בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
יז · פרק ה
ז"ל ס' מעלות המדות בעבור שמעלת ד"א מדה חשובה עד מאד. ויקרה אצל בני אדם והיא מעלה כללית. וכוללת כל שאר מעלות המדות. הרוחניות והגופניות נמשכות עמה. ולה פארות וענפים יוצאין לכאן ולכאן. לפיכך אחרתיה. והזכרתי במעלת המדה הזאת קצת מכל שאר המעלות הכתובות בספר הזה. וכתבתיה על דרך קצרה. כדי שאם יקשה לאדם לעיין תמיד בכל הספר. יקרא המעלה הזאת. ובה יזכור ממה שיש בשאר מעלות המדות. ואילו לא כתבתי לכם מעלה אחרת זולתי מעלות ד"א. היה מספיק לכם בהנהגת העולם הזה והבא לכן בני שימו לבבכם עליה. ותעיינו בה תמיד. והספר הזה כלו תחזרו עליו פעם ופעמיים בשנה. ויועיל לכם בעזרת הבורא:
בני בואו ואלמדכם מעלת ד"א דעו בני כי מעלת ד"א מדה חשובה עד מאד. ובעבורה יקנה האדם חיי העולם הזה והבא. ולא עוד אלא שבשביל דרך ארץ יקנה האדם תורה וחכמה ומצות ויראת שמים ומעשים טובים. שכך אמרו חז"ל. אם אין תורה. אין דרך ארץ. חביבה היא מדת ד"א לפני המקום ב"ה. לפי שאין ישובו של עולם כלום. אלא בד"א. וכל מי שאינו בד"א. אינו חשוב לכלום. אלא כבהמה וכחיות המדבר. ועליו נאמר ועיר פרא אדם יולד. ואמרו חז"ל כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א. אינו מן היישוב. והמחזיק בשלשתן. עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. בני צאו וראו חבתה של ד"א לפני המקום ב"ה. שהרי הקדים ד"א לתורה. דתנא דבי אליהו ויגרש את האדם. מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה. וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב. מלמד שהכרובים קודמין למעשה בראשית. ואת להט החרב המתהפכת. זו גיהנם. לשמור דרך. זו דרך ארץ. עץ החיים. זו תורה. כמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה גו'. הא למדת שחביבה מעלת ד"א לפני המקום ב"ה שהקדימה לתורה:
חביבה היא מדת ד"א לפני המקום. שכל זמן שיש באדם ד"א. הרי הקב"ה והבריות מתפארין בו. ואף התורה מתפארת בו. מפני שכל מי שיש בו ד"א עם התורה. היא מתקשטת בו. ומתקנת את לומדיה. והרי הוא מתוקן ומכובד בפני הבריות. והבריות מתקרבין אצלו. מפני ד"א שבו. וכל מי שאין בו ד"א. לא ידור עם בני אדם. כי מעשיו אינן מקובלין. ודבריו אינן נשמעין. ובני אדם מתרחקין ממנו הרחקה יתרה. תדע שכן הוא שכל מי שאין בו ד"א. אפילו הוא בן מאה שנה. הרי הוא חשוב כנער הזה שעושה מעשה נערות. ואין האדם מקובל בפני הבריות. בעבור תורה ומעשים טובים ויראת שמים. ובעבור חכמה ותבונה בלבד. כי אם ד"א מעורב עמהן:
ד"א הוא שיהא האדם מחשב בלבו הדרכים שיש לו לנהוג ולילך בהן. כדי שיתרצה בהן בפני המקום ב"ה. ובפני הבריות כענין שאמר דוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כך אמר דוד כל דרך שהייתי חפץ לילך בה. וכל דבר שהייתי רוצה לעשות. הייתי מחשב בו בטרם שאעשנו. אם היא טובה וישרה בעיני המקום ובעיני הבריות. הייתי עושה והולך בה. ואם נראית בעיני דרך לא סלולה. הייתי מניחה והולך לפי שכל דבר יש לו שני דרכים. לפיכך יש לו לאדם לבחור מהם הדרך הטובה והישרה בעיני המקום והבריות. ומהו ואשיבה רגלי. כלומר לא מלבי בחרתי הדרך הטובה והישרה. אלא תורתך למדתני ד"א ומנהגות ראויים. שאהיה מקובל בעיניך ובעיני כל הבריות. שהיא מחכימת פתי. כענין שנאמר עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. וכן הוא אומר לתת לפתאים ערמה וגו'. לפי שאין אדם למד כל כך ד"א. כמו שלמד אדם מן התורה. שנא' דרכיה דרכי נועם גו':
בני התנהגו בחסידות וביראת שמים עם הבריות. ותתנהגו עמם בענוה ורוח נמוכה. ולשון רכה. ואל תשנו ממנהגות בני האדם. כי המשנה ידו על התחתונה (כל שאפשר לקיים מנהגן. לאפוקי מנהג טעות. וכמ"ש בס"ד בכל דבר במקומו) ותשאו ותתנו בטובתן של בריות ותדברו בשבחן. ותעשו כמעשי הטובים שבהן. ותהיו מצויינים במעשיכם. ובדבריכם ובאכילתכם ובשתייתכם. בעטיפתכם ובמלבושכם במשאכם ובמתנתכם. בהליכתכם. ובישיבתכם. ותרגילו עצמכם בכל דרך טובה ומנהג טוב. שנוהגין בני אדם החכמים והנדיבים. כדי שתהיו מקובלין בעיני המקום והבריות:
ועתה אשוב לזכור מעט מזער [אלטונא תקח: מ]כל מעלה ומעלה על הסדר בדרך קצרה. כדי שתהיו רגילין וזריזין בהן בעזרת שדי:
בני צריך לידע ולהכיר את בוראכם שברא אתכם מאין והמוציא אתכם מאפס. וגמלכם כל טוב. וגומל לכם תדיר בכל יום. ועיקר ידיעתו להדבק בו דיבוק יתר. וללכת בדרכיו. ולעשות מצותיו ולשמור חוקיו ומשפטיו. זהו עקר ידיעת האל יתברך. ודבר זה חייבו השכל. והראהו ד"א. שאם אדם כיוצא בך עשה עמך גמילת חסדים וטובה. אחד מני אלף ממה שגמלך הבורא. הלא אתה מוכרח מן הדין לידע אותו ולהדבק בו. ולעשות כל מה שיגזר עליך. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכמו כן צריכין לעבוד לבורא מאהבה. ושיהיו כל מעשיכם ודבריכם לזכר אהבתו. לא על מנת לקבל שכר וגמול טוב ממנו אף לא כדי להנצל מן העונשין. כי אם הכל על דרך האהבה. מפני שהקב"ה אוהב את אוהביו ביותר. ועושה להם רצונם. ודבר זה כמו כן חייבו השכל. והראהו ד"א. שאם אהבך אדם כיוצא בך אהבה שלמה. ועושה לך רצונך. אתה מוכרח להיות אדוק וקשור באהבתו. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ותאהבו גם את חבריכם כגופכם. מפני שהקב"ה אוהב את ישראל ביותר. ולפיכך משה מזהיר את ישראל ואהבת לרעך כמוך. ותאהבו גם ת"ח ביותר. שנתרבו באזהרה מאת ה' אלהיך תירא. ותאהבו גרי האמת והצדק. מפני שהתורה הזהירה עליהם והקב"ה אוהב אותם:
וכמו כן צריכין אתם לירא מפני בוראכם ולעשות כל מצותיו וחקותיו ביראת שמים. לפי שאין דבר בעולם חשוב לפני המקום כיראת שמים. מפני שהשליט האדם עליה והיא ברשותו של אדם. ודבר זה כמו כן חייבו השכל. והראהו ד"א. שכן בני אדם יראין לעבור על גזרת מלך ב"ו. ועל מצותיו. מפני היראה. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכך אמרו חז"ל במסכתא ד"א רבה. כל דרכיך יהיו לשם שמים:
הוי אוהב את השמים. וירא מן השמים חרד ושש לכל המצות. הוי כנוד שאינו נפתח להכניס בו את הרוח. וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה. וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה:
שב לפני הזקנים. הט אזניך ושמע את דבריהם. הקשב לדברי חבריך ואל תהי נבהל להשיב. והוי מחשב את הדברים בעניינם. על דבר ראשון. הוי משיב ראשון. ועל אחרון. אחרון. והוי מודה על האמת. ואל תדבר לפני מי שהוא גדול ממך בחכמה:
ותיראו אביכם ואמכם שטרחו ושעמלו בכם וגדלו אתכם עם סיוע המקום. ואם תיראו מהם ותכבדום. יכבדו אתכם מן השמים. ותזכו לחיי העולם הבא:
ותהגו בתורה יומם ולילה. כי היא חייכם ואורך ימיכם. ובה תצליחו בכל עניניכם. ותזכו לירש חיי העולם הזה. ולנחול חיי העולם הבא:
והתעסקו לעשות כל המצות כתקנן וכנתינתן. כמו שפירשו חז"ל. כי בעשותכם אותן כתיקנן. תנצלו מכל צרה וצוקה בעולם הזה. ותזכו לגן עדן לעוה"ב:
ותגמלו חסד לכל מי שתוכלו. לעניים ולעשירים לחיים ולמתים. כי היא מעלת הבורא יתברך שגמל חסד לכל בריותיו ותחלקו ממונכם לצדקה. ותאכילו פתכם לעניים. מפני שכל העולם עומד בזכות בעלי צדקה וגמילות חסדים:
ושנו חכמים הוי אוהב את העניים כדי שלא יבאו בניך למדה זו כו' כמש"ל. והוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנין ממנו. כדי שתאריך ימים בעולם הזה והבא. הוי עומד במתנה שנתת מתוך ביתך. כדי שיכפה ממך מלאך המות. שנא' מתן בסתר יכפה אף. ותנא דבי אליהו הרחמנין. ומאכילי רעבים ומשקי צמאים. ומלבישי ערומים. ומחלקי צדקות. עליהן הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי וגו':
והוו זהירין וזריזין להתפלל תמיד בבית הכנסת עם הצבור. ולהתפלל כל התפלות בעונתן וסדרן. ותקראו ק"ש שחרית וערבית בעונתה. כדי שיקבל הקב"ה תפלתכם לרצון. כי התפלות נתקנו במקום הקרבנות. ושנו חכמים הוי זהיר בק"ש ובתפלה כדי שתנצל מדינה של גיהנם:
בני אהבו את הענוה ובחרו בשפלות. מפני שהקב"ה אוהב את הענוים והשפלים ונמוכי הרוח. ואם תהיו שפלים ונמוכי הרוח. לא יתקנאו בכם בני אדם:
ושנו חכמים הוי אוהב את הענוה. כדי שתמלא ימיך. ושנו חכמים בתחלת מסכת ד"א דרכן של ת"ח עניו ושפל רוח זריז וממולא. עלוב ואהוב לכל יודעיו. ושפל רוח לאנשי ביתו. ירא חטא. ודורש כל אדם לפי מעשיו. שואל כענין ומשיב כהלכה. וכל המשפיל את עצמו מגביהין אותו. וכל המגביה את עצמו משפילין אותו. וכן אומר. זאת לא זאת השפלה הגבה. והגבוה השפיל:
וכן תנא דבי אליהו ההוגים כיונים. והמנהמים כדובים (והמצפצפין) [אלטונא תקח: והמנפנפין] בידיהן. הבועטין ברגליהם. והמהלכין בראשי אצבעותיהן. עליהן הכתוב אומר אל תבואני רגל גאוה וגו'. ותנא דבי אליהו המאוסין בעיניהן והמבוזין בפני נפשם. והכובשין את יצרן והמשפילין את רוחם. עליהם הכתוב אומר. כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים. מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. ועניים ושפלי רוח ובעלי הבטחה ונוחי התשחורת עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור:
ותשנאו מדת הגאוה וגסות הרוח. מפני שהגאוה מלבוש הבורא יתברך. ולו יאות הגאוה והגדולה והיא מדה שנואה מאד. בעיני המקום והבריות כי יתרחקו הבריות מבעלי גסי הרוח הרחקה יתירה והגאוה מוכנת לתקלות רבות. ובעליה לא ינצלו מן המכשלות. שנאמר לפי שבר גאון וגו':
בני אהבו את הצניעות. שכל מי שהוא צנוע בדרכיו אינו נכשל בעברה. והקב"ה ברא עולמו בצניעות. ונתן את התורה בצניעות. ואוהב מאד את הצנועין ואינו מקפח שכרן ותשמרו עצמכם מן הפריצות. ודברי הנבלות. מפני שהן סרסורים רעים. ומבואות פתוחות לזנות. וכל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם. ואפי' נחתם עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה:
בני אהבו מעלת הבושת ותחזיקו בה. שכל המתבייש. לא במהרה הוא חוטא וינצל מן העונות והחטאים. וזוכה לגן עדן:
ושנו חז"ל אל תאמר אחניף לזה שיאכילני. ולזה שישקני ולזה שיכסני. ולזה שילבישני. מוטב שתתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים. אל יביישוך שפתותיך. ואל יכזב פיך ואל יקללך לשונך. ואל יכלימוך שניך ואל תשתחוה לדבריך:
ושנאו העזות שכל מי שהוא עז פנים. יורש גיהנם והוא הנקרא רשע. ולא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להן בושת פנים זה מזה:
בני בחרו במדת האמונה מפני שהיא ממדות הבורא. וכל הזוכה בה. זוכה ויושב במחיצתו של מקום. ולא עוד אלא שבכל מקום שהנאמנות מצויה. שם הברכה והגדולה מצויה ושנאו הגזל והגנבה שהמקום שונא אותה. וכל הגונב והגוזל דבר מחבירו. מעלין עליו כאילו הרגו. וכל מה שהאדם גוזל וחומס בעולם הזה. אינו יוצא מעולמו עד שאחרים בוזזין אותו:
בני אהבו את התמימות שהקב"ה חפץ בתמימים וכל מי שהולך בתמימות עם האל והבריות. הקב"ה משמרו מן החטאים והעונות. ומציל את נפשו מדינה של גיהנם:
ושנאו את הרמאות שכל מי שהולך ברמאות עם חברו. בידוע שהוא חורש רע עליו. וסופו לשקר ולכחש לו וכל המכחש ומשקר בחברו. כאילו מכחיש את המקום שהוא אמת:
בני אהבו מדת הרחמנות שהיא ממדות הבורא. ולא היה העולם מתקיים. אלמלא ששיתף בו הקב"ה מדת הרחמנות וכל המרחם על הבריות. מביא טובה לעולם ומרחמין עליו מן השמים. ושנאו את האכזריות שכל המתאכזר על הבריות. מביא חרון אף עליו ועל כל העולם כולו. והקב"ה נפרע ממנו באכזריות:
בני אהבו מדת הרצון שכל מי שהוא רצוי ומקובל מן הבריות למטה. בעבור שיודע לרצותם בדבריו ולדבר להם בלשון רכה. בידוע שהוא רצוי ומקובל למעלה שכל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו והקב"ה מעלה אותו למעלה ושררה:
ושנאו מדת הכעס מפני שהכעס מסלק את הדעת. והמדה הזאת אות לשוטים ולסכלים וכל הכועס עיניו כהות. ויצר הרע מתגרה עליו וגורם לו לחטוא:
בני בחרו במדת שם טוב בעבודת המקום כי הקב"ה בעצמו חוזר לקנות שם טוב בעולמו. ושם טוב גדול מכל היחסים. ויקר מכל כסף וזהב שבעולם ושנאו את מדת שם רע. המגיעכם בהבלי העולם כי היא חרפה וגנות. ומוציאים את האדם מן העולם. וכל זמן שאדם מתכוין להגדיל שמו בהבלי העולם שמו מתמעט והולך. שכל הרודף אחר הכבוד. השררה בורחת ממנו:
בני בחרו במדת יצר טוב. מפני שנברא מן העליונים ממקום טהרה וקדושה ודרכו הולך אחר טבע הנשמה. אשרי מי שמגביר עליו יצר טוב ומחזיר נשמתו טהורה לבעליה כדרך שנתנה בגוף ותגערו ביצר הרע וזבחו אותו לפני הבורא כדי שלא יכשיל אתכם. ולא יחטיאכם ויטרידכם מחיי העולם הבא. כי הקב"ה ברא אתכם צדיקים וישרים ולפיכך אל תשתעבדו ליצר הרע שבלבכם ואל תשמעו אליו:
בני בחרו בתשובה שהיא מגעת עד כסא הכבוד. והקב"ה מקבל שבים ומקרבן אצלו ומושיבן לפניו והשתדלו לשוב בתשובה שלימה לפני הבורא קודם ביאת הפורענות והמקום יקבל תשובתכם וימחול על כל עונותיכם:
בני בחרו במעלת החכמה. שהיא מתנה נתונה לאדם מאת הקב"ה. ומביאה את האדם לידי יראת שמים ולעושר וכבוד וחיים בעולם הזה. ולירש חיי העולם הבא ומגינה על האדם מן החטאים והעצלות ומצילתו מדינה של גיהנם:
ושנאו את השטות והסכלות. מפני שהכסיל מגנה את עצמו ומגנה את אביו ואת אמו ואת כל משפחתו ומאבד ממונו וחייו מן העולם הזה. ומכרית נפשו מן העולם הבא:
בני בחרו במדת העושר והשתדלו לקנות עושר ונכסים באמונה וביושר ותזכו בעולם הזה ולעולם הבא. מפני שלא נבראת מדת העוני. אלא כדי שיזכו העשירים בה וינצלו מדינה של גיהנם. והעושר הזה היא מתנה נתונה מאת המקום. ואל יאמר האדם העשיר. כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. כי הממון הזה כנפים יש לו ופורח השמים. והיום האדם עשיר. ולמחר הוא הולך וחולף לו:
בני בחרו במדת הזריזות. שלא נברא האדם אלא שיהיה זריז ומהיר במלאכתו והאדם הזריז ממנין אותו על עבודת המלכים והשלטונים וכל מי שמתכבד במלאכתו מלאכתו מכבדתו ונכסיו מצליחין ושנאו את העצלות מפני שהיא מדת הפתאים וחסרי לב. וסימן לעצלות עניות:
בני בחרו במדת ההסתפקות מפני שהיא ממדת החסידים המסתפקים בין ברב בין במעט וכל הנהנה מיגיעו ומסתפק. קונה לו חיי העולם הזה והבא. ומוצא קורת רוח ומנוחה בעולם הזה. ואינו בא לידי חולי מעים וכאב לב ואיזהו מסתפק זה השמח בחלקו שחננו הבורא:
ושנאו מדת זולל וסובא מפני שהיא מדת הרשעים וסופו לבוא לידי עניות. ומביא לעצמו חלאים גדולים וכבדים וסופו יורש גיהנם:
בני בחרו במדת הנדיבות שלא נבנה העולם. עד ששיתף בו הקב"ה מדת הנדיבות. והנדיבות מורה על היחס וחסידות:
ותשנאו מדת הכילות שכל מי שעינו צרה מוציאתו מן העולם. מפני שמסיר בטחונו מן המקום ותולה בטחונו על ממונו והוא מן המדות הגרועות שימצאו בבני אדם. דבר קשה עין הרע. שהוא שקול כנגד כל החלאים כלם וכל מקום שעין הרע שולטת אוכלת ממונו. המשים עין הרע על חברו כאילו הרגו:
בני אהבו את השלום שכל מקום שהשלום מצוי. שם יראת שמים מצויה. גדול השלום שאפי' העליונים צריכים שלום כ"ש התחתונים ואפי' המתים צריכין שלום כ"ש החיים בקשו השלום ורדפו אחריו שהקב"ה אוהב את השלום. ומתחילת ברייתו של עולם נתעסק לברוא דבר של שלום והוא האור. ולא עוד אלא שכל הברכות טובות ונחמות טובות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמיהן שלום:
ותברחו מן המחלוקת מפני שהוא דבר שנאוי מאד בעיני המקום שמצינו שויתר על ע"ז. ולא ויתר על המחלוקת. ואפילו כדי לעשות סייג וגדר למצות התרחקו מן המחלוקת כי המחלוקת מביאה את האדם לידי מלקות ולידי סכנת נפשות:
ושנאו מדת הרכילות ולשון הרע שהן טורדין את האדם מן העולם הזה והבא. שכל המספר לשון הרע הקב"ה דוחפו לגיהנם ותלוי בלשונו בגיהנם. מפני שמביא שלש פורענות גדולות בעולם ואלו הן. מחלוקת וע"ז. וגלות. וכל מי שיאמין אל הרכילות לא ישאר לו אוהב ואפי' יהיה לו חביב וקרוב:
בני אל תתפארו בנפשכם. ואל תתנשאו בעצמכם על הבריות בשביל מעלותיכם ובשביל תורה ומעשים טובים שקדמתם. אלא תשפילו עצמכם ותכניעו לבבכם ורוחכם לפני כל אדם. ותהיו כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה וכיתד נמוכה שהכל תולין בה:
בני אם חס ושלום לקיתם בממונכם או בגוף אל תתרגזו ואל תתקצפו נגד הבורא אלא הצדיקו עליכם הדין. וקבלו כל דבר מאהבה. וזכרו את איוב שלקה בגופו ובבניו ובבנותיו ובממונו ולא חטא בשפתיו ולא נתן תפלה לאלהים:
בני אל תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מפני שהם שני סרסורים רעים לגוף שהעין רואה והלב חומד והגוף עושה העברה ואין לך אבר באברי האדם שיגרום לו מכשול כמו העינים (שמהם בא חטא הראשון בעולם) וזכרו את שמשון שהלך אחרי מראה עיניו מה עלתה לו:
בני אל תשבו עם המינים ואל תתווכחו עמהן בדברי התורה פן תמשכו אחריהם ויביאו אתכם אל הבוז והקלון בעולם הזה וסופכם יורשין גיהנם ח"ו:
בני אם ידברו אחרים בכם דבר רע גדול לא תגדילו אותו יותר מדאי ואל יהי בעיניכם גדול אבל יהי בעיניכם כקטן כדי שתניחו מקום לשלום וכן אם אמרתם על אחרים דבר רע קטן אל תאמרו מה אמרנו הלא דבר קל הוא ומה בכך אבל יהי בעיניכם כגדול עד שתלכו ותפייסו אותו ותרבו עליו ריעים עד שתפייסו אותו פיוס גמור וריצוי שלם:
בני יהי פרקכם נאה ושמועתכם נאה וטובה והשתדלו להוסיף על השמועה הטובה כדי שיבחרו בכם הבריות וידבקו בחברתכם ויתקרבו אצלכם כי כל מי שפרקו רע ושמועתו מגונה לא ימצא חברים ויתרחקו הבריות ממנו ויסורו מעליו:
בני אהבו את התורה ותכבדו אותה ואת לומדיה שכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה ואינו מכבדה כראוי גופו מחולל ומבוזה על הבריות:
בני אם תראו חבריכם תאבים וחפצים בדבר שבידכם וברשותכם למלא חפצם תשתדלו לעשות חפצם ובטלו רצונכם מפני רצון חבריכם שכן עשתה רחל ללאה ותעבירו רצונכם ורצון חבריכם מפני רצון אביכם שבשמים כדרך שעשה יעקב שלא נשק ליוסף כשהיה קורא ק"ש:
בני אל תלשינו חבריכם בדבר שיבא להם שום היזק בסבתכם לא בגוף ולא בממון מפני שהלשון נכנס תחלה לדין וכל המלשין את חברו אין לו רפואה ואם נשמרתם מלשון הרע תהיו כל ימיכם בשלום:
בני התרחקו מן הכיעור ומן הדומה לכיעור שמא יחשדו אתכם בדבר עבירה ואפי' במה שאין בכם שכל המביא עצמו לידי חשד אל יאשים את חושדיו אלא יאשים הוא [אלטונא תקח: את] עצמו מפני שהוא בעצמו גורם לו שם רע וחשד:
בני התרחקו שלא יתרעמו עליכם בני אדם שמא תצטרכו להתרעם על אחרים ותוסיפו לחטוא:
בני אם תרצו ללמוד תורה או דבר חכמה או דרך ארץ אל תאמרו על מה שלא שמעתם שמענו (ואני אומר אפי' כבר שמעת שמע עוד ויהיה לך לזכרון טוב ואם שמוע בישן תשמע בחדש) ואם ישאלו אתכם דבר ואין אתם בקיאין בו אל תתביישו לומר אין אנו יודעין אבל תאמרו למדוהו לנו:
בני אם תבטיחו חבריכם בשום דבר השתדלו להביאו לידי גמר כדי שתהא מבטיחין ועושים מדברים ומקיימים שכל מי שמבטיח ואינו עושה עליו הכתוב אומר למדו לשונם דבר שקר וגו':
בני אהבו את התוכחה וקנו את המוסר כי יביא אתכם להצלחת העולם הזה וינחילו אתכם חיי העולם הבא:
בני אהבו את כל אדם איש כפי מעלתו ותהיה לשונכם רכה עם כל אדם כי בלשון רכה יכנעו הקשים וישחו הגאים והאויבים יהפכו לאוהבים:
בני הוו יראים וחרדים ונרתעים מחטא הקל פן יביאכם חטא הקל לידי חטא חמור שעברה גוררת עברה והוו רצים למצוה קלה שהיא תביאכם לעשות מצוה חמורה שמצוה גוררת מצוה:
בני יהי כבוד חבריכם חביב עליכם כשלכם ואל תתכבדו בקלונם שכל המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעוה"ב:
בני אם חפצים אתם שתדבק בכם אהבת הבריות הוו נושאים ונותנים באמונה ביושר בצדק והוו נושאין ונותנין בטובתן ואל תספרו בגנותן ויהיו דבריכם עמהן נוחים וערבים כדי שתהיו אהובים למעלה ונחמדים למטה:
בני אם תרצו להתרחק מן החטא תחשבו בסופו כי כפי עריבות החטא ומתיקותו בשעת עשייתו כן יהיה מרירות בסופו:
בני תעשו המצות על דרך האהבה ואם עשיתם מצות הרבה יהיו בעיניכם מעטים לפי חיובכם בהם:
בני אם עשיתם טובה וגמילות חסדים וצדקה אל תאמרו משלנו הטבנו אלא ממה שהטיבו לכם מן השמים לפיכך צריכין אתם ליתן שבח והודאה לבורא שספק לכם טובה והיטיב לכם ואם היטיבו לכם מן השמים דבר מועט יהיה בעיניכם הרבה ואל תאמרו בשביל מעשה ידינו שהם הגונים הטיבו לנו אלא בשביל מעשינו שאינם הגונים ודרכינו שאינן מתוקנין היטיבו לנו כענין שנאמר משלם לשונאיו אל פניו להאבידו:
בני אם הרעותם והרשעתם מעט יהיה בעיניכם הרבה ואמרו אוי לנו שחטאנו אוי לנו שבא דבר עברה ומכשול לידינו אם הרעו לכם מן השמים יהיה בעיניכם דבר מועט ואמרו (בלבבכם) (כ)[אלטונא תקח: ב]מעט נגבינו מחובותינו והלא הרבה רעה יותר מזה היתה ראויה לבא עלינו לפי רוב עונותינו:
בני תחשבו על דבריכם קודם שיצאו מפיכם כי משיצאו מפיכם לא תוכלו להשיבם כאשר לא יוכל המורה בקשת אחרי שירה החץ להשיבו אליו:
בני תחשבו על כל מעשיכם ותתקנו כל עניניכם לעשותם במוסר ובדרך ארץ תצדקו עליכם הדין לעולם ותוציאו עצמכם מן (התערומות) [אלטונא תקח: התרעומות]:
בני לעולם הוו דנין את כל האדם לכף זכות ואל תכריעו אותם לכף חובה שכל המכריע את חבירו לכף חובה מפריד החברה. וסוגר דלתי השלום. ופותח דלתי התחרות והאיבה ולא עוד אלא שמן השמים ידינו אותו לכף חובה. וכל המכריע חברו לכף זכות ידינו אותו מן השמים לזכות:
בני הוו ששים ושמחים במה שחננכם הבורא מן הטובה והממון. ואפי' הוא דבר מועט שכל מי ששמח בחלקו. נקרא עשיר. ואפי' הוא עני. וכל מי שאינו שמח בחלקו נקרא רש. ואפי' אם הוא עשיר גדול:
בני אם באה מצוה לידכם אל תתרפו לעשותה. שאם תתרפו במצוה אחת סופכם להתרפות באחרת. ואם עברתם על דברי תורה ברצונכם מעבירין אתכם ברצונכם ושלא ברצונכם:
בני אל תחמדו ממון חבריכם ואל תתנו עיניכם בממון שאינו שלכם ואל תקחוהו לעצמכם כי אם נטלתם את שאינו שלכם סוף שיטלו את שלכם מכם:
בני אל תהיו רגילים בנדרים שכל המרגיל בנדרים סופו למעול בשבועה. ותחלת נדרים פתח לאולת:
בני אל יהי עסקכם עם הנשים. ואל תנהגו עמהן קלות ראש. שכל מי שעסקיו עם הנשים. סורו רע. והוא תחלת פתח לניאוף. וסופו יורש גיהנם:
בני אל תערבו את חברכם בממון. על מנת לפרוע משלכם. ודעו כי הערבות. מפתח העניות:
בני אם לקחתם ממון בהלואה תסגלוהו על בטוח כדי שלא יכלה הקרן. ויהיה לכם מה לפרוע. שכל מי שמלוה מעותיו ירצה להפרע. ואם הלויתם ממון לאחרים אל תתביישו לבקש ממונכם אלא תחזרו עליהם. ותפקדו אותם מדי יום (לחקור מעמדם אולי תוכלו הועיל להציל ולהוציא את שלכם. משא"כ אחר שידע שא"ל מה לשלם אסור לנגוש ב"ח ישראל אפי' לעבור לפניו אסור) ביום. כי הבושת ההוא יכול להביאכם אל הבוז ואל הקלון:
בני אל תתביישו ללמוד תורה וחכמה מכל אדם. אפי' מן הקטנים מכם כי לא הביישן למד. ודעו כי הבושת ההוא. רע מן החציפות ומן העזות:
בני הוו יושבין עם החכמים והתרחקו משבת עם הכסילים לפי שאין כבודו של אדם וקלונו אלא בישיבתו:
בני אל תהיו כאסקופה העליונה שמנגפת הרגלים ולא כאמצעית שכל היושב עליה זועף וסופה להסתר. אלא הוו כאסקופה התחתונה. שרוב בני האדם דורסין אותה וסוף כל הבנין כלו נסתר והיא במקומה עומדת:
בני אם תראו אדם חכם יותר מכם אל תאמרו מפני מה זה האיש חכם יותר ממנו. מפני שלא שמשתם כיוצא בו. ולא נתעסקתם בחכמה כמוהו. לפיכך השתדלו לקנות החכמה והמוסר. מפני שהן עיני האדם. שמראין לו לאדם הדרך הטובה והישרה. וכן אם ראיתם עשירים גדולים יותר מכם. אל תתקנאו בהם. ואל תאמרו מפני מה האנשים האלו יותר עשירים ממנו מפני שהעושר בא לו לאדם מאת הבורא. או שמא היו זריזין במלאכתן ובעניניהן יותר מכם או אפי' אילו הייתם זריזין מהם וחריפים לעשות מלאכתכם ועניניכם יותר מהם. דעו בני שאין כל אדם זוכה לשתי שלחנות העולם הזה והבא. ושמא אותם העשירים קבלו שכרם בעולם הזה. וגמולכם צפון לעולם הבא. לפיכך אל תהרהרו אחר רצון הבורא. וכן אם ראיתם אדם נאה בעל קומה יפה תואר ויפה מראה יותר מכם אל תתקנאו בו. כי ביום המיתה אתם שוין וחשובין כנבלה. ולא עוד אלא שהנבלה יהנו בעליה מן העור. ומן האדם אין כל בריה נהנית ממנו כלום:
בני הסתכלו בג' דברים ולעולם לא תבאו לידי הרהור עברה ועון. בני דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים. ולפני מי אתם עתידין ליתן דין וחשבון. ואמרו חכמים אמר הקב"ה אם עשית דברי בשמחה פמלייא שלי תצא לשחרך ואף אני בעצמי אצא לקראתך ואומר לך בואך בשלום דברי אלה הרציתי לפניך. מה שתרצה עשה שלא תאמר לא הותרה בי:
בני אהבו את המוכיחים אתכם [מעלות המדות: מפני שהן מביאין אתכם] לחיי העולם הבא ושנאו (אין במשמע שנאה זו אלא העדר אהבה בלבד. כי המשבחין בדבר אמת כדין עושין. ודבר ראוי הוא לחזק ידי עושי טוב (עיין בעלית הבטחון) רק שלא יפליגו בשבח אפי' באמת. אבל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. מ״מ לא יאהוב אדם לשמוע שבחו. כדי שלא יתגאה ושלא יקבל עולמו. אבל יאהוב אדם לזכות לכתר שם טוב באמת שהוא למעלה מכל הכתרים) את המשבחים אתכם אפי' במעלה שיש בכם. וכל שכן שתשנאו המשבחים אתכם במעלה שאינה בכם מפני שהן מחניפין לכם ולפיכך ראוין לשנאותן תכלית שנאה:
בני אהבו לילך תמיד לבית הכנסת כדי להתפלל. וכדי שתטלו שכרכם בכל יום שאפי' על פסיעותיכם אתם מקבלים שכר:
בני אהבו את המדרש ואת חכמי התורה כדי שתזכו ויבואו בניכם לתלמוד תורה. אם רצת לכבוד חכם. יהיה לך בנים ובנות נתונים למעלה. ואם רצת לכבוד עני. יהיה לך בנים ובנות עוסקי תורה. ומקיימי מצות בישראל. אם ראית עני חבירך שנתדלדל ומטה ידו עמך אל תחזירהו ריקם. שומר מצוה לא ידע דבר רע. אם הלוית סלע או מאומה לעני בשעת דחקו. יתקיים עליך אז תקרא וה' יענה. אם גדלת עצמך בפני חברך הקב"ה משפילך. ואם בזוך אחרים בין בישיבה בין במסיבה עשה עמהם שלום כדי שיבא שלום וינוח על משכבך:
בני אהבו את תלמידי חכמים. שנוהגין בעצמן כדרך שת"ח נוהגין. ותכבדו אותן כבוד גדול והמקום יכבד אתכם ויעלה אתכם אל המעלות העליונות. ואי זהו דרכן של ת"ח. כך שנו חכמים חמש עשרה מדות נאמרו בתלמיד חכם נאה בביאתו חסיד בישיבתו. ערום ביראה. פיקח במעשיו. מכיר את מקומו. שמח בחלקו ואינו מחזיק טובה לעצמו. כונס. זכרן. מרבה לחשוב שואל ומשיב. שומע ומוסיף על כל פרק דבר. הולך אצל החכמים ולומד על מנת לעשות:
תלמיד חכם צריך שיהא צנוע באכילה ובשתיה. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח את הקערה. ולא (ילקק) [אלטונא תקח: ילקלק] בשפתותיו ולא יגסה בפני חבירו. ויהיה צנוע ברחיצה. ובסיכה. ובעטיפתו. ובהליכתו וברוקו ובקולו. ובמעשים הטובים. מיעוט שחוק מיעוט שינה. מיעוט תענוג מיעוט הן הן. מיעוט לאו לאו:
בארבעה דברים ת"ח ניכר. בכוסו. בכיסו. ובכעסו. ובעטיפתו. וי"א אף בדיבורו. הדר תורה חכמה. הדר חכמה יראה. הדר יראה ענוה. הדר ענוה צניעות:
ארבעה דברים גנאי לת"ח לא יהא מחשיך בדרך. ולא יצא מבושם לשוק ולא יכנס לבית המדרש באחרונה. ולא ירבה ישיבתו עם עמי הארץ:
צניעות גדול צריך לו לת"ח להיות נוהג בעצמו ככלה הזו. כדי שילמדו ממנו שאר בני אדם ממעשיו הטובים. מה הכלה הזו כל זמן שהיא בבית אביה. היא מצנעת עצמה וכשהיא יוצאה לשוק מפרסמת עצמה ואומרת כל מי שהוא יודע בי עדות יבוא ויעיד עלי. כך תלמיד חכם צריך שיהא צנוע בדרכיו. ומפורסם במעשיו הטובים רודף אחר האמת. ולא אחר השקר. אחר האמונה ולא אחר הגזל. אחר השלום ולא אחר המחלוקת. אחרי הארי. ולא אחרי האשה:
לעולם יהא אדם יודע אצל מי עומד ואצל מי יושב. ואצל מי אוכל ושותה. ומשיב ומסיח ואצל מי חותם שטרותיו:
לעולם לא יהא אדם ער בין הישנים. ולא ישן בין הערים. ולא בוכה בין המשחקים. לא שוחק בין הבוכים. לא עומד בין היושבים. ולא יושב בין העומדים. ולא קורא בין השונים. ולא שונה בין הקוראים. כללו של דבר אל ישנה אדם ממנהג הבריות. ולכניסה. הגדול קודם. לבית הכלא. קטן קודם. לבית ועד הגדול קודם. לברכה. הגדול קודם. והמהלך שואל בשלום היושב. לא ישב אדם לפני מי שהוא גדול ממנו. בא לפרוס על הככר פורס ממקום הצלי שבו. בא לאכול צנון ובצל אוכל ממקום העליון. ולא יהא נוטל את הככר ויתלוש בשיניו ויחזירה על השלחן. וכשבא לשתות ברבים. הופך עצמו לצד אחד ושותה. לא יהא עומקן. ולא גרגרן. ולא נוקרן. ומוותר על קללתו. ואינו מתכבד בקלון חבירו. תחילת עברה הרהור. שניה לה ליצנות. שלישית לה גסות הרוח. רביעית לה אכזריות. חמישית לה הבטלה. ששית לה שנאת חנם. שביעית לה עין הרע. הוא ששלמה אמר. כי יחנן קולו אל תאמן בו. כי שבע תועבות בלבו:
הוי רך כקנה שהרוח מנשבת בו לכל צד שתרצה שאין התורה מתקיימת. אלא במי שרוחו נמוכה עליו ולא במי שרוחו מושלת עליו. לפיכך נמשלה התורה למים. מה המים הללו אין דרכן להלך במקום גבוה אלא במקום נמוך. כך אין התורה שורה אלא במי שרוחו נמוכה עליו:
כל המעביר על מדותיו. מעבירין לו על כל פשעיו שנא' מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע:
כל המתנבל על דברי תורה. סופו להתחכם בהן שנאמר אם נבלת בהתנשא:
כל המתחכם בדברי תורה. מוסיפין לו חכמה על חכמתו. שנאמר תן לחכם ויחכם עוד:
כל המזלזל דבר אחד מן התורה חייב כרת. שנאמר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:
כל ת"ח המזלזל בנטילת ידים הרי זה מגונה. אורח מכניס אורח מגונה ממנו. אורח מטריח אורח מגונה ממנו:
שבעה דברים בגולם מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו. ונכנס לתוך דברי חבירו. ונבהל להשיב. שואל שלא כענין ומשיב שלא כהלכה. ואומר על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר שמעתי. ואינו מודה על האמת:
לעולם תהא נאה בכניסתך. ותהא נאה בביאתך. ותהא ממעט את העסק ועסוק בתורה. ההולך אחר רבו אינו רשאי ליפטר מאחריו עד שיטול ממנו רשות. היו שני תלמידין שקולין זה כזה כשנכנסין בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. וכשהן יוצאין. אורח יוצא תחלה ובעל הבית אחריו. הנפטר מרבו בין כשהוא גדול בין כשהוא קטן אומר לו הריני נפטר:
לעולם לא יפטר אדם לא מאצל חברו. ולא מאצל רבו אלא ימתינו עד שיטול ממנו רשות וילמדו כל אדם ד"א מן השמים. שאמר לו לאברהם אבינו אברהם אברהם כלום אני צריך לך. אמר לפניו רבונו של עולם הן:
ואל יכנס אדם פתאום לבית חברו. וילמדו כל אדם ד"א מן השמים. שעמד על פתחה של גן עדן. וקרא לאדם שנאמר ויקרא ה' את האדם ויאמר לו איכה. ומעשה בזקנים שהלכו למלכות הפנימית. והיה להן פלוסוף אחד חבר שם. ואלו הן רבן גמליאל. רבי יהושע. רבי אלעזר בן עזריה. ורבי עקיבא. אמר לו רבי יהושע לרבן גמליאל. רבי רצונך נלך ונקביל פני פלוסוף חברינו. אמר לו הן. הלך רבי יהושע וטפח לו על הדלת. והיה פלוסוף ההוא [אלטונא תקח: מ]חשב בדעתו ואומר אין זו ד"א אלא של חכם. לעולם יהיו כל בני אדם חשובין בעיניך כליסטים. והוי מכבדן כרבן גמליאל:
הנכנס לבית בעל הבית. כל מה שיגזר עליו בעה"ב יעשה. ולא יהא קפדן בתוך סעודתו. מניחין פאה במעשה אילפס. ואין מניחין פאה במעשה קדירה. לעולם תהא דעתך מעורבת עם כל הבריות. אל יאחוז אדם פרוסה כביצה בידו. והאוחז פרוסה כביצה בידו הרי זה רעבתן. וכמה (אלטונא תקח: פעמים) הוא שותה שנים ד"א. ג' מגסי הרוח. שנים שיושבין על שלחן אחד הגדול שבהן שולח ידו תחלה ואח"כ הקטן. והשולח ידו בפני מי שהוא גדול ממנו הרי זה גרגרן. לא יאכל אדם עד ד' שעות. חמין רובן קשין לגוף ומיעוטן יפין. היין רובו קשה לגוף ומיעוטו יפה:
שלשה דברים שקולין זה כזה. החכמה. והיראה. והענוה: הנכנס לבית חבירו אל יאמר תנו לי ואוכל עד שיאמרו הם. מזגו לו את הכוס. שוחה ושותהו. וכמה הוא שותה. בחמין ג' פעמים. בצונן ד' פעמים. אמר ר' יהודה בד"א בכוס של גליל אבל בכוס שביהודה. שוחה ושותה כל צרכו. לא יאמר אדם לחברו בא ואאכילך מה שהאכלתני. שזה דרך הרבית. לא ישלח אדם לחברו חבית של יין. ויתן על פיה שמן שזו דרך המיתה. לא יאמר אדם לחברו סוך שמן מפך ריקם. מפני שמניח בו טובת הנאה בחנם. ואל ישקה אדם לחברו יין חדש. לשם יין ישן. שזה דרך הגזל. היה שופה יין לחמר. אל יאמר סלקו את זה ותנו את זה שזו דרך הגזל. אל יאמר בכמה חפץ זה. והוא אינו רוצה ליקח. מפני שמשביע דעתו של מוכר. לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה אבל מקנח אדם קערה בפרוסה. לא ילקט אדם פרורין ויניח על גבי השלחן מפני שממחה דעתו של חברו. ולא ישוך מפרוסה ויפזרנה בקערה ולא ישוך אדם את הפרוסה ויתננה לחברו. לפי שאין דעת הבריות שוה. ולא ישתה אדם מן הכוס ויתננו לחברו. מפני סכנת נפשות:
חמשה דברים אמר ר' עקיבא אין מניחין בשר חי על גבי הפת. ולא קערה על גבי הפת ואין זורקין את הפת ואין יושבין על השלחן שיש בו אוכלין. מפני שמשבחים את האוכלין. והנכנס לסעודה לא יטול חלקו ויתננו לאחרים. או לשמש שמא יארע דבר קלקול בסעודה. אלא יטלנו ויניחנו לפניו. ואחר כך יתננו לו. אורחין הנכנסין אצל בעל הבית. אינן רשאין ליתן משלפניהם כלום. לא לבנו של בעל הבית. ולא לשלוחו. אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית:
ומעשה באדם אחד שהכניס אצלו ג' עניים בשני בצורת והיו לו ג' בצים והניחן לפניהן. בא בנו של בעל הבית. ונטל א' מהן חלקו ונתן לו. וכן השני. וכן השלישי. וכיון שראה בעל הבית ג' בצים ביד בנו עמד בעל הבית והגביהו מלא קומתו וחבטו בארץ ומת. אף אשתו כיון שראתה בנה מת. עלתה לראש הגג והפילה עצמה משם ומתה. אף אביו כיון שראה כן שמתו בנו ואשתו. עלה לראש הגג והפיל עצמו משם ומת. הרי שלשה נפשות נהרגו על דבר זה:
הרוחץ מנעליו ויצא לשוק. הרי זה מגסי הרוח. סנטרו לצדדין. וכובעו מאחריו. וירכתו על חברתה ורצועות תפילין בידו מחזירין. כשהוא בשוק. הרי זה מגסי הרוח. וכל גסי הרוח נדמין לע"ז שנא' ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. ולהלן הוא אומר תועבת ה' כל גבה לב. נאמר כאן תועבה ונאמר להלן תועבה. מה תועבה האמורה כאן ע"ז. אף תועבה האמורה להלן ע"ז. נאמר להלן יצאו אנשים בני בליעל ונאמר כאן ובליעל כקוץ מונד כלהם. אלא הוו גבורים לילך בדרכי המקום שאין גבור אלא ההולך בדרכיו. שנאמר ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו. לכן בני בחרו במעלת ד"א. מפני שאין בכל המדות טובה הימנה. ובעבורה יזכה האדם ויגיע לכל שאר המדות. ואלהינו יזכנו להבין דרכה ולידע את מקומה. ברחמיו הרבים וחסדיו הגדולים אמן: