אור ברסלב
בירת מגדל עוז לב › גנזך ו

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

לב · גנזך ו

גנזך ה

יהיה בבאור כמה בחינות בענין י"ח. ראשונה צריך לירא שלא יבוא לידו שום חטא אפי׳ שוגג. והטעם מפני היות הנפש הויה דקה ורוחנית. אצולה ממקום גבוה. כל דבר שיפגום האדם אפילו שוגג. מחשיך הנפש. והוא כמשל השופך על בגדיו הלבנים והנקיים. קתון של שמן או של דיו. אפילו בשוגג. הכתם מחשיך הבגד ההוא. ועז"א שהמע"ה בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ושמן על ראשך אל יחסר (נ"ל להמליץ גם סוף הפסוק מכוון לענין. כי ידוע השמן הוא בערך המצות. שהם חומר לנר מצוה. הדולק ומאיר לאדם. אמנם אם אין המצות נעשית בכוונה הגונה ומחשבה טובה לשמה. לקיים דברי המצוה יתב' לנחת רוח לפניו. שאמר ונעשה רצונו. אז לא לבד שאין הנר דולק ומאיר ממנו. אלא מטפטף על כתנות אור הנשמה ומטנפה ופוגמה והכוונה היא בראש. מקום המוח שבו משכן המחשבה. זהו שאמר אני מיעצך שיהיו בגדיך לבנים בכל עת. והאיך ישארו לבנים ונקיים תמיד. כששמן הכונה על ראשך אל יחסר אורו. משא"כ כשיחסר מעל ראשך ולא יגיה אורו שם. מחמת עכירותו שאינו נמשך אחר הפתילה. ושלהבת יה אינה עולה מאליה. אבל יורדת. ואז ישפך (משמן) [אלטונא תקח: השמן] על בגדיך הלבנים. ויעשה בהם כתמים ורשמים פגומים. נמצא השמן שהיה לו להאיר לפניך הדרך נעשה מחשיך ובא ומשחיר טליתך הלבנה. וזה גרם מחמת שהוא חסר על ראשך מצד הכוונה ונוהג בזה מנהג הטבע בגוף. שכאשר יעלו האידים הלחים אל המוח. ויסבלו קרירות ושינוי האויר. אזי ישפכו על הגרון והחזה. ויסבבו חולי השיעול והנזילות. ויעכירו הגוף תחת אשר הן עשוים להועיל ולהציל את הגוף מרעתו. כי הם כטל הנוזל וכשמן הטוב היורד על הראש להניח אל הגוף להחיותו (עיין חלון צורי) ומפני שקבלו מקרה מתנגד להם בראש נעשו אויבים לגוף ונהפכו לאכזרים. ככה הוא מקרה המצות הנעשות שלא בכונה טובה כי גם המה נוספו על שונאיו והיו בעוכריו. ומקדירים הבגדים הלבנים. והרי זה יפה אף נעים בהלצת הכתוב בענין אחד. ויוצא ממנו מוסר ישר. שאפי' המצות שאינן עשוים כתקנן. פוגמים בגדי חופש. ובתי הנפש. וכארז"ל גדולה עבירה לשמה (ממצות) [אלטונא תקח: ממצוה] שלא לשמה) לכך הכתוב מתמיה ואומר נפש כי תחטא. מהו בשגגה מכל מצות. ללמדך שכל החוטא בשוגג. כאילו עבר על מצות ה׳. והאדם שחוטא. נענש משני פנים. האחד מפני היות נפשו רוחנית בת מלך. והיה ראוי שיסתכל בכבוד המלך העליון. ואפי׳ אם חטא בשוגג. ששגגת תלמוד עולה זדון. והעובר על מצוה אחת. כאילו עובר על כל המצות. לפי שכולם כלולים זה מזה. והיינו וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות:

ובגמרא פ"ד דנזיר. עה"פ אישה הפרם וגו׳. באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה. הכתוב מדבר. וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה בוכה אמר ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה. המתכוין לעלות בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו. איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו. על דבר זה ידוו כל הדוים (למדנו מכאן שני מיני שוגג. שוגג במעשה ומזיד במחשבה או שוגג במחשבה ומזיד במעשה. ונראה פשוט שהראשון גרוע. כי הכל הולן אחר כוונת הלב ורחמנא לבא בעי. ואפילו מצוה בכונה גרועה. חוזרת לרעה. כנז"ל ואעפ״כ שמענו עונש גם במעשה שלא בכונה. מכאן תשובה למתפלספים המתחכמים בטעמי המצות להחזיר הכל אל כוונת תכונה טובה. ולא יאמינו שיש שם מעשה רע בעצם. וזו ודאי סתירה לכל התורה. אבל זה אמת שישוב הרע טוב. בכונה טובה ורצויה. ע"פ תנאים וגדרים מוגבלים. כאשר נראה בבירור ממה שכתוב פעמים הרבה. וביחוד בחבור זה. על קוטב תכלית זה הוא סובב. להראות שיש בכח האדם להחזיר הטוב לרע והרע למוטב):

למה נקראת יראת ה׳. ולא יראת אלהים (הנה בתורה כתוב מפורש אין יראת אלהים במקום הזה הרי שנקראת גם יראת אלהים. וי"ל שהיא יראת העונש הגרועה. מצד מדה"ד והוכיח אברהם את אבימלך שאפי׳ יראת אלהים אין במקומו. על כן ראוי היה לירוא שיהרגוהו על דבר אשתו. ואצ"ל יראת הרוממות הנקראת יראת ה׳ שאין לה מקום באו"ה. אמנם עדיין יקשה שמצינו גם באברהם כי ירא אלהים אתה. וי"ל לפי שאין אומרים לאדם בפניו אלא מקצת שבחו. ומ"ש יוסף את אלהים אני ירא (אף אם בה"א הידיעה היא מעלה גדולה מאד כנודע) י"ל דלא בעי לאחזוקי טיבותא לנפשיה. אבל אשת עובדיהו שלא בפניו אמרה כל שבחו. ואיוב היינו נמי דתנן שלא עבד אלא מיראה ונחמיה נמי משום דמשתבח בנפשיה לא עשיתי כן מפני יראת אלהים. ודוק ליישב בכ"מ שנזכר יראת אלהים) הכונה לפי שהיא יונקת מעומק טוב יעומק רע שהם החסד והדין. וביד האדם הבחירה: אם זוכה במעשיו. מתדבק בטוב שהוא שם הוי"ה עץ החיים. שהוא צד החסד והרחמים. דהיינו טוב ה׳ לכל ורחמיו וגו׳. וכן עולה הוי"ה טוב במ"ק. ואם אינו זוכה. מתדבק ברע שהוא המות. והקליפות החצוניות. וכפי מעשיו בעוה"ז. כן יתדבק נפשו אחר מיתתו. כי האדם מורכב מטוב ורע. הם יצ"ט ויצה"ר ואם האדם זוכה להכניע יצ"ר שבו. גורם הכנעת הדינין והקליפות. וגורם המשכת הטוב עליו כי צריך להגביר יצ"ט על יצ"ר. ואם ח"ו עושה בהפך. פוגם בשרשים העליונים. ומונע הברכות והשפע לירד בעוה"ז. ולכן צריך לירא לעולם שלא יפגום עצמו. דהיינו בנשמתו העדר האור העליון ממנה. הקליפה שהוא צד הרע. הוא כמו קליפת האגוז. והטוב הצפון. הוא מוח האגוז. ולכן צריך כדי ליראה את ה'. שהוא הטוב הצפון. לשבר ולכתת הערלה. שהוא הרע והקליפה. ושיתרחק ממנו כל כך עד שיהא שנאוי ומאוס בעיניו להתקרב אצלו. כמו שצריך לשבר האגוז כדי לאכול התוך הטוב. וכמו שיש לאגוז שלש קליפות. כן צריך להתרחק משלש קליפות. שהם א) הגאוה. כי הוא שורש לכל המדות הרעות. ב) כנגד קליפות האגוז הקשה. הוא היות לאדם קושי עורף. ג') הרתחת האדם בכעס. ולדבר קשות. להבעיר אש היצה"ר בעצמו. לעשות עבירה. וכשאדם פורש עצמו מתענוגי העולם שכולם נמשכים מקליפת ערלת הנחש ויצ"ר. מכניע הצד ההוא. וכן הוא נזהר שלא לעבור על ל"ת שבתורה. שכל הפורץ גדר מל"ת. גורם לנחש רע. שיכנס פנימה בהיכלי קודש:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה