ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא
מנין עשה · מצוה יד
ללמוד. וללמד. מצות תלמוד תורה. ומנאה רבינו הגאון ז"ל בשתי מצות ללמוד לעצמו מצוה בפני עצמה. וללמד לאחרים מצוה בפ"ע. דבכל חדא כתוב מקרא מיוחד בפ"ע. דבללמוד לעצמו כתיב (בפרשת ואתחנן) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ובללמד לאחרים כתיב שם (בפרשת שמע) ושננתם לבניך וגו'. ובסדר עקב (בפרשת והי') כתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו'. והכי אמרינן בהדיא בגמרא פרק קמא דקידושין (כ"ט ע"ב) ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמרי' אבוה מחייב איהו למיגמר נפשי' דכתיב ולמדתם. ופירש"י וז"ל דכתיב ולמדתם קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ג) וז"ל מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר. שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בסמ"ג (עשין י"ב) וביראים (סי' כ"ה) עיי"ש. וכיון דבכל חדא כתיבא מצוה בפ"ע ודאי יש למנותן בשתי מצות עשה לעצמן. וכן הבה"ג וכל הנמשכים אחריו מנאום כל חדא למצות עשה מיוחדת בפ"ע. וכן הסמ"ק מנאן בשתי עשין בפ"ע (בסי' ק"ה. ק"ו) עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל וכל הנמשכים אחריו מנו בזה רק מצות עשה אחת. וס"ל דאין זה אלא כעשין כפולין. ואין לנו למנות בזה אלא עשה אחת והוא עשה דת"ת. וכמש"כ בסה"מ (עשין י"א). ובחינוך סדר ואתחנן (סי' תי"ט) ובזהר הרקיע להרשב"ץ (עשין סי' י"ז) עיי"ש. והוא תמוה דכיון דבאו בכל חדא בתורה מקרא בפ"ע אמאי לא נחשבינהו למצות מיוחדות בפ"ע. ואין זה ענין לעשין כפולין מאחר דכל חדא ענין אחר הן. דזו מיירי בלמוד לעצמו. וזו בללמד לאחרים. הן אמת דגם לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ק צ"ע לכאורה. דלדעתם ז"ל הו"ל למנות בזה שלש עשין ללמוד לעצמו. מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וללמד לבנים. מקרא דולמדתם אותם את בניכם. וללמד לתלמידים אחרים מקרא דושננתם לבניך וגו'. דדרשינן בספרי אין בניך אלא תלמידיך וכו' עיי"ש. וכן מוכח בסוגיא שם. דאמרינן ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. ועי' להר"ב פ"י שם שהקשה אמאי לא מייתי מקרא המוקדם דכתיב ושננתם לבניך וגו'. ותי' דההיא בללמד לתלמידים כתיב כדדרשינן בספרי. וכ"כ בפירש"י עה"ת (פ' ואתחנן). והוא מוכרח דהא מלשון ושננתם דרשינן בשמעתין שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. וזה לא שייך אלא בתלמידים. דבחיוב האב על הבן הא מסקינן בסמוך דאינו חייב ללמדו לא משנה ולא גמרא אלא מקרא בלבד. ומה"ט נמי לא שייך באב הך דרשא דדרשינן לקמן אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם וכו'. אע"כ בתלמידים איירי וכו' עיי"ש בדבריו. וכן העלה ביראים (סי' כ"ט) דושננתם לבניך קאי על למוד רב לתלמידיו. וקרא דולמדתם אותם את בניכם בבנים ממש עיי"ש. וא"כ כיון דאית לן קרא מיוחד למצות למוד עם תלמידים הו"ל למנותה מצוה בפ"ע. כמו שמנו למוד הבנים מצוה בפ"ע. והבה"ג וכל הנמשכים אחריו מנו באמת גם מ"ע דושננתם לעשה מיוחדת בפ"ע. אבל לרבינו הגאון ז"ל והסמ"ק צ"ע לכאורה. דכנראה ארכבוה אתרי רכשי דאם קיימי בשיטת הבה"ג הו"ל למנות שלש עשין בתלמוד תורה. ואם קיימי בשיטת הרמב"ם לא הו"ל למנות אלא חדא:
והי' נראה לומר בזה קצת דרבינו והסמ"ק לטעמייהו אזלי. דהנה הסמ"ק (בסי' קי"א) מנה עשה להורות. וז"ל להורות. דכתיב להורות את בני ישראל. מצוה לאדם להשיב לשואל דבר הוראה אם יודע אפי' לא הגיע להוראה אם אין גדול בעיר כמותו וכו'. אם מניח בשביל ענוה זו היא ענוה שלא לשמה. ועון יש בדבר עכ"ל עיי"ש. והנה לא מצינו לאחד משאר מוני המצות שימנו עשה זו במספר העשין. זולת רבינו הגאון ז"ל דנראה לכאורה שמנה ג"כ לקמן עשה דולהורות במנין העשין. ולכאורה ע"כ כוונתו כדברי הסמ"ק. דאין לומר דכוונתו כמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין ע"ג) דשכרות חכמים בהוראתם דנפק"ל בפ"ג דכריתות (י"ג ע"ב) מקרא דלהורות עיי"ש. אינה אלא בלאו הבא מכ"ע. שצוה הכתוב אחר אזהרתו מן היין בבואם אל הקודש להורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכ"ע עשה עיי"ש. דז"א דמלבד דלא רמז הגאון ז"ל שם לשכרות כלל ולא מיירי מינה התם כלל. ואי אפשר שיסתום כ"כ. הן אמת שראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות שכתב (בדבור כבד) וז"ל הכהנים וכו' בל ישכרו. להבדיל ולהורות הלכה עכ"ל עיי"ש. דמשמע לכאורה דמונה מצוה דלהורות לענין שכרות. אבל אין זה ראי' כלל. די"ל דשם כתבן סמוכים זה לזה משום שכן הם סמוכים בתורה שתי מצות אלו. ובאזהרותיו שם העשין עם הלאוין מעורבין זה בזה. ולא חלקן בפ"ע כהכא. ולכן כשכתב הלאו האמור בכהנים לבל ישכרו בבואם אל אהל מועד סמך לו ג"כ עשה זו דלהורות שסמוך לו בקרא. ולא מיירי בשכרות. אלא כמו שביאר הסמ"ק עשה זו. וכדמשמע מדברי הגאון דהכא כמש"כ. ומלבד זה אי אפשר לומר כן בדעת רבינו הגאון ז"ל לפי מה שיתבאר לפנינו דמונה לאוין הבמכ"ע במספר הלאוין ולא בעשין. וא"כ אם הי' סובר כדעת הרמב"ן ז"ל בזה. ולזו היתה כוונתו בעשה דלהורות. לא היה מקומה כאן לפי דרכו אלא לקמן במספר הלאוין הו"ל למנותה. ומאי דקשה לכאורה אמאי לא מנה הגאון לאו בשכרות לחכמים בהוראתם לפי דרכו ז"ל בכל שני פרטים או יותר שנכללים בלאו אחד למנות כל אחד ואחד בפרטות בפ"ע. יתבאר לפנינו בס"ד במקומו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בעשה דולהורות ע"כ כוונת הגאון כדכתב הסמ"ק. הן אמת דאכתי יש מקום לכאורה לומר דכוונתו בזה לעשה דלהורות ביום הטמא וביום הטהור שכתב ג"כ הרמב"ן ז"ל שם שהיא מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט עיי"ש בדבריו. ובאמת דהכי משמע מדברי רבינו הגאון ז"ל בספרו האמונות והדעות (מאמר עשירי) שכתב שם וז"ל ואיזה דבר יקיים המתבודד ממצות המדות והמשקלים כמש"כ מאזני צדק וגו'. ואיזה דבר יקיים ממצות הדינין וכו'. ואיזה דבר יקיים ממצות טומאה וטהרה כאמרו להבדיל בין הטמא ובין הטהור. ועוד להורות ביום הטמא וביום הטהור וכו' עכ"ל עיי"ש. אלא שראיתי לרבינו הגאון ז"ל לקמן במנין העשין שם דאתר שמנה עשה דלהורות כתב עוד ולהורות מראה עור הבשר עיי"ש. ומשמע דכוון בזה לעשה זו דלהורות ביום הטמא וגו'. וא"כ להורות שמנה בראשונה לכאורה כוונתו כמש"כ הסמ"ק. ועוד יתבאר בזה לפנינו בע"ה ואכמ"ל בזה. ואין להקשות לפ"ז דאחר שכבר מנה הגאון ז"ל מצוה כוללת להורות בכל התורה כולה. איך מנה תו אח"כ עשה פרטית להורות בנגעים. הרי בכל כיו"ב דרכו של רבינו הגאון ז"ל שלא למנות אלא העשה הכללית בלבד. כיון דבעשה הפרטית ליכא נפק"מ אלא כדי לעבור עלה בתרי עשין. ועיקר המצוה כבר ידענו בלא"ה ע"י עשה הכללית. כמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות. דלק"מ דהוראת נגעים שאני משאר הוראות שבתורה. דבכל ההוראות שבתורה הדבר תלוי בחכמה וידיעה. וכל שאינו חכם או שאינו יודע הוראה זו שנשאל עלי' לא רמיא עלי' מצוה זו. משא"כ בהוראת נגעים שהדבר תלוי רק בכהן דוקא. ואפי' אינו בקי כלל בהן ובשמותיהן אומר לו חכם אמור טהור והוא אומר טהור. אמור טמא והוא אומר טמא. כמבואר בריש פ"ק דערכין (ג' ע"א) ובתוס' שם ד"ה דמסברי לי' עיי"ש. ובריש פ"ג דנגעים. וברמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת צרעת ה"ב) עיי"ש. וא"כ מבואר דאפי' בגוונא דמצד העשה הכללית לא מיחייב מ"מ מצד עשה דהוראת נגעים חייב לשאול לחכם ולהורות. ולהכי שפיר גם לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנותה בפ"ע כיון שנתחדש בה ענין חדש שאינו נכלל בהעשה הכללית. מיהו העיקר בכוונת רבינו הגאון שם כמש"כ לקמן (סוף עשה קפ"ה) עיי"ש:
איברא דבעיקר דברי הסמ"ק צ"ע לכאור'. דהרי בסוגיא דפ"ג דכריתות (י"ג ע"ב) מבואר דקרא דלהורות איצטריך לאסור שכרות בהוראה. דאמרינן התם ולהורות זו הוראה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר ה' זו הלכה ביד משה זו גמרא יכול אף המשנה ת"ל ולהורות. ריבר"י אומר יכול אף גמרא ת"ל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בהן הוראה נימא ריבר"י הוא ולא רבנן. אפי' תימא רבנן ושאני הכא דזיל קרי בי רב הוא עיי"ש. ומבואר לכאורה בהדיא מהתם דלא מיתוקים הך קרא אלא לענין איסור שתיית יין בהוראה. ואמנם ראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' שמיני) דאיתא התם ולהבדיל בין הקדש ובין החול. מכאן אמרו שתה רביעית יין אל יורה שנאמר ולהורות את בנ"י להורות אלו ההוריות החוקים אלו המדרשות אשר דבר ה' אליהם אלו ההלכות ביד משה זה המקרא ומנין שאף התרגום ת"ל ולהורות. מלמד שניתנו כולם למשה בסיני עכ"ל עיי"ש. וכפי הנראה דזו היתה גירסתו בסיפרא שם עייש"ה. והוא תמוה טובא לכאורה דמקרא ותרגום ליכא למ"ד שיהא שתוי יין אסור בהן. וגם תמוה היכי משמע לי' הכי מקרא דלהורות. אדרבה טפי משמע למעוטי מקרא ותרגום מלהורות. דאין זו הוראה אלא אסבורי קראי בעלמא. וכדאי' באמת לפנינו בסיפרא שם עיי"ש. אבל נראה ברור דלפום הך ברייתא דמייתי בפסיקתא זוטרתא לא מיירי כלל באיסורא דשתוי בהוראה. אלא דריש הך קרא לענין המצוה להורות וללמד תורה ומצותיה לאחרים. ומפרש קרא דלהורות כפשטי' דהיינו ללמד לאחרים דרך כלל כל מה שראוי ללמוד. ודריש מיני' כולהו. הוריות ומדרשות והלכות ומקרא ותרגום. והיינו ממש כדעת הסמ"ק. אבל א"כ גם דברי הפסיקתא הם נגד סוגיא דכריתות. ולכן נראה לפמש"כ הסמ"ק (בסי' קל"ג) גבי לאו דיין ושכר אל תשת וגו' וז"ל שלא יורה שתוי יין דכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך לי' ולהורות את בני ישראל וכו' עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו ז"ל דעיקר איסור שלא יורה שתוי אינו אלא מסמיכות קרא דלהורות לקרא דיין ושכר אל תשת וגו'. אבל עיקר קרא דלהורות לאו בהכי מיירי. ולטעמי' אזיל דס"ל דעיקר קרא דלהורות אינו יוצא מידי פשוטו. דמצוה בפ"ע היא לגמרי להורות את בני ישראל ולהדריכם בדרכי התורה. וכמפורש בברייתא דמייתי בפסיקתא זוטרתא שם. ולפ"ז הא דפליגי בברייתא דכריתות שם ת"ק וריב"י דמר ממעט משניות ומר ממעט אפי' גמרא. ע"כ צ"ל דבסברא הוא דפליגי וקרא אסמכתא בעלמא הוא. דפשטי' דקרא לאו בהכי מיירי אדרבה לפום עיקר פשטי' דקרא מרבינן אפי' מקרא ותרגום וכ"ש משנה וגמרא. כמתבאר בברייתא דפסיקתא זוטרתא שם. ועדיפא מינה מבואר בסוגיא דפ"ב דזבחים (י"ח ע"א) דאיסורא דשתויי יין בהוראה לא נפקא לן אלא מקרא דלהבדיל בין הקודש ובין החול עיי"ש. ועכצ"ל לפום ההיא סוגיא דקרא דלהורות וגו' איצטריך לגופי'. למצוה להורות את בני ישראל. וכפשטי' דקרא וכמש"כ הסמ"ק. ומאי דנקט בברייתא דכריתות שם קרא דלהורות לענין איסורא דשתויי יין בהוראה אסמכתא בעלמא הוא. ועיקרו אקרא דלהבדיל סמיך. והנה התם בברייתא דכריתות דריש מקרא דלהבדיל דמים וערכין תרמין והקדשות. ופירש"י וז"ל הדמין והערכין והקדשות שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר עכ"ל עיי"ש. עוד קתני התם בין הטמא ובין הטהור אלו טומאות וטהרות עיי"ש. אבל לא ראיתי להרמב"ם שהביא בהלכותיו (בפ"א מהלכות ביאת מקדש) אלא הוראה בלבד דדרשינן התם מלהורות עיי"ש. אבל דמים וערכין והקדשות וטומאות וטהרות לא הזכיר שם כלל. אף דבברייתא שם מצרכינן להו קרא באנפי נפשייהו. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דלפי האמת הכל בכלל הוראה הוא. דגם הדמים והערכין וההקדשות כיון דבעו שלשה. כדתנן ריש פ"ק דסנהדרין. הו"ל דין וא"כ הו"ל הוראה. וכ"ש טומאות וטהרות דאיסור והיתר תלי בהו דחשיבי הוראה. וכן מתבאר להדיא ממש"כ הרמב"ם שם דבדבר שהצדוקין מודים בו כגון שהשרץ טמא וצפרדע טהור ודם אסור. מותר לשכור להורות עיי"ש. והוא מברייתא בסוגי' דכריתות שם עיי"ש. וא"כ מבואר דגם טומאות וטהרות כייל להו בכלל הוראה. וע"כ צ"ל דהא דדריש להו בברייתא שם כל חד וחד מקרא אחרינא. ס"ל להרמב"ם ז"ל דאין זה לדרשא גמורה. דודאי כולהו מחד קרא נפקי. אלא לרווחא דמילתא בדרך אסמכתא מייתי לכל חד קרא באנפי נפשי'. וכמבואר בסוגיא דזבחים שהבאתי. דמקרא דלהבדיל נפק"ל נמי הוראה. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לסה"מ שם. שכתב וז"ל והכתוב הקודם לזה להבדיל בין הקודש ובין החול ג"כ מצוה שיבדילו בין עבודה קדושה למחוללת וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' עכ"ל עיי"ש. והרי בברייתא שם מבואר דקרא דלהבדיל מידריש לענין שומת דמים וערכין והקדשות שלא יהי' בשעת שכרות. וכן בין הטמא ובין הטהור. אלא ודאי ע"כ ס"ל דאין זה אלא אסמכתא בעלמא. ולקושטא דמילתא כולהו מחד קרא נפקי. וס"ל להרמב"ן ז"ל דעיקר הך דרשא היינו רק מקרא דלהורות. אבל הסמ"ק ס"ל איפכא. דעיקר ההיא דרשא היינו מקרא דלהבדיל. כמבואר בסוגי' דפ"ב דזבחים שהבאתי. מיהו אפי' לדעת הרמב"ן י"ל דלא דריש הכי אלא מסמיכות קראי. אבל עיקר קרא אינו אלא כפשטי' וכמש"כ הסמ"ק. ואין להאריך בזה:
והנה לפי משמעות לשון הסמ"ק נראה דס"ל דאין בכלל מצוה זו אלא הוראת הלכה למעשה באיסור והיתר עיי"ש. אבל לפי ברייתא דפסיקתא זוטרתא מבואר דלמוד כל התורה ומדרשות ומקרא ותרגום ג"כ בכלל. כדמשמע ודאי פשטי' דהך קרא. ומעתה א"כ אפשר לומר דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל במצוה דלהורות שמנה לקמן. ולפ"ז שפיר מנה רבינו הגאון שלש עשין בתלמוד תורה כדרך הבה"ג וסייעתו ז"ל. אלא דהמצוה דתלמוד תורה לאחרים לא מנה מקרא דושננתם לבניך. דההוא קרא לא אתי אלא כדדרשינן שיהיו מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם אלא אמור מיד. והילכך אמרו אין בניך אלא תלמידי' והוציאוהו מפשטי'. משום דאב לבנים לא מיחייב כולי האי. ואין זו מצוה בפ"ע. דלא אתי אלא לפרש ולבאר עניך מצות תלמוד תורה לאחרים דנפק"ל מקרא דלהורות. שתהי' באופן שיהיו מחודדים בפיהם. ואי לאו קרא דלהורות לא הוה משמע לן הכי מושננתם דגם למוד סתם בכלל לשון שנון הוא כידוע ומבואר בכמה דוכתי. מיהו כבר כתבתי לעיל דהעיקר בכוונת רבינו הגאון ז"ל שם הוא כמו שביארנו לקמן במקומו עיי"ש:
איברא דראיתי בתשובות הגאונים (דפוס ליק סי' ק"כ) שכתבו שם וז"ל כתב רבינו סעדי' גאון ז"ל שלשים מצות הן שהאנשים חייבים והנשים פטורות. ולא פירש אותן. והרב רבינו יצחק אבן גיאת כתב פירושן ואלו הן מילה. והראי'. ויוצא צבא כל זכר. ושקלים כל העובר על הפקודים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. והכהן שלא יטמא לקרובו (ט"ס הוא וצ"ל שיטמא לקרובו. או דצ"ל שלא יטמא אלא לקרובו) בני אהרן ולא בנות אהרן. וחייב האב למול את בנו. ולפדותו. וללמדו תורה. אבל לא האם. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ק"ש. תפילין. ותלמוד תורה. פריה ורביה. מורא אב ואם. וכבוד אב ואם. שכיון שנשאת רשות אחרים עלי'. הקפת הראש. השחתת זקן. הסמיכות. והתנופות. וההגשות. והקמיצות. וההקטרות. והמליקות. והקבלות. וההזאות. נוהגות באנשים ולא בנשים כל אלו שלשים מצות עכ"ל עיי"ש. הנה ראינו מדברים אלו דכפי מה שהבין רבינו יצחק אבן גיאת ז"ל בדברי רבינו הגאון איננו מונה בתלמוד תורה אלא שתי מצות עשה. למוד עצמו. וללמד לבנים. דאל"כ הרי יש כאן עוד מצוה אחת בתלמוד תורה. דהיינו תלמוד תורה לתלמידים שנוהגת באנשים ולא בנשים. ונמצא דהו"ל שלשים ואחת:
אמנם בלא"ה כל דברי הר"י אבן גיאת ז"ל נפלאים מאוד בעיני. וחזינא בהו כמה תיוהי. והנה מה שמנה מילה בכלל מצות שהנשים פטורות. תמוה לכאורה דהא מילה בנשים לא שייכא כלל. ולא יתכן בה לא חיוב ולא פטור. ואולי אפשר לומר דכיון דאיכא אנדרוגינוס שיש לו זכרות. ומ"מ הו"ל ספק אשה. א"כ שפיר נפק"מ בפטור הנשים כדי לעשותו לאנדרוגינוס ספק ערל. דאם לא היו הנשים פטורות רק משום דלא שייכא בהן. א"כ האנדרוגינוס הוה בר מילה. ואפי' שבת הו"ל לומר דדחי. דערל ודאי הוא. גם אפשר לומר דנפק"מ לענין עבדים שיש להם דין נשים לענין מצות. דאם לא הוה אמרינן דנשים ליתנייהו במצוה זו רק משום דלא שייכא בהן א"כ עבדים דשייכא בהו הול"ל דמחייבי. דומיא דמאי שכתב הרמב"ם ז"ל (בפי"ב מהלכות ע"ז ה"ב) לענין השחתת זקן דנשים לא מיפטרי אלא משום דלית להו זקן לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהשחתה ומינה נמי בהקפה מהיקישא עיי"ש. וכבר תמה עליו שם הר"ב מל"מ מסוגיא דפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) דמבואר דלמסקנא הא דנשים פטורות מהשחתה לאו משום דלית להו זקן אלא משום דאימעיטו מג"ש דפאת פאת מבני אהרן. וא"כ אין לחלק בין נשים לעבדים עיי"ש. וא"כ אף לענין מילה מצד דלא שייכא בנשים אין לפטור עבדים. וכיו"ב כתב ג"כ בתוס' רי"ד (בב"ב י"ג ע"א) עייש"ה. אבל אם מדינא אימעיטו נשים גם עבדים לאו בני חיובא במצוה זו נינהו אע"ג דשייכא בהו. וס"ל להרי"ץ גיאת ז"ל דנשים מלבד מאי דלא שייכא בהן מצות מילה. אימעיטו ג"כ מצד הדין משום דהו"ל מ"ע שהז"ג. כדעת התוס' בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) בד"ה אותו כו' ושאר ראשונים ז"ל שם עיי"ש ובאו"ז (ח"ב סי' צ"ו). וממילא אימעיטו נמי עבדים ממילת עצמן. ואין מילתן אלא מצות האדון. אבל אינהו גופייהו לא מיחייבי. ועי' שעה"מ (פ"א מהלכות מילה) ובשאר אחרונים ואכמ"ל בזה. וא"כ שפיר מנה מילה בכלל מצות שהנשים פטורות:
ואמנם יש לתמוה במה שמנה הראיה ולא מנה ג"כ מצות חגיגה שהיא מצוה בפ"ע ולכ"ע נשים פטורות. ובשלמא מצות שמחה אפשר דס"ל כדעת הפוסקים כר"ז בפ"ק דר"ה (ו' ע"ב) וכסתמא דגמרא בפ"ק דקידושין (ל"ד ע"א) דנשים חייבות בשמחה עיי"ש. אבל חגיגה לית מאן דפליג דפטורות. ומה שמנה מצות ויוצא צבא כל זכר. אינו מובן לכאורה לאיזו מצוה נתכוון בזה. דבמלחמת מצוה שנינו סוף פ"ח דסוטה (מ"ד ע"ב) דאפי' תתן מחדרו וכלה מחופתה חייבין לצאת עיי"ש. ומבואר דאפי' הנשים חייבות. ובמלחמת הרשות הרי ליכא מצוה. דאפי' במלחמה שהיא למעוטי נכרים דלא ליתו עלייהו אמרינן בסוגיא דסופ"ח דסוטה (שם מ"ד ע"ב) דאף דלר"י קצת מצוה היא לענין עוסק במצוה שפטור מן המצוה. ומ"מ דין מלחמת הרשות יש לה. ומשמע ודאי דהנשים פטורות. מ"מ הרי לא מיבעיא לרבנן דפליגי עלי' דר"י התם וס"ל דגם מלחמה כזו רשות גמור היא אפי' לענין עוסק במצוה פטור מה"מ. וקיי"ל כוותייהו. אלא אפי' לר"י. נהי דס"ל דהעסק במלחמה כזו כעוסק במצוה חשוב ליפטר מה"מ. ליכא חיובא לכתחילה לעסוק בה דנימא דהנשים פטורות. מאחר דאפי' אנשים לא מיחייבו בה. והא דכתיב יוצא צבא כל זכר. ע"כ אין זה אלא במלחמת הרשות שאין נשים יוצאות למלחמת הרשות שאין דרכם לכבוש. וא"כ לית כאן מצוה דנימא שהנשים פטורות ותהי' נמנית בין המצות שהנשים פטורות. ואולי אפשר לומר דכוונת הרי"ץ גיאת ז"ל בזה היא ללאו דלא יצא בצבא שמנאו רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין. והיינו במלחמת הרשות דבמלחמת מצוה אפי' חתן יוצא מחופתו. כדתנן בסוטה שם. וכיון דבלא"ה אין הנשים יוצאות למלחמת הרשות כדכתיב יוצא צבא כל זכר. לית בהן לאו זה. ומה שלא מנה ג"כ עשה דנקי יהי' לביתו שנה אחת. ויהיו א"כ שתי מצות במלחמת הרשות שהנשים פטורות. אפשר לומר משום דאליבא דרבינו הגאון קיימינן דלאו ועשה בחדא חשיב להו במנין המצות כמו שביארנו בכמה דוכתי. ובאמת לא מנה הגאון עשה זו דנקי יהי' לביתו במספר העשין. והיינו משום שכבר מנה הלאו דלא יצא בצבא במספר הלאוין. ומה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הפרשיות העשה להשיב המחנכים מן צבאם עיי"ש. היינו העשה דמי האיש אשר בנה בית ולא חנכו וגו'. והוא עשה המיוחדת ומוטלת על הצבור. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ (עשין קצ"א) עיי"ש. ולכן מנאה הגאון במספר הפרשיות שהם חוקים המסורים לצבור. ומש"כ הגאון המחנכים. כוונתו שעתידים ועומדים לחנך ועדיין לא חנכו. ולכן חוזרין מעורכי המלחמה. אבל אותן שכבר חנכו או לקח אשה אינן זזין ממקומן כלל. וכמבואר במתניתין דסוטה פרק משוח מלחמה (סוטה מ"ג ע"א) עיי"ש. ובהו הוא דכתיב לאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהי' לביתו. אבל בהנך שעדיין לא חנכו ליכא לאו זה וכמבואר שם. וא"כ אין לנו בזה לדעת הגאון ז"ל אלא מצוה אחת. דהיינו לאו דלא יצא בצבא שנכללה בו גם עשה דנקי יהי' לביתו. דעשה דמי אשר בנה בית וגו' מצות הצבור היא. ואפי' באנשים ליתא באיש פרטי. ומה"ט נמי ניחא שלא מנה ג"כ עשה דכי תקרב אל עיר וגו' יהיו לך למס ועבדוך וגו' אם לא תשלים עמך וגו'. וכתב הרמב"ם בסה"מ (עשין ק"צ) דנוהגת רק במלחמת הרשות עיי"ש. והיינו משום דהו"ל ג"כ מצוה המסורה לצבור ולא לכל יחיד. ולכן מנאה הגאון לקמן במספר הפרשיות עיי"ש. מיהו בלא"ה דעת הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (בפרשת שופטים) דמצוה זו נוהגת גם במלחמת מצוה. וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו בחבורו כמבואר בפ"ו מהלכות מלכים עיי"ש. וא"כ גם נשים בכלל המצוה. ואין כאן מקום להאריך בזה:
ומש"כ עוד הרי"ץ גיאת ז"ל ושקלים כל העובר על הפקודים. וכוונתו דמדכתיב כל העובר על הפקודים אימעטו נשים דנשים לא נמנו. תמוה דא"כ הול"ל דהדבר תלוי בפלוגתא דבן בוכרי וריב"ז דאיפליגי (בפ"א דשקלים מ"ד) בכהנים ולוים אם שוקלין. ומפרש בירושלמי שם דאיפליגי בקרא דכל העובר על הפקודים. דבן בוכרי ממעט להו מדכתיב כל העובר על הפקודים מבן עשרים וגו' ושבט לוי לא התפקדו מבן עשרים. וריב"ז ס"ל דכל העובר על הפקודים היינו כל העובר בים סוף עיי"ש. והשתא א"כ אם איתא דפטורא דנשים מקרא דכל העובר הוא דנפק"ל א"כ ע"כ היינו דוקא לבן בוכרי. אבל לריב"ז אית לן למיחייבינהו ככהנים ולוים. דגם נשים עברו בים סוף. וא"כ לפי מאי דקיי"ל כריב"ז. כמו שפסקו הרמב"ם והרע"ב ז"ל שם ושאר ראשונים. הול"ל דגם הנשים חייבות. מיהו לזה אפשר הי' לומר דלרי"ץ גיאת ז"ל ס"ל דקיי"ל כבן בוכרי וכן דעת הר"י אבן מיגאש ז"ל. כמש"כ בשמו בפיה"מ להרמב"ם (פ"ד דאבות) עייש"ה. משום דכיון דתנן העיד בן בוכרי וכו' כל עדות הלכה היא אפי' אותן שלא נשנו בעדיות. כמו שפירש"י בחולין (י"ח ע"ב) וכ"כ הרמ"ה ז"ל. כמו שהביא משמו הה"מ (בפי"ז מהלכות מלוה ולוה ה"ב) עיי"ש. והרמב"ם לטעמי' אזיל דגם שם בהלכות מו"ל לא ס"ל הכי עיי"ש. אלא דהדבר תמוה בלא"ה ממשנה ערוכה (דפ"א דשקלים שם משנה ג') דתנן את מי ממשכנין לוים וישראלים כו' אבל לא נשים ועבדים עיי"ש. והך מתניתין ע"כ כריב"ז אתיא דמחייב כהנים ולוים. ומ"מ קתני דנשים ועבדים פטורין. ומבואר בהדיא מזה דבנשים כ"ע לא פליגי והכל מודים שפטורים. וא"כ ע"כ לאו מקרא דכל העובר על הפקודים אימעטו נשים. אלא מדכתיב בני ישראל ודרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל. או מדכתיב ונתנו איש כופר נפשו וגו' איש ולא אשה. כדפי' הרע"ב:
ואמנם לזה אפשר לומר עפמש"כ הרמב"ן ז"ל (בפיעה"ת פ' תשא) דלא פליגי בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא. אבל לוים לכ"ע חייבין עיי"ש. והוא תמוה דהא לפי המבואר בירושלמי שם ע"כ אין חילוק בין כהנים ללוים. דלמאן דפטר ס"ל הכי אפי' בלוים. כיון דלא נפק"ל אלא מדכתיב כל העובר על הפקודים. דס"ל כל דעבר על פיקודיא. ושבט לוי לא נפקדו. א"כ אימעיט כל שבט לוי בין כהנים ובין לוים. וכן פירש"י ותוס' בפ"ק דערכין (ד' ע"א) ובפ"ג דמנחות (כ"א ע"ב) עיי"ש. וכן מבואר להדיא בירושלמי שם מדאמרינן התם אמר רבי ברכיה טעמא דריב"ז זה יתנו שנים עשר שבטים יתנו עיי"ש. מבואר מזה דלבן בוכרי דפליג אדריב"ז ס"ל דאין חייבים ליתן אלא אחד עשר שבטים. דשבט לוי כולו פטור וכבר עמדו בזה קצת אחרונים והר"ש יפה ז"ל ביפה מראה בשקלים שם עיי"ש. דמש"כ בזה אין דבריו מספיקים. והנכון מש"כ בזה הרב המגיה שם דס"ל להרמב"ן ז"ל דאע"ג דלהירושלמי ודאי בכל שבט לוי פליגי. מ"מ ע"כ תלמודא דידן לא ס"ל הכי מדאמרינן בתלמודין במנחות (פרק הקומץ רבה כ"א ע"ב) תנן התם התנו ב"ד על המלח ועל העצים שיהיו הכהני' ניאותין בהן. אמר שמואל לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא וכו'. ופרכינן טעמא דאתנו ב"ד הא לא אתני ב"ד לא. השתא לישראל יהבינן לכהנים לא יהבינן דתניא וכו'. ומסקינן א"ל רב מרדכי לרב אשי ה"ק רב שישא ברי' דר"א לא נצרכה אלא לבן בוכרי דתנן אר"י העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא א"ל ריב"ז לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים משלנו הן היאך נאכלין וכו'. סד"א כי זכי להו רחמנא לישראל דאית להו לשכה. לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא קמ"ל עיי"ש. ואם איתא דגם בלוים פליגי קשה לפ"ז אמאי לא הוצרכו ב"ד להתנות אלא בקרבנות של הכהנים. והרי גם הלוים לית להו לשכה וצריך תנאי ב"ד גם על מליחת קרבנותיהם. ואין לומר דהלוים באמת היו צריכים להביא מלח מבתיהם דזה לא אשכחן. ובודאי הלוים בכלל כל ישראל דניאותין מן המלח לקרבנם בלא תנאי ב"ד. משום דאית להו לשכה אפי' לבן בוכרי. וא"כ מבואר מזה דע"כ לתלמודא דידן לא איפליגו בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא אבל לוים לכ"ע היו שוקלין. וכפשטא דמתניתין דשקלים שם:
איברא דלענ"ד בירושלמי גופא איפליגו אמוראי בהכי. דאמרינן התם רבי טבי בשם רב המנונא כן משיבין חכמים לרבי יהודה חטאת יחיד מתה אין חטאת צבור מתה מנתת היחיד קריבה כליל ואין מנחת הצבור קריבה כליל וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דלרב המנונא טעמי' דרבי יהודה משמי' דבן בוכרי דאין הכהנים שוקלין היינו מהך קרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' וגו' וריב"ז ס"ל דיש חילוק בין מנחת יחיד למנחת צבור כמו שיש חילוק בין חטאת יחיד לחטאת צבור לענין מיתה. והשתא א"כ ע"כ לרב המנונא לא פליגי בן בוכרי וריב"ז אלא בכהנים דוקא ולא בלוים. דהך קרא דוכל מנחת כהן וגו' בכהן דוקא כתיב. אבל לוים לכ"ע חייבין בשקלים. משום דקרא דכל העובר על הפקודים כייל נמי לוים שגם הלוים נפקדו. אע"ג שלא נפקדו עם כל ישראל אלא לבדם. וכמש"כ התוס' במנחות שם עיי"ש. ואע"ג דכתיב כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. והלוים לא נפקדו אלא מבן חודש. י"ל דס"ל דהך קרא לא קאי אלא לתרומת אדנים למשכן. אבל תרומת שקלים לקרבנות לדורות לא נפקא אלא מקרא קמא. דכל העובר וגו' תרי זימני כתיבי בפרשה. ובקרא קמא לא כתיב מבן עשרים שנה. ולפ"ז מאי דאמרינן בתר הכי בירושלמי שם כל העובר על הפקודים ר"י ור"נ חד אמר כל דעבר בימא יתן. וחרנא אמר כל דעבר על פיקודיא יתן. מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז. מ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייע לבן בוכרי עיי"ש. דמבואר לכאורה מזה דמוקי פלוגתא דב"ב וריב"ז אף בלוים. ע"כ צ"ל דסתמא דתלמודא בירושלמי אתי לפלוגי בהכי אדרב המנונא דלא מוקי פלוגתייהו דב"ב וריב"ז אלא בכהנים דוקא. ואמנם יש מקום אתי לומר דאפי' סתמא דתלמודא דירושלמי שם אפשר דלא פליג בהכי אדרב המנונא. ואין מקום סתירה מזה על הרמב"ן ז"ל. אדרבה יש קצת ראי' משם לדברי הרמב"ן. דלפי מה שהבינו שאר ראשונים ז"ל בפי' הירושלמי שם קשה לכאורה מאי דקאמר מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייע לבן בוכרי. ואם איתא כפירש"י ותוס' והרע"ב מאי מסייעא דקאמר. הרי זהו עיקר פלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי. והיינו הך. והיכי שייך כאן לישנא דמסייעא. הכי הול"ל מ"ד כל דעבר בימא כריב"ז. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא כבן בוכרי. וגם זהו כשפת יתר. דהרי ודאי היינו פלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי. ולכן נראה דודאי לאו היינו טעמא דריב"ז וב"ב. דפלוגתייהו אינה אלא בכהנים דוקא ולא בלוים. וטעמייהו כדפריש רב המנונא התם כמשכ"ל. וכדמשמע ודאי פשטא דמתניתין. ור"י ור"נ בפרושא דקרא הוא דפליגי. ולזה קאמר מ"ד כל דעבר על ימא יתן מסייעא לריב"ז. דהרי לפום הך פירושא גם הכהנים בכלל. שגם הם היו מהעוברים בימא. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן מסייעא לבן בוכרי. והוא ע"פ מאי דמייתי בילקוט (תשא) ברייתא דתניא כל העובר על הפקודים בימה של עץ היתה נתונה בעזרה לא הי' עובר לפנים ממנה אלא מבן עשרים שנה ומעלה עיי"ש. והיא מפסיקתא דרב כהנא (פסקא ב') עיי"ש. ואפשר שהכוונה לבימה של עץ שהיו עושין בעזרה למלך לקריאת פרשת המלך כדתנן בסוטה (מ"א ע"א) עיי"ש. ולמצות הקהל נאספו כל ישראל אנשים נשים וטף ולא הי' עובר לפנים מהבימה אלא מאותן שהיו מבני עשרים שנה ומעלה. והנשים והטף נשארו מהבימה ולחוץ. (ולחנם גמגם בה המפרש שם. ולא ראה שכבר הי' הגירסא כן גם לפני בעל הילקוט שהי' מגדולי הראשונים ז"ל כנודע). והשתא היינו דקאמר בירושלמי מ"ד דעבר על פקודיא יתן מסייע לב"ב. כלומר דלפ"ז ע"כ לא קאי קרא אלא על לוים וישראלים ולא על הכהנים. משום דכהנים קיי"ל בפ"ק דחולין (כ"ד ע"ב) דמבן י"ג שהביא שתי שערות כשר אפי' לעבודת מזבח. וא"כ ודאי כ"ש דאין חילוק בינם לגדולים שבכהונה לענין לעמוד במקום שרגלי הכהנים עומדות. ואפי' הפחותים מי"ג שנה כיון שאוכלים קדשי קדשים שכל זכר בכהנים אוכלים אותם אפי' הקטנים. א"כ ודאי רגילים תמיד להיות במקום הגדולים. והיינו דקאמר דמ"ד דעבר על פקודיא יתן מסייעא לבן בוכרי דלא קאי קרא על כהנים. דכהנים אינם בכלל עובר על הפקודים דקרא. וא"כ מבואר דאדרבה משם ראי' להרמב"ן ז"ל. מיהו יש לפקפק בזה לפמש"כ לפרש הפסיקתא דקאי על מצות הקהל. א"כ גם בכהנים אין רחוק לומר דאע"ג דבכל השנים יש להם הרשות לפרחי כהונה פחות מבני עשרים לעמוד במקום שרגלי כל הכהנים עומדות. מ"מ בשעת קריאת פרשת הקהל יש להם מדור בפ"ע יחד עם נערי בני ישראל פחותים מבני עשרים שנה. חוץ לבימה של עץ. וא"כ אין הכרח לומר דלא קאי קרא על כהנים כישראלים. ואין להאריך בזה כאן. ועכ"פ רב טבי בשם רב המנונא ודאי ס"ל כתלמודא דידן דפלוגתייהו דריב"ז ובן בוכרי ליתא אלא בכהנים דוקא. וכדמשמע פשטא דמתניתין. וכן רבי ברכיה דאמר התם טעמא דריב"ז מדכתיב זה יתנו אפשר דס"ל נמי הכי. וראייתו. דאם איתא דכהנים פטורי אין כאן י"ב שבטים אלא י"א וחצי. ולכן נקט הרמב"ן ז"ל כן לעיקר ומשום דפשטא דמתניתין ריהטא הכי וגם תלמודא דידן הכי ס"ל. ולפ"ז י"ל דלכ"ע קרא דכל העובר על הפקודים היינו כל דעבר על פיקודיא. בין אותן שנמנו לבדן בפ"ע ובין אותן שנמנו עם כל ישראל. ומ"מ לא איתרבו לבן בוכרי אלא לוים. דאילו כהנים אימעיטו מדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהי'. ומעתה א"כ שפיר כתב הרי"ץ גיאת ז"ל דנשים אימעיטו משקלים מקרא דכל העובר על הפקודים. הן אמת דאכתי יש מקום להקשות דכיון דלמ"ד כל העובר עה"פ כל דעבר בימא יתן ע"כ צ"ל דנשים וקטנים ועבדים לא אימעיטו אלא מקרא דונתנו איש וגו'. דהרי גם הם עברו בימא ומ"מ לכ"ע פטורין משקלים. וא"כ מי הכריחו למינקט הך קרא דכל העובר וגו' דתלי בפלוגתא. טפי הו"ל למינקט מיעוטא מקרא דונתנו איש כופר וגו' דהוי אליבא דכ"ע:
איברא דהך דרשא דונתנו איש כופר וגו' איש ולא אשה לא מצאתי מקורה. רק הרע"ב הוא שכתב כן בשקלים שם. וקשיא לי בגוה מדאמרינן בפ"ק דקידושין (ל' ע"ב) ת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש. איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי' עיי"ש. וא"כ הכא נמי הו"ל ממש דומיא דהתם. דכיון דכתיב ונתנו הרי כאן שנים. א"כ מה ת"ל איש. שהאיש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפוק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עלי'. וא"כ כשהיא פנוי' מיהת חייבת. או אפי' נשואה כשנתנו לה מעות באופן שאין לבעלה זכות בהם. ואע"פ שכתבו התוס' שם וז"ל שיש רשות אחרים עלי' ואע"ג דמעשה ידי' לבעלה מדרבנן בעלמא מ"מ אינה מצויה אצל אבי' אלא אצל בעלה עכ"ל. וכ"כ בתוס' הרא"ש ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז התינח שמוש וכיו"ב. אבל נתינת מחצית השקל שיכולה ליתנו גם כשהיא אצל בעלה לא שייך לכאורה לומר אין סיפק בידה לעשות. דהא דמה שקנתה אשה קנה בעלה מדרבנן בעלמא הוא דכל נכסי אשה משועבדים לבעלה לאכילת פירות. ומה"ת אין רשות בעלה מעכב עלי' לעשות בנכסי' מה שתרצה. וא"כ כיון דכתיב הכא איש ע"כ אימעטא אשה וליכא לריבויא מדכתיב ונתנו. אבל זה אינו לפי מאי דאמרינן בגיטין (סו"פ השולת מ"ז ע"ב) המוכר שדהו לפירות רי"א מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי וכו'. איתבי' רשב"ל לר"י ולביתך מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא. א"ל טעמא דידי נמי מהכא קאמינא. וכתבו בתוס' שם בד"ה ולביתך כו' וז"ל וא"ת והא מה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא וכו'. וי"ל דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכה"ג איירי קרא. וכענין זה אמרינן בריש קידושין אי כתב רחמנא מעשה ידי' לאבי' דקא מיתזנא מיני'. ואע"ג דמדאורייתא אינו חייב במזונות בתו אלא דאורחא דמילתא הוא שהוא זן אותה עכ"ל עיי"ש. וכיו"ב כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שם עיי"ש וכ"כ הר"ן שם. והשתא א"כ אף כאן הו"ל אפי' מדאורייתא אין סיפוק בידי' לעשות. כיון דאורחא דמילתא הוא שנכסי האשה משועבדים לבעלה לאכילת פירות ומה שקנתה אשה קנה בעלה. לכך כתב קרא איש גבי שקלים. כמו דאמרינן לענין מורא. דאע"ג דמשכחת לה שבעלה אינו מקפיד עלי'. מ"מ כיון דאורחא דמילתא שאינה מצוי' אצל אבי' כתב רחמנא איש. ועוד דהתם הרבה עניני מורא יש שסיפק בידה לעשותן. כגון לא ישב במקומו. ולא יסתור את דבריו. ולא עומד במקומו. ולא מכריעו וכיו"ב. מ"מ כיון דיש עניני מורא שאין סיפק בידה לעשות. כתב רחמנא איש. וכמו שביארנו לעיל במצות כבוד ומורא עיי"ש. וא"כ כ"ש הכא במחצית השקל כיון דאורחא דמילתא דהכל לבעל שפיר כתב רחמנא איש משום דאין סיפק בידה לעשות. ואין מכאן שום משמעות למעוטי אשה ממחצית השקל. וגם ממיעוטא דבני ישראל אין הכרח מה"ט למעוטי בנות ישראל. דאע"ג דדרשינן הכי בעלמא. מ"מ כאן י"ל דהא דכתיב בני ישראל היינו משום דאין סיפק בידה לעשות. ומדכתיב ונתנו איתרבאי אשה. דונתנו הרי כאן שנים. ודברי הרע"ב צ"ע. ומה שהקשינו למ"ד כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן אפי' נשים נמי הו"ל לריבויי. אפשר לומר עפ"מ דמבואר במכילתא (פ' יתרו) דרבי ישמעאל מרבה נשים למצות מורא משום דילפינן מורא מכבוד. ורבי יהודה בן בתירא יליף לה בהיקשא דמורא לשבת דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו מה שבת לא חלק בין איש לאשה אף מורא וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דרבי ישמעאל ורבי יהודה בן בתירא ס"ל דאין לרבות אשה מדכתיב בלשון רבים תיראו. א"כ הכא נמי אפשר לומר דמ"ד כל דעבר על ימא לא משמע לי' ריבויא דונתנו לאפוקי ממשמעותא דאיש דממעט אשה. כרבי ישמעאל ור"י בן בתירא דהתם. דאי לאו דילפי' מורא מכבוד או מהיקישא דמורא לשבת לא משמע להו מקרא דתיראו לאפוקי ממיעוטא דאיש. ואמנם לדידן דקיי"ל כדרשא דתיראו הרי כאן שנים ומפקא ממיעוטא דאיש. וכמבואר בברייתא דמייתי בתלמודין בפ"ק דקידושין שם סתם תנו רבנן. וכל ברייתא דאמרו בה ת"ר נשנית בשם רבים ומיתנייא בי ר"ח ור"א. והיא עיקר וכמבואר בתשובת רבינו שרירא גאון ז"ל שבס' יוחסין עיי"ש. וכן הוא בתשו' הגאונים המכונות זכרון לראשונים (סי' רי"ח) עיי"ש. ובתשו' רמ"ע מפאנו (סי' כ"ה) ובשיטה מקובצת (ב"ק י"ט ע"א) בשם תוס' שאנץ עיי"ש. וכ"ש דברייתא דמכילתא שם לא הובאה בגמרא כלל. א"כ אין לנו שום משמעות מיעוטא מקרא דונתנו איש וגו' למעט נשים ממצות מחצית השקל. אדרבה יש לנו לרבויי נשים מדכתיב ונתנו דהרי כאן שנים. וע"כ אין לנו למעטינהו אלא מקרא דכל העובר על הפקודים. וכמ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן. וכדברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל:
וליישב דברי הרע"ב ז"ל אפשר לומר קצת במאי דלכאורה בלא"ה קשה היכי ממעט נשים מקרא דאיש. והרי כיון דקרא דבני ישראל נמי ממעט נשים כדאמרינן בעלמא בכמה דוכתי. וא"כ הו"ל מיעוט אחר מיעוט וקיי"ל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ונמצא דאדרבה מהך מיעוטא דאיש איתרבו נשים. ולכן נראה דחדא בחברתה מיתרצא. דאי לא הוה כתיב אלא מיעוטא דבני ישראל הוה מצינן שפיר למימר דכיון דהדר כתב קרא ונתנו הרי כאן שנים. והא דכתיב בני ישראל היינו משום דאין סיפק בידה לעשות. וא"כ אין לנו מיעטא לנשים. אבל כיון דהדר כתיב איש אימעיטו נשים שפיר מהך מיעוטא. דכיון דכתיבי תרי מיעוטא לנשים לית למימר תו דלא נכתבו אלא משום דאין סיפק בידה לעשות. אלא ודאי לגמרי אימעיטו אפי' כשיש סיפק בידה. וממילא מבואר דלא שייך כאן לומר אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. דהא הנך תרי מיעוטא חדא נינהו דמחד מיעוטא לא הוה ממעטינן כאן נשים. אלא דאכתי יש לפקפק בזה. דאפשר לומר דכיון דשייך כאן לומר דלהכי כתיב קרא באנשים משום דנשים אין סיפק בידן לעשות. השתא נמי דכתיבי תרתי זימני איש בקרא אית לן למימר הכי. ונראה דזו היא דעת הרי"ץ גיאת ז"ל. ולכן ס"ל דמיעוט לנשים לא נפקא לן אלא מכל העובר עה"פ. דהך קרא ודאי משמעותו למעט נשים לגמרי. דדוקא כדכתיב בקרא איש או בני ישראל וכיו"ב. הוא דיש לומר דלהכי לא הזכיר הכתוב אלא אנשים בלבד. לא משום דהנשים פטורות אלא משום דעיקר מקיימי מצוה זו אינם אלא אנשים. משום דנשים ע"פ הרוב אין סיפק בידן לעשות. ולאו מיעוטא הוא. אלא הו"ל כדכתיב לשון זכר בעלמא דלא ממעטינן נשים. משום דכל התורה בלשון זכר נאמרה. וכמש"כ הראשונים ז"ל בכמה דוכתי. אבל קרא דכל העובר על הפקודים ודאי מיעוט גמור הוא למעט מכלל המצוה כל מי שלא עבר על הפקודים ולא נפקד. וממילא אימעיטו נשים דלא נפקדו:
אמנם נראה דמ"מ דברי הרע"ב נכונים. דמש"כ דאשה אין סיפק בידה לעשות לענין שקלים. לאו מילתא פסיקתא היא. ונראה דהך מילתא תליא במה שנחלקו הראשונים ז"ל במאי דתנן בפרק בתרא דנגעים. רבי יהודה אומר אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת עיי"ש. וכתבו הר"ש משאנץ והרא"ש ז"ל שם דדוקא קרבנות המכשירין. כגון קרבנות לידה וזיבה ומצורע. המכשירין לקודש ומקדש. או קרבן סוטה שמתיר אותה לבעלה. הוא דחיובא רמיא על הבעל להביאן על אשתו. אבל אם אכלה חלב או חללה שבת דאין הקרבן בא אלא לכפרה. לא מיחייב הבעל להביאן לכפרת אשתו. ומייתי שם הר"ש מדתניא הכי בהדיא בספרי זוטא. דקתני והביא את קרבנה עלי' יכול אף בזמן שחללה שבת. ת"ל קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגעה וזיבתה. ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו. מרבה אני את אלו שהן באין לטהרה. וממעט אני את אלו שאין באין אלא לכפרה עיי"ש. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דדוקא קרבן לידה וזבה וכיו"ב עיי"ש. אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות שגגות פ"י ה"ו) מבואר דכל הקרבנות שהאשה תייבת תייב הבעל להביא עלי' עיי"ש. ולא חילק כלל. וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים (ל"ה ע"ב) דאפי' אכלה חלב מביא עלי' חטאת עיי"ש. והנה לדעת הר"ש נראה ודאי דכ"ש בשקלים שהם באים לצורך קרבנות צבור דאפי' אם אשה מתחייבת בהן לא הי' הבעל חייב ליתן בשבילה. וא"כ שפיר שייך לומר בזה שאין סיפק בידה לעשות כדכתיבנא. אבל להסוברין דלאו דוקא בקרבנות המכשירין. אלא גם בכל הקרבנות שהיא חייבת בהם מתחייב הבעל בהבאתן. לא שייכא כאן סברא זו כלל. דכיון דחיובא עלי' דבעל רמיא הרי סיפק בידו לעשות. ומעתה יתכן דהרע"ב ז"ל ס"ל כדעת הסוברין דהבעל חייב בהבאת כל קרבנות אשתו. וא"כ גם שקלים שבאים לקרבנות צבור אם היתה אשה חייבת בהן היה בעלה חייב בנתינתן. ולא שייך כאן סברא דאין סיפק בידה לעשות. ולהכי שפיר כתב דאימעטא אשה משקלים מדכתיב ונתנו איש וגו' ולא אשה:
והנה באמת כן מבואר בהדיא בירושלמי (פט"ו דיבמות ה"ג ובפ"ב דסוטה ה"א ובפ"ד דכתובות ה"ח) ובתוספתא (פ"ד דכתובות) דאפי' אכלה חלב וחללה שבת קאמר ר"י דחובת בעלה להביא חטאתה עיי"ש. וכן מבואר בהדיא גם בתלמודא דידן (בפ"ד דנדרים ל"ו ע"א). מדפרכינן התם אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כרבי יהודה עיי"ש. הרי דאפי' חטאת חלב מביא הבעל על אשתו לר"י. אלא דבסוגיא דפ"ד דנזיר (כ"ד ע"א) מבואר דרבנן פליגי עלי' דר"י בהא ואפי' בקרבנות המכשירין פליגי רבנן עלי' דר"י וס"ל דלא משתעבד הבעל כלל להביאן בשביל אשתו להמש"כ התוס' שם ד"ה דתניא וכו' ובמש"כ הרב המאירי שם. ועי' בריטב"א (ב"מ סו"פ השואל) שכתב בשם הב"ת וז"ל ומה שמצאנו כתוב שהורה רב אחד וכו'. אין בדבר הזה ממש וכו'. ואפי' לפום ההוא שבשתא מנא לי' לפסוק כרבי יהודה. הא פליגי רבנן עלי' כדמוכח פרק מי שאמר הריני נזיר וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בש"מ במ"מ (ק"ד ע"א) בשם הרא"ש ז"ל עיי"ש. ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו לעיל להרי"ץ אבן גיאת ז"ל דכיון דלמ"ד כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא. ע"כ לא אימעיטו נשים אלא מקרא דונתנו חיש וגו'. א"כ טפי הו"ל למינקט טעמא דנשים פטורות מההוא קרא דהוי ראי' מספקת אליבא דכ"ע. משא"כ הראי' מקרא דכל העובר דתליא בפלוגתא. אבל לפ"ז ניחא שפיר. לפי המבואר בפסיקתא דרב כהנא דרבי יהודא הוא ניהו מ"ד כל דעבר בימא ורבי נחמי' הוא דס"ל כל דעבר על פיקודיא עיי"ש. וא"כ י"ל דרבי יהודה לטעמי' אזיל דס"ל דכל הקרבנות שהאשה חייבת חובת הבעל היא להביאן. וא"כ לדידי' לא שייך בשקלים סברא דאשה אין סיפק בידה לעשות. ולהכי שפיר אימעיטא אשה מקרא דונתנו איש וגו'. אבל לדידן אפשר דלדעת הרי"ץ חבן גיאת ז"ל קיי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"י. וא"כ שייכא שפיר בשקלים סברא דאשה אין סיפק בידה לעשות. וליכא שוב שום משמעות מיעוטא לנשים מקרא דונתנו איש וגו'. ולהכי שפיר הוכרח להביא ראי' לפטור נשים מקרא דכל העובר וגו'. ולפ"ז ע"כ הא דשבט לוי חייב. לדידן ע"כ לא משום דדרשינן כל דעבר בימא. אלא משום דדריש כל דעבר על פיקודיא. וס"ל דכיון דגם הלוים נפקדו מיהת בפ"ע. אע"ג שלא נפקדו עם כל ישראל ביחד. עובר על הפקודים קרינן בהו. ולא אימעיטו אלא נשים שלא נפקדו כלל. או גם כהנים מקרא דוכל מנחת כהן וגו'. למ"ד הכי. ועפ"ז ניחא נמי מאי דקאמר בירושלמי שם מ"ד כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז וכו'. וכבר הקשינו לדעת שאר ראשונים מאי מסייע דקאמר הרי היינו גופא עיקר פלוגתייהו דריב"ז ורבי יהודה משום בן בוכרי לפי מה שהבינו שאר ראשונים ז"ל. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל וכפי מה שביארנו ניחא שפיר. והנה בלא"ה יש להקשות לפי מאי דמסיימי מילתייהו בפסיקתא דר"כ שם דרבי יהודה הוא ניהו דקאמר כל דעבר בימא יתן. א"כ היכי אפשר לומר דמ"ד כל דעבר בימא יתן מסייע לריב"ז. והרי רבי יהודה גופי' כבן בוכרי ס"ל. ואין נראה לומר דמשמי' דבן בוכרי קאמר ולי' לא ס"ל. ועוד דבירושלמי שם לעיל משמע בהדיא דר"י גופי' הכי ס"ל. מדקאמר התם וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דתנן וכו' עיי"ש. ואם איתא מאי קושיא ודילמא הוה שמיע להו לחכמים דבן בוכרי לא ס"ל כר"י. אלא כחכמים ס"ל בהא דאין חטאת צבור מתה. אלא ודאי משמע לי' לתלמודא דגם ר"י גופי' הכי ס"ל. ומדקאמר רב המנונא כן משיבים חכמים לר"י משמע דלר"י גופי' קאמר דהכי השיבוהו. וע"ז שפיר מקשה משיבין לאדם וכו'. והשתא א"כ קשיא דר"י אדר"י. ואע"ג דבירושלמי גופי' שם לא מסיימי מילתייהו דר"י ור"נ. מ"מ ודאי לא פליג על הפסיקתא. ועוד דכיון דלא מסיים מילתייהו וקאמר ר"י ור"נ חד אמר כו' וחרנא אמר כו' משמע ודאי דאפשר מיהת דר"י הוא ניהו דקאמר כל דעבר בימא. דאל"כ הו"ל לסיים למילתא דידהו. ולמימר דר"י קאמר כל דעבר על פיקודיא ור"נ אמר כל דעבר בימא. וא"כ הדבר קשה דהרי ר"י ודאי לא כריב"ז אלא כב"ב ס"ל כמבואר במתניתין:
אבל לפמש"כ ניחא. דודאי אין הכרע לומר דמ"ד כל דעבר בימא יתן ס"ל כריב"ז. דאע"ג דדריש כל דעבר בימא. מ"מ אפשר דלא אתי לרבות אלא לוים אע"פ שלא נפקדו עם כל ישראל. אבל כהנים אימעיטו מקרא דוכל מנחת כהן וגו'. כדאימעטו נשים מקרא דונתנו איש וגו'. אלא דמ"מ סייעתא איכא. דכיון דקאמר קרא כל דעבר בימא יתן. יש לנו לרבות בכלל המצוה כל מאי דאפשר טפי. ומ"ד כל דעבר על פיקודיא יתן. ג"כ ודאי אין הכרע לומר דס"ל כב"ב. דאפשר לומר דגם שבט לוי כולו בכלל עבר על פיקודיא. כיון דגם אינהו נפקדו. אף דלא נפקדו אלא בפ"ע וקרא י"ל דלא אתי אלא למעוטי נשים שלא נפקדו כלל. ומקרא דונתנו איש וגו' ס"ל דאין הכרע למעוטי נשים וכדכתיבנא. אלא מ"מ סייעתא קצת איכא. דכיון דלפ"ז משמע דקרא למעוטי אתי. קרוב לומר דלמעוטי כל שבט לוי אתי שלא נפקדו עם כל ישראל אלא בפ"ע. ואע"ג דלא מסתבר למעט לוים ולחלק ביניהם לכל ישראל. מ"מ עכ"פ אית לן למעט כהנים כיון דאיכא סברא וטעם משום דכל מנחת כהן כליל וגו'. מיהו ודאי ראי' מוכרחת ליכא מכאן אפי' לכהנים ולא זהו טעמי' דבן בוכרי. ולהכי לא קאמר אלא דמסייעא לבן בוכרי. וא"כ מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל:
והנה בספרי (פ' נשא פיסקא ח') ובמדרש רבה (פ' נשא פ"ט) גרסינן והביא את קרבנה עלי' כל קרבן שעלי' דברי ר"י. וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הרי זו מביאה משלו ואינו מקיץ (ובמ"ר שם ואין מנכה עיי"ש) מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת הרי זה מביאה משלה ומקיץ מכתובתה ע"כ עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דפלוגתא דתנאי היא בהך מילתא. ובודאי דלרבי יהודה חייב הבעל להביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת אפי' קרבנות שאינן מכשירין אותה. כגון אכלה חלב או חללה שבת וכיו"ב מביא עלי' חטאת. וכמבואר בירושלמי ותוספתא ובתלמודא דידן כמש"ל וכמש"כ התוס' בב"מ (ק"ד ע"א) ובש"מ בסוגיא דנזיר שם עיי"ש. אלא דרבנן פליגי עלי' בקרבנות שאין מכשירין. ולפ"ז אתי שפיר דההיא ברייתא דספרי זוטא שהביא הר"ש שם אתיא כחכמים דפליגי עלי' דר"י אבל לר"י ודאי אפי' אכלה חלב או חללה שבת חייב. ודברי הר"ש שהביא ההיא דספרי זוטא אליבא דר"י. הוא תמוה. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל בזה ואכמ"ל בזה. ולפ"ז אפי' לחכמים י"ל דלא שייך לומר בשקלים סברא דאין סיפק בידה לעשות. כיון דעכ"פ גם לדידהו חייב הבעל להביא עלי' אפי' שאר קרבנות אלא שמנכה לה מכתובתה. וכ"ש מנכסי מלוג שלה. וזה דלא כמש"כ לעיל. אלא דנראה דזה ודאי אינו אלא מדרבנן מתנאי כתובה. אבל מדאורייתא ליכא שום חיובא על הבעל. והרי אנן אקרא קיימינן ובלא"ה אפי' לרבי יהודה נסתפק הראב"ד ז"ל לומר דחובת הבעל בקרבנות אשתו מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא. כמו שהביאו משמו הריטב"א בב"מ שם (סו"פ השואל בהשמטות) ובש"מ שם עייש"ה. אלא שיש להסתפק בזה דכיון דמה"ת לא אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא מצד מנהג שנהגו כן מעולם כמש"כ לעיל. נראה לכאורה די"ל דבמקום חיובא דאורייתא שעלי' כגון להביא קרבנות לכפרתה או שקלים לקרבנות צבור וכיו"ב לא נהגו. וא"כ אכתי הו"ל סיפק בידה לעשות וצ"ע ואכמ"ל בזה יותר:
עוד מנה הרי"ץ גיאת ז"ל מצות ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ודבריו ז"ל מתמיהים הרבה בעיני. והנה למ"ד דבעל קרי נוגע הוי (בפרק המפלת כ"ב ע"א) ובפסחים (ס"ז ע"ב) עיי"ש. ואין טומאתו אלא משום שנוגע בש"ז עם יציאתו ממנו. ולכך בעי שיעורא כחתימת פי הרמה. א"כ פשיטא דאין שום חילוק בזה בין אשה לאיש. דהרי גם באשה הנוגעת בש"ז מצותה ליטמא טומאת ערב ולטעון טבילה כאיש. וע"כ צ"ל דס"ל להרי"ץ אבן גיאת ז"ל דקיי"ל דבע"ק רואה הוי ומטמא במשהו. וכבר האריך בא"ז (ח"א סי' קי"ח) להוכיח דהכי קיי"ל עיי"ש בדבריו. ולפ"ז כוונתו ז"ל לומר דמצות ואיש כי תצא וגו' דקאי אבע"ק עצמו דטמא במשהו משום רואה. ליתא אלא באיש ולא באשה. והיינו ע"כ משום דס"ל דלא שייכא הך מילתא באשה. אלא דמלבד דהדבר תמוה למנות במצות שהאשה פטורה מצוה דלא שייכא באשה כלל. בלא"ה תמוה דהרי באמת שייכא בנשים מצוה זו וגם נוהגת בהן כבאנשים. דהא מסקינן בנדה (פרק יוצא דופן מ"ב ע"א) דפולטת ש"ז רואה הויא ליטמא במשהו ולסתור בזיבה ולטמא בפנים כבחוץ עיי"ש. וא"כ מבואר דמצוה זו נוהגת בנשים כמו באנשים אפי' ברואה. והרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ק"ה) כתב וז"ל שצונו להיות שכבת זרע טמא ומצוה זו כוללת משפטי ש"ז עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז פשיטא דאין שום מקום לחלק במצוה זו בין אנשים לנשים. אלא דנראה דצ"ל דהרמב"ם בסה"מ הוה ס"ל להלכה דבע"ק נוגע הוי ולא מטמא אלא כחתימת פי האמה. דאל"כ נמצא שהשמיט עיקר המצוה. שהיא ברואה דטמא מצד עצמו אע"פ שאין לטמאו משום ש"ז. וכגון דליכא שיעורא כדי לטמא. אבל בחבורו (ר"פ ה' מהלכות אבות הטומאה) פסק דבע"ק רואה הוי וטמא בכל שהוא עיי"ש ובכ"מ שם. מיהו אפשר לומר לפי המבואר ברמב"ם שם דאע"ג דרואה הוי מ"מ אינו אלא ראשון לטומאה כנוגע עיי"ש. וכן העלה באו"ז שם. ועי' מש"כ בזה בתוס' נדה (כ"ב ע"א) בד"ה אלא מעתה וכו' ובר"ש (פ"ק דכלים) עייש"ה. א"כ אפשר לומר דגם רואה נכלל בכלל משפטי ש"ז. כיון דמ"מ לא הוי אלא כנוגע בש"ז להיות רק ראשון לטומאה לטמא אחד ולפסול אחד. ואין כאן אלא דקדוקי המצוה. דלנוגע בעי שיעורא ולרואה מטמא במשהו. ועי' בחינוך (מצוה ק"פ) שדבריו הם כדברי הרמב"ם עיי"ש. ואמנם רבינו הגאון ז"ל מנה לקמן נוגע בש"ז לבד ורואה לבד. ולפנינו יתבאר בזה עוד בע"ה. ועכ"פ אפי' רואה שייך בנשים. וא"כ דברי הרי"ץ אבן גיאת ז"ל תמוהים וצ"ע:
עוד יש לתמוה במה שמנה עוד מצוה לפדות הבן. והוא תימה. שהרי כבר מנה עשה דפדיון בכור. ואנו אין לנו בכתוב אלא מצוה אחת לפדות בכור אדם. אלא דמריבויא דקרא נפק"ל בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) דהיכא דלא פרקי' אבוה מיחייב למיפרק נפשי' עיי"ש. ועכ"פ לא אישתמיט חד ממוני המצות שימנו בזה שתי מצות. ומכללם גם רבינו הגאון ז"ל לא מנה בזה אלא מצוה אחת. והנה גם במילה לא מנו כל שאר מוני המצות אלא מצוה אחת. אלא דרבינו הגאון ז"ל מנה בה שתי מצות מילת בנים לבד ומילת עבדים לבד. וגם באו בתורה על זה שני כתובים בכל אחת בפ"ע. וא"כ מצד זה אין כאן מקום תלונה על הרי"ץ גיאת ז"ל. וע"י מש"כ בזה במקומו לקמן (עשה ל"א ל"ב). אבל במצות פדיון בכור ודאי דבריו תמוהים. אם לא שנא' דהרי"ץ אבן גיאת ז"ל הבין בד' רבינו סעדי' גאון ז"ל דלא קאי על מנין תרי"ג מצות. אלא מצות בעלמא קחשיב. וכיון דאיתרבי מקרא דאי לא פרקי' אבוה מיחייב איהו גופי' למיפרק נפשי' להכי מנאן בשתים. פדיון נפשו. ופדיון בנו. דתרווייהו ליתנייהו בנשים. ועפ"ז ניחא נמי מה שמנה הרי"ץ אבן גיאת ז"ל מצות מורא אב ואם ומצות כבוד אב ואם. והוא תימה לכאורה. דהרי ודאי אחד אנשים ואחד נשים חייבות במצות מורא וכבוד. וכדאמרינן בהדיא בברייתא דפ"ק דקידושין (ל' ע"ב) כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אלא שהאיש סיפק בידו וכו' עיי"ש. ואינה פטורה אלא כשהיא בבית אישה. דהו"ל כאנוסה דאין סיפק בידה לעשות. אבל פנוי' ודאי חייבת כאיש. וכ"ש במצות מורא בגוונא דליכא טעם דאין סיפק בידה. כגון לישב במקומו ולעמוד במקומו ולסתור ולהכריע את דבריו וכיו"ב. שהן בכלל מורא. אין שום חילוק בין אשה לאיש אפי' אשת איש. ובהדיא אמרינן התם לקמן ל"ד ע"ב) דמ"ע שלא הז"ג דנשים חייבות ילפינן ממורא. מה מורא נשים חייבות אף כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות עיי"ש. והיכי מנאן הרי"ץ גיאת ז"ל בין מצות שהנשים פטורות. ועפמש"כ אפשר לומר דכיון דלא מיירי בעיקרי המצות כמו שנמנו בכלל תרי"ג מצות. הילכך כיון דאיכא גוונא במצות אלו שהנשים פטורות במקום דאנשים חייבין מנאן בכלל אותן דאיש חייב ואשה פטורה. וכוונתו רק לומר דשלשים מצות אלו יש מהן שהאנשים חייבין ונשים פטורות וכדמסיים הרי"ץ גיאת ז"ל גופי' שם וכתב שכיון שנשאת רשות אחרים עלי'. ור"ל דבכה"ג הוא דיש חילוק בזה בין נשים לאנשים:
עוד יש לתמוה במש"כ תו הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים. וכוונתו בזה למאי דתנן (בפ"ק דקידושין ל"ו ע"א) הסמיכות והתנופות וכו' עיי"ש. אבל תמוה דהרי כבר הקשה בתוס' רי"ד שם אמאי לא תני כל סדר המערכה הרמת הדשן שני גזרי עצים הטבת הנרות והדלקתן וקטורת שחרית וערבית עיי"ש שהניחה בקושיא. ועכצ"ל דתני ושייר טובא. וא"כ מבואר עכ"פ דאיכא נמי כמה עבודות שבמקדש אחריני דליתנייהו בנשים. וא"כ אם לזה נתכוון הגאון הו"ל טפי טובא משלשים מצות שהנשים פטורות וגם התוס' שם כתבו וז"ל הקבלות כו' והולכה וזריקה לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מוהקריבו הכהן נפקא כמו קבלה. וזריקה בכלל הזאה עכ"ל עיי"ש. וא"כ עכ"פ לענין מנין המצות שהנשים פטורות יש לנו למנות עוד הולכות וזריקות. דנהי דהתנא במשנתנו קיצר בלישני' וכייל הולכה בכלל קבלה. משום דמחד קרא שמעינן להו. וכן כייל זריקה בכלל הזאה. מ"מ ודאי כל חדא מילתא באנפי נפשייהו נינהו. ויש למנותן בכלל המצות דאינן נוהגות בנשים. וכן תמוה דהאיכא נמי השקאת סוטה. עריפת עגלה וטהרת מצורע ונשיאת כפים בפנים ובחוץ שהם מעבודות המסורות דוקא לבני אהרן ולא לבנות אהרן. והם כולם מצות מנויות במנין תרי"ג מצות לרבינו הג' והבה"ג ושאר מוני המצות. ועי' מנחות (י"ח ע"ב) ובחולין (קל"ב ע"ב) עיי"ש. ועוד הרבה מצות כגון כל המצות המוטלות על המלך. וכל המצית המוטלות על השופטים. וכל המצות שעל העדים. דכל הנך מצות ליתנייהו בנשים כלל. שאינן ראויות לא למלך ולא להיות שופט ואינה כשרה לעדות. וכן כל המצות הנוהגות בכהן גדול לא שייכי בנשים. וכל אלו ראוי למנותם כאן לפי דרכו של הרי"ץ אבן גיאת ז"ל. וגם יש כמה מצות דשייכי רק באנשים ולא בנשים כמו לאוין ועשין האמורים באונס ומפתה ומוציא ש"ר ויפ"ת וכיו"ב. דלפי דרכו של הרי"ץ גיאת ז"ל יש למנותם כאן. וחוץ מזה יש כמה מצות דהנשים פטורות מהן כגון וידוי מעשר. וקריאה דביכורים. וספירת העומר. ופסח שני דקיי"ל דלנשים הוא רשות. ועוד כמה מצות. אלא שאין כדאי להאריך בזה יותר ודברי רבינו הרי"ץ אבן גיאת ז"ל אי אפשר לי להולמם וצע"ג אצלי. ולבאר דברי רבינו הגאון ז"ל שם ולצמצם חשבונו ולבאר גדרן של שלשים מצות אלו אכמ"ל. ויתבאר אצלנו במק"א בזה:
ועל כל פנים מדברי הרי"ץ גיאת אלו אין לנו לעמוד על דעת רבינו הגאון ז"ל. ושפיר יתכן לומר דלדעת רבינו הגאון ז"ל נמנות שלש עשין בתלמוד תורה ע"ד שביארנו. אלא דקשה לפ"ז דלא הו"ל לרבינו הגאון לכתוב ולסתום ללמד דת כיון דכוונתו שם רק ללמד לבנים. ואמנם נראה דאפי' לדעת הרי"ץ גיאת ז"ל אפשר לומר בדעת רבינו הגאון עפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ב) וז"ל כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו' אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים. אע"פ שאינם בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרואים בנים כו'. א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. וחייב להשכיר מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד לבן חבירו אלא בחנם עכ"ל עיי"ש. והנה מרן בכ"מ שם כתב עלה וז"ל א"כ למה נצטוה וכו'. כוונת רבינו לתת שני הבדלים בין בנו לבן חבירו אחד דבנו קודם. שני דבנו חייב לשכור לו מלמד אם הוא אינו יכול אבל בן חבירו אינו חייב להשכיר לו מלמד. דדוקא בטורח גופו נתחייב אבל לא בהוצאות ממונו עכ"ל עיי"ש. והנה משום ההבדל הראשון בלבד פשוט דלא הי' לנו למנותם בשתי מצות. דהא גם אי לאו דהוא בנו הוה חייב ללמדו משום בן חבירו. אלא דבבנו הטיל הכתוב עליו להקדימו לאחר. והנה באמת אין לנו רמז בכתוב להקדים בנו לבן חבירו. אלא דממילא משמע דכיון דבבן חבירו ליכא אלא עשה אחת ובבנו איכא תרי עשין. חדא דבנו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. ואידך דבן חבירו דנפק"ל מקרא דושננתם לבניך אלו תלמידיך. דמשום דהוא בנו לא גרע מבן חבירו. ואית בי' ג"כ עשה דבן חבירו. והילכך אם יש לפניו בנו ובן חבירו בע"כ צריך להקדים בנו דאית בי' תרין עשין לבן חברו דלית בי' אלא עשה אחת. והשתא א"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב במצוה שיש בה תרי עשין האחת כללית והשנית פרטית אין דרכו למנות אלא הכללית בלבד כמו שנאבאר אצלנו בכמה מקומות כיו"ב. הכא נמי אין למנות אלא עשה דללמוד תורה לאחרים שנכלל בה גם בנו. ולכן לא כתב כאן אלא מצוה ללמד דת. דמשמעו ללמד לכל ישראל. דהיינו עשה דתלמוד תורה לאחרים. ואמנם לפי ההבדל השני דלבן חבירו אינו חייב להשכיר לו מלמד אבל לבנו חייב להוציא הוצאות להשכיר לו מלמד. א"כ ודאי אפי' לדרכו של רבינו הגאון ז"ל יש למנות עשה דת"ת לבנים לעשה בפ"ע. כיון דיש ג"כ בעשה דת"ת לבנים מה שאין בעשה דת"ת לאחרים. דהא אם אינו יודע בעצמו ללמד. דמת"ת דאחרים פטור ולית בי' עשה דושננתם לבניך. אבל מת"ת דבניו לא מיפטר. ואית בי' עשה דולמדתם את בניכם. ובכל כיו"ב דיש בזו מה שאין בזו ובזו מה שאין בזו לדרכו של רבינו הגאון ג"כ נמנות שתיהן. אלא שכבר העלה הלח"מ דהא דחייב להשכיר לבנו מלמד אינו אלא מדרבנן בעלמא. כדמשמע בפ"ב דבב"ב (כ"א ע"א) עייש"ה. ולפ"ז ע"כ דמש"כ הרמב"ם ז"ל וחייב להשכיר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא. ועיקר ההבדל אינו אלא בלהקדים. וכן מבואר בהגהות מיימוניות על דברי הרמב"ם שם. דעל מש"כ הרמב"ם וחייב להשכיר מלמד לבנו וכו'. כתב שם בהג"מ וז"ל וכן פסק רבינו שמחה מתקנת יהושע בן גמלא ואילך אם אינו יודע ללמוד בעצמו עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא שהבין דמש"כ הרמב"ם ז"ל וחייב לשכור מלמד וכו'. היינו רק מדרבנן מתקנתו של יהושע בן גמלא. וכן דעת רבינו שמחה ז"ל. הן אמת דדברי הגה"מ אלו והלח"מ תמוהים אצלי. דאם מההיא דפ"ב דבב"ב שם אתינן עלה הרי גם בבן חבירו מבואר שם דחייב לשכור לו מלמד. דהא תקנת יהושע בן גמלא כך היתה שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר לכל התינוקות שבעיר. ועוד דמבואר שם דעיקר התקנה מעיקרא לא נתקנה אלא משום התינוקות שאין להם אב. כדאמרינן התם שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא הי' למד תורה. מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם. התקינו שיהיו מושיבין מלמדים וכו' עיי"ש. ובודאי דמהך לישנא משמע שאין לו אב כלל קאמר. וא"כ מבואר דעיקר התקנה לא נתקנה אלא משום בן חבירו. וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל דאינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם. והרי מדרבנן גם בן חבירו חייב ללמדו אפי' בשכר. ועוד דמהתם אדרבה יש מקום להוכיח דמדאורייתא מחייב האב לשכור מלמד לבנו. מדקאמר התם שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא הי' למד תורה וכו'. ואם איתא אמאי תלי לה במי שיש לו או אין לו אב. והרי גם ביש לו אב הוה מצי למיפלג. ונימא מי שאביו יודע ללמדו תורה הי' מלמדו. ומי שאין אביו יודע ללמדו לא הי' למד תורה. אלא ודאי ה"ק שבתחלה מי שהי' לו אב הי' מלמדו תורה. בין יודע ללמד תורה שהי' מלמדו הוא עצמו. ובין שאינו יודע. דהי' שוכר לו מלמד אחר ללמדו תורה. מי שאין לו אב לא הי' למד תורה. משום דלבן חבירו אינו חייב ללמדו אלא בחנם. מאי דרוש ולמדתם אותם ולמדתם אתם. כלומר דאין חובת הלמוד אלא על האבות עצמם. אם בגופם ואם בממונם. אבל לא על אחרים. ואע"ג דבחנם. דהיינו מי שיודע בעצמו ללמד. גם בבן חבירו מיחייב. מ"מ הי' קשה למצוא מלמדים בחנם ולא שכיחי משום טרדא. או משום דרובן עסקי בלמוד עצמן. או טרידי בלמוד בניהם וכיו"ב. והילכך מי שאין לו אב לא הי' לומד תורה עד שעמדו והתקינו וכו'. וא"כ אם איתא דמקור דברי הרמב"ם הוא מההיא דהתם. ראוי יותר לומר דמש"כ הרמב"ם וחייב לשכור מלמד לבנו היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן גם לבן חבירו חייב. כדאי' התם מתקנת ר"י בן גמלא. והביאה הרמב"ם ז"ל שם לקמן (ריש פ"ב) עיי"ש. מיהו אפשר לומר דקרא דולמדתם אותם את בניכם. כיון דלאב גופי' מדבר הכתוב ומידריש ולמדתם אתם למעט אחר. משמע דאין המצוה מתקיימת אלא באב גופי' דוקא. וכשאינו יודע ללמד את בנו אין המצוה מוטלת עליו ללמדו ע"י אחר. וא"כ ע"כ מאי דקאמרי' מי שאין לו אב וכו' לא שאין לו כלל קאמר. אלא שאין לו אב שיודע ללמדו קאמר. וא"כ ודאי מתבאר לפ"ז דמה"ת לא מיחייב לשכור מלמד לבנו. אלא דמ"מ מש"כ בהגה"מ ובלח"מ דכוונת הרמב"ם במש"כ וחייב לשכור מלמד לבנו. היינו מתקנת יהושע בן גמלא. הוא תמוה מאוד לענ"ד כדכתיבנא. דהרי מתקנה זו כל בני העיר חייבין אפי' מי שאין לו בנים ללמדם. ועוד דתקנה זו אין לה ענין לכאן. דאינה אלא חובת הצבור. אבל אם הצבור לא הושיבו מלמד. לעולם אימא לך דאין היחיד לעצמו חייב בכך כלל. ולא מיבעיא לדעת התוס' שם והרא"ש והטור וסייעתם דס"ל דאין התקנה בפחות מסך כ"ה תינוקות. וכל דליכא אלא כ"ד או פחות לא כייפינן להו להושיב מלמד בעיר. וגם אין יכולין לכוף זה את זה לכך. א"כ להדיא מבואר דאין היחיד חייב לשכור מלמד לבנו אפי' מדרבנן. וכן מבואר להדיא לפום סברא זו בדברי הרמב"ן ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל שמעתי פירושו שאם היו בעיר עשרים וחמשה כופין בני העיר זא"ז להושיב ביניהם מלמד תינוקות. ואם לא הי' שם אלא כ"ד אין כופין. ומי שירצה ישכור רב לבנו וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא מוכרח. דאם היו חייבין כל אחד בפ"ע מיהת לשכור. אמאי אין כופין עכ"פ אותן שיש להם בנים אלא ודאי אין זה אלא רשות ולא חובה. אלא אפי' לדעת הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם ז"ל דס"ל דאפי' בפחות מכ"ה היתה התקנה. וכופין אותן. מ"מ היינו דוקא לצבור שכך היתה תקנת יהושע בן גמלא וכמבואר שם. וכך מבואר ברמב"ם שם (לקמן בפ"ב) עיי"ש. אבל בחובת כל יחיד לעצמו לא מיירי שם כלל. ולדברי רבינו שמחה ז"ל גופי' ליכא קושיא כלל. די"ל דס"ל דבאמת ליכא שום חיובא על האב כשאינו יודע ללמדו בעצמו לא מדאורייתא ולא מדרבנן. אלא מתקנת יהושע בן גמלא בלבד. דהיינו חובת הצבור להושיב מלמד תינוקות בכל עיר ועיר. אבל דברי הגהות מיימוניות שהשוה והרכיב דברי רבינו שמחה והרמב"ם ז"ל זה לזה. וכן דברי הלח"מ שכתב דטעמו דהרמב"ם כאן הוא מתקנת יהושע בן גמלא הוא תמוה הרבה לענ"ד. דהרמב"ם כאן מחובת כל יחיד לעצמו מיירי. ואין זה בכלל תקנת יהושע ב"ג. ולא מיירי הרמב"ם כאן מתקנת יהושע ב"ג. ולקמן בפ"ב הוא שהביאה לתקנה זו. וכאן אין לה ענין כלל. ועוד דלתקנה זו אין חילוק בין בנו לבן חבירו בין יש לו בנים לאין לו כמו שביארנו. והרי הרמב"ם ז"ל שם מחלק בכך:
ועכ"פ מבואר דאין לנו שום הכרח לומר שיהי' חובת האב מדאורייתא לשכור מלמד לבנו אם אינו יודע בעצמו ללמדו. ואפי' לענין חיובא דרבנן אין כל הראשונים ז"ל מודים להרמב"ם בזה וכמו שנתבאר. ונראה דגם מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהביאו בהגה"מ שם שכתב וז"ל כתב מהר"ם זצ"ל דכפינן לי' לאב ללמדם או להשכיר להם מלמדים. דמאי שנא האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשין דכפינן לקיים עשה דסוכה וכו' עכ"ל עיי"ש. ומזה הכריח הר"ב לח"מ שם דס"ל דמדאורייתא חייב לשכור מלמד דאי שכירות אינה אלא מדרבנן. א"כ היכי קאמר מ"ש האי עשה של ולמדתם וכו'. הא אין זה אלא מדרבנן עיי"ש בדבריו ז"ל שנדחק בזה הרבה. ולדעתי אינני רואה שום משמעות לזה בדברי מהר"ם ז"ל. דכוונתו פשוטה דעל עשה דולמדתם אותם ודאי כופין. דמ"ש משאר עשין שבתורה. והילכך ממילא דכופין נמי לשכור מלמד כשאינו יודע ללמד בעצמו. דאע"ג דאין זה אלא מדרבנן. מ"מ כיון דעל עיקר העשה כופין. כשאר עשין שבתורה. כופין נמי על השכירות דרבנן. דהא הו"ל דבר שעיקרו מדאורייתא. ובכיו"ב קיי"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לכ"ע. כמבואר בגיטין (ס"ד ע"א) ושאר דוכתי עיי"ש. וא"כ אין לנו הכרח מדברי מהר"ם ז"ל אלא לענין דאיכא עכ"פ חיובא מדבריהם על האב לשכור מלמד לבנו אם אינו יודע הוא עצמו ללמדו. וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב על דברי הרמב"ם שם וז"ל וחייב לשכור מלמד לבנו כו'. אבל אינו חייב לשכור מלמד לבן אחרים. כי חיוב לשכור מלמד לבנו הוא מולמדתם אותם את בניכם ומוהודעתם לבניך והוא עשה. וכפינן עלי' כמה דכפינן לעשות סוכה או מצוה אחרת. אבל חיוב לעיד בן חברו הוא מפסוק ושננתם לבניך. ומשמע שיהיו מחודדים בפיך כו'. וזהו ללמד הוא עצמו לאחרים לא לשכור לו מלמד עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דמדאורייתא הוא. אבל דבריו תמוהים בעיני. דאיזה משמעות מצא מקרא דולמדתם אותם את בניכם לענין חיובא לשכור מלמד לבנו הרי אדרבה מהך קרא דרשו בפ"ב דבב"ב שם ולמדתם אתם ולא אחרים וכבר כתב הרא"ש בתוספותיו. הובא בש"מ שם. דהכי משמע להו מפשטי' דקרא עיי"ש. וכ"כ התוס' שם עיי"ש. וא"ר היכא דאיהו גופי' לא ידע ללמדו משמע דלא חייבו הכתוב יותר. ומה"ט נמי מקרא דוהודעתם לבניך ליכא שום משמעות לזה כמבואר. ומאי דכפינן על קיום העשין שבתורה אין לו ענין לכאן. דהרי על זה גופא אנו דנין אם יש כאן עשה כלל. גם לא ידענא איזה משמעות מצא בקרא דושננתם לבניך דדרשינן שיהיו מחודדים בפיך וכו'. למעט בן אתרים מלשכור לו מלמד. דהרי גם כאן ושננתם לבניך הוא דכתיב. דהיינו שישננם לבניו שיהיו מתודדים בפיהם. ואם מקרא דולמדתם אותם את בניכם משמע לי' בין בגופו בין בממונו שישכור לו אתר אם הוא אינו יודע. הכי נמי בקרא דושננתם לבניך אית לן למימר הכי. דחייבו הכתוב לשננם לבנים בין בגופו בין בממונו. ואינני רואה שום הבדל בין משמעותן של הנך תרי קראי כלל לפי דרכו של הרב ז"ל. אלא דיש מקום אתי לומר דכיון דאפקי' קרא בלשון בניך. דדרשינן אלו תלמידיך. א"כ משמע דהיינו דוקא בגופו דהו"ל תלמידו. משא"כ כששוכר לו מלמד אחר הרי איננו תלמידו. מיהו גם זה אינו מוכרח. דאפשר לומר דכיון דמ"מ בניך הוא דכתיב בקרא. גם כשמלמדו ע"י אחר אחשבי' קרא כבנו. דהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין המלמד את בן תבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שייך נמי כשלמדו ע"י אחר. ועכ"פ אין לנו בזה שום הכרח מדאורייתא שיתחייב האב לשכור מלמד לבנו:
והנה הרב לח"מ שם הקשה דכיון דכתב הרמב"ם ז"ל דחייב לשכור מלמד לבנו ולא לבן חבירו. א"כ מה הוקשה לו להרמב"ם למה נצטוה על בנו ובן בנו ויליף מזה דחייב להקדים בנו וב"ב לבן חבירו. תיפוק לי' דאיצטריך קרא לומר דבנו וב"ב אפי' בשכר. משא"כ בן חבירו דליכא מצוה אלא בחנם. ומזה רצה להוכיח דבשכר ליכא מצוה אלא מדרבנן אפי' בבנו עיי"ש. וראיתי להחת"ם בנדרים (ל"ז ע"א) ובפ"ב דבב"ב שם שכתב לתרץ דודאי אין שום סברא לומר דאתי קרא דולמדתם אותם את בניכם. וכן קרא דוהודעתם לבניך וגו'. לומר שצריך לשכור להם מלמד. שאין זה בכח משמעות לישנא דקרא. אלא להקדימם אתי קרא. אלא דקשה הא למה לי קרא. פשיטא. דהא אפי' בצדקה דממון קרוב קודם. כ"ש בלימוד תורה דהו"ל צרכי הנפש. ואמנם כיו"ב אמרינן (בפרק איזהו נשך ע"א ע"א) אם כסף תלוה את עמי וגו' עמי ונכרי עמי קודם וכו'. ופרכינן פשיטא. ומשני לא נצרכא דאפי' נכרי ברבית ולישראל בחנם עיי"ש. והכא נמי דכוותי' לא נצרכה אלא לבניו בשכר ולאחר בחנם. אפי' הכי בניו קודמים. וא"כ מוכח דצריך לשכור מלמד לבנו ולא לאחר עכת"ד שם עיי"ש. וא"כ לפ"ז מוכח דמדאורייתא איכא חיובא לשכור מלמד לבנים. איברא דלדעתי אין מזה שום הכרח כלל. דמלבד רבעיקר קושייתו י"ל דאיצטריך קרא להקדים בנו לבן חבירו. אפי' היכא דבן חברו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו יותר מבנו. דבכה"ג אמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"ב) דאע"ג דאם הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו מ"מ כשהי' בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו. וקמ"ל קרא דבנו לגבי בן חבירו אפי' בכה"ג בנו קודם. וכן נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים. שלא חילקו בכך אלא באב לגבי בנו בלבד. אבל בבן חבירו לגבי בנו סתמו וכתבו דבנו קודם. ומשמע ודאי דלעולם בנו קודם. ומילתא פסיקתא היא אפי' היכא דבן חבירו זריז וממולח ותורתו מתקיימת בידו טפי מבנו. וא"כ אדרבה יש מקום להוכיח מכאן דלענין שכר עכ"פ מדאורייתא אין חילוק בין בנו לבן חבירו. דאל"כ מנ"ל דין הקדמת בנו לבן חבירו בכה"ג דבן חבירו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו. דהא דאיצטריך קרא להקדים בנו י"ל דהיינו רק לענין לשכור לו מלמד. אלא ודאי גם בנו לא מיחייב מה"ת לשכור לו מלמד. ולא איצטריך קרא להקדים בנו לב"ח אלא לאשמעינן דאפי' בן חבירו זריז וממולח בנו קודמו. בלא"ה אפי' לפי דרכו של הר"ב חת"ס נראה דאין כאן סרך ראי' כלל. דגם לפ"ז אין לנו אלא לומר דצריך קרא להקדים בנו אפי' בחנם לבן חבירו אפי' בשכר. כגון דבן חבירו רוצה לשלם לו שכר לימודו אפי' באופן המותר. כמבואר ברמב"ם שם ובטוש"ע יו"ד (סי' רמ"ו) עיי"ש. ואשמעינן קרא דבנו בחנם קודם לב"ח בשכר. דהו"ל ממש דומיא דהתם דמוקמינן לקרא בלישראל בחנם ולעכו"ם ברבית. דאין כאן אלא מניעת ריוח בעלמא. אבל לשכור מלמד לבנו. ובן חבירו אפשר לו ללמדו בחנם. אין לנו דין הקדמה בבנו על בן חבירו. דומיא דהתם. דודאי לישראל במתנה ולעכו"ם בהלואה אין לישראל דין קדימה על העכו"ם. דהרי אם כסף תלוה כתיב בקרא דמבואר דוקא בששניהם בהלואה איכא דין קדימה. והכא נמי לשכור לבנו ולבן חבירו בחנם הו"ל כמו לזה במתנה ולזה בהלואה וזה לא שמענו. ואפשר דלשכור לא מיתחייב כלל. ואע"ג דאמרינן בפ"ב דפסחים (כ"א ע"ב) ובפ"ק דע"ז (כ' ע"א) ור"מ ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה דעכו"ם. ור"י כיון דגר אתה מצווה להחיותו ועכו"ם אי אתה מצווה להחיותו. להקדים לא צריך. קרא עיי"ש. ומבואר בתוס' בסוגיא דפסחים שם בד"ה בשלמא וכו' דבעיקר הסברא גם ר"מ מודה דלאקדומי נתינה דגר למכירה דנכרי לא צריך קרא. ודוקא התם משום דאיכא למיטעי במשמעותא דקרא. ס"ל דבעי קרא להכי עיי"ש בדבריהם. הרי דיש דין הקדמה לגר אפי' במתנה. לעכו"ם במכירה. אלא דכבר כתבו התוס' בע"ז שם בד"ה ור"מ וכו' וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעכו"ם. והלא אפי' לישראל אינו מצווה על כך. וי"ל דוקא נבילה שאינה שוה אלא דבר מועט לישראל. שלא היו עכו"ם מצויין ביניהן. ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל עיי"ש. וכ"כ התוס' בחולין (קי"ד ע"ב) סוד"ה עד. ובפסקי תוס' שם עיי"ש. והוא מוכרח דאל"כ תמוה אמאי התם אמרינן דלא צריך קרא. ואילו התם בב"מ בעי קרא להקדים ישראל לעכו"ם. וכבר הקשה כן הרא"ם ז"ל (בפרשת משפטים) והניחה בצ"ע עיי"ש. אבל כבר קדמוהו בקושיא זו בתוס' עה"ת. ובפי' רבינו יעקב מווינא ז"ל עה"ת (פ' משפטים) עיי"ש שתירצוה כסברת התוס' שהבאתי דסוגיא דע"ז היינו דוקא בנבילה לגר עיי"ש. ובלא"ה מוכרח מסוגיא דב"מ שם גופא דבמתנה ליכא קדימה אפי' לישראל כמשכ"ל:
ועדיפא מינה נראה דמוכרח שם דדוקא לגבי ריוח דרבית. דאינו אלא אגר נטר. הוא דיש לישראל דין קדימה. אבל ריוח אחר שאפשר לו להרויח בכסף זה אין לו להניח בשביל הלואת ישראל. דאל"כ תמוה אמאי אשמעינן קרא דין הקדמה זו רק לגבי עכו"ם ברבית. טפי הו"ל לאשמעינן דאפי' לגבי נפשי' בהפסד ממונו יש לחבירו דין קדימה. וכגון שמזומן לפניו מקח שיכול לקנות ולהרויח במעות אלו. שיקנה בזול וימכור ביוקר. ואפ"ה הלוואת חבירו קודמת. אלא ודאי דבכגון זה ליכא דין קדימה לחבירו לגבי נפשי'. דחייך קודמין לחיי חברך. דכיון דעיקר מצוה זו דהלואת חבירו אינה אלא משום הרוחה דחבירו. בכל כיו"ב אמרינן דחייך קודמין. וכן מוכרח. דאל"כ קשה לדעת רוב הראשונים ז"ל דסברי דליכא שום מצוה כלל בהלואת רבית לעכו"ם. ורשות גמור היא. ודלא כהרמב"ם ז"ל. א"כ מאי משני לא נצרכה אלא לישראל בחנם ולעכו"ם ברבית. הרי אכתי קשה למה לי קרא. תיפוק לי' דלישראל בחנם איכא מצוה גמורה דאורייתא. ולעכו"ם ברבית אינה אלא רשות. ואין לו לבטל המצוה משום ריוח ממון. אלא ודאי מוכרח כדכתיבנא דמצוה זו דאינה אלא משום רווחא דחברי' אי לאו קרא הו"ל למימר דאפי' במקום רבית דעכו"ם חייך קודמין. ושפיר איצטריך קרא לאשמעינן דבמקום ריוח כזה המצוה קודמת. וראיתי להר"ב פ"י שם שכתב להקשות דבאמת אמאי ישראל בחנם קודם. הא בכל מקום היכא דאיכא פסידא דידי' שלו קודם לכל אדם כדילפינן מקרא דאפס כי לא יהי' בך אביון. ותי' דהיינו דוקא היכא דעיקר המצוה אינה אלא משום הפסד חבירו. משא"כ הכא דעיקר המצוה. להלוות לעני כדי להחיותו. פשיטא דלא שייך בכה"ג שלו קודם עיי"ש. ועפ"מ שביארנו דבריו תמוהים ונסתרים מעיקר הסוגיא גופא שם. ובלא"ה דבריו תמוהים דכיון דפשיטא דלא שייך בכה"ג שלו קודם. א"כ הדק"ל למה לי קרא להקדים ישראל בחנם לעכו"ם ברבית. וע"כ מוכרת כדכתיבנא דגם בזה אין המצוה אלא משום הרוחה דחברי'. ושייך בו לומר תייך קודמין. וע"פ דברים אלו צ"ע דברי התשב"ץ (ח"ג סי' קנ"א) ודברי הרמ"א בתשו' (סי' י') ביסוד השלישי עייש"ה. ובמש"כ הראשונים ז"ל בב"ק (קי"ד ע"א) ובב"מ (ק"ח ע"ב) ובב"ב (כ"א ע"א) ובטוש"ע (חו"מ סי' קנ"ו סעיף א'. ובסי' קע"ה סעיף מ"א) עייש"ה. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דמצד זה אין שום ראי' לומר דמה שחייב לשכור מלמד לבנו מה"ת הוא:
ואמנם לכאורה יש להכריח דמדאורייתא הוא מדאמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם וגו'. והיכא דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי' דכתיב המול לכם כל זכר. והיכא דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי' דכתיב וכו'. ובתר הכי גרסינן התם ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמרי' אבוה מיחייב איהו למגמר נפשי' דכתיב וכו' עיי"ש. וראיתי בשיטה לא נודע למי שכתב שם. וז"ל מחייב איהו כו'. ובתלמוד תורה לא אשכחן קרא דמייתר להזהיר ב"ד היכא דלא אגמרי' אבוה עכ"ל עיי"ש. וכוונתו פשוטה דהוקשה לי אמאי בת"ת לא קאמרינן כמו במילה דהיכא דלא אגמרי' אבוה מיחייבי בי דינא לאגמורי'. ולזה תי' דבת"ת לא גלי קרא שיהיו ב"ד מוזהרים עלה. אבל דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דהא ודאי מאי דאמרינן לענין מילה דאי לא מהלי' אבוה מיחייבי ב"ד למימהלי' ע"כ לאו דוקא ב"ד. דאטו ב"ד כתיב בקרא. הרי סתמא כתיב המול לכם וגו'. ולכל ישראל קמזהיר קרא. אלא משום דב"ד אביהם של ישראל נינהו. וכיון שאין המצוה מיוחדת לאדם פרטי וכל חד מצי מדחי. לכן ממילא על הב"ד רמיא חיובא להשתדל בדבר. וכן מבואר ברא"ש (פרק כיסוי הדם סי' ת') עיי"ש. ובפיה"מ להרמב"ם ז"ל בשבת (סו"פ ר"א דמילה) עיי"ש. והשתא א"כ הרי גם בת"ת גלי קרא דושננתם לבניך ודרשינן בספרי אין בניך אלא תלמידיך. וא"כ כל ישראל מיחייבי אי לא אגמרי' אבוה. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ת"ת) ושאר פוסקים. וא"כ ודאי קשה אמאי לא נקט נמי גבי ת"ת דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למגמרי' כדנקט גבי מילה. ולכן הי' נראה דמזה ראי' למש"כ הרמב"ם דבנו חייב לשכור לו מלמד. משא"כ בן חבירו דאינו חייב ללמדו אלא בחנם. ולהכי ניחא דלא נקט בת"ת נמי כבמילה דאי לא אגמרי' אבוה מיחייבי ב"ד למגמרי'. משום דלא כל חובת האב מתרוקן לב"ד. דאם אי אפשר ללמדו אלא בשכר לא מיחייבי כל ישראל ולא ב"ד. אלא איהו גופי' במקום אבוה קאי לגמרי. דאי לא אגמרי' אבוה מיחייב איהו למיגמר נפשי' אפי' בשכר. ומצאתי שוב להגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רמ"ה) שכבר הרגיש בראי' זו עיי"ש. אלא דאכתי קשה דהרי גם במילה מבואר בתשו' הרשב"א ז"ל (ח"א סי' תע"ב) דחייב האב לשכור מוהל אם אפשר לו. והובא בב"י (סי' רס"ד) וברמ"א (סי' רס"א) עיי"ש. ודוקא כשאין יד האב משגת כתב שם דהו"ל כאילו אין אב דמצוה רמיא על הב"ד. והילכך כופין את המוהל. מבואר דכשיד האב משגת חייב לשלם שכרו. ונראה דע"כ צ"ל דההיא אינה אלא מדבריהם. אבל מה"ת לא מחייב אלא בגופו אם יכול למול. וא"כ מבואר מזה לכאורה דבתלמוד תורה מיחייב מדאורייתא גם בממונו. דהיינו אם אינו יודע ללמדו חייב לשכור לו מלמד: