בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ו
עליית הבחינה
כה אמר בח״ה מפני שהיתה הבחינה בחכמה הנראת בבריות הש״י הדרך הקרובה אל בירור מציאותו והנתיב הסלול לדעת אמתתו. והתחייבנו להביא כל הענינים אשר בהם נתחייבנו בעבודת האל יתעלה אשר בראנו לה כמש״ה והאלהים עשה שייראו מלפניו. ונאמר תחלה כי טובות האל יתברך על ברואיו ואם הם כוללות את כולם כמ״ש טוב ה׳ לכל. רובם כעורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם ואינם משכילים ענינם מפני שלשה דברים:
אחד מהם רוב התעסקם בענין העולם ותענוגיו והתאוותם מה שלא יגיעם ממנו (שכך אמרו חכמים ז״ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. כי אין קץ לתאוותיו. ולא תשבענה עיניו. לכן לא יפנה להכיר חכמת הבורא והשגחתו בעולם הלז) והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם. מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים ממלוי תאותם והשלמת משאלותם. כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה. מבקשים מה שהוא למעלה ממנה. ודורשיס מה שאחריה. ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות. ותקטננה אצלם המתנות הגדולות עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם. ומה שהגיעם ממנה רעות מוצאות אותם. ולא יבינו אל פעולת ה׳ המטיב בהם אליהם כמ"ש רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו:
והשני צאתם אל העולם הזה והם נמשלים כבהמות סכלות. כמ"ש ועיר פרא אדם יולד. והתגדלם בטובות האלהים העודפות. והתגלגלם בהם עד ששבו אצלם רגילות וידועות כאלו הם עצמיות להם. בלתי סרות מאתם. ולא נפרדות מהם כל ימי חייהם. וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם יסכלו טובות הבורא עליהם. ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליהם מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמיטיב בה אליהם ומשלם בזה לתנוק שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר וחמל עליו. ויאספהו אל ביתו ויגדלהו ויאכילהו וילבישהו ויתנדב עליו בכל הטוב לו עד שהשכיל והבין אופני דרכו טובתו ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו. והגיעהו אל תכלית הצער והרעב והעירום ימים רבים ונכמרו רחמיו על צערו ופייס לשונאו עד שהתירו ומחל לו את דמיו ויאספהו האיש אל ביתו והיטיב לו במקצת הטוב אשר הטיב בו לתנוק והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו ומודה עליה יותר מן התנוק שגדל בה מפני שיצא מענין העוני והצער אל ענין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו אע״פ שהתחזקה הכרתו והתישב בדעתו מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו ואין איש מאנשי השכל מסתפק שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר ושהוא חייב בה בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר (מזה) [אלטונא תקח: וזה] דומה למ"ש ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים:
והשלישי מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם ולא הבינו סבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם כדבר הכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ושכחו כי הם וכל אשר להם טובות שהיטיב להם הבורא יתב' נדבה וחסד וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו וקצו בהראות צדקו בהם ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמוטיב בה להם ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני (הבריות) [אלטונא תקח: הבריאות] אשר בראם לתקנתם ומה נדמו בזה אל אנשים עורים הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה והותקן על התקון הנאה והנאות לתועלותם וכונת תקנותם וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטיב ראותם והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם והיו הולכים בבית בענין רע מעורונם וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלותם ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר ורב צערם ונכפלה רעתם והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו וגנו את מעשיהו והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע וחשבו כי לא כיון בהם כונת טובה וחסד כי אם כונת הצער והנזק וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו כמו שאמר החכם וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא (ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו) וכיון שהוא כן התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם כי כמה טובות מנע בעליהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם חסרון הכרתו אותם וידיעתו מעלותם וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונם ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהם. יגדל שבחם ותרבה הודאתם למיטיב להם וישיגו בזה אל התענוג וההנאה בהם בעולם הזה ולשכר טוב לעולם הבא וכבר אמר החכם בענין הזה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות דמה דברי חכמים לדרבונות בענין ההערה ודמה אותם למסמרות נטועים בעבור קיום עניניהם בלבבות וקיום אופני החכמות בהם וכבר פירשו בבעלי אסופות בעלי החבורים בהסתרת (מלת) דברי אשר בתחלת הפסוק והטעם וכמסמרות קבועים דברי בעלי אסופות כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים. אין תועלתם נפסקת וע״כ דמה אותם למסמרות נטועים. וצריך שנבאר עתה מענין הבחינה ששה ענינים. הראשון מהם מהות הבחינה ואמתתה. והשני אם אנחנו חייבין לבחון בברואים אם לא. והשלישי איך אופני הבחינה בברואים. והרביעי כמה מיני סימני החכמה בברואים אשר נוכל לבחון מהם. והחמישי איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם. והששי במפסידי הבחינה והדברים התלוים בה:
פרק א
אך מהות הבחינה. היא ההתבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי הכרת כח המבחין. כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים. היא ביסודה ועיקרה אחת. כשמש אשר היא אחת בעקרה בעצמה ומתחלקות מראות נצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכיות הלבן והשחור והאדום והירוק ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית וכמים שמשקין בהם הפרדס שפרחיו שונים זה מזה במראה על כן התבונן בבריאת הבורא מקטנם ועד גדולם. והתיישב בנעלם ממך מהם תמצאם כאשר ספרתי לך בע"ה ומפני שהם מתחלקות בברואים התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם עד שיתיישב ענינם בנפשותינו וינוח ברעיונינו ואילו היו סימניה על דרך אחת בברואים כולם לא היה ענינה מסתפק על אחד מהם והיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם והעלה בזה שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר. מורה שמעשהו אינו לרצונו. אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא ואין לו יכולת לשנות ממנו כאש אשר לו כח השרפה בלבד וכמים אשר מקררים בטבעם בלבד ואשר הוא עושה בחפצו יראו ממנו מעשים משתנים בעתים משונים ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו ואיננו מוכרח ולא צריך ולא מוטבע עשה הדברים משתנים זה מזה כפי שמחייבת חכמתו בכל עת כדי שיורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו כמו שאמר כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ והאלהים יודע אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחד ובתמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים וחכמתו יתברך נעלמה מהשיג. אך זכרנו אחד מהרבה פנים שלא הגענו אליהם. ולו יתעלה החכמה המגעת ואין אלוה מבלעדו:
פרק ב
אך אם אנו חייבין לבחון בברואים אם לא נאמר כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך אנו חייבין בה מן המושכל ומן הקבלה ומן הכתוב. מן המושכל כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא בעבור יתרון הכרתו והבנתו וקבולו דעת יסודי החכמות המקויימים מכל העולם כמ"ש הכ' מלפנו מבהמת הארץ ומעוף השמים יחכמנו וכשאדם חושב ביסודי החכמה ובוחן סימניה יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו ואם יתעלם מהם. לא יהיה דומה לבהמה אך יותר גרוע ממנה. כמש"ה ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע גו׳. ומן הכתוב מה שאמר שאו מרום עיניכ׳ ראו מי ברא אלה ואמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. ואמר הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם ואמר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. ואמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ואמר החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך. ואמר ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו:
ומן המקובל מה שאמרו חז"ל. כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב. עליו הכתוב אומר והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ואת פועל ה׳ לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו ואמרו מנין שחייב אדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות. ואמרו הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה. ואמרו אלמלא לא נתנה תורה לישראל. למדנו צניעות מחתול. ועריות מיונה. ודרך ארץ מתרנגול וגזל מנמלה (ובושה מגמל. כנ"ל. כ על כן הוא אוחר בין הגמלים כשנזקק ולפיכך הסתירתו תורה. שכתוב ובניהם שלשים) וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים (ואהבת) [אלטונא תקח: והבאת] הראיות מסימני החכמה ואתה דע לך:
פרק ג
אך איך אופני הבחינה בברואים. נאמר כי הבחינה בברואים היא העיון בפנות העולם ותולדותיהם המחוברים מהם ובתכונת חלקי כל מורכב ואופני תועלתו וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו. דמותו ועילתו המשלימה (התכליתית) אשר לה נברא והדרת רוחניות העולם ועלוליו (פעוליו) ומעולליו (פועליו) ותקנתו התמימה שנברא בעבורה ולדעת רוחניות העולם הזה. וגשמותו ומדברו ודוממו ונחו ונעו וקפאיו וצמחיו ועליונו ותחתונו. ושהבורא יתברך הרכיבו הרכבה נכונה. וסדרו סדור מתוקן וחלק אותו חלק מבואר. ושמהו רומז אליו ומורה עליו כאשר תורה המלאכה על עושהּ והבנין על בונה. וראוי שתדע כי כל העולם מחובר מגשמיות ורוחניות. נמזגו ונתערבו. עד שקצתם מעמיד את קצתם. כנפש וכגוף בחיים. וסימני החכמה בכל זה על שלושה ענינים. האחד מהם סימנים מבוארים וגלויים. אינן נעלמים מן הכסילים. כל שכן מן המשכילים. כתנועת גלגל השמש ממעל לארץ ביום להאיר פאת הישוב. ויהנו בה הברואים כמש"ה תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית וגו'. והשני סימנים נעלמים מן הברואים. אשר לא ידע קשרם כי אם המשכיל המבין כמות ישרים הכולל כל בשר ובו תקנת העולם. כמש"ה וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב מות (מאמר רז"ל עב"ר פ"י ועי"ז הוא זוכה לאור באור פני מלך חיים) ואמר החכם ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. והשלישי סימני החכמה שהם נראים מצד אחד ונעלמים מצד אחר ולא יכירם מי שבינתו מעוטה אלא לאחר שהתיישב בהם וידקדק עליהם כהשתנות עניני השנה בארבע תקופותי' והדומה לזה והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניותיו ודקותו וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתעלה וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו אל כל מעשיו ואת אשר חננו מרוב הטובות ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו ולא מדה יתרה התחיל בה התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלהים. ואח"כ יברור לו מגשמי העולם מה שיש בו הנאת גופו ותקון ענינו בעולם כפי הצורך הספוק בלבד ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו (חמודותיו) המטרידים את הלבבות מן האלהים להשתדל לעשות לאחריתו ולאשר הוא הולך אליו (אלטונא תקח: ו)לאחר מותו ויחשוב העולם וקנינו צֵידה מגעת ליום מועדו ולאחריתו ויקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד (והשכל) [אלטונא תקח: והסכל] בדרכי העולם ובשימוש החכמה בו יחשבהו בית עולמים מכון שבתו ומשתדל בו בכל יכולתו וישיב כל לבבו אליו וכל עמלו והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו ואיננו שוער כי עמלו ומותר קבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו והתעלם מענין אחריתו ומה נדמו בזה לשני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני הפכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו והשכיר לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה משתכר עמלו יום יום וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות וכשהיה יותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס מהם בשנה השנית והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתו מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה אל אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום א' היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו. והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ ונשארה אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה ונשא השטפון את אילנה כמש"ה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה והמשכיל כאשר יעיין במשל הזה מתבונן ממנו עניני אחריתו אשר היא ביתו באמת ויעשה לה בכל יכלתו וכשהוא עושה לעולמו יעשה לו כמי שעושה בשל אחרים כדי הצורך והספוק בלבד והכסיל עושה בשני הדברים בהפך משתדל בעניני עולמו ומתעלם מעניני אחריתו כמש"ה בבחינתו בכסיל ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר:
פרק ד
אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון בהם נאמר כי פנות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע:
אחת מהנה סימן החכמה הנראה בשרשי העולם ויסודותיו כראותנו עמידת הארץ באמצע והימים סמוכים לה למעלה ממנה. והאויר סמוך והאש למעלה מכולם (ע"ל באוצר הטוב מוסד ג) על משקל ושעור. לא ישתנה ממנו דבר כל אחד מהם שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו והים עומד והמים אסורים בתוכו. לא יעבור את גבולו. ואם יהמו עליו גליו ויסתערו רוחותיו כמ"ש ואשבור עליו חוקי ואשים בריח ודלתים ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך. ואמר בעמידת השמים והארץ לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וכמו שזכר דוד המע"ה מהענין הזה במזמור ברכי נפשי את ה':
והפנה השנית סימן החכמה הנראית במין האדם. אשר הוא העולם הקטן אשר בו השלמת סדרי העולם. ויפיו וזיונו (מענין גבור מזויין. וכן הוא האדם באמת גבור וכלי זיינו עמו. לכל דבר הצריך לתקון ענינו ולמשול ולרדות בבעלי חיים העזים והחזקים ממנו. עם מעוט כוחו ואונו בערכם) ותמימותו ואליו רמז דוד ע"ה באמרו ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ:
והשלישית סימן החכמה הנראית בהרכבת האדם וחבור גופו וכחות נפשו ואור השכל (שייתר) [אלטונא תקח: שייחד] אותנו בו הבורא ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים והוא דומה לעולם הגדול. ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו. ואליו רמז איוב באמרו הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. חיים וחסד עשית עמדי. ופקודתך שמרה רוחי (כיוצא בה אמר המשורר נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות הארץ גלמי ראו עיניך):
והרביעית סימן החכמה הנראית במיני שאר החיים. מקטנם ההולך על ארבע לפי התחלקות צורתם. ועד גדולם מהם המעופף והשוחה (בשי"ן ימנית ר"ל הולך שחוח כבהמה וחיתו שדי. אבל הדג הוא בכלל הזוחל) והזוחל ומדותם ושמושם והנאותם ותועלתם בעולם כמו שנזכר במענה שהוכיח בו הבורא את איוב וכדי להעיר אותו. מי יכין לעורב צידו וגו' ושאר מה שספר בו ממיני החיות המדבריות והימיות:
והחמישית סימן החכמה הנראית בצמחים ובמוצאים. המוכנים לתקנת האדם ואופני תועליותיו בהם על התחלקות טבעיהם ומזגיהם וכוחותם וכבר הזכירו הקדמונים בספריהם מן הענין כפי השגתם וכמ"ש וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וגו':
והשישית סימן החכמה הנראית בחכמות ובמלאכות ובפעולות אשר הכינם הבורא ית' לאדם להשלמת תקנתו. וסבות טרוף חוקו ושאר תועלותיו הכוללות ומתבודדות ועל זה רמז הכתוב באמרו מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה ואמר כי ה׳ יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה:
והשביעית סימן החכמה הנראית בקביעות התורה והחוקים לעבוד בהם הבורא יתעלה להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד. ולגמול העולם הבא באחרית. כמש"ה שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. ואמר הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם וגו' ותלוים בזה עניני המנהגים אשר בהם סדר הנהגת שאר האומות ותועלותם, והם עומדים להם במקום התורה בעניני העולם בלבד וכבר נאמר כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו. כי כחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם כפי מה שיאות לתורה. כמ"ש ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. והסירותי מחלה מקרבך ואמר אם שמע תשמע בקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך ורבים כאלה ויש מי שסובר במאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה שכיון אל אלה השבע פינות אשר זכרנו:
פרק ה
אך איזה מין קרוב אלינו ואנו חייבין לבחון בו יותר. נאמר כי הבחינה בכל אחד מהם. ואם הצורך אליו גדול אנו חייבין לבחון יותר הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראית במין האדם אשר הוא העולם הקטן והוא הסבה הקרובה להוית העולם הגדול הזה וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו. וחבור חלקיו והרכבת איבריו. ותועלתו בכל אחד מהם והצורך המביא לעשותו על הצלם אשר הוא ואחרי כן נעיין בתועלותיו ובכל מדה ממדותיו וכחות נפשו ואור שכלו והדברים העצמיים והמקריים אשר בו ותאותיו ותכלית ענינו ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה מפני שהוא דומה אליו וכבר אמרו קצת החכמים שהחכמה היא ידיעת האדם את עצמו ר"ל ידיעת מה שזכרנו מענין האדם (כי) [אלטונא תקח: כדי] שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו כמו שאמר איוב ומבשרי אחזה אלוה וכיון שהוא כן ראוי לנו להזכיר מכל מה שזכרנו מעניני האדם מעט מזער מכל ענין. להעיר המתעלם על מה שהוא חייב לזכרו תמיד ונביאהו לחקור על מה שלא זכרתי. ואז יכנע לבורא על רוב חסדו וטובו עליו ותתגדל הודאתו לו. כמ"ש דוד המע"ה אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם ותחלת מה שראוי לך שתעלה במחשבתך אל תחלת האדם ואל ראשית הוייתו ואז תראה כי חסד האלהים עליו המציאו אחר אפסו. והוא צאתו מתכונת היסודות אל תכונת הצמח. ואחר כך יעתק מתכונת הצמח אל תכונת החיים ואח"כ יעתק ממנה אל תכונת האדם. והוא החי המדבר המת. והוא הולך בשנויים וגלגולים וסבות מתחלפות (ומצוים) [אלטונא תקח: ומצועים] מתמידים מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן:
וכאשר תתבונן בזה ותראה סימן הטובה והחכמה והיכולת השתכל וחשוב בשרשי חבורו הנראים רצוני לומר נפשו וגופו תראה גוף האדם הורכב מיסודות חלוקים וטבעים שאינם דומים חברם הבורא יתעלה בגבורתו וקשרם בחכמתו. והתחבר מהם גוף עומד מתאחד במראיתו מתחלק בטבעיו וחבר אליו עצם רוחני אוירי דומה לרוחנית האישים העליונים וזה העצם הוא נפשו אשר קשרה בו באמצעיים ראוים לשתי הקצוות. והם החיים והחום הטבעים והדם (עיין כוזרי פכ"ו משני) והגידים הדקים והעצמים (בעלי המוח) והעורקים (גידים דופקים) והמתרים (החבלים הלבנים הקושרים העצמות והחליות יחד) והעור. והשער. והצפרנים. וכלם מגינים ומכסים להגן עליהם מהפגעים:
ואח"כ חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם אשר שם לו בטן אמו למצע בתחלת ענינו. כדי שיהא במקום שמור ומבצר נצור. מקום שלא תשיגהו יד. ולא יגיע אליו לא חום ולא קור. עם המגן החזק והמחסה הנבצר. ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדול עד שיחזיק על תנועה והתנודה (ידמה שכוונתו בתנועה. המוכרחת. ותנודה החפצית וכן ירא' מן המתרגם נע ונד גלי ומטלטל וק"ל) עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח. הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיע אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו ירבה מזונו עד עת קצוב:
ואחר כן יצא מבטן אמו אל דרך צר. מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו. ולא דבר שיעשה לסייע לו בו. אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על כל בריותיו כמו שאמר לאיוב הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור. תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה:
ואח"כ יצא הולד אל העולם הזה. והוא חלוש בחושיו. זולתי חוש המשוש והטעם. ויזמן לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו ויהפך הדם אשר היה מזונו במעי אמו לחלב בשדים נגר ערב ומתוק כמעין הנובע בעת הצורך אליו. איננו רב שיכבד על אמו משאו. ויגר בלי מיץ. ולא מעט שייגע הולד בהוציאו ומוצו מן השד. ומחנתו בזה ששם נקב השד כפי מחט. לא רחב שיגר החלב מבלי מיץ שיחנק בו הילד בעת מצצו את השד. ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במיץ:
אח"כ יחזק גופו לראות המראים. ולשמוע הקולות. ויתנהו האלהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו. כדי שלא יכבד עליהם גדולו. וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה ויקל בעיניהם כל טרחו ועמל גדולו. מרחיצה וחתול וכיוצא בהם ולנהלו לאט. ולדחות מעליו כל נזק על כרחו. אח"כ יעתק מענין הילדות אל הנערות. ולא יקוצו בו אבותיו. ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומעוט הכרתו מה שהם סובלים מטרחו וספוקו ומשאו אך תגדל הדאגה לו בלבם עד שיגיע לימי הבחרות וכבר למד לדבר על סדר ודלוג (ר"ל דרך קצרה שידלג על היתר ויסמוך על המבין) ויחזקו כחות חושיו וכחות נפשו. ויקבל החכמה והדעת ויכיר קצת המוחשים מקצתם בחושיו הגשמיים וקצת המושכלים בחושיו הרוחנים. כמש"ה כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:
ומרוב הטובה על האדם. שאינו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו שאם היה שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו. ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם ויראה עצמו בהפך כל זה. היה מת מן הדאגה והיגון:
(אמנם מה שנולד והוא חסר כח ונעדר שלמות חושיו שלא יוכל להשתמש בהם מיד מבלי שיצטרך לטפול יולדיו הקשה וכבד מאד. והוא פחות וגרוע בזה מכל החי מכל בשר אשר על פני האדמה. י״ל שהיה זה מהשגחת הבורא יתעלה הפרטית ומיוחדת במין האדם. כדי שלא יבעט באביו ואמו ולא היה מודה להם יתרונם עליו. כמו ולדות שאר בעלי חיים. שאין להם מורא וכבוד ובושה. מפני מולידיהם. אחד באחד יגשו. לדחפם ולהדפם ביד ובכתף לא יחושו. להראות קלונם לעיניהם ערומים ולא יתבוששו. וחנן השי"ת למין המדבר חן וכבוד בוש׳ ומורא. הנהגה וסדר. הוד והדר. לא ירהב הנער בזקן. ויכיר הנולד חיוב הודאתו למגדליו. ויזכה על ידי כך לטובת העוה"ז והבא):
ומן התימה בענין בכייתו. כי הילד יש לו תועלת בה. כפי מה שאמרו חכמי הרופאים כי במוחי הילדים לחה. כשהיא נשארת על ענינה. מחדש' עליהם (חלואים) [אלטונא תקח: חדושים] רעים. והבוכה מתיך הליחה ההיא ממוחיהם. וינצלו מרעות (מאורים) [אלנא תקח: מאורעיה]:
ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם. שהוא מחליף את שניו. זו אחר זו (לא בבת אחת) שלא ימנע מאכל כל ימי צמיחת מה שנפל מהם. ואחר כך יעברו עליו חלאים ומקרים מכאיבים. כדי שיכיר העולם ולא יעלם ממנו ענינו. שיבטח בו. וימשלו בו תאוותיו. (ויחלה) [אלטונא תקח: ויחיה] כבהמות לא ישכיל ולא יבין. כמש"ה אל תהיו כסוס כפרד אין הבין:
ואח"כ ישיב אל לבו ויסתכל בתועלות איברי גופו ואופני תקנתן בכל אחד מהם. הידים לקחת ולתת. והרגלים ללכת. והעינים לראו'. והאזנים לשמוע והאף להריח והלשון לדבר והפה לאכול והשנים ללעוס והאצטומכא לבשל והכבד לזקק המזון והסמפונו' להוציא המותרו' והכיסים והמעים לסבלם והלב משכן חום הטבע ומבוע החיים והמוח משכן הכחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים והרחם לקיים הזרע וכן שאר איברי הגוף ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו:
וכמו כן תראינה פעולו' הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם בהגיע המזון אליו בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבח עליהם כמ"ש דוד המע"ה כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך והוא שהמאכל הולך אל הבטן אל תעלה מוכנת על קו ישר אין בה עקוב ולא עוות. והוא הושט אח"כ טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השנים בתחילה ואח"כ ישלחנו אל הכבד בגידים דקים נוגעים בינתים הושמו כמסננת למזון. שלא יגיע שום דבר עב אל הכבד. ויהפכהו לדם ויחלקהו על הגוף. וישלחהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנו' לזה. כתעלות המוכנות למים. וישאר מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם מה שהוא מן המרה האדומה (ר"ל הירוקה) הולך אל בית המרה. ומה שהוא מן המרה השחורה. הולך אל הטחול. ומה שהוא מן הליחה והרוטב הולך אל הריאה. ומה שהוא מתמצי' הדם. ילך אל השלחופית (כיס השתן) התבונן אחי בחכמ' הבורא. בהרכב' גופך ושומו אלה האברים בו במקומותם. (בסבול) [אלטונא תקח: לסבול] הפסולות ההם. שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו. ואח"כ התבונן בתכונו' כלי הקול ומוצאי הדבור. הקנה נבוב כאבוב. להוצאו' הקול. והלשון והשפתים והשינים לחתוך אותיו'. והטעמים (נועם נגינות) ובאלה האברים תועלות אחרו'. האויר הולך אל הריאה בקנה והלשון לטעום בו ויש בו עם זה עזר להעביר המאכל והמשתה. והשנים ללעוס המאכל. והשפתיים לעכב המשתה כדי שיהא הנצוק ממנו בשיעור ובכוונה. וכן בשאר האברים. תועלות. מקצתם ידועות. ומקצתם אינן ידועות לנו:
ואח"כ התבונן אחי בכוחות הארבעה שהמה בגוף ומעשיהם בו הכח המושך הוא המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא והכח המחזיק הוא המעכב המאכל בו עד שיעשה בו הטבע מעשהו. והכוח המבשל הוא המבשל אותו. ומוציא הזך שבו ומפרידו מן הפסולת הבלתי נאות. ומשלח אותו אל הגוף והכח הדוחה הוא הדוחה הפסול' הנותרים אחר שיקח הכח הזן צרכו מן המזון ראה היאך הופקדו אלה הכחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנתו. והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקידים על ביתו. אחד מהם עומד לצורכי העבדים ולהגיעם אל גזבר המלך. ופקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצור אותו בבית עד שיוכן ויתוקן. ופקיד שלישי להכין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים. ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו:
אח"כ חשוב בכוחות הנפש ומקומותם. מתועלות האדם במחשבה והזכרון והשכחה והבושת. והשכל. והדבור. תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו. היאך יהיה ענינו. וכמה הפסד יבוא לו בכל עניניו כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו. ומה שלקח ומה שנתן ומה שראה ומה ששמע ומה שאמר ומה שנאמר לו ולא יזכור מי שהטיב לו ומי שהרע לו. ומי שהועילו ומי שהזיקו. ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות ולא יזכור חכמה אם יהגה בה כל ימיו. ולא יועילנו נסיון. ולא ישקול דבר במה שעבר (שלא ישמור החולף) ועל מה שעתיד להיות (לא ישפוט) במה שיהיה (כי ממנו נקח לגזור על העתיד. כמש"ה ואשר להיות כבר היה) אך הוא קרוב להתפשט מן האנושות ומתועלות השכחה. כי לולא השכחה לא היה נשאר מבלי עצב. ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם ולא היה נהנה במה שמשמח אותו. כשהוא זוכר פגעי העולם. ולא היה מקום מנוחה ממקנא (ס"א מתקוה) ולא התעלם מהמלך (מלהועץ תמיד בלי הפסק עד שלא יסכים להוציא מעשה לפועל. עז"נ הכל היום יחרוש החורש לזרוע גו') הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה. והמה מתחלפים ושונים זה מזה. והושם לו בכל אחד מהם מינים מהתועלות:
ואח"כ חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה ולולי היא. לא היו מאכסנים אכסניא ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר עד כי דברים רבים מדברי תורה עושים אותם בעבור הבושת כי רוב מבני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולי הבושת. כל שכן זולתם. ולא משיבין אבדה. ולא נמנעין מעברה כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו. אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו כמש"ה גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו. ואומר ולא יודע עול בשת:
ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מב"א. בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה ויותר ממה שזכרנו ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה ובידיעת מה שאנו חייבין מעבודתו. ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כמש"ה בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל:
אך רוב טוב האלהים עלינו בשכל(אלטונא תקח:ו) ובהכרה אשר בהם יחדנו משאר בעלי חיים אין תועלתם לנו נעלמת ממנו בהנהגת גופנו והסדרת תנועתינו מבלעדי מי שפקדם ממנו לפגע שארע את מוחו אך המדות אשר נגיע אליהם בשכל רבות מאד מהן שבו נדע שיש לנו בורא חכם קיים אחד קדמון יכול לא יכילהו זמן ולא מקום נעלה ממדות הברואים והתרומ' ממחשבת הנמצאים רחום וחנון ומיטיב. לא ידמה אל דבר. ולא יתדמה אליו דבר וגם מהם שאנחנו מבינים בו החכמה והיכולת והרחמים המקוימים בעולם וחיוב עבודתו לאשר יאות לו. ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלהים הנאמנה הנתונה למשה נביאו ע"ה (ובו מבחין בינה ובין המתדמות המזויפות) ומפני שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון ומדקדק עליו בוראו יתעלה (כדי לשלם שכרו ולגמלו כפי מעללו):
ומי שפקד שכלו מסתלקים מעליו המעלות האנושיות כולן והמצות והגמול והעונש וממעלות השכל שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים המושכלים ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים מן הנראות כנסיעת הצל ומעשה הטפה אחת מן המים בצור החלמיש (כי אבנים שחקו מים ע"י טיף להדי טיף):
ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר והטוב והרע והמשובח והמגונה ובין הראוי (ר"ל מחויב) והאפשר והנמנע:
ובו יעביד שאר מיני בעלי חיים. בתועלותיו והנאותיו ויכיר מקומות הכוכבים ויעמוד על מרחקיהם. ותנועות גלגליהם ויבין הערכים (היחסים שבחכמת המספר כמו שתאמר ערך שנים עם ארבעה כערך שלשה עם ששה וכן בהנדסה ערך קו שני אמות בארבע אמות כערך קו שלש בשש) וההקשות שבחכמת השעור (גיאומטריאה, הנדסה) וצורות המופת אשר בחכמת הדבר (הגיון לאגוק) ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם:
וכן שאר כל מדות האדם כאשר תבחנם תמצאם בתכלית התקנה. והתועלת לו כאשר זכרנו בשכל:
ואח"כ חשוב במה שהיטיב בו האלהים לאדם בדבור והסדרת הדברים אשר יליץ בהם על מה שיש בנפשו במצפונו. ויבין בהם עניני זולתו והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחברו והיה כבהמה ובדבור יראה היתרון בין בני אדם ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלהים ועבדיו ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו והוא הראיה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר כי האדם. הלב והלשון ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור כי גדר האדם חי מדבר מת (לפי שמצינו קדוש מדבר בלתי מת) ובו נבדל מן הבהמות:
ואח"כ חשוב במעלות אותיות המכתב והכתיבה אשר בהמה מחברים מעשה (העורים) [אלטונא תקח: העוברים] והנמצאים ועניניהם לבאים אחריהם ומגיעים דבריהם אל מי שאינו נמצא עמהם. ויודעים דברי הרחוקים מהם. ועניני קרוביהם אשר בארץ אחרת. שאפשר שבהגיעם אליהם חיי רוחם והצלתם מרעתם ושחיתותם ובו תתקיימנה החכמות בספרים ויתחברו הענינים המפוזרים בלבבות (ומה שיכבד על הלשון לבארו בדבור לארכו ועומקו) ובו כותבין מה שיש ביניהם מעניני משא ומתן וסחורה והלואה וקנין. ונשואין וגרושין והענין רב מהשלים:
ומהשלמת הטובה על האדם. שהוכן לו כף ואצבעות לתקן בהן הרושם והמכתב והרקמה וקדיחת האש ושאר המעשים והמלאכות הדקות מבלעדי שאר מיני ב"ח מפני שאינם צריכין להם ואומר כי אין אבר שזכרתי תועלותיו שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחבורו למי שמתבונן בהם ועדותם חזקה וראיתם גלויה על חמלת הבורא עלינו. וכבר בארו הרופאים בכמה ספרים תועלות האיברים באר היטב. ואילו היינו מכוונים לבאר את זה באבר אבר לבדו היינו יוצאים בדברים מגבול הדרך הקצרה ובמה שהבאנו די להעיר מי שיורהו הבורא דרך הצלתו בע"ה:
(והפלא מהשגחת הבורא הפרטיות לתועלת עולמו. ולהשלים תקנת בני אדם דרי תבל למלא חסרונם בהמצא בהם עניים ודלים כי זולתם לא היתה הארץ נעבדת לתת יבולה ופריה. ולא היו מתגלים מחצבי הכסף והזהב. ואבנים יקרות. וסממני הרפואה ומיני הצבעים הנחפרים מן הארץ להודיע טובה ושבחה ושפעה הרב לא תחסר כל בה ואם היו כולם שבעים ומושפעים בשוה לא היה אחד מהם טורח להשיג דבר מן הדברים הנזכרים ואצ"ל שלא היה שום אדם מסכיס לרכוב אניות ולדרוך ציות להביא לחמו ממרחק ולמלא חסרון המדינות נעדרי התבואות והדברים היקרים וראשי בשמים והסמים הפשוטים. ולא היה מי מהם שירצה להעמיס על עצמו המלאכות הכבדות כבנות הבנינים הגדולים והיכלות מלכים ומגדלים ערים בצורות וחפירת הבורות והבארות והיה העולם שמם. וכל שכן שלא היה אחד טורח בשכלו ובכח ידו להמציא תחבולות ואומניות נפלאות כמו כלי השעות והמחזות והדומה להם מהאריגה והציורים ופתוחי חותם והרבה מה שיארך זכרו ולא היה נכר שוע לפני דל ובסבת העוני ישיגו בני אדם כל הטובות הגדולות הרבות ההנה והעני והחסר ישיג בהם די מחיתו והשלמת חסרונו ברצונו. מלבד מה שישיגו ע״י כך אורחות חיים כי יחלץ עני בעניו על ידי שנצרף בכור עוני והעשיר זוכה בו ומהנהו מנכסיו מאיר עיני שניהם ה׳ חסד ואמת מן ינצרוהו):
אך הבחינה בשאר מיני הב"ח והנהגתם ומחיתם. איננה נעלמת ממי שמסתכל בהם ומתבונן סימני החכמה מהם וע"כ שונים אותם הספרים בזכרם פליאות הבורא יתעלה. כמ"ש לאיוב מי יכין לעורב צידו. כי ילדיו אל אל ישועו ואומר נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו והרבה כאלה וכן כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים החלוקים בתנועות משתנות והמאורים החלוקים לסדר ענין הכל. בהם יראה מסימני היכולת והחכמה מה שלא תכילהו מחשבת אדם וילאה לספרם בלשון כמ"ש השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע ושאר המזמור ואומר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת. ומן המופלא במה שנופלת עליו עין האדם מבריאות הבורא יתעלה הגדולות השמים כי בכל-מקום שהוא עומד מן הארץ יראה חצי הגלגל הסובב את הארץ. וכשמסתכל בו האדם ע"ד הבחינה יראה כי הבורא אותו בחפצו אין תכלית ליכלתו וחכמתו וגדלו כי כאשר אנחנו רואים ממעשה בנין בני אדם הקדמונים מאומה נתמה על יכלתם לעשות כמוהו ויורנו על חזקת גופם ויקרת נפשם לעשותם מבצר חזק לעצמם וכאשר יגדל בעינינו זה המעט המזער והמעשה הנבזה הזה שאינו מוסיף על מעשינו אלא מעט. כמה אנחנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ. וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר אלא ברצונו וחפצו כמ"ש בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם:
ומן הטובות על האדם כי כל אשר תסתכל בסימני החכמה מברואים תמצאם עם מה שהם מעידים בו לבורא מן האלהות ומן האחדות אינם נמלטים להיות בם לאדם אופני תועלת וכונת תקנה אלא שקצתם גלוים וקצתם נעלמים ומהם האור והחושך כי תועלת האור נגלות ונראות אינן נעלמות אך החושך תועלותיו נעלמות מפני שבני אדם משתוממים בו ונפסקים ממעשיהם ותנועותם בבואו ולולי חשכת הלילה היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדת יגיעתם ועמלם ואורך תנועתם (כמ"ד לא איברי לילה אלא לשנתא) ובלילה יבדל קצת הזמן מקצתו ובו יודעו הזמנים שאינם ידועים ואורך ימי החיים וקצרותם. ואילו היה הענין הולך תמיד על צורה אחת. לא היתה מצוה תלויה בזמן כשבתות וכמועדים וכצומות ולא היה בין בני אדם מועד לעת קצוב. ולא היו יודעין רוב הידיעות התלויות בזמן ולא היה נגמר בשול המאכל בבטן אחד מבעלי חיים כראוי ומפני שהיה האדם צריך (לעור) [אלטונא תקח: לאור] בלילה לעשות בו קצת מעשיו ולהיות בו צוות לחולה העמיד לו הבורא במקומו מאור האש להשתמש בו הלילה בכל עת שירצה ויכבהו בכל עת שירצה (וכן יש לבחון תועלת זמן הקור. שהוא לטובת ולתקנת העולם כי לולא זה היה העולם כלה בחום תדירי. והיו הצמחים והאלנות מתיבשים מהר וכן הב"ח בכלל היו מפסידים כוחם בחום החצון המתמיד המגרש החום הטבעי ומכלה לחותם. לכן היה מחכמת הבורא שאפי' תחת קו המישור ששם בהכרח חום השמש חזק בכל השנה. מ"מ קור וחום קיץ וחורף לא ישבותו. ויש להם חורף כפול שני פעמים בשנה. ע"י הפוכי השמש. הכפולים שם. ונותן גשמיהם בעתם שלא יתייבש לחלוחית האדמה האדם והבהמה):
ומן התימה שיהיה מראה השמים מן המראות המחזיקים את אור העינים שהוא נוטה אל השחור. ומכחו המיוחד לו שהוא מקבץ אור העינים ומחזקו ואם היה מראהו לבן היה מזיק לעיני ב"ח ומחלישם וכן שאר החכמה בשאר הבריות:
ומרב טוב האלהים על האדם ששם מוראו על שאר ב"ח המזיקים. כמ"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כדי שיהא התנוק בטוח מן החתול והעכבר והדומה לו וכשהאדם מת אינו בטוח מהם. כמו שארז"ל תנוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים. עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים שנאמר ומוראכם וגו':
וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם. הענין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו. ואיננו מושג בחושים הגשמיים והיא התנועה הדבקה לכל מחובר (כי לא יתחבר ולא יתרכב דבר בעולם ההויה וההפסד הלזה כי אם בסבת התנועה הכללית אשר לגרם השמימי הפועל בסביבתו התנועה הפרטית בעולם השפל. היא גורמת התמזגות היסודות הארבעה בו והשתנותם והעתקתם מצורה לצורה שא״א להיות מבלי תנועה נסתרת הבאה מכח תנועת הגלגל שגם היא נעלמת מהשגת החוש. אכן שתי התנועות יושגו בשכל באמצעות הגופים עליונים ותחתונים שמצאם נעים ונעתקים ממצב למצב בזה יודע לו כי בהכרח יד התנועה עשתה זאת) ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים ולולי התנועה לא היתה נגמרת הוית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן החכמים רוב הטבעים עם התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמתתה ורוחניותה. ותדע כי היא מפלאי החכמה האלהית. ותכיר חמלת הבורא על ברואיו. אז יתברר לך כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו. הקטנה והגדולה שבהם מהגלויה והנסתרת. חוץ ממה ששם (ברשותו) [אלטונא תקח: ברשותך] מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע ותזכור הקשר אשר קשרך הבורא והתבושש ממנו תמיד ותירא אותו ותמסר לדינו. ורצה בגזרותיו. תגיע אל רצונו. ותהיה אחריתך לטוב כמש"ה והבוטח בה׳ חסד יסובבנו:
וממה שראוי לך לבחון בו מעניני העולם. שתסתכל תמיד באחרית הדברים שהם מתקשים עלינו ומזדמנים לנו. ותראה בהם פליאה גדולה כי הרבה דברים באים על כרחנו ושבח אחריתם ובהיפך (שהרבה דברים רצויים ומקובלים אצל ב"א כסבורים שהם לטוב. ואחריתם לרע). וכבר נאמר כי חבורה אחת מעוברי דרכים לנה אצל כותל אחד. ובא כלב והשתין על אחד מהם ונעור וקם לרחץ עצמו מן השתן. וכשהרחיק מחבריו. נפל הכותל עליהם ומתו ונצל הוא. והרבה פעמים יקרה כזה והפכו.
ומן הגדול שבדברים שראוי לך לבחון בהם כלילת מתנות האלהים לב"ח וצמח האדמה בגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתם. כמ"ש היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה ה' אלקינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה. ואמר ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו. הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועת חוקות קציר ישמר לנו. ותמצא הכתוב מגדיל ענינם מאד באמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאו' עד אין מספר. הנותן מטר על פני הארץ ושולח מים על פני חוצות. לשום שפלים למרום. וקודרים שגבו ישע:
ומן התימה בסבת המזונו' מן הזרעים. כי גרגיר אחד מוציא אלף ויותר. כשנצל מן הפגעים. וכבר נאמר כי ימצא בגרגיר אחד של חטה. שלש מאות שבלים. ובכל שבולת יותר מעשרים גרגרים ונמצא אלנות גדולים אשר יהיה שרשם גרגיר אחד. וגדלים מאד על ההקש' אשר זכרתי מן הכפל. ישתבח החכם החונן המסבב להוית הדברים הגדולים מן הקטנה והחלושה שבסבו'. כמש"ה ולו נתכנו עלילות. אך הטרפים המיוחדים לאישי מיני החיים. רבו מספר. והחכם כאשר יתבונן בהם. ויבין סבותם. יכיר חכמת מחשבת הבורא יתעלה בהם ועליהם אמר דוד המע"ה. כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב. ואמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ואנו עתידים לבאר ענין הזה בעליית הבטחון בעה"י:
והגדולה שבטובות שהיטיב בהם הבורא לאדם. והראיה החזקה עליו. התורה הנתונה למשה נביאו עליו השלום. והראות האותות על ידו. ושנות המנהגים והטבעים והראות המופתים הנוראים. כדי להאמין בבורא יתברך ובנביאו. כמ"ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים. וייראו העם את ה' ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. ואמר אתה הראת לדע' כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ואמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. ודבריו שמעת מתוך האש:
ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם. יביט בעין האמת עמדנו בין האומו' מעת הגלות (עיין סולם הבית) וסדור ענינינו ביניהם. עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי. והם יודעים בזה. ויראה כי עניננו אפשר שיהיה קרוב מעניניהם במזונו' ובטרפי'. ואפשר שיהא טוב מעניניהם בעתו' המלחמ' והתגרות. ותראה הבינונים והכפריים שבהם טורחים יותר מן הבינוניים שבנו. והדלים אשר בקרבנו. כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. ואמר עזרא כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ונאמר לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל גו' בקום עלינו אדם. ושאר המזמור ואנו עתידים להרחיב בעליית קבלת עבוד' האלהים. בזכרון רב טוב האלהים עלינו בתורתו אשר נתן לנו. מה שיש בו די בעה״י:
וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם. עם רוב התחלקות מדותם. למנות עליהם איש מהם ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו. במה שהוא מצוה ומזהיר אותם ויראים אותו. והוא שומר אותם וחומל עליהם. ודן בצדק דיניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כולם. כדי שלא יתקלקלו עניניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו (הנזק) לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה והיו עניניהם מופקרים. ועל כל זה שהמושל בהם שומר חוקי התורות .ומנהיגם במשפטים צדיקים. ובדרכים טובים וישרים והוא משרת לתורה ושומר מנהג הצדק ובהם תכון ממשלתו ותתמיד ממלכתו. כמ"ש חסד ואמת יצרו מלך ואמרו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו:
ומה שצריך לך לבחון בו ולהבין סימני החכמה העליונה והיד הטובה ממנו הוא הסכמת בני אדם אל המקח והממכר. בזהב ובכסף, והשתדלם להרבות מהם בחמלת הבורא עליהם. שיהיה בהם תקון ענינם. ואם לא יעשה להם בהם חפץ בנפשם. כי כל מי שימצאהו רעב או צמא מחסרון המזון והמים לא יועילהו רובם. ולא ימלא חסרונו. וכן אם ימצאהו בא' מאיבריו כאב. לא ירפא בכסף ובזהב והרבה משתמשים בשאר המוצאים. ומעט שמשתמשים בזהב ובכסף (לרפואה):
ומפלאי סימני החכמה בהם שהם הרבה אצל קצת בני אדם. מצד שאינם ריקין מהן (ר"ל לא שיהא חשוב הרבה באמת כי במה נחשב לפי רב טוב המשפיע יתעלה אם היו כדאים ליותר מזה) והם מעט אצל רובם. ואלו היה הרבה אצל כלם. לא היו מגיעים בהם אל חפץ ומהם מעט מצד והרבה מצד (אחשוב ירצה שמצויים במחוז ואקלים אחד יותר מזולתו) וכן הם יקרים מצד ונמבזים מצד. מפני שאין תועלת בעצמם. וזה מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה:
ואח"כ עיין בדברים אשר בהם קיום הגופות והשארם על ענינם וגבולם עד קצם. תמצאם ברב ובמעט. כפי רוב הצורך אליהם. וכל אשר יהיה הצורך אליו גדול. יהיה מזומן ונמצא. וכל שאפשר לעמוד בלעדו. ולהעכב זולתו. תהיה מציאותו יותר קשה והזדמנותו מעוטה. והדמיון בזה האויר הנשאף. מפני שאי אפשר לעמוד בלעדיו שעה אחת בשום פנים המציאו הבורא יתברך בעולם והזמינו הזמנה שאינה נמנעת משום אדם. באיזה מקום שיהא ובכל עת וזמן. ומפני שהצורך ג"כ למים. אלא שהם יכולים לעמוד בלעדיהם יותר ממה שיכולים לעמוד בלתי האויר. שלחם הבורא על פני הארץ וקבצם במקום מיוחד. שהולכים ב"ח אליו איננו נמנע מהם אלא שאינם בכל מקום כאויר. ומביאים אותם בדמים לקצת בני אדם מה שאין כן באויר. והם מזומנים לקצת החיים יותר מקצת והאויר שוה במציאותו והשגתו לכולם תמיד על ענין אחד. ומפני שהצורך ג"כ אל המאכל אלא שאפשר לעמוד בזולתו ולמצוא תמורתו יותר ממה שאפשר באויר ובמים הרבה היתה השגתו יותר קשה ומציאותו יותר יקרה מן המים אלא שהוא עם כל זה נמצא הרבה ואינו נמנע כלל מבני אדם. וכן אודות המלבושי' מן העורות והצמר והצמחים יש מהן תמורה יותר מן המאכל והשגתם יותר מעוטה. אלא לאחר זמן מפני שיוכל אדם לעמוד זולתם. ולהסתפק במעט מהם בזמן ארוך. יותר ממה שיוכל במזון אבל האבנים היקרות והזהב והכסף ושאר מיני המוצאים. מפני שהיה הצורך אליהם בעצמם מעט ותועלתם יותר רחוקה. אלא מצד ההסכמה עליהם לא נמצא מהם אצל המון בני אדם. מה שנמצא מן המאכל אצל אחד מהם וזה בעבור העלה אשר זכרנו. שיכול אדם לעמוד זולתם. ישתבח הבורא החכם החומל והמרחם על עבדיו אשר עינו עליהם לטובה. בכל מה שיש בו תקנתם אין אלוה מבלעדיו. כמ"ש ליונה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגומר.
פרק ו
אך מפסידי הבחינה והדברים התלוים בה אומר כי כל הדברים המפסידים את היחוד. כולם מפסידים הבחינה. והשלשה פנים אשר הקדמנו זכרם בתחלת השער הזה. גם הם מפסידים. ומהם הגאות בטובות הבורא. שיחשוב הכסיל הפתי. כי הוא ראוי להם וליותר מהם ואיננו בוחן בטובות האלהים. ולא יחייב את נפשו לשבח עליהם ולהודות לבורא ובכמוהו אמר החכם תועבת ה׳ כל גבה לב:
אך הדברים התלוים בבחינה. מהם שיבין האדם טובות האלהים עליו. ושיקבל עבודתו בעבורה. ומהם שישיב אל לבו תמיד סימני חכמת הבורא ולא יעמוד מחשוב בהם ומחקור עליהם בכל אשר יגיע אליו מן המוחשי' והמושכלי'. ואיננו פוסק מראות סימן חדש בכל יום. כמש"ה יום ליום יביע אומר. וממה שראוי לך לדעת בעת קריאתך מה שהעירותיך עליו בשער הזה. כי הוא מעט מהרבה ממה שתגיע אליו בבינתך מסודי החכמה שיגלו לך. בבור לבבך וזכות נפשך:
וכאשר תגיע מזה עד התכלית אשר ביכלתך. ראוי לך לדעת כי כל מה שעמדת עליו מחכמת הבורא ויכלתו בעולם הזה אינו נחשב למאומה לנגד יכלתו וחכמתו. כי אין נראה אלא מה שהצורך אליו. בעבור האדם בלבד. אך דמה עצמך בעולם אל ילד שנולד בבור מאסר המלך וחמל עליו המלך וצוה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו. עד שגדל והשכיל ואיננו יודע מאומה חוץ מן הבור ומה שיש בו. והיה שליח המלך בא אליו תדיר בכל מה שצריך לו מנר ומאכל ומשתה וכסות. והודיעו כי הוא עבד המלך וכי הבור וכל אשר בו וכל אשר יביא אליו מן המזון. של מלך הוא. וחייבו להודות לו ולשבחו. ואמר אני משבח בעל הבור הזה אשר לקחני לעבד לו ויחדני בכל טובותיו ושם עינו ולבו עלי. אמר לו השליח אל תאמר כן פן תחטא. כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך כי ברחבי ארצותיו מכפלי הבור הזה מה שלא יספר מרוב. וכן אין אתה לבדך עבדו כי עבדיו רבו מספר. וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו אינן נחשבים מאומה לנגד טובותיו על זולתך. וכן השגחתו עליך איננה נחשבת. לנגד השגחתו על זולתך. ואמר הנער אינני יודע מה שזכרת. אך הבינותי מדבר המלך כפי מה שראיתי טובתו וממשלתו בלבד. אמר לו השליח אמור אני משבח המלך העליון אשר אין קץ למלכותו. ולא תכלית לטובתו וחסדו. ואני כלא חשוב בין רובי חייליו. ועניני איננו כולו לפי גודל יכלתו. והבין הנער מענין המלך מה שלא היה מבין. וגדלה מעלתו בנפשו. ונכנעה אימתו בלבו ותגדל בעיניו טובתו ומה שהגיע אליו ממנו מפני גודל מעלתו ומעוט חשיבות הנער במלכותו. ויגדלו מתנותיו אצלו. ואתה אחי שים לבך אל הדמיון הזה כשתסתכל בגלגל הסובב את הארץ. כי אין אנו מבינים מה שיש בבקעה קטנה מן הארץ כל שכן בכולה. וכ"ש מה שיש אחרי הגלגל. התבונן אחי המשל הזה ובחון אותו והבן מענין הבורא כפיהו. ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו. אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו (כל מ"ש במשל הזה נכלל בדברים קצרים שאמר המשורר מה אנוש כי תזכרנו. וכן דבר איוב מה אנוש כי תגדלנו. אך אני שכוי קורא תגר על מ"ש בח״ה בענין השגחת השי״ת על האדם שאינה נחשבת לערך השגחתו על העליונים ואין אני מודה לו בזה. כי אמנם שפלותו היא שעמדה לו להיות עיני השגחתו יתעלה פקוחים עליו ביותר וכמו שמוכיחין כתובים רבים עמ״ש בס״ד בסולם הבית הקדוש) והבט אל ספרו ומצותיו וחקיו בעין הגדולה. והעבר על מחשבתך רוב המורא והגדולה אשר תמצא בלבך למי שתמצא ידו מן הטוב. יותר ממך מבני אדם. כי כפי יתרון מעלתו על מעלתך. ומעוט צרכו אליך. תהיה גדולת טובתו אצליך וכן תהיה למצותיו ואזהרותיו מעלה בלבך כפי זה והשתדלך וטרחך בעניניו. בין והתבונן תמצא בעז"ה. והאלהים ישימנו מאנשי עבודתו המכירים עניני טובתו ברחמיו וחסדיו אמן:
פרק ז
קרא הגב' מי יתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה לידע חלק הרע בבחינ' החשוכה והאפלה. והנה בעל כנפים מגיד דבר אל תהי חכם בעיניך כפלוסוף הסכל אל ראזי. האומר רזי לי רזי. להוציא מכור הבחינה שהרע במציאות יותר מהטוב כמ"ש בשמו במ״נ (פי״ב משלישי) וז״ל הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעו' בעולם יהיו יותר מן הטובות. ויאמרו כי מן הפלא שימצא דבר טוב. אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן. (ולא לראוי) [אלטונא תקח: ולאלראזי] ספר מפורסם כלל בו משגעונותיו הרבה. ומכללם ענין בדהו שהרע נמצא יתר מאוד מהטוב. שאתה כשתקיש בין מנוחות האדם ועונגו. בעת מנוחתו. עם מה שיקרהו מן הכאבים והחבלים הקשים והמומים. ובטול האברים. והמהומות והדאגות. והצרות. תמצא שבמציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת. לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמולות חסדי ה׳ למציאות האדם וטובתו המבוארת. והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק וכל מה שיבוא מאתו טוב גמור. וסבת זה הטעות כלו היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש אחד מבני אדם לא זולת זה וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו וכאילו אין שם (מציאתו) [אלטונא תקח: מציאות] זולתו לבד. וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה. יגזור מהמציאות כולו רע ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו התבאר לו האמת. ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם אינם אומרים שהוא בחק המלאכים ולא בחק הגלגלים והכוכבים. ולא בחוק היסודות. ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח ולא בחוק מיני ב״ח גם כן ואמנם תלך מחשבת' כולה לקצה אישי המין. ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשהוכה זה בערון. ומה שדומה לזה. והבחינה האמתית היא שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני ב״ח. הוא דבר שאין לו שעור כלל. בערך אל המציאות כולו. כמ״ש אדם להבל דמה. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. אף שוכני בתי חומר הן גוים כמר מדלי. וכל מה שבא בדברי הנביאים מזה הענין הנכבד גדול התועלת בידיעת האדם ערכו ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד (ויען שכוי אין בזה מה שיספיק לשכך תלונת בני אדם. מרבוי הרע המוצא אותם ועודפו על הטוב. והראוי היה בהפך. כמ״ש חז״ל מדה טובה מרוב׳ ממדת פורענו' ובהבחין יתרון הטוב בעליונים וכן בשאר נמצאי העולם התחתון. מזולת האדם. הנכבד שבעולם התחתון לדברי הכל הן הוא לבד. היה עלול הרעות הגדולות רבו מספר. אשר זכרנו קצתם במו"ק (סרכ"ו ובלח״ש פ״ה דאבות) בזה לא סרה תלונת בני אדם וצעקת חמסם מדוע הרע להם האל הטוב ושדי המר נפשם יותר מכל החי אשר על פני האדמ׳. אף כי באמת כולם נבראו לצרכו ולתשמישו. כמ״ש באריכות בסולם הבית שבודאי אפי׳ הגרמים השמימי׳ בעבורו נמצאו ובבחינת טובות ההנאה וההשקט והשלוה וביחוד במציאת הטרף הנה הוא גרוע גם מהרמש הקטן בלי ספק (וכמ"ש ראית מימיך ארי סבל כו' והם מתפרנסים שלא בצער וכ״ה מקרני ראמים עד ביצי כנים חוץ מן האדם) ואיך נהייתה הרעה הגדולה הזאת מאלהים. וכמו שאיוב מילא פיו תוכחו׳ בזה הענין הרע ומר לשוכני בתי חומר אך האמת הוא מה שהשיב הרב בנמשך וז״ל אבל המציאות לפי דעתנו מפני רצון הבורא. אשר מין האדם הוא נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות ומציאותו הוא טוב גדול לו (הכרעה לשעה קלה במ״ש ב"ש וב״ה ב״ש ומחצה ועיין בסולם) וחסד מה' במה שיחדו בו והשלימו ורוב הרעות הנופלות באישיו. הן מעצמן ר"ל מאישי בני אדם החסירים (במדותם) ומחסרונותינו מה נצעק ונבקש עוד ומהרעות נעשה אותם בעצמנו בבחירתנו. נכאב וניחסהו לה׳ חלילה לו ממנו. כמ"ש בספרו שחת לו לא בניו מומם וגו׳ וכמש״ה אולת אדם תסלף דרכו (וכמ״ש באחי יוסף בתחלה נתרעמו מה זאת עשה האלהים לנו ובסוף הודו ולא בושו לומר מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון כולנו) ובאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינין:
המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההויה וההפסד ר״ל מאשר הוא בעל חומר כו'. וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש שהוא כו' ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם מזה המין מעטים מאד מאד. ולא יהיו אלא לעתים רחוקים. שתמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו וכן יוולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות. ולא בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות. ואינו חלק אחד מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:
המין השני מן הרעות. הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם. ואלו יותר מרעות המין הראשון. וסבותם רבות וידועות. והם ג"כ ממנו. ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו. לא ימצא בין אנשי המדינה ההוא זה המין מן הרע מתפשט מאד כלל אבל מציאותו ג״כ מעט כאיש שיתנכל את איש להרגו. או לגנוב ממונו בלילה. ואמנם יכלול זה המין הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות. וזה ג״כ אינו ברוב מה שבישוב:
המין השלישי מן הרעות הוא כי ימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו. וזהו הרוב. ואלו הרעות. יותר מרעות מין השני הרבה. ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. וזה כי לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו. אלא מעט. וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת. ויאמר לו כמו שאמר מידכם היתה זאת לכם. ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה. ועל זה המין מן הרעות נאמר אולת אדם תסלף גו'. וכבר באר גם כן בזה המין מהרעות שהוא פעל האדם בעצמו. והוא אמרו לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר. והם בקשו חשבונות רבים. והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות. ועל זה המין נאמר. כי לא יצא מעפר אין ומאדמה לא יצמח עמל. ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מהרע. ואמר כי אדם לעמל יולד וגו׳ וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם. ר״ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתם ביתרון כמות. או בהפסד סדר. או בהפסד איכות המזונות ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים. אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר. משני צדדים האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף. מאשר היא כח גשמי כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף (ע"ל בחלון צורי באורך) והצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים. וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי. לא בהשאר האיש. ולא בהשאר המין. וזאת התשוק' הוא ענין אין תכלית לו אמנם ההכרחיים כולם הם מתי מספר בעלי תכלית . אבל המותר אין לו תכלית והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף. והלא היותם מזהב. יותר נאה. ואחרים עשאום מספיר. ואפשר ג״כ שיעשו מנופך. או מאודם או מכל מה שאפשר למצוא ולא יסור סכל רע המחשבה. מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות. וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות ברכיבת הים ועבודת המלכים ותכלית כוונתו בזה להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות. וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזרת ה׳ ומשפטיו ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממעוט דינו. איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול. יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד. ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיטי זהב ורקמה ואבנים טובות עד שיעיר רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו. בעבור שיהנה באלה תכלית הנאת זה הפחות בלבד. עד כה הגיע סכלות ההמון. עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציאו בזה הטבע. המחייב לאלו הרעות הגדולות לפי דמיונם להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה. להשיג אל רעתו. עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה. אשר אין תכלית לה. כמו שבארנו:
אמנם החשובים החכמים. כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו כמש״ה כל אורחות ה׳ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. אמר שהם שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם. התבאר להם צד החסד והאמת בכל. ולזה שמו תכליתם מה שכוון להם. אשר הם אדם והוא ההשגה ומפני הכרחי הגוף. יבקשו צרכיו ההכרחיים. לחם לאכול ובגד ללבוש מבלי מותר. וזה דבר קל. ויגיע אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי (ומה שאחז״ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. נמשך אחר קלקול העולם ורוע בחירות רוב בני אדם. וכמו ששנינו. אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי. והוא נכלל במה שיבארהו הרב בסמוך. אך מה שנמצא במ״א בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא יסבור שהם דברי יחיד. עמ״ש בס״ד במ״א) וכל מה שתראהו מקושי זה הענין וכבדותו עלינו הוא מפני המותרות. בבקשת מה שאינו הכרחי יקשה אפי' מציאות ההכרחי. כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות יהיה הענין יותר כבד. ויכלו הכחוח והקנינים במה שאינו הכרחי. ולא ימצא ההכרחי וצריך שתבחן. כי כל אשר הענין יותר צריך לב״ח הוא נמצא יותר. ויותר בחנם כו׳ (כמש״ל בפ"ה) אמנם המוסק והענבים והאודם. איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב. שיש לו צורך גדול לאדם אלא לרפואה. והנה יעמדו במקומם ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים והעפרים. זהו פרסום גמילות חסדי ה׳ למציאותו ואפי׳ בחוק זה החי החלוש:
ואמנם פרסום ישרו והשוותו ביניהם מבואר מאד. כי אין בהויה ובהפסד הטבעי איש מכל שאר מיני ב״ח שיתייחד. בכח מיוחד בו (כי אם ימצא לאחד מפרטיהם כח עודף בגבורה ובבריאות וביופי. כבר ייוחס לסבת חלוף הכנת החומר כענין שאמרו במין האדם הנבחר. ששאלו לאימא שלום מפני מה בניך נאין ביותר כו׳. (ובקמחית שזכתה בניה לכ"ג) [אלטונא תקח: ולקמחית שזרדה עלה לגג]. ואמרה מימי לא ראו כותלי ביתי קלעי שערי וכן ביתר ההכנות התלויות באבות להנחיל אושר לבניהם ובשורש הטוב. וכמ"ש טוב ינחיל בני בנים. וכמו שלא יתכן שיתהוה מחומר החול אבן הכחול. אולם השתנות החמרים במקום זולת מקום כי יש מקום לזהב יזוקו בארץ החוילה ואופיר. וארץ כוש מקום אבניה ספיר. ולבונה משבא וקנה הטוב מארץ מרחק יובא. גזרה החכמה האלהית למען תתפשט ידיעת ה׳ בקצוות ובארצות רחוקות. כי ע"י הרוכלים וסוחרים ההולכים לתור את הארץ. לחקור אחר הדברים היקרים החסרים בארצם. יתאחדו לבות בני אדם. וילמדו כולם לדעת את ה׳. כמו שאירע במלכת שבא וכמקווה לעתיד. כענין שכתוב לקבץ את כל הלשונות האיים הרחוקים אשר לא שמעו את שמעי. והגידו את כבודי בגוים וכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה. לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד כי״ר בב״א) או באבר נוסף על איש ממנו כו' ואם יש באחד מהם חסרון הוא במקרה כו':
אמנם היות זה אצלו כיסי מר דרור רבים ובגדים מוזהבים. וזה חסר זה המותר אין עול בו ולא חמס ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק. ולא זה החסר המותר. חסר דבר מחויב. לא העדיף המרבה. והממעיט לא החסיר. איש לפי אכלו לקטו זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום ולא תביט לזר:
(ואולם אין בידינו טעם נגלה ליסורי הצדיקים (אם לא בדרך החכמה האמיתית הנעלמת. המגלה עמוקות) אלא היותם נסיון כענין איוב וכמש״ה וה' נסה את אברהם. עיין בעליית האהבה יותר מזה. וגם הם על חטאים קלים עכ"פ. והכל לטובתם כמו שהארכנו בזה בסולם הבית. אכן אמת הדבר אין העולם נדון אלא אחר רובו ובטוב העולם נדון. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. לפיכך אין אחד משלשה מיני הרעות הכוללות הנזכרים שליט באדם הישראלי להרע לו במקרה. ולהיות נספה בלי משפט חלילה לאל מרשע ושדי מעול. ומי שיש לו כח המבחן בשלמות. אם יסתכל בענין אומתנו הגולה הנתלאה. יראה מהשגחת השי״ת הנפלאה. כי אם שבעונותינו גלינו. והננו בחרפה כהיום הזה. על כל זה עין ה׳ עלינו לטובה. שהרבה חלאים רעים נמצאים באו״ה כמ"ש בס׳ רפואות שלהם מה שלא נודע ולא נשמע בזרע ישראל אפי׳ לעתים רחוקות. עם שיעדנו במדוה מצרים ומכות גדולות וחליים רעים. גם כל חלי גו׳. ברוך אשר חשך למטה מעונינו ונתן לנו פליטה. ונתקיים בנו גם היום בהסתירו פניו ממנו. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. ויד ה' עלינו לשמרנו. מכל המקרים הזרים כי בשמירת התורה (הגודר׳ מאכלנו ומשקנו. וכל הנאות חושינו והנהגת הרגשותינו. פנימיים וחיצונים כולם עשוים באמת ויושר וקצב אלהי) סם חיים ומרפא לכל בשרנו ושקוי לעצמותינו ורפואת תעלה כוללת לכל איברינו בה נשמר מכל פגעים רעים בנערותינו ובזקנתנו. ותכלכל את שיבתנו גם בארץ לא לנו) ולפי שתי הבחינות האלה. יתבאר לך חסדי הש״י על ברואיו. ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואמר המשורר כל אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו. ובבאור אמר טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו. כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור ע״כ מדברי המ"נ:
פרק ח
אחר שהארכנו בעלית הבחינות. והקדמנו דברי המאוחרים המה בח״ה ובסמ״נ ראינו כי טוב לגלות המקור שממנו שאבו שני המחברים הנזכרים. הלא הוא [אלטונא תקח: הגאון] הגדול רב סעדיה הקודם בזמן ובמעלה. מן השנים הנו נכבד. וכל הבאים אחריו לקטו מפרי דבריו. ובאמת דבריו מעטים. מחזיקים הרבה. קלים וחדים. וקורא אני עליו טבא פלפלא חריפא כו׳ וז"ל בפתיחת שער העבודה והמרי:
אמר המחבר אני פותח למאמר הזה הקדמה. שאומר שאע"פ הברואים רבים. אין ראוי שנהיה נבוכים במכוון מהם. רצוני לומר מי הוא. כי הנה שער טבעי. יתבאר לנו בו. מי הוא המכוון בכל הברואים. וכאשר נחקור בשער ההוא. נמצא המכוון הוא האדם. והוא כי המנהג והבניה משימים כל דבר נכבד באמצע הדברים. אשר אינם נכבדים כמוהו. ונתחיל מהקטן שבדברים:
ונאמר כי הגרגיר ממוצע בתוך כל העלין. והוא שהגרגיר יותר נכבד מהם. כי צמח הצומח ותכונתו ממנו. וכן מה שצומחים ממנו האילנות. אם יהיה הוא המאכל. יהיה בתוך הפרי כמו השקד. ואם יהיה מגרעינו. יהיה הגרעין ממוצע בתוך הפרי. ולא יפנה אל המאכל. ויעזבוהו חוצה לשמרו. וכן חלמון הביצה הוא הממוצע בה. כי ממנה יהיה האפרוח וכן לב האדם הוא ממוצע בתוך חזהו מפני שהוא משכן הנפש והחום הטבעי. וכן הרוח הרואה. באמצע העין מפני שהראות בו וכאשר ראינו הדבר הזה נוהג ברוב הדברים:
וראיתי הארץ באמצע השמים והגלגלים סובבים אותה מכל צדדיה. התקיים אצלנו כי המכוון בבריאה הוא בארץ. ואח"כ הסתכלנו בכל חלקיה. וראינו העפר והמים שניהם דומם. ומצאנו הבהמות בלתי מדברים. ולא נשאר כי אם האדם. והתברר לנו כי הוא הענין המכוון בלי ספק. ודרשנו הספרים ומצאנו בהם מאמר הבורא. אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי:
אבל מתחלת התורה ספר כל הברואים. וכאשר השלימם אמר עתה נעשה אדם. כמי שבונה ארמון (וממציאו) [אלטונא תקח: ומציעו] ומתקנו. ואח"כ מביא (עליו) [אלטונא תקח: אליו] בעליו. וכיון שהקדמתי הדברים האלה אתחיל עתה ואומר. הודיענו אלהינו ע"י נביאיו שהוא שם לאדם. יתרון על כל ברואיו. כאמרו וירדו בדגת הים וגו' וכאשר אמר במזמור ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ מתחלתו ועד סופו. ושהוא נתן לו יכולת לעבדו. ושם אותה לפניו והשליטו עליה ושם הבחירה ברשותו וצוהו שיבחר בטוב. כאשר אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ואמר אחרי כן ובחרת בחיים וגו'. והעמידו לנו על המאמר הזה האותות והמופתים וקבלנוהו:
ואחר כן עייננו במלאכת העיון במה נתן לנו יתרון מצאנו יתרונו בחכמה אשר נתנה לו ולמדה אותה כאשר אמר המלמד אדם דעת. והוא בה שומר כל דבר שחלף מהפעלים ובה רואה רוב הנולדת אשר תבאנה. ובה הגיע להעביד הבהמות. לעבוד לו הארץ. ויביאו לו תבואתה ובה הגיע להוציא המים ממעמקי הארץ עד שיהיו הולכים על פניה ועוד עשה לו הגלגלים השואבים ממנה מעצמם. ובה הגיע לבנות הבתים הנכבדים וללבוש הבגדים החמודות. ולתקן המטעמים הערבים. ובה הגיע לנהוג החיילים והמחנות להנהגת המלכות והשלטון. עד שנתקנו בני אדם. ובה הגיע אל ידיעת תכונת הגלגל. והליכת הכוכבים ושיעור גרמיהם ומרחקיהם ושאר עניניהם:
ואם יחשוב חושב. כי אשר נתן לו היתרון הוא דבר זולת האדם יראנה אלה המעלות או קצתם לזולתו. וזה מה שלא ימצאהו ובדין אם כן שיהיה המצוה המוזהר הגמול הענוש. כי הוא קוטב העולם ומכונתו. כמו שאמר כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וצדיק יסוד עולם:
וכאשר התבוננתי אלה השרשים ומה שמסתעף מהם ידעתי כי מותר האדם איננו טעות שנופלת בלבנו. ולא נוטות אל הותירנו ולא שהביאיתנו גאוה ולא עזות שנטעון אותו לנפשנו כי אם אמת ברורה וצדק מבואר ולא הותירו החכמים אלה הדברים כי אם בעבור ששמו מקום למצותו והזהרתו כאשר אמר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה:
וצריך שאזכור מה שדקדקתיו בשער הזה וממה שהוצרך אליו ואומר שחשבתי ואמרתי איך תהיה הכונה מכל אשר בעולם אל האדם והנה אנחנו רואים גופו קטן ונבזה והתישבתי בזה ומצאתי שאע"פ שגופו קטן נפשו רחבה מהשמים והארץ כי מדעו כולל כל אשר בם עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא (עמדתם) [אלטונא תקח: עמידתם] רוצה לומר הבורא יתברך וכמו שאמר נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד:
וחשבתי (בעיני) [אלטונא תקח: בענין] ימי חייו ואמרתי למה לא החיהו תמיד והתבאר לי שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים בעולם הזה אשר הוא עולם הטרח אך כאשר יסייעוהו יהיה לו החיים התמידים כאשר אמר הכתוב חיים שאל ממך נתת לו וגו' וכאשר אבאר במאמר גמול ועונש:
והשבתי איך היה עם מותר האדם בנין גופו חלוש מורכב מהדם והליחה ושתי המררות ולמה לא היו חלקיו זכות מתמידות והשיבותי המחשבה הזאת ואמרתי אם נרצה זה אנו רוצים שיברא כוכב או מלאך כי גוף האדם הוא זה הנברא מאלה התערובות והוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים ומה שהוא יותר זך ממנו הוא אחד מהשנים אם מלאך או כוכב ומי שיחפץ לשום גוף האדם מחלקים אינם חלקיו הוא רוצה לבטלו כמי שרצה שלא יהיו שמים כי אם מעפר ושלא תהיה ארץ כי אם מאש שרצונו הבל ומה שאיננו חכמה וכבר אמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו':
וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי הלואי נצל מהם או נדחו מעליו ומצאתים טובים לו בעבור שישוב מחטאיו ויכנע לאלהיו ויתוקנו עניניו כמו שאמר והוכח במכאוב על משכבו. וחשבתי עוד במשול החום והקור והרגשתו בארס זוחלי העפר והחיות המזיקות. וידעתי כי הרגשתו בזה מתקנתו כי אם לא היה מרגיש בצער. לא היה מפחד מעונש אלהיו. כי כאשר אמר אליו אני אצערך לא היה יודע מה הוא הצער. ושמהו מרגיש בצערים האלה לבעבור יכירם ויהיו לו לדמיון. כמו שאמר בחום הגדול. כי הנה יום בא בוער כתנור. (הוא מ"ש לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומית שבלב. שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו) ואמר בדמות העונש בארס. חמת תנינים יינם:
וחשבתי באלה הצרכים המורכבים בו. והתאוות אשר הרבה מהם לרע לו. והתבאר לי כי החכם לא הרכיבם בו כי אם לשום כל אחת מהנה. במקומה. בשכל אשר חננו האלהים תאות המזון. להעמיד הצורה. ותאות המשגל. להעמיד תמורתו. ויתעסק בכל כפי שבאר לו והתירו. ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר. יהיה משובח. ומתעסק בו מן האיסור. יהיה מגונה כמו שאמר תאות צדיקים אך טוב ותקות רשעים עברה. ואמר כי הלל רשע על תאות נפשו:
וחשבתי איך יעותד לו הצער המכאיב וההתמדה באש. וראיתי כי לעומת זה הנעימות התמידית. וההתמדה בגמול. ואם לא יהיו שניהם כן לא יקוה תקוה גמורה ולא יירא יראה גמורה. וכמו שאמר. אלה לחיי עולם. ואלה לחרפות לדראון עולם וחשבתי שהוא קודם זה צוה עליו בעולם הזה להמית אותו באפני ארבעה מיתות והתבאר לי כי זה לתקנתו. ואיננה יוצאה חוץ לשכל כי השכל כשהוא רואה כי אדם האחד כשיפסד אחד מנתחיו בחלי או בארס שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו. כן רואה מן המדברים. כי המית מי שנשחת מהם. והשחית בארץ. תקנה. בעבור שינצל שאר המין כמו שאמר והנשארים ישמעו וייראו:
ואחר אשר ספרתי אלה השבעה שערים. משער הצדק בצווי האדם הזה. אומר וכן כל מה שנדמה למאמין. ממה שדומה להם ראוי שיחשוב בו הטוב כי בלי ספק ימצא לו פנים מן החכמה כמו שאמר כל ארחות ה' חסד ואמת וגו' ואחר שבארתי איך תהיה העמידה על השערים האלה מאופני הצדק. אומר וממה שהוא נאות לצדק הבורא. וחמלתו על האדם הזה. שנתן לו כח ויכולת לעשות מה שצוהו בו ולהמנע ממה שהזהירו ממנו. וזה מבואר בשכל ובכתוב. בשכל שהחכם לא צוה אדם מה שאין ביכלתו. ולא מה שילאה מעשותו. ובכתוב כמו שאמר עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. ועוד אמר וקוי ה' יחליפו כח. החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כח. ואמר עוד באור הבקר יעשוה כי יש לאל ידם. ע"כ מסה״א והדעות. והוא מה שרצינו להציגו כאן מתועלת הבחינה. בטוב העולם הקטן הלזה. וכבר כללנו ג״כ דברים נאותים בזה הדרוש בסולם הבית ובמ״א:
פרק ט
בבחינת האוהבים והחברים נאמנים. אמר חכם האוהב הנאמן מי שהתנדב לך מממונו בעת רצונך ובנפשו בעת צרתך:
ואמר כשתרצה להתחבר עם אדם הכעיסהו ואם יודה לך על האמת בעת כעסו. התחבר לו ואם לאו. עזוב אותו:
ואמר אל תבטח בהודאת מי שתתן לו. עד שתמנע ממנו. כי הסובל הוא המודה. והחרד הוא הכופר:
ואמר אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו. אז טוב לך בחברתו:
ואמר מי שרוחו יקרה ודעתו נוחה חבורתו טובה ואהבתו מתמדת:
ואמר כשתרצה לדעת מי יאהבך. או מי ישנאך ראה מה יש בלבבך:
ואמר מי שהשליך טרחו עליך. ומנע ממך טובתו אל תאמין באהבתו:
ואמרו לחכם למי מבני אדם תאהב יותר. ואמר מי שרבו טובותיו אצלי. ושאלו במה מכיר האדם אוהבו. והשיב כשהלבבות והלשונות רצות בו. אינם צופות כי אם אהבתו. ולא מדברות כי אם בשבחו:
ואמר כשתאהוב אדם. לא תחניף לו. ולא תשאיל עליו כי שמא תמצא אויב שיספר לך מה שאין בו ויפריד בינו ובינך:
התנדב לאוהבך בנפשך וממונך ולמודעך (בטובתו) [אלטונא תקח: בטובך] בדבר הטוב ולהמון בהסברת פנים. ובנתינת שלום. ולשונאך בצדקה וחוס על תורתך וזכרה עם הכל:
הזהר ממי שאהבתו כפי הצורך. כי אם השלמת הצורך תשלם אהבתו:
ואמר אל תשיאך אהבת המלך כשהיא אוהב אותך. וכשאתה בטוח מן השר. אל תירא מן המלך:
ואמר לא אהבני אדם שלא היתה לו אהבתי זכה כל ימי ולא שנאני אדם שלא התפללתי בעדו שיישרהו הבורא ולא האמין אדם אותי על סודו וגליתיו ולא שלחתי יד בדבר שאינו הגון ולא אמרתי הן וחזרתי בי אפילו אם היתה מאבדת כל ממוני ממני ואמרתי לא בכל דבר הסבל טוב אלא על האוהב:
ואמר מי שאסף אל אהבתו השלמה בך העצה הטובה אסוף אל אהבתך. שזכה בה שתחייב עצמך לשמוע לו:
ואמר כשקיימו השרשים הלבבות יראו הציצים על הלשונות ולא תראה לך אהבה ישרה אלא מלב שלם:
ושאלו לחכם מה היא האהבה ואמר נטות הלבבות והתחברם יחד ואמר אין נקב המחט צר לשני אוהבים ואין רחב העולם די לשני שונאים והוא שארז״ל כד הויא רחימתין עזיזא אפותיא דספסרא שכיבן כו':
ואמר אין אוהב נאמן כנדיב ואין נדיב כרוח נדיבה. ואין אהבה כתוכחת מגולה בחבה אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך:
ואמר אחד יקל אדם או יקר בעת המבחן:
ואמר מי שמאריך לך שלומו ומונע ממך טובתו בצורה המצוייר׳ תמצא דוגמתו:
ואמר האכילה עם האוהב מרקחת ועם השונא או הכילי קדחת:
ואמר מי שלא יסבול מאוהבו חטא הקל ישיבהו אויבו בנקל:
שאלו לחכם את מי תאהב יותר אחיך או חברך והשיב אין אני אוהב את אחי ואף שהוא עצמי ובשרי עד שיהא איש כלבבי וחברי:
ואמר אחד השמר מהתחבר למי שלא תקבל ממנו טובה הן בתורה הן בד"א ומדה חשיבה:
ואמר אחד חשוד כל אדם והשמר ממנו ואל תהלל אותו עד שבכל דבר תבחננו:
ואמר המשכיל שומר עצמו מאוהביו יותר ממה שישמור עצמו מאויביו:
ואמר בעת הזעם אלף אוהבים לא יצדיקוך ובעת הרצון אלף אויבים לא יזיקוך:
ואמר אוהבך מי שיעזור אותך. ואמר בעת הצורך תכיר חברך ואח לצרה יולד: ואמר מי שיבטח בזולת נאמן לא יאשים כי אם נפשו מבטח בוגד כו'. איבת המשכיל טובה מאהבת הכסיל אם ראית ת״ח נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך. ע"ה חסיד אל תדור בשכנותו. מניעתך השאלה לשואל טובה משתבטיחהו תוחלת ממושכה