אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

טז

טו

עליית הדקדוק הנה כבר זכרנו ממעלת חכמה זו בקצרה. בבית ובעיר ובמגדל זה שלש פעמים. עכ״ז לא יפקד מושבה מבית מדות הלז. ועם שאין המכוון כאן לעסוק בחכמת הדקדוק בעצם (כי אין כונתנו פה אלא להזכיר המעלות המדותיות שגם שמירת הדקדוק בלשון כאחת מהנה. כמו שיחשב מעלה היות האדם מדקדק במעשיו. ככה מחויב מחק הטבע להיות האדם שומר פיו ולשונו שלא יוציא מפיו דבור מעוות. ושיהיו כל מלותיו שקולים במאזני הדקדוק בכל לשון שאתה שומע. עאכ״ו בלשון הקודש ובעניני קודש. שהקפידה יותר גדולה לפי ערך חשיבות הנושא ביחוד עקימת שפתיו בודאי הוי מעשה מכוער. ואומר ותבחר לשון ערומים יכתירו דעת שפתם ברור מללו דבורם מבואר. לא בלעגי לשון ושפה בלולה כבני ארץ שנער) לא אמלט מלגע בצנור. ולהכות בכנור. הלז המנגן מאליו בדברי החבר לכוזר (מ״ב ס"פ) וז״ל ואחרי זה מעלת הנקוד ומסורת השבע מלכים ומה שיש לנו מהדיוק (הוא לשון עיון דוק ותשכח) ומהדקדוק. והתועלות היוצאות מההפרש אשר בין הקמץ והפתח. ובין הצר"י והסגול ותועלותם (שב אל מעלת הנקוד והמסורת) בענינים להבדיל בין העובר והעתיד בהם. כמו שמתי (דעליך) ושמתי (דאת ירושלם) ואברכהו (דוארבהו) ואברכהו (דגם ברוך) ויבדילו בין פעל לתואר כמו חכם (בשני קמצין) וחכם (בני ראה דרכיה וחכם) ובין ה״א השאלה וה״א הידיעה כמו העולה היא למעלה. וזולת זה ממה שהם מועילים מיופי גלגול הדבור בקבוץ השני נחים (כמו חכם. או שני שואי"ם בסוף מלה כמו וישת) עד שתבוא בדבור העברי קריאה יהיו שוין בה קהלה מבלי טעות. ולטעמים עוד תנאים אחרים כי צדדי הדבור בעברית בדרך החלוקה משיגים קמוץ. ופתיחה. (ושבא) [אלטונא תקח: ושבר]. ובחלוקה אחרת קמוץ גדול. והוא קמץ. והקמץ בינוני. והוא חולם. וקטן והוא שורק. ופתיחה גדולה והוא פתח. וקטנה והוא סגול. ושבר גדול. והיא חירק. וקטן והוא צירי. והשב״א מונעת באלה כולם בתנאים והיא (חוזר לתנועת המלכים) התנועה לבדה בלי תוספת (כמו פעל) וזולתה (כמו וקאם שמאל) מביאה נח אחריה. והקמץ יהיה סמוך לו נח משוך. ולא יהיה סמוך לו דגש בתכונה הראשונה (נקוד נאות לאותיות והתנועות לפי טבען) ואם יהיה לדגש סמוך יהיה בעבור דוחק התכונה השניה (יופי גלגול הדבור) או השלישית (להניח טעמי הקריאה) ונחו המשוך ה״א או אל״ף. כמו ברא קנה. ויכול שיבוא אחר הנח משוך. נח נראה. כמו וקאם שאון. החולם יבוא אחריו נח משוך. והנח שלו וא"ו או אלף. כמו לו לא. ואפשר שיבוא אחריו נח נראה. כמו שור שמאל: הציר״י יבוא אחריו נח משוך. ונח אלף או יו״ד. כמו יוצא ויוצאי (ירך) אבל הה"א איננה באה אחרי הצר״י בטבע ובתכונה הראשונה. אך באה בתכונה השניה (במעשה מקנה מבנה הדבוקם): השורק מתנועע על השלש תכונות. יבוא אחריו המשוך. ויבוא אחריו הדגש והנח הנראה. ונחו הוא״ו לבדו. כמו אלו ללון ולוקח. החירק כמו השורק כמו לי ולבי ולין: הפתח והסגול לא יבוא אחריהם נח משוך בתכונה הראשונה. אבל תמשכם התכונה השנית להשען עליה (הדמיון בפתח כמו אחי עלי מתי בני. ובסגול בפעלים אבנה אקנה וכן בשמות מקנה מעשה) או לטעם או למקום הפסק הפרק:

והתכונה הראשונה תקבל תנאיה כשאתה מעיין באות אות ותיבה תיבה ולא תרגיש על תקנת גלגול הדברים המחוברים מחבור והפסק. ומלה גדולה וקטנה וזולת זה. ואז יכוננו לך השבעה מלכים על תכונתם הראשונה. מבלי חלוף והשבא על ערכה מבלי געיא:

והתכונה השנית מעיינת ביופי חבור המלות וגלגוליהם ואפשר שישונה דבר משתי התכונות הקודמות ואיננו נכרי בתכונה הראשונה רדיפת שלש תנועות. שלא יכנס ביניהם נח ולא דגש. אבל באה בתנועה שבאית. אחר תנועה שבאית שלש ויותר (דוגמא מלת והשתחויתם עם שיבא נח בשלישי. אמנם יבואו גם ארבעה תנועות רצופות כמו דליותיו וזולתו רבים בלי שוא. ובמלת והאחשדרפנים ה' שואים ואין בה נח חוץ מאות המשמשת) כאשר יעבור זה בערבי אבל זה נכרי בתכונה השנית. ובעת שיזדמנו שלש תנועות בתכונה הראשונה. תמשך אחת מהם בתכונה השנית בשיעור נח כי העברית קשה לה רדיפת שלש תנועות. אלא בפגישת הכפל כמו שררך או אותיות אחע"ה כמו נהרי נחלי. ואם תרצה תמשוך ואם תרצה תמהר:

וכן הכשר התכונה הראשונה קבוץ שתי תנועות זאת אחר זאת נמשכות כשיעור שני נחים. וראתה התכונה השנית. כי הדבור כזה לא יהיה נאה והפילה אחת משני המשכים. והשאירה השני כמו שמתי (מלעיל) ושמתי (מלרע) וכל הדומה לו הלא תראה פעל (העבר) וחבריו. הדבור בו בהפך הנקוד תמשך העי"ן והיא פתח. ותנוח הפ"א והוא קמץ ומשיכת העי"ן איננה כי אם להשען. לא לנח רפה וע"כ השאירו אמר לי ועשה לי (מלעיל) על התכונה הראשונה. מפני שנשענו על המלה הקטנה:

וכן אנו רואין פועל בשני קמצין. והוא פעל עבר. ונבקש עלת זה ונמצאהו באתנח או בסו"פ. ונאמר שזה הנח נתיישב בתכונה השנית בעבור העמידה וההפסק ונמצא הענין הזה הולך כן עד שנמצא עוד פעל בשני קמצי"ם בזק"ף ונבקש עלתו ונמצאהו מקום הפסק בענין והיו דיניו שיהיה אתנח או סוף פסוק לולא דחקים אחרים הצריכו שלא יפול באתנח ולא בסוף פסוק. כאשר נמצא גם כן פתחין באתנח ובסוף פסוק. על זולת ההלוך ההוא. כמו וילך (דאהרן ומרים) ויאמר (פתוח בכ"מ) וזקנתי (דשרה) ותשברנה (זרועות רשעים) ונמצא עלת ויאמר מפני הקפדה על הענין. מפני שאין דין ויאמר לעמוד בו מפני צרכו אל מה שאחריו בהשלמת הענין אלא המעט. כמו כאשר אמר (דאברהם) כי ענינו ישלם בהשבה על מה שקדם והוא ראוי לקמ"ץ מפני שהוא מקום הפסק אך וילך. ותשברנה (דקשתותם) מפני שקשה להעתיק השבר אל קמצ"א גדולה מבלי גלגול. אבל העתיקוהו אל פתח ושמא זקנתי מהדרך הזה בעבור ששרשו זקן והעתיקו הצר"י בעמידה אל פתח (דוגמת ויאכל דאדם):

וכן נתמה מפעל (בשש נקודות) וכל אשר בא על משקלו מלעיל משוך הפ"א והוא בסגול עד שנחשוב שאם לא משכו הפ"א היה צורך הדבור העברי למשוך העי"ן וישוב מלרע. ויהיה בין העין והלמ"ד נח רפה אחר סגו"ל וזה דבר תימה. ואין תימה בפ"א כי אי אפשר זה בלי נח (נ"ל כוונתו כמ"ש המכלול אצל אבן הראשה. בטעם נחות פ"א שלה כי לא תוכל להוציא שתי אותיות מבלי נח ביניהם ובארתי טעמו לפי שיבוא להבליע עי"ן השורש (והמגיה הבחור לא הבין) אולם שם הספיק הנחות בת"ג עם שאין בה נגינת הטעם. כי המלה מלרע משא"כ במשקל פעל בשש נקודות. כי מקום הנח רק שאין בו מקום תפיסה בת"ק ובלי אות המשך והנוח. על כן הוצרך לטעם מלעיל. להיות לו משך ודוק. אז תבין לשון החבר הלזה גם בנמשך) ומקום הנח רק. והמשך ההוא שהוא מלעיל. אמנם הוא מקום נח נראה כנגד פן על. לא כנגד פ"א על. אמנם כאשר יבוא באתנח או בס"פ שב פעל כנגד פ"א על. וראינו צורך המשך כאשר אמרנו בשמתי ושמתי:

וכן נתמה משער ומנער וחבריהם על המשך פ"א פעל שלהם והוא פתח ונחשב ונראה שהוא במקום פעל (בסגול) ואמנם נפתחו בעבור אחה"ע ועל כן לא נשתנו בסמוך. כאשר ישתנה נהר וקהל וזהב בסמוך כי הוא על משקל דבר. וכן אעשה יעשה אבנה אקנה בסגו"ל עם נח רפה (על כן הוא כת"ג בעיני. ובזה נתגלה לי טעם דג"ש למ"ד (אלא) [אלטונא תקח: אלה] אחרי הנח. שלא מצאו בה כל אנשי חיל מכת המדקדקים ידיהם בהיותו סותר כלל מוסד הידוע להם שלא יבוא דג"ש בת"ק שאחרי ת"ג עם היות בה נגינת הטעם כמו ויאמר וילך ספר והדומים אבל מה שבא הדג"ש במלות אלה. הוא לדעתי מפני שהת"ק שבלמ"ד בא עם נח משוך לפיכך עלתה למדרגת ת"ג (ביחוד שהסגול משתתף עם הציר"י כמש"ל) ודינו כדין ת"ג הבאה אחת ת"ג שבה נגינת הטעם. שיבוא אחריה דגש או נח) ונחשוב בדמיון הראשון שהוא אפעל יפעל. ונראה שעי"ן הפעל לא נבנה על משך. אבל על נח נראה עם (פתוח) [אלטונא תקח: פת"ח] לעולם ויש לנו אמתלא על שלא נוקד בפתח גדול. והיו אומרים אעשה (פתח) בעבור שלא תפול פתחא על הא נחה אלא בקמץ והקמץ משוך ועין הפעל איננו משוך כל עיקר. אלא אם תעתק אליו תנועה (באס"ף) או תפול על א"לף כמו אצא וראוי להעתיק אעשה אל סגול. מפני שהוא המעט שבתנועות ישוב וישתתף עם הציר"י. כשיצטרך בתכונה השנית להשיב תמורתו בעמידה וכמעט שלא יראה לה"א באעשה מקום אלא בהפסק או בטעם ויקל הד"גש עמה. אעשה לך (עמוס ד') אבנה לי (ירמיה ךב) עד שלא תראה (לע"ד אין [אלטונא תקח: ראיה] מדגש הבא אחר אעשה ואבנה להוכיח על קלות נחות הה"א בהם כי אלו שהזכיר נדגשו כדין דחוק. משא"כ בויבא לי שנרפה כראוי בדין ב"גד כפ"ת דסמוך ליהו"א בלי מבטל אבל במקום שנשען הסגול על הה"א מבלי שיסמך למלה אחרת. בודאי הוא נח רפה וכחו כח ת"ג כמש"ל בס"ד זה נ"ל ברור) מה שאין כן באצא ואבא ויבא לי (בראשית ך"ז) לא יבוא אחריו דג"ש ויבא לפניו צר"י בעבור הראות הא"לף. והלא תראה קלותם בה"א עד שהפילוה מן הכתב והלשון בויבן ויקן ויעש (זהו להקל על הלשון כמו שהמנהג בנחי (אין) [אלטונא תקח: עין]) ואיך תתיישב בציר"י. אבל היא נותנת המעטה שבתנועות והיא הסגול. זה בתכונה הראשונה עד שתעתיקנה התכונה השנית אל הצר"י בהפסק:

וכן נתמה ממראה וממעשה ומקנה וחבריהם מפני שנראה אותם בסמוך בציר"י ובלתי סמוך בס"גול ונהיה סבורים שהאמת בהפך זה וכאשר נחשוב על למ"ד הפעל הנחה והיא הה"א כי היא נחשבת כאין וכאילו השמות אינם כי אם מרא מעש מקן. לא היתה ראויה לזולת הסגול. עד שיבוא צורך להראותה בנח רפה במראם ומעשם. ומראהו ומעשהו הושב הסגו"ל ציר"י לעמוד בעת הסמוך במקום הק"מץ במראם ומעשם:

ואשר בא על התכונה הראשונה ולא שינתה התכונה השנית בנקוד. אלא בדבור:

בן כשהוא נפרד בציר"י. וסמוך בסגול ואפשר שימשכהו הטעם (ה) מלרע שהוא בצר"י ולמחבר החכמה הדקה הזאת. סודות נעלמים ממנו. ואפשר שעמדנו על קצתם. וכוון בהם להעיר על הפרושים כאשר אמרנו בהעולה היא למעלה ובמה שמבדיל בין העובר והעתיד ובין הנפעל העומד והנפעל העובר וינקדו נאסף אל עמי בק"מץ וכאשר נאסף בפתח. וינקדו וישחט בקמ"ץ. ואם אינם במקום הפסק דבור זה היה במקום הפסק ענין והרבה שמנהיגים הסגו"ל הבא אחר הזר"קא מנהג האתנח והסוף פסוק והז"קף. בזולת התכונה הראשונה ואילו הייתי מרחיב בשער הזה הייתי מאריך הספר ולא הראיתי לך כי אם מעט מהחכמה הזאת הדקה. ושאינה מופקרת אבל היא בעלות ובמסורות:

אמר הכוזרי די לי בזה לחבוב הלשון אצלי ע"כ. הנה הצגתי לפניך מה שחשב אחד מיוחד מן המדקדקים הקדמונים במעלות הדקדוק ותועלותיו אם אמנם דבריו עמוקים (ונטיתי בו מפירוש המוסקאטי שלא ערבו לי דבריו בכ"מ מזה המאמר עם כל טורח מליצתו הארוכה והרחבה) ואף אם בכמה דברים נטה מדרכי המדקדקים המתאחרים ודעותיהם החלוקים ראה דרכיו וחכם כי לא האמין בעצמו שהשיג האמת בכל מה שאמר. ושירד לסוף דעת מניח הנקוד. וכבר הודעתיך נאמנה בתעלה ראשונה מברכת גבעון צורך ידיעת מלאכת הדקדוק לכל בעלי תורה והיא אמנם נקראת מצוה קלה אצל הר"מ בפירושו לאבות רפ"ב עמ"ש והוי זהיר במצוה קלה

כבחמורה כלמידת לשון הקודש בשפה ברורה:

אך באמת מעוטה יפה ורובה קשה ואל תתחכם יותר בבקשת הסבות לכל דרכי הנקוד והטעם למה תשומם והוא מביא לידי שגעון באמת כי מי עמד בסוד ה' לידע כל החלופים והשינויים הנמצאים במקרא אשר היו אצל בעלי מלאכת הדקדוק לזרא. ואל תהי חכם בעיניך כמו אותן המדקדקים הישנים שחשבו להטעות החכמים הנאמנים ולהתערב עם שונים תרם תרמו תורמין מתחיל התחיל מתחילין שספר הר"מ בגנותם ריש תרומות ועתה מקרוב עמד כמו כן מבהיל משתגע איש הרוח הגס הידוע אשר חשב שעשה תורה חדשה בדקדוק. וברוב דבריו לא יחדל פשע. אגב חורפא שבישתא בכ"מ הראה סכלותו דאפי׳ מקרא לא ידע. והרבה פצעי נוסח התפלה והברכות חנם. כמ"ש בס"ד בלו"א בבירור. וראה עד כמה הגיעה כח שגעונו שאפי' בספרי מקראי קודש המדוייקים כמעט שלח ידו להטעותם. לולי שמצא לבעלי מסורת שאשרום וקיימום. כמי שהעיד על עצמו בענין דגש ברכת שהיה בעיניו טעות מחמת שיוצא מהכלל שלו שמצא בענין תנועה קלה. שהרעיש עליה את העולם בספריו והרים נסו. כאילו בנה עולם חדש על כן לא יעזבנה מקולמסו. ולו יהיה כדבריו שכיון האמת בזה. וכי יש לנו כלל אחד בכל כללי הדקדוק שלא נאמר בהן חוץ. הטובים הם מכללי התלמוד שבפירוש ארז"ל אין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אבל כללי הדקדוק ע"פ הרוב אינם מושלמים לגמרי ואי אפשר

להמציא בהם כלל מוחלט אם לא ע"ד הרוב:

אבל דרישת הסבות והטעמים למונחי הדקדוק ומנהגי הלשון ברוב יולידו הבלים גדולים כמו שחשב זה המתגדר במלאכתו. לעשות משוא נח הבא אחר ת"ק שו"א נע. מפני המצאתו בתנועה קלה כמות שהיא כולה נעה וחשוד׳ אחר שראינו הרבה מלות שאינם נוהגים אותו מנהג כמו הפכי בגנפו ברכת וזולתם. על כן אינו אלא רעיון רוח. וכך דרכו של יצה"ר לבוא מן הקל״ה אל החמורה. לשנות התנועה ודרך המבטא ואם למקרא ופעמים בהיותו נלחץ אל הקיר המקרקר ומקעקע ועוקר תחום כלליו. נעשה דרשן לקשור נימא בנימא ולארוג שבע מחלפות ראשו עם לשון המסכת והגמרא. ויתקע ביתד במקום בלתי נאמן. אשר כל הרואה ושומע. יצחק למלאכת תופי סרעפי רעיוני דקדוקיו. גזרותיו משפטיו וחוקיו. ואתה המתחכם החוקר בסבות דרכי הנקוד. הגד נא לי אם תוכל לבטוח בעצמך כי תמצא' וכי תשיג׳ באמת היש לך מופתים חותכים בהם או גוזרים בכח עליהם ואחר שתחשוב שמצאתם. האם תוכל לזכור כולם. וכשתבוא לפניך בקריאה ד"מ אות בג״ד כפ"ת דסמיך ליהוא האם תוכל להסתכל מיד אם נמצא בה אחד מהמבטלים אם לא. או תשב לעיין בכל פעם לדרוש ולחקור אחריה. הלא על כרחך צריך שתשמע לעצת חכמים למד בנך מספר מוגה. אז תלך לבטח. בין שתדע הסבה אם לא. וזכור נא מ"ש בח"ה בהקדמתו שנשאל אחד מהחכמים על דין בענין הגירושין והשיב הידע' כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות. אשר אינך רשאי להתעלם מהם עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות כו׳ והאריך להוכיחו ולביישו על ששאל דבר שלא יזיקנו אם לא ידענו. ולא יקננו מעלה יתירה בתורה ובאמונה ובמדות ע"כ. ואם בדין מדיני התורה כך. במה שאינו דין ולא תורה עאכ"ו. ולא ראינו לאחד מחז"ל הראשונים עמודי אמונתנו שעסק בו והטריח שכלו בכך. אבל נסתפקו במסורת סייג לתורה. שיש בו די והותר למלאכת קריאת המקרא לעשותה כהלכתה. אבל לא יגעו לריק לחפש העלות לכל דרכי נקוד המקרא בתנועות למשפחותיהם. להבל ותוהו כחם לא כלו לבקש סבות כל מנהגי הנחת חלופי הטעמי' למיניהם כי אין חקר להם ושנות מתושלח לא יספיקו לזה. ועדיין אתה מבחוץ אם עמדת על אמתת ענינם. ראה את אשר חכמים יגידו ולא כחדו כאשר אמר החבר הלז. הלא תקח מוסר כי הודה ולא בוש שלא בטח שהשיג (מעלה) [אלטונא תקח: העלה] האמתית בהשתנות הנקוד והתנועה. והוא באמת דבר למעלה מגבול שכל האנושי. כי אין יסודות לה"ק בנוים על סברות והתחכמויות אנושיות צנומות דקות שדופות קדים. ולא כלשונות ההסכמיו׳ הל' האלהית כי חיה היא ממקום קדוש תתהלך ולה טעמים ועלות. אלהיות גבוהו' מאד נעלות. ואפי׳ אם נניח שיש להם עלות נגלות. וכבר בטוח אתה שמצאת האמת בכולן או במקצתן (ותאמר אלי לא יגונה הרודף אחר החכמה מפני שלא יגיע לתכליתה. כדעתך ידעתי גם אני. אבל) הלא צללת במים אדירים והעלי׳ חרס בידך כאמור. כי יותר ממה שהרווחת הפסדת. והזמן יקר המציאות אבד׳ לריק כחך כלית ומה היקר והתועל׳ אשר סגלת מלבד שלב יודע מרת נפשו כי בכל רעיוני דקדוקיך אלה. אם תשכב הלא תפחד כבראש חבל שוכב. ואם תתאמץ לעלו' במרכבה. על מרכבת המשנה האמ' ומעוות משפט הל' ומעקש הישרה בדבור ובקריאה את הרוכב אם תרוץ הלא תכשל במשעול צר מלא אבני מכשול הספק אשר לא יניח לבך ורוח עורקיך להיות ביושר דופק. לכן המדקדק החכם במועט ובבטוח אמתי הכרחי יסתפק ואין דקדוק לה״ק נמצא על האמ' כי אם כפי שנמצא במקראי קודש על כן צריך להיו' בקי בהן ובשמותיהן. ולידע דרך הנוהג ברוב ובמעוט. כי בכל דבר הולכין אחר הרוב. ואז יתבררו לו כל דרכי הפעלים והשמו׳ והמלו׳ והנגינה על הנכונה. ויחבר לזה מעט סולת הקמחי אשר לו משפט המלוכה בדרך הפשט אף אם באמת אין כל [אלטונא תקח: דבריו] סולת נקיה כמו כל המון המחברים. גם אין כל רעיוני עיוני המדקדקים שקדמוהו ושאחרוהו תורה ולא סברא גמורה כי אם סבר׳ כרסם גשמית עבה וגסה. חס וחלילה לתורת ה' מנפול חבלים כאלה בכוסה. אלא שלא יזיקו למתחיל אשר בגדולו׳ לא נסה:

וז"ל אבן בוחן. ויש שיתפאר בחכמת דקדוק ומסור'. יקוה ממנו מה׳ משכורת ובעשותו לרוח משקל. לחקור בין בנין הכבד והקל כל היום מביא וצופה בעיון דק הדגו"ש והרפה. האי"תנים מוסדו ומקו"ר משחת משלוח ידו אין דבר ממנו נעלם. בסתרי אותיו' בכ"לם. יפטיר בשפה ירחיב פה בענין חסרי הפ"א. ומעולם לא יעצום עין מעלולי הלמ"ד והע"ין עיניו כיונים קרועים בפוך. בפלאות ה"א הידיעה ווי״ו ההפוך. יגל בהשיגו הפועלים הזרים ובילדי נכרים יספיק. ויתבונן בה"א אם היא נחה או אם מפיק. לא ישוהו ימנה וישוי. בסתרי אותיו׳ אהו"י ובטעמי אותיו' החך והשפה. בנה בנין נאה אפיק שפה ועייל שפה. וסוד אותיו׳ אמ״תין בא אליו בנבואה יש שפרשו ע"י מלאך והכא תרגימו שידה ושדתין. ביוצא ובבודד יש לו סתר וחביון. ומחלמיש צור יחזק באותיו׳ הרפיון. ואם יסתכל ספרי בן קמחי ובן גנאח. ילולי יליל וגנוחי גנח. כמה ראיתי מדקדקים עברים נצים על כלל גדול אמרו מקדמוני המליצה בלדד וצופר ואליהוא. בענין בג"ד כפ"ת דסמיך ליהוא מאלו שמתחכמים בכל יום לקרות ולהבין ושום שכל אלו המסורות. אלו שסופרים בתורה כמה אותיו׳ שעטנ"ז ג"ץ ואותיות תלויות קרי וכתיב חסרו׳ ויתרו׳. ויוציאו מזה פירו׳ ופירי פירו' וקצתם בעיניהם חכמים. ולהם סודות סתומים. במקרא אלו הטעמים אני ראיתי מחלוקת גדולה. בענין קדמא ואזלא. וריב גדול עד שהדם נשפך. בענין שופר מהופך. ומהם אומרים כי מעת משה ספרא רבה דישראל קביר. לא נהיה סוד עמק כמו לפני דרגא תביר. וכן התחבר יתיב עם מק"ף. רמז אל ישב ולבסוף הוקף. וטעם פשט וזקף קטן. הלא הוא כמוס במגל' סתרים בתוך הקיטון. וסוד שני גירו"שין . בשלשה אין דורשין ויש תוקף גדול וממשלת בטעם תלשא שלשלת והיודע טירחא ואתנחתא ינגן בתושבחת׳. וסוד פזר רביע וזרקא. מאיר על חד תרין כחיזו ברקא. כמה מאלו ראיתי בזמני בחכמות הללו חלוקים. בהנה לבדנה העמיקו בפרטים ודקדוקים. וגבהו לפי דעתם מאראלים ומצוקים. אע"פ שלא ראו אור במלאכה אחרת חשובה ממנה ונבחרת. ועל האמת אם בדברים הללו הערות טובות. אין לזלזל בתורה בעבורם. כי הם כקליפות והתורה פירות. היא לבדה תרום גבר תוליכנו קוממיות. דקדוקיה עושר וכבוד והללו בערכה דקדוקי עניות ע״כ:

עוד הוסיף לדבר בגנות המבלים ימיהם באלה. בשאתו משלו העולם ים הגדול. והאדם ספינה משוטטת בתוכו ויחשוב שהביא בידו סחורה יקרה והביא עמו הבל הבלים. וז"ל אולם הטעו' בסחורה. אמנם הוא שיש בעולם ב"א יחשבו שעלה בידם קנין נכבד מדברים פחותים כעושי החרוזים והמליצות והשירים ולומדי הדקדוק והרפואות והאצטגנינות. ובאלו ידמו לנפשם להמלט בית המלך מכל היהודים העוסקים בתורה ובחכמה בידיעו׳ הנסתרו'. ודי בזה למשכיל ומבין מדעתו לברור לו מנה יפה מכל חלקי הלמודים ההכרחיים והנצרכים להיטיב אחריתו. להועיל לגופו ולנפשו ולנשמתו. לטובת מלונו ולהנאת קביעות דירתו:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה