בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
לב · גנזך ט
צריך לירא מהחטא. כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא יתברך. בעשותו עונות בסתר. ואומר מי רואני. ועוד מכעיסין להקב״ה באופן אחר. שמדתו יתב׳ להיטיב ולרחם. והם מהפכין אותו ממדת רחמים למדת הדין. עוד הקב"ה כועס על הרשע שנתן לו דרך טובה ודרך רעה. ועזב את הטובה וגרם רעה לו ולנפשו בסבת חטאו. כמו שאז״ל על פסוק תחטאני באזוב. מכאן שכל העובר עבירה. כאילו מיטמא בטמא נפש ואין מזין עליו אלא באזוב. שנא' תחטאני באזוב ואטהר. וכי נטמא דוד. אלא העון שהוא חלל הנפש. וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי:
ולהבין ענין זה על מתכונתו. כיצד יפגום האדם בנפשו. שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל. הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר ובתקונים היות אדם נפש רוח נשמה. ויש (ר״נ) [אלטונא תקח: נר"נ] מאופן חיה וכסא. כדפרשו בתקונים (די״ח) וצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח איברים גשמים. כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח איברים אלו. יש בה רמ״ח איברים רוחניים. והנשמה היא נקראת אדם באמתות. ומצד היות הנשמה כלולה מרמ״ח איברים רוחניים. תפעול ותתלבש בטפה ההיא להוציא כלי למעשהו. ונמצא הגוף דפוס הנשמה. ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות. כפי מחצב נשמתם. כדפרשו בתקונים (דקכ״ח):
והעד היות הנשמה כלולה מרמ״ח איברים. הוא שפירשו פ׳ תרומה ובכמה מקומות. שהרוח יצטייר בג״ע תחתון בלבוש המצות המעשיות ויצטייר בדמות שהיה בעוה״ז. ואמרו שבגן עדן התחתון מכירין הצדיקים זה לזה. ומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כלול שעור קומה שלמה מרמ״ח איברים. כן חלק הנפש שהיא בחצר מות. וכן חלק הנשמה העולה בג״ע העליון. כל אחת כלולה מרמ״ח איברים רוחניים. ובהקדמה זו. נבין ענין החטא שראוי שיקרא חלל בנפש. שכמו שהאויב המכה בחרב גוף האדם. יקרא חלל. כן חרב סמאל הנכנסת ברמ״ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא. והטעם כי כמו שטמא מת הוא טמא. מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה. ושורה רוח הטומאה שם. מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת. כן החוטא מסתלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומו סמאל ולכך מטמא כמת. ולטעם זה רשעים בחייהם קרויים מתים. ולהבין למה קראה חלל. ולא מת בנפש. הענין הוא כי האדם החי הנהרג יקרא חלל. מפני שנסתלק ממנו חיות הדם. כי הדם הוא הנפש נשאר הגוף חלל בלי חיות. ופירשו בענין הפוגם בנקודה הפנימית שנשאר אותו מקום חלל. וכן הענין העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב. שם אותה חלל. והכלל כי מהגשמי נבין הרוחני כל מכה שכשיוכה בה האדם. ימות מאותה המכה. ועושה אותו חלל. כן העון לפי גדלו באותו אבר שפגם בנשמתו. יקרא חלל בנפש. ויקרא חלל. לפי שהנשמה היא קדושה. והעון הוא עכירות רוח הטומאה. וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה. כן מסתלק רוחניותה. וישאר אותו מקום חלל בלי רוחניות. וזהו ענין הפגם. שמלת פגם ר"ל חסרון. והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמאל. ולכן הפוגם בעיניו. מחשיך עיני נשמתו. ואם יצטרך לבוא בגלגול מפני גודל הפגם. וצריך שיהיה (אור) [אלטונא תקח: עור]. וישלטו [אלטונא תקח: על] עיניו חושך ועיני סמאל. כדפרשו בתקונים (דמע"ד) ע"ש ותראה מבוא׳ כי סמאל ונחש הם חשוכין המחשיכים העינים וזה בסבת העון. כאמור. כי עונותיכם היו מבדילים וגו'. ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים ג״כ הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצות בדחילו וברחימו. הרי מבואר כי כל פגם שיפגום האדם. הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה. ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפירשתי. ועתה לפי זה נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם הוא פגם. והכונה או מיתה מועטת. או מיתה מרובה (כמ״ש מה לי קטלה כולה. מה לי קטלה פלגא) הכל נקרא מיתה. כענין עני חשוב כמת. שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה. וכן ענין בחלל בנפש. וכל הסתלקות שמסתלק אור הנשמה בסבת העון. ונשאר המקום חלל. שיכנס שם סמאל. יקרא חלל בנפש (ועפד״ז יפורש הכתוב ולבי חלל בקרבי לשבח. כמ"ש בו רז"ל דוד עמד עליו והרגו קיים בו הבא להרגך כו׳. וידוע ששני חללים הם בלב. לפיכך נקרא לבב כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך. בחלל שמאלי שוכן יצ"ר כמ״ש לב כסיל לשמאלו נמצא דוד שהרג ליצ״ר. לבו חלל מכל מקום כי החדר השמאלי נשאר פנוי וריקן. ולא הי״ל עוד כ"א לב אחד לאביו שבשמים. היינו ולבי אחד חלל) וכאשר תהיה הנשמה זכה ובהירה. תוכל להסתכל באור כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש. אמנם העומד בחושך ויכה אור השמש בעיניו לא יוכל לסבול וירתע לאחוריו ויסתום עיניו: