בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ברכות שמים · פלג א' מי החייב בפדיון
ברכות הורי בו שמונה פלגים.
א
מצות עשה בכל זמן ובכל מקום לפדות בכור פטר רחם בישראל:
ב
אם אינו בכור לאם אע״פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון:
ג
ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות את כולם:
ד
כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן:
ה
אפי' כהנת או לויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון:
ו
אם נתעברה מא״י ועבד וילדה בכור בן הלויה פטור מפדיון:
ז
ובן הכהנת חייב לפדות עצמו כשיגדיל:
ח
כתבתי בחי׳ גדולה מזו אפי׳ נבעלה מאחד מחייבי כריתות בישראל. או א"א וארוסה שנתעברה מישראל אחר שאינו בעלה. אע״ג דהוי ממזר. בן הלויה פטור. ובן הכהנת חייב:
ט
והוא הדין לבת ישראל שילדה ממזר. פשוט בעיני שצריך פדיון כישראל כשר. והאב חייב בו ככשר. ואם לא פדאו הוא חייב לפדות עצמו כשיגדיל. ואיני יודע למה לא הזכירוהו המחברים כלל:
י
נתחללה הכהנת בביאת עבד ונכרי (ומתחללת אפי׳ מבעילת אנדרוגינוס) ולא נתעברה ואח״כ נתעברה מכשר האב חייב לפדותו:
יא
כהנת פנויה שנתעברה ונבדקה ואמרה מאיש פלוני כשר נתעברתי והוא מכחישה הנטען פטור מפדיונו וגם הבן פטור לפדות עצמו:
יב
ואם היא אשתו ארוסה או נשואה והוא אמר (מיד כשנולד) אינו בני והיא מכחישתו ואומרת בנו הוא הבעל פטור מפדיון והבן אע"פ שכשר הוא לדעתי (דלא כת"ה) ואינו נאמן לפסלו (עלח״ש פ״ד בקידושין) מ״מ בפדיון נתחייב מכל מקום שאם מישראל נתעברה הרי הוא ממזר ודינו ככשר לפדיון כנז"ל ואם מעבד ונכרי הרי הוא כשר לכל דבר וכאמור הרי אלו דברים ברורים בס״ד (ובחנם נסתבך בש״ך ז"ל):
יג
לפיכך כללו של דבר בן הכהנת פנויה כמו שלענין יוחסין אפי׳ ברוב פסולין אמו נאמנת עליו להכשירו (במקום שאין עדים) כן נפטר מפדיון על פיה:
יד
וכהנת נשואה וכן הישראלית בין פנויה בין נשואה במקום שהבעל והבועל מכחישין אותה הבן חייב לפדות עצמו כשיגדיל:
טו
ובן הלויה בין פנויה בין א"א לעולם פטור:
טז
ודבר פשוט ג״כ שאף המומרת שלא בכרה וילדה מגוי בהמרתה אותו בן חייב בפדיון:
יז
השפחה שנשתחררה ונכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אע"פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב:
יח
אין ידוע אם קודם שנתגיירה נולד או אח״כ המע״ה:
יט
ילדו ואח״כ נתגיירו ונשתחררו וילדו אין זה פטר רחם:
כ
בן שמונה חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת או בן ט׳ שהוציא ראשו אפי׳ אחר שמת והוחזר אח״כ יצא אחיו והוא בן קיימא אינו פטר רחם ומשתצא רוב פדחתו פוטר הבא אחריו:
כא
וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פנים דומה לצורת אדם. או סנדל. או שליא. או שפיר מרוקם. או שיצא הולד מחותך (עלח״ש) איברים איברים הנולד אחר כל אחד מאלו פטור. כללו של דבר כל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו בכור לכהן:
כב
בן ח״ח שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא דם. או מלא מים או מלא (גנונים) [אלטונא תקח: גוונים]. והמפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. והמפלת ליום ארבעים (אפי׳ אירע כך כ"פ) הנולד אחר כ"א מאלו בכור לפדיון והכלל כל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן:
כג
השפיר. כל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו. אפי׳ בזה״ז סומכין על זה:
כד
עיין תשו׳ אמה"ג ז״ל (סק"ד) בענין שפיר ספק מרוקם. בפי׳ דברי מהרי״ק והשגה עליו:
כה
ועש״י (סמ״ט) שישבתי דעת מהרי"ק בס"ד יע״ש המעשה שהיה והוריתי שחייב בפדיון. וצדדתי לברך על הפדיון ג״כ:
כו
שוב זיכני השי״ת לס׳ שכנה"ג. וראיתי שסמך ג״כ על הוראה זו. ועשה מעשה באשה שהפילה כמין גמל. ולא דקדקו הנשים באותה שעה לידע אם היה בו מצורת אדם. והורה שחייב בפדיון ובברכה:
כז
כללו של דבר אע״פ שספק בכור פטור. שהמע"ה. אין כל הספקות שוין. וצריכין עיון וחקירת חכם עש״י סי׳ הנ״ל ובשכנה"ג ותמצא חלוקים שונים:
כח
וכל היכא דהוי נמי ספק גמור ופטור משום דספק ממון להקל נ"ל שיש לפדותו עכ"פ בע"מ להחזיר (שאין כאן ח״כ) ובלי ברכה. ולא הוצרכו הפוסקים להזכירו דממילא משמע. דאשכחן טובא דכוותא דלא כי רוכלא אזלי ומתנו ושבקי רווחא לדאתי בתרייהו (הלכך לא חששתי לעשות עצמי הולך רכיל מגלה סוד בדברים שלא נתפרשו כל כך בספרי המחברים):
כט
יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורים:
ל
ולד שי"ל שני ראשים חייב בעשרה סלעים כ"ה תלמוד ערוך. ופסקו הטור בפשיטות. ואעפ״כ השמיטו הרב בעל ש״ע כמדת הר"מ ז"ל שלא זכרו כמו כן וטעמא לא ידענא. וליכא למימר משום דס"ל דלא חיי. דהא איכא סתמא דגמרא. ומעשה רב. כ״ש שאין מקום לומר שהוא דבר שאינו במציאות. ולא נאמר אלא משום יגדיל תורה. ושמא יאמר [אלטומא תקח: אומר] דהמעשה גם כן הוא כמו מעשה איוב למ״ד משל היה ואף על פי שאין אחריות עקשים ונלוזים כאלו עלינו חלילה לר"מ ז״ל ממחשבה כזאת. שלא ישים לב למעשה שהיה בבאור גדול שא״א להכחישו בשום אופן. רחוק רחוק מאדם בן דעת להתעקש בכך. מ״מ אראך אמתת דחז"ל. מקוימת על פי סופרי או"ה שהעידו שאירע מעשה כזה בימי רבי ממש. והביאו הצ"ד. וזכרו כותבי זכרונות כמה מעשים כאלו. ומה לנו לשנים קדמונים ואירע כמה פעמים בימינו וראינו בעינינו. ואין לומר דהו״ל טרפה משום דהוא יתר ראש. וכנטול דמי דהא מקשי תלמודא אההוא עובדא. מדרב"ח שומע אני אפי׳ נטרף. ומשני שאני הכא דבגולגולת תליא רחמנא. א"ה ש"מ חדא מתרתי אב״א האי לא טרפה הוא א״נ טרפה כי האי חיה (וכן נמצא בד"ה שפ"א תבעה א׳ להנשא) משו״ה אינו (בכל) [אלטונא תקח: בכלל] סתם טרפות דמיעטיה קרא. וזה נראה עיקר (וכמ"ש) [אלטונא תקח: וכ"מ] בתו' (ונסתייעו דברי הרשב״א בטרפות דיתרת שאנו רואים שהיא חיה. ואעפ״כ אסורה היא) ועמ"ש בלח"ש פ"ב דבכורות שם כתבתי קצת ישוב לדהר״מ בזה ואינו מספיק כל כך. מכל מקום אנו א״ל אלא דברי סתם גמרא וכפסק הטור:
ל
ממוצא דבר אתה למד שזה שכתב הש״ך דבודאי טרפות אפי׳ חי אחר כך זמן ארוך פטור מפדיון ליתא. דהא מי שיש לו שני ראשין טרפה הוי וכדמקשי עלה תלמודא מה״ט ומשני שאני הכא דבגולגלת תלי רחמנא משו"ה חייב אפי' הוא טרפה וטעמא משום דבגולגולת תליא וטרפה כה״ג חיי וכל שכן ולד גמור ובו טרפות שחי בו או שנעשה טרפות אחר שנולד וחי בו שאינו פטור מפדיון ולא מיעטה תורה אלא דווקא הנטרף שאין לו חיים כלל דהו״ל כנפל וגולגלת שלו כדליתא דמיא משא״כ בחי עם הטרפות דרבייה רחמנא. זה נ״ל ברור בס"ד שלא כדברי הרב הנ״ל שכתב בפשיטות להפך במ״כ לא דק:
לא
מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון אין כאן לכהן כלום:
לב
ילדה שני זכרים אע״פ שאין ידוע איזה מהם הבכור נותן חמש סלעים לכהן:
לג
מת אחד מהם בתוך שלשים האב פטור מפדיון:
לד
מת האב קודם שפדאן בין תוך שלשים בין אחר שלשים והבנים קיימים נותנין בין שניהם ה"ס אפי׳ כבר חלקו הנכסים:
לה
וי״א אם מת תוך שלשים אפי׳ לא חלקו פטורים ואם מת לאחר שלשים אפי׳ לאחר שחלקו חייבים וכן עיקר:
לו
שתי נשים של איש אחד שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמש סלעים:
לז
ואם לשנים נתן אינו יכול להוציא מידם אם לא ציין פדיון זה על בן זה:
לח
ילדו זכר ונקבה ואין ידוע איזו ילדה זכר או שני זכרים ונקבה ונתערבו נותן ה"ס:
לט
ואם מת אחד מהזכרים תוך שלשים יום אינו נותן לכהן כלום:
מ
ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות ואין ידוע איזה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום:
מא
שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן ה״ס:
מב
ואם מת אחד מהם בתוך שלשים אין לכהן כלום:
מג
מת האב (לפד"א הנ״ל מיירי אחר שלשים אבל תוך שלשים פטורים) נותנין בין שניהם ה"ס:
מד
זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין לכהן כלום:
מה
שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה״ס וזה נותן ה"ס:
מו
נתנו ואח״כ מת א' מהבנים תוך ל׳ אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם:
מז
ואם לכהן אחד נתנו כותב (וה״ה בלא כתיבה כששניהם לפנינו בהרשאה דבע״פ סגי) א׳ הרשאה לחברו וילך זה בהרשאה ויוציא מהכהן ה״ס:
מח
ואם ילדו זכר ונקבה ואין ידוע איזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה או שילדו שני זכרים ונתערבו ומת אחד מהם האבות פטורים והבן חייב לפדות עצמו:
מט
וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה זכר ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון האבות פטורין. והבן חייב לפדות עצמו:
נ
ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום:
נא
שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה״ס:
נב
זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין לכהן כלום זה הכלל מי שהוא ספק אם חייב בפדיון פטור שהמע"ה עמ״של: