אור ברסלב
בירת מגדל עוז ברכות שמים

בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין

ברכות שמים

הסכמות

תעלת הברכה העליונה. בביאור משפטי הנולד עד היותו בן שמונה:

ברכות שמים

א

שנינו בפי״ד תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. ובנגעים. ובטמא מת. זוקק ליבום (אם נולד קודם מיתת אחיו) ופוטר מן היבום (אם חי אחר מיתת אביו אפילו מת מיד) מאכיל בתרומה. ופוסל מן התרומה. ונוחל ומנחיל. וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם:

ב

תינוקת בת יום אחד מיטמאה בנדה. אם ראתה טפת דם כחרדל. טמאה שבעה. ולכל שאר דברים הנ"ל דינה שוה לדין התינוק:

ג

אבל עובר אינו בכל זה. ומ״מ אסור להמיתו (עש״י סמ״ג):

ד

וצריך קבורה בודאי (עש״י סמ״א):

ה

גם לענין קדושין יש להחמיר בהוכר העובר. כמ״ש במקומו בס״ד:

ו

אמנם משנעקר לצאת הרי הוא כילוד לכמה דברים, הרי שישבה אמו על המשבר ומתה. מחללין עליה השבת. ומוציאין אותו. שמא עדיין הוא חי. והוא שידוע שכלו לו חדשיו (ולענין מילתו וכן לענין ירושה יתבאר עוד כל דבר במקומו בעזה״י):

ז

הולד שנולד בשבת. עושין לו כל צרכיו. ומרחיצין ומולחי׳ אותו וטומנין השליא ומיישרין איבריו:

ח

וחותכין טבורו. ונ״ל שיש לעשותו ע״י עובד כוכבים ומזלות היכא דאפשר וכל זה בשכלו חדשיו:

ט

אבל בן שמנה חי. ואפילו ספק בן שבעה שלא גמרו שערו וצפרניו. אסור לטלטלו בשבת (י"א עד שיהא בן עשרים) אבל אמו שוחה עליו ומניקתו:

י

בשבת אחר יום הלידה. אסובי ינוקא אסור. לפופי שרי. וע״י עובד כוכבים ומזלות מותר לעשות לו הכל:

יא

יונק תינוק מארמית ומבהמה טמאה. ומביאין לו חלב מכל מקום ואפילו בשבת:

יב

כבר נ"ל שדין ולד נקבה. כדין זכר. וה״ה לדין עובר ונפל ששוין בשניהם:

יג

בא״י נוהגים להיות נעורים אצל התינוק בכל הלילות שקודם המילה. ועוסקים שם בתורה (וי"ל בס"ה פ' לך לך דצ״ב) ובמדינות הללו נהגו כך בלילה שלפני המילה.

יד

ועושין קצת סעודה. ואין לה דין סעודת מצוה. שאינה אלא מנהג בעלמא:

טו

בליל שבת שלפני המילה נכנסין אצל התינוק ואוכלין שם פירות ומיני מתיקה. י"א שזהו שבוע הבן שנזכר בתלמוד (פ"ז דקמא וספ"ב דבתרא) ויסכים לזה שם שבוע. שכן השבת היא תכלית ימי השבוע כי אין טעם לקרות כך סעודת הברית. שהיא בשמיני. וקורין אותה סעודת זכר. אולי הוא לשון זכרון וזכירה. כלומר מפני ששכח התורה שלמד במעי אמו. שבא מלאך וסטרו בצאתו לאויר העולם (וכ"כ ז"ל הטעם שבאין לבקרו עכשיו לנחמו על שכחת תלמודו. ואני אומר זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וזה דווקא בשבת לפי שנאמר בה ג"כ זכור. ועוד שהיא מצוה ראשונה שמקיים עתה. ועל כן עושין סעודה להתחלת התורה ושמירתה ובדין שתהיה חשובה סעודת מצוה (וכהסכמות האחרונים. ועחו"י) וזה טעם יפה אף נעים בענין סעודה זו ושמה. עי"ל שנקרא זכר ע״ש שבאין להזכירו שבועתו. שמשביעין אותו בשעת לידתו. וזהו ג"כ שבוע הבן. מלשון שבועה. ומזכירין אותו בפעם ראשון שבאה מצוה לידו. שהוא השבת. גם זה טוב ויפה. אלא שי"ל קצת א״כ מדוע לא נעשה ג״כ שבוע הבת. הלא גם היא מוזהרת על שמירת התורה (כי לא חלק הכתוב בין איש לאשה לכל עונשין שבתורה) ונראה א״כ שככה משביעין לנקבה כמו לזכר (ולדרך הראשון לא קשיא. דאשה אינה בת״ת) מ"מ לא קשיא כולי האי דפשיטא אינו דומה רבוי המצות שהאיש חייב בהם, ועל כולן חלה שבועתו. משא״כ באשה. (ובס״ד) [אלטונא תקח: ובס"ת] י"ל הענין בטוב טעם ודעת. כי ידוע שכל הנשמות זכר ונקבה הן באין. עס"ה לך לך (ד צא ב') כי כל אחד הוא פלג בלבד והזכר הוא עיקר היצירה. והנקבה נכללת בו. לכן כשיוצא לאויר העולם. משביעין אותו לבדו ובזה מושבעת ג״כ בת זוגו בבת אחת. אבל לא נשבעת בפני עצמה. ובכן הכל מתוקן ונכון:

הבריכה העליונה. במילה והלכותיה וברכותיה כתקונה ונתפרדו ממנה נחלים שלש עשרה

הנחל הראשון בטעם המילה

א

עם שהעלים הקב"ה טעמי תורה נעו מעגלותיה. הרב במ״נ פמ״ט משלישי התחכם לתת טעם למצוה זו. כדי להחליש האבר כפי היכולת. ולמעט המשגל באומה הישראלית. ואמר בהכרח סברתו זאת. ז״ל וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה, ומצא כל חולק מקום לחלק ולומר. איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים. עד שיצטרכו להשלמה מחוץ. עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא. ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה. רק להשלים חסרון המדות. והיות המילה מחלשת כח הקושי. ופעמים שתחסר ההנאה. הוא דבר שאין ספק בו כי האבר כשיושפך דמו ויוסר מכסהו מתחל' בריאתו. יחלש בלי ספק. [אלטונא תקח: ובביאור אמרו החכמי' ז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו.] זה החזק שבטעמי מילה אצלי עכ״ל לענין זה. ובאמת דבריו הללו מתמיהים מאד (כו') [אלטונא תקח: כי מה שזכר שכבר חשבו שהיא השלמת החסרון. נראה שרמז למ"ש בבראשית רבה (פי"א) ששאל פלוסופוס את ר' יהושע מ"מ לא נתנה מילה לאדה"ר השיב לו כל מ"ב צריכין תיקון כגון החרדל צריך למת' עמ"ש שם בס"ד. ומה שמץ דבר נשמ' בתשוב' זו ובמ' מצא כל חולק שיהא חן בעיניו. שטען איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים כו'. והלא התבאר הפכו בודאי. וגם כל אדם צריך תקון חסרון יצירתו מיד בתחלת לידתו. בחתיכת טבורו וקשורו. ולולי התקון הלז. לא היה יכול להתקיים כלל. וכן כשגדל. צריך תמיד לתקן עצמו. בגלוח שערו וקציצת צפרניו. שאם לא יעשה כן. תפסד צורתו מכל וכל. ואיך התעלם הרב מכל זה. ומה שאמר מתועלת העור ההוא. באמת לא נודעה לנו תועלתו. כי אם ירצה שלשמירת האבר הוא עשוי. הלא אנו רואים שכל המהולים אינן צריכין לו. ונשמרים היטב זולתו. ואם כוונתו על ההנאה היתרה הנמשכת ממנו. וכמו שחשב להוכיח גם מדברי חז"ל. באמרם הנבעלת לערל קשה לפרוש. אודיע נאמנה שאין הדבר כמו שחשב ז"ל. אבל הוא בהפך כפי מה שהוגד לי ושמעתי מא' מבני אומתנו המהולים. שאנסתו גויה לתשמיש. והגידה לו כי י"ל הנאה גדולה ותענוג כפול בבעילת המהול. יותר מן הערל. ונתנה טעם לדבריה. מה שאינו מהראוי להעלותו על ספר. ואמנם מה שזכרו חז"ל מהנבעלת לערל. אינו מטעם משך ערלתו. כמ"ש בס"ד במקומו אלא משום דניחא לה בהפקירא ושכיח לה תדיר גם בנדותה. וגם משום טעמא דאיסורא. דמים גנובים ימתקו. וכן הדבר בהפך הבועל ארמית קשורה בו ככלב. על כן אין מזה הכרח לגמרי שתהיה הערלה מכוונת לשום תועלת גופני בעולם. כמו שאינה להועיל בדבר רוחני. אכן בלי ספק שהיא חסרון היצירה שאין למעלה ממנו. וכמו שגינה הנביא בה לרשעים. כי כל הגוים ערלים. בנות הערלים. וכן אמר לי אדם שהיה מהם. והניח כבוד ועושר ונתגייר ובא לדתנו. וסבל צער ודוחק גדול ודקדוק עניות ביותר. ועכ"ז בפה מלא היה משבח להשי"ת תמיד שעשאו יהודי. לא לבד מחמת האמונה שהיתה תקועה בלבו גם בהיותו ערל. כי גם בפרטות על שנעשה מהול והסיר ממנו חרפת הערלה המגונה מאד אצלו בלי ערך ושיעור. לזה אמ' כ"פ אלמלא לא היה מרויח אלא זה שסר ממנו רעת העור המאוס ההוא (הנבאש תמיד מחמת מ"ר המקלקלים אותו. שלא יוכלו נקיון ממנו עד שמסריח תמיד (אולי גם מזה הטע' אוהבות הגויות בעילת המהול) ומתאכל פעמים רבות מן הבאוש. עד שמשחית גם האבר המכוסה בו שנפסד גם הוא ומקבל היזק רב על ידו. עד שכמה פעמים צריך לחתכו) דיו. והאריך לספר בגנות ונזק גדול ורע מופלג שנמשך מזה העור אוי לו ולשכנו הקרו' במכסת קלונו. הרי דבר ברור שהשכר מעיד על אמתתו. שלא די שאין בו תועלת. אבל נהפוך הוא כי מצאוהו רעות רבות וצרות. מה שא"א להכחיש. גם מה שחשב הרב שהמילה מחלשת כח המשגל. אינו כן. כי הפלגת רבוי הדם בודאי מחליש הכח ההוא. וכבר העידו חז"ל הנאמני' ע"ז ג"כ באמרם הקזת דם מלמעלה כפלים. וגם דם זה מלמעלה מן הבצים הוא בא. ועוד שהוא ג"כ דם טפל ושפל ומזיק. שנבלע בעובר במעי אמו. מדם הנדות. לכן צריך מציצה מכל האיברים. שיטהרו ממנו. שאם לא יצא יזיק לו בודאי. ובהנקותו. יועיל בלי ספק. ויעזור בכח המשגלו (מ"ש ח"א למב"ו ימולו כדי שיהיו חלושים. זו היתה תשובה גנובה לבטל הגזר') עד שידמ' יות' קרוב לאמ' שאח' מטעמי המיל' יהיה זה ר"ל כדי להוסיף כח ההולדה באומה הנבחרת. שיפרו וירבו לרוב (ונמנעה מעכו"ם לסבב המעטתם) וכן להגדיל התאוה בנשותיהם. שמרגישו' בהנאת המהול ביותר כדי להפליד תאותן והנאתן. למען יזדקקו להם ולא תתמעט עונתן. בסבת עול מצות ותור' המוטל עליהם. וביחוד בהיותם רובצים רוב זמנם תחת עול גליות. כדי שלא יתבטלו מפ"ו. הוכפלה הנאתם ותאותם. של הזכר והנקבה גם שניהם כאמור. למען לא יתמעט לגיון של מלך. וכן אריכות העור ההוא. סבה למעט בהולדה. שכבר נתבאר בחכמת הטבע שכל מה שיהיה ארוך האבר לא יוליד הרב' כאדם קצר האבר. כי יתקרר הזרע בעברו דרך ארוכה והרי מכל זה נראה מורגש פחיתות הערלה. ותועלת המילה. לצורך קיום המין ביחוד. שבו כוונת היצירה מעיקרה. ותכלית האבר ההוא ביחוד. לא יגיע לשלמותו כי אם דווקא ע"י המילה. לפיכך ניתנה לעם סגולה. שהוא עיקר המכוון במציאות הבריאה בכללה. שלא תהא לבטלה. ולא ינגד זה אלא מתעקש המתרחק מדבר צדק סלה. אבל כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי הי"ת ומחשבותיו, וממחשבות ב"א שוכני בתי חומר ומתעתועי הדמיונות הכוזבים יגעו לריק ילדו טעמים לבהלה.] ואף אם הטעם השני שהמציא הרב הנ״ל והוא שיהי' לאנשי אומה ביחוד אות גשמי שיקבצם. אין בו רוע כ"כ. ולא יזיק (אף אם באמת גם הוא טפל. כי א"כ היה מספיק למול ערלת אוזן ר״ל לחתוך אלית התנוק. והיה בזה היכר גלוי לאנשי האומה מיד בפגעם זה בזה. גם חתיכת בשר כזה. לא יעשה אדם אם לא מתוך אמונה אמתית ומה הוצרך לעשותו במקום סכנה גדולה. שכמה וכמה מתו על ידיה. מה שלא יקרה בחתיכת בשר האליה כלל. עם היותו מכאיב יותר מחתיכת עור טפל) אך במ״כ ברוב דברים לא יחדל פשע במש״ע שיש ג' חכמות במילת בקטן יע״ש. וכאילו היא היתה תחבול' אלהית. אבל לא זו העיר והדרך לאנשי החכמ' האמיתית העומדים בסוד ה׳. ידעו כי גבוה מעל גבוה שומר הברית ויעמיד' ליעקב לחק לישראל ברית עולם. ועמוק עמוק מי ימצאנו לא נחלה לפלוסוף בטעמי תורה. ולא חלק לבעלי העיון המחקרי במצותיה ודיינו דבר המצוה יתברך כי אות ברית היא בינו ובינינו. וא״צ להתחכמות יתרה והולכי תמימות ישבעו נעימות. עכ"ז תנוח נפש הר״מ בג״ע. כי לפי מה שהיה חסר ממסורת חכמת האמתי טרח ויגע למצוא דברי חפץ ללמד דעת את העם בדברי טעם. כאשר יוכלון שאת. שלא יהיו ערומים מלהשיב לשואל אשר רוחו נפעם. עע״ל.

ב

ובבחיי כתב וע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן. וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כן דם המילה מכפר. ועל כן מצותה ביום השמיני. כי הקרבן לא ירצה עד יום השמיני. שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה. וכשם שכתוב בקרבן ואכלו אשר כופר בהם. כך עושין סעודה ביום המילה. וגדול כחה מהקרבן שהקרבן בממונו. והמילה בגופו. מאבר שכל גידי האיברים נקשרים בו. מטעם זה נקרא ראש הגויה. כלומר ראש כל הגוף. ועל כן נחשב לו לעקדה וזבח. כאילו עקד עצמו. וכתיב כורתי בריתי עלי זבח. וכ״כ (בת״ה) [זיטאמיר תרלד: בס"ה] זכאין אינון ישראל דעבדין קורבנא ברעוא לקב״ה דמקריבין בנייהו לתמניא לקרבנ׳.

ג

ובסכ"ה כתב עוד טעם מצוה זאת ע"ד הפשט הוא. שנצטוינו לעשות אות קבוע בבשר. והיה לאות ברית ולכך נקראת מצוה זו אות. כמצות שבת ותפילין. כי שלשתם בלבד נקראים אות ובמדרש שיר השרים אמרו חכמי האמת השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות. צבא שיש לי בה אות. ועל אות זה נקרא האדם תמים. שכן כתוב באברהם התהלך לפני והיה תמים. וכל מי שהוא נמול הוא נכנס באמונת היחוד ובבריתו של אברהם אבינו כענין שכתוב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.

ד

ע"כ בפ׳ לך לך שלש מצות הן שנקראו אות. ואלו הן מילה שבת ותפילין ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה. ואין ראוי לכל [זיטאמיר תרלד: אחד] מישראל. לעמוד זולת השתים מהם כי קיום כל דבר על פי שני עדים ועל זה יצטרך שילכו שני עדיו עמו. לפיכך חייב אדם להזהר במצות תפלין. ואז יהיו שני עדים נמצאים עמו והם מילה ותפלין. לא יסורו ממנו. כמו שנשתבח אותו חכם. מימי לא הלכתי ד״א בלא תורה ובלא תפילין. וביום השבת שהוא פטור מתפלין. מילה ושבת נמצאים בו:

ה

וז"ל רש״ט אמרו רז"ל מ״ד סוד ה' ליראיו וגו׳. איזהו סוד שגילה ליראיו. הוי אומר זו מילה שגילה לאברהם בו כי ירא אלהים אתה. א״ל הקב"ה לאברהם כשבראתי עולמי הייתי מגלגל עשרים דורות בשבילך. ואם אין אתה נוטל המילה אני אל שדי שאמרתי לעולמי די. ומחזירו לתוהו ובוהו. ואמרו עוד ובריתו להודיעם. משל למלך שהי"ל אוהב והיה עשיר יותר מדאי. א"ל המלך מה אתן לך. כסף וזהב יש לך הרבה אלא הריני חוגרך כלי זייני. כך אמר הקב"ה לאברהם. מה אתן לך. כסף וזהב יש לך. שנאמר ואברם כבד מאוד בכסף ובזהב. אלא דייך שתהא כמוני. שנאמר ואתנה בריתי ביני ובינך. ופירוש במ״מ שכ"ז וחרבו של הקב"ה הוא שם שדי ומי שהוא מהול חתם בבשרו שם של שדי. כמש"ל. הרי הוא חגור כלי זיין של הקב"ה. ונראה שזהו ג״כ מה שאמרו דייך שתהא כמוני. וכן רמזו לזה בס״ה אר"א זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהון מעמין דפלחי למזריא ויהיב לון את קיימא דא [דכל מאן דאית ביה האי את, לא נחית לגיהנם אי איהו נטיר ליה כדקא יאות, דלא עייל ליה ברשותא אחרא. ולא משקר בשמיה דמלכא. דכל מאן דמשקר בהאי כמאן דמשקר בשמיה דקב"ה. דכתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. וכתב ע"ש ומבשרי אחזה אלו"ה. מאי ומבשרי. ומעצמי מבעי ליה. אלא מבשרי ממש. ומאי הוא דכתיב ובשר קדש יעברו מעליך. וכתיב והיתה בריתי בבשרכם. דתניא בכל זמנא דאתרשים בר נש בהאי רשימא קדישא דהאי את. מניה חמי לקב"ה. מניה ממש. ונשמתא קדישא אתאחידת ביה. ע"כ ודי בזה למבין בדרך הפשט ולהלן נייחד מדור בני עצמו לכתבי אר"י בסוד המצוה]:

הנחל השני במעלת מצות מילה

א

היא המצוה הראשונה שצוה הקב"ה שקיימו זרע אברהם אוהבו. ועלה כרת עמו ברית. ועם זרעו אחריו:

ב

במדרש חזית אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. מה אגוז יש בו שתי קליפות. אחד עבה ואחד רכה כך המילה יש בה שני עורות אחד עב ואחד רך. אגוז תחלתו א׳ וסופו ז׳. כמנין שמונת ימי המילה (ג״ו מרמזים לט' ירחי לידה) באבי גי' י״ג. כמנין י״ג בריתות שנכרתו על המילה:

ג

ואלו הן: א] ואתנה בריתי ביני ובינך: ב] הנה בריתי אתך: ג] והקימותי את בריתי: ד] ובין זרעך אחריך לדורות׳ ברית עולם: ה] ואתה את בריתי תשמור: ו] זאת בריתי אשר תשמרו: ז] והיה לאות ברית: ח] והיתה בריתי: ט] לברי׳ עולם: י] את בריתי הפר: יא] והקימותי את בריתי אתך: יב] לברית עולם: יג] את בריתי אקים. ואלו הי״ג בריתות רומזים לי״ג מדות:

ד

גדולה מילה שדוחה את השבת:

ה

שדוחה את הנגעים:

ו

שלא נתלה למשה הצדיק עליה אפי' שעה א':

ז

כל המצות שעשה א"א לא נקרא שלם עד שמל:

ח

אלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי:

ט

ששקלה כנגד כל המצות. שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם:

י

גדולה מילה שעמה חתום בבשר ישראל שם שדי. בנחירים דמות שי״ן. בזרוע דמות דלית. במילה דמות יו״ד. הישמעאלים אינם בכלל. כי מל ולא פרע כילו לא מל:

יא

גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה שנאמר מי יעלה לנו השמימה. ר״ת מילה וס״ת שם הוי״ה:

יב

מילה גי׳ (אליהם) [אלטונא תקח: אלהים] ע״ה. פריע"ה גי׳ שס״ה כנגד כללות מל"ת:

יג

בזכות המילה ישראל מקבלין פני שכינה שנאמר ומבשרי אחזה אלוה. ר״ל בזכות מילה שבבשרי:

יד

גדולה מילה שבזכותה הקב"ה שומע תפלתן של ישראל. זכר לדבר מה שאנו אומרים בתפלה. כי אתה שומע תפלת כל פה. [אלטונא תקח: ואינו שומע תפלת פה הגוי (אם לא כשבא ופרש כפיו לפני הבית) ] אלא של ישראל בזכות המילה. פ״ה גי׳ מילה. ר"ל שומע תפלת כל מהול. אע״פ שחטא:

טו

גדולה מילה. שאין ישראל עושין ברית מילה. עד שאליהו בא ורואה ומעיד עליה. ועל כן נקרא מלאך הברית:

טז

גדולה מילה שבשבילה ישראל נצולין מעונשו של גיהנם. שנא׳ גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ואברהם אבינו ע"ה עומד על פתח גיהנם ואינו מניח נמול לירד לגיהנם חוץ מבועל ארמית:

יז

[אלטונא תקח: ואמרו במדרש עה"פ כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך וגו' אשר לא יקרא. כלומר כל עכו"ם איש או אשה אשר לא יקרא לקבל התור' (להאמין שהיא אמתית) אחת דתו להמית המיתה האמיתית מיתת עולם. לבד מאשר יושיט לו המלך. ר"ת מילה. ונשי ישראל מנין שנצולות וקמות בתחיה. שנא' את שרביט הזהב ר"ת אשה. %%% יח] גדולה מילה שבהן מקבלין אלהותו יתעלה. שנא׳ והקמותי את בריתי וגו׳ להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: (%%% יח) [אלטונא תקח: %%% יט] גדולה מילה שבשבילה נבקע הים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. א״ת אלא לגזורי. וכתוב נורא עלילה על בני אדם. ס"ת מילה. וסמיך ליה הפך ים ליבשה: (%%% יט) [אלטונא תקח: %%% כ] גדולה מילה שבזכותה ישראל יורשין את הארץ ירושה שאינה פוסקת שנא׳ ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך לאחוזת עולם. וכשבטלוהו גלו שנאמר ובשר קודש יעברו מעליך: (%%% כ) [אלטונא תקח: %%% כא] גדולה מילה שעל ידיה הובטחו ישראל שאינן כלין בגלות. שנאמר לדורתם לברית עולם:

כא

לפיכך לא לחנם מסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזירה. כענין שאמרו עה"פ מה המכות האלה בין ידיך אשר הוכתי בית מאהבי. שגרמו לי ליאהב לאבי שבשמים מה לך יוצא ליצלב. על שמלתי את בני. וכדרך שעשו בימי (אנטיוכוס) [אלטונא תקח: יונים. ובזמן מלכות הרשעה] שגזרו לבטל מצות מילה. ולא יכלו לבטלם ממנה. סוף בטלה גזרתם (ואף בשעת שלום מוסרין נפשם עליה. כדאשכחן בראב"א דאהדריה לינוקא אתריסר מהולאי עד דשוייה כרות (שפחה) [אלטונא תקח: שפכה]) והמצוה קיימת ואינה מקבלת הביטול בשהיא קיום העולם באמת:

הנחל השלישי על מי מוטלת המצוה

א

מ״ע על האב למול את בנו. שנאמר זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. והיא הגדולה שבמצות עשה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ויש בה כרת כמש"ל בס״ד:

ב

אם לא מל האב את בנו. חייבים ב״ד למולו. ועיין מ״ש בס״ד לקמן:

ג

לא מלוהו ב״ד. חייב הוא כשיגדיל. למול את עצמו. לא מל. חייב כרת. ובכל יום שעובר. עומד באיסור כרת. עש״י (סל"ו):

ד

אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו. ומי שעבר ומל שלא מדעתו. והאב הוא מוהל. חייב לתת לו עשרה זהובים:

ה

האב שיודע למול. אינו רשאי לעשות שליח למול את בנו. אם לא שדחוקה לו השעה:

ו

עבר האב ולא מלו. ב"ד מלין אותו בע"כ:

ז

ואין האשה חייבת למול את בנה:

ח

האב שאינו יודע למול. ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם. יש לב"ד לגעור במוהל זה. כי אין זה דרכן של זרע אברהם. אדרבה המוהלים מהדרין אחר המצוה שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו. ואין יד האב משגת לתת שכרו. הוי כמי שאין לו אב. שב״ד חייבין למולו. ולכן ב״ד כופין אותו. במקום שאיו אחר שימול:

ט

ואם אין בידיהם לכופו. או שאין שהות. נ"ל שרשאין להטעותו. ואומרים לו בוא ומול ונתן לך ככל חפצך. ואח״כ יכולין לשחק בו. כענין שנ״ז בהגה דש"ע ח"מ פ"א במ״ש לחתנו תלמד עם בנך ואשלם לך. אף על גב דאיתא התם רבים אין דרכן להשטות. מצוה שאני:

י

ואם האב אינו בקי. ונתן המצוה לאחר. אסור לחזור בו:

יא

מיהו אם חזר בו. הוי חזרה. ואין מועיל בזה קבול קנין:

יב

אבל אם נשבע לו. כופין אותו שיקיים שבועתו. וצ"ע שלענ״ד אינה חלה כלל. שאם נשבע שימול הוא דווקא. הוי דבר שאינו בידו. שמא יחלה או ימות תוך כך. והוי שבועת שוא. וכן אם נשבע שלא ימול אחר. פשיטא דהוי נמי כנשבע לעבור על המצוה. שאם יארע אונס למוהל זה. הלא על כרחך יצטרך אחר למולו:

יג

ואם נתנה לאחד. ולא היה בעיר. והאב היה סבור שלא יבוא המוהל בזמן המילה. ובשביל כך שלח אחר מוהל אחר. בתוך כך בא הראשון. ימהלנו הראשון. דודאי לא חזר בו מן הראשון:

יד

במה דברים אמורים בשנתן האב המצוה לאחר. אבל אם האב הוא עצמו מוהל. אלא שחשב שלא יוכל להיות שם בעת המילה. מפני כך העמיד מוהל אחר במקומו. ואירע שבא באותה שעה. אפילו כבר התחילו לעסוק בצרכי המילה. והכין עצמו המוהל המורשה לקיים המצוה. מיד בבוא האב. פקע זכותו ממילא. וכל לגבי נפשיה ודאי הדר ביה. דמצוה בו יותר מבשלוחו. ופשיטא שאין על האב שום עונש או תרעומת בעבור החזרה:

טו

וכן אם האב אינו בקי. ונזדמן לו אח"כ מוהל צדיק גדול או בקי ומומחה יותר מהראשון. יכול לחזור בו. כדי לקיים המצוה מן המובחר. כל שכן היכא דאיכא נמי משום בקיאות:

טז

ברם אם היה זה השני אוהבו יותר. בזה אני חוכך שלא יוכל לחזור בו בשביל חבתו היתרה בלבד. אף על גב דאנן סהדי דאילו הוה הכא מעיקרא. ודאי לדידיה יהיב. אפילו הכי מסתברא לי דלא מצי הדר ביה. וכבר זכי ביה האי. ואית ביה משום שארית ישראל לא יעשו עולה. ואיכא למיחש נמי לפגמא דהאי. משום הכי בכדי לא פקע. וכל שכן אם נשבע. שאין להזקק להתיר לו. שלא מרצון הזוכה. שאין חבין לו שלא מדעתו:

יז

נתן האב המצוה לאחר. וקדם אחר ועשאה. צ״ע אי בעי שלומי ליה עשרה זהובים (עיין מה שכתוב (בסימן ד׳) [אלטונא תקח: בס"ד] בחושן משפט סימן שפ"ב) מיהו האידנא ודאי לא מפקינן מניה כהאי גוונא:

יח

אשה אינה יכולה לתת בנה לאחר למולו. כיון דאינה חייבת במצוה כנ"ל. ובמקום אב פשיטא דלא נצרכה. אלא היכא דליתיה הכא. או דמת. וצריך לומר דאז המצוה היא על היורשין הגדולים. שירשו זכותו של אב בזו גם כן:

יט

או אפוטרופוס במקום אב קאי. וכי ליתנהו לא הא ולא הא. אז על הבית דין מוטל כדלעיל:

כ

ואם יש שם מי שהיה האב רגיל לתת לו למול בניו הראשונים. הוא זוכה מדין מכירי כהונה:

כא

והיכא דאית בן גדול שיודע למול. והאשה מוחה. עתש"ו אמ"ה ז"ל (סס״ס) ודין אפוטרופוס (ס״ע):

כב

כהן הבקי למול קודם לכל אדם:

כג

ויש לאדם לחזר אחר מוהל היותר צדיק. יבוא טהור ויטפל עם הטהור. ובלבד שיהא בקי כראוי:

הנחל הרביעי בתנאי המוהל

א

מי הוא הכשר למולו אפי׳ עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה:

ב

אבל מפר ברית לא:

ג

וישראל גדול היודע קודם לכולם:

ד

י"א אשה לא תמול היכא דאפשר לאהדורי בתר ישראל גדול מהדרינן ודאי אע"ג דליתיה הכא ולא אמרינן כה"ג כדיעבד דמי ותמול אשה הנמצאת כאן דהותרה היא אלא דחויה היא אצלה עש"י (סל״ד) ר״ל דווקא בדליכא גדול לגמרי. ובזה מתיישב דעת הג"ה דש״ע שפיר:

ה

וה״מ דאתי ביומא דשמיני דאי לאו הכי אע"ג דאתי לאחר זמן פשיטא ליה דשהויי מצוה לא משהינן בשביל ספק זה:

ו

אבל א״י אפי׳ הוא מהול לא ימול כלל (צ"ל ג"כ בדאיכא לאשכוחי ישראל צריך למטרח ולאתוייה אפי' ליתיה קמן) וכה"ג אפי' להחמיץ המצוה עד שיעבור זמנה ממתינין אם מצפים שיבוא מוהל ישראל דאל״ה ודאי עדיף מלהניח הילד ערל לגמרי: %%%ז ואם מל א"צ להטיף ממנו דם ברית וי"א שצריך וכן עיקר עש"י סי׳ הנ"ל:

ח

מומר לכל התורה או מומר לערלות דינו לענין מילה כא״י:

ט

תנוק שהוצרכו למולו תוך שמונה מפני הסכנה אין חילוק בין ישראל לא"י כל המצוי יותר ימול אותו וא"צ לחזור כלל אחר ישראל:

י

אבל צריך עכ"פ שיהא ישראל עומד על גביו בכל אופן:

יא

ובין מל ישראל או א״י צריך ישראל לחזור ולהטיף ממנו דם ברית בזמנו או אחר זמנו אם לא היה אפשר בזמנו כך הוא העיקר בזה ועש״י סי׳ הנ״ל:

יב

ואצ״ל שאם נשארו בו ציצין [אלטונא תקח: ה]מעכבין וכ"ש אם מל ולא פרע שיגמור ישראל המילה בזמנה או לכשיתרפא:

יג

וכה״ג פשוט שזכה בו מוהל ראשון כשהוא ישראל גדול:

יד

התחיל פסול וגמר הכשר או איפכא עמו"ק:

טו

אונן במקום שאין מוהל אחר בשמיני נ״ל שימול ועש״י סי' כ״ז מנהג האבל ע״ל נ"י:

טז

כתוב בס' הזכרונות שראוי לתקן שלא יהא אדם רשאי למול עד שיטול רשות מב"ד ולשום קצבה לשנים עד כ״ה או שלשים שנה לא יותן רשות לשום אדם מלבד האב את בנו והרב את עבדו וזה בתנאי׳ שלשה האחד שיעשה בפני אנשים חכמים ובקיאים בדבר כו׳:

תוכן העניינים

בירת מגדל עוז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה