא שהיתה תחלת תורתו ביראת שמים. וכל שאין יראת חטאו קודמ' לחכמתו. אין חכמתו מתקיימ'. שאם אין תחלת תלמודו ביראת שמים אין תלמודו מתקיים בידו. כגון תלמודו של אלישע בן אבויה. שלא היתה תחלת תלמודו לשם שמים. אלא על שראה אביו מעלת התורה למד לבנו תורה:

אמרו עליו על אבויה. שהיה מחשובי ירושלם ובשעה שנולד לו אלישע. זימן אבויה אביו. את כל זקני ישראל שיסעדו אצלו וזימן ביניהן ר' אליעזר ור' יהושע. כיון שאכלו ושתו. מהן מרקדין ומהן מזמרין. אמר ר' אליעזר לר' יהושע. כל אלו עוסקין במלאכתן. אף אנו נעסוק במלאכתנו. ישבו ונתעסקו בתורה. וירדה האש והקיפה אותם. אמר להם אבויה באתם לשרוף את ביתי. אמרו לו לאו. אלא בדברי תורה אנו עוסקין. ועיקר נתינתה לא באש נתנה. שנא' וההר בער באש. אמר הואיל וכך היא כבודה של תורה. אף אני איני מלמד לתינוק זה אלא תורה. ועל ידי שלא היתה לשם שמים. לא עלתה בידו. ונטרד מן העולם (דבר זה צריך באור כי הלא יפלא מאדם להאמין כי מחשבת האב תפעל בנער אחר שיצא לאויר העולם. להטות לבבו אל הרע. ודאי כמו זר נחשב. אבל עומק הענין הוא. כי באמת לא פעל אבויה בבנו מאומה משקנה הויתו לעצמו בדבריו הללו. אף כי לטובה היו. ואם היתה כוונתו שלא לשם שמים. לא יאומן שתגרע ממחשבת האדם בעצמו. שכבר אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה. שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכ"ש שלא תזיק כונת אביו בכך. אלא הוא הדבר אשר נתבאר אצלנו במטת כסף. ובחלון צורי שעיקר תכונת הנוצר ונטית טבעו. בא לו מכוונת אבותיו בעת החבור. והכל הולך אחר המחשבה אז. הטובה היא אם רעה. לפיה תהיה תשוקת הילד הבא מטפה ההיא לטוב. או להפכו. והנה נודעה כונת אבויה ומחשבתו בעת שנזקק לאשתו. כשנתעברה מאלישע. שלא היתה טובה נקיה וזכה. כי לא עלה על לבו בעת ההיא להוליד בנים לתורה לעבודת בוראו כי לא ידע ממעלת התורה עד עתה. כי על כן לא בא בדעתו להפרישו לתורה עד עכשיו מכלל שמתחלה לא היתה כונתו רק להעמיד תולדו' לצרכו ולהנאתו לשמשו ולהשיג על ידן תועלת בעולם העובר בלבד. והיא שגרמה לאלישע שהרשע הרבה ולא הועילה לו תורתו. ומחשבת האב הגרועה בעת יצירתו נתגלתה עתה מתוך דבריו אלה. לא זולת. וזה ברור ונכון) וכן הוא אומר ראשית חכמה יראת ה'. שכל חכמה שאין יראת שמים קודמת לפניה. אינה חכמה. ואמרו כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שמסרו לו מפתחו' הפנימיו'. והחיצונו' לא מסרו לו. שאין לו דרך ליכנס בפנים:

שאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם וירא חטא מהו. אמר להן זה אומן וכלי אומנותו בידו. חכם ואין ירא חטא. אמר להן. הרי זה אומן. ואין כלי אומנתו בידו ואחז"ל גדולה היא היראה. ששני ספרים כתב שלמה. ולא חתם בהם אלא ביראה. שכן חתם בקהלת. סוף דבר הכל נשמע. את האלהים ירא. וחתם במשלי. שקר החן והבל היופי. אשה יראת ה' היא תתהלל. וכל מי שיש בו תורה ויראת שמים. הקב"ה והבריות מתהללין בו. כענין שנאמר ראשית חכמה יראת ה'. שכל טוב לכל עושיהם. תהלתו עומדת לעד. ולא עוד. אלא שהבריות מתהללין בו. ומכבדין אותו. כענין שנא'. קרנו תרום בכבוד:

בני בואו וראו. כמה גדולה מעלת יראת שמים. שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל יראת שמים כענין שנא'. ידעתי כי אשר עשה האלהים. הוא יהיה לעולם. עליו אין להוסיף. וממנו אין לגרוע. והאלהים עשה שיראו מלפניו. ואחז"ל גדולה היא היראה. שהעליונים ותחתונים לא נבראו. אלא בשביל היראה. שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. ואחז"ל אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר יראת שמים בלבד. שנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. שכן בלשון יוני קורין לאחת אינא. ולא נברא האדם. אלא כדי לעבוד לבוראו ולירא מפניו. כענין שנא'. סוף דבר וגו' ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ואחז"ל כל מי שיש בו יראת שמים. שקול כנגד כל העולם כולו. שנאמר כי זה כל האדם. כלומר כי זה האיש שקול כנגד כל בני אדם:

חביבה היא היראה. שהיא מביאה את האדם לעבודת המקום. ולידי קיום המצות. כענין שנאמר אחרי ה' אלהיכם תלכו. ואותו תיראו. ואת מצותיו תשמורו ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו ובו תדבקון. ולא עוד שכל מי שהוא ירא שמים. הקב"ה משביעו לעולם הבא. מטוב הצפון בבית גנזיו. כענין שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולא עוד אלא שהבריות מתיראין ממנו כענין שנאמר. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ויראו ממך. שכשם שהוא ירא מן המקום. כך הקב"ה מטיל אימתו על הבריות. ויראין מפניו. גדולה היא יראת שמים. שהיא עומדת לו לאדם בעולם הזה ולעולם הבא. כענין שנאמר. יראת ה' טהורה עומדת לעד. בני בואו וראו חבתו של יראת שמים כענין שנאמר. אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. שכל מי שכתוב בו אשרי מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ולפיכך חתם משה רבינו ע"ה ברכותיהם של ישראל. באשריך. כענין שנאמר אשריך ישראל מי כמוך. נתקבצו כל ישראל אצל מרע"ה אמרו משה רבינו אמור לנו מה עתיד הקב"ה ליתן לנו לעתיד לבא. אמר להן איני יודע. מה אומר לכם אשריכם ישראל מה מתוקן לכם. משלו חכמים באגדה למה הדבר דומה. למלך ב"ו. שמסר בנו לפדגוג והיה מחזירו ומראה אותו. ואומר לו. כל האילנות הללו שלך הן. כל המדינו' שלך הן כל הארצו' הללו שלך הן. משיגע הרבה. אומר איני יודע מה אומר לך. אשריך מה מתוקן לך. כך מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

גדולה יראת שמים. שלא די שהוא בעצמו עומד לבטח כאילו עומד במגדל עוז. ואינו ירא מכל בריה אלא שהוא מחסה אפילו לבניו כענין שנאמר ביראת ה' מבטח עוז. ולבניו יהיה מחסה. ולא עוד אלא שהוא זוכה. ויוצאין ממנו בנים מהוגנים. גבורים בתורה ובמצות. כענין שנאמר אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאד. וכתיב בתריה גבור בארץ יהיה זרעו. ואחז"ל. עד שלא יחטא אדם. אין נותנין לו אימה ויראה. משחטא. נותנין עליו אימה ויראה. עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדבור ועומד על רגליו. ויכול לעמוד בו. ומשחטא. היה שומע את הקול ומתחבא. שנאמר ויתחבא האדם ואשתו. עד שלא חטאו ישראל. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. ואחז"ל שבע מחיצות של אש היו בוססות זו בזו. והיו ישראל רואין. ולא היו יראין ולא מתפחדין. וכיון שחטאו. אפי' פני הסרסור לא היו יכולין להסתכל. שנאמר וייראו מגשת אליו. עד שלא חטא שלמה. היה רודה בשדים ובשדות. דכתיב עשיתי לי שרים ושרות ותענוגו' בני אדם. שדה ושדו'. עשיתי לי שרים ושרו' משוררים זכרים ומשוררו' נקבו' ותענוגו' בני אדם פדובטא שדה ושדות. שידא ושידתין. וכיון שחטא. הביא ששים גבורים שהיו משמרין את מטתו. שנאמר הנה מטתו שלשלמה. ששים גבורים סביב לה. שהיה מתפחד מן הרוחו'. לכן נאמר ביראת ה' מבטח עוז. שכל מי שיש בו יראת שמים. אין עליו יראה אחרת. אלא יש לו יראה מוטלת על הבריו'. ואפילו על המזיקין. כענין שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ לרבו' את המזיקין ואחז"ל אין בית רובע בחללו של עולם. שאין בו תשעה קבין של מזיקין. והאדם הולך ופושט אצבעו לתוך עינו של מזיק. והאלהים משמרו. ובשעה שהאדם יוצא לילך בשוק. קהל של מלאכים. ושל מזיקין לפניו. והן מכריזין ואומרים תנו מקום לאיקונין של אלהים. כמין פורמא יש בפני המזיקין. כגון החמרין הללו של טוחנין. וכשעונותיו של אדם גורמין הכיסוי שבפניהם הוא מתגלה ומביט באדם ופניו משתנו' שנאמר משנה פניו ותשלחהו. והוא נשטם. לפיכך נמסרו לו המלאכים לשמרו. כלום יש מגדל עוז גדול מזה. וכל התולה בטחונו בהקב"ה מתוך יראה. הקב"ה מגין עליו לעולם הזה ולעולם הבא. כענין שנאמר יראי ה'. בטחו בה'. עזרם ומגינם הוא. עזרם בעולם הזה. ומגינם בעולם הבא. שהוא מגין עליהם מפני מדת הדין ולא עוד אלא שמוסיף ימים. כענין שנאמר. יראת ה' תוסיף ימים. תדע שכל מקום שיש יראת שמים. שם חיים מצוים [אלטונא תקח: כענין] שנאמר יראת ה' לחיים. ומה היא היראה. שיהיה האדם רואה את המקום כנגדו תמיד בכל שעה ובכל רגע. ויהיה נכנע לפניו. בכל מדו' הכנעה והעבדו'. כעבד העומד לפני רבו. וירא וחרד מפניו שמא ישגה בעבודתו. או שמא לא יתרצה רבו אליו. ומתוך כך נותן אל לבו. להתרצו' לפניו במעשיו ובכל עניניו וכל מה שהוא עושה. בחרדת הלב. כדי שלא ימצא אחריו משגה. או דבר מכוער. כך צריך לו לאדם. ליתן יראתו של הקב"ה על פניו תמיד. וכשהוא עוסק בתורה ובמצות. יעשה אותם מן הלב. ויהיה חרד בעשיתן. שמא יולד לו בהן דבר ממפסידי המצוה. כגון הגאוה והגסו'. (והתפארת) [אלטונא תקח: והתפארות] מבני אדם. והסח הדעת ודומיהן. לפי שאינו ירא מן המצות. אלא ממי שצוה עליהן. ומאותו' היראה. שיהיה האדם נבון ומשכיל. כענין שנאמר חכם ירא וסר מרע ואחז"ל. אם אין חכמה. אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. ושיהיה עניו ושפל ברך. כענין שנאמר עקב ענוה. יראת ה'. כלומר בשביל הענוה שיש בו. מביאתו ליראת ה'. ושיהיה חנו נטוי על הבריו'. שכך אחז"ל. כל אדם שיש לו חן. בידוע שירא שמים הוא שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. ושיהיו דבריו נשמעים. כענין שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. ואת מצותיו שמור. ושישנא את הרע. ואינו מתגאה בעצמו ופיו ולבו שוין. כענין שנאמר יראת ה' שנאת רע. גאה וגאון דרך רע. ופי תהפוכו' שנאתי. הלא (תראה) [אלטונא תקח: תראו] בני כמה פעמים הזהיר הקב"ה על היראה מתוך חשיבותה ומעלתה. כענין שנאמר את ה' אלהיך תירא. ויראת מאלהיך. ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה. וראוי לכל י"ש. שלא יירא מן האנשים להוכיחם. אם יראה אותם נוהגים שלא כשורה. כי דבר זה נגד יראת שמים. כמו שאמר חכם אחד. ראוי למחזיק בחכמה ובצדק. שלא יירא מבני אדם. ואמר חכם אחד. הצדיקים אינם יראים. כי אם האלהים לבדו. אך ליראה מפני חכמים ותלמידיהם. מפני מעלת התורה. דבר זה ראוי והגון. וחייב אדם לכבדם. ולירא מפניהם. שכך אחז"ל. את ה' אלהיך תירא לרבו' תלמידי חכמים. אשריהן [אלטונא תקח: יראי שמים ההולכים בדרכי האל. ונהנין מיגיעתם. אשריהן] בעולם הזה. וטוב להן לעולם הבא כענין שנא' אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. לכן בני הוו זהירין במעלת המדה הזאת. כדי שתזכו לעושר ולכבוד ולחיים בעולם הזה ולעולם הבא. כענין שנא'. עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. ואלהינו ברחמיו יתן יראתו על פנינו לבלתי נחטא:

גנזך ב

ז"ל או"צ אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים [אלטונא תקח: לו] נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה. עסקת בפריה ורביה. צפית לישועה. פלפלת בחכמה. הבנת דבר מתוך דבר. אפילו הכי אי איכא יראת שמים אין. ואי לא לא. משל לאדם שאמר לחבירו צא והעלה לי חטים לעליה. והעלה לו. אמר ליה ערבת לי בהן קב (חיטין) [אלטונא תקח: חומטון] אמר לו לא. א"ל מוטב שלא העלית. ואמר רבה בר חנינא. כל אדם שיש בו תורה. ואין בו יראת שמים. דומה לגזבר שיש לו מפתחות הפנימיו' והחיצוניו' אין לו. אם כן בהי עייל. מכריז ר' ינאי חבל על דלית ליה דרתא. ותרעא לדרתא עביד פירוש דרתא חצר. תרעא שער. ובא ר' ינאי לומר מי שאין לו חצר. מה מועיל שיעשה לו שער בחנם. כך התורה אינה אלא שער ליכנס ליראת שמי'. ואמר להו רבא לרבנן. במטו מנייכו לא תרתו תרתי גיהנם להיות יגעים ועמלים בתורה בעה"ז ולא תקיימוה. ותירתו (אלטונא תקח: תרתי) גיהנם במותכם. דאם כן בחייכם לא נהניתם מזה העולם מחמת טורח הלמוד. ובמותכם תאבדו מעלמא דאתי. ומאחר שאנו רואין שהכל תולה ביראת שמים. וכל התורה אינה מועלת לאדם אלא ביראת שמים. והוא יתד שהכל תלוי בה. והיא לבדה עומדת לעולמי עולמים. וכן דוד ז"ל העיד. יראת ה' טהורה עומדת לעד וכן שלמה המלך ע"ה העיד ואמר והאלהים עשה שיראו מלפניו. וכתיב טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו:

לכן יש לידע. שיש שלשה מיני יראה. והאח' היא יראה גרועה מאד. כגון אדם שאינו ירא מלפני האלהים. אך כשיעשה שום מעשה טוב. הוא מפני בני אדם. שאם לא יעשה מעש' הטוב. הן בלמוד הן בצדקה. הן בתפלה הן בכל דבר. אז לא יאמינו בו. ויבזוהו. א"כ מה שיעשה. אינו אלא למצוא חן בעיניהם. ואם איש זה מכוין כך כל ימיו. אז אחריתו עדי אובד. כיון שאין מחשבתו בהקב"ה:

השני הוא ירא מלפני האלהים. אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנם או שלא יבא לגן עדן. ומתוך כך יתחזק במעשה טוב וזה האיש אפילו מקיים כל התורה בכוונה זו. טוב הוא שירא מלפני הקב"ה. שיביאהו למשפט. אך לא הגיע לעיקר הטובה כי כל כוונתו ועבודתו אינו אלא לטובת עצמו. ולא לכבוד הקב"ה:

אבל השלישי. המרגלית הטוב. זהו שירא מפני הקב"ה לא מפני שום דבר בעולם. רק שהוא נרעד מלפניו. וכל איבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו. ובעבור שזה הדבר עמוק מאד מאד לפני בני אדם להבין. כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם. אם לא יקוו שיהיה להם ריוח. או להרחיק הנזק מעליו. ואם אין אחד מאלו. אז המעשה הבל וריק. ובעבור שזאת השלישית היא קשה להשיג. כתבה תורה לעשו' המעשה ליראת עונש ולקוות הגמול:

על כן תמצא ברכות וקללו'. להפחיד לב הקורא. כדי שיעורר לבו. כמו שעושין לנער בעבור שהוא קטן בחכמה. לעורר לבו. ליתן לו אגוזים ופירו'. נמצא שהנער אינו לומד לכבוד התורה. כי אינו יודע ערכה. ואינו יודע בלמודו טובה. אלא חושב טובה בעמל של הלמוד שלומד. כדי להשיג הפירו'. כמו העושה מלאכה שאינה חשובה בעיניו. אלא בשביל הריוח שבה:

אבל אם היו נודרים לנער קטן. ויאמר לו תלמוד. ואתן לך אשה יפה. או בית או תהיה מלך. אז לא ילמוד בעבור זה. ויותר יעורר לב הנער בעבור פרי אחד. ממה שיעורר בעבור כל אלה. כי אין לבו מכיר טובות האשה או המלך. וכן ענין התורה היא להמשיך לבו לעשות הטוב. וכל זאת צריך לעשו' לאדם. בעבור שחכמתו קטנה וחלושה. ואין לו הבחנה להבחין סוד הענין. וזה נקרא שלא לשמה:

לכן אל תהא דומה לנער אך תבקש האמת לכבוד האמת. וזה הענין צריך בינה והבחנה גדולה. לכן יש להודיעך ענין הנשמה כחה וגבורתה. ואז תשים שכלך אל יסוד העליון:

ודומה זה הענין. לבן מלך נער בן שנה או שנתים שנגנב. והוליכוהו למרחק אלף פרסאות או יותר. ונתגדל בבית כפרי ונתלמד מעשה כפריות ולא חשב ולא זכר אחר מלכותו. כי לא הכיר ולא ידע ואחר שעמד על דעתו בא לו אחד ומבשרו. ואמר לו אתה בן מלך. אבל לא הגיד לו איזה מלך. אז גבה לבו קצת. אך לא חשש כל כך. כיון שלא ידע מי הוא אביו. ואחר כך בא לו מבשר אחר. והגיד לו איזה מלך הוא אביו. והגיד לו מדינתו. וארצו. אז גבה לבו יותר. ויתאוה לילך שם. מכל מקום הושפל לבו. בזכרו אפילו אם אלך שם. לא יחושו בי. כי לא מכירים אותי. אחר כך שמע המלך היכן בנו. ושלח אחריו מבני ביתו שהכירו סימנין בגופו. ושלח עמהן שרים ובגדי מלכות. להביא בנו אצלו וכשבאו אלו אליו. וראוהו. והכירוהו והראו לו הבגדים של מלכות. אז גבה לבו מאד. ואחר שהלבישוהו והרכיבוהו על הסוס. אשר רכב בו המלך. אז ידע תקפו וגבורתו. והיה לו לב מלך גבה מאוד מאוד:

כך הענין הנשמה היא בת מלך נפוחה באדם מכסא הכבוד. והובאה בגוף המלוכלך. אשר חשקו רב מאוד לעולם הזה. ויש לו כמה מיני תאות. עד שנקבעה הנשמה שהיא בת המלך ביניהם. ונמשכת אחר תאות הגוף. ושוכחת אביה העליון. ובעת שמראים לה שמים וכוכבים וחמה ולבנה היאך מתנהגים במנהג שוה. ואומרים לה שהיא נבראת מאותו שברא אותם. אז היא מתעלה יותר ויותר. ובעת שמלמדין אותה סוד יחוד הקב"ה וסוד חכמת הנשמה. אז היא לובשת בגדי מלכות. ונכנסת בסוד היראה. וגם אפילו אדם שאינו יודע כל זה כשחושב למעלה. מעומק הלב. ומבחין גבורות האל ב"ה. אז ילבש מורא בלבבו. דכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר.

[אלטונא תקח: וגם לא נתן הקב"ה רשות לשום אומה בעול' לספר תהלתו. אלא ישראל. שנא' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.] וכתיב כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. וכתיב וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה. וכתיב ולתתך עליון על כל (העמים) [אלטונא תקח: הגוים]:

וגם לא לשום בריאה. נתן הקב"ה לב לדעת אלא לישראל. דכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים. וכתיב ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת. וכתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד. ומאלו הפסוקים אנו למדים שחייבין ישראל לירא את השם יתברך. להתעסק בהגיון תורתו ולקיים מצותיו. שמתוך יראת השם יתעלה יעסקו בתורה ויקיימו מצותיו. ומתוך הגיון התורה. יבינו פירוש טעמים וחדושים. ומתחכמים לדעת השם יתברך. וכחו וגבורתו וגדולתו ומעשיו הגדולים. והנוראים והנפלאים. כדכתיב אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. וכתיב לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם:

אין דבר בעולם שקול נגד היראה. לא כסף ולא זהב ומרגליות. וכל מטמונים כולם. הם כאין נגד יראת הקב"ה. כי יראת ה' היא אוצרו. לכן ימהר לאצור בגנזי לבבו. דבר שהוא אוצרו של הקב"ה. וילמוד אדם בעולם הזה. כי כל אדם משתדל לאצור הטוב שיכול ומי שיכול לאצור כמו המלכים. ודאי הוא עושה. א"כ מי הוא לא יאצור מה שאצר מלך מלכי המלכים הקב"ה:

ועתה אודיעך חכמת הנפש ורוח ונשמה כדי ליראה את הקדוש ברוך הוא:

הנפש היא הכבד. כי הדם הוא הנפש והוא מתאוה לאכול ולשתות. וחשק ממשלה ותאותה. לפי שהכבד מלא דם ומתאוה לעידונים ולשעשועים. וזהו נפש שבעה תבוז נופת:

רוח הוא הלב. ומבקש שררה גדולה ומלכות בלב בני אדם לרדוף אחר הכבוד על כן גאות הלב נקרא גסות הרוח. והוא המגביה דעת בני אדם. להשתרר ולהתגדל:

הנשמה היא החכמה. והיא יושבת במוח כמלך בגדוד. ודומה לכבוד בוראה. ומואסת בתענוגי בני האדם. והבלי שעשועים. ומחכמת ומשכלת דעת. וכל מחשבותיה לעבוד להקב"ה ביראה. ומחשבת מה יהיה בסוף. בעת שימות הגוף ויכלה. ואיך תשוב בטהרה. למי שבראה והכניסה בגוף:

האדם יש לו שני אדונים. ובמותו נעשה חפשי מהם. שנאמר קטן וגדול שם הוא. ועבד חפשי מאדוניו. השני אדונים הם רוח ונפש. שהם חושבי' בתענוגים ולהרבו' ממון. ולאכול ולשתות ולשמוח. ולעשו' כל מחשבו' הלב. ולמראה עיניו. ולדבר דברי הבלים. ולהנאת הגוף. והנשמה הופכת מחשבותיהם ואומרת מה שוה לאדם. ומה יתרון לו בכל עמלו שיעמול וברגע אחת עבר ואיננו. והגוף כלה. ואז איה חכמתו ויפיו. א"כ אין טוב אלא לעבוד את הקב"ה ולדבקה בו. זה אמר בכה זה אמר אם הנפש והרוח מתגברי' אז תחלש הנשמה. ואין לה כח לעמוד בפניהם. ע"כ המתעסק באכילה ושתיה. לא יחכם לעולם. וכשהנשמה מתגברה על הרוח והנפש. אז תפקחנה עיני הנשמה להבין חכמת העליונים לכן צריכה הנשמה להחליש הרוח. אשר ממנו יוצא הכעס והגאוה. והנפש בעלת התאוה וכשמתגברת הנשמה החכמה. אז תביאהו לידי ענוה. לבהמה יש נפש ורוח. כי הבהמה מתאוה וכועסת. כמו אדם. אבל אדם יש לו נשמה יתרה המדברת. והמכרת בין אמת לשקר. וכשימות הגוף. אז תמות נפש התאוה ונפש הרוח. ונשאר צורת הנשמה העליונה החכמה שאינה מתה במיתות הגוף. שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. היא רוח החכמה. וכשאדם חוטא. מת נשמת נפשו. ונשמת רוחו. דכתיב והנפש החוטאת היא תמות. ואמר הכתוב והאבדתי את הנפש ההיא מעמיה. שמע מניה קורא נפש. אותה שהיא מתה. ולאחר מות הרשע הנשמה החכמה יקלענה בכף הקלע. מפני ששמעה לרוח ונפש. ונפש צדיק אשר נשמה העליונה התחזק על רוח ונפש. היא צרורה תחת כסא הכבוד. והכסיל ששמע לרוח ונפש הכרת תכרת. והחכם ששמע לנשמה העליונה. שנופחה לו מכסא הכבוד. נשמתו תזכה לרב טוב הצפון:

ועתה הטה אזניך ותבין ותדע שהנשמה היא שכונה בלב. והוא מושב היראה. כי משם תוצאות המחשבה. והמחשבה מתרוממת ומתגדלת בחדרי הלב. כאשר יתרוממו גלי הים. הנשמה דורשת וחוקרת. ומתבוננת בכל המעשים. והלב משוטט בחכמתו למרחוק. וצופה בראיתו ענינים רבים. ברגע קטן מחשב הנה והנה. ורץ ושב מענין לענין. האדם החכים והשכיל אותו צור עולמים. ולמד אותו חכמה ודעת. ובזאת החכמה זוכר האדם כל העוברות. ורואה כל הנולדו'. ובזאת החכמה עושה גלגלים וריחים לטחון בלי עמל. ובזאת החכמה עושה צבאות. ומעמיד חיילים. ומזרזם ומצליח במלכותו. ומנהיג בממשלתו ותופש עמים. ובזאת החכמה פורש רשתות לעמקי מצולו' ימים ונהרות לצוד צדים ודגים בעמקי תהומות. ובזאת החכמה יצוד חיות מדבריות. ובו ילכוד עופות. המעופפים בגבהי שמים. ובה יודע ומבין תחלואי הגוף ורפואתו. לבקש הרפואו'. ומבחין תועלת הסמים ונזקם. ומכיר שרשים ועשבים. ומיני פירו'. קרים וחמים. לחים ויבשים. ובה יודע להשקות הגוף במרקחי הרפואות להעמידו על חזקתו. והנה עינים רואות גדולת האדם וכבודו אשר גדלו ונשאו הקב"ה על כל היצורים. והשליטו על כל בריות תחתונים. ואין כח בפה לספר רוב פעולו' אשר יפעל האדם בעולם התחתון. ואף בעולם העליון שולח האדם תאותו. ויעוף ויטוש על כנפי החכמה. אע"פ שגופו הולך בארץ. כמו בהמות ושרצים. נשמתו הולכת בעולם העליון מרוב חכמה. והיא תתבונן ויודעת חכמת מדע שבעליונים וחכמת מדע שברקיעים. והלוך הכוכבים ושעור קומתם אע"פ שגוף אדם קטן מאד. נשמתה גדולה ורחבה יותר מן השמים והארץ. כי יודעת רום גבהם ודרכי חמה ומזלות וכל חילופיהם הכל נכנס בנשמה וכיון שהכל כלול בה. אם כן היא גדולה מכולם. שאם לא כן. לא היתה יכולה להחזיק את הכל. כי אי אפשר להכניס מי הים בנוד קטן. ועתה בראותינו שהאדם שולט בחכמתו בשני עולמים. בעולם התחתון ובעולם העליון אם כן ראוי לכל אדם לחשוב ולהתבונן למה הודיעו הקב"ה כל זאת. אין זה כי אם להשכיל לעבדו בלבב שלם. כי כשמבין ומכיר נפלאות הגדולים והנוראים. אז ראוי להכניע עצמו ולשעבד הגוף לנשמה. כי כל החכמו' הגדולים האלו. הם מן הנשמה ולא מן הגוף כי הנשמה מנהגת את הגוף. כמו אדם רוכב על סוס ומנהיג אותו ומהפכו לכל צד שירצה. א"כ הסוס טפל לאדם. ואין האדם טפל לסוס:

לכן אוי והוי ואבוי להם המשעבדים הנשמה לגוף. ומכניעים העיקר תחת יד הטפל. וזה יוכל לדעת. אחר אשר עולם העליון משמש לעולם התחתון כגון השמש והירח והכוכבים. בודאי ובברור אין זה להנאת הגוף. שיהנה בהנאות עולם הזה. כי אין בו ממש. והוא עפר רמה ותולעה ומזומן לפגעים ומוכן למות. והשמש והירח וכוכבים הם זכים וצלולים. ואיך יתכן זה. שאותו ענין הגדול. ישמש לגוף הכלה המדולדל אך הנשמה שהיא צלולה וזכה ומנושאה עד לשחקים ומעלה מהם. וגדולה יותר מן שמים וארץ. כי בה נכנס ידיעת שמים וארץ והיא (מקפחת) [אלטונא תקח: מקפת] אותם. באמת זה סברא וראיה גדולה ששמים וארץ נבראו לצרכה. של נשמה ולשמש לה והיא תתבונן ותבחין מי אני [אלטונא תקח: אשר] שמים וארץ נבראו לצרכי אין זה כי אם להשתעבד להקב"ה להבין נפלאותיו ולהללו ולשבחו ולולי התורה כדי לצרף וללבן נשמת האדם מה צורך יש לו בעולם וכי זה סברא שהעולם נברא להנאת הגוף האפל והשפל:

ועתה בראותינו שהאדם נבחר מכל היצורים. מרוב חכמתו ורוב פעולותיו. כי כל היצורים משועבדים לאדם. ויש בו כח ללמוד חכמה. ולהבין סודו' העמוקים. רזי עולם התחתון והעליון. זהו סימן מובהק לאדם. שתהא נפשו צרורה בצרור החיים. אם הוא מקיים את התורה. משל למה הדבר דומה למלך שהכניס עבדיו בחדרי חדרים והראה להם אוצרותיו. ומרגליות וכל גנזיו והמשילן והשליטן על כל זה וגלה להם סודיו והזהירם שיהיו עמו באמונה ואז יתן להם טובה גדולה. וינשא אותם כפלים יותר ממה שהיו עמו עד עכשיו וזה יהיה להם לאות שגלה להם סודותיו ואוצרותיו והמשילם על ארצו. באמת בזה [אלטונא תקח: י]בחינו שהמלך אומר אמת. כך הקב"ה הראה לאדם גדלו ותפארתו וגלה לו סודיו מעליונים ותחתונים והמשילו על כל. בודאי בזה בוחן רוב גדולתו לעתיד. אם יזהר בעבודת הקב"ה:

גם יש ראיה גדולה שהנשמה באה מלמעלה. כי אנו רואים שכל אדם אין לו די במה שיש לו. אלא לעולם מבקש מעלה יתרה ממעלתו. אם יש לו אלף חומד אלפים. אם הוא שר במדינה זו מבקש להיות מושל במדינה אחרת. ואין לך מלך או שר. שאינו מבקש מעלה יתרה ממעלתו. וזה בא מחמת שאין הנשמה מתדבקת לאלו הטובו'. אבל היא מתאוה לעולם למעלות כי היא עליונה על כל הברואים וע"כ האדם הולך בקומה זקופה בעבור הנשמה. ושאר הבריות הולכים על גחונם וכפופים. ובעבור שהנשמה באה מלמעלה מכסא הכבוד. על כן הגוף שהיא שרויה בו יש בו דמיון של כל העולם. ועל כן נקרא האדם עולם הקטן הנשמה היא דומה לבוראה. והגוף דומה לעולם התחתון והעליון:

ועתה שמע חכמה מופלאה. כמו שהאלהים עליון ומושל על האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה כן האדם כל עת שיעשה רצון בוראו. כי למשה ע"ה אמר הקב"ה במעשה עגל הרף ממני ואשמידם וגו' (חסר) ובמעשה קרח בלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם. על פיו. ואליהו ז"ל נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו והוריד האש והרג נביאי הבעל. והחיה המת וגזר על אלישע להיות פי שנים ברוחו. וכן כל הקדושים שהיו בארץ היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב"ה כשעושין רצונו. לכן הזהר שתקיים תורותיו חקותיו ומצותיו כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלהים יודע ומבין אחור וקדם כן האדם שנתן לו האלהים חכמה. וכמו שמספיק האלהים ונותן לחם לכל בשר. כן האדם מכלכל בני ביתו ומשרתיו ובהמתו. וכמו שהאלהים משלם גמול טוב ורע כן האדם. וכמו שהאלהים עושה בנין העולם ומוסדות הארץ ונטיית הרקיע ומקוה ימים. כן גם האדם עשוי לבנות ולייסד ולקרו' ולהקות ולהזריע ולהצמיח ולנטוע ולעשות כל דבר אך ביגיעה ותלאה והכל ברצון הבורא:

וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלהים. כך אין יכולת לשום בריה לראות הנשמה:

וכמו שהאלהים יודע עתידות. כן גם האדם בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעסוק בעמל צרכיו. וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף. אז יראה בחלומותיו עתידות. ויראה רוחות המתים ומקומו' שלא ראה ואדם שלא ראה ודברים רבים ותמהונים גדולים. מה שהוא אינו יכול לראות כשהוא ער:

וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלהים. כן אין בריה בבני אדם שיודעת סתרי מחשבות לב האדם כי אם האלהים לבדו. ככתוב ה' יודע מחשבות אדם וברוב דברים ידמה האדם כמעט מזער לאלהים לפי מעט הכח וקוצר החיים שנתן לו האלהים. והוסיף הקב"ה יצר הרע לטובתו כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע. וכדי להתנאו' לבנו' ולנטוע. ולהרוס ולעקור נטוע ולהרוג ולייסר. לצבור הון ולהלחם למשול ולשלול ולקצוף עד מאד. ואם לא היה היצר הרע בשביל אימת המות לא היה עוסק בפריה ורביה. ולא היה בונה בנין ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין ולא היה נוטע ולא היה זורע. כי היה אומר בלבבו אחר שנגזרה גזירת המות מה לי לעמול לאחר. והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקב"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש את יצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו. כי ישתמש ביצרו הרע לעשו' הכל ביראת השם ב"ה בלא עון ופשע. זו היא טובתו אשריו ואשרי יולדתו:

וכמו שהאדם דומה מעט מזעיר לאלהים. כן בנין גופו דומה לכל העולם. עשה לו גולגולת הראש כמו רקיע השמים. עשה לו תקרה העליונה של פה ונטע בה שנים והמלתעו' כדמות הרקיע הזה שעלינו:

וכמו שמבדיל הרקיע הזה שעלינו בין מים העליונים למים התחתונים. גם כן תקרה העליונה של פה מבדיל בין הליחה של פה ובין הליחה שבראש ובין הליחה שבקרב העליון:

וכמו שהאלהים שכן שכינתו הקדושה בשמים העליונים שקירה על המים. כדכתיב המקרה במים עליותיו וכן שכן את רוח נשמת חיים והדעת והבינה בקרום המוח של ראש. הנקרם על המוח על הליחה:

וראה והבן האמת. כי אם יקרע קרום המוח או ינקב. מיד ימות האדם על אשר בו שוכן רוח חיים:

וכמו ששיכן האל יתברך שכינתו הקדושה במערב כן שכן את המוח אחורי הראש על האזנים. ושכן את רוח חיים על המוח:

וכמו שמתקיים כל העולם ומתנהג בכח אל אחד. כך מתנהג כל הגוף בכח רוח חיים אחד שנתן לו האל יתברך. ומתקיים בו להיות בריא וקיים עד בא קצו ואם יתערב בגופו מאומה רוח רע אחרת לא יתקיים להיות כבתחלה:

וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמשה כוכבים כן ברא בראש האדם. שבעה שמשים. שתי עינים. ושני אזנים ושני נחירים. והפה. העין הימנית דומה לחמה. והשמאלית דומה למאדים. האף הימנית דומה לכוכב והשמאלית דומה לנוגה. הפה (ללבנה) והלשון (לשבתאי) והשפתים דומה לצדק:

וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ. כן נעשה בגוף האדם החזה והגויה:

וכמו שמשיב הרוח באויר חלל של עולם. כן תצא נשמת רוח חיים מן הריאה שבחזה. ובגויה הוא חללו של גוף:

וכמו שרקע הארץ על המים. כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד ועל הבטן ועל המעיים ועל הטחול. הוא הבשר שבין הריאה ובין הכבד והטחול והמעיים והבטן:

וכמו שעשה האל יתברך עופות ודגים וחיות ובהמות. תמימים ורחמנים מלעשוק זה לזה. ויש שהם אכזרים וטורפים ובולעים זה לזה. כן עשה גם בני אדם. הטובים נדמו לעופות ולבהמו' הטובים. שנאמר יונתי תמתי ונאמר ואתם צאני צאן מרעיתי. ובני אדם הרעים נדמו לחיות רעות לאריה דכתיב דמיונו כאריה יכסוף לטרוף. יש דומים לדובים וזאבים. שנאמר כזאבי ערב:

בעולם יש אילנות ועשבים ופירו'. טובים ורעים. יש שיש להם ריח טוב ופירו' טובים לתחיה ולרפואה ויש עשבים ושרשים ופירות להמית כעשבי סמי המות. וכקוץ ודרדר. טובים נדמו לטובים. כדכתיב כתפוח בעצי היער וכשושנה בין החוחים. והרעים נדמו לרעים כדכתיב ובליעל כקוץ מונד כולהם:

וכמו שעשה מתחת לארץ תהומות וטיט ורפש. כן עשה באדם הקרב העליון והמעיים שמקבלין המאכל והמשתה:

וכמו ששורצים מן הרפש ומן הטיט שרצים ורמשים למיניהם. כן נשרצים במעי האדם מרפש השמרים של מאכל ומשתה שרצים ורמשים תולעים. ארוכים וקצרים גדולי' וקטנים:

וכמו שעשה מקוה ימים בעולם. כן עשה מקוה מי רגלים הוא הנבל היא השלפוחית:

וכמו שעשה אדני הארץ למטה ממנה. כן עשה יסוד כל בנין הגוף. את עצמות העצה מזה ומזה ושתי ירכים:

וכמו שעשה אבנים מפולמות המשקועים בתהום אשר מביניהם המים יוצאים. כן עשה שתי הכליות לצאת ולעבור מביניהם מתוך גידיהם את מי הרגלים הוא השתן. אל השלפוחית וגם לחלוח הזרע עובר ויוצא מביניהם אל ביצי הערוה:

וכמו שהתהום קורא אל התהום. כדכתיב תהום אל תהום קורא. כן קורא קרב העליון הוא איסטומכא אל המעיים. להקבילם שאר המאכל והמשתה. והמעיים קורא אל גידי הכליות. שהם כצינורים להקבילם המים. מי הרגלים הם המתמצים ונפרדים מן המאכל במעיים ללכת אל השלפוחית וצינורי הכליות קוראים אל גידי השלפוחית להקבילם המים ההם להוליכם להקוותם בתוך השלפוחית. שהוא דומה לתהום שהוא תחתון לכל התהומות. ועוד אותם מעים קוראין אל מעי האסטומכא לקבל את זוהמת הצואה והגלל:

וכמו שעשה האלהים נהרות להשקות העולם. כן עשה בגוף האדם ורידין הן גידי הדם. המושכים את הדם להשקות כל הגוף:

וכמו שיש בעולם מים צלולים ועכורים מתוקים ומלוחים ומרים. כך באדם מעיניו יוצאים מים מלוחים מנחיריו יוצאים מים קרים. ומגרונו מים חמין ומפיו מים מתוקים. ומאזניו מים מרים. ומי השתן הן מרים וסרוחים:

בעולם יש רוחות קרים וחמים. כן באדם כשפותח פיו ונופח. אז הרוח חם. וכשסוגר פיו ונופח. אז הרוח קר. רעמים בעולם. קול באדם:

ברקים בעולם. באדם פניו מאירים כברק:

מזלות בעולם. והחוזים בככבים יודעים מהם עתידות. כך יש אותות באדם. כשיש חיכוך לאדם בלא שחין ובלא כנה ובלא פרעוש. בזה יודעים הבקיאים בחכמה הזאת עתידות:

וכן בשרטוטי האדם ובתואר פניו יודעים עתידות. והחכמה הזאת היתה ביד חכמים הקדמונים. אבל מן האחרונים נשתכחה. כן יכולין החכמים לידע עתידות מן האילנות והעשבים וזהו מה שאמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יודע שיחת דקלים. פירוש היה בקי לראות בתנועות הדקלים ומזה היה יודע עתידות:

וכאשר יוצאין מצד דרום והוא צד ימין של העולם החום וטללי ברכה וגשמי ברכה. כן יצא בצד ימינו של אדם החום. מן המרירה התלויה בכבד. וכן יוצא לחלוח הדם מן הכבד שבצד ימינו של אדם:

וכמו שיצא רעה לעולם מצד צפון בעולם כן יצא הקור מצד השמאל של אדם. מן הטחול. ומן המרה השחורה השוכנת בטחול בתוכו. וכמו שיצאה הרעה לעולם מצפון. כן יצא כל חולי רע וקשה מן המרירה השחורה. השוכנת בטחול בצד שמאל. וכמו שבצד צפון של עולם. מדור כל המזיקין והזיקין והזועות והרוחות והברקים ורעמים מצוים. כך הוא מקור מרירה השחורה בטחול בצד שמאל. שממנה תולדות כל חולי רע וקשה. כמו השחפת הרביעית וכל מיני שגעון והפחד והרעד של איברים:

וכמו שעולין הנשיאים שהם כעשן מן הארץ. ומעלין המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ. כן עולה עשן קרב העליון. ומעלה לחלוח אל הפה ואל הראש ומן אותו הלחלוח העולה מן הקרב. יזלו הדמעות. וריר הנחירים ורוק הפה:

וכמו שברא בעולם הרים. כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים וקשרי הזרועות. והארכובות על ברכים. וקשרי הקרסולים ושאר הקשרים של כל האיברים:

וכמו שברא בעולם אבנים וצורים חזקים קשים. כך ברא באדם השינים והמלתעות. שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים. כן ברא באדם עצמות קשים ורכים:

וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה לחה ורכה כן ברא באדם בשר כנגד הארץ הרכה והעור כנגד הארץ הקשה:

וכמו שהאילנות והעשבים יש עושים פרי וזרע ויש שאינם עושים פרי וזרע כך יש בני אדם שמולידין. ויש שאינם מולידים:

וכמו שמצמיח עשבים מן הארץ. כך מצמיח האדם שער הראש והזקן:

וכמו ששורצים חיות ורמש ביער ובארץ. כך שורצים בראשו של אדם ובשערו:

וכמו שברא האלהים בעולם התלי ונטהו ברקיע ממזרח ועד מערב. מקצה אל קצה. והכוכבים והמזלות. וכל דבר שבעולם אדוקים בו. כך ברא בגוף האדם את כל המוח הלבן. אשר בתוך חליות השדרה. והוא נטוי מקצה מוח הראש. ועד עצם העצה. ושנים עשר הנתחים והצלעים וכל איברי הגוף אדוקים בו מפה ומפה:

כמו שיש בשנה שס״ה ימים כך יש באדם שס״ה גידים:

סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה. הכל רמוז באדם מעט מזעיר. והיודע סוד הדבר. יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם עולם קטן. בעבור אשר גוף האדם הוא מצוייר דוגמת עולם העליון. ועולם התחתון. לכן ניתן בו הנפש שהיא דומה לבוראה מעט מזער. ועל כן אמר דוד. מה הנפש ממלאה כל הגוף. ומבלה את הגוף. ואינה אוכלת. וסובלת את הגוף. והיא יחידה בגוף והיא טהורה. ורואה ואינה נראית. ואינה ישינה. כך הקב"ה ממלא עולמו. ומבלה את הכל. שנאמר המה יאבדו. ואתה תעמוד. והקב"ה אין לפניו שינה שנאמר הנה לא ינום ולא ישן. והוא יחיד וגבור וטהור והוא רואה כל. ואין ד"א רואהו. לכן תבא הנפש שיש בה כל המדות הללו ותשבח להקב"ה שיש בו כל המדות הללו. הנפש יושבת וחושבת מי בראה ואז היא לובשת ענוה. ויראת ה' יתב'. לכך צריך האדם (לראות) [אלטונא תקח: לרדות] את עצמו. להבין ענינו. איך שרשו וגזעו. ואיך נוצר מטנוף זרע. ואח"כ חתיכת בשר. ונפוח בו רוח עליונים. מרוקם בעצמות וגידים דם ומוח. ולבש עור ובשר. ונוצר בקלסתר פנים. וקומת אפים. ואיך נקובים נחיריו לפנים. ולגרון. ולהנשים ולהריח. ואזניו לשמוע. וחורי עיניו לראות. ובתוך העין יש בו כמה צבעים. וריסי עיניו. פה וגרון. וחיך ולשון. ושפתים לפתוח ולסגור. והמלתעות. והלחיים. ואצילי ידים. ורגלים וחלל הגוף. ואצבעות וקשריהם וצפרניהם. ויבין איך כל אחד משונה מחברו ואיך היה אסור תשעה חדשים בבטן אמו. ויצא ערום עור חרש וחגר. כל אלה יחשוב בלבו. מי פתח פיך עיניך ואזניך. ומי עשה לך כל תיקוני גופך מי השחיר שערותיך בימי בחורותיך. ואפילו תרחץ אותם בכל נתר שבעולם לא היה מועיל ללבן ובימי זקנותך הוא מתלבן מאליו. כאלה וכאלה תחשוב ותהיה עניו ושפל רוח. וירא שמים:

גנזך ג

עתה נקצר סר״ח. ולא נסתפק בסקר"ח הפשוט. כי הוא חסר דברים רבים הכרחיים. גם הוא מוטעה מאד על כן יגענו הרבה למלאות החסר. והשגיאות להסר. והחשוך להאיר לעיני השכל ולב בשר:

וז"ל כל אדם שיש בו תורה ואין בו י"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות. ומפתחות החצוניות לא מסרו לו. בהי עייל. כי עיקר ידיעת החכמה הוא. להשיג האדם לעשות רצון קונו ולהדבק בו. ואם בתחלת למודו לא ידע למי הוא עובד. ושידע שיש לו אדון ופטרון המושל עליו. אשר אליו תכון העבודה מה תועלת בחכמתו. כי היראה היא פתח ושער לקיים התורה. ולכך התחילה התורה במלת בראשית. וכתוב (אחד) [אלטונא תקח: אחר] אומר ראשית חכמה יראת ה'. וצריכין אנו לעבדו וליראה מפניו. ומי שאינו מאמין זה. מחריב העולם:

עסק התורה והמצות צריכין להיות ביראה ובאהבה. ואם לאו. אינם עולים למעלה. כי המצות תלויות בשם בן ד'. שמ״י עם י"ה שס"ה. זכר״י עם ו״ה. רמ"ח. וכמו שאותיות י"ה קודמות לו״ה כך צריך להקדים מצות ל"ת לעשה. והיראה כנגד מל"ת והאהבה כנגד מ"ע. נמצא בקיימו את המצות. הוא מייחד את יהו"ה צריך לירא מהקב"ה. לפי שהוא רב ושליט עקר ושורש כל העולמות. עלת כל העלות וסבת כל הסבות. וכולן חשובין לפניו כאין. כד"א וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. והוא מנהיג כל העולמות ברצונו. ומבלעדי שפעו והחיותו אותם. אין להם קיום. כמ"ש ואתה מחיה את כולם. כי כולם צריכין לו והוא אינו צריך להם. וזוהי המצוה הראשונה שנצטוינו עליה בתורה לידע שיש אלהים. שנא׳ אנכי ה׳ אלהיך:

היראה מיוחסת לעולם לשם הוי"ה כמ"ש את ה׳ אלהיך תירא. כי הוא השם הגדול. שעל ידו נבראו כל העולמות וכל שאר שמות הקודש הם כנוים אליו ואפילו שם אהיה. כי שם הוי"ה הוא האחדות וחיות כל העולמות. כי הוא מתפשט בתוכם. כענין הנשמה המתפשטת בגוף. שאין מקום פנוי ממנה. ומבלעדה לא יחיה האדם. כן שם הוי"ה המושל לפעול כל הפעולות. ע"י עלת כל העלות המייחד הכל הנקשר בו. כמ"ש בכל מקומות ממשלתו:

לפי שיראת ה׳ הוא כל כך דבר עיקרי וגדול. צריך לבאר מה היא היראה שתמשך לאדם מזה הענין. כי מצד היותו גדול רב ושליט כמ"ש. תמשך יראה. שיתבושש האדם מחמת גדולתו. שאין לה תכלית (כמ"ש ולגדולתו אין חקר) אם בבחינת ההארה הגדולה. אם בבחינת היותו גדול העצה רב העליליה. ומצד היותו מושל בכל העולמות. ועל רמ״ח איבריו של אדם. החתומים בשמו. אם יחטא בהם. נמצא פוגם ביהו"ה עיקרא ושרשא דכל עלמין. כי כל הנבראים. הם כדמות ענפי אילן שאינו חי אלא משרשיו. כך כלם אינם חיים אלא ע"י עלת על כל העלות. שהוא השורש המקיים הכל. צריך לידע ולהאמין שאם יצויר העדר מציאות כל הנבראים. לא מפני זה יגיע לו חסרון במעלתו יתעלה כי הוא היה נקרא מלך קודם שברא העולם הלז כאמרו. ועד לא עשה ארץ וחוצות. ה' מלך (עמ"ש בס"ד בבית אל בפירוש אדון עולם אשר מלך כו׳. אז לא יקשה לך. שאין מלך בלא עם) וכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו ושיכירו גדלו ומשגיח עליהם להיטיבם כאמרו ורחמיו על כל מעשיו. וכשיחשוב בדברים האלה. יאמר האדם בלבו. מה גמול אשלם לבוראי יתברך. על כל טובותיו העודפות עלי. בכל יום. אם אעבור על רצונו. אלא ראוי שאעשה מצותיו (אלטונא תקח: ו)לעשות לו נחת רוח. צריך לירא שלא יגרום בעונותיו להפריד השכינה (שם אדני) משם הוי"ה שהוא הת"ת. ויאמר בלבו. איך אגרום בעונותי להפריד אהבת דודים ורעים. ונמצאתי נרגן מפריד אלוף. ונמצא בחינת יראה זו. היא יראה המביאה לידי אהבה כי לא די לו שלא יחטא. אלא ישתדל לעשות מצוה. כדי לייחד ולקרב את האהבה.

גנזך ד

מהדברים המעוררים היראה הפנימית. בבחון האדם בשכלו מעשיו של הקב״ה. כי מרוב גדלם נותנים יראה כמ"ש דוד המע״ה אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. וכאשר יתבונן האדם במעשיו יתברך. יירא ויכנע מגדולתו ויתבושש ממנו. שלא יעבור על מצותו:

עוד בחינה שניה לעורר היראה. והיא בבחון האדם בדעתו באותות ומופתים המתחדשים בעולם. כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. וייראו העם את ה׳:

עוד צריך לירא ממנו בראותו הטובות והחסדים שעושה עמו בכל עת כי הוא כמו אב רחמן המיטיב ומרחם על בנו. וצריך שלא יהיה הוא הגורם שיתאכזר אביו. וימנע הטוב ממנו:

עיקר מקום היראה היא בחכמה העליונה. שהוא יוד שבשם. והוא סוד המחשבה. השולחת חיים בכל העולמות. וזהו שכתוב יראת ה' מקור חיים. כנודע שהוא מקור החיים לכל העולמות.

גנזך ה

מי שרוצה לתקוע היראה בלבו צריך להסתכל את פעולות ה' שברא בעוה"ז. שאינם משנים את תפקידס. כמ"ש על האזינו השמים. הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו את מדתן כו'. אתם שאם זכיתם. אתם מקבלים שכר כו' עאכ"ו שלא תשנו מדותיכם כי איברי האדם נבראו כדי לירא מהבורא ולעבדו. והיראה היא בלב. שהוא ראשית האיברים. כמש"ה ואת יראתי אתן (בלבבכם) [אלטונא תקח: בלבבם]. כי צריך לדעת שרוח האדם וכל איבריו עשוים ומכוונים בעצת ב"ד העליון. וכמ"ש את אשר עשוהו. עשהו אין כתיב כאן אלא עשוהו. כביכול ממ"ה ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שלך להעמידך על מכונך. שנא' הוא עשך ויכוננך. וצריך ליזהר שלא לפגמם:

עוד בחינה אחרת ביראה. והיא כאשר ישפיע לו הקב"ה עושר ונכסים וכבוד וכיוצא בהם מטובות העוה"ז. יש לו לירא שמא יגרום החטא פירוש שלא יפגום במדה ההולכת עמנו בגלות ועל זה כתוב. אשרי אדם מפחד תמיד. והמקשה לבו ואינו ירא את ה'. יפול ברעה בההוא סטרא אחרא דאיקרי רעה:

עוד בחינה אחרת בענין היראה. שיהיה לו בושת פנים. כי מי שיש לו בושת שלא לעבור עבירה שבאה לידו. בשביל יראת ה׳. כאילו בו נברא העולם. ועל זה אז"ל בוש פנים לג"ע. אבל עז פנים לגיהנם. והם אותם העושים עבירות. וא"ל בושה מהקב״ה. שנא' בו מלא כל הארץ כבודו. וכתיב חופש כל חדרי בטן. בוחן כליות ולב. נמצא שצריך לירא ולהתבושש מהשכינה שלפניו. ולא יעבור על שום מצוה ממצותיו יתב'. והחסיד בח"ה אמר אל תמרה את אדונך והוא משגיח בך. ועל יראה כזו א"ה למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והבושה היא שאדם המתבייש בדברי העולם מבני אדם והוא צנוע במעשיו. וכן כשמדברים עמו מתבושש. ואינו מסתכל בפני אדם. מודה אימת מלכותו של מלך העולם עליו וכן דבורו בנחת. זוהי ענין הבושה. ומזה ימשיך עליו יראת חטא:

ירא חטא ר"ל שהוא ירא מן החטא. כירא מן האויב ונרחק ממנו. ונ"ל ירא חטא הוא שירא לחטוא מפני גנות החטא בעצמו. כי איך יחטא לפני המלך שלפניו. ויביא לפניו פסולת ועכירות. שהקליפה גרעון הנגרע מן הקדושה (כענין והייתי אני ובני שלמה חטאים):

ומי שהוא י"ח זוכה לענוה. ויקנה היראה כשיבוש מלחטא בעבור השכינה. וימשך מזה היותו עניו שלא ישיב על חרפתו אפילו יחרפוהו. כי ירא ומתבושש להשיב לפני המלך שלפניו כמרע"ה. נמצא שכל מי שיש בו י"ח. ישנו בכולן. ומי שאין בו יראת שמים. אין בו לא חסידות ולא ענוה:

גנזך ו

יהיה בבאור כמה בחינות בענין י"ח. ראשונה צריך לירא שלא יבוא לידו שום חטא אפי׳ שוגג. והטעם מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית. אצולה ממקום גבוה. כל דבר שיפגום האדם אפילו שוגג. מחשיך הנפש. והוא כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים. קתון של שמן או של דיו. אפילו בשוגג. הכתם מחשיך הבגד ההוא. ועז"א שהמע"ה בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ושמן על ראשך אל יחסר (נ"ל להמליץ גם סוף הפסוק מכוון לענין. כי ידוע השמן הוא בערך המצות. שהם חומר לנר מצוה. הדולק ומאיר לאדם. אמנם אם אין המצות נעשית בכוונה הגונה ומחשבה טובה לשמה. לקיים דברי המצוה יתב' לנחת רוח לפניו. שאמר ונעשה רצונו. אז לא לבד שאין הנר דולק ומאיר ממנו. אלא מטפטף על כתנות אור הנשמה ומטנפה ופוגמה והכוונה היא בראש. מקום המוח שבו משכן המחשבה. זהו שאמר אני מיעצך שיהיו בגדיך לבנים בכל עת. והאיך ישארו לבנים ונקיים תמיד. כששמן הכונה על ראשך אל יחסר אורו. משא"כ כשיחסר מעל ראשך ולא יגיה אורו שם. מחמת עכירותו שאינו נמשך אחר הפתילה. ושלהבת יה אינה עולה מאליה. אבל יורדת. ואז ישפך (משמן) [אלטונא תקח: השמן] על בגדיך הלבנים. ויעשה בהם כתמים ורשמים פגומים. נמצא השמן שהיה לו להאיר לפניך הדרך נעשה מחשיך ובא ומשחיר טליתך הלבנה. וזה גרם מחמת שהוא חסר על ראשך מצד הכוונה ונוהג בזה מנהג הטבע בגוף. שכאשר יעלו האידים הלחים אל המוח. ויסבלו קרירות ושינוי האויר. אזי ישפכו על הגרון והחזה. ויסבבו חולי השיעול והנזילות. ויעכירו הגוף תחת אשר הן עשוים להועיל ולהציל את הגוף מרעתו. כי הם כטל הנוזל וכשמן הטוב היורד על הראש להניח אל הגוף להחיותו (עיין חלון צורי) ומפני שקבלו מקרה מתנגד להם בראש נעשו אויבים לגוף ונהפכו לאכזרים. ככה הוא מקרה המצות הנעשות שלא בכונה טובה כי גם המה נוספו על שונאיו והיו בעוכריו. ומקדירים הבגדים הלבנים. והרי זה יפה אף נעים בהלצת הכתוב בענין אחד. ויוצא ממנו מוסר ישר. שאפי' המצות שאינן עשוים כתקנן. פוגמים בגדי חופש. ובתי הנפש. וכארז"ל גדולה עבירה לשמה (ממצות) [אלטונא תקח: ממצוה] שלא לשמה) לכך הכתוב מתמיה ואומר נפש כי תחטא. מהו בשגגה מכל מצות. ללמדך שכל החוטא בשוגג. כאילו עבר על מצות ה׳. והאדם שחוטא. נענש משני פנים. האחד מפני היות נפשו רוחנית בת מלך. והיה ראוי שיסתכל בכבוד המלך העליון. ואפי׳ אם חטא בשוגג. ששגגת תלמוד עולה זדון. והעובר על מצוה אחת. כאילו עובר על כל המצות. לפי שכולם כלולים זה מזה. והיינו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות:

ובגמרא פ"ד דנזיר. עה"פ אישה הפרם וגו׳. באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה. הכתוב מדבר. וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה בוכה אמר ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה. המתכוין לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו. איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו. על דבר זה ידוו כל הדוים (למדנו מכאן שני מיני שוגג. שוגג במעשה ומזיד במחשבה או שוגג במחשבה ומזיד במעשה. ונראה פשוט שהראשון גרוע. כי הכל הולן אחר כוונת הלב ורחמנא לבא בעי. ואפילו מצוה בכונה גרועה. חוזרת לרעה. כנז"ל ואעפ״כ שמענו עונש גם במעשה שלא בכונה. מכאן תשובה למתפלספים המתחכמים בטעמי המצות להחזיר הכל אל כוונת תכונה טובה. ולא יאמינו שיש שם מעשה רע בעצם. וזו ודאי סתירה לכל התורה. אבל זה אמת שישוב הרע טוב. בכונה טובה ורצויה. ע"פ תנאים וגדרים מוגבלים. כאשר נראה בבירור ממה שכתוב פעמים הרבה. וביחוד בחבור זה. על קוטב תכלית זה הוא סובב. להראות שיש בכח האדם להחזיר הטוב לרע והרע למוטב):

למה נקראת יראת ה׳. ולא יראת אלהים (הנה בתורה כתוב מפורש אין יראת אלהים במקום הזה הרי שנקראת גם יראת אלהים. וי"ל שהיא יראת העונש הגרועה. מצד מדה"ד והוכיח אברהם את אבימלך שאפי׳ יראת אלהים אין במקומו. על כן ראוי היה לירוא שיהרגוהו על דבר אשתו. ואצ"ל יראת הרוממות הנקראת יראת ה׳ שאין לה מקום באו"ה. אמנם עדיין יקשה שמצינו גם באברהם כי ירא אלהים אתה. וי"ל לפי שאין אומרים לאדם בפניו אלא מקצת שבחו. ומ"ש יוסף את אלהים אני ירא (אף אם בה"א הידיעה היא מעלה גדולה מאד כנודע) י"ל דלא בעי לאחזוקי טיבותא לנפשיה. אבל אשת עובדיהו שלא בפניו אמרה כל שבחו. ואיוב היינו נמי דתנן שלא עבד אלא מיראה ונחמיה נמי משום דמשתבח בנפשיה לא עשיתי כן מפני יראת אלהים. ודוק ליישב בכ"מ שנזכר יראת אלהים) הכונה לפי שהיא יונקת מעומק טוב יעומק רע שהם החסד והדין. וביד האדם הבחירה: אם זוכה במעשיו. מתדבק בטוב שהוא שם הוי"ה עץ החיים. שהוא צד החסד והרחמים. דהיינו טוב ה׳ לכל ורחמיו וגו׳. וכן עולה הוי"ה טוב במ"ק. ואם אינו זוכה. מתדבק ברע שהוא המות. והקליפות החצוניות. וכפי מעשיו בעוה"ז. כן יתדבק נפשו אחר מיתתו. כי האדם מורכב מטוב ורע. הם יצ"ט ויצה"ר ואם האדם זוכה להכניע יצ"ר שבו. גורם הכנעת הדינין והקליפות. וגורם המשכת הטוב עליו כי צריך להגביר יצ"ט על יצ"ר. ואם ח"ו עושה בהפך. פוגם בשרשים העליונים. ומונע הברכות והשפע לירד בעוה"ז. ולכן צריך לירא לעולם שלא יפגום עצמו. דהיינו בנשמתו העדר האור העליון ממנה. הקליפה שהוא צד הרע. הוא כמו קליפת האגוז. והטוב הצפון. הוא מוח האגוז. ולכן צריך כדי ליראה את ה'. שהוא הטוב הצפון. לשבר ולכתת הערלה. שהוא הרע והקליפה. ושיתרחק ממנו כל כך עד שיהא שנאוי ומאוס בעיניו להתקרב אצלו. כמו שצריך לשבר האגוז כדי לאכול התוך הטוב. וכמו שיש לאגוז שלש קליפות. כן צריך להתרחק משלש קליפות. שהם א) הגאוה. כי הוא שורש לכל המדות הרעות. ב) כנגד קליפות האגוז הקשה. הוא היות לאדם קושי עורף. ג') הרתחת האדם בכעס. ולדבר קשות. להבעיר אש היצה"ר בעצמו. לעשות עבירה. וכשאדם פורש עצמו מתענוגי העולם שכולם נמשכים מקליפת ערלת הנחש ויצ"ר. מכניע הצד ההוא. וכן הוא נזהר שלא לעבור על ל"ת שבתורה. שכל הפורץ גדר מל"ת. גורם לנחש רע. שיכנס פנימה בהיכלי קודש:

גנזך ז

כמה צריך האדם להתרחק מפתוי יצ״ר מצד הפגם שמגיע למעלה בשכינה. ובס״ה תאנא על תלת מילין מתעכבי ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא ומהדרי אנפייהו מן שכינתא ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. ובענין הפגם יש ארבע בחינות:

האחת {אלטונא תקח: כשישראל חוטאים. מחלישים כח השכינה לפני השבעים שרים. ועל זה מתרעמת השכינה. שמוני נוטרה את הכרמים וגו'. ובהיות האדם פוגם. אינה מצלת. אלא אדרבה ח"ו נאמר בה צור ילדך תשי.

בחינה} שניה ושלישית בענין הפגם ההוא. והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. והענין כי בהיות האדם פוגם למעלה. הוא מחשיך האור ההוא. בבחינת אותו אבר שבו פגם. והרחמים מסתלקין משם. והדין הווה. לכן צריך להשפיע הפגם ההוא למטה. אם בהשפיע לו יסורין בגופו או בממונו. או יהי החושך והדין ההוא שמור להשפיע בנשמתו ע"י שתכנס באור גיהנם. ושם תתלבן. ותקבל כל הדין ההוא. בשיעור מה שפגם. וזהו כאשר יתן מום באדם העליון. כן ינתן בו:

והנה כדי לעורר לאדם שישוב בתשובה. מטמאין אותו. ונותנין בו פגם מצד הערוה והפגם שפגם בדבר שהיא השכינה וז״ש ולא יראה בך. פרוש לא יתראה בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר. אלא והיה מחניך קדוש. שיהיו כל רמ"ח איבריך קדושים. פירוש כולם מיוחדים כאחד. עד שנוכל לומר בהם. שכולם אבר אחד קדוש:

והענין כי בהיות האדם פגום אפילו באבר אחד. נחשב כאילו פגם בכל הקומה כולה. כי כל רמ״ח איברים מתייחדים כאחד. ולכן אפילו לא חטא אלא באבר אחד. מטמאין אותו כל רמ״ח אבריו. וכן לענין והיה מחניך קדוש. מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. כי אפילו שלא קדש אלא אבר אחד. כל הרמ״ח איברים שהם

מחניך לשון רבים. מתקדשין בקדושה עליונה:

הפגם הרביעי הוא ושב מאחריך. כי דרך השכינה ללכת לפני האדם לשמרו ודרך האדם ללכת אחרי השכינה כמ״ש אחרי ה' אלהיכם תלכו ובהיות האדם פוגם. הוא מסתלק מלפניו. ושב לאחריו. כי השכינה מסתלקת ממנו שאינה שורה במקום פגום:

מ״ש למעלה שעל שלשה דברים מתעכבי ישראל בגלותא. פירוש מתעכבי לפי שלא נגזר גלות שכינה אלא אלף שנה. שנאמר נתנני שוממה כל היום דוה (יומו של הקב"ה אלף שנה. והוא אלף החמישי. שהוא כנגד הוד) האחד על דעבדי קלנא בשכינתא בגלותא פירוש שהם מחללים השם. כמ״ש באמור עם ה׳ אלה ומארצו יצאו. וכשישראל עושין דבר שיש בו ח״ה אין לך קלות גדול מזה לשכינה. והוא משל לאב שיש לו בן. והבן עושה לבריות דברים שאינם כראוי. אומרים הבריות ארור שזה ילד שזה גדל. הרי זה דבר כולל בכל האומה ובפרט לכל אחד מישראל העובר על שצוהו הקב״ה. גורם למעלה קלון שכינה. שהרי הכתוב אומר בפשעכם שולחה אמכם. ובהיות האדם מוסיף פשע. מוסיף גלות וגירושין. שאומרים למעלה ראו האם מה בנים גדלה. ראויה היא ח״ו שתהיה מגורשת חוץ להיכל הואיל ולא יסרה את בנה שיהא הגון. ועוד קלנא דשכניתא הוא שאינם נוהגים בה הכבוד הראוי לה במ״ע. ועוברים על ל״ת:

והנה בכל הדברים שאדם חייב בכבוד אב ואם התחתונים. חייב בכבוד אב ואם העליונים וכמו שהוזהר שלא להקל בכבוד או״א התחתונים וקאי בארור מקלה א״ו כך צריך ליזהר שלא יקל בכבוד או"א העליונים וליזהר מכל הנוגע לכבודם. ומסוג זה נראה שצרך ליזהר במ"ש פ׳ תרומה (ד׳ קלא) שהמדבר בבה״כ אנהיג קלנא בתיקונא עלאה דלעילא השני ומהדרי אפייהו מן שכינתא. יש בו כולל ופרטי. הכולל הוא כאילו הרשעים הם חוזרים והופכים פניהם מן השכינה אומרים בפיהם שאינם רוצים להיות להם חלק באלהי ישראל. ופרטי הוא הפוסק ד״ת על דברים בטלים. מפני שהעוסק בתורה פניו כנגד השכינה כמ״ש רז"ל בפסוק שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. והוא פוסק. נמצא הופך פניו מן השכינה. כיוצא בזה המתפלל ובאמצע פוסק. אפי' הוא בזמירות. בפרט אם הוא בתפלת י״ח בחשאי ובאמצע תפלתו מחזיר פניו להסתכל כאן וכאן בצרכי עצמו. ודאי נוגע בכבוד השכינה:

השלישי ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. צריך ליזהר על זה מכל דבר שנזכר בתורה טומאה בפירוש. כטומאת המאכלים. טומאת העריות. טומאת נגעים. טומאת ע״א. ובכללו מי שכועס:

גם צריך ליזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה שעון זה פוגם בשכינה:

עוד יש טומאה אחרת אע״פ שלא נזכרה בה טומאה בתורה. והוא המשמש באשתו שלא כדרכה. והחמירו בזוהר פקודי ((דרצ״ט) [אלטונא תקח: דרנ"ט]) מאן דשמש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין כו׳ עיקר היראה היא שלא יעבור על ל״ת. ויתן מקום לחיצונים לפגום ולפרוץ גדר להכנס פנימה:

גנזך ח

צריך האדם שלא יתעלם מפתויי יצרו. ושיתגבר עליו כדי שיהא נקרא גבור הכובש את יצרו. וזוהי בחינה מבחינות היראה שמצינו יראה בגבורה. וכן בבינה. ופירש בתקונים. שיראת ה׳ היא מלכות מצד הגבורה. ואהבה מצד החסד. ועל זה אמרו חז"ל אם אין יראה אין חכמה. והענין כי צריך לירא לעולם שלא לעורר היצר והדין כי היצר נמשך משורש הדין העליון. צריך לעולם להזהר מהקלות. כי יצה״ר לא יכשיל האדם בתחלה אלא בקלות. עד שמהקלות יבוא אל החמורות. כמ״ש ז"ל יצ"ר מתחלה דומה לחוט. ולבסוף כעבות העגלה. צריך ליזהר בדקדוק מעשיו. מעונות שאדם דש בעקביו. כמשז״ל עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה. מסבבין אותו ליום הדין. ועיין בזוהר מקץ (דקנ״ח):

עוד צריך לירא וליזהר במעשיו כי שמא היה הוא והעולם חציו זכאי וחציו חייב. והכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וגרם שבסבתו יבוא דבר או חרב או רעב לעולם. כל אותם הצדיקים שמתו. הוא סבה שמתו. וכל העניים שיצעקו וימותו ברעב. הוא סבה להם. ולכן אוי לו שהכריע כו'. ולכן צריך לעולם שלא יהא בטל מתורה או מצוה. לפי שבהיות רוגז בעולם ח״ו. קונסין על ביטול מצוה ועסק התורה . וענשי אעשה. דבעידן ריתחא מדת צדק שולטת בדיניה. וצריך ליזהר דלא יתוקד עלמא בדינוי. בכל עת חייב האדם לתת שמן תורה ומצות לנר שעל ראשו. כי ה׳ אלהיך אש אוכלה:

גנזך ט

צריך לירא מהחטא. כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא יתברך. בעשותו עונות בסתר. ואומר מי רואני. ועוד מכעיסין להקב״ה באופן אחר. שמדתו יתב׳ להיטיב ולרחם. והם מהפכין אותו ממדת רחמים למדת הדין. עוד הקב"ה כועס על הרשע שנתן לו דרך טובה ודרך רעה. ועזב את הטובה וגרם רעה לו ולנפשו בסבת חטאו. כמו שאז״ל על פסוק תחטאני באזוב. מכאן שכל העובר עבירה. כאילו מיטמא בטמא נפש ואין מזין עליו אלא באזוב. שנא' תחטאני באזוב ואטהר. וכי נטמא דוד. אלא העון שהוא חלל הנפש. וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי:

ולהבין ענין זה על מתכונתו. כיצד יפגום האדם בנפשו. שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל. הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר ובתקונים היות אדם נפש רוח נשמה. ויש (ר״נ) [אלטונא תקח: נר"נ] מאופן חיה וכסא. כדפרשו בתקונים (די״ח) וצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח איברים גשמים. כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח איברים אלו. יש בה רמ״ח איברים רוחניים. והנשמה היא נקראת אדם באמתות. ומצד היות הנשמה כלולה מרמ״ח איברים רוחניים. תפעול ותתלבש בטפה ההיא להוציא כלי למעשהו. ונמצא הגוף דפוס הנשמה. ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות. כפי מחצב נשמתם. כדפרשו בתקונים (דקכ״ח):

והעד היות הנשמה כלולה מרמ״ח איברים. הוא שפירשו פ׳ תרומה ובכמה מקומות. שהרוח יצטייר בג״ע תחתון בלבוש המצות המעשיות ויצטייר בדמות שהיה בעוה״ז. ואמרו שבגן עדן התחתון מכירין הצדיקים זה לזה. ומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כלול שעור קומה שלמה מרמ״ח איברים. כן חלק הנפש שהיא בחצר מות. וכן חלק הנשמה העולה בג״ע העליון. כל אחת כלולה מרמ״ח איברים רוחניים. ובהקדמה זו. נבין ענין החטא שראוי שיקרא חלל בנפש. שכמו שהאויב המכה בחרב גוף האדם. יקרא חלל. כן חרב סמאל הנכנסת ברמ״ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא. והטעם כי כמו שטמא מת הוא טמא. מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה. ושורה רוח הטומאה שם. מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת. כן החוטא מסתלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומו סמאל ולכך מטמא כמת. ולטעם זה רשעים בחייהם קרויים מתים. ולהבין למה קראה חלל. ולא מת בנפש. הענין הוא כי האדם החי הנהרג יקרא חלל. מפני שנסתלק ממנו חיות הדם. כי הדם הוא הנפש נשאר הגוף חלל בלי חיות. ופירשו בענין הפוגם בנקודה הפנימית שנשאר אותו מקום חלל. וכן הענין העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב. שם אותה חלל. והכלל כי מהגשמי נבין הרוחני כל מכה שכשיוכה בה האדם. ימות מאותה המכה. ועושה אותו חלל. כן העון לפי גדלו באותו אבר שפגם בנשמתו. יקרא חלל בנפש. ויקרא חלל. לפי שהנשמה היא קדושה. והעון הוא עכירות רוח הטומאה. וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה. כן מסתלק רוחניותה. וישאר אותו מקום חלל בלי רוחניות. וזהו ענין הפגם. שמלת פגם ר"ל חסרון. והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמאל. ולכן הפוגם בעיניו. מחשיך עיני נשמתו. ואם יצטרך לבוא בגלגול מפני גודל הפגם. וצריך שיהיה (אור) [אלטונא תקח: עור]. וישלטו [אלטונא תקח: על] עיניו חושך ועיני סמאל. כדפרשו בתקונים (דמע"ד) ע"ש ותראה מבוא׳ כי סמאל ונחש הם חשוכין המחשיכים העינים וזה בסבת העון. כאמור. כי עונותיכם היו מבדילים וגו'. ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים ג״כ הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצות בדחילו וברחימו. הרי מבואר כי כל פגם שיפגום האדם. הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה. ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפירשתי. ועתה לפי זה נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם הוא פגם. והכונה או מיתה מועטת. או מיתה מרובה (כמ״ש מה לי קטלה כולה. מה לי קטלה פלגא) הכל נקרא מיתה. כענין עני חשוב כמת. שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה. וכן ענין בחלל בנפש. וכל הסתלקות שמסתלק אור הנשמה בסבת העון. ונשאר המקום חלל. שיכנס שם סמאל. יקרא חלל בנפש (ועפד״ז יפורש הכתוב ולבי חלל בקרבי לשבח. כמ"ש בו רז"ל דוד עמד עליו והרגו קיים בו הבא להרגך כו׳. וידוע ששני חללים הם בלב. לפיכך נקרא לבב כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך. בחלל שמאלי שוכן יצ"ר כמ״ש לב כסיל לשמאלו נמצא דוד שהרג ליצ״ר. לבו חלל מכל מקום כי החדר השמאלי נשאר פנוי וריקן. ולא הי״ל עוד כ"א לב אחד לאביו שבשמים. היינו ולבי אחד חלל) וכאשר תהיה הנשמה זכה ובהירה. תוכל להסתכל באור כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש. אמנם העומד בחושך ויכה אור השמש בעיניו לא יוכל לסבול וירתע לאחוריו ויסתום עיניו:

גגזך יא

צריך לירא שלא תהיה נפשו (נדחה) [אלטונא תקח: נדחת] לחוץ בעלותה למעלה בפטירתה מן העוה״ז כדפרשו בזוהר פנחס דרי״ג על פסוק שמרה נפשי כי חסיד אני. שדוד המע״ה היה מתפלל על נפשו שתלך בטח. ותזכה לעלות ליהנות מאור העליון. ואם דהמע"ה היה צריך להתפלל שלא תדחה נפשו לחוץ. המלא עונות לאין מספר. כמה צריך לירא מעונותיו ולמהר התשובה והתפלה. עד שלא תועיל החרטה:

עוד אז"ל אר״ש ב״ן אר״י כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב. שנאמר והלך לפניך צדקך. וכל העושה עבירה אחת בעוה״ז. מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. שנאמר ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו. רא"א קשורה בו ככלב כו׳. ענין מלפפתו כו׳. מפני כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. וכל קטיגור וקטיגור. יש לו שעור קומה שלמה. כענין המצוה. כן ענין עבירה. הרי רמ״ח מ״ע הם שעור קומת אדם העליון וכל מצוה יש בה רמז שם הוי״ה. כי מצוה באתב"ש יק״וק כי י״ה הם אותיות מ"צ. והרי יקו״ק. כללות כל הקומה. אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל. ולכך המקיים מצוה אחת כתקנה. כאילו קיים כולם ויעשה ממנו מלאך אחד שלם ברמ״ח איברים. שהוא סניגורו. וכענין זה אדם הראשון. שאז"ל כל הנשמות כלולות בו יש מהם תלויות בשערות ראשו. יש מהם בזרועו. יש מהם בגופו. יש מהם ברגליו כו׳. והרי כל נשמה כלולה מרמ״ח איברים. ומ״מ היא חלק אבר פלוני. כן כל קטיגור כיון שנעשה מכח האדם הזה. בכח כל רמ"ח איבריו. יש לו רמ"ח איברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמאל. וזהו אל תאמר אשלמה רע ופירשו בזוהר מקץ (ד״ר א׳) לא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות שעור קומה שלמה. ואמר דהא לא אשתלים מנוולא דא. אלא בחטאין דבני נשא כו' ע״ש נמצאת שעור כל הקומה תשתלם ע״י מעשים רעים הרבה. אמנם כל חטא וחטא חלק אבר ממנו. כלול מרמ״ח כדפירשנו. בהקדמה זו נבין מלפפתו כו' ופירושו שיתלפף בכולו ותעשה לו לבוש לנשמתו להכניסה לגיהנם. עד יעכל העכור והחושך ההוא שבנשמה:

והוא ענין בגדים צואים שבפ׳ פנחס (דרי״ד) שמלבישים את הנשמה להכניסה לגיהנם. ע״ש ותראה מבואר. כי מעשיו של אדם הם שיעשו לו לבושים צואים כפי מנין עונותיו. כך מנין הלבושים כי כל עון ועון יעשה לו לבוש. והיינו מלפפתו האמור. והעד לזה. ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות. ופירשו ז"ל שעון שהי״ל הוא שנשאו בניו נשים נכריות. רא"א קשורה בו ככלב. שלא לבד תעשה לו לבוש. אלא שתדבק בנפש עצמה להיות אדוק בה. ודרך הכלב. הנושך שנמצא בתוך שניו חלק האדם. ודרך מי שנשוך מהכלב שידמה כלבים לפניו. אפי׳ בתוך השתן. נמצא חלק מהעבירה בתוך הנפש עצמה. והוא ענין הפגם שפרשנו שהוא חלל בנפש. ועוד חלק מהנפש בתוך העבירה. שהיא כח לילית והיינו ענין קשורה שהוא קשר כפול זה בזה וזה בזה. וחלק העבירה שמקנה בנפשו. הוא ההולך עמו בעה"ז. וזהו לשכב עמה בעה"ז. וחלק נפשו שנשאר בה. הוא להיות עמה בעה"ב שלילית תופסת בו. מחמת החלק ההוא שנשאר בה להורידו לגיהנם:

ונמצא פרט הפגם הזה לשוכב עם (נכריות) [אלטונא תקח: הכותית]:

והטעם כי ע"י שכיבתו שדי רוחא בגווה. שהוא חלק נפשו. ולכן מוכרח הוא להיות עמה לעה״ב והיינו קשורה בו ככלב:

אמנם נוכל לומר כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם ע״י אותה התאוה הרעה. שוכב עם לילית. שכל [אלטונא תקח: תאות] העולם הם מכח לילית. כי סמאל מרוב דקותו הרבה. אין לו יחס להתפס באדם. שהוא גשמי. ולכן שולח נקבתו שהיא גשמית יותר. והיא המפתה. ואדה״ר מפני שנמשך אחר פתויי הנחש. שהם כחות לילית גרם מיתה לו ולבאים אחריו כדפרשו בפ' פקודי. בריש היכלות הטומאה ובפ׳ ויצא דקמ"ח בתוספתא. ע"ש באורך. ומפני שרוב העונות הם באים מצד פתויי לילית כדפרשנו והיא נקראת כלב. לכן אז״ל החוטא ושונה הוא ככלב שב על קיאו. ולכן צריך האדם להשמר מכתות הרשעה הזאת ומפתויוה. כי כל כונתה להכשיל את האדם וללכדו במצודתה ולהשפיל אותו בבור שאון טיט היון כמ"ש בפ׳ פקודי:

גנזך יב

נבאר כמה הם מיני הפגם כדי שיירא האדם מלחטו' בראותו כמה רעה גורם לנפשו ולכל העולמות:

הראשון הוא פגם בגופו העשוי בחותם תבנית העולמות העליונים. ובהיות איבר מאיבריו פגום הוא בעל מום. ואין השכינה שורה בו. וזה נתבאר בתקונים (ד"ק צ״ט) ע"ש. לפי שכל האיברים חתומים בשמו יתברך. נמצא פוגם בשם. ואם מקיים מצות באותו אבר. אשריו שממליך הוי״ה עליו. ועוד מענין הפגם הנזכר הוא מ"ש בפ' אחרי (דע״ג) ע"ש ובסופו אמר הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא. משרן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים ליה באנפוי ומניה ערקין עלאין ותתאין עכ"ל. ולמעלה מזה מבואר שאם חטא שיבכה ויעביר הדמעות על פניו עד שיעבור הרושם:

ואני שמעתי שטוב ג"כ להעביר הדמעות על מצחו. כי במצח נכתבין העונות. כענין והתוית תו על מצחות האנשים וגו׳. ומסוג זה הם העונות הנכתבים ביד. ככתוב וביד כל אדם יחתום:

פגם שני הוא פגם בנשמה שכפי החטא. כן תרד עד שישפיל׳ לרגליו. וכ״פ בתיקונים (דקל״א):

פגם שלישי הוא כפי הפגם שיפגום האדם בנשמתו. כן יפגום בשכינה. עד שתרד במדרגה התחתונ׳ ותגל מרגלותיו. וכ״פ בר״מ משפטים (דקי״ד) דמסטרא דרשע וטוב לו. שכינתא ותגל מרגלותיו ותשכב. האי איהו ושפחה כי תירש גברתה. שפחה יצה"ר נוקבא. ובאר אח״כ ענין הפגם ואמר. כי שכינתא דאילנא דחיי עלה אתמר לא יגורך רע. ואם תשלוט השפחה הוא בכסא וממנה ולמטה ע״ש ובר״פ כי תצא (דרע״ז) כי הפגם הוא בבי"ע:

עוד יתבאר פגם האדם בשכינה ובשאר מדרגות שלמטה. כמ״ש בתיקונים (דס"ג) אמר שם שבשכינה גליפין נשמתין ומלאכין וחיון קדישין. ובה גליפין מה דאתמר בהן ודמות פניהם פני אדם כו׳ ע"ש ותראה כי (בלבושת) [אלטונא תקח: בלבושי] השכינה מצוירים כל הנמצאות. והם השרשים שבתוכה ממציאות כל העולמות התחתונים. ובהיות השרשים שבתוכ' מאירים ע"י המצות שישראל מתקנין למטה. יש רחמים וטוב בעולם. וכשישראל אינם מתקנין מעשיהם. כל הלבושים שלה יונקים מצד הדין והחושך. ואז אומר׳ אל תראוני שאני שחרחורת וגו׳ ובזה יובן מ"ש בס"ה בראשית (דכ״ב) כל מאן דחב לגבי שכינתא. כאילו אפשיט שכינתא מלבושים שלה. הכונה שבעון תפשוט המלבושים היפים המאירים ותלבוש בגדי שחרות (סוד הפגם) ולכן מצד שורש הנשמה המושרש בה. האדם מזיק או פוגם. לפי שבה גליפן נשמתין. לכן פגמו למטה. מחשיך שורש נשמתו המושרש בשכינה. ואז בעונו מונע הטוב ממנו. כי אין לה פנים לשאול שפע בעבורו. ופרש מורי ע״ה. כי ע"י שורש הנפש המצויר שם הוא מה שאדם מעורר מיין נוקבין בתוך השכינה. באמרו אליך ה׳ נפשי אשא כמ״ש בס״ה. ואם תהיה נפשו פגומה בלי ספק שלא תכלל ביחוד. ולא תעורר דבר. כי מאחר שהענף פגום. גם השורש פגום ועד״ז פרשו תרומה (דקכ״ט) שיהודיעם ממונה על דיוקנאו׳ הצדיקים ואמר שם על מי (שמחזיק) [אלטונא תקח: שמחזיר] את הרשעים בתשובה. שהוא מעורר נפשו למעלה ביחוד באמרו אליך ה׳ נפשי אשא. ויהודיעם מוליך דיוקנו למעלה. ומברכין אותה בכמה ברכות אחר שידענו שכל דיוקנות הצדיקים הם שם בלי ספק. שאם יהיה הדיוקן למטה פגום. לא יתראה הדיוקן למעלה לפני כל פמליא של מעלה. כי כל אשר בו מום לא יקרב:

וכאשר יסתכל האדם בדבר הזה יבוש ויכלם מעונותיו שכל עון ועון הוא נגע מום בנפשו. ודיוקנו למעלה מתרחק ממחנה ישראל. ואם האדם ישוב בתשובה לטהר מומיו בקבלת היסורין עליו. הרי הוא מיטהר מצרעתו. ואם לאו הרי הצרעת ההיא קבועה בנפשו בעוה"ז. ובעה״ב הוא (נחרק) [אלטונא תקח: נרחק] מכל פמליא. שלמעלה. עד שיטהר:

נשאר עלינו לבאר ענין הפגם בשכינה שהתחלנו בו. אמרו בתקונים (דע״א) ז״ל. ד״א ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי מפקודין דעש׳. ולא כאשר שנאתי מפקודין דל״ת. פקודין דל״ת תליין מדחילו דיראה. ואינון לרחקא השטן מנייהו דלא יתקריב לגבי כורסיא דאיהו לבא. לתבעא דינין על איברין קדישין דאינון ישראל.

ולבא שכינתא בינייהו עכ"ל:

והכונה שמל"ת הם כלם גדרים שלא יכנס סמאל בתוך הקדושה לעורר דינים. ומ״ע הם מאכלין דקב״ה. מפני כי כל מצוה עושה יחוד. וגורם למשוך שפע רוחני וקדוש מצד החסד. ומי שיעבור על ל״ת. פורץ גדר וגרם לסמאל שיכנס למעלה לעורר דין מצד הגבורה. שיושפע לו חלקו. וכיון ששופע הדין ע״י השכינה. היא טועמת ממנו. שהעונות גורמין לעורר הדין מצד השמאל. ואז פניה חשוכים. כי בן כסיל תוגת אמו:

עוד בענין הפגם המגיע לשכינה. הוא מ״ש פרשה בראשית (דכ"ג) שענין בן כסיל תוגת אמו. הוא שעל ידה היתה בריאת האדם מתחלתו היותו מורכב מטוב ורע ולכן היא הסובלת הבושה מבנה:

כללו של דבר טעם לפגם השכינה הוא כמש"ל. שהשכינה כלולה מכל הספירות העליונות מכל ההויות ומכל השמות. ומכל הנשמות ומהכסא והמלאכים וכל העולמות הכל מצויר בה כמשז"ל. נמצא כי בהיטיב האדם מעשיו עמה. הוא גומל חסד עם כל העולמות הכלולות בה. שכלם מאירים. וענפי הספירות הנטועים בה. מעוררים שרשיהם העליונים שבזכר באופן שיעורר האהבה להמשיך הרחמים והשפע מלמעלה. מעלת העלות סבת הכל ית' ולכן אין ערך לשכרו. וכשפוגם ח״ו הפגם מגיע בכל המציאות שבה שכלם נהפכים לדין וגורם כבוי האור לכל העולמות. ושישלוט חושך שפחה במקום גברתה. ולכן אין ערך לענשו. והאל ברחמיו יזכנו להיות מהגומלים חסד עמה אמן:

גנזך יג

יש עוד בחינות הפגם. גם בת״ת וזה נתבאר בפ׳ יתרו דפ״ה והיוצא מכללות דבריו בחינה ביראה. שצריך לירא׳ שלא יחטא. כי המלך. אע״פ שמראה לו בעת פנים צהובות ואינו מראה הכעס מיד. וכך דרך המלך להעלים הדין בקרבו. ואח"כ פורע לו הכל. כמ״ש פ׳ בשלח (דנא״ב) בטעם למה פסוק ויט שהוא כנגד הת״ת כולו ישר ותרצו כי דרך המלך להעלים הדין. השוטה רואה פני המלך צהובים. חוטא ואינו נשמר מדינו. אמנם הפקח אומר אע״פ שהמלך פניו צהובות. שומר הדין בקרבו. והיינו יגלו שמים עונו. כי יגלהו לעתיד מה שהיה נעלם. וארץ מתקוממה לו כי היא הנוקמת נקם ברית והם שתי קימות. האחד כנגד מה שפגם בה. והשנית כנגד מה שפגם בו. כענין ונרגן מפריד אלוף כו׳:

עוד יש פגם בכסא ובמלאכים המעידים הנקראים עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ וגו'. ובמלאכים המלוין את האדם לשמרו כמ"ש בסבא עה״פ ואשלם נחומים

לו ולאבליו:

עוד יש פגם בימים. כאז"ל שכל יום משס"ה ימים צווח לא תעבור בי עברה משס״ה ל״ת שלא תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה:

ומענין הפגם הנוגע בימים עוד. הוא מ"ש המפרשים שבי"ב שעות היום וכן בי״ב שעות הלילה. מתגלגלי׳ יב"צ הויות. בכל שעה צרוף אחד. ואם ח"ו פוגם. פוגם באותה הוי"ה המתגלגלת באותה שעה:

ועוד פירשו כי יש תת״רף חלקים בשעה. וכנגדם שם בן ד' המתגלגל בצירוף נקודו בא״ב. תתר״ף צרופין ואמרו שתתר״ף חלקים בשעה. הם תתר״ף נשימות שאדם מנשים. ועל כל נשימה יש אות משם בן ד' הנותן בו חיות (הנשמה) [אלטונא תקח: הנשימה] ההיא. וז״פ פ' על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. וכיון שהש״י הוא הנותן הנשימה והחיים. ראוי שיהיו כל נשימותיו לעבודתו יתברך:

ולזה כיוונו רז״ל שאמרו על כל נשימה ונשימה צריך לקלס הקב״ה. שנאמר כל הנשמה תהלל יה:

וכשיסתכל האדם בדבר זה יירא מלחטוא. וינהג בעצמו ענוה ושפלות. כי איך יחטא ויקל ראשו. בחיים שהשי"ת משפיע בו והוכיח דניאל לבלשצר ולאלהא די נשמתך בידיה וכל עובדך ליה לא הדרת. שבשביל זה נעקר ונשמד הוא וזרעו מן העולם:

והיה אומר מורי ז״ל כי על זה קראו בספר היכלות לשי״ת מלך עלוב. כי אין לך עלבון גדול מזה שבחיים שהוא יתב׳ משפיע באדם ובאיברים שהכין לו לעבדו יחטא לו. וימשול בזה למלך שנתן לעבדו מעות לקנות לחם. להתפרנס בו. בא העבד וקנה בעד המעות מקל להכות לאדונו. היש לך עבד רע גדול מזה. ועכ"ז השי״ת סובל ועובר על פשע ומאריך אפו. כ"ש לנוצר מטפה סרוחה. שיעבור על מדותיו כמ״ש במקומו בס״ד:

וכללו בזוהר כל הפגמין במלות קצרות כל מאן דעבר על פקודי אורייתא. כביכול פגים לעילא פגים לתתא. פגם לגרמיה פגים לכל עלמין כו':

גנזך יד

עוד כמה פרטים ביראה מחמת הדין. צריך לירא מכמה עדים המעידים עליו בכל יום. וכמ״ש מי מעיד בו. אבני ביתו וקורותיו שנא׳ כי אבן מקיר תזעק. וכפיס מעץ יעננה. ושני מלאכי השרת ההולכין עמו. ונשמתו של אדם מעידה בו שנא׳ משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. והתורה מעידה עליו שנא׳ והיה שם בך לעד:

עוד צריך לירא מדין המתוח עליו בכל יום. כמ"ש רי״א אדם נדון בכל יום שנא׳ ותפקדנו לבקרים רנ״א בכל רגע. שנא׳ לרגעים תבחננו:

גנזך טו

בבאור יראה ואימת המות ושאר דברים המתלוים אליו. רז״ל אמרו שהרשעים אינם חרדים מיום המיתה. כמ״ש כי אין חרצובות למותם. נראה שצריך לירא מיום המיתה. כדי שיכין צידה לבית עולמו. כמ"ש לב חכמים בבית אבל. ובס"ה קראו יום המות יום הדין הגדול. שבו אדם נדון. על כל מעשיו ע״פ ויחי (דרכ"ז) עוד נתבארו פרטי הפטירה בפ׳ נשא (דקכ"ו):

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה