בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ו · פרק ה
אך איזה מין קרוב אלינו ואנו חייבין לבחון בו יותר. נאמר כי הבחינה בכל אחד מהם. ואם הצורך אליו גדול אנו חייבין לבחון יותר הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראית במין האדם אשר הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול הזה וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו. וחבור חלקיו והרכבת איבריו. ותועלתו בכל אחד מהם והצורך המביא לעשותו על הצלם אשר הוא ואחרי כן נעיין בתועלותיו ובכל מדה ממדותיו וכחות נפשו ואור שכלו והדברים העצמיים והמקריים אשר בו ותאותיו ותכלית ענינו ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה מפני שהוא דומה אליו וכבר אמרו קצת החכמים שהחכמה היא ידיעת האדם את עצמו ר"ל ידיעת מה שזכרנו מענין האדם (כי) [אלטונא תקח: כדי] שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו כמו שאמר איוב ומבשרי אחזה אלוה וכיון שהוא כן ראוי לנו להזכיר מכל מה שזכרנו מעניני האדם מעט מזער מכל ענין. להעיר המתעלם על מה שהוא חייב לזכרו תמיד ונביאהו לחקור על מה שלא זכרתי. ואז יכנע לבורא על רוב חסדו וטובו עליו ותתגדל הודאתו לו. כמ"ש דוד המע"ה אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ותחלת מה שראוי לך שתעלה במחשבתך אל תחלת האדם ואל ראשית הוייתו ואז תראה כי חסד האלהים עליו המציאו אחר אפסו. והוא צאתו מתכונת היסודות אל תכונת הצמח. ואחר כך יעתק מתכונת הצמח אל תכונת החיים ואח"כ יעתק ממנה אל תכונת האדם. והוא החי המדבר המת. והוא הולך בשנויים וגלגולים וסבות מתחלפות (ומצוים) [אלטונא תקח: ומצועים] מתמידים מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן:
וכאשר תתבונן בזה ותראה סימן הטובה והחכמה והיכולת השתכל וחשוב בשרשי חבורו הנראים רצוני לומר נפשו וגופו תראה גוף האדם הורכב מיסודות חלוקים וטבעים שאינם דומים חברם הבורא יתעלה בגבורתו וקשרם בחכמתו. והתחבר מהם גוף עומד מתאחד במראיתו מתחלק בטבעיו וחבר אליו עצם רוחני אוירי דומה לרוחנית האישים העליונים וזה העצם הוא נפשו אשר קשרה בו באמצעיים ראוים לשתי הקצוות. והם החיים והחום הטבעים והדם (עיין כוזרי פכ"ו משני) והגידים הדקים והעצמים (בעלי המוח) והעורקים (גידים דופקים) והמתרים (החבלים הלבנים הקושרים העצמות והחליות יחד) והעור. והשער. והצפרנים. וכלם מגינים ומכסים להגן עליהם מהפגעים:
ואח"כ חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם אשר שם לו בטן אמו למצע בתחלת ענינו. כדי שיהא במקום שמור ומבצר נצור. מקום שלא תשיגהו יד. ולא יגיע אליו לא חום ולא קור. עם המגן החזק והמחסה הנבצר. ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדול עד שיחזיק על תנועה והתנודה (ידמה שכוונתו בתנועה. המוכרחת. ותנודה החפצית וכן ירא' מן המתרגם נע ונד גלי ומטלטל וק"ל) עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח. הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיע אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו ירבה מזונו עד עת קצוב:
ואחר כן יצא מבטן אמו אל דרך צר. מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו. ולא דבר שיעשה לסייע לו בו. אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על כל בריותיו כמו שאמר לאיוב הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור. תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה:
ואח"כ יצא הולד אל העולם הזה. והוא חלוש בחושיו. זולתי חוש המשוש והטעם. ויזמן לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו ויהפך הדם אשר היה מזונו במעי אמו לחלב בשדים נגר ערב ומתוק כמעין הנובע בעת הצורך אליו. איננו רב שיכבד על אמו משאו. ויגר בלי מיץ. ולא מעט שייגע הולד בהוציאו ומוצו מן השד. ומחנתו בזה ששם נקב השד כפי מחט. לא רחב שיגר החלב מבלי מיץ שיחנק בו הילד בעת מצצו את השד. ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במיץ:
אח"כ יחזק גופו לראות המראים. ולשמוע הקולות. ויתנהו האלהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו. כדי שלא יכבד עליהם גדולו. וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה ויקל בעיניהם כל טרחו ועמל גדולו. מרחיצה וחתול וכיוצא בהם ולנהלו לאט. ולדחות מעליו כל נזק על כרחו. אח"כ יעתק מענין הילדות אל הנערות. ולא יקוצו בו אבותיו. ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומעוט הכרתו מה שהם סובלים מטרחו וספוקו ומשאו אך תגדל הדאגה לו בלבם עד שיגיע לימי הבחרות וכבר למד לדבר על סדר ודלוג (ר"ל דרך קצרה שידלג על היתר ויסמוך על המבין) ויחזקו כחות חושיו וכחות נפשו. ויקבל החכמה והדעת ויכיר קצת המוחשים מקצתם בחושיו הגשמיים וקצת המושכלים בחושיו הרוחנים. כמש"ה כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:
ומרוב הטובה על האדם. שאינו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו שאם היה שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו. ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם ויראה עצמו בהפך כל זה. היה מת מן הדאגה והיגון:
(אמנם מה שנולד והוא חסר כח ונעדר שלמות חושיו שלא יוכל להשתמש בהם מיד מבלי שיצטרך לטפול יולדיו הקשה וכבד מאד. והוא פחות וגרוע בזה מכל החי מכל בשר אשר על פני האדמה. י״ל שהיה זה מהשגחת הבורא יתעלה הפרטית ומיוחדת במין האדם. כדי שלא יבעט באביו ואמו ולא היה מודה להם יתרונם עליו. כמו ולדות שאר בעלי חיים. שאין להם מורא וכבוד ובושה. מפני מולידיהם. אחד באחד יגשו. לדחפם ולהדפם ביד ובכתף לא יחושו. להראות קלונם לעיניהם ערומים ולא יתבוששו. וחנן השי"ת למין המדבר חן וכבוד בוש׳ ומורא. הנהגה וסדר. הוד והדר. לא ירהב הנער בזקן. ויכיר הנולד חיוב הודאתו למגדליו. ויזכה על ידי כך לטובת העוה"ז והבא):
ומן התימה בענין בכייתו. כי הילד יש לו תועלת בה. כפי מה שאמרו חכמי הרופאים כי במוחי הילדים לחה. כשהיא נשארת על ענינה. מחדש' עליהם (חלואים) [אלטונא תקח: חדושים] רעים. והבוכה מתיך הליחה ההיא ממוחיהם. וינצלו מרעות (מאורים) [אלנא תקח: מאורעיה]:
ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם. שהוא מחליף את שניו. זו אחר זו (לא בבת אחת) שלא ימנע מאכל כל ימי צמיחת מה שנפל מהם. ואחר כך יעברו עליו חלאים ומקרים מכאיבים. כדי שיכיר העולם ולא יעלם ממנו ענינו. שיבטח בו. וימשלו בו תאוותיו. (ויחלה) [אלטונא תקח: ויחיה] כבהמות לא ישכיל ולא יבין. כמש"ה אל תהיו כסוס כפרד אין הבין:
ואח"כ ישיב אל לבו ויסתכל בתועלות איברי גופו ואופני תקנתן בכל אחד מהם. הידים לקחת ולתת. והרגלים ללכת. והעינים לראו'. והאזנים לשמוע והאף להריח והלשון לדבר והפה לאכול והשנים ללעוס והאצטומכא לבשל והכבד לזקק המזון והסמפונו' להוציא המותרו' והכיסים והמעים לסבלם והלב משכן חום הטבע ומבוע החיים והמוח משכן הכחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים והרחם לקיים הזרע וכן שאר איברי הגוף ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו:
וכמו כן תראינה פעולו' הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם בהגיע המזון אליו בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבח עליהם כמ"ש דוד המע"ה כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך והוא שהמאכל הולך אל הבטן אל תעלה מוכנת על קו ישר אין בה עקוב ולא עוות. והוא הושט אח"כ טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השנים בתחילה ואח"כ ישלחנו אל הכבד בגידים דקים נוגעים בינתים הושמו כמסננת למזון. שלא יגיע שום דבר עב אל הכבד. ויהפכהו לדם ויחלקהו על הגוף. וישלחהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנו' לזה. כתעלות המוכנות למים. וישאר מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם מה שהוא מן המרה האדומה (ר"ל הירוקה) הולך אל בית המרה. ומה שהוא מן המרה השחורה. הולך אל הטחול. ומה שהוא מן הליחה והרוטב הולך אל הריאה. ומה שהוא מתמצי' הדם. ילך אל השלחופית (כיס השתן) התבונן אחי בחכמ' הבורא. בהרכב' גופך ושומו אלה האברים בו במקומותם. (בסבול) [אלטונא תקח: לסבול] הפסולות ההם. שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו. ואח"כ התבונן בתכונו' כלי הקול ומוצאי הדבור. הקנה נבוב כאבוב. להוצאו' הקול. והלשון והשפתים והשינים לחתוך אותיו'. והטעמים (נועם נגינות) ובאלה האברים תועלות אחרו'. האויר הולך אל הריאה בקנה והלשון לטעום בו ויש בו עם זה עזר להעביר המאכל והמשתה. והשנים ללעוס המאכל. והשפתיים לעכב המשתה כדי שיהא הנצוק ממנו בשיעור ובכוונה. וכן בשאר האברים. תועלות. מקצתם ידועות. ומקצתם אינן ידועות לנו:
ואח"כ התבונן אחי בכוחות הארבעה שהמה בגוף ומעשיהם בו הכח המושך הוא המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא והכח המחזיק הוא המעכב המאכל בו עד שיעשה בו הטבע מעשהו. והכוח המבשל הוא המבשל אותו. ומוציא הזך שבו ומפרידו מן הפסולת הבלתי נאות. ומשלח אותו אל הגוף והכח הדוחה הוא הדוחה הפסול' הנותרים אחר שיקח הכח הזן צרכו מן המזון ראה היאך הופקדו אלה הכחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנתו. והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקידים על ביתו. אחד מהם עומד לצורכי העבדים ולהגיעם אל גזבר המלך. ופקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצור אותו בבית עד שיוכן ויתוקן. ופקיד שלישי להכין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים. ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו:
אח"כ חשוב בכוחות הנפש ומקומותם. מתועלות האדם במחשבה והזכרון והשכחה והבושת. והשכל. והדבור. תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו. היאך יהיה ענינו. וכמה הפסד יבוא לו בכל עניניו כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו. ומה שלקח ומה שנתן ומה שראה ומה ששמע ומה שאמר ומה שנאמר לו ולא יזכור מי שהטיב לו ומי שהרע לו. ומי שהועילו ומי שהזיקו. ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות ולא יזכור חכמה אם יהגה בה כל ימיו. ולא יועילנו נסיון. ולא ישקול דבר במה שעבר (שלא ישמור החולף) ועל מה שעתיד להיות (לא ישפוט) במה שיהיה (כי ממנו נקח לגזור על העתיד. כמש"ה ואשר להיות כבר היה) אך הוא קרוב להתפשט מן האנושות ומתועלות השכחה. כי לולא השכחה לא היה נשאר מבלי עצב. ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם ולא היה נהנה במה שמשמח אותו. כשהוא זוכר פגעי העולם. ולא היה מקום מנוחה ממקנא (ס"א מתקוה) ולא התעלם מהמלך (מלהועץ תמיד בלי הפסק עד שלא יסכים להוציא מעשה לפועל. עז"נ הכל היום יחרוש החורש לזרוע גו') הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה. והמה מתחלפים ושונים זה מזה. והושם לו בכל אחד מהם מינים מהתועלות:
ואח"כ חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה ולולי היא. לא היו מאכסנים אכסניא ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר עד כי דברים רבים מדברי תורה עושים אותם בעבור הבושת כי רוב מבני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולי הבושת. כל שכן זולתם. ולא משיבין אבדה. ולא נמנעין מעברה כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו. אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו כמש"ה גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו. ואומר ולא יודע עול בשת:
ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מב"א. בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה ויותר ממה שזכרנו ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה ובידיעת מה שאנו חייבין מעבודתו. ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כמש"ה בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל:
אך רוב טוב האלהים עלינו בשכל(אלטונא תקח:ו) ובהכרה אשר בהם יחדנו משאר בעלי חיים אין תועלתם לנו נעלמת ממנו בהנהגת גופנו והסדרת תנועתינו מבלעדי מי שפקדם ממנו לפגע שארע את מוחו אך המדות אשר נגיע אליהם בשכל רבות מאד מהן שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים אחד קדמון יכול לא יכילהו זמן ולא מקום נעלה ממדות הברואים והתרומ' ממחשבת הנמצאים רחום וחנון ומיטיב. לא ידמה אל דבר. ולא יתדמה אליו דבר וגם מהם שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת והרחמים המקוימים בעולם וחיוב עבודתו לאשר יאות לו. ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלהים הנאמנה הנתונה למשה נביאו ע"ה (ובו מבחין בינה ובין המתדמות המזויפות) ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה (כדי לשלם שכרו ולגמלו כפי מעללו):
ומי שפקד שכלו מסתלקים מעליו המעלות האנושיות כולן והמצות והגמול והעונש וממעלות השכל שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים המושכלים ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות כנסיעת הצל ומעשה הטפה אחת מן המים בצור החלמיש (כי אבנים שחקו מים ע"י טיף להדי טיף):
ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר והטוב והרע והמשובח והמגונה ובין הראוי (ר"ל מחויב) והאפשר והנמנע:
ובו יעביד שאר מיני בעלי חיים. בתועלותיו והנאותיו ויכיר מקומות הכוכבים ויעמוד על מרחקיהם. ותנועות גלגליהם ויבין הערכים (היחסים שבחכמת המספר כמו שתאמר ערך שנים עם ארבעה כערך שלשה עם ששה וכן בהנדסה ערך קו שני אמות בארבע אמות כערך קו שלש בשש) וההקשות שבחכמת השעור (גיאומטריאה, הנדסה) וצורות המופת אשר בחכמת הדבר (הגיון לאגוק) ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם:
וכן שאר כל מדות האדם כאשר תבחנם תמצאם בתכלית התקנה. והתועלת לו כאשר זכרנו בשכל:
ואח"כ חשוב במה שהיטיב בו האלהים לאדם בדבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהם על מה שיש בנפשו במצפונו. ויבין בהם עניני זולתו והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחברו והיה כבהמה ובדבור יראה היתרון בין בני אדם ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלהים ועבדיו ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו והוא הראיה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר כי האדם. הלב והלשון ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור כי גדר האדם חי מדבר מת (לפי שמצינו קדוש מדבר בלתי מת) ובו נבדל מן הבהמות:
ואח"כ חשוב במעלות אותיות המכתב והכתיבה אשר בהמה מחברים מעשה (העורים) [אלטונא תקח: העוברים] והנמצאים ועניניהם לבאים אחריהם ומגיעים דבריהם אל מי שאינו נמצא עמהם. ויודעים דברי הרחוקים מהם. ועניני קרוביהם אשר בארץ אחרת. שאפשר שבהגיעם אליהם חיי רוחם והצלתם מרעתם ושחיתותם ובו תתקיימנה החכמות בספרים ויתחברו הענינים המפוזרים בלבבות (ומה שיכבד על הלשון לבארו בדבור לארכו ועומקו) ובו כותבין מה שיש ביניהם מעניני משא ומתן וסחורה והלואה וקנין. ונשואין וגרושין והענין רב מהשלים:
ומהשלמת הטובה על האדם. שהוכן לו כף ואצבעות לתקן בהן הרושם והמכתב והרקמה וקדיחת האש ושאר המעשים והמלאכות הדקות מבלעדי שאר מיני ב"ח מפני שאינם צריכין להם ואומר כי אין אבר שזכרתי תועלותיו שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחבורו למי שמתבונן בהם ועדותם חזקה וראיתם גלויה על חמלת הבורא עלינו. וכבר בארו הרופאים בכמה ספרים תועלות האיברים באר היטב. ואילו היינו מכוונים לבאר את זה באבר אבר לבדו היינו יוצאים בדברים מגבול הדרך הקצרה ובמה שהבאנו די להעיר מי שיורהו הבורא דרך הצלתו בע"ה:
(והפלא מהשגחת הבורא הפרטיות לתועלת עולמו. ולהשלים תקנת בני אדם דרי תבל למלא חסרונם בהמצא בהם עניים ודלים כי זולתם לא היתה הארץ נעבדת לתת יבולה ופריה. ולא היו מתגלים מחצבי הכסף והזהב. ואבנים יקרות. וסממני הרפואה ומיני הצבעים הנחפרים מן הארץ להודיע טובה ושבחה ושפעה הרב לא תחסר כל בה ואם היו כולם שבעים ומושפעים בשוה לא היה אחד מהם טורח להשיג דבר מן הדברים הנזכרים ואצ"ל שלא היה שום אדם מסכיס לרכוב אניות ולדרוך ציות להביא לחמו ממרחק ולמלא חסרון המדינות נעדרי התבואות והדברים היקרים וראשי בשמים והסמים הפשוטים. ולא היה מי מהם שירצה להעמיס על עצמו המלאכות הכבדות כבנות הבנינים הגדולים והיכלות מלכים ומגדלים ערים בצורות וחפירת הבורות והבארות והיה העולם שמם. וכל שכן שלא היה אחד טורח בשכלו ובכח ידו להמציא תחבולות ואומניות נפלאות כמו כלי השעות והמחזות והדומה להם מהאריגה והציורים ופתוחי חותם והרבה מה שיארך זכרו ולא היה נכר שוע לפני דל ובסבת העוני ישיגו בני אדם כל הטובות הגדולות הרבות ההנה והעני והחסר ישיג בהם די מחיתו והשלמת חסרונו ברצונו. מלבד מה שישיגו ע״י כך אורחות חיים כי יחלץ עני בעניו על ידי שנצרף בכור עוני והעשיר זוכה בו ומהנהו מנכסיו מאיר עיני שניהם ה׳ חסד ואמת מן ינצרוהו):
אך הבחינה בשאר מיני הב"ח והנהגתם ומחיתם. איננה נעלמת ממי שמסתכל בהם ומתבונן סימני החכמה מהם וע"כ שונים אותם הספרים בזכרם פליאות הבורא יתעלה. כמ"ש לאיוב מי יכין לעורב צידו. כי ילדיו אל אל ישועו ואומר נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו והרבה כאלה וכן כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים החלוקים בתנועות משתנות והמאורים החלוקים לסדר ענין הכל. בהם יראה מסימני היכולת והחכמה מה שלא תכילהו מחשבת אדם וילאה לספרם בלשון כמ"ש השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ושאר המזמור ואומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. ומן המופלא במה שנופלת עליו עין האדם מבריאות הבורא יתעלה הגדולות השמים כי בכל-מקום שהוא עומד מן הארץ יראה חצי הגלגל הסובב את הארץ. וכשמסתכל בו האדם ע"ד הבחינה יראה כי הבורא אותו בחפצו אין תכלית ליכלתו וחכמתו וגדלו כי כאשר אנחנו רואים ממעשה בנין בני אדם הקדמונים מאומה נתמה על יכלתם לעשות כמוהו ויורנו על חזקת גופם ויקרת נפשם לעשותם מבצר חזק לעצמם וכאשר יגדל בעינינו זה המעט המזער והמעשה הנבזה הזה שאינו מוסיף על מעשינו אלא מעט. כמה אנחנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ. וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר אלא ברצונו וחפצו כמ"ש בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם:
ומן הטובות על האדם כי כל אשר תסתכל בסימני החכמה מברואים תמצאם עם מה שהם מעידים בו לבורא מן האלהות ומן האחדות אינם נמלטים להיות בם לאדם אופני תועלת וכונת תקנה אלא שקצתם גלוים וקצתם נעלמים ומהם האור והחושך כי תועלת האור נגלות ונראות אינן נעלמות אך החושך תועלותיו נעלמות מפני שבני אדם משתוממים בו ונפסקים ממעשיהם ותנועותם בבואו ולולי חשכת הלילה היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדת יגיעתם ועמלם ואורך תנועתם (כמ"ד לא איברי לילה אלא לשנתא) ובלילה יבדל קצת הזמן מקצתו ובו יודעו הזמנים שאינם ידועים ואורך ימי החיים וקצרותם. ואילו היה הענין הולך תמיד על צורה אחת. לא היתה מצוה תלויה בזמן כשבתות וכמועדים וכצומות ולא היה בין בני אדם מועד לעת קצוב. ולא היו יודעין רוב הידיעות התלויות בזמן ולא היה נגמר בשול המאכל בבטן אחד מבעלי חיים כראוי ומפני שהיה האדם צריך (לעור) [אלטונא תקח: לאור] בלילה לעשות בו קצת מעשיו ולהיות בו צוות לחולה העמיד לו הבורא במקומו מאור האש להשתמש בו הלילה בכל עת שירצה ויכבהו בכל עת שירצה (וכן יש לבחון תועלת זמן הקור. שהוא לטובת ולתקנת העולם כי לולא זה היה העולם כלה בחום תדירי. והיו הצמחים והאלנות מתיבשים מהר וכן הב"ח בכלל היו מפסידים כוחם בחום החצון המתמיד המגרש החום הטבעי ומכלה לחותם. לכן היה מחכמת הבורא שאפי' תחת קו המישור ששם בהכרח חום השמש חזק בכל השנה. מ"מ קור וחום קיץ וחורף לא ישבותו. ויש להם חורף כפול שני פעמים בשנה. ע"י הפוכי השמש. הכפולים שם. ונותן גשמיהם בעתם שלא יתייבש לחלוחית האדמה האדם והבהמה):
ומן התימה שיהיה מראה השמים מן המראות המחזיקים את אור העינים שהוא נוטה אל השחור. ומכחו המיוחד לו שהוא מקבץ אור העינים ומחזקו ואם היה מראהו לבן היה מזיק לעיני ב"ח ומחלישם וכן שאר החכמה בשאר הבריות:
ומרב טוב האלהים על האדם ששם מוראו על שאר ב"ח המזיקים. כמ"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כדי שיהא התנוק בטוח מן החתול והעכבר והדומה לו וכשהאדם מת אינו בטוח מהם. כמו שארז"ל תנוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים שנאמר ומוראכם וגו':
וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם. הענין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו. ואיננו מושג בחושים הגשמיים והיא התנועה הדבקה לכל מחובר (כי לא יתחבר ולא יתרכב דבר בעולם ההויה וההפסד הלזה כי אם בסבת התנועה הכללית אשר לגרם השמימי הפועל בסביבתו התנועה הפרטית בעולם השפל. היא גורמת התמזגות היסודות הארבעה בו והשתנותם והעתקתם מצורה לצורה שא״א להיות מבלי תנועה נסתרת הבאה מכח תנועת הגלגל שגם היא נעלמת מהשגת החוש. אכן שתי התנועות יושגו בשכל באמצעות הגופים עליונים ותחתונים שמצאם נעים ונעתקים ממצב למצב בזה יודע לו כי בהכרח יד התנועה עשתה זאת) ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים ולולי התנועה לא היתה נגמרת הוית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן החכמים רוב הטבעים עם התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה. ותדע כי היא מפלאי החכמה האלהית. ותכיר חמלת הבורא על ברואיו. אז יתברר לך כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו. הקטנה והגדולה שבהם מהגלויה והנסתרת. חוץ ממה ששם (ברשותו) [אלטונא תקח: ברשותך] מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע ותזכור הקשר אשר קשרך הבורא והתבושש ממנו תמיד ותירא אותו ותמסר לדינו. ורצה בגזרותיו. תגיע אל רצונו. ותהיה אחריתך לטוב כמש"ה והבוטח בה׳ חסד יסובבנו:
וממה שראוי לך לבחון בו מעניני העולם. שתסתכל תמיד באחרית הדברים שהם מתקשים עלינו ומזדמנים לנו. ותראה בהם פליאה גדולה כי הרבה דברים באים על כרחנו ושבח אחריתם ובהיפך (שהרבה דברים רצויים ומקובלים אצל ב"א כסבורים שהם לטוב. ואחריתם לרע). וכבר נאמר כי חבורה אחת מעוברי דרכים לנה אצל כותל אחד. ובא כלב והשתין על אחד מהם ונעור וקם לרחץ עצמו מן השתן. וכשהרחיק מחבריו. נפל הכותל עליהם ומתו ונצל הוא. והרבה פעמים יקרה כזה והפכו.
ומן הגדול שבדברים שראוי לך לבחון בהם כלילת מתנות האלהים לב"ח וצמח האדמה בגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתם. כמ"ש היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה ה' אלקינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה. ואמר ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו. הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועת חוקות קציר ישמר לנו. ותמצא הכתוב מגדיל ענינם מאד באמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאו' עד אין מספר. הנותן מטר על פני הארץ ושולח מים על פני חוצות. לשום שפלים למרום. וקודרים שגבו ישע:
ומן התימה בסבת המזונו' מן הזרעים. כי גרגיר אחד מוציא אלף ויותר. כשנצל מן הפגעים. וכבר נאמר כי ימצא בגרגיר אחד של חטה. שלש מאות שבלים. ובכל שבולת יותר מעשרים גרגרים ונמצא אלנות גדולים אשר יהיה שרשם גרגיר אחד. וגדלים מאד על ההקש' אשר זכרתי מן הכפל. ישתבח החכם החונן המסבב להוית הדברים הגדולים מן הקטנה והחלושה שבסבו'. כמש"ה ולו נתכנו עלילות. אך הטרפים המיוחדים לאישי מיני החיים. רבו מספר. והחכם כאשר יתבונן בהם. ויבין סבותם. יכיר חכמת מחשבת הבורא יתעלה בהם ועליהם אמר דוד המע"ה. כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב. ואמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ואנו עתידים לבאר ענין הזה בעליית הבטחון בעה"י:
והגדולה שבטובות שהיטיב בהם הבורא לאדם. והראיה החזקה עליו. התורה הנתונה למשה נביאו עליו השלום. והראות האותות על ידו. ושנות המנהגים והטבעים והראות המופתים הנוראים. כדי להאמין בבורא יתברך ובנביאו. כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. ואמר אתה הראת לדע' כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ואמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. ודבריו שמעת מתוך האש:
ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם. יביט בעין האמת עמדנו בין האומו' מעת הגלות (עיין סולם הבית) וסדור ענינינו ביניהם. עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי. והם יודעים בזה. ויראה כי עניננו אפשר שיהיה קרוב מעניניהם במזונו' ובטרפי'. ואפשר שיהא טוב מעניניהם בעתו' המלחמ' והתגרות. ותראה הבינונים והכפריים שבהם טורחים יותר מן הבינוניים שבנו. והדלים אשר בקרבנו. כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. ואמר עזרא כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ונאמר לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל גו' בקום עלינו אדם. ושאר המזמור ואנו עתידים להרחיב בעליית קבלת עבוד' האלהים. בזכרון רב טוב האלהים עלינו בתורתו אשר נתן לנו. מה שיש בו די בעה״י:
וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם. עם רוב התחלקות מדותם. למנות עליהם איש מהם ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו. במה שהוא מצוה ומזהיר אותם ויראים אותו. והוא שומר אותם וחומל עליהם. ודן בצדק דיניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כולם. כדי שלא יתקלקלו עניניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו (הנזק) לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה והיו עניניהם מופקרים. ועל כל זה שהמושל בהם שומר חוקי התורות .ומנהיגם במשפטים צדיקים. ובדרכים טובים וישרים והוא משרת לתורה ושומר מנהג הצדק ובהם תכון ממשלתו ותתמיד ממלכתו. כמ"ש חסד ואמת יצרו מלך ואמרו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו:
ומה שצריך לך לבחון בו ולהבין סימני החכמה העליונה והיד הטובה ממנו הוא הסכמת בני אדם אל המקח והממכר. בזהב ובכסף, והשתדלם להרבות מהם בחמלת הבורא עליהם. שיהיה בהם תקון ענינם. ואם לא יעשה להם בהם חפץ בנפשם. כי כל מי שימצאהו רעב או צמא מחסרון המזון והמים לא יועילהו רובם. ולא ימלא חסרונו. וכן אם ימצאהו בא' מאיבריו כאב. לא ירפא בכסף ובזהב והרבה משתמשים בשאר המוצאים. ומעט שמשתמשים בזהב ובכסף (לרפואה):
ומפלאי סימני החכמה בהם שהם הרבה אצל קצת בני אדם. מצד שאינם ריקין מהן (ר"ל לא שיהא חשוב הרבה באמת כי במה נחשב לפי רב טוב המשפיע יתעלה אם היו כדאים ליותר מזה) והם מעט אצל רובם. ואלו היה הרבה אצל כלם. לא היו מגיעים בהם אל חפץ ומהם מעט מצד והרבה מצד (אחשוב ירצה שמצויים במחוז ואקלים אחד יותר מזולתו) וכן הם יקרים מצד ונמבזים מצד. מפני שאין תועלת בעצמם. וזה מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה:
ואח"כ עיין בדברים אשר בהם קיום הגופות והשארם על ענינם וגבולם עד קצם. תמצאם ברב ובמעט. כפי רוב הצורך אליהם. וכל אשר יהיה הצורך אליו גדול. יהיה מזומן ונמצא. וכל שאפשר לעמוד בלעדו. ולהעכב זולתו. תהיה מציאותו יותר קשה והזדמנותו מעוטה. והדמיון בזה האויר הנשאף. מפני שאי אפשר לעמוד בלעדיו שעה אחת בשום פנים המציאו הבורא יתברך בעולם והזמינו הזמנה שאינה נמנעת משום אדם. באיזה מקום שיהא ובכל עת וזמן. ומפני שהצורך ג"כ למים. אלא שהם יכולים לעמוד בלעדיהם יותר ממה שיכולים לעמוד בלתי האויר. שלחם הבורא על פני הארץ וקבצם במקום מיוחד. שהולכים ב"ח אליו איננו נמנע מהם אלא שאינם בכל מקום כאויר. ומביאים אותם בדמים לקצת בני אדם מה שאין כן באויר. והם מזומנים לקצת החיים יותר מקצת והאויר שוה במציאותו והשגתו לכולם תמיד על ענין אחד. ומפני שהצורך ג"כ אל המאכל אלא שאפשר לעמוד בזולתו ולמצוא תמורתו יותר ממה שאפשר באויר ובמים הרבה היתה השגתו יותר קשה ומציאותו יותר יקרה מן המים אלא שהוא עם כל זה נמצא הרבה ואינו נמנע כלל מבני אדם. וכן אודות המלבושי' מן העורות והצמר והצמחים יש מהן תמורה יותר מן המאכל והשגתם יותר מעוטה. אלא לאחר זמן מפני שיוכל אדם לעמוד זולתם. ולהסתפק במעט מהם בזמן ארוך. יותר ממה שיוכל במזון אבל האבנים היקרות והזהב והכסף ושאר מיני המוצאים. מפני שהיה הצורך אליהם בעצמם מעט ותועלתם יותר רחוקה. אלא מצד ההסכמה עליהם לא נמצא מהם אצל המון בני אדם. מה שנמצא מן המאכל אצל אחד מהם וזה בעבור העלה אשר זכרנו. שיכול אדם לעמוד זולתם. ישתבח הבורא החכם החומל והמרחם על עבדיו אשר עינו עליהם לטובה. בכל מה שיש בו תקנתם אין אלוה מבלעדיו. כמ"ש ליונה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגומר.