אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

ה

ד

עליית הבושת הוא הבן יקיר לאמת ואמונה. ממנו יתד. ממנו פנה. להזהר מכל מדה מגונה. שכל מי שיש לו בושת פנים. נצול מן החטאים והעונות. כמש"ה ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז״ל זו בושה. שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן (ואמר) [אלטונא תקח: ואמרו] כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. וכל שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. גדולה היא המדה הזאת שהיא אחת מג' סימנים שבאומה הישראלית. ואמר חכם אחד סימן הבנים הכשרים. הבושת הנראה על פניהם. ואמרו במאן דחציף כולי האי ש״מ ממזר הוא:

בואו וראו כמה גדול כח הבשת לפני המקום שאפילו עבר אדם כמה עברות ומתבייש מהם. ואינו שונה בהם. הקב״ה מוחל לו על כל עונותיו. כענין שנא׳ למען תזכרי ובושת ולא יהיה לך עוד פ״פ בכפרי לך אשר עשית נאם ה׳ אלהים. וכן מצינו בשאול בשעה שהעלה את שמואל ע״י האשה בעלת אוב. ואמר לו למה הרגזתני להעלות אותי. ויאמר שאול צר לי מאד גו' וה' לא ענני גם ביד הנביאים. גם בחלומות. אבל אורים ותומים נתבייש להזכירם מפני שהרג כהני נוב. ומחל לו הקב״ה כמ"ש מחר אתה ובניך עמי. במחיצתי. וא״ח כל העושה עבירה ומתחרט. מוחלין לו מיד. שנא' וקרבתי אליכם למשפט גו׳ במנאפים ובמכשפים ובנשבעים בשמי לשקר וגו' ולא יראוני. הא יראוני מוחלין לו. וכה״א ומודה ועוזב ירוחם:

ואמר חכם אחד הזהר במדת הבושת. כי הבושת מורה על פני הנדיב ואמר מי שיעטהו הבורא מעיל הבושת. יעלמו מומיו מבני אדם:

גדולה היא מדת הבושת. שבעבורה יזכה אדם למעשים טובים ולא עוד אלא שזוכה לגן עדן שכך שנו חכמים עז פנים לגיהנם. ובוש פנים לג״ע:

ואמר חכם אחד הבושת והאמונה נצמדות. כשתסתלק אחת. תסתלק חברתה:

ומהו הבושת. שיתבייש האדם מנפשו וממעשיו בינו לבין עצמו. ויתבייש גם מן האנשים ויהיה צנוע בכל דרכיו ובכל עניניו. וידקדק עליהם שלא יולד מהם שום דופי. ודבר של גנאי. שאם יראו אותם או ישמעום אחרים. שלא יוכל להתבייש מהם. ויסתכל בתחלת הדבר קודם שיעשהו שלא יבא עליו לידי בושה. ויהיה צנוע במאכל ובמשתה. ובכל דבר מפעולות התאוה כדי שלא יתגנה ויתבזה ויתבייש מן הבריות. ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:

כלל הדבר יתבייש מן הבורא. הרואה מעשיו במסתרים. ויודע מצפוני לבו. ואז יגיע למדה זו על שלמותה כמ״ש ח״א. כשתעשה דבר בתוך ביתך תתבייש מבני ביתך וכשתעשה דבר בשוק תתבייש מן האנשים. ואם לאו תתבייש [אלטונא תקח: מעצמך. ואם לאו תתבייש מנפשך. ואם לאו תתבייש] מן הבורא. והיא המעלה העליונה במדת הבושת שיתבייש מן השי"ת. כענין שנאמר אלהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך:

ארבע מדות בבעלי בושת. אחד המתבייש לעשות עברות בגלוי. ועושה בסתר הרי זה גונב דעת עליון ורעתו רבה מאד כאילו כופר בעיקר כמ״שה הוי המעמיקים מה׳ לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ואמרו מי רואנו ומי יודעני. השני שמתבייש מלעבור עברה גם בסתר כי ירא שמא יודע לב״א על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא

לשמה. הג' אם יחשוב איך אעשה בסתר הרע הזה. ואתבייש מן העבד יותר מלפני האדון. ואגנוב דעת העליונה. זאת היא מעלה טובה. הרביעי אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר מפני השי״ת בלבד. אין למעלה הימנו:

הוו זהירין במדת הבושת. שבשעה שאדם מתבייש מן האנשים. הרי הוא נזהר מן הדברים המגונים והמכוערים. ואינו נכשל בהן. כל שכן אם מתבייש מן הבורא שלא יכשל בדבר עברה ועון. וכל מי שאין לו בושת פנים כבר הותרה הרצועה בעיניו כמ"ש ח״א סוף מה שקבלנו מדברי הנבואה כשאינך מתבייש. עשה כל רצונך ואמר לא יגיע לביישן חשד כאשר לא יגיע לנאמן קול מן הגזלות והחמסים והגנבות. ושאלו לחכם מהו הבושת ואמר השכל. ואמרו לו מהו השכל. אמר הבושת (וראיה כי קודם שאכל אדה״ר מעה״ד נאמר ולא יתבוששו. ומה שיקשה המקשה א״כ טובה גדולה נגמל אדם על עונו. עמ"נ בראשיתו ישוב ע״ד הפשט) וכן מותר האדם מן הבהמה אין כי אם בבושת ובהשכל. וא״ח הבושת היא דרך החיים הארוכים:

ואמר אחר חיי בני האדם בזכות האמונה והיראה ימים. ואח״כ חייו במדת הבושת והענוה והשכלות:

אבל הבושה הרעה מאד. אין צריך לומר שלא לבייש אחרים וכ"ש שלא לבייש בן אדם ברבים. מפני שהיא מן העברות החמורות שבתורה. כך אמרו חכמים ז״ל כל המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעוה"ב והיא שניה לרציחה כאילו שופך דמו. דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא (עלח"ש אבות):

ועוד אמרו כל המבייש. סופו מתבייש. ולא עוד אלא שמלאכי השרת דוחפין אותו. ומראין קלונו לכל באי עולם:

ועוד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין. חוץ משלשה שיורדין ואינן עולין. ואלו הן הבא על אשת איש. והמכנה שם לחברו. והמלבין פני חברו ברבים. אמרו בשביל שחשדו אביהו לירבעם ברבים. שא״ל ועמכם עגלי הזהב נגפהו ה׳ לאביהו ומת קודם ירבעם. ובשביל שהלבינו פני בר קמצא ברבים סייעו הקב"ה ונחרב בית המקדש אלא אפי׳ להודיע בושת עצמו ברבים אסור ואחז״ל חציף מאן דמפרש חטאיה אם אינו חטא מפורסם. ואע"פ שהבושה קשה. אם טעה אדם אל יתבייש לחזור ולהודות על האמת. כי היא מדת החכם. וחלופה בגולם ומי שהוא בוש להודות על האמת הוא הנקרא עז פנים בלי ספק. כמש״ה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם ואם חטא שוגג או מזיד בדבר מדברי תורה והמצות. אל יתבייש להתודות עליו לפני המקום. וכן כשיסופק בדבר מד"ת או מדברי קבלה. או בשום דבר מצוה או חכמה. אל יתבייש לשאול עליה. אפי׳ לקטן במעלה ובשנים שכך אמרו איזה חכם הלמד מכל אדם. ולא הביישן למד. ואל יתבייש אדם בדבר שאינו יודע. לומר שאינו יודע. ועל מה שלא שמע. לא שמעתי. כמ"ש וישמע משה ויטב בעיניו. וא"ח הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. וכתוב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם ראובן הודה ולא בוש. יהודה הודה ולא בוש. ותנא דבי אליהו ישאל אדם את הפסוק. אע״פ שהכל משחקין עליו. יכניס עצמו לגופה של תורה. אע״פ שאינו בקי בהלכה כלום. שנאמר אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה:

וכן אל יתבייש להזהיר לבני אדם להדריכם בדרך טובה. כי בושת זה הוא רע מהעזות ואינו מדרך השלמים במדותם:

ירגיל אדם עצמו שלא יעשה דבר שחברו מתבייש לומר לו. כגון אדם שיש לו חבר. ונכנס אצלו לבקרו ומוצאו שהוא טרוד בעסקיו (או שמתעכב ביותר) וחברו מתבייש לומר לו לצאת וע״ז נאמר הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך. וכן אם יתאכסן בבית חברו. והוא מצטער אם מחמת דוחק הדירה. או שקשה עליו ההוצאה. והלה מתבייש ממנו ואינו אומר לו שיצא. או שיקרא כתבים של חברו וזה מתבייש לומר לו שלא יקרא או שמסתכל בכליו ובחפציו (אצ״ל באשתו ובבניו) וקשה בעיני חברו שמכניס עין הרע בשלו אע״פ ששותק ונמנע מלביישו וכל כיוצא בזה ידקדק מאד שלא יכביד בשום דבר על חברו ולא ישאל ממנו שום דבר במתנ' או להשאיל ולהשכיר לו כלים (שאינן עשוים להשאיל ולהשכיר שמקפיד עליהן או שיודע בחברו דגברא קפדנ' הוא אפי' במאי דלא קפדי אינשי) ואין צ״ל שלא יבקש ממנו הלואת מעותיו. במקום שיודע שאינו עושה ברצון טוב אע״פ שמתבייש להשיב פניו ריקם. ובזה יובן מ״ש רפ״בי ישראל קדושים הם. יש שיש לו ואינו רוצה כו׳. שהכל תמהים ע״ז דקרי ליה קדוש והתו׳ נדחקו ומלבד זה קשה למה בשביל שוטה זה יאבד הצדיק זכותו שלא יהנה ממנו. ואם אינו רוצה. פשיטא שלא יהנה ממנו בע״כ. אלא ה״פ אע״פ שבאמת אינו רוצה מדעתו. מ"מ מפני הבושה אומר רוצה אני. בעל כרחו שלא בטובתו. כענין שכתוב אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. ואפ״ה קרי ליה קדוש. שהרי מ״מ מראה סימן ישראל הכשרים שיש לו בושה על פניו. ומפני שאין ביד האדם לבחון תמיד בין מי שעושה בלב שלם ורוח נדיבה. או מחמת בושה בלבד. לפיכך נמנע רפ״בי מלהנות מכל אדם אפי' ממי שידע שיש לו עושר ונכסים וכבוד. וגם בפיו מילא לאמר שיכבדנו שמא אין פיו ולבו שוין וכן מצינו שנמנעו החכמים ז״ל אפילו מלהיות אצל פוסקי נדוניא מדאגה מדבר שלא יפריזו יותר מדאי בסבת הבושה מבני אדם גדולים כמ"ש עלויי דידי היינו עשויא ואצ"ל שלא יתקרב אדם אצל עשירים בדברי ריצוי וחבה עד שיתיר (פת) [אלטונא תקח: פס] ידו ויאצל עליו מהודו כמתנת ידו וזהו בעיני שני לגזל וע"ז המלצתי הכתוב את מי עשקתי את מי רצותי גו׳. שי״ל מאי רבותיה שלא עשק. כ״ש אמרו מי רצותי. שלא רצץ עזב דלים כפירוש פשטנים שאין לו הבנה מה התפארות בזה לשופט ישראל שלא ישבור קנה רצוץ אלא כך הוא כוונת הכתוב שבא לפרש דבריו במ״ש לא עשקתי. היינו לא רצותי. כלומר אף לא עשיתי רצוי לבן אדם כדי שיהנה אותי ויכבדני במתנה מעצמו. כי לעולם גם זה היה נחשב גזל ועושק בעיני:

והמתארח אצל רע עין סופו להקיא מה שנהנה משולחנו. כמש"ה פתך אכלת תקיאנה. וכן מעותיו אינן בכלל ברכה. כמ"ש רז״ל על מעות של אשראי ודכוותייהו. ודאתי נמי מעות רעות נינהו ואין בהם סימן ברכה. לפיכך יתרחק אדם משאלה מבן אדם כמותו אם לא יודע בודאי שהוא טוב עין ונפש טובה רוח נדיבה. כענין שאמרו באיוב כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך לפי שכל מה שהיה נותן. בעין יפה. נתן. שרתה בה ברכה. שאל ממי שהעושר והנכסים שלו. ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי אפילו הנדיב שבבני אדם מתנתו מעוטה וחרפתו מרובה ואי אפשר שלא יקל ענינך אצלו אחר ששאלת ממנו ונתן שאלתך אפי' אוהבך כנפשך. סופך מתבזה בעיניו. ואמר חכם אל תאהב מבני אדם אלא מי שמראה עצמו שאינו יכול לעמוד בלתי עזרתך. אע״פ שאתה צריך לעזרתו יותר ממה שהוא צריך לעזרתך. ואם תחטא ימחול לך ויראה עצמו כאילו הוא החוטא וישאל ממך דברים כדי שלא תתבייש לשאול ממנו לפיכך כשתראה אדם מונע עצמו מליהנות ממך שום דבר התרחק ממנו מאד שלא תהנה ממנו. וזה סימן ברור בידך לידע שאין לבו שלם עמך ורע עין הוא. ומתירא שלא תשאל ממנו דבר. או שיוכל להתפאר עליך שהיטיב לך כך וכך. ועליו ארז״ל לא כלבא אנא דמהנית לי ולא מהנינא לך. לכן הזהר מלחלל הדר פניך לשאול מבני אדם. שאחר שנתחלל הדר פניך. אי אתה מוצא מי שיחזירנו לך. והרוצה להרגיל עצמו במדת הבשת. (יעמד) [אלטונא תקח: ישב] תמיד לפני מי שמתבייש ממנו:

יש מבייש חברו ולא בשביל ששונא הוא לו. אלא כדי לסלק בשתו. כגון שהוא עושה דבר בושה. וכשמכלימין אותו. אומר מה עשיתי בזה. והלא פלוני ופלוני עשו כמוני. ובזה הוא מקיל בשתו ממנו. ויש בזה רעות גדולות. האחד שהוא מבייש אחרים בשביל הנאתו (ואם אינן בכאן ואין מגיע להם בושה מחמת זה. מ"מ הרי הוא מתכבד בקלון חברו. שאחז״ל שא״ל חלק לעוה"ב). ונראה שבמוציא לעז הדברים אמורים או אפילו אמת הדבר שמא שגג בכך. או שמא עשה תשובה. (וכן אם טעה וסבו' מותר הוא מחמת שראה לפלוני שעושה כיוצא בו בדבר שאינו ברור לאסור. אין בזה חטא אלא אדרבה זכות הוא לשאול לפלוני לברר הספק) אבל בידוע שעושה במזיד ולא שב. הרי אמרו מפרסמין את החנפים. והשני שהוא מתקשה בזה לשוב. כי מתעצם בזה לומר שלא חטא. כענין שכתוב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. והשלישי שהוא מחטיא את הרבים. כי מתוך כך יהא אותו חטא קל בעיניהם. אחר שהסיר הבושת ממנו וילמדו אחרים ממנו ביחוד כששומעים שפלוני ופלוני כך עשו ויחשבוהו לאמת. ויעשה בעיניהם כהתר. ואם אומר שקר על אחרים כדי להקל בשתו. אז ענשו גדול. שנותן דופי בכשרים. ועוד הרבה רעות תלוים בזה:

יש מתבייש אם ימנע מן העבירות. כגון שנהגו אנשי עירו בעבירות ידועות ומביישים את הנמנע מלנהוג כמותם כמו להסתכל בנשים או לשחק עמהם. ולדבר שיחה בטלה שחוק וקלות ראש או למסוך יין ושכר בחברתם. ולראות עניני צחוק או לצחק בכתותם. וכיוצא בזה משאר עבירות. ומתלוצצים במי שאינו הולך בדרכיהם ועושה כמעשיהם. בזה צריך להתחזק לסבול הבושת. ולמנוע עצמו מהעברות. כי בוש פנים כזה. יורש גיהנם. וכן יש מתבייש אם מקיים מצות (אלטונא תקח: עשה) שלא נהגו העם לקיימם. אל יתבייש מפני המלעיגים. ולא יניח שום מצוה בעבור הבושה. כי צריך להתבושש מפני הבורא יתברך שצוה על המצוה. ואוי לעבד מלך שיעזוב מצות מלכו. בשביל איזה בושה שיקבל מבני אדם בעשותו מה שצוהו אדוניו. וכן אם יתבייש אדם להודות על האמת. גם זה חולי רע מאד ואין לך כלימה גדולה מזו. וכן המתבייש להוכיח בני אדם. הרי זה מגונה. או היושב לפני רבו. ומתבייש לשאול מה שאינו יודע. או אינו מבין דברי רבו ושותק אולת היא לו וכלימה וע"ז נאמר אם נבלת בהתנשא. ואם זמות יד לפה. הלא תראה מ"ש דוד המע״ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. החסיד נקרא ע״ש הבושה. תרגום חסד חסודא הוא לשון בושה בארמית. ות״א והחסידה וחוריתא לשון לובן כי המתבייש פניו מתלבנין. כמ״ש רז"ל דאזיל סומקא ואתי חיורא. וכן כתוב לא עתה יבוש יעקב. ולא עתה פניו יחורו. ולפיכך שם חסיד מורה שצריך לסבול בושת כדי לקיים התורה ולא ישגיח בלצים וכענין שכתוב זדים הליצוני מתורתך לא נטיתי. ובלבד שלא יראה גדולה במדת חסידות יתרה שאינה הגונה להראות ברבים ולפני בני אדם גדולים. כאילו הוא מדקדק במצות יותר מהם. כענין יהודה בן נקוסא דהוה מפסע וכן אליעיר זעירא דהוה מסיים מסאני אוכמי ודכותייהו. שהיו עונשין אותם. אלמלא לא היו ראוים לכך. כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. וחיישינן ליוהרא:

אבל החסידים האמתיים הם נעלבים ואינן עולבים. כדרך שהיו נוהגין הנביאים. שנאמר גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. וכתוב וה׳ אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי ואדע כי לא אבוש. וכן החסידים זוכים לרוח הקודש ולנבואה. ככתוב אז דברת בחזון לחסידך. א״ח יביישוך ואל תבייש. לכן צריך האדם ליזהר שלא יגיע לשום אדם בעולם בושת בסבתו. גם בדברי תורה אם ישא ויתן עם חבירו ושומע שחבירו טועה. לא יאמר לו טעית (אם הוא רבו או גדול ממנו. כי בחברים ממש. מצינו בתלמור פעמים רבות שא״ל ר׳ ישמעאל לר״ע עקיבא טעית. וכן הרבה עשו כך. ואצ״ל בתלמידים שמצוה לגעור בהם ולהכלימם. כדי לחדדם ולזרזם. וכמ״ש זרוק מרה בתלמידים. וכן מצינו ג״כ דברי קנטור רבים קשים ומרים בלשונות חכמי התלמוד בהתווכחם עם תלמידיהם. ועמ״ש בס"ד במ״א על בחו"י) או אינך מבין או כיוצא בלשון שמתבייש בו. והכל לפי מה שהוא אדם המבייש והמתבייש. אך יעשה עצמו כאילו לא הבין שטעה. ביחוד אם הוא בפני רבים. וכן לא יכנה שם לחבירו כשמתבייש בו. והוא מהעונות הגדולים ר"ל ואם יחפץ לדבר עם מי שיש לו שם כינוי גם שלא בפניו. יאמר פלוני ששמו כך ממקום פלוני או בנו של פלוני. או יתן בו סימנים אחרים עד שיהא ניכר זולת הכינוי. לא יתפאר אדם ברבים פלוני רצה לתת לי או לבני ביתו ואני לא רציתי אותה או בקש ממני בתי ומנעתי ממנו והדומה לזה. כי בזה הוא נותן כבוד לעצמו ומטיל גנאי בחבירו. או פגם בבתו. וכן ידקדק בכל ענין שלא יגיע בושת לחבירו מתוך דבריו. ובבן אומתך לא תתן דופי. לעולם יהא אדם מן הנעלבים ואינן עולבים. ומן השומעים חרפתם (אומרים דרך הלצה אפי' ששומעין חרפת המחרפים עצמם. שכל הפוסל במומו פוסל אעפ״כ אינן משיבין הלא אתה כך) ואינן משיבין. עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. מדה כנגד מדה. יען אשר שמע חרפתו ונהפכו פניו לירקון יבהיקם הקב״ה יותר מאור השמש. שנא׳ וכבוד ה' עליך זרח. וי״ל למה כאור השמש דוקא לפי שגם השמש הוא היה עלוב מקטרוג הלבנה ושמע ושתק. לפיכך נגזר מיעוט על הלבנה והשמש גדל אורו ונכפל כמ״ש בס״ד בלשכת שרים. וגדרו הפלוסופים הבושת. שהיא הנהגת הדברים על מנהגים הטובים. והניחום על אופניהם הנעימים ומי שמתבייש מלעבור על מנהג הטוב והרצוי לאלהים ואדם תגדל מעלתו ויהיה אדון. ומי שיעטהו השי״ת מעיל הבושת. יעלמו מומיו מבני אדם הבושת והאמונה נצמדות בהסתלק האחת תסתלק חברתה. למדנו בושה מגמל. והוא אחת משלשה סימנים שבאומה זו:

החכם איש בושת יתן למכהו לחי ישבע בחרפה ודעת ואינה נחלשת. כאלם לא יפתח פיו וכאלם אזנו חרשת. אך נפשו מלבייש אחרים מתבוששת:

הרשע והלץ פניהם גיד ברזל ומצחם נחושת. ולא יודע עול בושת:

הצבוע קורי אך בו״ש יארוג מעשה רשת:

הפתי נפשו עריה בושת בבזיון עצמו וזולתו אינה מרגשת:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה