בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ג
עליית האהבה היא הנולדת ראשונה לאמת ואמונה בת תחלה סימן יפה לבנים לפיכך צריך להרבות לה מוהר ומתן כמשפט הבנות לתת הבכירה לפני הצעירה לחתן. תמים עם אלהים ואנשים ועם היות עיקר נדוניתה מאביה שבשמים מופקדת מונחת. באוצר הטוב במוסד רביעי שם מבואר על מה אדניה הטבעו וזולת זה בכמה מקומות בבית ובעיר ובמגדל אעפ"כ נרחיב כאן הביאור בפרטי תנאיה. וחיובי שטר כתובתה כדי שידע הכונסה במה משתעבד לעמוד בסודה ולהזהר בכבודה כי עולה עמו ואינה יורדה על כן נעתיק תחלה דברי סח״ה כי הוא הראשון שגלה יסודותיה את מקורה הערה והיא נקודת התכלית שעליה יסוב חוג ספרו בשעריו העשרה וכאשר יראה מפתח דבריו בשער העשירי הלז. וז״ל אמר המחבר מפני שהקדמנו במה שעבר מדברינו בשער התשיעי. באור עניני הפרישות. והיתה כוונתנו ליחד הלב ולפנותו לאהבת הבורא יתברך ראיתי לסמוך לו באור אופני אהבת האל יתברך. כי היא תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה ואומר ובאלהים אעזר ראוי לך אחי שתבין כי כל מה שקדם לנו מחובות הלבבות והמדות ונדבת הנפשות הם מדרגות אל הענין העליון הזה אשר התכוונו לבארו בשער הזה. וגם ראוי לך לדעת כי כל חובה וכל מדה טובה מושכלת או כתובה או מקובלת הם מעלות עולים בהם אל הענין הזה והיא תכליתן אין מדריגה למעלה ממנה ולא אחריה ומפני זה סמכו ענין ליחוד באמרו שמע ישראל גו׳ ואהבת את ה' וגו׳ והשיב אותו כמ"ש לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ ולדבקה בו וטעם הדביקה האהבה הנאמנה והלב השלם בה כמ"ש ויש אוהב דבק מאח והרבה פעמים מקדים יראת האלהים על אהבתו שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתתקדם יראתו מאלהים יתב׳ ועל כן הקדים שער הפרישות. כי מן הנמנע שתתיישב אהבת הבורא בלבנו. עם התיישב אהבת העולם בנו וכאשר יהיה לב המאמין ריק מאהבת העולם ופנוי מתאותיו מצד הכרה ובינה. תתיישב אהבת הבורא בלבו. ותהיה תקועה בנפשו וראוי שנבאר מדברי האהבה שבעה ענינים. אחד מהם מה הוא ענין האהבה באלהים יתברך. והשני על כמה פנים תהיה האהבה באלהים והשלישי האיך הדרך אליה והד׳ אם היא ביכולת האדם. וה' באופני מפסידיה. והששי אותותיה שבהם תתברר. והשביעי במנהגי אוהבי האלהים:
פרק א
אבל מה ענין האהבה באלהים. הוא כלות הנפש ונטותה אל הבורא. כדי שתדבק באורו העליון. והוא שהנפש עצם פשוט רוחני. נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות. וכאשר קשרה הבורא יתברך בגוף הזה העב. אשר רצה לנסותה בו. בהנהגתה אותו (דבר זה מבואר אצלנו כ"פ בבית וביחוד בסלם) העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו בעבור השתוף והחברה אשר נטבעה ביניהם מתחלת הגדול. וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגויתה תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה ופגעיו. וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור וכח בעצמה. תטה במזמתה אליו. ותדבק בו במחשבתה ותתאוה אליו וזאת תכלית האהבה הזכה. וכיון שהדבר כן והיו קרואי הגוף רבים וצרכיו אל מה שימלא מחסורו מתמידים. ולא היתה הנפש יכולה לעמוד מעיין לו בכל זה. מפני שאין לה השקט ומנוחה מבלי מרגוע גופה. נטרדה הנפש בעניני גופה ואהביה הראוים לה. והמתיחדים בעצמה אשר בהם הצלחתה בנוה מרגוע. וכאשר יבקע לה אור השכל ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה. מאשר בו הצלחתה בשני המעונים תשוב מזה ותניח כל ענייניה אל הבורא החונן. ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו. וגודל מה שנוסתה בו. ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו. ותבזה הגופות וכל תאותם וסמוך לזה יפקחו עיניה ויזדכו רואותיה מענין הסכלות באלהים ובתורתו ותכיר האמת מן השקר. ויגלו לה פני אמתת בוראה ומנהיגה. וכאשר תבין גודל יכלתו ועוצם מעלתו תכרע ותשתחוה לו ביראה ואימה מעצמותו וגדולתו ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה וישקיט פחדה ומוראה. ואז תשוקה כוס האהבה באלהים ותתבודד בו לייחד לבבה לו לאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו ולא יהיה לה עסק בלתי עבודתו ולא יעבור על רעיונה זולתו ולא יעלה במחשבתה בלעדיו ולא תשלח אבר מאיברי גופה אלא במה שימשך בזה רצונו ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו. ושבחו והודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסוף לרצונו ואם ייטיב לה תודה ואם יענה תסבול ולא תוסיף עם זה כי [אלטונא תקח: אם] אהבה בו ובטחון עליו (ע"ד הוכח לחכם ויאהבך וכמ"ש בתורה ויענך וירעיבך וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך ושנוי בנביאים אני יסרתי חזקתי זרועותם ונאמר אהבתי אתכם אמר ה' ומשולש בכתובים כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה והוא מאמר מתהפך בהכרח שהנוכח צריך ג"כ להיות אוהב ע"ד כמים הפנים לפנים ועל דרך זה אמר טובה תוחכת מגולה מאהבה מסותרת וטוב כעס משחוק. ועמש"ל במוסד ד' דאוצר הטוב) כמ"ש על אחד מהחסידים שהיה קם בלילה ואומר אלהי הרעבתני ועירום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועזך וגדלך הורתני אם תשרפני באש לא אוסיף כי אהב אותך ושמח בך דומה למה שאמר איוב הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו צרור המור דודי לי ואמרו רז"ל אע"פ שמיצר ומימר לי דודי בין שדי ילין. וזה דומה למ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך:
פרק ב
אבל על כמה פנים תהיה האהבה באלהים יתברך. אומר בתשובת השאלה הזאת. כי אהבת העבד לאדוניו תהיה לא' משלשת פנים. אחד מהם אהבתו אותו בעבור הטבתו לו וחסדו עליו. והשני אהבתו [אלטונא תקח: אותו] מפני שהוא עובר על פשעיו ורוב מחילתו לו. והשלישי אהבתו אותו בעבור גדולתו ורוממותו. ומוראו לעוצם כבודו. לא לתוחלת ולא לפחד. ועל ההקשה הזאת תהיה האהבה ממנו באלהים. לרוב חסדו עלינו. והתמדת טובתו לנו. ותדבק נפשנו באהבתו לתקות גמולו. ויש שתהיה אהבתנו באלהים להסתירו עונינו ועברו על פשעינו. עם גודל מריינו אותו ועברנו על מצותיו. ויש שתהיה אהבתנו בו. לעצמו ולגדלו ולרוממו וזאת היא האהבה הזכה באלהים יתברך. וכבר זרזנו הנביא ע"ה בזה ואמר ואהבת את וגו'. ורצה באמרו בכל לבבך. לעומת מדות בני אדם והתחלפות דעותם. בנדיבותם וכילותם בגופם וממונם וכבודם. כי מהם מי שנתנדב בגופו וממונו. וחס על כבודו ומהם מי שמתנדב בממונו וכבודו. וחס על גופו ומהם מי שנתנדב בגופו וכבודו. וחס על ממונו. וכמ"ש חז"ל אם נאמר בכל נפשך. למה נאמר בכל מאדך. אלא יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך וכו'. וגם ירצה באמרו בכל לבבך וגו'. שתהיה אהבת הבורא יתב' כוללת כל שלשתן. ר"ל הגוף והנפש והממון. להתנדב האדם בכל זה. ואל יהא כילי בדבר מהם אצל רצון הבורא יתברך. כמש"ה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ונאמר באהבת ב"ו ונפשו קשורה בנפשו ואמר ביהונתן כי אהבת נפשו (אהבה) [אלטונא תקח: אהבו]. ואמר דוד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים). וכמ"ש רז"ל בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך ובכל מאדך ובכל ממונך. ואמרו עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ויש לומר שירצה באמרו בכל לבבך וגו'. להדבק באהבת ה' בסתר. ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו. ובמצפון ענינו ונראהו. על השוה והנכון על שקל אחד וערך אחד. כמש"ה לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וי"ל שירצה באמרו בכל לבבך וגו' להיות כל אהבתך והשתדלותך בזולתו לשמו. ואל תשתף עם אהבתו אהבת זולתו ואם תאהב זולתו. יהיה במה שירצהו ממך. כדי שתהי' סעיף מאהבתך בו:
פרק ג
אבל איך הדרך אל אהבת ה' יתב' אומר בתשובת שאלה זאת כי הבקשה הזאת לא תתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות וכאשר תתקיימנה ההקדמות תתיילד מהם האהבה בה' יתב' אבל מי שמכוין אליה בעצמה לא יוכל להגיע אליה וההקדמות אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו הם שני יחודי הלבבות ושתי כניעות ושני חשבונות ושתי בחינות. אבל שני יחודי הלבבות. אחד מהם לייחד הלב ביחוד הבורא והשני ליחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד אבל שתי הכניעות אחת הכניעה לה' יתב' והשנית הכניעה ליראי האלהים ובחיריו. אבל שני החשבונות אחת חשבונו עם נפשו. על מה שחייב לאלקים. להתמדת טובותיו והשני חשבונו עם נפשו על הסתירו עונותיו והאריכו לו ומחילתו. אבל שתי הבחינות אחת הבחינה במה שעבר לראשונים בעמדו על ספרי הנביאים ודברי הקדמונים ע"ה כמש"ה זכרתי ימים מקדם וגו' והשנית הבחינה בעולם. במה שהוא רואה מפלאי הבורא יתב' בבריאותיו (כמ"ש בשער הבחינה באורך) וכאשר יתקן כל זה. ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם ותאותיו ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמתותו ורוממותו וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזלותו ואח"כ יכיר רב טוב הבורא עליו וגודל חסדו עמו (אלטונא תקח: אז) תהיה (באהבה) [אלטונא תקח: האהבה] באלהים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם. ואמתת זוך נפשו והפכו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות דומה למה שנאמר נפשי אויתיך בלילה. ואמר לשמך ולזכרך תאות נפש ואמר צמאה נפשי לאלהים. והחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה. הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו והפחד ממצותיו. והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך והנהגתו אותך וחמלתו עליך ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך והבטחתו לך והקרבתו אותך ולא תוכל עם כל זה לעמוד מנטות אליו בלבך ובמצפונך. בבר לבב ואמונה שלמה. ותחלה באהבתו ותבטח על חמלתו וגודל חנותו ורחמיו. ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו. אהבת זולתו ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך ממנו בלתו ולא תפקדהו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך ויהיה צוותך בבדידות וישב עמך במדברות. ויהיה מקום מלא בני אדם. בעיניך כלא מלא והריק מהם כלא ריק ולא תשומם בהפקדם. ולא תדאג בהעדרם. ותהיה תמיד שמח באלהיך. שש בבוראך עלז ברצונו וכוסף לפגיעתו. כמ"ש ישמח צדיק בה' וחסה בו. ואמר הנביא ואני בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי ואמר דוד המלך עליו השלום ה' אורי וישעי ממי אירא ושאר המזמור:
פרק ד
אבל אם האהבה באלהים הוא ביכולת האדם. אומר בתשובת שאלה זאת כי האהבה (עד) [אלטונא תקח: על] שלשה פנים. אחת מהם אהבה שנקל בעיני האוהב אבדת ממונו בעבורה ולא אבדת גופו ונפשו. ומהם אהבה שנקלה בעיני האוהב אבדת חלק מגופו עם אבדת ממונו. כשהוא מקוה שתשאר נפשו בחיים בעבורה. והשלישית אהבה שנקלה בעבורה אבדת הממונות והגופות והנפשות וכבר מצינו אברהם אבינו ע"ה הראה אהבתו לאלהים בכל הפנים. התנדבו בממונו שהיה מוציאו על העוברים והשבים. כרי להודיעם את הבורא ומה שאמר למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל לאות על נדיבות נפשו ושהממון נקל בעיניו. ובגופו בברית מילה. שלא נתעכב לקיים אותה בנפשו ובזולתו בשמחה. אבל התנדבו באבדן נפשו באהבת האלהים. מה שתראה בעקדת יצחק מן המהירות והחריצות. והוא (מורה) [אלטונא תקח: תורה] על אהבתו הזכה באלהים. ולבבו הנאמן בעבודתו. והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה בה'. וכמוה לא תתכן מכל אדם. לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית. מפני שהטבע הפכה וכנגדה וכאשר תמצא ביחידים מבני אדם. איננה כי אם באומץ הבורא ועזרתו אותם. מגבור היוצר עליהם שכל השתדלותם בעבודתו וקיומם מצות תורתו בנפש נאמנה ולבב שלם. ומצפון זך. כמו נביאי האל. ובחיריו וסגולתו. אבל השני פנים הם ביכולת רוב המדברים. בהשתדלם בהקדמות שזכרנו.ומה שמורה כי השני פנים האלה אינם על האהבה השלמה באלהים. מה שאמר השטן החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו. ואולם שלח ידך וגו'. כלומר כי הוא כסוחר עמך. באהבתו ויראתו אותך. לקח מחירה כבוד העולם והונו אך פסוק ממנו מה שחננתו מתועלת העולם ואם יעמוד בעניניו עמך. הוא נאמן באהבתו בך. ואמר לו הבורא הנה כל אשר לו בידך. ועשה מה שידעת בממונו ובבניו. ולא נשתנה לא בנגלהו ולא בנסתרו לאלהים. ועמד באהבתו הנאמנה לאלהים באומרו ערום יצאתי מבטן אמי. ואמר הבורא לשטן השמת לבך אל עבדי וגו' ואמר עור בעד עור וגו' אולם שלח נא ידך וגו' אמר הרבה בני אדם מתנדבים בממונם ונשיהם ובניהם. כדי לשמור גופם אך אין אמונת אהבתו אותך נראית. אלא בבחינתו בגופו ובשרו. במה שיצערהו ויקוץ בו. וא"ל הבורא ית'. הנו בידך רק את נפשו שמור. ועשה מה שאמר מנסיונו בגופו וסבל ולא נשתנה באמונתו. וטוב לבבו באלהים באמרו לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי וגו'. ונראתה אהבתו הנאמנת ובר לבבו לאל. במה שהתאפק לסבול. והתנדבו באבדת ממונו וצער גופו. ואמר הן יקטלני לו איחל. ושבח לו הבורא על זה כמ"ש ויאמר ה' אל אליפז וגו' וחבר אותו לצדיקים. באמרו נח דניאל איוב. ואח"כ שב את שבותו כמ"ש וה' שב את שבות איוב ועל דעתו ומנהגו היו כל החסידים הראשונים המנוסים כדניאל וחבריו בגוב אריות וכבשן האש. ועשרה הרוגי מלכות. והנוהג מנהגם. ועל המדרגה הזאת הזהיר ואהבת את ה' אלהיך וגו' ומי שמתמיד על האהבה שהיא לתוחלת. או ליראה בעולם הבא. אשר ביכולת רוב המדברים לקיים מצותיה. ומשתדל בה תמיד. יאמצהו הבורא ויעזרהו על האהבה הנאמנה אשר תהיה לגדל ולרומם לבורא ית'. אשר היא למעלה מן היכולת הבשרית. כמ"ש אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני:
פרק ה
אבל מפסידי האהבה באלהים רבים מאד. מהם שיקצר האדם בהקדמות אשר תתילד מהם האהבה בבורא ית'. ומהם מפסידי ההקדמות אשר הקדים לבארם בשעריו הקודמים ומהם השנא' באוהביו. והאהבה בשונאיו. כמ"ש מצדיק רשע ומרשיע צדיק. תועבת ה' גם שניהם. ואומר עוזבי תורה יהללו רשע. ואומר אומר לרשע צדיק אתה גו':
פרק ו
אבל אותות אהבה באלהים מן האוהב מהם עזיבת כל מה שיטרידהו מעבודת הבורא ית' מעניני המותרים. ומהם הראות אותות יראתו ואימתו על פניו. כמ"ש ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והיראה על שני פנים. אחד יראת עונשו ונסיונו. וזהו הירא (לעבור) [אלטונא תקח: בעבור] מה שיצערהו וידכאהו. שאם היה בטוח ממה שיצטער בו. לא היה ירא את ה' ועליו ארז"ל ליחוש דילמא אתי למעבד מהאהבה ומיראה. והוא מקצר ממדרגת יראי אלהים. והוא מה שהזהירנו ממנו רז"ל. אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס. ואמר אחר מהחסידים. אני מתבייש מאלהי שאעבדנו בעבור הגמול והעונש. ואהיה כעבד הרע אשר אם יירא ויקוה יעשה. ואם לאו. לא יעשה אבל אעבדנו למה שיאות לו. והשני יראתו לכבודו ורוממותו ועוצם גבורתו. ואיננה סרה מן האדם ולא נפרדת ממנו כל ימי חייו. וזאת העליונה שבמדרגות יראי אלהים אשר (נזכיר) [אלטונא תקח: נזכרו] בספרים ביראה והוא המבוא אל האהבה הזכה. ומי שהגיע למדרגה הזאת מן היראה. לא יאהב ולא יירא זולת הבורא. כמו שסופר על אחד מהיראים שמצאוהו ישן באחד המדברות. וא"ל האינך ירא מן האריה. שאתה ישן במקום הזה. א"ל אני בוש מאלהי שיראני ירא זולתו. (צ"ל שהיה תועה בדרך. או נפרד מבני חבורה. בסבה מן הסבות. שנשאר במעון אריות. אבל ההולך למקום גדודי חיה ולסטים בשאט בנפש. ואומר שעושה כן להראות שאינו ירא דבר אחר זולת ה׳ עובר על ד"ח שאמרו לא יעמוד במקום סכנה והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. והרי זה אינו אלא שוטה רשע וגס רוח. שוטה שמוסר עצמו לסכנה. בחנם. רשע אשר איננו ירא מלפני האלהים. אשר עשה (חיות רעות ומזיקים בארץ) שייראו מלפניו ולא מלפני החיות מתייראים אלא ממי שעשה אותן כלי זעמו. ונתן להם מקום ומדור בפני עצמם. והנכנס בתחומם ומקומם לא נמצא מתחייב בנפשו (האם לא נתן האלהים לב"א מקום ישוב בארץ) א"ל שהוצרך לברוח מפני ב"א רעים וחטאים לה' שהם ודאי גרועים מחיות השדה. וכמש"ה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר. ונאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים. וטוב לשבת בארץ מדבר מאשת מדנים ובית חבר. ורז״ל הזהירו לת"ח ביחוד שלא יצא יחידי ואפי' בישוב ואפי' ביום. אבל בלילה וכ"ש במדבר. אסור לכל אדם לצאת יחידי) וג"ר שבוטח בזכיותיו ואין צדיק בארץ אשר לא יחטא ובשע׳ הסכנה השטן מקטרג צא ולמד מיעקב אבינו ע״ה שאע"פ שהובטח על חזרתו לבית אביו בשלום ובירוש׳ הארץ. היה ירא מאד מלפני עשו. ומשה ירא מלפני פרעה וברח. ולא עמד להראות שאין עליו מורא ב"ו. וכן דוד מפני שאול וזולתם רבים. ואין להאריך בידוע. והפלא שאפי׳ בצווי הקב"ה אין לסמוך על הנס. כמו שנודע משמואל שאמר לה' איך אלך. והשיבו עגלת בקר תקח בידך וארז"ל היכא דשכיח היזיקא אפי׳ שלוחי מצוה נזוקין. אולם אם יצווה הקב״ה על הנביא שילך בדברו ולא יירא. אז הוא בטוח. ואין לו לירוא ולדאוג כלום כענין שאמר לירמיהו ואתה תאזור מתניך אל תחת מפניהם. פן אחתך לפניהם ואני נתתיך היום לעיר מבצר וגו' ונלחמו אליך ולא יוכלו לך ואמר ישעיה ה' מבטן קראתי גו' וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני גו׳ ואמר עוד ה' אלהים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי גו'. גוי נתתי למכים וה' אלהים יעזר לי גו' מי הוא ירשיעני. וכן מצינו לכמה נביאים שהיו עומדים בסכנה כשהיו מוכיחים את העם. ולא נמנעו. וכן הוא חובת המוכיחים לפעמים. כמ״ש בסמוך ויבואר בע"ה בעלית התוכחה) ומהם שישתוה בעיניו אם ישבחוהו בני אדם. או יגנוהו ברצון הבורא ית' כשהוא מצוום הטוב ולהתרחק מן הרע. (ומהם שיקנא לה' להוכיח עוברי תורה. ולעשות בהם משפט. ולא ישא פני איש ואל אדם לא יכנה. כענין פנחס ואליהו וישנא שונאי ה'. כענין שכתוב הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים. זוהי תכלית אהבת ה' הנאמנה) ומהם שיתנדב בנפשו וגופו וממונו ובניו ברצון האל ית' כמ"ש כי עליך הורגנו כל היום. ומהם שישים שם אלהים תמיד על לשונו. בשבח והודאה ותהלה כמ"ש ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך. ואומר ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך (ומהם השקידה על למוד התורה. כאמרו מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי) ואל יזכור הבורא לשוא ולבטלה. ולא בשקר ולא בקללה והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע בשם הבורא (אפי' באמת [אלטונא תקח: מפני] כבוד ה') כמ"ש נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא וגו' ונאמר ליראה את ה'. ואמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה גו'. ואחז"ל אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה. והקללות וחרופים וגדופים שמזכירים שם שמים לבטלה. הוא גנאי גדול למאמין. וכבר התירו עמי הארץ לעצמם זה. עד שהגיעו בו אל תכלית הגנות. והיו מכוונים בזה להפליא ולהפליג בגדופיהם ולהגדיל ולפאר חרפותם. והם דומים בזה למש"ה. כשחוק לכסיל עשות זמה. ומהם שיתנה בכל מה שעתיד לעשותו ולאמרו. ברצון הבורא. בעת שהוא יועד בו זולתו. אפי' אם יהיה לזמן קרוב עד מאד. וזה בעבור שני דברים. האחד מיראת מהירות המות. והשני מפני שאינו יודע אם קדם בגזרת האל לעשותו ומהם שישאל ויורה עבודת האל. בין ברכה בין בקשה כפי הצריך לזמן ולמקום. ולכתות בני אדם ולמעלותם. מהמלכים עד אנשי השוק כמש"ה ישמע חכם ויוסיף לקח גו'. לתת לפתאים ערמה גו'. וראוי לך אחי לדעת. כי זכיות המאמין אפי' אם יהיה מגיע אל תכלית הרחוק בתקון נפשו לאל ית' ואילו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמור' ב"א אל הדרך הטובה ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות (בעבודת) [אלטונא תקח: בעבור] זכיות' בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה שני סוחרים. אחד מהם הרויח בסחורה אחת שהיתה בידו עשרה כפלי הקרן. והיה הכל מאה זוז. והרויח השני כפל אחד בלבד. והיו לו סחורות רבות. והגיעו לידו עשרה אלפי זוז והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז. והיה ריוח הסוחר השני חמש אלפי זוזים. עם מעוט כפלי הריוח. (כי כל) [אלטונא תקח: וכן אחי] מי שאינו מתקן אלא נפשו בלבד. תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות. תכפל זכותו. כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים. כמ"ש רז"ל כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. ואמרו משה זכה וזיכה את הרבים. זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ואמר הכתוב ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר תורת אמת היתה בפיהו וגו' ורבים השיב מעון. ואמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים (ע"ל בס"ד בעלית תוכחה) ונאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא. ומהם שמחתו וגילתו בזכיותיו. מפני שהוא שש בהן לא לגאוה ותפארת. ואבלו ויגונו על חטאיו. לתשובה מהם וחרטה. כמש"ה פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. ומהם שיתנפל בלילה ויתענה ביום. אם יכול לסבול זה (ע"ל ובשער המטרה) כי תפלת הלילה יותר היא זכה מתפלת היום. לכמה פנים. מהם כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום. ומהם שתאות הגוף ממאכל ומשתה יותר נחים בלילה. ממה שהם נחים ביום ומהם הפסק חברה בינו ובין בני אדם. שאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו. ובעל חוב יתבעהו. ומהם (כח) [אלטונא תקח: נוח] חושיו מרוב מוחשיו. בלילה. מפני שאינו רואה מה שיטרידהו ולא שומע מה שיפסיקהו. ומהם המלטו מן החנופה מפני מעוט היושבים עמו בלילה. ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום. ומהם שיתיחד בזכר האלהים ויתבודד בו בעת התיחד כל אוהב באהובו. והתבודד כל חושק עם חשוקו כמ"ש נפשי אויתיך בלילה. ונאמר על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. וכבר נזכר יתרון תפלת הלילה בספרי הקודש הרבה. מהם מש"ה זכרתי בלילה שמך ה'. חצות לילה אקום להודות לך קדמתי בנשף ואשועה. קדמו עיני אשמורות. יום צעקתי בלילה נגדך. והרבה כזה. ונאמר קומי רוני בלילה (ויבחר לו הנאות והנבחר אצלו מהבקשות והתחנונים והתוכחות אשר חברום הקדמונים. ומה נעים אם יוכל לחקות מורשי לבבו בלשון עצמו ולהעתיק מחשבותיו בהתנפלו והתפללו לפני אלהיו. כי היא שורש כל תפלה. כמ"ש בעז"ה בבית אחר תפלת י"ח) ועקר הדבר שתהיה בזוך נפשך בעת שתתפלל. ושתסדרנה במתון (עיין בסולם הבית) ומהם השמחה והששון באל ית' ובידיעתו. והכוסף לרצונו והגילה בתורתו. והחברה אל יראיו כמ"ש חבר אני לכל אשר יראוך ואמר ישישו בך כל מבקשיך. ואמר בדרך עדותיך ששתי. ואמר נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה. ונאמר בה' אעלוזה אגילה באלהי ישעי:
פרק ז
אבל מנהגי אוהבי ה' יתברך. רבים מספר. אך אזכור מה שיזדמן לי והוא שהאנשים ידעו אלהיהם. והכירו חפצו בהם והנהגתו אותם. וכי הוא (מנהגם) [אלטונא תקח: מנהלם] ומכלכלם. ומשלו בכל מה שנתן להם רשות להתעסק בו. ולבחור אותו מעניני העולם והתורה. ונתברר להם והאמינו כי כל עניניהם ותנועותיהם נוהגים בגזרת הבורא ית' וחפצו אז עמדו מבחור בענין מעניניהם יותר מזולתו. ובטחו על הבורא שיבחר להם הטוב והנכון מהם (ר"ל שלא בדו מלבם תורה ומצות שכליות כדרך שעשו להם הפלוסופים מצות ותורה בחכמה המוסר. כמו בס' המדות הידוע להם וזולת שבחרו הטוב מהרע כפי הנראה בעיניהם היותו מועיל בישוב העולם ולא האמינו שיש לה' חפץ בקיום תורה ומצות סדורים מאתו ית' אבל אוהבי ה' לא קבלו עליהם דבר מגזרת שכלם. רק מה שגזר הי"ת לעשותו או להמנע ממנו בלי להוסיף ולא לגרוע עתה תבין לשונו בקודם ובנמשך) וכאשר ראו מן התורה כי הוא מזהיר על עניני המצות. ומצוה על בחירת עבודת הבורא. ומרשל מבחירת התענוגים ומונע מהם. עמדו בבחירתם במקום שהעמידם לכלות אליו ולכסוף לרצונו בלבם ובמצפונם וחדלו מכסוף לעולם ולרהביו. בכל לבבם ובכל נפשם מצפים העזר והאומץ ממנו להקים מחשבתם בעבודתו. ולהשלים (במעשה) [אלטונא תקח: המעשה] במה שבחרו במצותיו. ובמה שיצא מהם אל גדר המעשה. ישבחו האל עליו ויודוהו בעבורו. ומה שלא יוכלו להראות בו מחשבתם מפני חלישותם מהשיגו. יתנצלו לפני האלהים ממנו. ויבחרו לעשותו בעת שיוכלו ומייחלים לעת שיזמנהו הבורא בעזרתו. ויתחננו אליו על זה בנפש זכה ולב נאמן ויהיה זה תכלית מאויים וקץ משאלותם מאלהים כמש"ה. אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. וישבח הבורא בחירתם בעבודתו אפי' אם ימנע מהם קיום המעשה כמו שאמר לדוד יען כי היה עם לבבך לבנות בית לשמי. הטיבות כי היה עם לבבך. ועזבו עניני עולמם והנהגת גופיהם בלבותם ומחשבותם והתעסקו בהם בחושיהם הגופיים בעת הצורך והדחק. מפני זלותו אצלם וקלותו בעיניהם ופנו נפשותם ולבותם לעניני תורתם ועבודת אלהיהם. לכבודו ורוממותו ולשמור מצותיו. וגופותם עולמיות ולבותם רוחניות גופותם בארץ ולבותם בשמים. והם במה שיש בלבותם מידיעת האל. כאילו עובדים אותו עם המלאכים הקדושים בשמי השמים. נמסו התאות מלבותם. ונעקר מהם הכוסף לתענוגים. בעבור מה שנכנס בהם מן הכוסף לעבודת הבורא ומאהבה אותו. וכבתה אש היצר מלבותם. ונפסק חומם מרעיוניהם. מעוצם מה שלבשם מאור העבודה. כמו שיקרה לנר נוכח אור השמש. ונכנעו מפני מורא אלהיהם. והתודו לפניו בקצורם ושחחו לעבודתו ולא חששו לחסרון. ותראה אותם כשמתעסקים עמהם כאחי הבושת. וכשמדברים עמהם. חכמים. וכששואלים אותם. יודעים. וכשחוטאים להם. ענוים. תראה צורותם שעלה עליהם האור ואם תעמוד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלהים. ובשיחתו נושבות. ובעסקי העולם נשמות מלאה אהבת אלהים לבותם ואינם מוצאים לדברי הברואים תאוה. ולא בשיחותם הנאה. מאסו דרך השחיתות והלכו במבחר הנתיבות. ובזכותם מסתלקים היסורין ויורדים הגשמים. בזכותם ישוקה האדם והבהמה לפי שמנעו גופותם מן העריות ומשכו ידיהם ממיני המטעמים וברחו בנפשותם מן האסורים. והלכו בדרך הטובה והישרה הגיעו אל המעלות הגדולות בסבל ימים מעטים. והרויחו שני העולמים. וקבצו שתי הטובות והשלימו שני היתרונים. כמו שאמר במזמור אשרי ירא עד סופו ומן התימה בענינם כי מעטו בעיניהם המצות אשר צום בם הבורא מצד חובת טובתו להם. ומצד שקבלו על נפשותם מן היגיעה וההשתדלות והסבל והמתון לדבקה בעבודתו. וזה לפי שמנו מצות הבורא. והגיע מספר כולם תרי"ג. מהם שס"ה מל"ת ומהם שחייבין בהם הצבור. ואין היחיד חייב בהם ס"ח מצות ומהם מ"ע שהזמן גרמא. ומהם מ"ע התלויות בארץ ובבית. ומהם מצות תלויות בדברים כשימצאו. מתחייבין בם וכשיפקדו יסתלקו. המילה ופדיון הבן ומעקה וכבוד או"א. והדומה לזה. וכאשר מנו המצות אמרו לא נעלה האזהרות בחשבון. מפני שהעמידה מהם. היא עשייתם. ותקטן בעיניהם עבודתם לאלהים. וימעטו אליהם מעשיהם מצד מאוים וכספם למה שיגיע בו אל רצון האלהים, ובקשו מ"ע מחובות האיברים אשר הם חובות היחיד בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין. ולא מצאו אלא קריאת התורה ולמוד המצות כמש"ה והיו הדברים האלה גו' ושננתם לבניך ודברת בם גו' ומה שזרזם על זה אח"כ שנית באמרו ולמדתם אותם וגו' וימעט בעיניהם כל זה. לגודל מה שנגלה להם ממה שחייבין בו להבורא ית' מן העבודה והמעשה ועבדו את הבורא במצות שכליות ומוסרים מיוחדים (ר"ל פרישות וחסידות. שגם הוא מצות התורה. כמש"ה והתקדשתם והייתם קדושים. קדושים תהיו. ואנשי קודש תהיון לי וכן הרבה. וארז"ל קדש עצמך במותר לך. לא שיוסיפו מצות חדשות מלבם ח"ו. אלא הכל על פי הוראת חז"ל לעשות סייג לתורה ומשמרת למשמרת לא זולת) ומדות טובות רוחניות. והוסיפום על המצות הידועות. בבור לבבם לאלהים בהם. ולמדו מדרכי הנביאים ומנהגי החסידים. לבקש רצון הבורא בהם ושקיבל אותה מהם. והם מכלל חובות הלבבות. אשר היא החכמה הצפונה בלבות החכמים. ואין צדקה ואמתה נעלם מכל אנשי הדעות הצלולות. והגיעו בה אל התכונות הרמות. ואל המעלות היקרות מעבודת האל בלב שלם ואהבם אותו אהבה נאמנה בנפש ובגוף ובממון. ואנשי המדרגה הזאת קרובים אל מדרגת הנביאים הזכים החסידים. אשר קורא אותן הכתוב אוהבי ה' ואוהבי שמו ובהם נאמר להנחיל אוהבי יש וגו'. ואם אתה אחי חפץ בחברתם ולהכנס בכתותם. עזוב מותרי עולמך והתעלם מהם. והיה מסתפק במוכרח מהם. והרגל עצמך לעמוד בלעדיהם. והקל טורח עסקי העולם מעל נפשך. ופנה לבך מהעמיק מחשבתך בהם. ורוץ בדברים הצריכים לך לגופך. לא בלבבך וברצונך. כשותה הרפואה המרה. אשר ישתה אותה בפיו. לא ברצונו. והוא מואס שתיתה לעצמה ומקל על עצמו מרירותה. לדחות הנזק מעליו. כך צריך להיות צרכי עולמך בעיניך. וכבר ידעת אחי שמחשבתך על עניני עולמך. לא תוסיף לך בטרפך מאומה. כמו שמעוט השתדלותך לא יגרע מחקך דבר. וטרדת לבך בהם. תמנעך מחשוב במה שיועילך מחשבתך עליו. מעניני תורתך [אלטונא תקח: ו]מצות הבורא. אשר נמסרו לך. וקבלת על עצמך להתעסק בהם כל ימי חייך. ורצה לנפשך מה שיש בו הצלתך ושלום תורתך ועולמך. והקדם הזריזות בעניני אחריתך בין עיניך. ושים השכל מלכך. והענוה קצינך. והחכמה מנהיגך. והפרישות ידידך. והתנהל לאט בקנות המדות הטובות. כפי שיסבלהו ענינך. והזהר מן הרבוי וההפלגה. מבלי הדרגה. פן תאבד. כי רוב השמן בנר הוא סבה לכבות אורו. והזהר מהתעלם ומהתעצל ומהתרפות. והדבק הזריזות בזריזות. והרדף הסבל בסבל בהדרגה וסמוך לכל מדרגה מן המדות הטובות. את הסמוך לה. ואל תתעלם מפקוד לבך ומחשב עם נפשך תמיד. ותתעסק בעיון ספר זה וקריאתו וזכור עניניו ושמור שרשיו וחקור על תולדותיו תדיר תגיע בו אל המעלות החמודות ותכלית המדות המעולות הרצויות לפני האלהים. ותהיה בו מיושר. ואל תוחיל שתגיע אל זה. עד שתפנה לבך מדאגו' העולם וטרדותיו. אפילו שתמאסם. כאשר לא יתכן לשכור להרפא מן היין עד שיתרוקן ממנו. ואמר אחד מהחסידים. אלו היינו בושים מהבורא לא היינו זוכרים אהבת עולם ואנחנו שכורים מכוס יין אהבת העולם. על כן השתדל אתה לפנות לבך ממנו. עד אשר יפנה גופך מעסקיו. (כן) [אלטונא תקח: כי] אתה צריך בעת בדידותך הגופנית אל בדידות רוחנית. מפני הקשר המחשבה בעסקי העולם. אפי' אם יפנה הגוף ויניח מהתעסק בהם. ופקוד אחר זה נפשך תמיד. והשתדל להרחיק תאות העולם מלבך. והמירם בעניני אחריתך. וחובות לבבך. ותשיבם ברעיוניך תדיר. תגיע בהם אל רצון הבורא יתברך ויאר פניו אליך ויקבל ממך מעשיך הטובים. ויסלח לעונך. ותמצא חן בעיניו. כמ"ש אני אוהבי אהב ואמר כי מכבדי אכבד ע"כ מסח"ה הצגתיו כולו לפניך לא חסרתי דבור (ונוסף עליו קצת תקון הערה והרחבה הראויה) בלשונו הרחב מאד והוא כמו קצור כל הספר:
פרק ח
הנה באמת האריך ביותר והכל מרומז במקרא ובמשנה. ובדחז"ל בלשון קצר שהיה מספיק לראשונים שהיה לבם פתוח כפתחו של אולם. ועם היות די באר והותר במש״ל בענין האהבה הנאמנה וטכסיסיה נשאר לבאר הסבות המחייבות האהבה האמתית בינינו לבין אבינו שבשמים. שבהם קצר בח"ה בשער הלז וסמך על מה שכבר זכר בשער הבחינה ואמנם שלש הנה הסבות העצמיות העקריות.
א
בהסתכל האדם בחסד הגדול שהמציאו הבורא. אחר שלא היה ושמר אותו מכל הפגעים הרבים והרעים. עד שחננו גם השכל המאיר בו יותר מאור הכוכבים אם ישתמש בו כאשר צוהו והורהו
ב
לא לבד שהיוה אותו מאין אבל נתן בו נשמה קדושה חלק אלוה ממעל ובזה התקיים לו גם השארות נצחי.
ג
בתוספ' שבח ומעלה עצומה וחבה יתרה נודעת לנו. בנתינתו התורה הקדושה התמימה אלינו ביחוד. שבה נקראנו בנים למקום. ועשאנו סגולה מכל העמים. ועל ידיה אנו מקוים לתשועה הנפשית וההצלחה הנכספ׳ הקיימ'. להשיג תענוג פרטי נפלא מאד נעלה לחזות בנועם ה' שובע שמחו' את פניו נעימו׳ בימינו נצח נוסף על הקיום והשארות נפשי המעותד גם לחסידי או"ה (אלא) [אלטונא תקח: אלה] הם הבחינו' הראשיו׳ וראשונו' לחיוב התקשרות נפשותינו. באהב' אבינו מלכנו האוהב הנאמן. והמופת על אמתת בחינו' הללו הבטוחו׳ מכל משגה. יקוים על פי שני עדים נאמנים נראים לעינים אחד הוא ענין מצבנו וקיומנו בארך הגלות הלז שקיים לנו ית' הבטחתו הנאמנה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים גו' ולא סרה מאתנו אהבתו הישנה ביחוד עם קיום (אלטונא תקח: התורה ו)שמיר' תורתנו בידינו כמו שהבטיחנו כי לא תשכח מפי זרעו. ולא נאבד ממנה אות אחת בכל גלי הצרו׳ אשר עברו על ראשינו. לולי ה׳ שהיה לנו אזי המים הזדונים שטפונו. נחלה עבר על נפשינו והשני ענין ארצנו כי מיום שיצאנו ממנה לא קבלה אומה אחר' להתיישב בה (נדמית כאשה שיצא בעלה למד"ה וממתנת לו) ונתקיים דבר הכתוב ושממו עליה אויביכם. להגיד ששמורה היא לנו וכל זמן שאנו מפוזרים בגולה. לא חזרה שכינה ולא עמד כהן לאורים ותומים אין נביא ואין מקדש הלא כל אלה מופתים חותכים שלא אבדה תקותנו. ולא פסקה אהב׳ אלהינו מאתנו. ועל אמתת אהבה זו שאינה בטלה מיוסד שיר השירים וכשם שהקב"ה אוהב אותנו אהבה עזה מים רבים לא יוכלו לכבותה. ונהרות לא ישטפוה כך אנו חייבים להראות אהבתנו השלמה והעצומה. כמים הפנים לפנים. וכאשר מישרים אהבוהו אבותינו אהבנוהו ונאהבהו זה קרוב לאלפים שנה לא עזבנו. לא עזבנוהו ולא נעזבהו. לא המירנו ולא המרנוהו ולא נמירהו וכבר זכרנו כדברים האלה קצת בהרחבה איזה פעמים בסלם הבית ביחוד גם בחדריו. ולמעלה באוצר הטוב (במוסד רביעי) אלא שצריכים להיות לטוטפות בין עינינו תמיד. ולהתקשט בהם כבאצעדה וצמיד. להיותנו אוהבים נאהבים כפרי רגיג וחמיד:
והשער הזה לא יסגר בטרם נרוה דודים נתעלסה באהבים. ונשתעשע עוד בדברי חשק ולשון של חבה שנשתמשו בו מלאכי השרת הם רבותינו ז"ל. וכמו שנקבצו באו בס' מעלות המדות החשוב. אך מדלג אני על מה שכבר נ"ל מלשונם:
מצינו שעבד א"א להקב"ה מאהבה שנאמר וישכם אברהם בבוקר מכאן שזריזין מקדימין למצות. ויחבוש את חמורו. וכי לא היו לו עבדים שיחבשו לו. אלא שאהבה מקלקלת השורה:
אמרו חכמים אינו דומה העושה מאהבה. לעושה מיראה. שהעובד מיראה. כשרבו מטריחו. מניחו והולך. אבל העובד מאהבה אינו כך עשה מאהבה. עשה מיראה. מאהבה שאם באת לשנוא. אין אוהב שונא:
ושנו חכמים ואהב׳ את ה׳ אלהיך בכל לבבך. בשני יצריך. שלא יהא לבך חלוק עליך. בכל נפשך. אפילו נוטל נפשך. כענין שנאמר כי עליך הורגנו כל היום. וכי אפשר לאדם שיהרג כל היום. אלא אהבהו עם מצוי נפש. שכן מצינו בר"ע שהיו מסרקין בשרו במסרק של ברזל. ושוקלין בשרו במקולין ואותה שעה זמן ק"ש היה. והיה מקבל עליו עול מ״ש באהבה. לקיים מ"ש ואהבת את ה' אלהיך וגו' ובכל נפשך. ויצתה נשמתו באחד:
עוד אמרו ובכל נפשך. בכל נפש ונפש שברא בך. שעל כל נשימה שאדם מעלה. חייב לקלס ליוצרו. בכל מאדך. במה שחביב עליך. משל לאוהבו של מלך. שכבד את המלך בדורון. כל זמן שהוא מכבדו במה שחביב עליו. הוא ערב עליו ביותר:
ד״א בכל מדה ומדה שמודד לך. הוי מודה לו במאד מאד. כענין שאמר דוד המע״ה. כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא. וכן הוא אומר חסד ומשפט אשירה. אם חסד אשירה. אם משפט אשירה. ונאמר בה׳ אהלל דבר באלהים אהלל דבר. וחייב אדם לברך על הרעה ברוך דיין האמת בשמחה. כדרך שמברך הטוב והמטיב בשמחה. את הכל יקבל מאת הבורא בשמחה ובטוב לבב. כמו שאמר איוב לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי אך את הטוב נקבל מאת האלהים וגו' ה' נתן וה' לקח יהי שם ה׳ מבורך. בין נתן בין לקח יהי שמו מבורך. וכה״א ואתה מרום לעולם ה׳ לעולם ידך על העליונה:
א"ח שלא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר טוב לעוה"ב. ת"ל לאהבה את ה'. כל מה שתעשו. לא תעשו אלא מאהבה. ואמרו אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. ואמרו עשה דברים לשם פועלם. ודבר מהם לשמם. ואל תעשם עטרה להתגדר בהם. ולא
קרדום להיות עודר בו:
אבל מתן שכר העושה מאהבה. צדקתו עומדת לעד. כענין שנאמר עושה חסד לאלפים לאוהבי. אי לאלפים שומע אני שנה. ת"ל דור לאין חקר. לאוהבי ולשומרי מצותי. אלו שנותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי בני. מה לך ליצלב. על שנטלתי לולב. מה לך לוקה על שאכלתי מצה. מה לך ליסקל על שאהבתי להקב״ה ואומר אשר הוכתי בית מאהבי. המכות הללו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים:
תנא דבי אליהו. אני כפרתם של ישראל בכל מקומות מושבותיהם. שאין קורין ולא שונין ולא נכנסין לברית. אלא באהבת אביהם שבשמים. לפיכך אמר הקב"ה אפי׳ יעמדו כל או״ה ויתנו כל כספם וזהבם. וכל מחמדיהם הטובים ויאמרו תן לנו כתר אהרן כתר בית דוד איני נותן להם. באותה שעה אמר הקב"ה אפי׳ יעמדו או"ה ויבנו לי בית המקדש יותר מכם. איני נותן להם דבר אחד מבזתה של תורה. שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה גו׳ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו:
ושנו חכמים כל אהבה כו'. ואיזו היא אהבה שתלויה בדבר כגון אהבת בלעם ובלק. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם כגון אהבת אברהם יצחק ויעקב להם ולבניהם ולבני בניהם. עד סוף כל הדורות:
ומה היא האהבה שיאהב אדם את המקום. כענין שנא' לאהבה את ה׳ אלהיכם לשמוע בקולו ולדבקה בו. לעשות המצות וללכת בדרכי המקום כמש״ה לאוהבי ולשומרי מצותי לאוהביו ולשומרי מצותיו וזולת זה הרבה וזהו תכלית האהבה וכללה:
פרק ט
וכשם שחייב אדם לאהוב את בוראו כך חייב לאהוב את חבירו שהרי ישראל חביבין הן לפני הקב"ה יותר מכל (הכותים) [אלטונא תקח: האומות]. ומתוך חבתן קראן בניו. כענין שנא׳ בנים אתם לה' אלהיכם ואומר בני בכורי ישראל:
ולא עוד אלא שמתוך חבתן יחד שמו עליהן. שנא' כה אמר ה׳ צבאות מלך ישראל וגואלו. ואומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ולא עוד אלא שקנה אותם לחלקו כמ"ש כי חלק ה' עמו. ואומר הלא הוא אביך קנך. ומתוך חבתן. קראם מלכים וקדושים. וכענין שכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואומר ואנשי קודש תהיון לי:
ואמרו חכמים באגדה משל לבני המדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך. נתן אחת בראשו. ושתים בראש בניו. כך בכל יום מכתירים העליונים לפני הקב"ה שלש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו. מה עשה הקב״ה נתן בראשו אחת. ושתים בראשן של ישראל. שנא' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני:
ומתוך חבתן נתן להם את התורה שהיא סם חיים. וכל זמן שהן מתעסקין בה אין כל אומה שולטת בהן. משלו חכמים למה"ד למלך שהיה לו בן יחידי מאשתו. והיו לו בני פלגשים. הרגיש המלך בבני פלגשים שהיו מתקנאין על בנו ומבקשין להזיקו. אמר המלך בלבו אם ח"ו יעלה בידם מה שהן חושבין על בני. על מי תתקיים מלכותי מה עשה המלך עמד ודבק את בנו אצלו. ותלה לו קמיע בצוארו. שאפי' נפל בידם אינם יכולים להזיקו. ופיטם מאכלו ומשקהו ומלבושו. וכל כלי תשמישו ומרכבתו בטירייקי. שלא יהא סם המות מזיקו. כך כל זמן שישראל עוסקין בתורה. שהיא סם חיים אין כל אומה ולשון שולטות בהם:
בניי בואו וראו כמה חבתן של ישראל לפני המקום. שקראן בשמות הרבה של חבה. שבתחלה קראן בני בכורי כשם שהבכור נוטל פי שנים בירושת אביו. כך ישראל יורשין העוה"ז והעוה"ב. וקראן בן יקיר. כענין שנא' הבן יקיר לי אפרים. כאדם שיש לו בן יחידי. ואוהבו אהבה עזה וקראן ילד שעשועים לשדול. כענין שנא' כי נער ישראל ואוהבהו וכשם שהנער אינו ראוי לעונשין כך ישראל אינן נענשין לדון בכליה כענין שנאמר כי אעשה כלה בכל העמים גו' ואותך לא אעשה כלה:
גדולה היא החבה שחבב הקב"ה את ישראל שאף בגלותם אינו עוזבם ביד (העמים) [אלטונא תקח: האומות]. שנא' ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים גו' להפר את בריתי אתם. ולא עוד אלא שהקב"ה מושך חוט של חסד עליהן בפני האומות. כמ"ש ויתן אותם לרחמים לפני [אלטונא תקח: כל] שוביהם:
ראו מ"ש ביוסף הצדק ויט אליו חסד. במרע"ה גם האיש משה גדול בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. במרדכי ואסתר נאמר ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים. ואומר כי גדול מרדכי בבית המלך. בדניאל ודניאל בתרע מלכא. בחמ"ו כתוב באדין מלכא הצלח לשדרך מישך ועבד נגו במדינת בבל:
ואמרו חכמים בחמשה לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל. בדביקה. בחשיקה. בחפיצה. באהבה. בדיבור. בדביקה ואתם הדבקים בה'. ואומר כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אתכם אלי. בחשיקה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם. בחפיצה. ואשרו אתכם כל (העמים) [אלטונא תקח: הגוים] כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה׳ צבאות. באהבה אהבתי אתכם אמר ה׳. בדבור שנא' דברו על לב ירושלים וכולן אנו למדין מפרשתו של אותו רשע. שנא' ותדבק נפשו בדינה. שכם בני חשקה נפשו בבתכם. כי חפץ בבת יעקב. ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה:
ומתוך חבתן של ישראל לפני המקום אין המלאכים רשאין לומר שירה. עד שיאמרו ישראל תחלה. כמ"ש וקרא זא"ז ואמר קק"ק גו' מלא כל העולם לא נאמר. אלא מלא כל הארץ. זה שירן של ישראל שעולה מן הארץ וכיון שהקב״ה אוהב את ישראל ביותר. א"כ כל אחד מישראל חייב לאהוב לחבירו כגופו. וכן הכתוב מזהיר ואהבת לרעך כמוך. וזה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד:
ותנא דבי אליהו. הקב״ה יהי שמו לעולם מבורך ולעולמי עולמים אוהב את ישראל בכל מקומות מושבותיהם. ואוהב תלמידי חכמים ביותר:
ואמרו ז"ל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. אוהב הבריות. ומקרבן לתורה. שכל זמן שהבריות אוהבים זה את זה מקרבין זה את זה לתורה ולמצות:
ושמא יאמר אדם הריני אוהב את חברי ביותר. אבל אם סרח עלי. איני מוחל לו ת"ל ואהבת לרעך כמוך שכשם שאם סרחת על חברך אתה רוצה שימחול לך על עלבונו כך אם סרח עליך מחול על עלבונך:
יכול אפילו בזמן שאינו נוהג כשורה. ת"ל כמוך. לא אמרתי אלא בזמן שנוהג כשורה:
ושמא יאמר הריני אוהב את המקום ואה התורה ואת חכמי התורה. וכל אדם שנוהג כשורה. ואוהב כל אדם שעוסק במצות ובמע״ט אבל מותר לי להחניף את הרשעים ולהתערב עמהן בשעה שרואה אותן נוהגין שלא כשורה. ת"ל אוהבי ה׳ שנאו רע. ולא עוד אלא שמצוה לשנוא את הרשעים ולהתקוטט עמהם כמש"ל:
ושמא יאמר הרי כבר נאמר לא תשנא את אחיך וגו׳ הוכח תוכיח. לא דבר הכתוב אלא במי שאתה נושא חטא על שנאתו. שאם אתה מוכיחו חוזר בו. יצא מי שאתה מוכיחו וחוזר ומוכיחו ואינו מקבל תוכחה. ואינו חוזר בו שמצוה לשנאתו שכל האוהב את הרשעים סופו להיות לוקה עמהם. שכן המשל אומר בהדי הוצא לקי כרבא וכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שהלך עם אחאב למלחמה נקנסה עליו מיתה שנאמר ויצא אל פניו יהוא גו׳ ויאמר הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב. ובזאת עליך קצף מלפני ה׳:
וכך צריך לו לאדם לאהוב את הגרים. וא״ח מ"ח פעמים הזהיר הקדוש ב"ה על הגרים וכנגדן הזהיר על ע"ז. אמר הקב"ה די שהניח ע"ז שלו ובא אצלי לפיכך אני מזהירך שלא תונהו שאני אוהבו שנאמר אוהב גר:
ובמה יגיע אדם לאהוב את חבירו אהבה שלימה. שיזכרהו לטובה בכל שעה. ומבקש מה׳ שיראה אותו לפניו בכבודו. ומספר בטובתו ומעלים עיניו מגנותו ומכסה פשעיו. ומוכיחו בינו לבינו. כשרואהו נוהג שלא כשורה ושמח בזכירתו וערבים עליו דבריו. ואינם עליו למשא וירא מאהבתו שלא תבוא עליו שום סבה להפרידו ממנה ומתוך אהבתו משפיל עצמו לפניו. ומכניע לבו לעבדו ומחזר להתרצות אליו במעשיו. ואוהב את אוהביו. ושונא את שונאיו ומדריכו בדרכי התורה והמצות כל מי שנוהג במדה זו בידוע שאוהב את חברו אהבה שלימה ע"ל:
פרק י
אבל אות אמת לאהבת הבריות הנאמנה היא התוכחה כל המוכיח לרשע מומו ומורה לבני אדם הדרך הטוב והישר ואינו נושא פנים לגדול הוא ודאי האוהב הנאמן האהוב לשמים ולבריות. שכן בא האות והמופת גם באהבת השי״ת כנז״ל. ואין אוהב אלא המבקש טובת חברו הנאהב מאתו משא״כ המחניף אותך לייפות מעשיך בין רע ובין טוב בהראות אהבה מזויפת תדע שהוא שונאך הגמור אין גרוע הימנו. כי הוא אויב ומבקש רעתך בגוף ונפש ואינו חושק אלא לאבדך להנקם ממך או מפני שמקוה להשיג ע״י כך תועלת אחר לעצמו ולאהבת נפשו ואינו חושש לאבוד נפשך. עליו נאמר כבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. על כן לאדם כזה תשנא תכלית שנאה. יותר מכל צר ואויב נגלה בעולם. שתוכל להשמר מרעתו. מה שלא תוכל להזהר מציד הרמאי הקרוב אליך בפיו ושבע תועבות בלבו פרש לך רשתו. אם תבטח באהבתו ואמונתו בודאי תלכד במצודתו. והוא בך יתקלס ומשחק לו בראותו מפלתך שהועילה לו ערמתו לכן הרחיקהו (מאתו) [אלטונא תקח: מאתך] ואל תדור בשכונתו אבל המוכיחך תבטח באהבתו כמ״ש טובה תוכחת מגולה גו׳:
וא״ת והרי אחז״ל כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. ואנו רואים שהמוכיחים האמתיים שנואים הם לבני אדם כמ״ש האי צ״מ דסנו ליה בני (מתיא) [אלטונא תקח: מתיה] משום דמוכח להו במילי דשמיא ורבה סנו ליה כולהו פומבדיהא (עמ"ש בס״ד בלח״ש פ"ד מאבות):
י"ל אין פירוש בריות כאן יצירות לשון בריאה יברא ה׳ כי א"כ גם הבהמות והחיות והשקצים ורמשים במשמע אלא פירושו כמו עגלון איש בריא שפירושו הפך החולה ור"ל שמן וטוב המזג בבריאות הגוף וכן ומאכלו בריאה. שה בריה. וכ"ה הנרצה בכאן רוח הבריות כלומר ב״א טובים וישרים בריאי המזג ששכלם בריא וחזק להבחין בין ריוח ובין היזק אך שונא תוכחת בער ולא יאהב לץ הוכח לו חכמה ומוסר אוילים בזו. וכבר ידעת כי אלה הם עלולים וחולים אומרים לרע טוב ולטוב רע למר מתוק למתוק מר פתאום יבוא כעכס אל מוסר אויל וכתוא מכמר ואני איני מחזיק אותך האהוב הקורא בצדק מאותם הכתות שונאי חיי עצמם כי שונא תוכחות ימות באין מוסר ועליהם נאמר ותוכחתי לא אביתם גם אני באידכם אשחק אבל אני חושב אותך חכם אוהב נפשך. ותקיים בי הוכח לחכם ויאהבך:
פרק יא
אחרי כל הנ"ל לא נעלים עין מללקוט אורות בשדה סר"ח אשר אסף באמרים מדרז״ל בס"ה. ונעזוב האריכות בפעם הזאת רק (לעולל) [אלטונא תקח: נעולל] אחריו במה שיכללהו קצת חדוש ונבחר בקצור האפשרי בלתי שמירת לשונו רק תמצית הענין גם נוסיף עליו לקח טוב ונבליע בזה אשר ישים ה׳ בפינו. ואלה שבלי הכללים אשר חבטתי ולקטתי
א
עשיית המצות מאהבה. תהיה כדי לשמח אבינו שבשמים אוהבינו הנאמן יתב׳ שאמר ונעשה רצונו וכל מי שאוהב את המלך כל מחשבותיו להשלים חפצו. ויתחכם תמיד במה יקדם פניו להוסיף מצוא חן בעיניו לכן יסגל מצות ומע״ט הרבה להביא אל גנזי המלך להרבות כספו ולטע בגן המלך כל עץ נחמד ופרי מגדים ציצים ופרחים לתורה:
ב
עקרה למסור נפש וגוף על קדוש שמו באהבה כאשר ינסהו הי״ת בכל צד דין שיגיע לו כדי לכלול דין בחסד. ומצינו שהאדם מאהבתו לבניו מוסר עצמו למיתה בשבילם אפילו רק מרוב שמחה בראות הצלחת בנו כענין יעקב אבינו ע״ה שאמר ליוסף אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי. ודוד המע״ה התאונן וצעק על מיתת בנו. מי יתן מותי תחתיך. עאכ״ו יקל בעיני אוהב השם למסור נפשו על אהבתו ועל אהבה כזו נאמר כי עזה כמות אהבה לכך ידמה אהבתו של מקום כאילו נדבק באשתו וחשוקתו. בתוקף חום חבתו שאינו נפרד ממנה לסבת אהבה אחרת שתהיה עד גמר ביאתו ואם תמנע ממנו השלמת תאותו תקצר נפשו למות כמ״ש על ותאלצהו ששמטה כר מתחתיו ויותר מזה ידבק באהבת השכינה. שיקל בעיניו לפרוש באבר חי אם תאמר לו אשתו בשעת ביאה נטמאתי ועל זה נאמר על כן עלמות אהבוך. וקרי בי׳ נמי על מות שקשה פרידה זו כמות וז״ס אהב"ה בגי׳ אח"ד שהאוהב מתאחד באהובו ממש כענין ונפשו קשורה בנפשו ולכן סמוך ואהבת לאחד:
ג
ומסימני האהבה היא הקנאה שמרוב אהבתו בשכינה יתקשר בה כל כך עד שיקנא לה שלא תפרד ממנו ותשרה באחר ותשכח אהבתו כענין שאמרו חז"ל שטן ופנינה לש"ש נתכוונו חזא דנטה קב"ה בתר איוב אמר דילמא ח״ו מנשי לרחמותיה דאברהם והוא מציאות רחימותא דנפשא ורוחא לאדבקא בשכינתא. והוראת אהבה עזה זו ביחוד ע״י עסק התורה בלילה:
ד
כל עיקר כוונת למוד התורה וקיום המצות והתפלה לתקן השכינה. שתוכל להעלות מ"ן ע״י כך לגרום יחוד העליון בהתעוררות אהבה שתוכל לומר חזי במה ברא אתינא קמך שע״י כך (עשו) [אלטונא תקח: יושג] תקון העולם בכללו להכרית הקליפות ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ ולקרוע המסכים המבדילים בינינו לבין אלהינו ולהשיג שפע אור חדש המקווה ב״ב (כמ״ש ברוחב בסלם הבית ובהיכל אצל ק"ש ובמ״א בס"ד):
ה
להתעורר בקיום המצות ועסק התורה והתפלה. ואמירת הברכות בהתלהבות הלב וחשק נפלא מאהבה רבה ובשמחה גדולה בזריזות עצום:
ו
לדקדק בדקדוקי מצות בתכלית השלמות ולטרוח בעיון הלכות בעומק כדי לירד לסוף דעת קדושים. בקיום פרטי המצות על אמתתן כהלכתן. ולברר כל הספקות הנופלות להסיר כל תבן ומוץ מן החטה. להוציא פת נקיה בלי סובין ומורסן ע״י שיפה ובעיטה. ללבן הסוגיא בפלפול וישוב הקושיות לתקן השטה וזאת היא אות אהבה אמתית להקב״ה מהמדקדקים בעשית המצות כתקונן כהלכתן אם עושים לשמו בלבד כמו שאמר הכתוב לאוהבי ולשומרי מצותי:
ז
גם מדברים המעוררים האהבה נוסף על מה שנבחן מן הנסים העוברים וההווים תדיר ומההבטחו' העתידות צריך לבחון השגחת השי״ת על ישראל בענין החכמה המושפעת מאתו יתעלה לראוים לה כענין שהיו חכמי ישראל בקיאים בהכרת הפרצוף להגיד עוברות ועתידות ולפעול עם השמוש בשמות הקדושים (במקום הצריך מאוד להגדיל כבוד שמים ולהצלת רבים וע"ל באוצר הטוב פנה ו׳ ובסולם הבית) שנשתבחו בה גם חכמי הדורות סמוך לזמנינו וכמו שהעיד בר"ח שהיו בזמנו הראוים לברך עליהם ברוך שחלק מחכמתו וכמפורסם מהאר"י ז"ל ועם היות בעו"ה כבר שקע אור זה בימינו בעו"ה מ״מ אינו אלא מחסרון הכנה. והרי היא מונחת בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויזכה בה בודאי. אם יתנהג במנהגיהם ז"ל ובדרך שהורה רפב״י במשנה שילהי סוטה בלי ספק יוכל להשיגה מי שירצה להתקדש. ויתנדב לפרוש עצמו מהבלי עולם ולדבק נפשו בעץ החיים ולאהוב השם בלב שלם מובטח הוא כי לא ימנע ה׳ הטוב להולכים בתמים וכמ״ש רז״ל מ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדושת ה' [אלטונא תקח: ובימינו היו ג"כ אנשים בעלי שם שגרשו ר"ר מן העלולים בכח שמות הקדושים ואחד מפורסם בעולם במעשה שאירע בק"ק נ"ש זה כשלשי' שנה שנעשה במקהלות לעיני עמים רבים. ונתקדש שם שמים מאד בגוים. כנודע ונדפס בספר קטן. ואני הכרתי אותו אדם שהיה עלול במדרגה היותר גדולה ונרפא ע"י השבעה והיה שפוי ככל האדם]:
ח
גם דבר בחון ומנוסה הוא בכל הדורות כשישראל צועקין ומתענין בלב שלם מבטלין גזרות רעות. ועצירת גשמים וכמו שהובטחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו וכן הועד על בעל אור ה׳ שנתקדש ש"ש על ידו בקהל עמים ולעולם אין תפלת הרבים נמאסת ואם צועקין ואינן נענין בידוע דיש עבירות גדולות ביניהן שלא עשו תשובה מהן ביחוד אם לא שבו מן החמס אשר בכפיהם דלית ליה תקנתא עד דמהדר למאריה סאה מלא עונות מי מקטרג בראש הגזל הוא שור נגח ולכן כשהצבור מחפין עליהן ואצ"ל כשמסייעין ידי עוברי עברה. קמצווחי ולית דמשגח כי ישראל ערבים זה בזה ובתקון החמס והסרת הגזל אין תפלת צבור חוזרת ריקם אם אמת מארץ תצמח צדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב:
ט
עוד יש להודיעך אם רצונך להיות אוהב ה' באמת מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח (עיין בסולם בהרחבה) וזה דבר בדוק שאין הקב״ה מחבב אוהביו אלא ע"י נסיון לברר אהבתם הנאמנת לו לעיני הכל ואינו מעלה אדם כשר (כי לפעמים במשול אדם רשע יאנח העם פרנס לפי דורו) לגדולה אא"כ מנסהו תחלה לגלות צדקתו ואמתתו ולא נקרא אברהם אבינו ע"ה אוהבו של מקום עד שנסהו כמ״ש וה' נסה את אברהם. וכן נתנסו כל הצדיקים כמ"ש ה׳ צדיק יבחן ואמר המלך החסיד בחנני ה׳ ונסני צרפה כליותי ולבי ולא תחשוב שיספיק פ״א בלבד אף אם הגיע הנסיון עד הנפש. והרי אברהם אבינו ע״ה נתנסה בעשרה נסיונות וכתיב וזכרת כו׳ למען ענותך לנסותך לדעת אשר בלבבך התשמור מצותיו. ואומר למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך ולפעמים נותנים רשות להטעותו לבטל עסק מצוה שהתאמץ האוהב ומסר נפשו לעשות רצון קונו ולהשתדל בכבוד בוראו באמת. והזמן יעשה עצמו מתנגד לו ומחזיק ביד מרעים צלחה דרך רשעים המעכבים ומונעים עד שיהא מקום ליצר לצייר יראתו כסלתו כמ״ש באיוב ולרפה ידיו (כמו שחשב השטן להניא את אבינו מן העקדה ברוב תחבולותיו כמ״ש במדרש) ולזה ג״כ נתן הקב״ה בלבו של פרעה להרע להעם יותר מאז בא משה אליו לדבר בשמו וכן כתוב כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם הרי מפורש שזה מחקו יתברך לבחון האהבה מעמו אליו גם ע"י הטעאה וגרוי היצר בטענה חזקה ופתוי עצום להכריחם לכפור באהבתו יתב׳ וכבר קדם הי"ת להודיענו זה ולהזהירנו שלא נכשל לטעות בנסיון עם כל מעשה תקפו אפילו בשינוי הטבע כי אמנם מחויב האוהב הגמור האמיתי. אשר קנה אהבתו על יד בחינה בטוחה מכל חשד שניאה (כמבואר באוצר הטוב) שלא יתפתה בשום סבה נגדיית מטעה לנטות מאהבת אדוניו אשר (נתקשה) [אלטונא תקח: נתקשר] בה מלב ונפש אחר שלבו נכון בטוח שהי׳ אהבה מחויבת לא יצויר בטולה שאם לא יעמוד בנסיון איך שהוא אין אהבתו שלמה. ולכן את אשר יאהב ה׳ יוכיח שע"י כך יוסיף אהבה ככתוב הוכח לחכם ויאהבך ואל תחשוב שפעם אחת או פעמים אפי׳ כמה פעמים יספיקו לנסיון הרי יעקב אבינו ע"ה רוב ימיו הלכו בהם כמ"ש מעט ורעים היו ימי ודוד המע"ה רוב ימיו היה או נרדף או מיוסר ונכאב ומוקף באויבים. וצריו רבים. אבל רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה׳ ואחז"ל הנעלבין ואינן עולבין עושים מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר. ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. לכן אם תדע שאהבתך לשמים תמימה בלי שום תוחלת תועלת גופני ותראה עם כל זה אין דרכיך מצליחים בה לפי שעה. אכן תרגיש כי מן אז החלות להתדבק ולהתקשר באהבת הי״ת. היה לך הזמן לאויב והקים לך שונאים ומתנגדים אורבים מכל צדדים ולא עוד אפי' האוהבים מלפנים יפנו אליך עורף לא פני׳ כמ"שה הרחקת ממני אוהב ורע מיודעי מחשך ואומר הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי ואמר איוב ומיודעי שכחוני ויודעי אך זרו ממני אל (תחות) [אלטונא תקח: תחוש] כי ה׳ אתך שכר גדול צפון לך ולפום צערא אגרא. ואצ"ל אם ע״י תוכחה מאהבת הבריות סבלת שנאתם וקנאתם. אל תירא (עיין בפי׳ ש"ה על חרוז נפשי חמדה) כ"ש ששכרך כפול וסוף יהפכו לך לאוהבים ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ודע כי ישה לך אלוה מעונך שבאין ספק גם הנסיון אע״פ שהוא לברר אהבה. מ"מ אינו בא בלי סבה. אבל ודאי מצא המקטרג מקום לבקש נסיונך בדין. וכענין שארז״ל אפי' נסיון העקדה היה מחמת נתינת פתחון פה לבעה"ד. הכלל אין יסורין בלי עון. לפיכך אף אם תראה הכוכבים ממסילותם נלחמו עמך מן הוא והלאה לא תבהל ותאמר הנה מתלאה ולא תתרפה מאהבת קונך כמלא נימא. אדרבה כ״ש שתתחזק בה בכפלים. ותתיצב לעומת המתנגדים בסבל ובגבורה עצומה כי לכן הובאת הנה לנסות כחך במלחמה ואיבתם גם שנאתם כבר אבדה ולא תהא לה תקומה ואתה תשיש בה' תראה בנחמה סוף הכבוד לבוא וקושטא קאי ימין ה' רוממה וכל הנעשה לשם שמים סופו מתקיים ואמרו כל דבר שב"ד נותנין נפשם עליו סוף מתקיים בידיהם:
פרק יב
עד הנה עזרונו ה׳ להעיר את האהבה המחויבת מאתנו לאבינו שבשמים כמו שחבה יתרה נודעת לנו מאתו יתעלה כנזכר (והלואי שתהא אהבתנו אחת מאלף בערך אהבתו יתברך אלינו) והיא מושכת אחריה כמה אהבות נאמנות בריאות וטובות
א
אהבת הבריות ומקרבן לתורה
ב
ביחוד יחויב לאהוב שכניו וקרוביו ואשתו ובניו ולהנהיג אותם כשורה כל הקרוב קרוב יותר תהיה האהבה פרטית וגדולה להם כמ״ש רז״ל האוהב שכניו וקרוביו ומכבד אשתו כגופו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכתוב ויביאה יצחק וגו׳ ויאהבה. ויאהב יעקב את רחל ונאמר אילת אהבים ויעלת חן וגו׳ ובבנים ונפשו קשורה בנפשו ובחברים נאמר כי אהבת נפשו אהבו. אמנם האוהב בנו שחרו מוסר:
גדולה האהבה שמקלקלת את השורה ודוחקת את הבשר היא מעורת עינים ומחרשת אזנים ואמר החכם על כל פשעים תכסה אהבה וכן נאמנים פצעי אוהב ואומר חכם אחד לא תגיע אל מה שאתה אוהב. עד שתסבול הרבה ממה שתשנא ולא תנצל ממה שתשנא עד שתסבול הרבה במה שאתה אוהב וכד הוי רחימתין עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן ולא יקצר המצע מהשתרע לאוהב עם רע וצריך המחזיק במדה חמודה זאת להיות אהבתו נאמנה לכל אדם ואפי׳ ע״א יאהוב בבחינה שהם יצורי ה' ולא ישנא אלא מעשיהם בלבד כמ"ש רז"ל יתמו חטאים לא חוטאים. אבל יתפלל עליהם שיחזירם השי"ת בתשובה ויזכו אל הטובה. ואמרו הוי מקבל כל אדם בשמחה ובסבר פ״י. והוי מקדים בשלום כל אדם אפי׳ עם עכו"ם בשוק
ה
ובישראל חבירו מצוה עליו מן התורה לאהוב אותו כנפשו. שנאמר ואהבת לרעך כמוך. והוא יסוד כל התורה. אם עושה כן מאהבת המקום. כי אז ודאי יזהר בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ולאהבתו. שנקרא ג״כ זה דודי וזה רעי. ואשרי הזוכה למדה זו החביבה מהכל. בה יזכה בקלות לכל המדות הטובות. והוא אוהב נפשו באמת.
וכל אלה ענפי האהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם. הזורע אהבה. יקצור רצון ברכה וטובה רבה. בזה ובבא. ומאלה הענפים. יסתעפו עוד סעיפי אהבות רוחניות
א
אהבת החכמה והמוסר כל טוב בה לא יחסר.
ב
אהבת ימים לראות טוב. להנצל מכריתה ומקטוב
ג
אהבת השם טוב והכבוד בה זבד טוב יזבוד זבוד
ד
עוד יש אהבה טובה וחשובה. אלא שהיא שנואה שלא בזמנה. ונמנעה שלא לדחוק את השעה. כמש"ה השבעתי אתכם גו׳ אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. אבל יש לנו לצפות תמיד לישועה קרובה:
פרק יג
אמנם יש באלה האהבות הנז״ל בחינות רעות רבות מגונות מאד מכלות עינים ונפש מדיבות ואלו הן
א
הראשונה אהבת חשק נשים. שאין רע למעלה ממנה כידוע. וכמו שהזהיר עליהם החכם פעמים הרבה לשמרך מאשה זרה. אשת כסילות הומיה. אל תחמוד יפיה בלבבך. כי שוחה עמוקה זונה. הולך אחריה כשור אל טבח יובל. ואשת איש נפש יקרה תצוד. ורועה זונות יאבד הון. ומשחית נפשו נגע וקלון ימצא. אל תתן לנשים חילך. ואין להאריך ברעת הרודף אהבת נשים. ולכן מנעו חז"ל שלא להרבות שיחה אפילו עם אשתו שגורם רעה לעצמו ובוטל מד"ת וסופו יורש גיהנם. ואחאב לא אבד עוה״ב ג"כ אלא ע״י אזבל אשתו
ב
אהבת הבנים אם גדלה כל כך עד שאינו מוכיחם ומדריכם בדרך ישרה. כענין שנא׳ ולא כהה בם. ולא עצבו אביו מימיו. שגורם אבודם מן העולם. ומקהין שני יולדיהם
ג
אהבת קרובים ובני משפחה וחברים ורעים. אם עברה הגבול. עד שיחפה עליהם במעשיהם הרעים. גם יסייע להם במחלוקת. ולא ידקדק אם חטאו ופשעו לשכנגדם. וישמע לעצתם אפי' אינה טובה ולא יסור מדבריהם. גם יבקש להעלותם למעלות בלתי ראויות להם. לעשותם מושלים ורודים בעם. ולא יחוש אפי' הם רשעים. כפי תוקף האהבה (המתעוורת) [אלטונא תקח: המעוורת] הגוברת.
ד
אהבת החיים. ואורך ימים אם עצמה מאד. תחליש אהבת הבורא כי לא יעמוד בנסיון. וכן אהבה בתענוגים גופניים של עולם עובר. מסירים אהבת עולם עומד.
ה
אהבת הכבוד. התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
ו
אהבת הממון. אוהב כסף לא ישבע כסף. זו קשה מכולן.
כל אלה אהבות התלויות בדבר. בטל דבר בטלה אהבה ויתבארו עוד אהבות אלו וכיוצא בהן בעז״ה כל אחד במקומה: החכם קונה (לו) [אלטונא תקח: לב] אוהב נפשו ואוהב הטוב. והיה כגן רוה ורטוב. הרשע חומס נפשו שונא הטוב ואוהב הרע. על כן לא יראה בטוב עינו יגרע והרע ממנו יפרע. יאכל בשרו בדי עורו מעליו יקרע הצבוע מראה עצמו אוהב הטוב מאהבתו לרע. לבו חרש און סופתה יקצור כאשר רוח זרע: הלץ אינו אוהב כי אם מה שמועיל לגופו ועצמו נוקר. לכל תכלית חולף הוא חוקר. בין טוב לרע לא יבקר. נבלתו תהיה הפקר. לעוף השמים ולחיתו שדי הנוחר והמעקר. הפתי אוהב כל מה שערב לגוף. ולא ידע כי בנפשו הוא אך נגף (נגף) [אלטונא תקח: נגוף]. ואוהב אשישי ענבים. לחם כזבים. ושירי עגבים. והמה ירדו חדרי בטן מרורות פתנים באו אל קרבו כתער הגלבים. ויש כאן בחינת דעה ששית והיא המצויה אצל הטפש הגמור הוא אוהב שונאיו המוחלטים. ושונא לאוהביו השלמים האמיתים כמ"ש סוף פנה א' ונגע זה מתפשט ברוב המון העם העורים יחד עשיר ודל. ביחוד בדור הזה בעו"ה כשלה אמת ברחוב ונכוחה לא תוכל לעמוד אין לה רגל ולא עקב וסנדל. ושקר מרבה רגלים כנדל הולך וחזק וגדל. והתום והיושר חדל וסר מרע משתולל ונבדל. ואינו נחשב כשומשם וגרגיר חרדל. ומאחר שמדח האהבה היא יתד שהכל תלוי בה. בין לטובה בין לרעה. לפיכך צריך חכמה גדולה ואומנות יתרה. להנהיגה דרך ישרה. יראי ה' ואוהבי שמו ינחלוה ויקנו בה עטרה. בלתי נעדרה: