בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ברכות שמים · שוקת ב לנקבה:
א
בת יום אחד שראתה טפת דם כחרדל אפי' מאונס נעשית נדה:
ב
ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ מיטמאה בבית החיצון. וה״ז נדה כל שבעת הימים. בין שפעה דם כל שבעה בין לא ראתה אלא טפה ראשונה בלבד:
ג
ראתה דם ביום השמיני ה״ז דם זיבה שהיא בלא עת נדתה:
ד
וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה. הרי הוא דם זיבה. והל"מ שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום:
ה
וכל י"א יום אחר השבעה משהתחילה לראות. הן הנקראין ימי זיבתה. שהן ראוין לזיבה. וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב:
ו
כל ימי האשה מיום שיקבע לה הוסת עד שיעקר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת. ואחריהן אחד עשר. ואחריהן שבעה. ואחריהן י״א. לעולם כך הן חוזרין חלילה. ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם. אם בימי נדה ראתה. או בימי זיבה. שכל ימיה של אשה כך הן. ז״י נדה וי"א ימי זיבה. אא״כ הפסיקה הלידה. כמ״ש במקומו בעז"ה. זו היא דעת רבינו משה המיימוני:
ז
אבל אין כן דעת רש"י ור״מ הנחמני וסיעתם שלדעתם כל זמן שלא יהיו לה ז' נקיים אינה חוזרת לימי נדותה:
ח
והוי יודע שלד"ה אין זיבה אלא אחר נדה. ואחר שראתה פ״א שבעה ימים תהיה בנדתה בכל אופן כאמור. אחר השבעה מתחילין י"א יום שבין נדה לנדה. ומשפטה שאם תראה יום אחד בתוך אחד עשר יום ה״ז שומרת יום כנגד יום. דהיינו שתפסוק בטהרה ותשמור לילה שאחר כך. אם לא תראה תטבול ביום המחרת משתנץ החמה. ראתה גם ביום השני ופסקה בו. משכמת ביום השלישי וטובלת. וזוהי שנקראת זבה קטנה. ראתה גם ביום השלישי נעשית זבה גדולה ואינה מיטהרת עד שיהיו לה שבעה נקיים חוץ מיום שפוסקת בו. וטובלת ביום שביעי והיכא דראתה י"א בלבד ודאי לא מצטרף י״ב לזיבה. ואפי' עשירי לא בעי שמור למ"ד אלא מדרבנן. וכי לא ראתה בי״א ימים לגמרי נמי כ"ע ל"פ דהדר מתחלי ימי נדה לא פליגי אלא כשמשכו ימי זיבתה לתוך ימי נדה. שלא פסקה מלראות ולסתור. עד שפגעו בה ימי נדה. להרב המיימוני הרי היא עומדת בימי נדה. ולהרב הנחמני לא יתחילו ימי נדה אחר שנעשית זבה גדולה אלא משיהיו לה שבעה נקיים וכל זמן שתסתור עדיין בימי זיבה היא עומדת ומשספרה נקיים וראתה חוזרת לימי נדה ויש בדבר להקל ולהחמיר ולדידן דנהגינן כחומרא דר"ז אין לנו נפקותא בהך פלוגתא לכן לא אאריך בחלוקי דיניהם יותר בכאן מ"מ לא נמנעתי מלהודיע שורש דין התורה ובמה נחלקו המפרשים כי אפי' הלומדים נבוכים הם בדברים אלו ואמנם לענין שלוח משתי מחנות הנדה והזבה קטנה וגדולה שוין ואחת בת יום אחד או בת עשרים לדבר זה:
ט
ביום שהולכת היולדת לבה״כ בעלה הוא חיוב לעלות לתורה באותו שבת כך נהגו אבותינו האשכנזים ואף על פי שלא חששתי להזכיר שאר חיובים (השייכים בעיר האלקים) שאינם אלא מנהג קל ולא נתפשט כ״כ משא״כ חיוב דבעל יולדת שעשאוהו זכר להבאת קרבן יש בו קפידא יותר ודבר הגון הוא אע"פ שהבעל הוא העולה לתורה לא היא הרי הבעל מבי' על ידי אשתו כל קרבן שהיא חייבת:
י
ונראה דכשמתפללין וקורין עשרה בצמצום בבית היולדת ואין בעלה כאן יש להעמיד הדבר על הדין שאשה עולה וקוראה בתורה כה״ג אע״ג שאמרו חכמים לא תקרא בצבור מפני הכבוד לא אמרו אלא בקהל רב ושלא לעשות תדיר אבל בהאי גוונא דהויא מילתא דלא שכיחא ומשום תקנתא דידה איכא למימר לא גזרו עכ״פ הרי בפירוש אמרו שעולה למנין ז׳ ואם לא עכשיו אימתי אלה הדברים איפוא הם אמורים ובודאי לא יפול שום דבר מדבריהם ארצה שלא יהא לו מקום ובאופן זה כדיעבד דמי כך דעתי נוטה אם יסכימו עמי חברי:
יא
אלא מיהא אי קשיא לי אהך מנהגא הא קשיא לי. תינח ביולדת זכר שהולכת לבה״כ אחר מ' יום אלא יולדת נקבה עד מלאת שמונים יום לאו בת קרבן היא ואיך תדחה אפי' שאר חיובים כשהולכת לד׳ שבועות:
יב
ואם היתה חולה ואינה יכולה לילך לבה״כ בסוף ד׳ שבועות אין הבעל חיוב עד שתבוא לבה"כ:
יג
מ״מ אחר מ' לזכר ואחר פ׳ לנקבה אז הוא חיוב כמ״ש במג״א:
יד
עוד כתב שנ"ל דהמפלת ולד בעלה חיוב אא״כ הפילה ואינו ידוע מה הוא:
טו
ואם מתה היולדת פשוט שאין הבעל חיוב בענין דיחויי חיובים זה לזה אינני מטפל כל מקום יאחז במנהג מקומו ובמקום שאין מנהג קבוע יעיינו בלבוש סרפ״ב:
טז
ביום שבת קודש שהולכת היולדת נקבה לבה"כ עושין מ״ש לילדה וקורין לה שם בישראל:
יז
ואם אינה הולכת מ״מ האב או אחרים נותנין לה שם בסוף ארבעה שבועות. משקרובה לצאת מספק נפל. ואין משגיחין להמתין לה שלשים (ולענין היולדת בתפלה יבואר עוד במקומו אי״ה. וכן לענין ברכת הגומל. ועב״א בית נתיבות):
יח
יש ליזהר כשקורין שם לילדה לקרותה בשם ברור של תורה ולא בשם דקטנות. כגון רעכלא רייכלא אלא רחל עכ״פ לעיקר השם שלא יבוא לידי ספק בכתיבת כו"ג. וגם בזכרים צריך להשגיח על זה. אלא שאינו מצוי כל כך כמו בנקבות. רגילים להוציא שמותיהן בשינוים רבים לכן לא נמנעתי מלהזכירו כאן:
יט
בשבת ההיא עושין קצת שמחה בחילוק קליות ואגוזים לילדים המבקרים הילדה. וקוראין על עריסתה פסוקי ברכה. ואינו מנהג פשוט וקבוע בין האשכנזים. ולא נכתב בספר. אמנם במנהגי ספרדים ראיתי. לזבד הבת:
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶלַע בְּסֵתֶר הַמַדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵךְ נָאוֶה (ואם היא בת ראשונה יאמר) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָתִי אַחַת הִיא לְאִמָהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ עד כאן: וַיְבָרְכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹאמְרוּ לָהּ אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה: וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו:
מי שברך אמותינו שרה ורבקה רחל ולאה ומרים הנביאה ואביגיל ואסתר המלכה בת אביחיל. הוא יברך את הילדה הנעימה הזאת ויקרא שמה (פלונית) במזל טוב ובשעת ברכה ויגדלה בבריאות שלום מנוחה ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה. בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים. ינובון בשיבה. וכן יהי רצון אמן: