אור ברסלב

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

ד

ג

עליית האכילה כבר הארכנו בענינה (ובבואה) [אלטונא תקח: ובבאור] טובתה ותועלתה ותכליתה אם היא הגונה. וכן נתבאר רעתה והפסדה כשהיא מגונה בכסא שן תחלתו וסופו. יעוין שם תמצא צוף דבש אמרי נועם נופת מתוק אל חכך מכל מקום אחר שבא לידינו לפטרה בלא כלום אי אפשר מלהוסיף טעם לשבח בחכמה ויתרון הכשר. וצריך שתדע כי היא מצוה ראשונה שבתורה. שעליה נצטוה אדה״ר במ"ע מכל עץ הגן אכול תאכל ומיתורא דלשון אכילה כפול שמעת לה. ותו קרא יתירא הוא דאי לל״ת לחוד קאתי. לימא מעץ הדעת ל"ת ולשתוק, אלא ודאי מצוה גמורה היא. ויש לה דין קדימה לכל המצות. כי לא סגי בלא״ה ומתחלה לכך בא לעולם להעלות הרוחני שבדצח״ם ולתקנו. לפיכך היא גדולה מהתענית. שהוא אינו אלא דרך רפואה לנפש החולה. כמ״ש בס״ד בשער המטרה (מעגל ד) משא"כ לנפש הבריאה. וכן מצינו לאליהו ז״ל שהעורבים הוצרכו להביא לו לחם ובשר בבוקר. ולחם ובשר בערב. אע״פ שהיה יכול להתקיים בלי אכילה זמן רב. ובא משולש מרובע בס׳ החכמה אין טוב באדם שיאכל ושתה וגו׳ וכתוב הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה גו׳ כי הוא חלקו גו׳ גם כל האדם גו׳ והשליטו [אלטונא תקח: לאכול] ממנו גו' זו מתת אלהים היא. ובהפכו אמר יש רעה גו׳ ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו גו׳ זה הבל. עוד אמר אשר אין טוב לאדם תחת השמש. כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו. ואף אם ידוע דרך הדרש אמת. ודאי שהכונה על אכילה רוחנית תורה ומע״ט מזון הנפש. מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי היא עצמה מצוה גדולה בלי ספק אם היא כתקנה ובכונה נכונה אז כחה גדול מהתענית. וכן כתוב הלא אביך אכל ושתה וגו׳. וכתוב כי צמתם וספוד גו׳ הצום צמתוני: אבל על האכילה הרעה נאמר ובטן רשעים תחסר. והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. וכתיב הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתה כי מחר נמות אתיו אקחה יין ונסבאה שכר. והיה כזה יום מחר. וכתיב אחריו חי ה׳ אם יכופר לכם העון הזה עד תמותון. כי היא מדה כנגד מדה. על הריגתם הבקר ללא דבר. רק למלאות כרסם. על כן נחשבה הריגה כהורג נפש. שאינו מתקן אלא מקלקל להנאתו בלבד לפיכך ענשה מיתה כמו שנקנסה המיתה מתחילה על האכילה הנפסדת וכן בן סורר ומורה (לדון) [אלטונא תקח: נדון] למיתה. על אכילתו המקולקלת. ואמר החכם אל תהי בזוללי בשר בסובאי יין. דבש מצאת אכול דייך. אכול דבש הרבות לא טוב. ואמר פן אשבע וכחשתי. ואמר ורועה זוללים יכלים אביו ואמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין ונאמר כי לא ידע שלו בבטנו. וכתוב ונפש שבעה תבוס נופת. טוב ארוחת ירק ואהבה בה. טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב: וז״ל רס"ג בס"הא והדעות. ראו קצת בני אדם. כי הראוי שיתנהג בו האדם שער האכילה והשתיה. ואמרו כי המזון בו קיום הגופים והנפשות. ועם זה יש בו ערבות גדולה והוא סבת גידול הגופים ורבוים והעמדת הזרע. והנה אתה רואה שהאדם יצום יום אחד. יחלש אור עיניו ושמעו ומחשבתו וזכרונו ורעיונו. וכאשר יאכל ישובו כל כחותיו כבתחילה. ויש עת שירעב ויכפור באלהיו. ולא יבין מה שיתפלל אליו. והנה אתה רואה ישוב הארץ כולו. אינו (מושב) [אלטונא תקח: מושם] כי אם במקום הנהרות. בעבור הזרע ושתות המים. וכן מס המלכים. וכן מתנות החיילים. ואליהם יגע המשל באמור כל אדם זה לחמי. ותראה הספרים מבטיחים בהם הצדיקים. כאמרם ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך וכן ועשתה הארץ פריה ואכלתם לשובע. והדומה לזה הרבה ושכל אירוסין וחתונה ולידה ומילה (מיועד) [אלטונא תקח: ומועד] וחנוך. לא ישלם דבר מהם. כי אם בו. וכן החברה והרעות בין האוהבים. (ארז״ל גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים ומרחקת את הקרובים ומשרה שכינה על נביאי שקר). ואמרו היין מראהו נחמד וריחו טוב וטעמו ערב. ישים (הדאוג) [אלטונא תקח: הדואג] שמח. והכילי נדיב ורך הלבב גבור. וכבר קבצם הפסוק בשבח באמרו ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן גו׳ (ואומרים הלצה היין פוקח עורים. ומעשיר עניים. ומיישר החגרים. ושלשתן רמוזים בכתוב א״ת יין. בהיות שלשתם יושבים בחנות לשתות יין הסומא מרוב שמחחו אומר הלא תראה יין זה אדום כנופך. זה"ש אל תרא יין כי יתאדם והעני מצוה למזוג לו עוד כוס ופך. כי יתן בכיס (כתי') אז ידלג כאיל פסח ויתחיל לרקוד זהו יתהלך במשרים) והתבוננתי במאמרם זה ומצאתי רובו טעות. ועוד כי הם הביטו אל טובותי׳. ולא הביטו אל רעותיו. והוא שרוב המאכל גורם הקבסא ומכביד האיברים וממלא הראש והעינים ומביא לידי גויעה בהרבותו. וישיב הלב נמהר. וישנה מדות האדם. ויטה אל תאות המאכל ולהרבות הממון. עד שלא יזכור השבע. וידמה למדת הבהמות והכלבים כמש"ה הנ״ל. גם ישוב כמו האש. אשר מה שיובא אליה תאכלנו מבלי הרגש. כמ״ש ויהי העם כמאכולת אש. גם ישוב כמות. אשר יאסוף אליו כל הבריות. ולא אמר די כמו שכתוב אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע. גם ישוב כארבע סבות החסרון. והם האש והמים והמות והעקר. כמו שאמר לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ועוצר רחם. ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון עד שתהיה עינו רעה במי שיאכל ממנו חלת לחם. אפי' אם יהיה עשיר. ואם יראה לו זה יהיה בלי לב. וכמ״ש כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך וכאשר יראו זה ממדותיו. ישנאוהו המלכים וגדולי בני אדם ומשכיליהם. ולא ישבו עמו. כי כאשר יאכל ימהר. ואם יראה חתיכה טובה. יקפוץ עליה. והוא ראשית מי שישלח יד לאכול. ואחרית מי שישאנה. ועינו אל מה שיבוא מן המאכל מאשר לבו אליו. וכמ״ש כי תשב ללחום הנ״ל. ועוד כי יכוין להפנות עד שיוכל לאכול שנית מהתאוותו לו. וכאילו הוא משפך. שופך מלמעלה ויורד מלמטה. וכמ״ש כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ועוד כי יבא להקיא מרוב המאכל כאשר לא תכילנו האצטומכא כמ״ש פתך (ר״ל אם פתה אותך הצר עין) אכלת תקיאנה ואיה עבי הלב עד שיעזוב תורתו וישכח אלהיו. כמ"ש כמרעיתם וישבעו. שבעו וירם לבם על כן שכחוני. ושכחו ממעשה היין נגוב המוח. אם ישתהו חי. והרטבתו אם ישתהו מזוג. ואיה התגברותו על הסבל. והפסידו את החכמה. וכמ״ש לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם. ואיה הרפותו את הגידים והרעישם. והמיית הדם וקדחת הדם והמורסות והסמטות. וכהות שטח האצטמוכא. והכשת הכבד. וגרידת שריקת המעים. והמכאובים הגדולים. וכמ"ש למי אוי למי אבוי למאחרים על היין ואיה העברות (זו)[אלטונא תקח: ו]התועבות ליפות כל גנות. והתר כל איסור. והוא מתהלך בגוף האדם מעט מעט. וכמ״ש ואחריתו כנחש ישוך וכצפעוני יפריש עיניך יראו זרות. ואיה הריגת הנפש והמכות והמאסר והכבל והעונש הלא בו. ואיה כל דרכי האונאה והתחבולות והאבדן. כי אם בו. ומי שירגיל בו את עצמו לסמוך אל המאכל והמשתה מהיתרם. ולא יגיע אליהם. יקחם מאשר ימצא. כמ״ש כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו. אבל הם טובים לקחת מהם מעט כפי מה שיעמיד גופו. כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו וכאשר יראה בשכלו מקום לזה. ישלח תאות המאכל והמשתה. וכאשר יהיה לו מזונו. יעצרנה. ע״כ לשון הגאון ז"ל וכל זה ויותר מזה נכלל בכסא שן בדרך קצרה. והכלל הכל הולך אחר הכונה הטובה היא אם רעה ולפי מה שהוא אדם ולפי המקום והשעה. כי מצינו יחזקיהו מלך יהודה שהיה אוכל (לפתו) [אלטונא תקח: לפסו] ירק ועוסק בתורה. כי היה מרגיש שהוא טוב לטבעו. וכמ״ש בתד״א אם אתה מתאוה שיכנסו ד״ת לתוך מעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך וכ״מ במרע״ה כשעלה לקבל התורה הוצרך למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת ועמד ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה. וכן אליהו ז״ל כשעמד במערת חורב. וזולת זה אכל בשר ולחם בבוקר ובערב כנ"ל וכן נשתבח יוחנן בן פנקאי שמילא כרסו מקדשי שמים. ולא הניח נותר בעזרה. וראב"ש אכל שתין מיני ליפדי להברות נפשו שיוכל לעסוק בתורה וזולתו חכמים רבים וכמ״ש קצתם בכסא שן ונתגנה פקח שאכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה מפני שהיה רשע. ואע"פ שבודאי היה לפי ערך כחו וגבורתו מ"מ אכילת הרשע נחשבת כמפטם עגל לע״ז ויקלקל בריותיו של הש״י שהכין שולחנו שיהנו בו הטובים שיוסיפו על ידיה כח לשקוד על עבודת תורתו. החכם אוכל לשובע נפשו. יגהה ממנו מזור ורפוא והרשע והצבוע והלץ נתקשרו יחד למשביע היצר עד כי נגפו הפתי כל מגמתו להשביע גופו. עד אשר יצא מאפו. ה' ישביענו שובע שמחות ויסך עמנו בכנפו:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה