בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
יז
עליית דרך ארץ לוקח ממנורת המאור של רבי ישראל המובא בסר"ח:
פרק א
גרסינן שילהי ברכות דרש ב"ק איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה. הוי אומר זה ד"א. שנאמר בכל דרכיך דעהו. והוא יישר אורחותיך. וגרסינן בפ"ק דסוטה אריב"ל כל המיישר אורחותיו. זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים. וגרסינן בויקרא רבא מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. בא אדם אחד משופע ביותר. א"ל לאתקבלא גבך. א"ל מאי דאהני לך. הכניסו לתוך ביתו בדקו במקרא. ולא מצאו. במשנה ולא מצאו. בהגדה ולא מצאו (עמ"ש בהשמטו' בית נתיבו׳) א"ל תיב ובריך א"ל יברך ינאי בביתיה א"ל אית בך אמר מה דאמינא לך. א"ל אין. א"ל אמור. אכיל כלבא פתא דינאי. א"ל למה זכית דתיכול על פתורי. א"ל מימי לא שמעית מלה בישא וחזרתיה למרה ולא שמעי' תרין דמתקשין דין לדין. ולא הבאתי שלום ביניהם א"ל כל האי ד"א אית גבך וקריתך כלבא. קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים:
וגרסינן באבות דר"נ. לעולם יהיו לך שתי ידות אחת בתורה ואחת בד"א. שכל מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בד"א אין זה מן הישוב. (ארשב"ג) [אלטונא תקח: ארשב"ן] ך"ו דורו' קדמה ד"א לתורה הה״ד לשמור את דרך עץ החיים. דרך. זו ד"א. החיים זו התורה. וכל מי שהוא זהיר בד"א זוכה לראות בנחמה שנאמר ושם דרך גו׳:
וגרסינן פ"ג דמכות א"ר הונא א"ר יוחנן מצינו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה מנין לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים. אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך זו תלך. מן הכתובים אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן:
וגרסינן פ״ב דברכות מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה משיב חמה ומרבה שלום עם כל אדם אפי׳ עם נכרי בשוק כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה. ומתקבל על הבריות. לפיכך צריך אדם להיות בו יראת שמים וד״א שיהא רצוי לכל אדם. ושתהא רוח הבריות נוחה הימנו:
וגרסינן במסכת שקלים חייב אדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. מתנ"ך. מן התורה שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל. מן הנביאים שנאמר אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע. מן הכתובים שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכל מי שהוא זהיר בד"א ומעורב עם הבריו'. זוכה ומאריך ימים: כדגרסינן פ"ד דמגלה שאלו תלמידיו את ר"י במה הארכת ימים א"ל כו׳ ולא כניתי שם לחברי. שאלו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים. א"ל כו׳ ולא פסעתי על ראשי עם קודש. ושאלו את ר' נחוניא במה הארכ' ימים. א"ל מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מטתי קללת חברי. ותרן בממוני הייתי. שאל ר"ע את ר' נחוניא הגדול במה הארכ' ימים. א"ל מימי לא קבלתי מתנו'. ולא עמדתי על מדותי ותרן בממוני הייתי
פרק ב
ד"א של ת"ח. דרכן של ת״ח להיות עמלים בתורה לשמה. ומחזרין על המצו'. ושוקדים על בתי מדרשו' עליהם נאמר אשרי אדם שומע לי גו' רודפי צדק מבקשי שלום לעמם. מצטערים עם הצבור בשעת דחקם. כדגרסינן פ״ק דתעני' ת״ר בזמן שהצבור שרוים בצער. יחיד הפורש מהן שני מה"ש המלוים לאדם מניחים ידיהם עליו ואומרים פ׳ זה שפרש מן הצבור. אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוים בצער. אל יאמר אדם אלך לביתי אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. אם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר גו׳ מה כתיב בתריה. ונגלה באזני ה' צבאות אס יכופר לכם העון הזה גו' אלא חייב אדם שיצטער עם הצבור. שכן מצינו במרע״ה וידי משה כבדים ויקחו אבן גו' וכי לא הי"ל כר או כסת אלא אמר משה הואיל וישראל שרוים בצער. אף אני אהיה עמהם בצער. והקב"ה כביכול משתתף בצערן של ישראל. כדגרסינן בספרי. כל זמן שישראל משועבדים. כביכול שכינה עמהם שנאמר בכל צרתם לו צר. ואין לי אלא צרת צבור. צרת יחיד מנין. תלמוד לומר יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (וכך שנינו כשאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי) וכן אתה מוצא שכ"מ שגלו ישראל. שכינה עמהם. שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים. גלו לבבל שכינה עמהם. שנאמר למענכם שלחתי בבלה. גלו למדי. שכינה עמהם. שנאמר ושמתי כסאי בעילם. וכשהן חוזרין שכינה עמהם. שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך. והשיב לא נאמר אלא ושב. וכתיב אתי מלבנון כלה (ונאמר אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו) וכל המשתתף עם הצבור בעת צרתם עליו הכתוב אומר טוב ה' למעוז ביום צרה:
לעולם יהא ת"ח נאה בכניסתו וביציאתו ומתעסק בעסק ועוסק בתורה עניו ושפל רוח. זריז וזהיר וממולא טוב. עלוב מן הכל ואינו עולב אפי' קל שבקלים. אהוב שפל רוח לאנשי ביתו כל שכן לאחרים ירא חטא מואס כל טוב העוה"ז ואינו דבק אלא בתורה. ויאמר כל מה שיש לי בעוה"ז אין לי חפץ בו כי אם בתורה בלבד לפי שאין העוה"ז שלי יושב ושונה ומטנף כסותו לפני רגלי ת"ח. ואין אדם רואה בו דבר מכוער. שואל כענין משיב כהלכה. כנאד בקוע שנפתח להכניס הרוח אבל לא להוציא. וכערוגה עמוקה שמחזקת מימיה. כקנקנה זפותה שמשמרת את יינה. וכספוג שהוא סופג את הכל. ולא יהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים. אלא כאסקופה התחתונה שהכל דשים בה. וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה ואם ילקה בממונו יזכור איוב שלקה בממונו ובגופו. ואם ילקה בגופו. יזכור דתן ואבירם שירדו חיים שאולה. אל יכשל במראה עיניו אל יבוש משניו. לתת להם לאכול יותר מדאי. אם אומרים עליו דבר רע. אפילו גדול. יהא בעיניו כקטן כדי שימחל מיד. ואם אומר הוא על אחרים דבר קטן. יהיה בעיניו גדול. כדי שיפייס חברו מיד. יהא פרקו נאה. שזהו שבחו של תורה. אוהב את התורה. ומכבדה. אוהב את הבריו' ומכבדם ומקרבן לתורה. אוהב שלום ורודף שלום. מעביר על מדותיו. ומעביר רצונו מפני רצון אחרים שכך עשתה רחל ללאה. ודוד לשאול. כל דבריו יהיו לשם שמים. חרד על המצות. אל יהי נבהל להשיב. משיב על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. אם שאלוהו אפילו דבר קטן. אל יבוש לומר לא ידעתי. אלא ילמד לשונו לומר איני יודע. שמא יתבדה ויאחז. ויזהר בדבורו ולא יוציא דופי על פיו:
מעשה ברשב"א שבא ממגדל עדר מבי' רבו. והיה רוכב על החמור ומטייל ודעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה ונזדמן לו אדם מכוער ביותר. נתן לו שלום ולא החזיר א"ל ריקה כמה מכוער אותו איש שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. א"ל איני יודע. אבל מה אעשה לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי שעשי'. מיד ירד ר"ש מן החמור ונשתטח לפניו. וא"ל נעניתי לך מחול לי. א"ל אין אני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ותאמר לו כמה מכוער כלי זה שעשית. הלך אחריו כחצי מיל. שמעו אנשי עירו יצאו לקראתו. אמרו לו שלום עליך רבי. אמר להם למי אתם קוראים רבי. אמרו לו לזה שמטייל אחריך. אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל. א"ל מה עשה לך. א"ל כך וכך עשה לי. א"ל אף על פי כן מחול לו. א"ל מוחל אני לו. ובלבד שלא יהא רגיל בכך:
לעולם יהא ת"ח נאה במשאו ובמתנו בכסותו ובמנעלו במאכלו ובשתייתו. במשאו ומתנו כיצד צריך שיהא משאו ומתנו באמונה. ואל יחליף בדבורו שלא יאמר מחר אתן ואינו נותן ואם יש לו מלוה אצל חברו. לא ילחצנו וידקדק על עצמו ויפרע מה שיש לו ליתן ואפילו בויתור. ואל ידקדק כל כך על בני אדם אם יש להם ליתן לו שום דבר מפני שנמצא כאומר שלי שלי ושלך שלך וזו מדת סדום:
בכסותו כיצד. לעולם ילבש ת"ח בגדים ממוצעים. לא חשובים ביותר. כדי שלא יסתכלו בו בני אדם. ולא פחותים ביותר כדי שלא יתגנה ואל יצא מבושם לשוק (כדגרסינן משמיה דר"י בזמן שחושדין על הזכור) ואר"ש ל"א אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעבר' ליה אר"פ שערו כבגדו דמי ואמרי לה כגופו. ואל יצא יחידי בלילה מפני החשד ל"א אלא דלא קבע ליה עידניה אבל קבע ליה עידניה. מידע ידיע דלעדניה קאזיל. אל יצא במנעלים המטולאים. מסייע ליה לרחב"א דאמר גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאי'. איני והא רחב"א נפק אמ"ז בריה דר"נ בטלאי ע"ג טלאי ול"א אלא בפנתא. אבל בגילדא לית לן בה. ול"א אלא בימות החמה אבל ביה"ג ל"ל בה. ולא יספר עם אשה בשוק אר"ח אפילו היא אשתו או בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ולא יסב בחבורה של ע"ה דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו. ולא יכנס באחרונה לבה"מ דלמא חשדי ליה בפושע. ולא יפסיע פסיעה גסה. דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. במאי מהדר ליה בקדושא דבי שמשא ולא יהלך בקומה זקופה. דכתיב מלא כל הארץ כבודו וגרסינן בפרק ט"ו דשבת כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות:
במאכלו ובשתייתו כיצד. לעולם אל ירבה ת"ח סעודתו עם ע"ה ולא בכל מקום. כדגרסינן שילהי פא"ע. ת"ר ת"ח המרבה סעודתו בכ"מ. לסוף מחריב ביתו ומאלמן אשתו ומייתם גוזליו. ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות באות עליו. ודבריו אינן נשמעים ומחלל ש"ש ושם אביו ושם רבו וגורם שם רע לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. מאי היא דקרו ליה בר מיחם תנורי (פירוש שכל כך הוא גרגרן ובזוי ונקלה. שמחמם את התנורים כדי שיאכל הפת החמה) רבא אמר בר מרקד בי כובי (כך דרך ליצנים שוחקים ומרקדים בחניות להשקו' בשכרן) רב פפא אמר בר מלחך פינכי (ר"ל מלחך הקער') רב שמעיה אמר בר מך רבע (מקפל לבושו ורובץ וישן בשוק כדרך הלצים המשתכרים. לשון אחר מתוך שכרותו בא לידי עניות מלשון כי ימוך אחיך. רבע שמתוך עניותו יאכל כסותו וירבץ בביתו שלא יהא לו בגד לצא' בו לשוק) וגרסינן תניא רשב"א אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה. א"ר יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה שנאמר אוכלים כרים מצאן. וכתיב בתריה לכן עתה יגלו בראש גולים וגרסינן בסנהדרין דרש רב אחא ב"ח מ"ד אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו. ועיניו לא נשא שלא הלך בקומה זקופה ואת אשת רעהו לא טימא. שלא ירד לאומנות חבירו ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה. וכתיב צדיק הוא חיה יחיה: וגרסינן בפ"ק דקדושין רב יהודה לא מסגי ד"א בקומה זקופה רב הונא לא מסגי ד"א בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי. ויקבע ת"ח סעודתו בזמנה. ולא יקדים לאכול קודם. ולא יאחר מפני הסכנה (עיין כסא שן) ואם יבוא ת"ח לעיר לא יתארח אלא אצל ת"ח דגרסינן בפ' הפועלים מ"ש גבי אברהם דכתיב כן תעשה כאשר דברת. וגבי לוט כתיב ויפצר בם. א"ר אליעזר מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול. ואל ישנה אדם מממנהג המדינה א"ר תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג. שהרי משה עלה למרום ולא אכל ומה"ש ירדו למטה ואכלו ושתו. אכלו ס"ד אלא נראין כאוכלין. והצדיקים כשיבוא אורח להם. מקבלין אותו בסבר פנים יפות שנאמר ואקחה פת לחם וגו' וכתיב ואל הבקר רץ אברהם גו' וכתיב ויקח חמאה וחלב גו' רשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אין עושים מנ"ל מעפרון מעיקרא כתיב השדה נתתי לך גו' ולבסוף ארץ ארבע מאות שקל וכתיב וישקול אברהם לעפרון את הכסף:
וחייב ת"ח וכל אדם להרעיב עצמו בשנת בצורת. ואפילו הוא עשיר גדול ויש לו מאכלים רבים כדי שיצטער עם הצבור בצרתן כדגרסינן בפ"ק דתענית. אר"י א"ר כל המרעיב עצמו בשני רעבון. נצול ממיתה משונה. וצריך ת"ח למשוך סעודתו ולהאריך על שולחנו כדגרסינן בבתרא דברכות. א"ר יהודה ג"ד מאריכין ימיו של אדם. ואלו הן המאריך על שולחנו והמאריך בתפלתו. והמאריך בב"ה. ולא יאכל ת"ח מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה ולא ילקק באצבעותיו ולא יאכל כל התבשיל שבקערה. אלא ישאיר ממנו מעט בקערה כדי שלא יראה גרגרן. וגרסינן פ"ה דערובין אריב"ח מימי לא נצחני אדם. אלא אשה תנוק ותנוקת. אשה מה היא פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא ועשתה לי פולין פעם ראשונה סעדתי ולא שיירתי כלום. שניה סעדתי ולא שיירתי כלום שלישי' הקדיחתו במלח כיון שטעמתי משכתי ידי ממנו. אמרה לי רבי מפני מה משכת ידך ממנו אמרתי לה כבר סעדתי מבע"י. אמרה לי היה לך למשוך ידך מן הפת כמו שמשכת ידך מן התבשיל אלא סבור' אני שהנחת פאה מפני שלא הנחת בראשונה ולא כך א"ח אין משיירין פאה באלפס. אבל משיירין פאה בקערה. תנוקת פעם אחת הייתי מהלך בדרך ראתני תנוק' אחת אמרה לי רבי לא שדה היא זו אמרתי לה לא בדרך כבושה אני הולך אמרה לי לסטים שכמותך כבשוה. תנוק פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תנוק שהיה יושב בפרשת דרכים. אמרתי לו בני באיזו דרך נלך ללוד. אמר לי זו ארוכה וקצרה וזו קצרה וארוכה הלכתי בקצרה וארוכה כיון שהגעתי לעיר היו מקיפין לה גנות ופרדסים. וחזרתי לאחורי אמרתי לו בני לא כך אמרת לי זו קצרה אמר לי ולא כך אמרתי לך זו ארוכה. נשקתיו על ראשו ואמרתי אשריכם ישראל שכולכם חכמים מגדוליכם עד קטניכם. כללו של דבר ישמור עצמו מכל רע ודופי. כדי שלא יראה בו ערות דבר. וכדי שלא תתבזה התורה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו ויזהר בכל עניניו שלא יבא לידי נוול ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו. ות"ח העושה כך לא די לו שגופו מכובד על הבריות אלא שהתורה מתעלה ומתכבד' על ידו כדגרסינן בואלה ש"ר. ויתן אל משה ככלתו. אר"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין. כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. ככלתו. אר"ל מה כלה זו כל הימים שהיא בבית אביה מצנעת עצמה ואין אדם מכירה. באתה ליכנס לחופה מגלה פניה כלומר כל מי שיודע לי עדות. יבוא ויעיד עלי. כך ת"ח צריך להיות צנוע ככלה זו. ומפורסם במעשים טובים ככלה שהיא מפרסמ' עצמה בחופה. הוי ויתן אל משה ככלתו. הא למדת שצריך ת"ח לנהוג ד"א בעצמו. כדי שלא יבא לידי בזיון:
ואין התורה מתקיימ' אם אין עמה ד"א דתנן אם אין ד"א אין תורה וכו' ויהיה עניו ולא יגיס לבו בתלמודו. ולא יהא שמח (בהוריות) [אלטונא תקח: בהוראה].ולא ינהיג עצמו ברבנות לפני גדולים וחכמים כדגרסינן (בהוראה) [אלטונא תקח: בהרואה] א"ר ג"ד מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא. שנאמר כי בי ירבו ימיך. ומתוך הן אתה שומע לאו. ומי שנותנין לו כוס של ברכה ואינו מברך שנאמר ואברכה מברכיך. והמנהיג עצמו ברבנו'. דאר"ח ב"ח מפני מה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנו' לפניהם. וכשקורא בתורה יטול רשות אפילו מתלמידיו. ק"ו מהקב"ה שנטל ממ"ה כדגרסינן בב"ר ארשב"נ אר"י בשעה שהיה משה כותב את התורה כו' כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם בצלמנו. א"ל (מרש"ע) [אלטונא תקח: רבש"ע] למה אתה נותן פ"פ למינין א"ל כתוב. והרוצה לטעות יטעה. א"ל הקב"ה למשה. משה האדם הזה שאני בוראו. בכל יום גדולים וקטנים יוצאין ממנו. ומכאן ילמדו ד"א שאם יבוא הגדול לטול רשות מן הקטן ממנו ואמר למה אני נוטל רשות מן הקטן ממני. והם אומרים לו למוד מבוראך. שהוא ברא את העליונים והתחתונים כיון שבא לברוא את האדם נטל רשות ממ"ה. וגרסינן רפ"ק דיומא ויקרא אל משה. הקדים קריאה לדבור למדה תורה ד"א שלא יאמר אדם לחבירו אא"כ קורהו. וגרסינן בפ"ב דר"ה אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. קל וחומר שקטנים נשמעים לגדולים מתוך שגדולים נשמעים לקטנים ישאו קטנים ק"ו בעצמן ונשמעים לגדולים ומכבדים אותם. לפיכך צריך התלמיד לנהוג כבוד ברבו ויעמוד לפניו כעבד וישמשנו. כדגרסינן רפ"א דכתוב' אריב"ל כל מלאכות שעבד עושה לרבו. תלמיד עושה לרבו. חוץ מנעילת המנעל והתרתו. א"ר ל"א אלא במקום שאין מכירין אותו (שיחשבו שהוא עבד כנעני) ארי"ו כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. שנאמר למס מרעהו חסד. רנב"י אמר אף פורק ממנו יראת שמים. שנאמר ויראת שדי יעזוב:
ולא ירחוץ ת"ח עם רבו במרחץ. ואם רבו צריך לו לשמשו מותר:
ולא יקרא תלמיד לרבו בשמו. אלא קורהו גבירי או מורי או אדוני. וכיוצא בו דרך כבוד. וגרסינן פ' חלק ארי"ו. למה לקה גחזי. מפני שקרא לרבו בשמו. שנאמר ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע: ולא יפטר תלמיד מרבו. אא"כ נטל ממנו רשות. והרב נכנס לבית תחלה אח"כ התלמיד. היו שניהן שקולין זה כזה. בעל הבית נכנס תחלה ואורח אחריו. וכשיוצאין יוצא אורח תחלה. ובעה"ב אחריו. והנפטר מחבירו בין שהוא גדול ממנו בין שהוא קטן ממנו. אומר לו הריני נפטר ממך:
ואפילו שאר בני אדם חייבין לשמש לת"ח. דא"ר מאיר כל מי שיש לו ת"ח בעירו ואינו משמשו. חייב מיתה שנאמר כי דבר ה' בזה. ואומר מה מצאו אבותיכם בי עול. כי רחקו מעלי:
וצריך ת"ח להיות תמיד דואג ומשתומם בוכה ונאנח בלבו על עונות שעשה. ועל חורבן בהמ"ק ועל חלול השם בפי הכותים. ועל ישראל הנפוצים בין האומות. ויצפין העוצב והדאגה בלבו ויראה שמחה בפניו. כדי שיקבל כל אדם בסבר פנים יפות. ויהא לבו רחב להשיב לכל שואל על שאלתו. ואל יקפיד על התלמידים אם לא הבינו דבריו וישנה וישלש להם אפילו כמה פעמים אם לא הבינו. ולא יהא נוטר איבה ולא חמדן. ולא מדבר במום חבירו. שונא מתנות. שונא השררה. סובל התלאות. מודה על היסורין ואינו בועט בהם. ביישן. נדיב. אם יסכים יעשה. ואם יטעה. יחזור. ולא יתבייש לומר טעיתי. ולא ימהר במעשיו עד שיוודע לו אמתת הדבר. לא יהא מקנטר ולא מקטרג. אם יחלוק יהיה לשם שמים. ולא יתקנא בחבירו ואפילו בשררת מי שאינו חכם ממנו (נאם הסריס כמדומה שעל שררת מי שפחות ממנו א"א לעקור הקנאה. שכן מצינו בהעניו מכל האדם. שאמר מאה מיתות ולא קנאה אחת כשבקש הקב״ה לעשות יהושע רב לו. ואע"פ שבכל אדם מתקנא חות מתלמידו. אלא שי"ל זהו בתחלה כשאומרים לו עלה. אבל כשאומר רד ודאי גם בתלמידו אדם מתקנא כה"ג. שאפי׳ הצנוע ועניו מטיל עליו קומקומוס של חמין כה"ג. להניח גדולתו אפי' לגדול ממנו. מ"מ מסתברא דבקטן איסורא נמי איכא בכל גוונא חלילה ליפתח להשתרר בעוד שמואל חי וקים. וא"ל מיהושע. כי שם הוכיח ה' והודיעו למשה. שהגיע זמנו של יהושע. וע"כ הערה למות נפשו מאחר שא"א לדחות השעה) קיים במאמרו. אם יאמר הן. יעשה. ואם יאמר לאו אל יסתפק לומר הן (נראה שר"ל שלא יאמר לאו עד שיהא ברור לו הדבר בלי ספק שלא יצטרך לחזור ולומר הן. כי ע"פ הרוב הלאו הוא מניעת מתן השאלה. ואדם מהיר בו ומצוה לחזור בו. משום א״ת טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. לפיכך ידקדק ת"ח על כל מוצא שפתיו שיהא הן שלו הן. ולאו שלו לאו. שלא יחשב להפכפך ומתעתע. ויזדלזל ענינו בפני ההמון. אם לא יהא עומד בדבורו כל פעם על כן יהא חכם לראות את הנולד מתחלה. אם אולי יוכל לתת שאלת השואל מהיות טוב א"ת רע (וכ"מ בנשבע להרע לעצמו כר"י דאמר אהא בתעני' עד שאבוא לביתי) משא"כ בהן שהוא ברוב נתינ׳ המשאל ומלוי החפץ. מסתמא אינו מסופק באמירתו שיוכל להוציאו לפועל ולקיימו במעשה. שא"כ היה מתון בתשובתו שלא יתבדה ויאחז. ואעפ"כ יזהר אדם גם בהן שלו. שלא ימהר להבטיח מתוך הבושה ושמא לא יוכל לקיימו ואז הוא גרוע יותר מן האומר לאו וחוזר בו. כי היא מדת צדיקים. וזו מדת רשעים. לפיכך יעיין מתחלה לצדק הן שלו) כובש תאותו ויצרו. ויהיו כל מעשיו לשם שמים. לא ידבר דברים שאין בהם תועלת. ולא יחרף חברו בקורו' הזמן. קשה לכעוס נוח לרצות שמח בחלקו. מכיר את מקומו. יודע מומו שומר עונו בלבו ומתחרט עליו. שוקד על תלמודו מוחל למי שהרע לו. מדבר אמת. ומה שגמר בלבו יקיים ודובר אמת בלבבו:
מעשה ברב ספרא שיצא יום אחד עם תלמידיו לטייל חוץ לעיר פגע בחסיד אחד בא מן הדרך. אמר לר"ס ולמה טרח מר כל כך כסבור שיצא לקראתו להקביל פניו. אמר לו ר"ס לא יצאתי אלא לטייל. נתבייש אותו חסיד אמרו לו תלמידיו לר"ס ולמה אמרת כך. א"ל ומה הייתי משקר א"ל הי"ל לשתוק א"ל אילו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו. וכמדומה לי שהייתי גונב דעתו (אמר הסריס זו המובאה בספרים חצונים אינו הלכה. ברם הכי איתא פג"ה דמר זוטרא ברדר"נ הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוז׳. ורבא ור"ס הוו קאתו לסיכרא פגעו אהדדי. הוא סבר לאפיה הוא דקאתו אמר להו ל"ל לרבנן (לטרוח) [אלטונא תקח: דטרוח] ואתו כולי האי. א"ל רב ספרא אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר. אי הוי ידעינן טפי הוה טרחינן. א"ל רבא מ"ט אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה. א"ל והא קא מטעינן ליה. איהו דקא מטעי נפשיה. והכי קי"ל אפי׳ לענין אונאה בדררא דממונא. דמכרזינן נפל בישרא לבני חילא. דליתו כ"ע וליזבנו. ול"א נפל טריפתא לבני חילא ולא מיבעיא משום דרכי שלום הבריות ודאי כי הכא. דהא מותר אפילו לשנות בפירוש מפני השלום. והקב"ה בעצמו שינה בו בדבור עאכ"ו בלב בלבד. אמנם לענין דבר שבממון. מדת חסידו' הוא להיות דובר אמת בלבבו. וזה מצינו בר"ס כדאי׳ בתלמודן שילהי מכות. ומייתי רש"י בשם שאלתות דר"א. דהכי הוה עובדא ר"ס הי"ל חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש. וא"ל תן לי החפץ בכך וכך דמים. כסבור זה שלא היה רוצה לתנו בדמים הללו והוסיף ואמר תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים ק"ש א"ל טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה. שבאותן דמים היה בדעתי לתנו לך ע״כ ועפ״ז י"ל קושית הגמר׳ בפה"ו ל"ל לר"ס למזכי ביה נהי דכי אפקריה אדעת' דארי' אדעת׳ דכ"ע ל"א. דמשום דהוה בר"ס מדה זו שהיה דובר אמת בלבבו והו' ידע בעצמו שכבר נתייאש ממנו והפקירו בלבבו. לפיכך הוצרך לחזור ולזכות בו ודילמא היינו נמי דמשני תלמודא ר"ס לרווחא דמילת' עבד הכי פירוש דבודאי מדינ' לא היה צריך לכך. משום דהפקר מדין נדר נגעו בו ובנדרים אומדים דעת הנודר כאותה ששנינו אמר קונם צמר עולה עלי מותר להתכסות בגזי צמר טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולים עלי מותר להתכסו' וכן במסרבין לישא בת אחותו דכוותה טוב'. א"כ ה"נ אומדנ׳ איכ' דל"א (אדעת ודכ"ע) [אלטונא תקח: אדעתא דכ"ע]. משו״ה בשאר אינשי פשיט׳ דל"צ למהדר ומזכי. אלא ר"ס שמדה יתרה היתה בו דמקיים בנפשו ודובר אמת בלבבו להכי אצטריך בהא נמי למעבד לרווחא דמילת' מה"ט דאמרן). ויהיה חונן לבריות. חומל לאביון. מושיע לעני (כענין ויקם משה ויושיען וכמ"ש איוב כי אמלט עני משוע גו'. אב אנכי לאביונים גו' ואשברה מתלעות עול) חכם לחכמים (מדת הקב"ה. יהב חוכמתא לחכימין) אח לצדיקים עמית לתמימים. ריע לחסידים. רחמן לתלמידים (וזורק מרה) אב ליתומים בעל לאלמנה (כמ"ש איוב ולב אלמנה ארנין. דכל היכא דהויא אלמנה. דלא הוו נסבי לה. הוה אזיל שדי שמיה עילוה. והוו אתו נסבי לה). מזכיר למשכיל. מלמד לפתי (משתטה לשוטים כענין דוד עם אכיש ורמאי עם הרמאים כענין יעקב עם לבן. וכמ"ש עם עקש תתפל) שמחה לקשה יום (וליראי ה'. כמש"ה יראיך יראוני וישמחו. מוראו על התקיפים כמש"א ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו שרים עצרו במלים גו' קול נגידים נחבאו גו' מאוים להמון העם כמ"ש איוב אשחק אליהם לא יאמינו. פחד לרשעים כענין שנאמר ביהושפט. ויהי פחד ה' על כל ממלכות הארצו׳ אשר סביבות יהודה ולא נלחמו עם יהושפט ובמרדכי כי נפל פחד מרדכי עליהם עינים לעור רגלים לפסח) וכל המשמח לעגומים ונכאבים ומנחם אבלים ודובר על לב עניים ואומללי'. מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כדגרסינן סדר תענית ר' ברוקא חוזאה הוה קאי בשוקא. אתא אליהו ז"ל אתחזי ליה. אמר ליה מי איכ' בהאי שוק' בר נש דחזי לעלמא דאתי אמר ליה אילין תרין גוברין מן בני עלמא דאתי נינהו אזל בתרייהו אמר להו מאי עבידתייכו אמרי לי' אינשי בדיחי אנן. וכד חזינן אינש דעציב מבדחינן ליה אי נמי אי חזינן תרי דאית להו תיגרא בהדי הדדי. טרחינן ועבדינן שלמא בינייהו. ואם יראה מום בחברו יכסה עליו ואם יראה בו מדה טובה יפרסם אותה ויהיה כל אדם בעיניו נכבד מנפשו. וכל ת"ח שהוא נזהר בכל עניניו ומתנהג בהם כשורה בכל מה שכתבנו הרי זה נקרא תלמיד חכם צדיק הגון ישר ונאמן ומכבד להקב"ה ולתורתו הקדושה ובזכותו הקב"ה מביא שלום לעולם. דתנן אר"א אר"ח תלמידי חכם מרבים שלום בעולם. שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך:
פרק ג
בדרך ארץ של אנשים. בן עזאי אומר כל הנותן ארבעה דברים כנגד עיניו שוב אינו חוטא. מאין בא. ולאן הוא הולך. ומה עתיד להיות. ומי הוא דיינו. מאין בא ממקום החושך. ולאן הוא הולך. לטמא אחרים. ד"א מאין בא מליחה וממקום שאין עין יכולה לראותו. ולאן הולך. לשאול ולאבדון ולגיהנם לישרף באש. ומי הוא דיינו. אדון כל המעשים ב"ה. ומה עתיד להיות. רמה ותולעה. שנאמר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. רש"א רמה בחייו אלו הכנים. ותולעה במותו. שמבאיש במותו. לפיכך יסתכל אדם בד' דברים אלו. ויכיר פחיתות עצמו. וישתדל לעשות רצון הקב"ה. וילמוד תורה ודרך ארץ הרבה. כדי לעשות הטוב והישר בעיני הקב"ה. ויתכוין בכל צרכיו ועניניו ובמאכלו ובמשקהו שיהיו לשם שמים. ולעבוד הבורא יתברך וינהיג עצמו בד"א כדי שיהא נחמד וחביב בעיני אלהים ואדם ויתנהג בסעודתו כדת וכשורה ולא תהיה אכילתו כשור וכחמור שאין בוחן בין טוב לרע וכוונתו למלא בטנו. אלא צריך אדם שתהא אכילתו אכילה בינונית. לא שיאכל אכילה גסה ולא שיחסר נפשו מכל טובה. אלא יתכוין באכילתו לקיום נפשו ולהברות גופו כדי שיהא בריא לעבוד הקב"ה ויבקש מחיה לנפשו. כדי שלא יצטרך לבריות. וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה על הדרך שתקנו רז"ל:
הנכנס לסעודה ישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה. ואפילו אין לו אלא מועט לאכול. יסדר שולחנו כאילו היה לו כמה מטעמים וכמה מעדנים. ולא יפרוס המפה על המקום הדק שבשולחן. כדי ליתן הקערה על מקום הקשה שבשולחן כדי שלא ישתפך המאכל על השולחן (אמר הסריס לא הבינותי זה וכמדומה דה"ג ולא יפרוס מהפת במקום הרך. אלא במקום הקשה. והיינו כדאמר מנשה מהיכן בעית למשרי המוציא. מהיכא (דקדים) [אלטונא תקח: דקרים] בשולא ר"ל שיבצע פרוסת המוציא ממקום שנאפה יפה) ויבא לידי מיאוס ויתגנה. ויאמרו בני אדם כמה מאוס זה. כ"ש אם הוא ת"ח. ולא יאחוז פרוסה בידו כביצה ויאכל. ואם אחז הרי זה רעבתן. כ"ש שלא יאחוז שלמה בידו. וישוך אותה בשניו. ולא ישתה כוס בבת אחת. ואם שתה ה"ז גרגרן. ולא ישתה מן הכוס ויתן לחברו. מפני סכנת נפשות. מעשה בר"ע שהיה באכסניא אצל אדם אחד נתן לו הכוס אחר שטעמו א"ל רבי עקיבא לך שתהו נתן לו כוס אחר שטעמו א"ל לך שתהו. א"ל ר"ז עד מתי אתה נותן כוסות מוטעמים לר"ע. שוב מעשה בר"ע שעשה סעודה לתלמידיו והביא (לשניהם) [אלטונא תקח: לפניהם] שני תבשילין האחד מבושל כל צרכו והאחד לא היה מבושל כל צרכו. הפקח שבהן אחז הקלח בידו לתלשו ולא בא אחריו. משך ידו ממנו ואכל פתו ריקן. הטפש שבהן אחז הקלח בידו ונשכו בשניו. א"ל ר"ע לא כך בני. אלא הניח עקבך עליו ותלשהו. אח"כ הביא לפניהם מבושל ואכלו ושתו. אח"כ אמר להם בניי לא עשיתי כך אלא לבדוק אתכם אם יש ביניכם ד"א אם לאו. אורח שנתארח אצל בעה"ב כל מה שיגזור עליו יעשה. ומעשה בר"ש בן אנטיפטרס שהיו אורחין נכנסין אצלו והיה גוזר עליהן שיאכלו וישתו והם נודרין ומבדין (עמו"ק) בשעת פטירתן היה מלקה אותן נשמעו הדברים אצל ריב"ז וחכמים היו מקנטרין אותו בדברים. אמרו מי ילך ויודיענו א"ר יהושע אני אלך ואראה מעשיו הלך ר"י ומצאו על פתח ביתו א"ל שלום. שלום עליך רבי מורי. א"ל כלום אתה צריך. א"ל לינה אני צריך. א"ל שב לשלום ישבו שניהם ועסקו בתורה עד לערב. א"ל נלך לבית המרחץ א"ל כרצונך היה ר"י מתיירא שמא יקפחנו על שוקיו. לאחר שיצאו ואכלו ושתו א"ל מי מברך א"ל אני. והיה ר"י מחשב בדעתו ואומר מה אשיב לחכמים ששגרוני ופנה ר"י לאחריו. א"ל למה נפנית א"ל דבר אני צריך לשאול ממך א"ל אמור א"ל מפני מה ב"א הנכנסין אצלך אתה מלקה אותם ולי לא הלקית א"ל רבי אתה חכם. ובידך ד"א. ובני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיהיו אוכלין ושותין. והם נודרין בתורה ומבדין ולי מסורת חכמים שכל הנודר בתורה ובודה. סופג את הארבעים. א"ל וכך אתה עושה להם. א"ל הן. א"ל גוזרני עליך שתַלקה אותם ארבעים בשבילך. וארבעים בשביל חכמים ששגרוני אצלך. הלך ר"י וספר דברים לפני חכמים. ולא יקפיד אדם בתוך סעודתו:
מעשה בהלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד ובא עני ועמד על פתחו ואמר לאשתו. אשה אני צריך להכניס היום ואין לי פרנסה נטלה כל הסעודה ונתנה לו אח"כ לשה עסה אחרת ובשלה אלפס אחר ונתנה לפניהם. אמר לה בתי למה לא באת קודם לכן. מיד ספרה לו המעשה. א"ל אף אני לא דנתיך אלא לכף זכות שכל מעשיך אינן אלא לשם שמים:
שנים שיושבין על שולחן אחד הגדול שולח יד תחלה (לקערה) אח"כ הקטן. ואם שלח הקטן ידו תחלה ה"ז גרגרן בד"א בזמן שאינן בבתיהן אבל האוכל בבית חברו עם חברו. בע"ה שולח (ידו) תחלה ובוצע תחלה וכשהאדם מיסב על שולחנו שם יבחן ויתפרסמו מדותיו. והוא שאמרו ז"ל בשלשה דברים האדם ניכר. בכוסו. בכיסו. ובכעסו. אכל האורח קודם בעה"ב ה"ז מגונה. אורח מכניס אורח יותר מגונה ומגונה אורח נוטל מלפניו ונותן לפני בע"ה ה"ז מגונה וכשיוצאין האורח יצא תחלה ובע"ה יצא אחריו. וכשנכנסין בע"ה נכנס תחלה ואורח אחריו:
ואורח המתארח אצל חברו אל ירבה בשבחו. משום מברך רעהו בקול גדול וגו' ואל יספר בגנותו כדגרסינן פ' הרואה בן זומא אומר אורח טוב מהו אומר כמה טרחות טרח בע"ה לפני כמה בשר הביא. כמה גלוסקאות הביא. כל מה שטרח בע"ה לא טרח אלא בשבילי. אכסנאי רע מהו אומר כל מה שטרח בע"ה לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו:
מעשה בר"ע שהי"ל אכסניא עם אדם אחד נטל פרוסה וסמך בה הקערה שמטה ר"ע אכלה. א"ל אין לך פרוסה שתאכל אלא זו שאני סומך בה את הקערה א"ל כמדומה לי שאתה נכוה בפושרין. ועתה אין אתה נכוה אלא ברותחין. וישתדל אדם לאכול דברים המברין את גופו. כדי שיהא בריא לעבודת הקב"ה (עיין בכסא שן ובאוצר הרפואה ובה"ל ברכות בעז"ה) ויזהר מדברים שאז"ל משום סכנה עיין בבית נתיבות. ובשאר חדרי בית אל:
לעולם יכבד אדם את הבריות. ויפליג בכבודם. ואעפ"כ ישמר מהן ולא יאמין אלא במי שבדוק אצלו. וישתדל להקדים שלום לכל אדם. (עיין נוה שלום) וכל המכבד את הבריות. זוכה לחיי העוה"ב. כדגרסינן בשעת פטירתו של ר' אליעזר נכנסו תלמידיו אצלו. אמרו רבינו למדנו אורחות חיים. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם. ובשעה שאתם עומדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים. ובשביל זה תכנסו לחיי העולם הבא. ולא יחוש אדם לכבוד עצמו. ולא יהא רודף אחר הכבוד (שכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד. הכבוד רודף אחריו) ולא יתכוין לישב בראש אלא במקום שיזדמן לו. ואפילו הוא אדם גדול שאין המקום מכבד ליושביו. אלא היושב מכבד את מקומו כדגרסינן ר"י אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו. שכן מצינו בסיני כל זמן שהשכינה שרויה עליו. נאמר לא תגע בו יד וגו'. נסתלקה השכינה המה יעלו בהר:
לעולם יהא אדם מעורב עם הבריות. ישמח עם השמחים וידאג עם הדואגים ויצטער עם המצטערים ולא ישחק בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים כללו של דבר לא ישנה אדם בדעתו מדעת בני אדם ואם כוונתם טובה. ולשם שמים יעבור על מדותיו. ויבטל רצונו מפני רצון אחרים:
וצריך אדם להעלות על לבו תמיד חורבן בית המקדש ויהא כואב ונעצב. ואל ימלא שחוק פיו:
שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. אל תתן עיניך בממון שאינו שלך ואל תשמיע לאזניך דברים בטלים שהן נכוין תחלה בדין אל יספר פיך לשון הרע שהוא נכנס תחלה לדין. אל ימצא בידך דבר גזל שכל אבריך מעידין עליך. אל יקדמו רגליך לדבר עברה שמא יקדמך מלאך המות. הוי מתירא מב"ד של מטה. אע"פ שעדיך אוהבי ממון הם כל שכן מב"ד של מעלה שעדיך ברורים. עיניך שלא נתת בממון שאינו שלך יאירו באישון חושך ואפלה. שנאמר וזרח בחושך אורך וגו'. אזניך שלא שמעת בהם דברים בטלים הם יקשיבו שלום. ויאזינו חיי העולם הבא שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך. פיך שלא דבר לשון הרע יזכה לספר בשבחו של הקב"ה לתחיית המתים שנאמר ה' שפתי תפתח. פיך שעסק בתורה יתברכו בו בעלי ברכה שנאמר ואברכה מברכיך. ידיך ששמרת מן הגזל מה יעשו לך בני עולה ידיך שלא קפצת מן הצדקה מה יעשו לך כל בני כסף וזהב. רגליך שלא קדמוך לעבירה מה יעשה לך מלאך המות. ר"א הקפר אומר התרחק מן התרעומת שמא תתרעם על אחרים ותוסיף לחטוא. אהוב את כל המוכיחך. כדי שתוסיף על חכמתך ושנא את המשבחך כדי שלא תמעט מחכמתך (פירוש אם אוהב אדם למי שמוכיחו יוסיף על חכמתו כי המוכיחו אומר לו טפש אתה ולא למדת חכמה לפיכך יוסיף על חכמתו וישתדל תמיד ללמוד יותר. ואם יאהב למי שמשבח אותו לעולם ימעט מחכמתו. כי המשבח אותו יאמר לו חכם גדול אתה. ולפיכך לא ילמוד יותר):
הוי אוהב את בית הכנסת כדי שתטול שכרך בכל יום הוי אוהב את בית המדרש כדי שיבואו לתלמוד תורה הוי אוהב את העניים כדי שלא יבואו בניך לידי עניות הוי אוהב את הענוה כדי שתמלא ימיך. הוי אוהב את החסידים כדי שתמלט מן התשחורת (פירוש מ"ה שמשחיר האדם במותו. וי"א שהוא המלאך המשחית הממונה להמית הבחורים. מגזרת הילדות והשחרות) הוי זהיר בק"ש ובתפלה. כדי שתנצל מדינה של גיהנם יהי ביתך פתוח לרוחה. כדי שלא יחסרו מזונותיך. הוי זהיר בדלתי ביתך שלא יהו סגורות בשעה שאתה מיסב לאכילה. מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. הוי זהיר בכבוד אשתך כדי שלא תהא עקרה:
הוי שמח ביסורין הבאין עליך מפני שמצילין אותך מחלאים של מִטָה (כמדומה ר"ל תחתוניות) אם מנעת עצמך מדבר מצוה מלאך המות קדמך. אם טרחת עצמך במצות עליך הכתוב אומר ברוך אתה בבואך. אם שמרת פיך מלשון הרע תהיה כל ימיך בשלום. המעיז פניו בפני מי שגדול ממנו סופו בא לידי בהרת. המונע עצמו ממצוה ועוסק בדבר הרשות. סוף אשתו מתה במגפה. אם רצית לכבד חכם הויין לך בנים עוסקים בתורה ומקיימין מצות בישראל. אם ראית חכם שמת עמוד עליו וחזור עליו עד שיפטר ממך. אם ראית עני שמת עמוד וחזור עליו עד שתוליכהו לקבר:
רדוף אחרי השלום יספרו בשלמך כשלום פנחס ב"א אם ראית חברך שנדלדל אל תחזירהו ריקם ואם הלוית לו מאומה בשעת דחקו יתקיים עליך אז תקרא וה' יענה אם השפלת עצמך לפני חברך הקב"ה מגביהך. ואם הקלו אותך אחרים בין בישיבה בין במסיבה עשה שלום עמהם כדי שיבוא שלום וינוח על משכבך:
דע מה שבין היום למחר בין שלך בין אינו שלך את שבידך היום. למחר אינו שלך. ושאינו שלך למה יהא שלך. והעושה את שאינו שלו. שלו. עליו הכתוב אומר הוי המרבה לא לו. הוי גומר בטוב ומשלם טוב ושוחר טוב. ומבקש טוב ואפילו על רע הוי עלוב ואוהב הכל ושפל רוח ולשון רכה הוי קל לראש (פי' אל תדבר בפני גדול ממך. אלא עמוד עליו ושמשנו והקל עצמך אצלו ונוח לתשחורת. בהפך יתכבד אצל קטן ולא יקל עצמו אצלו ועמ"ש בס"ד בלח"ש במקומו) הוי נרתע מן החטא הקל כדי שלא תבוא לידי חמור:
הוי רץ למצוה קלה כדי שתביאך למצוה חמורה ואם רוצה אתה להתרחק מחטא צא וחשוב ועיין בסופו:
אם הטיבות לאחרים הרבה יהא בעיניך מעט ואל תאמר משלי הטיבותי לך. אלא משל שמים הטיבו לך ולי. ואם הטיבוך מעט יהא בעיניך הרבה ואל תאמר בשביל מעשי הטובים הטיבו לי אלא בשביל מעשי שאינם הגונים שנא' ומשלם לשונאיו ואם הרעות מעט יהא בעיניך הרבה ואמור אוי לי כי בא מכשול על ידי ואם הרעו לך הרבה יהא בעיניך מעט מחובי פרעתי. האימתנין ועזי פנים ובעלי זרועות. עליהם הוא אומר כי זרועות רשעים תשברנה המאוסין בעיניהם והמבוזין בעיני נפשם והכובשים את יצרם והמשפילים רוחם. עליהם הכתוב אומר. כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. גסי הרוח ומספרי לה"ר מדברי כזב. והחכמים בעיניהם. עליהם הוא אומר. הנה היום בא בוער כתנור וגו':
היראים להזכיר שם שמים לבטלה. עליהם הכתוב אומר וזרחה לכם יראי שמי גו'. בעלי אמונה ומחזירי אבדה ופקדון עליהם הכתוב אומר. נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם. רודפי צדקות. ומבקשי שלום. ומצטערים עם הצבור ועומדים עליהם בשעת דחקם. ועושין עמהם צדקה כשהם בצרה. עליהם הכתוב אומר. טוב ה' למעוז ביום צרה. הצדוקים והאפיקורוסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים והמוסרים. ומחללי שבתות. ומחללי שם שמים. והחנפים. והפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים יורדין לגיהנם. ונדונים בה לדורי דורות. שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. המתגיירים בצדק והשבים בתשובה שלימה והמחזירים בתשובה לרבים. ומלמדים אותם שלא ישובו לקלקולם. עליהם הכתוב אומר אז יבקע כשחר אורך וגו'. הרחמנים ומאכילי רעבים ומשקי צמאים ומלבישי ערומים. ומחלקי צדקות. עליהם הכתוב אומר. אמרו צדיק כי טוב וגו'. המכים בסתר והמחרפים בגלוי. ומליזי הרבים. ומטילי מחלוקת. סופן להיות כקרח וכעדתו. שנאמר בהם ותכס עליהם הארץ וגו'. הענוים ושפלי הרוח. ונוחי תשחורת. ובעלי הבטחה עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור:
פרק ד
דרך ארץ בכלל ופרט לכל אדם. כל אחד כפי מה שצריך לנהוג בעצמו בכל עניניו ודרכיו וכל צרכיו. כפי הראוי לו:
דרך ארץ אדם במאכלו ובכסותו ובנקיות גופו ותקון שערו ועשיית צפרניו:
יזהר תמיד שלא יטיפו נחיריו. ושלא יצא ריח מפיו. ואם ריח רע נודף מפיו. ישתדל להתרפאות ממנו. כדי שלא יהא מאוס אצל בני אדם. ויהיה כל גופו נקי. ויתקן שערו כדי שלא יהא מכוער אצל חברו. וילבש בגדים נאים ממוצעים לא ארוכים ביותר כבגדי גסי הרוח. ולא קצרים ביותר כבגדי הריקים והפוחזים. ויזהר בבגדיו שיהיו נקיים בלא כתם ובלא שמנונית. והולך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. ולא ירבה לישב על פתח ביתו כיושבי קרנות. ולא ישיח עם חברו בשבח אשתו:
דרך ארץ האיש עם אשתו:
צריך שיהיו דבריו עמה בנחת. ומטיל עליה מקצת אימה. ולא יותר מדאי. ומראה לה אימה בגלוי. ואוהב אותה בסתר. ומכבדה תמיד בפרנסה ובכסות יותר מיכלתו. ויהא צנוע אצלה. אפי' בשעת תשמיש. ולא תראה בו כל מום. ולא דבר מאוס:
דרך ארץ האדם בסעודתו:
יטול ידיו קודם אכילה ואחר אכילה. ויאכל בימין ולא בשמאל. ומיסב על שמאל. ותהיה אכילתו בנחת. ולא ימהר לאכול כדרך החיות והבהמות שחוטפין ואוכלין. ולא יביט בפני המסובין. שמא יראה להם שיכבד עליו מה שהם אוכלים. ולא יאכל וישתה יותר מדאי. ולא יאכל התבשיל עד סופו. אלא ישאיר מעט בקערה ויאכל ולא ילקק באצבעותיו. ולא ישתה כוסו בבת אחת. ולא יאכל דבר שמזיקו. וישבע אפילו במעט. וישבח להקב"ה שזמן לו מזונותיו ויבקש מהקב"ה שיזמן לו פרנסתו בכל עת שצריך לה:
דרך ארץ האיש בשנתו:
כשיטה לשכב. יהרהר תמיד בתורה ובמצות עד שיישן ואחר שייקץ משנתו ישבח ויודה להקב"ה שהקיצו משנתו לחיים. ולא ישכב כשהוא שובע ביותר עד שיתעכל המזון שבמעיו. ולא יישן מיד עם חשכה אלא ישב לקרות עד רביע הלילה לפחות. אז ישכב ותערב לו שנתו. ולא ירגיל עצמו לשכב ביום. אלא יעשה מלאכתו להתפרנס ממנה. כדי שיתפרנס בכבוד ושלא יבוא לידי עניות שנא' מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב. ובא כמתהלך רישך ומחסורך כאיש מגן:
ד"א האדם ביראת שמים:
לעולם יהא אדם ירא האל יתברך. ולא תהיה כוונתו בכל צרכיו ובכל עניניו. אלא ביראת ה'. ובטחונו יתן בהקב"ה בכל מעשיו ומשאו ומתנו. וצאתו ובואו ולא ילמד לעשות מעשה הכותים בכשוף. ולא יהא מעונן ומנחש ולא קוסם ולא שואל אוב וידעוני. ולא ידרוש אל המתים. דוד המלך ע"ה לא היה מסתכל באחת מכל המדות הללו. אלא היה משים בטחונו בהקב"ה. והיה מציל אותו מכל אויביו. שנאמר בידך עתותי הצילני וגו'. וכתיב בידך אפקיד רוחי. רבי חייא אומר כל מי שאינו מנחש. מחיצתו לפנים ממלאכי השרת. ומלאכי השרת שואלין אותו ואומרים לו. מה גזר הקב"ה היום. מה פעל אל. כי לא נחש ביעקב וגו'. ולא גלו ישראל אלא על ידי הנחשים. שנאמר ויקסמו קסמים וינחשו ויתמכרו. אף הקב"ה מוכיח אותם ואמר להם. כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים (ועם שדברים הללו אין כאן מקום באורם בעצם אעפ"כ לא נעבור על המצות. ונציגם פה. בדמותם כצלמם אשר הביאם ר"י במנ"ה ז"ל):
אלו דברים שהן מדרכי האמורי שאסור לנו להתעסק בהם. שנאמר ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'. וכתיב כמעשה ארץ מצרים וגו'. איזהו מנחש האומר נפל מקלי מידי. נפלה פתי מפי. קרא חברי. נבח הכלב. קרא שועל על ימיני. עבר נחש על שמאלי. פסק צבי את הדרך לפני. שחרית הוא. ר"ח הוא. מוצאי שבת הוא (פירוש אם יבקשו ממנו מעות בבוקר או בר"ח. או בתחלת השנה. או במ"ש. ויאמר הרי זה סימן רע לו). או כגון שפגע לאחד מן הפרקים הללו בדבר כעור. אדם או בהמה או עוף. או שישמע דבר דופי. כגון קללה או כיוצא בה. ויאמר הרי סימן לו:
איזהו מעונן. אלו שנותנין עתים. כגון אלו האומרים היום יפה לעשות. מחר אינו יפה לעשות:
(נאום הסריס נראה שאין הדברים אמורים אלא בתולה בעונה בחונה ע"פ גזרת הכוכבים במשפטי בעלי הקסם משא״כ התולה בחירתו ביום מימים לעשות בו מלאכתו. ע״פ התורה והנביאים והתלמוד. שנראה מהם שיום פ' יפה ונבחר. להיות אירע בו נס. ויום פ׳ רע. לא יצלח למלאכה למה שקרה בו מאורע רע. כענין שצייננו. טיבם וטובם בעיר הקדושה לפי מה שמצאנו ראינו בספרי קודש שהעירונו עליהם. באלה פשוט בעיני שראוי ונכון הדבר לבוחר יבחר לו יום הנזכר לטובה וימנע מהפכו. כענין שאמרו אין מתחילין בב״ד. ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה ומי שי״ל זכות אבות יקיז בבו״ה. ובתלתא לא דקאי מאדים בזיוי. ואמרו חז״ל האי מאן דאית ליה דינא בהדי (עכו״ם) [אלטונא תקח: גוי]. לשתמיט מניה באב דרע מזליה ולמצי ליה נפשיה באדר דשפיר מזליה. וכיוצא בה. וכן שנו חכמים אר״י מגלגלין חובה ליום חייב. וזכות ליום זכאי. וכאשר הראינו ג״כ בכמה מקומות מעיר האלהית. ואמרו יום עצרת ברור זרעו חטין. ואותו חסיד שישן בבה״ק ושמע מהרוחות שמספרות זע״ז. למד מהן לזרוע בעונה הראויה ועשה והצליח) מחר יפה לים. היום חמה נהפכה. מחר גשמים יורדים. וחכ"א אוחזי עינים ומספר קומי (פירוש מגלח חצי ראשו אשר מפאת פניו. ויניח חצי האחרון) ועושה בלורית (פירוש המקיף פאת ראשו) והמגררת בנה בין המתים כדי שיחיה. והקושר מטוטלת על ירכה. וחוט אדום על אצבעו. והמונה צרורות ומשליך לים או לנהר (שהוא כעין כשוף) והמטפח והמספק והמרקד לשלהבת שתבוא. נפלה פתו מפיו. ואמר החזירוה לי. שמא תאבד ברכתו. הרי זה מדרכי האמורי. היה מתחיל במלאכה. ואמר יבוא פלוני שידיו קלות. ויתחיל בה. יבוא פלוני שרגליו קלות ויעבור לפניו. הרי זה מדרכי האמורי. האומר אל תפשיל ידך לאחוריך שלא תפסיק עלינו את המלאכה. ולא תעבור עלינו. שלא תפסיק אהבתנו. אל תשבית המחרישה. שלא תכביד עלינו מלאכה. הרי אלו מדרכי האמורי. האומר שחטו תרנגול זה שקרא כעורב. תרנגולת שקראה כזכר. ה"ז מדרכי האמורי. ר' צדוק אומר הקושר על ידו חוט אדום. ה"ז מדרכי האמורי. דבוק בארונו של מת. כדי שתראהו בלילה. אל תדבק בארונו של מת. כדי שלא תראהו בלילה. ה"ז מדרכי האמורי. הנותנת קסמים באזני הקדרה שתהא מרתחת ושופעת לאחוריה. ה"ז מדרכי האמורי. אבל נותנין קיסם של תות ושל זכוכית בתוך הקדרה. כדי שתתבשל מהרה. אבל אסרו חז"ל בזכוכית. מפני סכנת נפשות. המשחקת לעדשים. כשהיא נותנת אותם בקדרה. כדי שיתבשלו מהרה. והמצווחת לגריסין. והמטפחת לנר. כדי שידלוק. ה"ז מדרכי האמורי. המושבת אפרוחים. ואומרת איני מושיבה אותם אלא בשמאל שלא יהיו מוזרות. ה"ז מדרכי האמורי. הנותנת אפרוחים בכברה. והנותנת ברזל בין האפרוחים. שלא ימותו מפני הרעמים ומפני הברק. ה"ז מדרכי האמורי. הנותנת ביצים ואפרוחים בכותל וטחה בפניהם. ומונה שבעה ואחד. ה"ז מדרכי האמורי. השואל במקלו. ואומר אם אלך. ואם לא אלך. ה"ז מדרכי האמורי. ואע"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר. שנא' עמי בעצו ישאל גו'. הקב"ה מגיד שאין היגיעות האלו מושיעין את האדם שנא' עמדי נא בחבריך וברוב כשפיך באשר יגעת מנעוריך גו' נלאית ברוב עצתיך. יעמדו נא ויושיעוך. הוברי שמים החוזים בכוכבים גו' מאשר יבואו עליך:
אלו דברים שמותר לעשות אותם. ואין בהם משום דרכי האמורי. היה מתחיל בעסה ומתפלל שתכנס בה ברכה. אין בזה משום דרכי האמורי. אדם שהוא מפהק. או שאחזתו עוית. או שנתעוות. מבעתין אותו. כגון שאומרים לו הנה האויב. או הנחש נושך אותך. וכיוצא בזה כדי שיבהילוהו וישכח העטוש. אין בזה משום דרכי האמורי. עמד עצם בגרונו. נותנין על ראשו מאותו המין ואין בזה משום דרכי האמורי. אילן שמשיר פירותיו. סוקרו בסיקרא וטוענין אותו באבנים. ואין בזה משום דרכי האמורי. שאין זה אלא כדי שיבקשו עליו רחמים כל רואיו. ממשיכים צנורות לפני חתנים וכלות. ולא מדרכי האמורי. שורפין על המלכים ולא מדה"א. וכשם ששורפין על המלכים. כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות וכשמת ר"ג שרף עליו אונקלוס הגר יותר משבעים מנה. ומה שורפין עליהן מטתן וכלי תשמישן. ומנין שאינו מדה"א. שנא' בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים וגו'. אני דברתי נאם ה':
ד"א כשנכנס בישיבה. יתן שלום לכל היושבים. וישב בלא הסבה ויאסוף רגליו. ולא ישב אלא במקום הראוי לו. או פחות מכבודו. לא ישב במקום שהוא גדול ממנו. ואם ישב אחר במקומו שהיה רגיל לשבת בו. אל יקפיד. וימעיט בדבריו. ואם ישב אדם אצלו בקרוב ממנו. יכבדנו. ואפי' לקטן ממנו. ויסביר פנים לכל בני החבורה והישיבה. ולא ישב עד שירצו בו האחרים ויתן להם שלום בצאתו והולך לו:
ד"א השואל מחבריו חפץ או הוראה. אם חפץ. יבקש ממנו בלשון רכה ובמיטב דברים. ואל ילחוץ לחברו אם אמר לו לאו. אלא ידין אותו לכף זכות. ולא יאריך יותר מדאי. ואם קצב על עצמו זמן להשיב החפץ לבעליו. לא ישקר. ואם שאל על הוראה. ידקדק בשאלתו וישאל על אמתת הדבר. ולא יאמר לו אלא האמת. שאם יכזב לו. יורה אותו הנשאל כפי השאלה ששאל ממנו והוא סבור שהוא מרמה ואינו מרמה אלא לעצמו. כגון החולה שישאל לרופא על חליו ויהפוך לו הענין וישאלנו על חולי אחר. והרופא יתן לו רפואה כפי שאלתו. ואפשר שתהי' הפך מחליו וימות. או יבוא לידי סכנה ויאריך חליו:
ד"א אדם עם אביו ואמו. יאזין וישמע למצותם. ויעשה רצונו של אביו ויכבדנו בכל כבוד שיוכל. ויהיה דבורו עמו בבושת ובצניעות. ולא ידבר עמו אלא בנחת ובתחנונים. ואם נצטרך האב לבנו יעשה לו כל צרכו בטוב לב. ולא יזכיר לפני אביו הטובה שהיטיב לו. ויאכילנו וישקנו כפי כחו. וילבישנו וינעילנו וידבר על לבו תמיד. כדי ליישב דעתו. והאב והאם שוין לענין כבוד ולכל דבר:
ד"א האב עם בנו. לעולם יחמול אדם על בנו. וילמדנו תורה וידריכנו על הדרך הנכונה. וכשיגדל הבן לא ילחצנו יותר מדאי. ולא יכנו ולא יקללנו. שמא יחטא הבן על אביו. ויסייע את בנו תמיד לעשות רצונו. ולא יבקש ממנו יותר מדאי. וישיא אותו אשה בימי בחרותו. וכן יעשה לבתו ישיא אותה לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן הבגרות. ולא יעכבנה בבית. אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו. ולא יאמר ממשפחה יקרה אני. ואם אשיא אותה לפלוני. הוא גנאי לי ולמשפחתי. כי אפשר כשתראה הנערה שגדלה ולא ישיא אותה. שתצא לתרבות רעה. ויהיה יותר גנאי לאביה ולמשפחתו. ולא יבטח בה ויאמר ח"ו לא תעשה בתי דבר כעור. כי דעת נשים קלה:
ד"א אדם עם האכסניא. אם תבוא אכסניא לביתו של אדם. יכבדם כפי כחו ויותר מיכלתו. ואל יראה עצמו להם שהוא עני אלא יראה עצמו לפניהם עשיר. ואפילו הוא עני. ויסביר להם פנים. ולא יראה להם פנים זעומים. ואפי' היתה בלבו דאגה יכסנה. וישכיבנו במיטב מטותיו. ויראה עצמו כאילו הוא אורח. והאכסניא בעל הבית ויאמר אילו הייתי אני מתארח אצל זה. הייתי רוצה שיכבדני ויאכילני וישקני. אעשה לו כן גם אני. שגלגל הוא שחוזר בעולם:
ד"א האשה עם בעלה צריכה האשה להיות דבריה עם בעלה בחן ובתחנונים ובכבוד. ובבושת ובענוה. ותשמע דבריו ותעשה רצונו. ותשתוקק אליו בעת שהולך בדרך. ותהיה מצפה ומייחלת יום בואו. ועת שהוא עמה בעיר תראה לו שמחה תמיד. ותשמור עת אכילתו. ותעשה לו מטעמים כאשר אהב. ותבטל רצונה מפני רצונו. בעת כעסו. תיישבהו. ובעת צרתו. תשיחהו. ובעת רעתו תנחמהו. ואפילו יהיה לה דאגה בלבה. תסתירנה. כדי שלא יתעצב. מתקשטת לפניו תמיד בענוה בחן ובצניעות. ויהיו בגדיה בכל עת נקיים. תכבד אביו ואמו ומשפחתו. ואפילו הם בזוים ותהיה שמחה במתנתו ותראה שהיא מרבה ואפי' היא מעוטה.
ד"א האשה בכל עניניה צריכה האשה להיות צנועה ויושבת בתוך ביתה ולא תצא מדלתי ביתה אלא לצורך גדול ולא תעמוד בפתח ביתה (אפילו היא עסוקה באיזה אומנות ומלאכה ואצ"ל בבטלה) שמא תחטיא בני אדם. ואפשר שיצא עליה שם רע כי אפשר כשתהיה עומדת בפתח ביתה תזכור דברים שארעו לה עם בעלה ותשחק ויהיה עובר אדם בחור על פתח ביתה. ויאמרו הרואים פלונית מזנה עם פלוני הבחור. כי היתה ממתנת אותו בפתח ביתה. וכשעבר עליה שחקה לו (גם שלא יסתכלו בה בני אדם. ויבואו לידי הרהור עבירה) ולא תרבה דברים עם שכנותיה ולא תכנס לביתן אלא לצורך גדול. ולא תספר עם שום בריה דברים שבינה לבין בעלה. משתדלת בצרכי ביתה ובגדול בניה. תתפלל בכל יום על בעלה שיצליח במעשי ידיו ועל בניה שיהיו מצליחים בתורה ובמצות. תעשה צדקה מיגיע כפיה (אם אין בעלה מקפיד או שיש לו ואינו רוצה לתת לצדקה) אם תצטרך לצאת מפתח ביתה לא יהא הלוכה על השווקים והרחובות. שהמון בני אדם מצויין שם אלא על המבואות שאין רגילין ב"א להלוך בהם כל כך. ולא תצא כשהיא מבושמת מפני שריחה נודף ויבואו ב"א לידי חמוד ולידי הרהור עון. ותשתדל כשתשב בבית החופה או בבית הכנסת לישב עם הנשים הצדקניות הכשרות ולא תהיה מרבה דברים ויושבת בענוה ובצניעות ולא יראה ממנה כי אם עיניה (שמענה נשי מקומנו היושבות בפתח עינים. גליות עינים פדחת ועפעפים. לסתות צדעים ולחיים. פה לשון ושנים. צואר ועורף ואזנים. זרועות עם הידים חזה ושדים כולם רוב נראה לעינים. אולי חושבות עצמן כמ"ה שכולו מלא עינים. והרי כל גופה חשוב כעיניה. ובדין הוא שהרי הביאה המ״ה בעולם וכן באמת נאסר להסתכל באצבע קטנה של אשה אבל מה נעשה למכשפות הללו המתראות כמלאכי שלום להשביע נפשות נענות שמחות ובעקבן יגונות ואנחות דומות לרוחות. מצודדות נפשות לפורחות. שומר נפשו ירחק מהן בכל ארחות):
ד"א בישיבת עמי הארץ. אע"פ שהוא גנאי לאדם לישב בישיבה של ע"ה אם נזדמן להם והוכרח לישב עמהם בחבורתם. ימעט בדבור עמהם. ואם ידברו הם בדרכי כסילות. לא ישיב אותם. ויאמר אין הדבר כך. אלא כך וכך. ועל זה אמר שהמע"ה אל תען כסיל באולתו. אלא ישמע דבריהם ויחריש. ולא ילעג על מיעוט לשונם והגיונם. ולא יספר בגנותן לאחרים:
ד"א הסוחר בסחורה. כשימכור סחורתו. לא ישבח אותה (גם לא יטיל בה מומין יותר מדאי ויסלף מום בין המומים) וכשיקנה לא יפליג בגנותה (הא מעט שרי דכתיב רע רע יאמר הקונה) ויהיה משאו ומתנו באמונה וישמור דבריו לקיים אותן. ואם אמר אמכור לך במנה. ונזדמן לו אחר שיתן מאתים לא ישנה דבריו. וה"ה אם אמר לחברו אקנה ממך במאתים. ונזדמן אחר שיתן לו במנה (בתרי תרעי נמי מד"ח. והוא שלא נתאנה) אבל כסבור שכך הוא השער. וטעה. אצ"ל אם הטעהו המוכר. אין בזה אפי' מד"ח). לא יחליף דבורו. ואם אומר לו אפרע לך לזמן פלוני. ישמור אותו זמן. ויפרע מה שהחזיק על עצמו. ולא יהיה לו מריבה ולא קטטה. ולא קנאה ולא תחרות. עם שום אדם בעולם:
ד"א העשיר בעשרו. יהיה תמיד צנוע ועניו. ולא יתכבד בממונו ויהיה תמיד מודה ומשבח להקב"ה שחנן עושר וכבוד. וכשיראה אדם שהוא עני. יהיה לו חונן ומרחם בממונו ובדבריו. ויתן הלל והודאה להקב"ה. ויאמר ראוי הוא העני הזה להיות עשיר יותר ממני. ויהיה מקדים שלום לכל אדם ועושה חסד עם הבריות בממונו ויהיה מלוה לנצרך. ונותן לעני. וקרוב לקשה יום. ואוהב וחביב לכל יודעיו:
ד"א הרש יהיה תמיד שמח בחלקו. ומצפה ומיחל בכל יום ישועת ה'. ויסתיר דלותו. ולא יזלזל בכבודו. ולא יטול כלום מאדם בעולם. שאם יבזה עצמו ויעמוד היום לפני המלך לבקש ממנו אפילו אלף דינר. למחר יעמוד לפני הפחות שבפחותים לבקש ממנו אפי' פרוטה אחת. הואיל ובזה עצמו כבר. ועמד לפני המלך לבקש ממנו. לא יוכל לעמוד על עצמו. להמנע מלבקש מב"ו. הואיל ונתבזה כבר:
ד"א אדם בבית המרחץ. יכנס לפני ולפנים מן המערה. וירחץ שם. ויתרחק מכל אדם בשעה שהוא רוחץ. ויכסה ערותו. ויעצים עיניו מראות ערות חברו. וימעט בדבריו בבה"מר. ולא ישאל לשלום חברו כשהוא בבה"מ. ולא ישב שם יותר מדאי. ולא יכנס מיד לבית הפנימי. עד שיתחיל גופו להזיע. וירחץ רגליו בצונן. ויכסה את ראשו ויצא:
ד"א הרב ישקוד תמיד על תלמודו. ותהיה חכמתו ומעשיו כאחד. ולא יקפיד על התלמידים. ולא יהיה חכם בעיניו ותהיה חכמתו מצויה לכל שואל. ויהיה פה לכל מי שאינו יודע לדבר. ויהיה שונא מתנות. ולא יהיה אוהב מן העולם הזה. כי אם חכמתו ומעשיו הטובים. ויהיה פרוש מעמי הארץ:
ד"א התלמיד עם הרב יעמוד עליו וישמשנו. ויהיו עיניו תלוים לו ללמוד ממנו חכמה. ולא יקראנו בשמו. ולא יסתור דבריו. וכוונתו לקנטר אותו בדברים. ולא יתבייש לומר לו לא הבנתי. אפילו כמה פעמים. ואם לא הבין מקוצר דעתו. לא יאמר לרבו טעית בדבר זה:
ד"א המוכיח. כשיעמוד אדם להוכיח בדברים. יכבוש עיניו. ויאמר דברים נכוחים. בחן ובענוה. ולא יגיס דעתו עליו ותהיה תוכחתו לשם שמים. כדי להחזיר את הרבים למוטב:
ד"א המוכח. צריך להטות אוזן למוכיח. וישמע דבריו ויקבל עליו לעשותם. ויראה בעצמו מיד אותות שקבל התוכחה ושהוא מתחרט על מעשיו הרעים. ותראה ההכנעה והתשובה בפניו. ויתן ללבו לתקן המעוות. וליישר דרכיו. ולשוב מפשעיו ולהכלם מעונותיו:
ד"א האדם עם חברו. צריך החבר הטוב לאהוב לחברו כנפשו. ויהיה לו למושיע בעת צרתו. ותהיה אהבתו זכה בלי שום דופי. ויהיה דבורו עמו בנחת בחן ובענוה. ויתרחק מן הדברים הבטלים עמו. כדי שתהיה אהבתו שלמה. ולא ישחוק עמו ביד ולא בדבור ולא יאמר חברי הוא. אומר לו כל מה שארצה ולא יקפיד. ואם ירבה בשחוק ובקלות ראש עמו אהבתם תשוב לאיבה. כי אם הוא חבר וחכם. יקפיד על הדברים שהוא אומר לו דרך שחוק כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות. ויטור האיבה בלבו. ואפילו שאינו מראה אותה עתה. ואם היה חברו פתי. מיד יתקוטט על אותן הדברים שאומר לו דרך שחוק. ויאמר לו אחרים כנגדן. ויגלה מומו אם יודע לו שום דבר מכוער. כי הכסיל אין מעצור לרוחו. ומיד הוא מגלה (אחריו) [אלטונא תקח: סתריו]. ויאמר כל אשר בלבו. שנאמר כל רוחו יוציא כסיל. ואע"פ שלא אמר לו חברו אלא על דרך שחוק. אפשר שיחשוב חברו שלא אמר לו אלא לביישו ולהכלימו. נמצאת אהבתם נהפכת לשנאה ולתחרות. ויהי נקל ונבזה בעיני כל חבריו ומיודעיו:
ד"א האומן צריך להיות נאמן בדבורו. ואם יאמר לבעה"ב למחר אתן לך כלי זה. לא יעכב ליום אחר. ואם יתנה עם חברו. שלא יעשה מלאכה אחרת עד שישלים מלאכת חברו. לא ישקר בדבריו. ולא יתנה על עצמו לעשות. אלא אם כן יכול לעשות. כדי שתהא מלאכתו נאה. וכדי שלא יהיו הבריות מתרעמין עליו. ותהיה מלאכתו מתוקנת ממיטב הדבר שהוא עוסק בו. ולא ישבע לעשות. אפילו שבלבו לעשות:
ד"א האדם בעבוד המלכים. אמר החכם מי שהמלך בעל טענתו. ימעט בדברים אצלו. שאם זכאי או חייב. המלך נוצחו. ואמר מי שהמלך ירדוף אחריו יצר לו העולם כולו. ואמר המלך צל הקב"ה בארץ. שהוא מגין על כל עשיר ורש. ואמר העושה מלאכת המלך רמיה. סכן בעצמו ובקרוביו:
ד"א האדם עם כל הבריות בכלל ובפרט. לעולם יהא אדם אהוב וחביב לכל. ותהא דעת הבריות נוחה הימנו. כדי שתהא רוח המקום נוחה הימנו. ויהיה עלוב ולא עולב. נרדף ולא רודף. יסבול מאחרים. ולא יקניט אפי' לעבדו ולשפחתו. מכבד את הבריות אפי' קטנים ממנו יהיו בעיניו גדולים ממנו. דבורו בנחת עם הכל גומל חסד לכל אפילו למי שהרע לו. ויהיה דואג לצרות הבריות. ולא ישמח לאידם. שונא את הכבוד. שונא את הממון. שונא את המחלוקת. אוהב שלום ורודף שלום. ועושה שלום בין הבריות. ומקדים שלום לכל אדם. ע"כ מספר מנורת המאור של ר' ישראל. ואע"פ שאנו עתידים לבאר בעה"י כל פרט מפרקי ד"א הללו בפ״ע. מ"מ לא ראינו לעבור על המצוה. ולא פקדנו ממנו מאומה. ואף גם זאת לא נעלים עין מלקט שבלים מד״א בעמק רופאים מבריאי הנפשות העלולות. מבעלי ספרי מוסר אחרים. ונעתיק גם דבריהם ככתבם וכלשונם. ואם בין האמרים האמורים כבר נלקט לא יכלימונו. כי מראשית כזאת הגדנו. שאין אנו חוששין בכאן להכפלת דברים. מה שדרכנו להשמר ממנו בזולת זה בשאר חבורנו התלמודיים לשערנו גודל התועלת:
פרק ה
ז"ל ס' מעלות המדות בעבור שמעלת ד"א מדה חשובה עד מאד. ויקרה אצל בני אדם והיא מעלה כללית. וכוללת כל שאר מעלות המדות. הרוחניות והגופניות נמשכות עמה. ולה פארות וענפים יוצאין לכאן ולכאן. לפיכך אחרתיה. והזכרתי במעלת המדה הזאת קצת מכל שאר המעלות הכתובות בספר הזה. וכתבתיה על דרך קצרה. כדי שאם יקשה לאדם לעיין תמיד בכל הספר. יקרא המעלה הזאת. ובה יזכור ממה שיש בשאר מעלות המדות. ואילו לא כתבתי לכם מעלה אחרת זולתי מעלות ד"א. היה מספיק לכם בהנהגת העולם הזה והבא לכן בני שימו לבבכם עליה. ותעיינו בה תמיד. והספר הזה כלו תחזרו עליו פעם ופעמיים בשנה. ויועיל לכם בעזרת הבורא:
בני בואו ואלמדכם מעלת ד"א דעו בני כי מעלת ד"א מדה חשובה עד מאד. ובעבורה יקנה האדם חיי העולם הזה והבא. ולא עוד אלא שבשביל דרך ארץ יקנה האדם תורה וחכמה ומצות ויראת שמים ומעשים טובים. שכך אמרו חז"ל. אם אין תורה. אין דרך ארץ. חביבה היא מדת ד"א לפני המקום ב"ה. לפי שאין ישובו של עולם כלום. אלא בד"א. וכל מי שאינו בד"א. אינו חשוב לכלום. אלא כבהמה וכחיות המדבר. ועליו נאמר ועיר פרא אדם יולד. ואמרו חז"ל כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א. אינו מן היישוב. והמחזיק בשלשתן. עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. בני צאו וראו חבתה של ד"א לפני המקום ב"ה. שהרי הקדים ד"א לתורה. דתנא דבי אליהו ויגרש את האדם. מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה. וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב. מלמד שהכרובים קודמין למעשה בראשית. ואת להט החרב המתהפכת. זו גיהנם. לשמור דרך. זו דרך ארץ. עץ החיים. זו תורה. כמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה גו'. הא למדת שחביבה מעלת ד"א לפני המקום ב"ה שהקדימה לתורה:
חביבה היא מדת ד"א לפני המקום. שכל זמן שיש באדם ד"א. הרי הקב"ה והבריות מתפארין בו. ואף התורה מתפארת בו. מפני שכל מי שיש בו ד"א עם התורה. היא מתקשטת בו. ומתקנת את לומדיה. והרי הוא מתוקן ומכובד בפני הבריות. והבריות מתקרבין אצלו. מפני ד"א שבו. וכל מי שאין בו ד"א. לא ידור עם בני אדם. כי מעשיו אינן מקובלין. ודבריו אינן נשמעין. ובני אדם מתרחקין ממנו הרחקה יתרה. תדע שכן הוא שכל מי שאין בו ד"א. אפילו הוא בן מאה שנה. הרי הוא חשוב כנער הזה שעושה מעשה נערות. ואין האדם מקובל בפני הבריות. בעבור תורה ומעשים טובים ויראת שמים. ובעבור חכמה ותבונה בלבד. כי אם ד"א מעורב עמהן:
ד"א הוא שיהא האדם מחשב בלבו הדרכים שיש לו לנהוג ולילך בהן. כדי שיתרצה בהן בפני המקום ב"ה. ובפני הבריות כענין שאמר דוד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. כך אמר דוד כל דרך שהייתי חפץ לילך בה. וכל דבר שהייתי רוצה לעשות. הייתי מחשב בו בטרם שאעשנו. אם היא טובה וישרה בעיני המקום ובעיני הבריות. הייתי עושה והולך בה. ואם נראית בעיני דרך לא סלולה. הייתי מניחה והולך לפי שכל דבר יש לו שני דרכים. לפיכך יש לו לאדם לבחור מהם הדרך הטובה והישרה בעיני המקום והבריות. ומהו ואשיבה רגלי. כלומר לא מלבי בחרתי הדרך הטובה והישרה. אלא תורתך למדתני ד"א ומנהגות ראויים. שאהיה מקובל בעיניך ובעיני כל הבריות. שהיא מחכימת פתי. כענין שנאמר עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. וכן הוא אומר לתת לפתאים ערמה וגו'. לפי שאין אדם למד כל כך ד"א. כמו שלמד אדם מן התורה. שנא' דרכיה דרכי נועם גו':
בני התנהגו בחסידות וביראת שמים עם הבריות. ותתנהגו עמם בענוה ורוח נמוכה. ולשון רכה. ואל תשנו ממנהגות בני האדם. כי המשנה ידו על התחתונה (כל שאפשר לקיים מנהגן. לאפוקי מנהג טעות. וכמ"ש בס"ד בכל דבר במקומו) ותשאו ותתנו בטובתן של בריות ותדברו בשבחן. ותעשו כמעשי הטובים שבהן. ותהיו מצויינים במעשיכם. ובדבריכם ובאכילתכם ובשתייתכם. בעטיפתכם ובמלבושכם במשאכם ובמתנתכם. בהליכתכם. ובישיבתכם. ותרגילו עצמכם בכל דרך טובה ומנהג טוב. שנוהגין בני אדם החכמים והנדיבים. כדי שתהיו מקובלין בעיני המקום והבריות:
ועתה אשוב לזכור מעט מזער [אלטונא תקח: מ]כל מעלה ומעלה על הסדר בדרך קצרה. כדי שתהיו רגילין וזריזין בהן בעזרת שדי:
בני צריך לידע ולהכיר את בוראכם שברא אתכם מאין והמוציא אתכם מאפס. וגמלכם כל טוב. וגומל לכם תדיר בכל יום. ועיקר ידיעתו להדבק בו דיבוק יתר. וללכת בדרכיו. ולעשות מצותיו ולשמור חוקיו ומשפטיו. זהו עקר ידיעת האל יתברך. ודבר זה חייבו השכל. והראהו ד"א. שאם אדם כיוצא בך עשה עמך גמילת חסדים וטובה. אחד מני אלף ממה שגמלך הבורא. הלא אתה מוכרח מן הדין לידע אותו ולהדבק בו. ולעשות כל מה שיגזר עליך. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכמו כן צריכין לעבוד לבורא מאהבה. ושיהיו כל מעשיכם ודבריכם לזכר אהבתו. לא על מנת לקבל שכר וגמול טוב ממנו אף לא כדי להנצל מן העונשין. כי אם הכל על דרך האהבה. מפני שהקב"ה אוהב את אוהביו ביותר. ועושה להם רצונם. ודבר זה כמו כן חייבו השכל. והראהו ד"א. שאם אהבך אדם כיוצא בך אהבה שלמה. ועושה לך רצונך. אתה מוכרח להיות אדוק וקשור באהבתו. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. ותאהבו גם את חבריכם כגופכם. מפני שהקב"ה אוהב את ישראל ביותר. ולפיכך משה מזהיר את ישראל ואהבת לרעך כמוך. ותאהבו גם ת"ח ביותר. שנתרבו באזהרה מאת ה' אלהיך תירא. ותאהבו גרי האמת והצדק. מפני שהתורה הזהירה עליהם והקב"ה אוהב אותם:
וכמו כן צריכין אתם לירא מפני בוראכם ולעשות כל מצותיו וחקותיו ביראת שמים. לפי שאין דבר בעולם חשוב לפני המקום כיראת שמים. מפני שהשליט האדם עליה והיא ברשותו של אדם. ודבר זה כמו כן חייבו השכל. והראהו ד"א. שכן בני אדם יראין לעבור על גזרת מלך ב"ו. ועל מצותיו. מפני היראה. ק"ו למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכך אמרו חז"ל במסכתא ד"א רבה. כל דרכיך יהיו לשם שמים:
הוי אוהב את השמים. וירא מן השמים חרד ושש לכל המצות. הוי כנוד שאינו נפתח להכניס בו את הרוח. וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה. וכקנקנה זפותה שמשמרת את יינה:
שב לפני הזקנים. הט אזניך ושמע את דבריהם. הקשב לדברי חבריך ואל תהי נבהל להשיב. והוי מחשב את הדברים בעניינם. על דבר ראשון. הוי משיב ראשון. ועל אחרון. אחרון. והוי מודה על האמת. ואל תדבר לפני מי שהוא גדול ממך בחכמה:
ותיראו אביכם ואמכם שטרחו ושעמלו בכם וגדלו אתכם עם סיוע המקום. ואם תיראו מהם ותכבדום. יכבדו אתכם מן השמים. ותזכו לחיי העולם הבא:
ותהגו בתורה יומם ולילה. כי היא חייכם ואורך ימיכם. ובה תצליחו בכל עניניכם. ותזכו לירש חיי העולם הזה. ולנחול חיי העולם הבא:
והתעסקו לעשות כל המצות כתקנן וכנתינתן. כמו שפירשו חז"ל. כי בעשותכם אותן כתיקנן. תנצלו מכל צרה וצוקה בעולם הזה. ותזכו לגן עדן לעוה"ב:
ותגמלו חסד לכל מי שתוכלו. לעניים ולעשירים לחיים ולמתים. כי היא מעלת הבורא יתברך שגמל חסד לכל בריותיו ותחלקו ממונכם לצדקה. ותאכילו פתכם לעניים. מפני שכל העולם עומד בזכות בעלי צדקה וגמילות חסדים:
ושנו חכמים הוי אוהב את העניים כדי שלא יבאו בניך למדה זו כו' כמש"ל. והוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבים נהנין ממנו. כדי שתאריך ימים בעולם הזה והבא. הוי עומד במתנה שנתת מתוך ביתך. כדי שיכפה ממך מלאך המות. שנא' מתן בסתר יכפה אף. ותנא דבי אליהו הרחמנין. ומאכילי רעבים ומשקי צמאים. ומלבישי ערומים. ומחלקי צדקות. עליהן הכתוב אומר אמרו צדיק כי טוב כי פרי וגו':
והוו זהירין וזריזין להתפלל תמיד בבית הכנסת עם הצבור. ולהתפלל כל התפלות בעונתן וסדרן. ותקראו ק"ש שחרית וערבית בעונתה. כדי שיקבל הקב"ה תפלתכם לרצון. כי התפלות נתקנו במקום הקרבנות. ושנו חכמים הוי זהיר בק"ש ובתפלה כדי שתנצל מדינה של גיהנם:
בני אהבו את הענוה ובחרו בשפלות. מפני שהקב"ה אוהב את הענוים והשפלים ונמוכי הרוח. ואם תהיו שפלים ונמוכי הרוח. לא יתקנאו בכם בני אדם:
ושנו חכמים הוי אוהב את הענוה. כדי שתמלא ימיך. ושנו חכמים בתחלת מסכת ד"א דרכן של ת"ח עניו ושפל רוח זריז וממולא. עלוב ואהוב לכל יודעיו. ושפל רוח לאנשי ביתו. ירא חטא. ודורש כל אדם לפי מעשיו. שואל כענין ומשיב כהלכה. וכל המשפיל את עצמו מגביהין אותו. וכל המגביה את עצמו משפילין אותו. וכן אומר. זאת לא זאת השפלה הגבה. והגבוה השפיל:
וכן תנא דבי אליהו ההוגים כיונים. והמנהמים כדובים (והמצפצפין) [אלטונא תקח: והמנפנפין] בידיהן. הבועטין ברגליהם. והמהלכין בראשי אצבעותיהן. עליהן הכתוב אומר אל תבואני רגל גאוה וגו'. ותנא דבי אליהו המאוסין בעיניהן והמבוזין בפני נפשם. והכובשין את יצרן והמשפילין את רוחם. עליהם הכתוב אומר. כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים. מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. ועניים ושפלי רוח ובעלי הבטחה ונוחי התשחורת עליהם הכתוב אומר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור:
ותשנאו מדת הגאוה וגסות הרוח. מפני שהגאוה מלבוש הבורא יתברך. ולו יאות הגאוה והגדולה והיא מדה שנואה מאד. בעיני המקום והבריות כי יתרחקו הבריות מבעלי גסי הרוח הרחקה יתירה והגאוה מוכנת לתקלות רבות. ובעליה לא ינצלו מן המכשלות. שנאמר לפי שבר גאון וגו':
בני אהבו את הצניעות. שכל מי שהוא צנוע בדרכיו אינו נכשל בעברה. והקב"ה ברא עולמו בצניעות. ונתן את התורה בצניעות. ואוהב מאד את הצנועין ואינו מקפח שכרן ותשמרו עצמכם מן הפריצות. ודברי הנבלות. מפני שהן סרסורים רעים. ומבואות פתוחות לזנות. וכל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם. ואפי' נחתם עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה:
בני אהבו מעלת הבושת ותחזיקו בה. שכל המתבייש. לא במהרה הוא חוטא וינצל מן העונות והחטאים. וזוכה לגן עדן:
ושנו חז"ל אל תאמר אחניף לזה שיאכילני. ולזה שישקני ולזה שיכסני. ולזה שילבישני. מוטב שתתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים. אל יביישוך שפתותיך. ואל יכזב פיך ואל יקללך לשונך. ואל יכלימוך שניך ואל תשתחוה לדבריך:
ושנאו העזות שכל מי שהוא עז פנים. יורש גיהנם והוא הנקרא רשע. ולא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להן בושת פנים זה מזה:
בני בחרו במדת האמונה מפני שהיא ממדות הבורא. וכל הזוכה בה. זוכה ויושב במחיצתו של מקום. ולא עוד אלא שבכל מקום שהנאמנות מצויה. שם הברכה והגדולה מצויה ושנאו הגזל והגנבה שהמקום שונא אותה. וכל הגונב והגוזל דבר מחבירו. מעלין עליו כאילו הרגו. וכל מה שהאדם גוזל וחומס בעולם הזה. אינו יוצא מעולמו עד שאחרים בוזזין אותו:
בני אהבו את התמימות שהקב"ה חפץ בתמימים וכל מי שהולך בתמימות עם האל והבריות. הקב"ה משמרו מן החטאים והעונות. ומציל את נפשו מדינה של גיהנם:
ושנאו את הרמאות שכל מי שהולך ברמאות עם חברו. בידוע שהוא חורש רע עליו. וסופו לשקר ולכחש לו וכל המכחש ומשקר בחברו. כאילו מכחיש את המקום שהוא אמת:
בני אהבו מדת הרחמנות שהיא ממדות הבורא. ולא היה העולם מתקיים. אלמלא ששיתף בו הקב"ה מדת הרחמנות וכל המרחם על הבריות. מביא טובה לעולם ומרחמין עליו מן השמים. ושנאו את האכזריות שכל המתאכזר על הבריות. מביא חרון אף עליו ועל כל העולם כולו. והקב"ה נפרע ממנו באכזריות:
בני אהבו מדת הרצון שכל מי שהוא רצוי ומקובל מן הבריות למטה. בעבור שיודע לרצותם בדבריו ולדבר להם בלשון רכה. בידוע שהוא רצוי ומקובל למעלה שכל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו והקב"ה מעלה אותו למעלה ושררה:
ושנאו מדת הכעס מפני שהכעס מסלק את הדעת. והמדה הזאת אות לשוטים ולסכלים וכל הכועס עיניו כהות. ויצר הרע מתגרה עליו וגורם לו לחטוא:
בני בחרו במדת שם טוב בעבודת המקום כי הקב"ה בעצמו חוזר לקנות שם טוב בעולמו. ושם טוב גדול מכל היחסים. ויקר מכל כסף וזהב שבעולם ושנאו את מדת שם רע. המגיעכם בהבלי העולם כי היא חרפה וגנות. ומוציאים את האדם מן העולם. וכל זמן שאדם מתכוין להגדיל שמו בהבלי העולם שמו מתמעט והולך. שכל הרודף אחר הכבוד. השררה בורחת ממנו:
בני בחרו במדת יצר טוב. מפני שנברא מן העליונים ממקום טהרה וקדושה ודרכו הולך אחר טבע הנשמה. אשרי מי שמגביר עליו יצר טוב ומחזיר נשמתו טהורה לבעליה כדרך שנתנה בגוף ותגערו ביצר הרע וזבחו אותו לפני הבורא כדי שלא יכשיל אתכם. ולא יחטיאכם ויטרידכם מחיי העולם הבא. כי הקב"ה ברא אתכם צדיקים וישרים ולפיכך אל תשתעבדו ליצר הרע שבלבכם ואל תשמעו אליו:
בני בחרו בתשובה שהיא מגעת עד כסא הכבוד. והקב"ה מקבל שבים ומקרבן אצלו ומושיבן לפניו והשתדלו לשוב בתשובה שלימה לפני הבורא קודם ביאת הפורענות והמקום יקבל תשובתכם וימחול על כל עונותיכם:
בני בחרו במעלת החכמה. שהיא מתנה נתונה לאדם מאת הקב"ה. ומביאה את האדם לידי יראת שמים ולעושר וכבוד וחיים בעולם הזה. ולירש חיי העולם הבא ומגינה על האדם מן החטאים והעצלות ומצילתו מדינה של גיהנם:
ושנאו את השטות והסכלות. מפני שהכסיל מגנה את עצמו ומגנה את אביו ואת אמו ואת כל משפחתו ומאבד ממונו וחייו מן העולם הזה. ומכרית נפשו מן העולם הבא:
בני בחרו במדת העושר והשתדלו לקנות עושר ונכסים באמונה וביושר ותזכו בעולם הזה ולעולם הבא. מפני שלא נבראת מדת העוני. אלא כדי שיזכו העשירים בה וינצלו מדינה של גיהנם. והעושר הזה היא מתנה נתונה מאת המקום. ואל יאמר האדם העשיר. כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. כי הממון הזה כנפים יש לו ופורח השמים. והיום האדם עשיר. ולמחר הוא הולך וחולף לו:
בני בחרו במדת הזריזות. שלא נברא האדם אלא שיהיה זריז ומהיר במלאכתו והאדם הזריז ממנין אותו על עבודת המלכים והשלטונים וכל מי שמתכבד במלאכתו מלאכתו מכבדתו ונכסיו מצליחין ושנאו את העצלות מפני שהיא מדת הפתאים וחסרי לב. וסימן לעצלות עניות:
בני בחרו במדת ההסתפקות מפני שהיא ממדת החסידים המסתפקים בין ברב בין במעט וכל הנהנה מיגיעו ומסתפק. קונה לו חיי העולם הזה והבא. ומוצא קורת רוח ומנוחה בעולם הזה. ואינו בא לידי חולי מעים וכאב לב ואיזהו מסתפק זה השמח בחלקו שחננו הבורא:
ושנאו מדת זולל וסובא מפני שהיא מדת הרשעים וסופו לבוא לידי עניות. ומביא לעצמו חלאים גדולים וכבדים וסופו יורש גיהנם:
בני בחרו במדת הנדיבות שלא נבנה העולם. עד ששיתף בו הקב"ה מדת הנדיבות. והנדיבות מורה על היחס וחסידות:
ותשנאו מדת הכילות שכל מי שעינו צרה מוציאתו מן העולם. מפני שמסיר בטחונו מן המקום ותולה בטחונו על ממונו והוא מן המדות הגרועות שימצאו בבני אדם. דבר קשה עין הרע. שהוא שקול כנגד כל החלאים כלם וכל מקום שעין הרע שולטת אוכלת ממונו. המשים עין הרע על חברו כאילו הרגו:
בני אהבו את השלום שכל מקום שהשלום מצוי. שם יראת שמים מצויה. גדול השלום שאפי' העליונים צריכים שלום כ"ש התחתונים ואפי' המתים צריכין שלום כ"ש החיים בקשו השלום ורדפו אחריו שהקב"ה אוהב את השלום. ומתחילת ברייתו של עולם נתעסק לברוא דבר של שלום והוא האור. ולא עוד אלא שכל הברכות טובות ונחמות טובות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמיהן שלום:
ותברחו מן המחלוקת מפני שהוא דבר שנאוי מאד בעיני המקום שמצינו שויתר על ע"ז. ולא ויתר על המחלוקת. ואפילו כדי לעשות סייג וגדר למצות התרחקו מן המחלוקת כי המחלוקת מביאה את האדם לידי מלקות ולידי סכנת נפשות:
ושנאו מדת הרכילות ולשון הרע שהן טורדין את האדם מן העולם הזה והבא. שכל המספר לשון הרע הקב"ה דוחפו לגיהנם ותלוי בלשונו בגיהנם. מפני שמביא שלש פורענות גדולות בעולם ואלו הן. מחלוקת וע"ז. וגלות. וכל מי שיאמין אל הרכילות לא ישאר לו אוהב ואפי' יהיה לו חביב וקרוב:
בני אל תתפארו בנפשכם. ואל תתנשאו בעצמכם על הבריות בשביל מעלותיכם ובשביל תורה ומעשים טובים שקדמתם. אלא תשפילו עצמכם ותכניעו לבבכם ורוחכם לפני כל אדם. ותהיו כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה וכיתד נמוכה שהכל תולין בה:
בני אם חס ושלום לקיתם בממונכם או בגוף אל תתרגזו ואל תתקצפו נגד הבורא אלא הצדיקו עליכם הדין. וקבלו כל דבר מאהבה. וזכרו את איוב שלקה בגופו ובבניו ובבנותיו ובממונו ולא חטא בשפתיו ולא נתן תפלה לאלהים:
בני אל תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מפני שהם שני סרסורים רעים לגוף שהעין רואה והלב חומד והגוף עושה העברה ואין לך אבר באברי האדם שיגרום לו מכשול כמו העינים (שמהם בא חטא הראשון בעולם) וזכרו את שמשון שהלך אחרי מראה עיניו מה עלתה לו:
בני אל תשבו עם המינים ואל תתווכחו עמהן בדברי התורה פן תמשכו אחריהם ויביאו אתכם אל הבוז והקלון בעולם הזה וסופכם יורשין גיהנם ח"ו:
בני אם ידברו אחרים בכם דבר רע גדול לא תגדילו אותו יותר מדאי ואל יהי בעיניכם גדול אבל יהי בעיניכם כקטן כדי שתניחו מקום לשלום וכן אם אמרתם על אחרים דבר רע קטן אל תאמרו מה אמרנו הלא דבר קל הוא ומה בכך אבל יהי בעיניכם כגדול עד שתלכו ותפייסו אותו ותרבו עליו ריעים עד שתפייסו אותו פיוס גמור וריצוי שלם:
בני יהי פרקכם נאה ושמועתכם נאה וטובה והשתדלו להוסיף על השמועה הטובה כדי שיבחרו בכם הבריות וידבקו בחברתכם ויתקרבו אצלכם כי כל מי שפרקו רע ושמועתו מגונה לא ימצא חברים ויתרחקו הבריות ממנו ויסורו מעליו: