בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לא
עליית יצר טוב ז״ל ספר מעלות המדות. בני בואו ואלמדכם מעלת יצ"ט. דעו בני כי מעלת יצ"ט מן המעלות העליונות. מפני שיצר טוב נברא מן העליונים. ממקור טהרה וקדושה וממקור דעה והשכל. והולך אחר טבע הנשמה שנבראת מן העליונים כענין שנאמר. ויפח באפיו נשמת רוח חיים. משא"כ בשאר הבריות. ששאר הבריות גופן ונשמתן נבראו ממקום אחד. כענין שנא' מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. שחוזרת כל אחת ואחת למקומה. לפיכך בבהמה חיה ועוף. שאין בהם אלא יצירה אחת הגוף והנפש ביחד ממקום אחד. לכך כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה את כל חית השדה. ויצר ביו"ד אחד. ובאדם כתב וייצר ה' אלהים את האדם וגו' וייצר בשני יודי"ן. לפי שיש בו שתי יצירות. גופו מן התחתונים. ונשמה מן העליונים. וכיון שיצ"ט נברא עם הנשמה מן העליונים. צריך לו לאדם להמליך עליו יצ"ט ולהתבונן בו. ולהתחכם בין טוב לרע. ולירא מיוצרו. ולעשות רצון קונו. ולנהוג בעצמו טהרה וקדושה. כדרך שהמלאכים עושין וכל זמן שמתגבר על האדם יצרו הטוב. נותן עיניו למטה להסתכל במקום שהגוף נברא ממנו. והוא עתיד לחזור שם בסופו. כענין שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ונותן לבו למעלה מקום שנברא רוחו ממנו להכיר מעלת הבורא שבראו מאין. ומבין ויודע שהקב"ה רואה מעשיו וגלוי לפניו כל סתום לבו ומחשבותיו. וכל מעשיו נכתבין בספר ועתיד ליתן דין וחשבון לפניו. ואפילו על שיחה קלה. שיוצאה מפיו. ורואה לבוראו נגדו תמיד. ומתיירא ממנו וחרד מאימתו. כענין שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד. ומונע עצמו מכל העבירות. ומתגבר בעצמו והולך עד שמחזיר נשמתו טהורה לבעליה. כמו שנתנה בגוף. ומתוך כך הוא מביאו לחיי העוה"ב:
אשריהם הצדיקים שמתגברים על יצרם. ומגביהים עצמן על פשעיהם כענין שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ואחז"ל אשרי לאדם שהוא גבוה על פשעיו. ואין פשעו גבוה עליו. בני הגבירו עליכם יצר טוב. ותשליטוהו עליכם. ותשאלו תמיד מאת האל שיפתח לכם עיני לבבכם ושכלכם לבחור דרך הטובה. ויפתח לכם דלתי דרכיו. וילמד אתכם דרך ידיעתו ועבודתו כענין שנאמר אני ה' מלמדך להועיל וגו'. וממעלות יצ"ט למאוס האדם בחיי ההבל העוה"ז. ולמעט בהנאות גופניות. ומגביר על טבעו דברים המביאין אותו לחיי העוה"ב. ומדבק בהן. מפני שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. כי אם האדם אדוק בהנאות הגופניות והבלי העוה"ז. א"א לו להדבק באהבת עוה"ב. כמו שאמר אחד מן החסידים. כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש. כן לא יתחברו בלב המאמין אהבת העוה"ז ואהבת העוה"ב. ואמר אחד העוה"ז והעה"ב שהם צרות. כשתרצה אחת מהן תקציף השנית. לכן בני תפקחו את נפשכם בעודכם בעולמכם. ואל תבחרו במעדנים יתרים והנאות יתירות. כ"א לקבל מהם די ספקכם במאכל ומשתה וכסות. כדי שתוכלו לחיות בהן. כדי שתקיימו עצמכם רק שתוכלו לעבוד לבוראכם בחיי ההבל הזה. ומזריזות יצר טוב כשאדם פוקד כל מעשיו ועניניו כולם. לתקן המעוות ולמלאות החסרון וליישר מפעלותיו בדרכי האל. כדי שילווהו בעולמו אשר הוא הולך באחריתו ומתוך כך יזכה לחזות בנועם בוראו. וכך אמרו חכמים ז"ל העולם הזה דומה לפרוזדור כו' כדי שתכנס לטרקלין:
בני הגבירו עליכם יצר טוב שאם אתם עושים כן. הקב"ה יסייע אתכם במעשה עבודתו. שכך אמרו חכמים ז"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע. שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב. ואם לאו. יעסוק בתורה ובקריאת שמע ובתפלה. אמרו בלבבכם בתורה. ובק"ש. דכתיב והיו הדברים האלה וגו'. ובתפלה כתיב. בכל לבבכם ואמרו חז"ל. איזה היא עבודה שהיא בלב. הוי אומר זו תפלה. אם נצחו מוטב. ואם לאו. יזכור לו יום המיתה. על משכבכם ודומו סלה. כלו' שיהא דומם ומחשב על המיתה:
ואחז"ל באגדה. מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. המושלים אלו ב"א המושלין על יצרן. בואו חשבון. בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה. ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה [אלטונא תקח: ו]תכונן. אם אתה עושה כן. תבנה בעולם הזה. ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון אבל אם משים אדם עצמו ללכת אחר יצרו כעיר הזה שהולך אחר סיחה נאה. מה כתיב בתריה. כי אש יצאה מחשבון. תצא אש מן המחשבין ותאכל את שאינן מחשבין. להבה מקרית סיחון. להבה מקרית הצדיקים ותאכל את הרשעים שנקראו סיחון. אכלה (עיר) [אלטונא תקח: ער] מואב. זה המהלך אחר יצרו כעיר הזה המהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון. אלו גסי הרוח. ונירם. אמר הרשע אין רם. אבד חשבון. אבד חשבונו של עולם. עד דיבון. המתן עד שיבא יום דין. ונשים עד נופח. עד שתבוא אשה של גיהנם. שאינה צריכה ניפוח. כמו שנאמר תאכלהו אש לא נופח. אשר עד מידבא. עד שתדאיב נשמתו. ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי:
בני אם תרצו להגביר עליכם יצר טוב. תחשבו תמיד מה אתם. מאין תבואו. וקרבתכם ליום המות. ומעמד הדין והחשבון. שכך אחז"ל הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ולאן אתה הולך וגו'. מאין באת. מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך. למקום עפר רמה וגו'. ושלשתם הוציאו חחכמים ממלת בוראך. שנאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך. ואמרו בארך. בורך. בוראך. דע מאין באת בארך. כלומר מן הבאר שנבעת. והוא השכבת זרע שממנו נוצרת. ולאן אתה הולך. בורך. והוא הקבר שהוא (הבאר) [אלטונא תקח: הבור] שלך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בוראך. כלומר לפני בוראך אתה עתיד ליתן וכו'. לכן בני תמליכו יצרכם הטוב עליכם ותגבירו אותו על כל טבעיכם הרעים. ואז תצליחו בכל דרכיכם. ותנחלו חיי העולם הזה ותזכו ותירשו שני ימות המשיח. ולחיי העולם הבא. ואלהינו ימליך עלינו יצר טוב ברחמיו הרבים אמן:
וז"ל אחד קדוש מדבר הריס״ל החכמים חלקו תשוקת האדם בשהיא נמצאת מג׳ ענינים טוב. ומועיל וערב. ענין ערב. הוא גוף המתאוה לדברים ערבים ומתוקים. כגון חשק האכילות והבעילות. וכל התאות. אף שבריבוים מזיקים לגוף מ״מ חמדת וחשקת הגוף העכור אליהם. מועיל נקרא. מי שמתחכם יותר. ומניח הערב. מאחר שהוא רע לו לבריאות. ואוחז המועיל מה שמועיל לגופו. וזה הוא יותר במעלה. מ״מ אינו דבר נצחי. כי לבסוף כבוא זמן חליפתו. איננו כי לקח אותו אלהים. הדרך הג'. הוא תשוקת וחשקת הצדיקים הגמורים דהיינו לידבק בתורה ומצות כל ימי חייו. ולעשות הטוב בעיני ה'. זה נקרא טוב. נמצא יצר הרע הוא הקצה האחרון. אשר נמשל כבהמה. והולך אחר הערב. והרע מכלה את עצמו. ויצר טוב הוא הקצה העליון. המתדבק בטוב. וחלק המועיל הוא בינוני. אם אדם הולך אחר המועיל. כדי שיהיה בריא. ויחיה חיי הבל זמן ארוך. זה נוטה ליצה״ר. ואם הוליך אחר המועיל כדי שיהיה בריא. ויוכל לעבוד עבודת הקודש. זה נוטה ליצ"ט. ובזה יבחר האדם. עוד אני אומר. כי זה השם של יצר טוב. יתפרש בג' עניינים ובכל ענין יתגלה אשרי האיש אשר ילך ויעמוד וישב בצלו. הנה הקב"ה נתן התורה והמצות היום לעשותם בעה"ז. ולמחר לקבל שכרם בעוה"ב הרי ג' דברים. הא׳ המצווה הקב"ה. ואח״כ המצווים. יש בהם ב' דברים דהיינו העשיה. היום לעשותם. וקבל שכרם. דהיינו למחר לקבל שכרם. הנצחי. ומצד שלשתן נקרא יצר טוב מצד היום לעשותם. נקרא יצר טוב. ואז טוב פרושו מלשון הארה. ע״ד בהיטיבו את הנרות וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. וכתיב במרע״ה. ותרא אותו כי טוב ופי׳ רז"ל שנתמלא הבית אורה. ויהיה ע״ד הפסוק החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך. כי בוודאי המורד בצווי הש״י. הולך חשכים. והוא כסיל ובער. ואין שגעון גדול מזה למרוד במלך מ"ה הקב״ה רבון כל העולמות. דאיהו רב ושליט. כי מי שהוא משכיל. שש ושמח לעשות רצון קונו. אף שאינו מקבל שכר. כמו שפרש״י פ׳ נצבים העדותי בכם את השמים וגו׳. הסתכלו בשמים אם שנו מדתם כו' ומה אלו שאין מקבלים שכר כו׳ אבל החכם עיניו בראשו. ורואה ומסתכל. וירא את האור כי טוב. זה החכם עיניו בראשו. והכסיל בחשך הולך. כי כסיל לא יבין. וכמו שארז״ל כי תשטה. אין אדם חוטא. אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ואני נותן סימן. כל חוטא שוטה. על כן יעורר אדם שכלו. ויהלך את חכמים ויחכם:
נקרא גם כן יצר טוב. בבחינת השכר. למחר לקבל שכרם. והוא עולם שכולו טוב. ועל זה הטוב. היה ראשית המחשבה על סוף המעשה. ר״ל בראשית הבריאה. תמצא תמיד. וירא אלהים והנה טוב. כי הכונה על התכלית. סוף המעשה. דהיינו עולם שלאחר המעשה. שהוא עולם הבא. עולם שכולו טוב. ומאחר שזה הוא התכלית. וראשית המחשבה היה על זה. והקדמת עוה״ז. אינו אלא כטבע הקדמת הקליפה לפרי. ומשם נתגדל הפרי. כן במעשים טובים של עוה״ז נתגדל פרי צדיק עץ חיים נצחיים. בעולם שכולו טוב. מי הוא זה המשוגע שלא יאחז בהתכלית האמיתי. ושהוא היה ראשית המחשבה:
ודע כי ענין יצר טוב ויצר הרע. הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי [אלטונא תקח: הנגלה. עשו הוא הבכור. מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור. הטפה ראשונה. כמו שפ"רשי פ' תולדות. ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי. שהוא יעקב] כן באמת הנשמה קדמה לגוף כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם. וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב. כמ"ש רז"ל על פסוק תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו. שנר דולק על ראשו. וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. כדאיתא בפ׳ המפלת הנר משל אור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו. אשר מתוכו צופה ומביט והיא ההשגה והידיעה ביחוד האל. שהוא מסוף העולם ועד סופו. ראשית המחשבה וסופה. ומזה עומד על סתרי תורה. וטעמים המופלאים. וכמ״ש שם ומלמדין אותו כל התורה כלה. שנאמר ויורני ויאמר לי וגו׳. ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. ובגיחו מרחם. משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג. והוא אמרם שם. וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו. ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו ויהיה לו הבחירה. ויבחר בטוב. ואז בצאתו להגילוי מקדים יצה״ר ליצ״ט כדרך הקליפה הקודמת לפרי. ואדם עיר פרא יולד. ויצר לב האדם רע מנעוריו עד אחר זמן. בהגיעו לגדלות. פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראית עין. נראה כי היצה״ר יותר זקן מיצ״ט ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך. ובזה יובן הפסוק. עיר קטנה ואנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול וגו׳. ומצא בה איש מסכן וגו׳. ופירשו רז"ל זה על היצה״ר וכמו שהביא רש"י שם בקהלת ט' בפירושו עיר קטנה זה הגוף. מלך גדול הוא היצה״ר. שהרבה שומעים אליו. ואיש מסכן. הוא חכמת המסכן היצ״ט כי בני עליה המה מועטים בו. ויש להקשות ע״ז לפי סברת העולם. שהיצה"ר קודם באדם מהיצ״ט. איך אמר שהמלך גדול שהוא היצה״ר. מצא בעיר זה המסכן שהוא היצ״ט. אדרבה איפכא הוא. היצ"ט הוא האחרון. והוא מוצא בעיר את המלך הגדול. והנה צריך לדחוק ולפרש. ומצא בה איש מסכן שמצא קאי על האיש המסכן. שהאיש המסכן מצא בעיר המלך הגדול ודוחק. אבל לפי מ"ש ניחא שבמציאות האמיתי. מציאות היצ״ט קודם. ולו משפט הבכורה. כי הוא ראשית המחשבה. לסוף המעשה. וזה שסיים הפסוק ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. הרצון כי שהמע״ה בעצמו מתרץ מה שקשה על דבריו. שאמר ומצא בה איש מסכן. הלא עינינו רואות שהמלך גדול קדם. ע״ז השיב. באמת המסכן קדם. והא ראיה. כשהיה בבטן אמו. נר דולק כו׳. רק שבא מלאך וסטר על פיו ומשכח ממנו כו׳ זהו ולא זכר את האיש המסכן וק״ל. ע״כ בעצם. הבכורה להיצ"ט הוא נוטל פי שנים. עה״ז ועה״ב. להדבק בו. והיצה"ר החושב עצמו לבכור הוא רשע ערום. שמקדים טענתו. וכדאיתא בזוהר פ' וישב. ז"ל ת״ח על דא אקדים עם בר נש ביומא דאיתיליד. בגין דיהימן ליה. דהא כד אתי יצה"ט. לא יכיל בר נש למהימנא ליה ודמי עליה כמטולא. כגוונא דא תנינן. מאן הוא רשע ערום. דא הוא דאקדים לאטענא מילוי לקמי דיינא. עד דאתי חבריה מאריה דדינא. כמד״א צדיק הראשון בריבו וכו׳. כגוונא דא. רשע ערום. כמד"א והנחש היה ערום. והוא אקדים ושארי עמיה דבר נש. עד דלא ייתי חבריה. דאיהו יצ״ט אבאיש ליה לבר נש בהדיה לא יכיל לזקפא רישיה. כאילו אטעין על כתפיה כל מטולין דעלמא בגין דהוא רשע ערום דאקדים עמי' כו'. ע״ש ובאמת היצ"ט הוא ראשית. ולו משפט הבכורה. אליו תשמעון:
עוד בו שלישיה למה נקרא יצ״ט. על שם טוב ה׳ לכל. הש"י ב״ה הוא עצם הטוב. והנשמה חלק אלוה ממעל. והיצ״ט הוא אפטרופוס הנשמה. על כן נקרא טוב. על שם הטוב האמיתי ברוך הוא. ומצד זה נקרא הקב״ה לישראל (אוהב וריע) [אלטונא תקח: אוהביו ריע]. כמ״ש רעך וריע אביך אל תעזוב. וכתיב הוקר רגלך מבית רעך. ועיין בזוהר פ' בשלח. מה שפי' על הפסוק. בכל עת אוהב הרע וגו' ועל הפסוק של הוקר רגליך כתבו ז״ל. רעך וריע אביך אל תעזוב. למפלח ליה ולאתדבקא ביה. ולמעבד פקודוי. אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגלך מבית רעך. כלומר הוקר יצרך. דלא ירתח לקבלך ולא ישלוט בך. ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך. מאן בית רעך דא נשמתא קדישא דאעיל בך רעך. ויהבה בגווך כו'. הנה הזוהר פי׳ הוקר לשון קרירות. שיקרר רתיחת היצה״ר. שלא יחמס בית רעך. הבית הוא הגוף. כמ"ש ביום שיזועו שומרי הבית. ומה שקוראו לפעמים בית. ולפעמים עיר. כמו הפסוק דלעיל. עיר קטנה וגו׳. כבר ארז״ל אדם מקדש עצמו למטה מעט. מקדשין אותו מלמעלה הרבה וכן מטמא עצמו למטה מעט מטמאין אותו מלמעלה הרבה. נמצא מה שלמטה בית. הוא למעלה עיר. וק"ל:
וז"ל ר"ח ספ"ד משער היראה. בחטא אדם הראשון. ובחטא העגל. נתגשמה התורה. ובעשות אדם עתה המצוה. הגשמית. ונראה בעיניו דבר מועט. בעיני הש"י הוא הרבה מאד כי בעשות המצוה הגשמית מעורר שרשה הרוחני למעלה והנה הרוחניות למעלה. אין לו שיעור וקץ. ולכך אמר מקדש את עצמו למטה מעט. מקדשין אותו מלמעלה הרבה בלי שיעור. וכיוצא בזה פי' בח"ה ז״ל. ואל ימעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו. אפי׳ במלה או ראיה. כי המעט ממך. רב אצלו. וכן ענין העבירות הדמיון העתקת השמש בארץ שיעור אמה. תעתק בגלגל מילין הרבה כו'. וכן פירש בתיקונים בענין הנקודות למטה. נראים קטנים. ולמעלה מאירים לאין תכלית. ובזה נבין למה יצטרך הש"י לתת שכר לאדם. שיהיו ממונים על כל מצוה. כמה אלף אלפים מלאכים. כמבואר בהיכלות הקדושה. הטעם הוא. כי יתנוצץ אור העליון מרוחניות אותה המצוה. ע"י כל אותם הכלים הקטנים. וא״ת די שיהיה מלאך אחד. נשיב כי א״א לאור העליון שיתנוצץ במלאך אחד. שנמצא המלאך גדול ברוחניות כמו המצוה במקומה. והיא היא המצוה. ואין זו הכונה אלא שיתנוצץ האור בכלים שתהנה בהם הנשמה. ומ״מ יש מלאך א׳ שבו עיקר אור המצוה. ותחתיו כמה מלאכים אלפים שמקבלים נצוצות האור. ומזה נבוא להבין ענין טומאה כו׳. למטה הוא כזית חלב למשל. ולמעלה טומאה בלי שיעור כו׳. ע״ש. והנה הגוף הוא בית רעך. בית של הקב״ה ע״י הנשמה וזהו ראשית המחשבה וסוף המעשה. וזהו ענין כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו'. והיה מחניך קדוש:
ובזוהר אחרי מות ר״ש פתח. כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו׳. כי ה' אלהיך דא שכינתא דאשתכח בהו בישראל וכו׳. עד ותאנא מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא. וכולהו אסתאבן. כד איהו אסתאב כלומר דבעי לאסתאבא וע״ד והיה מחניך קדוש מאן מחניך אילן שייפי גופא כו׳. ולא יראה בך ערות דבר. ושב מאחריך כו'. ע״ש אמר ולא יראה בך וגו׳. לא יתראה בגופך הפגם והערוה שפגמת בדבר. אלא והיה מחניך קדוש שיהיו כל רמ״ח איברים. קדוש. פירש בראשית חכמה. כולם מיוחדים כאחד. עד שנוכל לומר בהם שכולם אבר אחד קדוש. והענין כי בהיות האדם פוגם אפילו באבר אחד. נחשב כאלו פגם בכל הקומה כולה. כי כל האיברים מתייחדים באחד ולכך אפילו שלא חטא אלא באבר אחד מטמאין אותו כל רמ"ח אבריו. וזה"ש הרשב"י ע"ה. רמ״ח שייפין בגופא וכולהו אסתאבן. ובזה נבין אדם מטמא עצמו מעט. מטמאין אותו הרבה. כי אעפ"י שלא חטא אלא באבר אחד. מטמאין אותו הרבה. כל רמ"ח אבריו. וכן לענין קדושה. והיה מחניך קדוש. מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה. כי אפי' שלא קדש אלא אבר אחד. כל רמ"ח אברים שהם מחניך. לשון רבים. מתקדשים בקדושה עליונה קדוש בלשון יחיד כדפירש. וכמו שארז״ל. העושה מצוה כמאמרה. זוכה לחיי עה״ב עכ״ל. הכוונה ע"ד הבא לטהר מסייעין לו. ומצוה גוררת מצוה. ואז יתקדש כל שיעור קומה. וההפך בהפך בר מינן. כמ״ש וכי תשגו ולא תעשו כל המצות. הרי בעשות עבירה אחת. כעובר על כל מצות והובא זה הענין למעלה מהזוהר. עוד יש בזה הענין סוד כבר נתבאר בהקדמה תולדות אדם כי שורש רמ״ח מ"ע ורוחניותם. הוא סוד אדם העליון וברמ״ח מ״ע נכללים שס"ה גידים. העשיים כוללים לא תעשים. והנה מצד שרשם. שבאדם העליון שיעור קומה. לא שייך ח"ו מספר ומנין רק דרך עלה ועלול. כמבואר בארוכה בסוד מספר עשרה באצילות שהם אחדות במוחלט. והמספר אינו אלא בדרך השתלשלות בעלה ועלול. אבל הכל אחדות אחד וזה כלול מזה וזה כלול מזה. וזהו הענין שבכל מצוה. כלולות כל המצות. וכן הוא ברעיא מהימנא:
וז״ל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות. כאילו מקיים רמ״ח פקודין דעשה. דלית פקודא דלאו איהי כלילא מכל רמ"ח. נמצא שבכל מצוה כלולין כלן ובכל אבר ואבר כלולים כלם. ומה שיש בזה. יש בזה. ומה שבזה. יש בזה. ומפני כן העושה מצוה אחת כתקונה. עשה מלאך אחד. שלם בכל רמ״ח איבריו הרוחניים. שממליץ בעדו. כי כל מצוה כלולה מרמ״ח וזהו דתנן העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. וארז״ל בפרק קמא דסוטה אר״ש בר נחמני אמר ר' יונתן. כל העושה מצוה אחת בעוה״ז מקדמתו והולכת לפניו לעה״ב. שנאמר והלך לפניך צדקך. הכונה הוא המלאך הנעשה מזו המצוה. והוא פרקלי׳ ולכאורה קשה. דהא בכל מלאך רמ״ח איברים רוחניים. המתנוצצים מדוגמת רוחניות רמ"ח איברים שבאדם עליון. ואיך נעשה מלאך מרמ"ח אברים ממצוה א' אלא הוא כדפי' שכל מצוה כלולה מכל רמ"ח וק״ל (אמרו בזוהר כי מצוה היא יד״וד. דהיינו מ״ץ בא"ת ב״ש י״ה. וכמו ששם ידו״ד כולל תרי"ג בסוד שמי עם י״ה שס"ה. ו״ה עם זכרי רמ״ח והכל מיוחד וכלול (אלטונא תקח: מיוחד וכלול) זה מזה. כן כל מצוה. כוללת כל המצות. ואל יטעה הטועה. א"כ די בקיום מצוה אחת. ולמה מחויב לקיים כולם. דע כי הענין הוא כלל ופרט ובעשות מצוה אחת אף שכולם נכללים בה. מ"מ אינו אלא בכלל. אבל לא בפרט. רק מועיל לו אם נאנס. או איזה סבה שלא יוכל לקיים האחרות והוא חישב לקיימם. (או) [אז] מתנוצץ זה הכלל ומתפשט) נחזור לענין. זהו והיה מחניך קדוש. ורמ״ח אבריו של אדם. ושס"ה גידיו. שהם לבוש אל נפש רוח ונשמה שלו. שבם תרי״ג אורות רוחניות העשויים בצלם ודמות תרי״ג רוחניים. בסוד שיעור קומה דאדם העליון. כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אד״ם. נמצא מחניך הוא בית רעך. ואמר הוקר משם רתיחת היצה״ר. שלא יטמא המחנ' שהוא בית ה׳ ומרומז היצה״ר ברגליך כי רגליו יורדות מות. וגם יש רמז ליצה״ר ורתיחתו. ע״ד השכל ברגלים. כהא דתנן בפ״ק דיומא. בקש להתנמנם כו'. אומרים לו אישי כ"ג עמוד והפג אחת על הרצפה. כי חמימות הרגלים מעוררים השינה. וקרירות מבטלה. וכן הוא בכל התאות. וע״ז אומרים דרך הלצה שעל כן רות גלתה מרגלותיו של בועז. שיתקררו. כדי שלא ישמע לקול היצה"ר. שהיה מפתהו לבוא עליה. אתה בחור והיא פנויה כו'. וזהו הוקר רגלך מבית רעך. לבטל החמדה והתאוה. ודרך רמז לא תחמוד בית רעך:
הרי שמצד היצ״ט. הוא ריע להקב"ה. וע״כ נקרא יצר טוב. על שם הקב"ה. שהוא טוב האמיתי. ואין רע יורד מלמעלה. ובזה הדבר יהיה מרומז רמז גדול. ותדע מה כוונתי בהזכירי יצ"ט. ושהוא נקרא על שם הקב״ה. ומהקב״ה אין רע יורד רק טוב. והרע שהוא רע לכאורה. הוא לתכלית הטוב. והענין כאשר האריך הזוהר בפ' תרומה. והובא בפרדס פ״ג משער היכלי (התרומות) [אלטונא תקח: התמורות] ששואל הלא כל מה שברא הקב״ה בעולמו. לא בראו אלא לכבודו. איך ברא היצה״ר שהוא עבד מורד באדונו. והאריך מאד. וכלל העולה מדבריו אדרבה הכונה ביצה״ר היא לטובה כפולה. דהיינו שיסית את האדם כדי שיתאוה תאוה. והאדם לא יציית לו. ויאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ואז יהיה שכרו כפול ומכופל. כי לפום צערא אגרא. וזהו שארז"ל. והנה טוב זה יצ״ט. מאד זה יצה״ר. הרי כל יצר לב האדם. הוא לטוב. ואף היצר שהוא לרע. זה הרע הוא לתכלית הטוב וטובה מאד (עיין בחצר הבית הקדוש שכוונתי לזה מדעתי בעז"ה יע״ש באורך) וזהו הענין שהשני יצרים הם בלב כדאיתא בתקונים. שיש בלב ב' בתים א' משכן להיצ"ט והב׳ משכן ליצה״ר. והאריך שם. ואמר לב חכם לימינו. ושם יצה״ט. ולב כסיל לשמאלו ושם יצה״ר וזהו דתנן בכל לבבך בשני יצריך. והנה האדם השומע ליצה״ר לפי כוונתו הנגלה. אז הוא לשמאל הולך בסטרא דשמאלא. ונתקיים למשמאלים סמא דמותא. אמנם כשהולך אחר הנסתר של יצה״ר. שהוא טוב מאד. דהיינו כדי שיתאוה ויהיה גבור ויתגבר. ואז שכרו מרובה. אז מקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד. כי מה׳ לא יצא רק טוב. ואז השמאל נגד ימינו של הקב״ה והוא טוב מאד. ונמצא הכל יצר טוב. ואדרבה תוכיות הרע. הוא טוב ביותר. על כן ישים אדם אל לבו. אם יבא לו איזה תאוה לעבירה או למדה רעה. או לבטול מצוה יאמר איך אהיה ציית לזה לעשות כן. הלא עצמיות תוכיות כוונתו היא להפך. וזהו פירוש הוידוי. סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים. ולא שוה לנו. ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו. אמר סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים הוא ע"ד שארז"ל. צדיקים יצ״ט שופטן. ורשעים יצה"ר שופטן. וע"ז אנו מתודים סרנו ממצותיך בתורה. וגם לא שמענו לקול השופט הטוב שהוא יצ״ט השופט של צדיקים. שהיה מעורר אותנו. רק הלכנו אחר שופט הרע שהוא יצה״ר. השופט לרשעים. ואמר ולא שוה לנו. כלומר לא זו שלא שמענו בתדירה. ושמנו עלינו השופט הטוב. אלא אף שלא שוה לנו כלומר שלא אחזנו אפילו שוה בשוה. לילך אמר היצ"ט כמו אחר היצה"ר. וכהא דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. על ולא תהא כהנת כפונדקית כו׳ ע״ש (ובגמרא פא״צ עה״פ ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו) אמר אח״כ מאחר שיצ״הר רע כל כך. נמצא כביכול הקב״ה גרם להמציא מזיק חוטא ומחטיא. ע״ז אנו מתודים. ואתה צדיק על כל הבא עלינו. כי כוונת הקב״ה בכל היצרים הבאים עלינו לטובה. וכדפרישית. ואמר על כל הבא ע״ד לשון רז"ל. הבא לטהר מסייעין לו. הבא לטמא כו׳. אמר בכל הבא עלינו. אתה צדיק כי אמת עשית. ענין אמת פי׳ נצחיות. כי הנצחיות הוא דבר אמתי. כלומר כוונת שניהם. בעבור שיזכה האדם להנצחיות. גם אמת רומז על האחדות. כמ״ש הפייטן. אמת חותמו. להודיע כי הוא אחד. הפירוש אם תשאל על אי זה דבר מה הוא. למשל תשאל כלי זה מה הוא. אם תרצה לומר אמת. אזי אינו אלא דבר אחד שתאמר כלי זה הוא קנקן. או כוס. או קערה. אבל אם תרצה לומר שקר. אז תוכל לומר עליו שקרים רבבי רבבות. נמצא האמת והאחדות הוא ענין אחד. ע"כ חותמו של הקב״ה אמת. כי הוא האמיתי יתב' אחד יחיד ומיוחד. וזה״ש כי אמת עשית. כלומר טעם בריאת שני יצרים הכל לטעם אחד. כי טעם הנסתר של יצה"ר. הוא ג"כ לתכלית טוב האמיתי רק אנחנו הרשענו. מצדנו מרוע בחירתנו. שהלכנו אחר היצ"ר לפי הנגלה שלו. דבר זה ישים אדם אל לבו. ויחשוב הלא יצה״ט גם הנגלה שלו מודיע חבתו. וכן הוא האמת של טעם היצ״ר. ואדרבה טוב מאד. א"כ ח״ו אם אני חוטא. כמאן ס"ל. לא כמר ולא כמר. ומרה תהיה לו באחרונה ראש ולענה. ונראה לפרש שזהו פירוש הוידוי על חטא שחטאנו לפניך ביצה״ר. וקשה וכי כל העבירות שחשב. אינם באים מצד היצה"ר. אלא ה"פ קאי על כלל עבירות שאנחנו חוטאים ביצה״ר כלומר במה שאנו מתנצלים ששאור שבעיסה מעכב. הוא היצה״ר ע״ז אנו מתודים. שאין בהתנצלותנו כלום שבפנימיות טעם היצר הרע. הוא אדרבה להפך:
גם באמרי יצר טוב יש בזה התעוררות שיהי׳ יצר של אדם טוב תמיד. אף שלא בשעת מעשה. דבשעת מעשה. פשיטא כשתבוא עבירה לידו. שידחנה חיש מהר. וכשתבא מצוה לידו. תכף יעשנה בזריזות. אלא אף בעת שהוא בטל מזה. יחשוב בלבו ויתאוה לדבר טוב. וימאוס ברע. רצוני לומר שיהרהר אחר רדיפת מצוה. ואל יהרהר בעבירה. ותמיד יהיה יצרו כלומר תאוותו לטוב ואף בדבר שאין ביכלתו לעשות. יחשוב בלבו. אם היה ביכלתי לעשות. הייתי עושה כך והקב״ה מצרף מחשבה זו למעשה כי הוא בוחן לבות. ואם גלוי וידוע לפניו יתברך. שאם היה ביכלתו היה עושה כן אף עכשיו שאין עושה. מכח שאין ביכלתו. והוא מצטער ע"ז. מעלה עליו כאלו עשאו ועל ענין זה פירש בכלי חמדה הפסוק מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הנה הצורך שהיה להמשכן. היה רב מאד בפרט הזהב טהור. ולא היה מספיק כל מה שהתנדבו. כי לא היה נמצא בידם כל כך זהב טהור. רק שהקב"ה שלח ברכתו. ומהמעט נעשה הרבה ומאיזה התעוררות באה זו הברכה. אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו כלו׳ לפעמים היה איש נותן מעט. מפני שלא היה ביכלתו ביותר. והיה מצד נדבת לבו נותן ביותר. אם היה לו. והקב"ה בוחן לבות. נתן ברכתו בנדבת האיש הזה שמהמעט נעשה רב וזהו מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וקשה תרומתו הוה ליה למימר. אלא באמת הוא תרומת ה׳ כי מברכתו יתברך באה הברכה. אבל ההתעוררות היתה מנדבת האיש הזה. זהו יצר טוב:
אבל ברשעים להפך חושבי רע. אילו היה ביכלתי להנקם מזה הייתי עושה כך וכך. או אילו היה לי ממון. הייתי הולך אחר תאוה זו וזו ואפשר שזהו פרושו של על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע. והקשתי פשיטא כל העבירות הם מצד היצר הרע. די"ל דכל העבירות הם בשעת מעשה. כשבא עבירה לידו. אבל זה מיירי בתכונת רעה שחושב מחשבות און. בדבר שאין ביכלתו לבוא לידי עבירה זו רק חושב אילו היה כך הייתי עושה כך כמו שאמר אבשלום מי יתנני שופט בארץ וגו׳ והצדקתיו וגו׳. ופשוטו של על חטא שח"ל ביצה״ר. פירוש שלא יביא את עצמו לידי יצר הרע. וכהא דארז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור. ומשני דמשום דמגרי ביה יצה"ר. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע. שהבאנו את עצמנו לגירוי יצה״ר (אף בהאי מילתא ת״ל בר מזלא אנא. ואמינא לה מדעתאי. כמ"ש בס"ד בפי׳ התפלה בשער העליון יע"ש באר היטב. בטוב טעם) ובענין זה רומז הפסוק אל תתן את פיך לחטיא וגו׳ ופי' האלהי הקורדויראי אפי׳ דבור מותר שיגרום לבוא ממנו גירוי היצה״ר. אסור. דאילו דבור אסור. מה זה לחטיא. הלא זה בעצמו הוא החטא. אלא ר״ל דבור המביא לידי חטא:
עוד יש לפרש על חטא שחטאנו לפניך ביצה״ר. ע״ד הא דתנן בכל לבבך בשני יצריך. שיעבוד את השי״ת ביצ״ט וביצה״ר. ומה ענין האהבה עם יצה״ר ע״ז יש הרבה פירושים ולכל הפירושים ניחא. שמתודה עליהם שחטאנו שלא אהבנו את ה׳ גם ביצה״ר. וכל הדברים שזכרתי. שומר נפשו ירחק מיצה״ר ותולדותיו ויבא טוב ויקבל טוב מהטוב הוא היצר טוב המוליכו בדרך טוב. ואז יזכה לעולם שכולו טוב:
אולם בחינת הרע שביצר טוב. הוא העושה טוב להנאת עצמו בלבד. ולאהבת המועיל. לא כדי להשלים רצון בוראו. המצוה על עשיית הטוב. כי על זו אמרו העושה שלא לשמה. מוטב לו שלא נברא. ואמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:
עוד יש בחינה רעה ביצ״ט. כמש״ה אל תהי צדיק הרבה כענין שאול שחמל על אגנ ועל מיטב הצאן ויצאה בת קול וא"ל כו׳. וכיוצא בו מ״ש יש חסיד שוטה כו׳. כלל הדברים כל הענינים מעורבים רע בטוב. וטוב ברע. וכמ"ש בס״י וזה כל האדם לברר הטוב הגמור ולהפרישו מתוך הפסולת המתערב עמו. ואין הפרש רק
בין רב למעט. כי לפעמים פסולת מרובה על האוכל. ופעמים אוכל מרובה. ולזה צריך להיות ערום ביראה ולהתחכם בעשות הטוב על אמתתו. נקי ומזוקק מכל סיג. ומלובן מכל כתם. וטהור מכל שמץ דופי. האל הטוב ילמדנו להועיל להיטיב. להטות לבבנו אליו. לבחור בטוב המוחלט. כי״ר אמן: