בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
טו
עליית הדבור דבר ידוע הוא כי הבדל המין המדבר. ומעלתו על הב״ח. הוא בסגולת הדבור ומוצא השפה ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. והוא עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת (עמ״ש בס״ד בלח״ש ספ״א דאבות. ובעליית השתיקה בעז״ה) בהיות אמרתו צרופה. פי צדיק (יהגה) [אלטונא תקח: טוב] חכמה שפתי צדיק ידעון רצון וכל טובה ממנו נובעת. ככתוב יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת. מפרי פי איש ישבע טוב. ולשון חכמים מרפא שפת אמת תכון לעד מפרי פי איש יאכל טוב. ושפתי חכמים תשמרם. מענה רך ישיב חמה. לשון חכמים תיטיב דעת מרפא לשון עץ חיים. שפתי חכמים יזרו דעת שמחה לאיש במענה פיו. וטהורים אמרי נועם. לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. רצון מלכים שפתי צדק ואיש חכם יכפרנה ומתק שפתים יוסף לקח. לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו לקח. צוף דבש אמרי נועם. שפתים ישק משיב דברים נכוחים. תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו (וזולת הרבה במקרא) הרי כמה מהפלגת השבח הנמצא בדבור ולשון. לכל דבר שבקדושה הוא ראשון. מלה טובה אבן ספיר ולא תסולה בכתם אופיר מלה נכונה נופך משובצת זהב. הלא היא מחוללת תנין מחצבת רהב. והדבור בזה יתרון. כי כל החכמות בכלל וחכמת עצמת התורה הקדושה ביחוד לא יצאו לאור עולם כי אם ע״י הפה והגרון. בו תגדל המעלה ותושג הגדולה בשיר ושבח ורון. וכפי מעלת והדר הדבור הנגדר וטובתו. כן גנות הדבור הבלתי גדור ורעתו. לעצמו ולזולתו. בפשע שפתים מוקש רע. כי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו. בפה חנף ישחית רעהו יש בוטה כמדקרות חרב. תועבת ה׳ שפתי שקר פושק שפתיו מחתה לו. ודבר שפתים אך למחסור ודבר עצב יעלה אף פי כסילים יביע אולת ועל שפתו כאש צרבת. לא נאוה לנבל שפת יתר. ושונה בדבר מפריד אלוף. ונהפך בלשונו יפול ברעה. לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת. ואנשי לצון יפיחו קריה. (וכאלה רבות מאד) הכלל חיים ומות ביד לשון ואוהביה יאכל פריה תבואת שפתיו ישבע. ובחנו חכמי המוסר כל הדברים וגדרום בארבעה חלקים. פסלו שלשת רבעים ובחרו ברובע. ולהר״מ שלשה מתוך חמשה. הם מצוה ונאהב ומורשה ושנים נאסר ונתעב בהם נכלל כל דבור הקשה. כמו שכתוב בעלית השתיקה בס״ד: