בירת מגדל עוז· רבי יעקב ב"ר צבי [היעב"ץ] עמדין
ברכות שמים · ג מתי זמן הפדיון:
א
אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום:
ב
אחר שלשים יום יפדנו מיד ולא יחמיץ המצוה ואעפ״כ ממתינין עד יום ל"א. עמש"ל בס"ד:
ג
חל יום ל"א להיות בשבת ימתין עד יום אחד:
ד
וכן אין פודין הבן בי״ט לא אפי׳ בי"ט ש"ג:
ה
יש אוסרין גם בח״ה. ויש מתירין וכן עיקר:
ו
רשאין לפדות אפי׳ בלילה. אלא שלא נהגו כך ואפשר דטעמא משום הסעודה שמצותה ביום משום דסומא אוכל ואינו שבע כדקי"ל גבי סעודת פורים. ומנה דאם עשאה כעין יום ר״ל לאור הנר מיהא יצא כמ"ד התם אע"ג דלא קיי״ל כוותי'. (ע״ש מ״ש במקומו) מיהא הכא דלא אתמר בשום דוכתא בהדיא דצריכה להיות ביום שפיר דמי ולכאורה יש לי כעין ראיה מן התורה שמצות פדיון בכור בלילה דווקא כמו שהיתה מכת בכורות מצרים בלילה ומפני שנצולו בכורי ישראל לפיכך הצריכם הכתוב פדיון:
ז
וסמך לדבר מיהא איכא דשרי ודאי לפדות מחצי הלילה ואילך (ביחוד שאז הרחמים מתעוררים) אם צריכין לכך לאיזה טעם שיהא אכן בלי סבה פשיטא לא ישנו מן המנהג ושמא חושבים שצ״ל שלשים מע״ל ואין הדבר כן כמ"ש בס״ד בחי׳:
ח
ועכ"פ אם עבר יום ל"א שלא יכלו לפדותו בו נ״ל שאין להשהות המצוה יותר ופודין בתחלת הלילה ואין לנו להעביר עונת המצוה בלי טעם ידוע:
ט
ואם חל יום ל"א בת"צ כתב הש"ך יש לראות אם הגיע הבן לכ״ט י״ב תשצ"ג ביום שלפני התענית שהוא יום שלשים יש לעשותו ביום שלשים אחר השעה שמלאו לו בה כ"ט י״ב תשצ"ג וכן כתב עוד להלן בשם הב"ח לענין אם חל ל״א בשבת והיו לו כ"ט י״ב תשצ"ג ביום ו׳ והדבר תמוה בעיני מאד דהא בעינן מבן חודש ומעלה ואין מונין שעות לחדשים. אח"כ ראיתי במג״א דחה ג״כ דעה זו. שוב נזכרתי שגם אמה״ג ז"ל בתשו׳ (סק"ד) השיג עליו בזה. לכן אין לזוז מפסק הש"ע ואין לפדות בשום ענין אלא בל״א. ומן הוא והלאה לא לפניו כלל:
י
וא"צ ל' מעת לעת ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד הרי שנולד ביום ראשון סמוך לחשכה בתקופת תמוז. פודין אותו בשלישי בשבת שהוא ל״א אע״פ שעדיין לא עברו י״ב שעות אחר כ״ט יום. כבר נראה לפדיון משהאיר השחר הרי להקל:
יא
ואם נולד בתחלת ליל ראשון מ״מ אינו ראוי לפדיון עד שתשקע חמה ש״ל שני בשבת ואע״פ שכבר יש לו קרוב לחצי יום יתר מכ״ט י״ב תשצ״ג הרי להחמיר:
יב
כללו של דבר אין משגיחין בכ״ט י״ב תשצ״ג אלא בשלשים שלמים בסופן אע״פ שאינן שלמים בתחלתן:
יג
ובת״צ אם רצו פודין אותו בו ביום ויעשו הסעודה בלילה. או יפדוהו בלילה בין לפני ל״א בין לאחריו. וכן יעשו הסעודה באותה שעה:
יד
ובשאר תעניות י״ל דלא קבילו עלייהו כה"ג ומותרין לאכול בו מנין השייכים. מכל מקום טוב להחמיר:
טו
ותענית יחיד שקבל עליו ב"ה וכיוצא ודאי צריכין התרה. ואין להתיר אלא לקרוב כדרך שנזכר בשער הצאן עיין שם:
טז
בש"ך כתוב בשם תשו' הראנ"ח על תנוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל״א שהורה להקדים המילה משום (שהיה) [אלטונא תקח: שהיא] אות הכנסה לברית ונותן ה"ס לכהן בתוך ל׳ ומברך לאחר ל'. והנה מה שתלה הטעם דקדימת מילה בקבלת הברית (שלמלא) [אלטונא תקח: שאלמלא] היא אין חיוב למצות פדיון הוא דבר תמוה מאד בעיני. ונ״מ חורבא. הגע עצמך שחלה עוד חודש ושנה או יתר. וכי בשביל כך יעכבו הפדיון שאפשר להתקיים בזמנו. וימתינו לו עד שיתרפא וימלו אותו תחלה. נשתקע הדבר ולא נאמר. ועוד יוצא מד"ז הריסה גדולה במי שמתו אחיו מחמת מילה. וכל האנוסים לעבור על המילה שיחשבו שאין עול תורה ומצות עליהם כל זמן שעומדים בערלה ח"ו מהעלות כזאת על הדעת. ודבר ידוע הוא לכל בר בי רב שאין מילה מעכבת בישראל מקבלת עול מצות. רק בא"י הרוצה להתגייר. הוא שצריך מילה וטבילה. בנולד בקדושה לא שמענו והדבור בזה אך למותר ולכל זה לא היה צריך כלל. דבלא״ה פשיטא דמילה קודמת משום שהיא תדיר ודאי. וזמנה קודם גם כן. ול״ד כלל למנחה ומוסף שמנחה קודמת. חדא מפני שהיא תדיר. ועוד שעיקר זמנה עכשיו משא״כ מוסף ובדעבד כל היום זמנה. לאפוקי מילה הן עוד היום עיקר זמנה עומד בכל תקפו שבכל יום עומד בכרת כל זמן שלא מל. הילכך לית דין צריך בשש. ומש״ע להקדים נתינת ה"ס בתוך ל׳ גם כן דבר מתמיה מאד כולי האי למה. וכבר השיגו הרב בש"ך ז״ל בזה:
יז
שוב זכיתי וראיתי כתוב משם תשו' צ״צ בענין בכור שנולד לשבעה. וחששו למולו עד כלות שני חדשים. והורה שאביו חייב לפדותו מיד אחר שלשים. ואין לעכב הפדיון מחמת שלא נמול שהרי בכורות שבמדבר לא היו נמולים. ואעפ״כ נפדו ע"כ. ונאים הדברים למי שאמרן. אע״פ שא״צ לכך להביא עצות מרחוק וקרוב הדבר בפינו כמש״ל:
יח
מת הבן אפי׳ ביום שלשים (פשוט לענ״ד אפי' כבר מלו לו כ״ט י"ב תשצ״ג. לא מהני כנ״ל דשפורא גרים אבל מע"ל א"צ אלא מששקעה חמה ביום ל' ראוי לפדיון אפי' אינו כ״ט י"ב תשצ"ג) וכן אם נעשה טרפה (שנתחדש בו עכשיו או שנולד בטרפתו. והוא באופן שידוע שאינו חי. לאפוקי יתרת כדלעיל) קודם שעברו עליו שלשים יום אינו חייב בפדיון. ואפי' הקדים ונתן לכהן יחזירנו:
יט
מת לאחר שלשים חייב לפדותו ובברכה אבל לא יאמר שהחיינו:
כ
ונראה שאם הם תאומים הניכרים שלא נתערבו ומת הבכור בטרם מלאו לו שלשים אע"פ שאחיו חי האב פטור מפדיון. והוא הדין איפכא אם השני מת והבכור חי אין אומרים גם זה נפל כאחיו אלא חייב בפדיון. ועי"ד (סשע"ד) בהג״ה:
כא
בן ח' חי פשיטא דלא גרע מטרפה דיתרת. ואם חיה שלשים יום חייב בפדיון:
כב
וכן הגוסס ביום ל״א חייבין לפדותו:
כג
מי שפדה בנו בתוך שלשים אם א״ל מעכשיו (אפי׳ אומר ולאחר שלשים יום) אפי' המעות קיימים לאחר שלשים אין בנו פדוי:
כד
ואם אמר לאחר שלשים יום בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימים:
כה
וי"א שאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך שלשים אינו פדוי. לפיכך צריך לחזור ולפדותו בלי ברכה:
כו
מת האב תוך שלשים. הרי הבן בחזקת שלא נפדה. עד שיביא ראיה שנפדה בין אשה בין קטן. או עבד נאמנים עליו:
כז
לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיודע שלא נפדה: