בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לב · גגזך יא
צריך לירא שלא תהיה נפשו (נדחה) [אלטונא תקח: נדחת] לחוץ בעלותה למעלה בפטירתה מן העוה״ז כדפרשו בזוהר פנחס דרי״ג על פסוק שמרה נפשי כי חסיד אני. שדוד המע״ה היה מתפלל על נפשו שתלך בטח. ותזכה לעלות ליהנות מאור העליון. ואם דהמע"ה היה צריך להתפלל שלא תדחה נפשו לחוץ. המלא עונות לאין מספר. כמה צריך לירא מעונותיו ולמהר התשובה והתפלה. עד שלא תועיל החרטה:
עוד אז"ל אר״ש ב״ן אר״י כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעה"ב. שנאמר והלך לפניך צדקך. וכל העושה עבירה אחת בעוה״ז. מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין. שנאמר ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו. רא"א קשורה בו ככלב כו׳. ענין מלפפתו כו׳. מפני כי העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. וכל קטיגור וקטיגור. יש לו שעור קומה שלמה. כענין המצוה. כן ענין עבירה. הרי רמ״ח מ״ע הם שעור קומת אדם העליון וכל מצוה יש בה רמז שם הוי״ה. כי מצוה באתב"ש יק״וק כי י״ה הם אותיות מ"צ. והרי יקו״ק. כללות כל הקומה. אלא שבכל אבר ואבר יש כללות הכל. ולכך המקיים מצוה אחת כתקנה. כאילו קיים כולם ויעשה ממנו מלאך אחד שלם ברמ״ח איברים. שהוא סניגורו. וכענין זה אדם הראשון. שאז"ל כל הנשמות כלולות בו יש מהם תלויות בשערות ראשו. יש מהם בזרועו. יש מהם בגופו. יש מהם ברגליו כו׳. והרי כל נשמה כלולה מרמ״ח איברים. ומ״מ היא חלק אבר פלוני. כן כל קטיגור כיון שנעשה מכח האדם הזה. בכח כל רמ"ח איבריו. יש לו רמ"ח איברים והוא חלק אבר פלוני משיעור קומת סמאל. וזהו אל תאמר אשלמה רע ופירשו בזוהר מקץ (ד״ר א׳) לא תאמר אשלים הרע שהוא סמאל בחטאי לעשות שעור קומה שלמה. ואמר דהא לא אשתלים מנוולא דא. אלא בחטאין דבני נשא כו' ע״ש נמצאת שעור כל הקומה תשתלם ע״י מעשים רעים הרבה. אמנם כל חטא וחטא חלק אבר ממנו. כלול מרמ״ח כדפירשנו. בהקדמה זו נבין מלפפתו כו' ופירושו שיתלפף בכולו ותעשה לו לבוש לנשמתו להכניסה לגיהנם. עד יעכל העכור והחושך ההוא שבנשמה:
והוא ענין בגדים צואים שבפ׳ פנחס (דרי״ד) שמלבישים את הנשמה להכניסה לגיהנם. ע״ש ותראה מבואר. כי מעשיו של אדם הם שיעשו לו לבושים צואים כפי מנין עונותיו. כך מנין הלבושים כי כל עון ועון יעשה לו לבוש. והיינו מלפפתו האמור. והעד לזה. ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות. ופירשו ז"ל שעון שהי״ל הוא שנשאו בניו נשים נכריות. רא"א קשורה בו ככלב. שלא לבד תעשה לו לבוש. אלא שתדבק בנפש עצמה להיות אדוק בה. ודרך הכלב. הנושך שנמצא בתוך שניו חלק האדם. ודרך מי שנשוך מהכלב שידמה כלבים לפניו. אפי׳ בתוך השתן. נמצא חלק מהעבירה בתוך הנפש עצמה. והוא ענין הפגם שפרשנו שהוא חלל בנפש. ועוד חלק מהנפש בתוך העבירה. שהיא כח לילית והיינו ענין קשורה שהוא קשר כפול זה בזה וזה בזה. וחלק העבירה שמקנה בנפשו. הוא ההולך עמו בעה"ז. וזהו לשכב עמה בעה"ז. וחלק נפשו שנשאר בה. הוא להיות עמה בעה"ב שלילית תופסת בו. מחמת החלק ההוא שנשאר בה להורידו לגיהנם:
ונמצא פרט הפגם הזה לשוכב עם (נכריות) [אלטונא תקח: הכותית]:
והטעם כי ע"י שכיבתו שדי רוחא בגווה. שהוא חלק נפשו. ולכן מוכרח הוא להיות עמה לעה״ב והיינו קשורה בו ככלב:
אמנם נוכל לומר כי בכל עבירה ועבירה שיטמא האדם ע״י אותה התאוה הרעה. שוכב עם לילית. שכל [אלטונא תקח: תאות] העולם הם מכח לילית. כי סמאל מרוב דקותו הרבה. אין לו יחס להתפס באדם. שהוא גשמי. ולכן שולח נקבתו שהיא גשמית יותר. והיא המפתה. ואדה״ר מפני שנמשך אחר פתויי הנחש. שהם כחות לילית גרם מיתה לו ולבאים אחריו כדפרשו בפ' פקודי. בריש היכלות הטומאה ובפ׳ ויצא דקמ"ח בתוספתא. ע"ש באורך. ומפני שרוב העונות הם באים מצד פתויי לילית כדפרשנו והיא נקראת כלב. לכן אז״ל החוטא ושונה הוא ככלב שב על קיאו. ולכן צריך האדם להשמר מכתות הרשעה הזאת ומפתויוה. כי כל כונתה להכשיל את האדם וללכדו במצודתה ולהשפיל אותו בבור שאון טיט היון כמ"ש בפ׳ פקודי: