אור ברסלב

ביאור על ספר המצוות לרס"ג· רבי ירוחם פישל [הגרי"פ] פערלא

מנין עשה

מבוא

מצוה א

את ה' אלקיך תירא. היא עשה דמורא שמים. וכוללת בפרט האיסור שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכמבואר בסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) ובפ"ק דתמורה (ד' ע"א) דהו"ל אזהרת עשה שלא להוציא שם שמים לבטלה עיי"ש. ומנאוה כל הראשונים ז"ל מוני המצוות הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וסייעתו ז"ל. ועי' מש"כ בזה הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ד') והרא"ם ז"ל ביראים (סי' א') ובסמ"ג (עשין ד') ובסמ"ק (סי' ד') ובחינוך פ' עקב (סי' תל"ב) עיי"ש ואין להאריך. והנה הבה"ג וסייעתו מנו בזה עוד עשה. ליראה מן החכמים. והוא ג"כ ממקרא זה גופא דאת ה' אלקיך תירא. וכדדריש ר"ע לרבות ת"ח בפסחים (כ"ב ע"ב) ובכמה דוכתי. ורבינו הגאון ז"ל לא מנה עשה זו. ואף כי כבר השיג הרמב"ם ז"ל בזה על הבה"ג בסה"מ שורש שני עיי"ש. מ"מ אין זה מספיק לרבינו הגאון דלא אזיל בזה בשיטת הרמב"ם שם כמו שנתבאר בשרשים. אבל נראה דאתי שפיר ע"פ מה שהקשה הרמב"ם ז"ל שם על הבה"ג אמאי לא מנה לפי דרכו גם כבוד בעל אמו ואשת אביו ואחיו הגדול כל אחד למצוה בפ"ע. כמו שלמדום מריבוי הכתובים כבד את אביך לרבות אשת אביך את אמך לרבות בעל אמך וי"ו יתירא ואת אמך לרבות אחיך הגדול. והרמב"ן ז"ל שם העלה דלק"מ דלא חייב הכתוב בכבוד בעל אמו אלא משום כבוד האם דכבוד הוא להאם במה שמכבד את בעליו וכן באשת אביו אינו אלא משום כבוד האב וכן באחיו הגדול מהאי טעמא הוא עיי"ש. ומעתה א"כ אף אנן נימא לפמש"כ הרש"א בח"א בב"ק (מ"א ע"ב) דר"ע דדריש את ה' אלקיך לרבות ת"ח אין זה משום שבא להשוות מורא ת"ח למורא המקום דהא ודאי אי אפשר לאמרו. ומה"ט פירש שמעון העמסוני ואמר שיקבל שכר על הפרישה. אלא משום דסבר ר"ע דהמורא מפני ת"ח היא עצמה מורא המקום וזהו שאמרו מורא רבך כמורא שמים כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים עיי"ש בדבריו. וכעין זה כתב בתוס' רבינו פרץ ז"ל שם בתירוצו השני ובאס"ז שם בשם הרא"ש עיי"ש. ומעתה א"כ כמו שלא מנו הבה"ג וסייעתם כבוד אשת האב ובעל האם ואח הגדול בפ"ע במנין העשין משום דאין כבודם אלא מצד עשה דכבוד אב ואם והו"ל כבר בכלל עשה דכבוד או"א שכבר נמנה. הכי נמי אין למנות מצוה בפ"ע מורא ת"ח משום שאינה אלא משום מורא שמים והו"ל בכלל עשה דמורא שמים. וכמו שביאר הרש"א דהמורא מרבו היא עצמה מורא השמים. וכן כתב הר"ד הבבלי ז"ל שהביאו במעשה נסים להר"א מיימון ז"ל (סי' א') ביותר ביאור עיי"ש בדבריו. ועי' מש"כ הרשב"ץ בזה"ר (עשין סי' ל"א) שדבריו תמוהים אצלי עיי"ש היטב. שוב ראיתי למהר"ח קאזיס ז"ל בקנאת סופרים שכתב כן מדעת עצמו בפשיטות להקשות על הבה"ג דלפי תי' הרמב"ן ז"ל לא הי' לו למנות עשה דמורא ת"ח בפ"ע דיראת חכמים נמי משום דכבודו של מלך להדר ולירא ממשרתיו עושי רצונו דשלוחי רחמנא נינהו להורות לעם את המעשה אשר יעשון. ואם כבוד בעל אם הוא נטפל לכבוד האם כ"ש שיראת חכמים נטפלת ליראת המקום והיינו ריבויא דאת ה' אלקיך עיי"ש בדבריו. וכ"כ בעל מרגניתא טבא עיי"ש ולא ראו דברי הרש"א שהבאתי בזה שכבר קדמם. ועכ"פ לפ"ז אתו שפיר דברי הגאון ז"ל כאן. ובלא"ה לפמש"כ בשרשים לבאר שיטת רבינו הגאון ז"ל בשורש שני של הרמב"ם ז"ל ניחא בפשיטות מה שלא מנה מצות מורא ת"ח. וגם כל הנך דאתרבו בכלל מצות כבוד כמו שנתבאר במבוא עיי"ש. ועוד יתבאר לפנינו בזה בס"ד לקמן בעשה דקימה והידור:

אמנם יש לעיין מה שהשמיט הגאון מלמנות עשה דאהבת ד' דנפקא ממקרא מלא דכתיב ואהבת את ד' אלקיך. ומנאוה כל הראשונים ז"ל מוני המצות ובראשם הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וסייעתו ז"ל. וביותר תמוה דרבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור ראשון) מנה עשה דאהבת ד' מיד אחר עשה דיראת ה' עיי"ש. וכפי הנראה חזר בו מזה כאן וצ"ע למה. ובהתבונני בזה ראיתי עוד דבר תמוה שהשמיט הגאון מלמנות בזה גם עשה דקידוש השם דנפק"ל מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומנאוה ג"כ כל מוני המצוות כולם. וגם רבינו הגאון גופי' מנאה באזהרותיו שם סמוכים ותכופים זא"ז. יראת ה' אהבת ה' וקדוש השם עיי"ש. ומדוע השמיטה כאן. אבל נראה דנכונים דברי הגאון ז"ל ע"פ דרכו. דכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אין דרכו למנות אלא האחד משניהם דהיינו אותו שכולל יותר. שאם העשה כוללת יותר מהלאו אינו מונה אלא העשה במספר העשין ואינו מונה שוב הלאו במספר הלאוין. ואם הלאו הוא כולל יותר מהעשה אז מונה רק את הלאו במנין הלאוין ושוב אינו מכנים העשה במספר העשין. וזה אחד משרשיו אשר עליהם יסד חשבונו במנין המצוות. ולא כשאר מוני המצוות דדרכם בכיו"ב למנות לעולם הלאו בין הלאוין והעשה במספר העשין. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשרשיו (שורש ששי). ואם כי החליט שם שלא יטעה שום אדם בשורש זה. מ"מ רבינו הגאון לא שמיעא לי' ולא ס"ל הך כללא. שאין לנו לדעתו ז"ל במנין המצוות אלא ענין המוזהר מהם והמצווה בהם. כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (בשורש תשיעי) לענין לאוין או עשין הכפולין עיי"ש. כמו שנתבאר אצלנו בשרשים ובכמה מקומות באורך בס"ד. ומעתה לענין קידוש השם דהו"ל מצוה שיש בה עשה ול"ת. עשה דונקדשתי בתוך ב"י. ול"ת דלא תחללו את שם קדשי. וכל מי שעבר ולא קידש השם הרי זה עובר בעשה ול"ת אלו. וכמש"כ הרמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ד) והחינוך פ' אמור (סי' רצ"ו) עיי"ש. וכאן הלאו כולל יותר מהעשה. דהרי ליתא לעשה אלא בפירסום בפני עשרה מישראל. כדגמרינן (סו"פ בן סו"מ) מגז"ש דתוך תוך עיי"ש. משא"כ לאו דלא תחללו איתי' אפי' בצינעא וכמש"כ הר"ב לח"מ (בפ"ה מהלכות יסוה"ת ה"ד) עיי"ש. וכ"כ הר"ב המבי"ט ז"ל (בקרית ספר שם) עיי"ש. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין ס"ג) עיי"ש. וראיתי להר"ב פרי חדש בביאורו על הרמב"ם שם שדחה דברי הלח"מ וכתב עליו דאשתמיטתי' גמרא ערוכה בסוגיא דע"ז (נ"ד ע"א) דאמרינן התם אמר רבא הכל הי' בכלל לא תעבדם. וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס. הא כיצד הא בצינעא הא בפרהסיא עיי"ש. הרי דבצינעא לא הוי בכלל אזהרת ולא תחללו עיי"ש בדבריו ז"ל. אבל העיקר כדברי הלח"מ. ומלבד דאשתמיטתי' להפרי חדש דברי הרמב"ם בסה"מ שהבאתי. תמיהני איך לא השגיח על דברי הרמב"ם במקומו. שהרי בהדיא כתב שם גם בצינעא דהרי זה מחלל את השם עיי"ש. וא"כ הו"ל בכלל ולא תחללו. ומסוגיא דע"ז שם ליכא אפי' סרך ראי' לדעתי כלל. דהרי פשיטא דלרבי ישמעאל דס"ל דאפי' בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג אפי' לכתחילה ודאי ס"ל דאין בה בצינעא שום איסור כלל. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דאפי' בצינעא יהרג ואל יעבור כיון דאונס בעלמא רחמנא פטרי' מקרא דולנערה לא תעשה דבר ומדמיעט קרא גבי מולך ההוא ולא אנוס. ע"כ הא דאמרינן הכא יהרג ואל יעבור אין זה משום העבירה מצד עצמה. אלא משום לאו דחלול השם מקרא דלא תחללו. כמש"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם. וע"כ ס"ל דבהנך שלש עבירות דע"ז גילוי עריות שפיכות דמים גם בצינעא איכא לאו דלא תחללו. ופליגי בהכי עלי' דר"י. ומעתה א"כ מסוגיא דע"ז שם ליכא למשמע מינה כלום. דהרי כבר כתבו התוס' שם דההיא סוגיא אזלא אליבא דרבי ישמעאל דס"ל דאפי' בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג וכ"כ בסמ"ג (עשין ג') וכן מבואר ברי"ף וברא"ש (סו"פ בן סו"מ) דרבא התם ע"כ כר"י ס"ל עיי"ש. וא"כ אין הכרע משם כלל. דהתם אליבא דר"י קיימינן. אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו ודאי איכא לאו דחלול השם גם בצינעא בהנך שלש עבירות שאמרו דיהרג ואל יעבור. והשתא א"כ נמצא דהלאו כולל יותר מהעשה דונקדשתי דליתא אלא בפרהסיא:

הן אמת שראיתי להר"ב מרכבת המשנה (ח"ב הלכות יסוה"ת) שם דרצה לומר דגם עשה דקידוש השם איתא אפי' בצינעא. וראייתו ממאי דאמרינן התם דבשעת גזירה אפי' בצינעא ואפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ואם ליכא עשה דקידוש השם בצינעא אמאי יהרג. ומשום חומרא בעלמא כדי שלא ירגילו להמריך את הלבבות כפירש"י שם ליכא למימר לדעת הרמב"ם שם דבמקום שהדין נותן שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר מתתייב בנפשו. עיי"ש בדבריו במה שנדחק לפרש דברי הרמב"ם ע"פ דרכו. אבל דבריו תמוהים דהרי להדיא גמרינן התם ובת"כ (פ' אמור פ"ח) גזרה שוה תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך ב"י וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה התם עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל עיי"ש. וא"כ אין לנו עשה דקידוש השם דנפקא לן מהך קרא דונקדשתי אלא בעשרה וכולהו ישראל דוקא. וראייתו אינה מכרעת כלל. דאע"ג שכתב הרמב"ם שאם נהרג ולא עבר במקום שאמרו יעבור ואל יהרג ה"ז מתחייב בנפשו. מ"מ פשוט דהיינו דוקא כשמחמיר על עצמו כן מדעתו במקום שלא חייבוהו. משא"כ כאן שחייבוהו חכמים ויש כח בידם לתקן בכה"ג. דאין לך מגדר מילתא יותר מזה. ופשוט דזו היא כוונת רש"י שם. והוא עפ"מ דאמרינן פרק האשה רבה (יבמות צ' ע"ב) מיגדר מילתא שאני עיי"ש. ועוד דהרי נהי דעשה דקידוש השם ליכא בצינעא מ"מ לאו דלא תחללו איכא. כמש"כ בלח"מ ובקרית ספר להמבי"ט ובדברי הרמב"ם ז"ל גופי' כמשכ"ל. ושפיר אמרו דבשעת הגזירה אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור משום דשייך בי' מיהת ל"ת דלא תחללו. וזולת זה כבר הרגיש בזה הר"ן ז"ל בחי' שם וכתב הטעם משום דבשעת הגזרה אם שמע להם אפי' בחדרי חדרים הדבר מתפרסם וכו' עיי"ש בדבריו ז"ל. ונראה כוונתו עפמש"כ בחמרא וחיי להר"ב כנה"ג בשם הרב המאירי ז"ל דמאי דאמרינן אין פרהסיא פחות מעשרה מישראל. לא שיהי' שם עשרה ישראלים. אלא אפי' כל שידעו בו עשרה ישראל חשיב פרהסיא עיי"ש. ולהכי אפי' עשה דקידוש השם אית בה:

איברא דלכאורה משמע כדברי בעל מרה"מ מדכתב הרמב"ם שם ה"ד וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר ה"ז קידש את השם ואם הי' בעשרה מישראל ה"ז קידש את השם ברבים וכו'. משמע דגם בצינעא הו"ל בכלל קידוש השם. אבל אין זה הכרח דודאי לא חייב הכתוב בעשה דקידוש השם אלא ברבים דוקא. אלא דמ"מ כשעושה כן מדעתו הרי זה קידש את השם אע"ג שאם לא עשה כן לא עבר אלא בלאו דלא תחללו בלבד. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ט') שכתב שם בעשה דקידוש השם וז"ל ולא נצטוותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא וכו' ולשון ספרא ע"מ כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים ע"מ שתקדשו שמי ברבים וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר להדיא דס"ל דאין מקום לעשה זו אלא בפרהסיא. ונמצא מתבאר דאף דאין מקום לעשה דונקדשתי אלא במקום דאיתי' נמי ללאו דולא תחללו את שם קדשי. מ"מ שייך לאו דלא תחללו גם במקום דליתא לעשה וכגון בצינעא בע"ז וגילוי עריות ושפ"ד. או בשעת הגזירה בשאר עבירות וכדכתיבנא. גם נראה דבהנך עניני חילול השם דחשיב ומני בפרק בתרא דיומא (פ"ו ע"א) דאמרינן היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא בלא דמי כו'. ר"י אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. דבי ר"י אמרי כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו. והביאן הרמב"ם בסה"מ (לאוין ס"ג) ובפ"ה מהלכות יסוה"ת בכלל אזהרת לא תחללו עיי"ש. לדעתי אין בהם אלא משום אזהרת לא תחללו אבל לית בהו משום עשה דונקדשתי. דכיון דודאי בעשייתן. דהיינו כשמקיים מצות תפילין כראוי לו. ולא שקיל בישרא מבי טבחי בלא דמי. ומתנהג עצמו כראוי באופן שאין חביריו בושין משמועתו. ליכא קידוש השם בהכי. דמה בכך. הרי לא עביד בזה מילתא יתירתא כ"כ. ובפרט גברי רברבי כרב ורבי יוחנן. הילכך גם בעבירתן ליכא אלא עבירת לאו דלא תחללו. אבל אין אלו בכלל עשה דקידוש השם כלל דלא שייכא בהו. וא"כ נמצא דלאו דלא תחללו כולל הרבה יותר מעשה דקידוש השם. ולכן רבינו הגאון ז"ל לפי דרכו שפיר עשה במה שהביא לקמן במספר הלאוין לאו דלא תחללו והשמיט העשה דונקדשתי ממספר העשין:

ומעתה עפ"ז ניחא נמי שהשמיט הגאון עשה דאהבת ד'. דביאור ענין אהבת ד' שציוה עלי' הכתוב כתב הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין ג') וז"ל שצונו באהבתו יתעלה וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית הנאה וזאת היא האהבה וכו' עכ"ל עיי"ש. הנה מבואר שהבין ענין האהבה כפשטה. וכן מתבאר ביותר ביאור בדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות יסוה"ת) ובמש"כ המפרש שם עיי"ש. וכזה הם דברי החינוך פ' ואתחנן (סי' תי"ח) וכעין זה ביאר הסמ"ג (עשין ג') עיי"ש. והביאו ראי' לדבריהם מברייתא דספרי. ואמנם ראיתי להר"ן ז"ל (בפ"ב דע"ז) על מש"כ הרי"ף שם וז"ל הא דתניא הי' רבי ישמעאל אומר מניין שאם אומרין לו לאדם עבוד ע"ז ואל תהרג שיעבור ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם. ליתא דקיי"ל כר"א דאמר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך ואם נאמר בכל מאודך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך ואם יש לך אדם כו' ת"ל בכל נפשך. וכתב עלה הר"ן וז"ל ליתא דקיי"ל כר"א דאמר אם נאמר בכל נפשך כו' כלומר יאמר החביב וכ"ש דאינו חביב. ואילו לרבי ישמעאל דס"ל שעל כולן הוא אומר וחי בהם ולא שימות בהם ואפי' בע"ז וכו'. לדידי' קרא דואהבת את השם בכל נפשך לא משמע לי' שיתן נפשו באהבתו של הקב"ה. אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד וכו'. ומשה"כ לר"י לא קשיא לי' אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך. דאורחי' דקרא הוא. אבל לר"א קשיא לי' משום דמשמע לי' קרא שחייב אדם לתת נפשו ומאודו לאהבתו של מקום. ומשה"כ פריך יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב. והיינו טעמא דמפקינן קרא דואהבת לע"ז בלחוד ולא מוקמינן לי' בכל המצוות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה כיון דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת. מסתברא לאוקמי קרא דוחי בהם בכל המצוות כולן. וקרא דואהבת בע"ז בלבד שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקב"ה עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הר"ן עוד (בפ"ב דפסחים) עיי"ש בדבריו ז"ל וכן פירש"י ז"ל בקצרה בסנהדרין (סו"פ בן סו"מ ע"ד ע"א) בההיא דאמרינן התם אינהו דאמור כר"א דתניא ר"א אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו' אם נאמר בכל נפשך וכו'. ופירש"י וז"ל ואהבת את ה' אלקיך משמע שלא תמירנו בעבודת אלילים וכו' עיי"ש. והיינו כמש"כ הר"ן ז"ל דלר"א משמע לי' קרא דואהבת רק בע"ז שחייב ליתן נפשו ומאודו באהבתו של הקב"ה ומשוה"כ קשה לי' שיאמר החביב וכ"ש לשאינו חביב. משא"כ לר"י דמפרש לקרא כפשטי' שיאהב אותו בכל לבו ונפשו ומאודו לק"מ:

ומעתה א"כ לפ"ז לפי מאי דקיי"ל כר"א הך קרא דואהבת את ד' וגו' לא אתי אלא לאשמעינן דבע"ז אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור. משום דמקרא דונקדשתי לא שמענו אלא בפרהסיא לחוד כבשאר מצוות שבתורה. ואף דקרא דולא תחללו מיירי נמי בצינעא להרמב"ם ז"ל כמשכ"ל היינו רק לפי האמת דגלי לן קרא דואהבת דבע"ז אפי' בצינעא יהרג ואל יעבור. אבל אי לאו דגלי קרא דואהבת וגו' הוה לן למימר דמקרא דוחי בהם ולא שימות בהם אימעיט נמי ע"ז בצינעא אפי' מל"ת דלא תחללו. והשתא א"כ בע"ז גם בצינעא איכא עשה ול"ת עשה דואהבת ול"ת דולא תחללו. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל הביאו בחי' הר"ן לסנהדרין (ע"ה ע"א) וז"ל. ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל דבג' עבירות החמורות יהרג ואל יעבור אפי' בצינעא וא"כ אמאי הותר לנעמן אפי' בצינעא. ותי' הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דבשלש עבירות החמורות אפי' בצינעא יהרג וא"י היינו דוקא ישראל שהוזהרו במצות ואהבת את ה' אלקיך. אבל עכו"ם אינם מצווין באהבתו. אלא שבמקום פרהסיא היתה השאלה אם מצווין על קה"ש אם לאו. ועל זה תירצו שבצינעא התיר לו לנעמן ובכה"ג אין בו משום קה"ש עכ"ל עיי"ש. ומעתה א"כ רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל. דאחר שמנה לאו דלא תחללו במספר הלאוין שוב לא הוצרך למנות עשה דאהבת ה' בכלל מנין העשין. דלדידן דקיי"ל כר"א לא באה עשה זו אלא לעשה יתירתא נוספת על הלאו דלא תחללו בצינעא. ודרשא דספרי שהביאו הרמב"ם וסייעתו לא אזלא אלא אליבא דרבי ישמעאל דלא קיי"ל כוותי'. וא"כ מה"ט גופי' שהשמיט הגאון עשה דונקדשתי כמו שביארנו. השמיט נמי עשה דאהבת ה'. ובאזהרות על סדר עשרת הדברות נמשך רבינו הגאון ז"ל אחר הבה"ג בזה. אבל כאן חזר בו ע"פ דרכו ושיטתו והשמיט שתי עשין אלו ממנינו. ועי' בפרק בתרא דיומא שם בההיא דאמרינן התם היכי דמי חלול השם. ואמרינן עלה אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך. שיהא אדם קורא ושונה ודבורו בנחת עם הבריות וכו' ובזמן שאדם קורא ושונה ואין דבורו בנחת עם הבריות וכו' מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה כו' כמה מכוערין מעשיו כמה מקולקלין דרכיו כו' עיי"ש. הרי דגם לאביי עשה דאהבת ה' הו"ל בכלל לאו דלא תחללו. ואף דאיצטריך קרא לדר"א. מ"מ אפשר דתרתי ש"מ. משום דאי קרא רק לע"ז בלחוד אתי קשה למה לי בכל מאודך דודאי חייב מיתה אם יעבוד ע"ז בשביל ממון. וכמו שהקשה בתשובות תשב"ץ (ח"א סי' ס"ג) עיי"ש מה שהאריך בזה. אבל י"ל דלהכי משמע לי' לתנא למידרש מיני' נמי הא שיהא שם שמים מתאהב ע"י ולא יחללו בדרכים מקולקלין ומעשים מכוערין ואשמעינן דגם זה הו"ל בכלל חלול השם אפי' ע"י הפסד ממונו. וזה פשוט. ומ"מ נתבררו דברי הגאון בזה:

והנה רבינו הגאון ז"ל השמיט לקמן במנין הלאוין שלו לאו דמגדף דנפק"ל אזהרתו בפרק ד' מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) מקרא דאלקים לא תקלל. ומבואר שם לקמן (ס"ו ע"א) דלכ"ע נפקא לן אזהרה למברך את ד' מהכא עיי"ש ובמש"כ התוס' שם בד"ה גמר קודש עיי"ש. ובחינוך (פ' משפטים מצוה ס"ט) עייש"ה. ומנאוהו כל מוני המצוות. ואע"ג דגם הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאוהו במספר הלאוין. ולא מנו אלא אזהרה לקללת דיין בלבד כרבינו הגאון ז"ל. מ"מ לק"מ דהבה"ג וסייעתו לשיטתייהו אזלי שכן דרכם ז"ל שלא למנות הלאוין של העבירות שנמנו אצלם במספר העונשין. שלא מנו מספר העונשין אלא משום הלאוין שהוזהרו בהן ואחר שמנו העונשין שוב אין מקום למנות עוד הלאוין בפ"ע וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל דעת הבה"ג בשורש י"ד עיי"ש. אם כי יש בזה מבוכה בדברי הבה"ג וכמו שיתבאר לפנינו במקומו בס"ד. וא"כ הרי כבר מנו הבה"ג וסייעתו מגדף במספר העונשין. ולכן לא הוצרכו למנות בפ"ע הלאו שבו. אבל רבינו הגאון ז"ל דדרכו למנות כל לאו ולאו של האיסורין שנמנו בכלל העונשין ולדעתו לא נמנו העונשין אלא למצוה על הב"ד לקיימן ולענוש את החוטאים כל אחד כמשפטו. אבל הלאוין לא באו אלא להזהיר כל יחיד ויחיד שלא לעשות אחת מכל אלה. ולכן נמנין האזהרות לבד והעונשין לבד בחשבון תרי"ג מצות. וכמו שנתבאר בשרשים ולקמן במקומו. וא"כ תמוה לכאורה אמאי לא מנה לאו דמברך את ד' בחשבון הלאוין. אע"ג שכבר מנה מברך את ד' במספר העונשין במחייבי סקילה:

ולכאורה הי' נראה בזה ע"פ מאי דקשה תו אמאי לא מנה אזהרת מקלל אביו ואמו במספר הלאוין כמו שמנו שאר מוני המצוות וכן לא מנה אזהרת מכה אביו והבה"ג וסייעתו ז"ל מנאום במספר העונשין. אבל לרבינו הגאון ז"ל אין בזה התנצלות כמש"כ. איברא דאין בזה שום קושיא. די"ל דס"ל לגאון ז"ל כדעת הרמב"ן בסה"מ לאוין שי"ח שי"ט שכתב להשיג בזה על הרמב"ם והחליט שאין למנות במספר הלאוין מכה ומקלל אביו ואמו משום שלא באה בהם אזהרה מיוחדת אלא שהם בכלל כל ישראל שבאה בהם אזהרה להכאה מקרא דלא יוסיף פן יוסיף וגו' ולקללה מקרא דלא תקלל חרש עיי"ש. ולפ"ז נראה יותר דלרבינו הגאון ז"ל אפי' היתה לנו אזהרה פרטית מפורשת בתורה בקללת אב ואם ובהכאתן לא הי' מהראוי למנותם. לפי דרכו ז"ל דכל אזהרה שכבר שמענו עיקר האיסור מלאו אחר שכבר בא במנין הלאוין ולא באת אזהרה זו אלא לתוספות חומר האיסור בלבד אינה באה בחשבון הלאוין בפ"ע. וכמו שנתבאר אצלנו בכמה מקומות. וא"כ כאן מאחר דאיסור הכאת וקללת אב ואם כבר שמענו מלאו דהכאת וקללת כל ישראל. דהא לא גריעי משאר ישראל. שוב אפי' הי' מבוארת בתורה בהן אזהרה מיוחדת לא היתה נמנית בפ"ע במספר הלאוין. מיהו לפמש"כ הרמב"ן ז"ל שם דאזהרה לקללת כל אדם לא נפקא לן אלא במה הצד מחרש ודיין ונשיא משום דבכלל לאו דלא תקלל חרש אין לנו אלא חרש דוקא שחרשותו גרמה לו עיי"ש. ובודאי דמסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו ע"א) משמע הכי וכמו שהביא הרמב"ן שם. א"כ ודאי אם הי' לנו אזהרה מיוחדת בקללת אב ואם הי' ראוי להביאה במנין בפ"ע. אלא דמ"מ השתא שאין לנו בהם אזהרה פרטית ולא נפקא לן אלא מכללא כשאר כל אדם ודאי י"ל שלא תבוא במנין בפ"ע כמש"כ הרמב"ן ז"ל. ואמנם אין צורך לזה דבלא"ה רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דאפי' במקום שבאה האזהרה בגזירה שוה ממק"א אינה באה לדעתו במנין הלאוין בפ"ע. כיון שלא באה בזה אזהרה מבוארת בפ"ע. ומה"ט לא מנה אזהרת שחוטי חוץ ולא מנה אלא אזהרת מעלה בחוץ. משום דליכא בשחיטת חוץ אזהרה מבוארת ולא נפקא אלא בגזירה שוה שחיטה מהעלאה. כמבואר בזבחים ר"פ השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"ב) עיי"ש. וכמו שיתבאר במקומו בס"ד. ומעתה א"כ גם כאן באזהרה דמברך את ה' אפשר לומר דלא מנאה משום דס"ל דקיי"ל כמ"ד אלקים לא תקלל חול משום דעיקרו לאזהרת שופט הוא דאתי אלא דגמר קודש מחול. דהיינו ברכת ד' מקללת שופט כמבואר בסוגיא דסנהדרין שם. ואע"ג דר"ע ור"י פליגי בהכי דר"ע אמר דאלקים קודש. וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. מ"מ י"ל דפסק כאן כר"י לגבי ר"ע משום דהתרגום מסייע לו שתרגם אלקים דיינא וכמש"כ רב יהודאי גאון ז"ל בתשובות הגאונים ליק (סי' מ"ה) ובתורתן של ראשונים (ח"ב ריש סי' א') בשם רב נטרונאי גאון ז"ל דכל היכא דאיפליגו תרי תנאי ומתרגם אמר כחד מנהון הילכתא כוותי' עיי"ש. ועי' ג"כ מש"כ הרב של"ה (במס' שבועות שלו) עיי"ש. ובפרט לפי הגירסא שבמכילתא (פ' משפטים) דר"י אמר קודש ור"ע הוא דאמר חול עיי"ש. וא"כ לפ"ז אין לנו אזהרה מפורשת בתורה אלא בקללת דיין. ומינה גמרינן למברך את ד' דגמר קודש מחול. ולכן לא מנה הגאון אלא אזהרה דמקלל שופט והשמיט אזהרת מגדף. מיהו יש לפקפק בזה דשאני הכא דהא דגמרינן קודש מחול אינו אלא גילוי מילתא בעלמא לומר דאלקים דקרא כולל בין דיין ובין ברכת ד' וכמש"כ התוס' שהבאתי לעיל ובחינוך שם וכן מבואר בדברי הרמב"ם בסה"מ (לאוין ס') עייש"ה. ומשמע דס"ל ג"כ דקיי"ל כמ"ד אלקים לא תקלל חול. וכמו שהכריח הר"ב כנה"ג בדינא דחיי על הסמ"ג (לאוין ט"ז) עיי"ש. וא"כ הו"ל כאילו יש לנו אזהרה מפורשת בברכת ד'. ומה"ט גם הרמב"ן ז"ל אע"ג שהשיג על הרמב"ם באזהרה דמקלל ומכה או"א. מ"מ כאן באזהרה דברכת ד' הוא מסכים עם הרמב"ם ז"ל. אלא דמ"מ אפשר לומר דדעת רבינו הגאון ז"ל דאפי' הכי כיון דאפקינהו קרא בחדא אזהרה אינן נמנין אלא באזהרה אחת. וענין האזהרה אחד הוא דקללת כל שופט אסרה תורה בין שופט חול ובין שופט קודש במרומים יתוי"ת. ועדיפא מינה ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דגניבת ממון וגניבת נפשות אינם נחשבין אלא באזהרה אחת. אע"ג שבאו בהם שתי אזהרות מיוחדות מפורשות בתורה. והיינו משום שעניינם אחד דכל גניבה אסר הכתוב בין ממון ובין נפשות. והילכך כאן אע"ג דודאי אם היו בהן שתי אזהרות מיוחדות היו נמנות בשתי מצות בפ"ע מ"מ השתא שכללן הכתוב באזהרה אחת אין לנו למנותם אלא במצוה אחת. כן אפשר לומר בדעת הגאון ז"ל:

אבל יותר נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בירושלמי סנהדרין (פרק ארבע מיתות הלכה י"א) אזהרה למקלל אביו ואמו מנין איש אמו ואביו תיראו וכו' עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דאע"ג דודאי אמת הוא דמקלל הו"ל בכלל עשה דמורא מ"מ הרי אזהרת עשה היא ואזהרת עשה לא שמה אזהרה. גם תמוה דא"כ לעיל (שם הלכה ח') דקאמר בירושלמי גופי' אזהרה למגדף מנין אלקים לא תקלל עיי"ש והשתא תיפוק לי' מקרא דאת ד' אלקיך תירא. וראיתי להר"ב מרה"פ שם שפירש דדריש לה הכי מדהוקש מורא האב למורא המקום וכן קללת האב לקללת המקום כדדריש בת"כ ריש פרשת קדושים ובפ"ק דקידושין. וכתיב אזהרה אלקים לא תקלל עיי"ש. ואין דבריו ז"ל נכונים דהא דאמרינן הוקש כבודם ומוראם לכבוד ומורא המקום ודאי פשיטא דאין זה היקש גמור. דהרי לא מצינו כלל בשום דוכתא היקשא להכי. אלא דאנן הכי קאמרינן דהשוה הכתוב כבוד או"א ומוראן וקללתן לכבוד ומורא וקללת המקום. כיון שצוה והזהיר על כבודן ומוראן וקללתן כמו שהזהיר על כבודו ומוראו וקללתו. ולהכי מצוות חמורות הן. ועדיפי ממצוות אחרות. אבל ודאי למילף חדא מאידך ולאתויי אזהרה האמורה שם לכאן בעינן היקש גמור והכא ליכא היקשא. ואע"ג דרש"י בפ"ב דמציעא (ל"ב ע"א) כתב הוקש כבודם בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ד' מהונך עיי"ש. ע"כ אין כוונתו לגזירה שוה ממש דאין רמז לזה בשום דוכתא. ועוד דקרא דכבד את ד' מהונך לא כתיב בתורה אלא בדברי קבלה ולא שייכא בזה גז"ש דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן במדות שהתורה נדרשת בהן. אלא כוונתו לומר דאף דקאמר הוקש כבודם כו' אין הכוונה להיקש גמור כבעלמא. אלא לומר דגזירה שוה גזר הכתוב בהן והשוה אותם בזה למקום. ובפ"ק דקידושין (ל' ע"ב) לא קתני לשון הוקש אלא השוה הכתוב עיי"ש והוא פשוט. וא"כ היכי יתכן לומר דכוונת הירושלמי למילף אזהרה למקלל אב ואם בהך היקשא. ואמנם מאחר דנחית לומר דכוונת הירושלמי שם לאייתויי האזהרה מהיקשא. הו"ל לומר. דדריש לה מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו ואיתקש מורא אב ואם לשבת. מה שבת לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן במורא אב ואם לא ענש אלא אם כן הזהיר. וכיוצא בו אשכחן בפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א) ובזבחים (ק"ו ע"ב) עיי"ש ובפירש"י שם ובכמה דוכתי. עכ"פ שמעינן מדברי הירושלמי אלו דקללה היא בכלל מורא וכשקלל מלבד שעבר בל"ת דקללה עבר נמי בעשה דאיש אמו ואביו תיראו. ובודאי פשיטא דכ"ש שכן הוא נמי בהכאה. וכן נמי במגדף מלבד שעובר בלאו עבר נמי בעשה דאת ד' אלקיך תירא. וא"כ לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה כאן עשה דאת ד' אלקיך תירא שוב לא הי' לו מקום למנות לאו דמברך את ד'. וכן ל"ת דמכה ומקלל או"א הוכרח להשמיטם ממספר הלאוין אחר שמנה כבר עשה דאיש אמו ואביו תיראו. והעשה כוללת יותר הרבה מהנך לאוין. שכוללת כל עניני מורא אפי' שלא בדרך הכאה וקללה. דהרי אפי' יושב במקומו וסותר את דבריו ומכריעו הרי הוא עובר בעשה דמורא כדתניא בסיפרא (פ' קדושים) ובפ"ק דקידושין. ואע"ג דלכאורה איכא נמי בלאוין אלו מה שאינו בכלל העשה. דהרי אי מחלו ליתא לעשה. ומ"מ איתא ללאוי דהכאה וקללה. דאע"ג דאב שמחל על כבודו כבודו מחול. מ"מ על הכאתו וקללתו אינו יכול למחול. כמ"ש בשאילתות (פ' משפטים שאילתא ס') עיי"ש. אבל ז"א דכבר כתב הריב"ש בתשו' (סי' ר"כ) בשם הראב"ד ז"ל דאע"ג דאב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ על בזיונו אינו יכול למחול עיי"ש. וא"כ גם מצד עשה דמורא לא מהני מחילה להכאה וקללה. ובלא"ה כבר הביא הר"ב כנה"ג ביו"ד (סי' ר"מ) בשם אמרי נועם דלא מהני מחילה אלא לכבוד ולא למורא עיי"ש ובמש"כ לקמן (בעשה דכבוד) ואכמ"ל:

מיהו קשה לכאורה לפי מאי דאמרינן ריש פרק הנחנקין (סנהדרין פ"ד ע"ב) רב לא שביק לברי' למישקל לי' סילוא מר ברי' דרבינא לא שביק לברי' למפתח לי' כוותא דילמא חביל והו"ל שגגת חנק עיי"ש. הרי דאפי' בהכאה שאינה כלל דרך בזיון הוא מוזהר עלי' משום מכה אביו ואפי' חנק אית בי'. וזה ודאי אינו בכלל עשה דמורא וא"כ הו"ל לאו כולל מה שאין בעשה. והו"ל למנות גם הלאו. ויש לצדד בזה ע"פ דברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות ממרים) ובמש"כ הב"י בטיו"ד (סי' רמ"א) ושאר אחרונים שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. אלא דבלא"ה לענין לאו דמכה או"א אין צריך לזה שהרי כבר מנה הגאון במספר הלאוין לאו דלא יוסיף להכותו דנפק"ל מיני' לאו להכאת כל אדם ומיני' הוא דנפקא לן אזהרה למכה או"א. ואף דהרמב"ם ז"ל וסייעתו וכן הבה"ג וסייעתו. כפי מה שהבין הרמב"ן ז"ל בדעתו שאינו מונה העונשין אלא משום הלאוין שבאו באזהרתן כמשכ"ל. מנו אזהרה דמכה או"א בפ"ע. אין זו דרכו של רבינו הגאון ז"ל כמו שיתבאר אצלנו בכמה מקומות. ואחר שמנה לאו דלא יוסיף. דהו"ל גם אב ואם בכלל. אפי' אם היינו מוצאים אזהרה מפורשת מיוחדת בהן בפ"ע לא הי' לו להגאון למנותה לפי דרכו ז"ל כיון דליכא נפקותא בה אלא כדי לעבור בשני לאוין. ועיקר האיסור כבר נפקא לן מלאו דלא יוסיף להכותו. וכ"ש השתא שאין לנו אזהרה אחרת באו"א זולת לאו דלא יוסיף האמור בכל אדם:

הן אמת דלכאורה יש מקום ספק בדעת הגאון ז"ל בענין לאו דלא יוסיף. שהרי לקמן במנין הלאוין כשמנה לאו זה לא מנאו אלא לענין שאסור להוסיף כשלוקין המחוייב מלקות יותר על ארבעים או על האומד שאמדוהו ב"ד. כמבואר בלשונו ז"ל שכתב שם לא יוסיף המלקה עלי נכוחות עיי"ש. ורצה לומר שלא יוסיף המלקה להלקות יותר ממה שנתחייב ע"פ המשפט בב"ד. ולכאורה כיון דגם מכה חבירו בעלמא בכלל אזהרה זו למה דקדק הגאון להביא רק פרט זה. אלא דבאמת בטור חו"מ (סי' ת"כ) הביא אזהרה למכה חבירו מסיפא דהך קרא דכתיב פן יוסיף עיי"ש. ונראה דס"ל דמכה חבירו אינו בכלל לאו דלא יוסיף אלא יש לו אזהרה מיוחדת בפ"ע מדכתיב פן יוסיף דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וטעמו כבר ביאר בסמ"ע (שם סק"א) משום דס"ל דלא יוסיף לא קאי אלא על המחוייב מלקות שכבר נלקה ל"ט מכות או כפי האומד ויש סכנה בהוספה. משא"כ בהכאת חבירו מכה אחת בעלמא ליכא למילף מינה אי לאו דכתב בי' קרא אזהרה פרטית בפ"ע מקרא דפן יוסיף עיי"ש. וביותר ביאור בפרישה שם עיי"ש. ועי' בכנה"ג חו"מ (סי' ת"כ ס"ק י"ג י"ד) בהגהות הטור. ובדינא דחיי לאוין קצ"ט מה שהאריך בזה. ועי' בב"ח בחו"מ שם שהביא ראי' להטור מגמרא ערוכה (בכתובות ל"ג ריש ע"א) והעלה דגם הרמב"ם דעתו כן ושאין שום חולק על הטור בזה. ולענ"ד יש לי כמה תיוהי בדברי כולם אלא שאכמ"ל בזה. ועכ"פ לפ"ז הי' נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל שם דס"ל ג"כ הכי דמכה חבירו לא הוי בכלל אזהרת לא יוסיף אלא יש לו אזהרה מיוחדת מדכתיב פן יוסיף וגו' ולאו זה אינו בא במנין הלאוין לפי דרכו ז"ל דכל עשה ול"ת במצוה אחת לא יבואו במנין אלא האחד מהם כמשכ"ל. וכאן במכה חבירו יש בו מלבד הלאו דפן יוסיף גם עשה דואהבת לרעך כמוך. וכן מוכח בהדיא בסוגיא דר"פ הנחנקין שם דגם מכה חבירו בכלל עשה זו עייש"ה. ומאחר שכבר מנה הגאון עשה דואהבת לרעך שוב לא הי' לו למנות לאו דפן יוסיף. ולא מנה אלא ל"ת דלא יוסיף לאזהרה שלא להוסיף על השיעור למחוייבי מלקות. דסד"א כיון שמצוה להלקותן הותר גם להוסיף ולא שייך בזה עשה דואהבת לרעך שהרי חייב הכתוב ליסרו על חטאתו:

ומעתה א"כ לכאורה לא מצינו אזהרה למכה או"א בחשבון הלאוין לפי מנינו של הגאון שלא מנה לאו דפן יוסיף. אלא דזה אינו חדא דמ"מ הו"ל מכה או"א בכלל עשה דואהבת לרעך כמכה חבירו דהא לא גריעי מרעך. וכמו שלא הוצרך למנות לאו דמכה חבירו הכי נמי מה"ט גופא לא הוצרך למנות אזהרת מכה או"א. ובאמת דלפ"ז אין צריך לומר דס"ל לגאון דמכה חבירו יש בו אזהרה פרטית מפן יוסיף. דאפי' ס"ל כהסוברין דגם מכה חבירו בכלל לא יוסיף מ"מ בדקדוק הפריט באזהרת לא יוסיף מחייבי מלקות. משום דמכה חבירו בלא"ה כבר נמנה בכלל מ"ע דואהבת לרעך. ואין הלאו בא במנין אלא משום מחייבי מלקות בלבד. ואמנם בלא"ה נראה דכל זה ליתא. דהרי גם הבה"ג והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנו לאו דלא יוסיף אלא שלא להוסיף בשיעור המלקות עיי"ש. והרי הם ז"ל אין דרכם כדרכו של רבינו הגאון ז"ל וכל מצוה שיש בה לאו ועשה מונים גם העשה וגם הלאו. וא"כ אמאי לא מנו לאו דפן יוסיף לאזהרת מכה חבירו. ועכ"פ לא הו"ל לדקדק בדבריהם ולפרוט בלאו דלא יוסיף דוקא מחייבי מלקות כיון דגם מכה חבירו בעלמא בכלל. וע"כ צ"ל דנקטו הכי רק משום דפשטי' דקרא לא מיירי ודאי אלא במחייבי מלקות הנלקים בב"ד. ומכה חבירו במכ"ש אתי וכמבואר בפרק הנחנקין שם (סנהדרין פ"ה ע"א) ובספרי (פ' תצא) וכמש"כ הטור שם וברמב"ם עיי"ש. אלא שבאזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי דבר חידוש שמנה לאו דפן יוסיף לאזהרת מכה חבירו ולא מנה לאו דלא יוסיף לאזהרה שלא להוסיף על השיעור למחייבי מלקות אף דודאי עיקר פשטי' דקרא לא מיירי אלא בהכי אבל אזהרה למכה חבירו לא אתיא אלא מיתורא דקרא. וגם זהו היפך מהבה"ג וההולכים בדרכו שגם הוא ז"ל מהם. וגם זולת זה דבריו תמוהים אצלי במש"כ שם וז"ל. פן יוסיף אזהרה לחבלת טריה עיי"ש. והרי לא בעינן חבורה אלא לחיוב מיתה על מכה אביו ואמו כדתנן בפרק הנחנקין עיי"ש. אבל כדי לעבור על לאו דלא יוסיף משום מכה חבירו לא אשכחן שום חילוק בין מכה שיש בה חבורה או לא וצ"ע כעת ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דהבה"ג וסייעתו ג"כ נקטו לאו דלא יוסיף רק לענין שלא להוסיף על השיעור למחייבי מלקות. וע"כ אין זה אלא משום דנקטו קרא כפשטי' ומכה חבירו ממילא אתי במכ"ש כמשכ"ל. וא"כ גם בכוונת רבינו הגאון נראה לומר כן וממילא נשמע מכללא גם אזהרה למכה אביו ואמו דהא לא גריעי מאחריני. וגם נראה דאפי' לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אין ראוי להשמיט אזהרת מכה חבירו ומכה אביו ואמו משום שכבר הובאה במנין עשה דואהבת לרעך כמוך. דא"כ גם עיקר לאו דלא יוסיף אפי' לענין שלא להוסיף על השיעור לחייבי מלקות לא הי' לו למנותו מהאי טעמא גופא. דגם לענין להקל בעונש חייבי מיתות כל מאי דאפשר הו"ל בכלל עשה דואהבת לרעך כמוך כמבואר בפסחים פרק כיצד צולין (פסחים ע"ה ע"א) ובפ"ג דכתובות (ל"ז ע"ב) עיי"ש ובכמה דוכתי. וא"כ כ"ש דהו"ל בכלל שלא להוסיף בעונשן יותר על השיעור שחייבה תורה. דכיון שלקה הרי הוא כאחיך כדדרשינן מקרא דונקלה אחיך וגו'. ומוזהר עליו בעשה דואהבת לרעך כעל שאר כל ישראל. ויתבאר בזה לפנינו בס"ד במ"ע דואהבת לרעך כמוך ואכמ"ל בזה. עכ"פ ע"כ כוונת הגאון לכלול בלאו דלא יוסיף גם מכה חבירו ומכה או"א. וא"כ כבר הביא אזהרת מכה אביו ואמו ולק"מ אפי' אם נימא שאין זה בכלל עשה דמורא אביו ואמו. ומ"מ לענין אזהרה דמגדף שפיר עשה רבינו הגאון ז"ל שהשמיטה ממנינו לפי דרכו ז"ל אחר שכבר מנה עשה דאת ד' אלקיך תירא:

אבל יש לתמוה לכאורה לפ"ז במה שמנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במספר הלאוין לאו דמקלל חבירו בשם. דהרי כיון דלא מחייב עד שיקללנו בשם אית בי' נמי משום מוציא שם שמים לבטלה. וכן מבואר בהדיא פ"ק דתמורה (ג' ע"ב) דאמרינן שם דמקלל חבירו בשם אית בי' תרתי. דקמפיק שם שמים לבטלה וקמצער לחברי' עיי"ש. וא"כ אית בי' נמי עשה דאת ד' אלקיך תירא דנפקא לן מיני' אזהרה שלא להוציא שם שמים לבטלה. כמבואר שם בסוגיא דתמורה. וגם עיקר מלקות במקלל חבירו בשם לא נפק"ל התם אלא מקרא דאם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם וגו' והפלא ד' את מכותך. ופירש"י שם וז"ל ליראה את השם שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן המקלל חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלא ד' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות עכ"ל עיי"ש. ומבואר דהו"ל בכלל את ד' אלקיך תירא. וא"כ אחר שמנה רבינו הגאון ז"ל עשה דאת ד' אלקיך תירא לא הי' לו למנות עוד לאו דלא תקלל חרש. וכן קשה מלאו דקללת שופט וקללת נשיא שמנה שם. שכולם דין אחד להם דאינו חייב עד שיקללם בשם. וא"כ כבר נפק"ל מעשה דאת ד' אלקיך תירא. מיהו אין זה קשה אלא אם נימא דמקלל בלא שם אפי' איסורא דאורייתא ליכא. וכן מתבאר דעת רבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (שער שלישי סי' מ"ו מ"ז) עיי"ש וכן מבואר מדבריו ז"ל בספר היראה שלו עיי"ש בדבריו. וכן מבואר בדברי הרב המאירי ז"ל בחי' לסנהדרין הביאם הר"ב כנה"ג בחמרא וחיי לסנהדרין (ס"ה ע"ב) שכתב שם וז"ל וכתבו גדולי המפרשים שהשמות שהאל נקרא בהם בלשון לעז בכלל הכינויים הם ומכאן הזהירו כמה גאונים שלא לקלל חבירו אף בכינויים ואף לא בלשון לעז עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דבלא שם ובלא כינוי אף בלשון לעז אין צריך להזהר אפי' לכתחילה. וכן נראה להדיא מדברי השאילתות (פ' קרח שאילתא קל"ד) שכתב שם וז"ל דאסור לדבית ישראל למילט אינש חברי' בשמא דשמיא דכתיב לא תקלל חרש וכי היכי דאסור לי' למילט חברי' הכי אסור לי' למילט נפשי' דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד ואפילו לייט לי' בכינוי נמי קאי באיסורא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאע"ג דלא מיירי אלא לאיסורא לחוד מ"מ כתב דלא מיתסר אלא בשם או בכינוי ומבואר דבלא שם ובלא כינוי אפי' איסורא ליכא. אמנם בפירש"י ריש פ"ק דתמורה (ד' ע"א) בד"ה לא תקלל כו' מבואר דאפי' בלא שם ובלא כינוי עובר בלאו. דלא תקלל חרש סתמא כתיב דמשמע בין קללה סתם בין קללה שבשם קאי לאו עלה אלא שאינו לוקה אלא בשם מקרא דוהפלא ד' את מכותך עיי"ש. וכן מבואר בתוס' בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן י"ד ע"ב) בד"ה מהו שינהוג כו' שכתבו דנידוי דחי לאו דמקלל חבירו דאיכא לאו עיי"ש. והרי נידוי לא בעי שם כלל לכ"ע והיכי דחי לאו דקללת חבירו. אלא ע"כ ס"ל דאיכא לאו במקלל חבירו אפי' בלא שם כפירש"י בתמורה שם. וכן נראה מדברי הטור (חו"מ סי' כ"ז) וכ"כ בב"ח ובש"ך שם עיי"ש. וכן הוא בחינוך (פ' קדושים מצוה רל"א) עיי"ש. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם בפיה"מ (ריש פ"ג דמכות) עייש"ה. וכן כתב בתשו' מהר"ם מינץ (סי' צ"ח). ושם הוסיף לומר דבר חדש דאם גזר שמתא על חבירו דחמיר טפי איכא למימר דאפי' בלא שם חייב מלקות עיי"ש בדבריו. ודבריו צ"ע אצלי בזה דמהיכא תיתי. ואולי אפשר דגם התוס' בפרק ואלו מגלחין שהבאתי כוונו לזה. וא"כ אין הכרח מדבריהם ז"ל לומר דס"ל כפירש"י. אבל לא משמע הכי ואין להאריך. ועכ"פ מבואר גם לפ"ז דאיכא מיהת גוונא דקללה דעובר בלאו ומחייב עלי' מלקות אפי' בלא שם ובלא כינוי:

איברא דדברי התוס' והר"מ מינץ תמוהים אצלי לכאורה מדאמרינן (בפרק ואלו מגלחין י"ז ע"ב ובפ"ק דנדרים ז' ע"ב) דמר זוטרא חסידא כי הוה מחייב בר בי רב שמתא הוה משמית נפשי' ברישא והדר משמית בר בי רב עיי"ש. והיינו רק ממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב או כדי שלא יתעצל וישכח להתיר לו. כמש"כ הראשונים ז"ל שם. ולדברי התוס' והר"מ מינץ תמוה. דמשום מדת חסידות בעלמא מי התיר לו לעבור על לאו דמקלל עצמו דהא המקלל עצמו לוקה כמקלל חבירו כמבואר סופ"ד דשבועות. אלא ודאי מוכרח מזה דבנידוי ליכא לאו דקללה משום דלית בי' לא שם ולא כינוי. וזה מסייע לדעת הסוברין דבלא שם ובלא כינוי אפי' איסורא ליכא. ואין לומר דמשום כבוד תורה שרי. דעשה דכבוד תורה דחי לאו דקללת עצמו. דהא ע"כ לית בה חיובא למיעבד הכי. דא"כ מאי שנא דמר זוטרא חסידא לחוד הוה עביד הכי כ"ע נמי הו"ל למיעבד הכי. אלא ודאי מדינא לא צריך דכיון דנתחייב נידוי לית בה משום עשה דכבוד תורה. אלא דאיהו לגרמי' הוה עביד הכי מילתא יתירתא ממדת חסידות בעלמא. וגם בלא"ה לא יתכן לומר כן מכמה טעמי אלא שאין להאריך. ואולי אפשר לומר קצת דכיון דקללת עצמו לא נפקא לן אלא מדכתיב השמר לך ושמור נפשך ולהכי כאן דלא עביד הכי אלא למצוה וקיי"ל דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. וכאן נמי המצוה מיגניא שלא יזוק. לית בה משום שמור נפשך. ואע"ג דאמרינן היכא דשכיחא היזקא שאני היינו דוקא היזקא מעלמא. כגון ארי' וגנבי. אבל הכא שאין ההיזק אלא מחמת הקללה וכיון דהמצוה מגניא לא שכיחא הזיקא. אבל אין זה נכון. ולכן דברי התוס' ומהר"ם מינץ ז"ל צ"ע אצלי כעת ועי' מש"כ בזה לקמן בלאוי דקללה ואכמ"ל בזה. עכ"פ מבואר דדעת כמה ראשונים ז"ל דלאו דקללה קאי נמי אמקלל בלא שם או כינוי. אלא דמלקות ליכא אלא בשם ובכינוי. דקרא דנפק"ל מיני' דלקי בשם ובכינוי מיירי. דכתיב בי' אם לא תשמור וגו' ליראה את השם הגדול הנכבד והנורא את ד' אלקיך והפלא את מכותך וגו'. וא"כ אפשר דגם רבינו הגאון ז"ל הכי ס"ל. ולכן שפיר מנה לאו זה דלא תקלל חרש וכן שאר לאוין דקללה אע"ג שכבר מנה עשה דאת ד' אלקיך תירא. ועוד יבואר לפנינו בזה. ובהכי ניחא מש"כ הגאון לקמן בלאוי דקללה סתם שלא לאור נשיא ושלא לקלל שופט ושלא לחרף חרש עיי"ש. ולפי דרכו בכל מקום לרמז בקיצור ענין האזהרה איך היא וכמש"כ בכמה מקומות. הו"ל לרמז גם כאן שאין האזהרה אלא על קללה בשם או בכינוי. אבל לפמש"כ דהגאון אזיל בשיטת הסוברין דאיתי' ללאו אפי' בקללה סתם שלא בשם ולא בכינוי באו דברי הגאון בדקדוק:

ועדיין יש לעיין מה שמנה הגאון במנין הלאוין לאו דשבועת שוא. דהיינו לאו דלא תשא את שם ד' אלקיך לשוא. ולאו דלא תשבעו בשמי לשקר. שהוא אזהרה לשבועת שקר. והרי כיון דשבועת שוא ושבועת שקר בעי שם. א"כ מלבד הלאו אית בהו נמי עשה דאת ד' אלקיך תירא. שהרי מוציא שם שמים לבטלה וכן מבואר בתשובת רש"י שבתשובות חכמי צרפת ולותיר (סי' כ"ד) שכתב וז"ל. כך ראיתי שהנשבע על דברי צבור נשבע לשוא הוא כו' ואם לא התרו בו ולא ניתן למלקות ב"ד. הרי הוא בכלל לא ינקה וענוש עולמית. שעשה שתים. שנשבע לשוא. והוציא שם שמים לבטלה וכתיב את ד' אלקיך תירא כו' עכ"ל עיי"ש. והוא פשוט ומבואר ג"כ בירושלמי סופ"ג דשבועות. דאמרינן התם נשבע מנין שלוקה רבי יוחנן בשם רבי ינאי כי לא ינקה ד' מנקין הן הדיינין. קילל את חבירו בשם מנין שלוקה ריש לקיש בשם רבי הושעי' ליראה את השם וגו'. נשבע לשקר על דעתי' דריש לקיש מנין. מינה מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם על דעתי' דר"י מנין מכיון שקילל אין זה ירא. מה מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם על דעתי' דר"י חייב שתים ע"ד דר"ל אינו חייב אלא אחת עיי"ש. וכן הוא בפסיקתא רבתי (פרשה כ"ב) סוף פיסקא תנייתא דעשרת הדברות עיי"ש. הרי מבואר דשבועת שקר הו"ל בכלל קרא דאם לא תשמור וגו' ליראה את ד' וגו' והיינו ע"כ משום שמוציא ג"כ שם שמים לבטלה. ואפי' ר"י לא פליג בהא עלי' דר"ל. אלא דקאמר דלשבועת שקר איכא קרא מיוחד בפ"ע מדכתיב כי לא ינקה ד'. ונפ"מ לענין שילקה שתים כשקילל ונשבע כאחת. אבל בעיקר מילתא לא פליג לומר דשבועת שקר לא תהי' בכלל קרא דליראה את ד' וגו'. והשתא לפי דרכו של רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה כאן עשה דאת ד' אלקיך תירא דנפקא לן מיני' אזהרה למוציא שם שמים לבטלה אפי' בלא קללה ובלא שבועה לשקר ולשוא לא הי' לו למנות שוב לא לאו דשבועת שוא ולא לאו דשבועת שקר:

הן אמת דדעת כמה ראשונים ז"ל דשבועה לא בעי לא שם ולא כינוי וקצתם ס"ל דאע"ג דלמלקות וקרבן בעי שם או כינוי מ"מ לאיסורא הוי שבועה גם בלא שם או כינוי וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל בפ"ק דנדרים ובפ"ד דשבועות ובשאר דוכתי ובטור יו"ד (סי' רל"ז) עיי"ש. ואם נימא שכן היא גם דעת רבינו הגאון ז"ל הוה אתי שפיר שהוצרך למנות לאוי דשבועת שוא ושקר משום שכוללים נמי אזהרה לשבועה בלא שם דלית בה עשה דאת ד' אלקיך תירא. איברא דלפמש"כ הר"ן ז"ל (ריש פ"ק דנדרים ובפרק שבועת העדות) דלהסוברים דלמלקות ולקרבן הוא דבעינן שם או כינוי אבל לאיסורא לא בעי שם ולא כינוי הך איסורא לא הוי אלא מדברי קבלה עיי"ש. ומקצת אחרונים ז"ל הבינו מזה דהך איסורא לא הוי אלא מדרבנן. א"כ לא תתכן שיטה זו בדעת רבינו הגאון ז"ל. אלא דאפשר לומר דס"ל כדעת הסוברין דגם למלקות ולקרבן לא בעינן לא שם ולא כינוי. אלא שראיתי לרבינו הגאון ז"ל בתשובתו שבשערי צדק (שער שני ח"ד סי' ל"ח) שכתב שם וז"ל ועוד כו' אלא שחייבו את ראובן גזירה לא באמת ולא בצדקה ואם יעלה על לב אדם שכשם שראוי לעשות פשרה על ממון כך ראוי לעשות פשרה על שבועה שאינו חייב בה. הרי הסובר כך שוגג. שאין ספק שבועה כספק ממון. ועוד להזכיר שם שמים בדבר שאינו צריך כו' עכ"ל עיי"ש. מבואר לכאורה דפשיטא לי' להגאון דאין שבועה בלא הזכרת שם שמים. דאל"כ מנ"ל שהשביעוהו בהזכרת שם שמים. שלא נזכר שם בשאלה כלל אלא שבועה סתם עיי"ש:

ואמנם לכאורה הי' נראה לומר בפשיטות דאפי' תימא דדעת רבינו הגאון דלא מהניא שום שבועה כלל בלא שם אפי' לאיסורא מה"ת. מ"מ הרי לכ"ע סגי באחד מכל הכינויים. וזה מפורש בהדיא במשנתנו בפרק שבועות העדות (שבועות ל"ה ע"א) דתנן משביעני עליכם כו' בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל הכינויים הרי אלו חייבין עיי"ש. הרי דאפי' בשבועת העדות סגי בכינוי וכ"ש בשאר שבועות. דהא לדעת הראב"ד (בפ"ב מהלכות שבועות) אע"ג דשבועת ביטוי לא בעי שם. שבועת העדות בעי שם משום דגמרינן אלה אלה מסוטה. וכן בשבועת הפקדון משום דגמרינן תחטא תחטא מעדות עיי"ש. וא"כ אפי' נימא דכולהו שבועות בעי שם. מ"מ פשיטא דסגי בכינוי דלא עדיפי עכ"פ משבועות העדות. והרי הא דאסור להוציא שם שמים לבטלה היינו דוקא בשמות שאינם נמחקין. וברמב"ם (פי"ב מהלכות שבועות הי"א) ובסמ"ג (לאוין רמ"א) מבואר דאין איסור אלא בשם מן השמות המיוחדין עיי"ש. וכן מבואר בתוס' (ע"ז י"ח ע"א) ד"ה הוגה השם ובתשו' הריב"ש (סי' ת"ח) מבואר דגם שם אלקים בכלל זה עיי"ש. והיינו משום דכל שמות שאינם נמחקין בכלל שמות מיוחדין הם לענין זה. אבל ודאי השמות שנמחקין כגון חנון ורחום ארך אפים וכיו"ב פשיטא שאינם בכלל איסור מוציא ש"ש לבטלה. אע"ג דלענין שבועה בכל הכינויים סגי לכ"ע וכדכתיבנא. וכדתניא נמי בסיפרא (פ' קדושים) לא תשבעו בשמי לשקר מה ת"ל לפי שנאמר לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא שיכול אין חייבים אלא על שם המיוחד בלבד מנין לרבות את כל הכינויים ת"ל בשמי כל שם שיש לי עיי"ש. והשתא א"כ אע"ג דכבר הביא הגאון עשה דאת ד' אלקיך תירא דנפק"ל מינה אזהרה שלא להוציא ש"ש לבטלה. מ"מ הוצרך למנות גם לאוי דשבועה. דנפק"מ לענין שלא לשבע בכינוי דלית בי' אלא משום לאו דשבועה בלבד. ולא משום עשה דאת ד' אלקיך תירא. דאין זה בכלל מוציא ש"ש לבטלה כדכתיבנא:

אלא שיש לי בזה מקום עיון שאני רואה בזה מבוכה גדולה. ותמיהני שלא נתעוררו בזה לא הראשונים ז"ל ולא אחד מהאחרונים ז"ל דהא לדעת הסוברין דשום שבועה לא בעי לא שם ולא כינוי כמו שהביא הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף ובחידושיו (פרק שבועת העדות) יש לתמוה טובא מדברי הירושלמי (סופ"ג דשבועות) שהבאתי לעיל דמבואר דשבועת שקר לכ"ע נפק"ל מקרא דליראה את השם והיינו ע"כ משום דאית בי' הוצאת ש"ש לבטלה והרי לדעת הסוברין כן לא צריך לשום שבועה הזכרת השם כלל. וא"כ לא הוי בכלל ליראה את השם וגו'. והוא תימא גדולה לכאורה. אלא שראיתי תשובה לזה עפמש"כ בהגהת אלפסי בשם הריא"ז (בפרק שבועת העדות) שכתב וז"ל שם כתב ריא"ז ומז"ה אומר שכל שבועה שנשבע בלא הזכרת ד' בין שבועת העדות בין שבועת הפקדון בין שאר כל השבועות הואיל והזכיר לשון שבועה סתם הרי הוא כמזכיר ד' בשבועתו וכו' עכ"ל עיי"ש. ומצאתי מקור דברי מז"ה אלו בתוס' רי"ד פ"ק דנדרים (סי' כ"ה) וכן הוא בס' המכריע (סי' צ') עיי"ש והוא הוא מז"ה שהוא ריא"ז הראשון ז"ל בעל תוס' רי"ד כנודע. וז"ל שם וטעמא מאי כו' מהכא משמע דבשבועה א"צ להזכיר השם אלא כיון שאומר בשבועה כאילו אמר בשם דמי כו' שסתם שבועה בשם משמע כו' אבל לעולם היכא דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר השם דמי וכו' עכ"ל עיי"ש בכל דבריו. ונראה ביאור דבריו ז"ל דס"ל דכל מי שנשבע מסתמא אינו נשבע אלא בד' וכיון שנשבע סתם הרי זה כאילו הזכיר בפירוש בד'. והילכך הוי שבועה אע"פ שלא הזכיר השם בפירוש:

ובהכי ניתא לסברא זו מאי דתמוה לכאורה לפ"ז דהרי בהדיא כתיב קרא לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא וכתיב לא תשבעו בשמי וגו' הרי דאין האזהרה אלא על שבועה בשם ואיך יתכן לומר דלשום שבועה לא בעי לא שם ולא כינוי. אבל לפ"ז ניחא דודאי אין שבועה אלא בשם רק כל שהוציא שבועה מפיו סתמא הו"ל כמוציא נמי שם שמים מפיו. וקרא לא הזכיר שם אלא לאפוקי נשבע בשמים ובארץ דפטורין כדתנן התם. משום דבזה הרי גילה כוונתו שאינו נשבע בשם. וכמו שביאר בתוס' רי"ד שם וז"ל. והאי דתנן בפרק שבועת העדות כו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורין. הכי פירושה אם אמר להם אני משביע אתכם בשמים ובארץ הרי אלו פטורין. שאין זו שבועה דודאי כשהשביעם בשבועה סתם הן חייבין שסתם שבועה בשם משמע אבל כשפי' בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום וכו' עכ"ל עיי"ש. וקרוב לזה כתב הריצב"א ז"ל בתשובה שהובאה בתשו' מהר"ם מר"ב הארוכות (סי' ו') ובתשו' הרשב"א (ח"א סי' תתמ"ב) דשום שבועה ודאי לא מהני בלא שם או כינוי. אלא דמ"מ מהני מתורת ידות. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' לשבועות (ל"ו ע"א) והביאו הרא"ש (בפרק שבועת העדות סי' כ"ד) ובטור יו"ד (סי' רל"ז) עיי"ש. והיינו משום דכיון דילפינן מקרא דידות שבועות כשבועות כיון דאין שבועה אלא בשם הרי זה כאילו גמר בפירוש בפיו שנשבע בשם. וכמו שביאר הר"ן (בריש נדרים) דידות היינו שמתחיל במקצת דבורו אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדיבור הוי כאילו אומר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומשה"כ חייל עכ"ל עיי"ש. וא"כ הרי אנו דנין אותו כמוציא ש"ש בפיו. אלא דמדברי רבינו ישעי' הראשון ז"ל נראה דאין אנו צריכין בזה לטעמא דידות. אלא דהו"ל כגומר בפיו בפירוש שנשבע בשם דאין שבועה אלא בשם. וסתמו כפירושו. מעתה אפשר לומר דמשום זה קאמר בירושלמי דנשבע לשקר הו"ל בכלל קרא דליראה את השם הנכבד וגו' דאע"ג שלא הזכיר את השם בפירוש מ"מ הו"ל כמזכירו בפיו ומוציאו לבטלה בפירוש כל שהזכיר שבועה סתם. כן נראה מוכרח לפום שיטה זו. ולקמן נכתוב עוד בזה:

אלא דאכתי אין זה מספיק דכיון דכינויים לא הוו בכלל מוציא ש"ש לבטלה. והרי לשבועה סגי בכינוי כדכתיבנא לעיל. וא"כ נהי דכשנשבע סתם הו"ל כנשבע בפירוש בשם אבל מאן לימא לן שרוצה לישבע בשם מן השמות המיוחדין כיון דגם באחד מכל הכינויים סגי. והיכי קאמרינן בירושלמי דנשבע לקי משום דהו"ל בכלל קרא דליראה את השם הנכבד וגו' והפלא את מכותך וגו'. מאחר דבכינויים ליכא חששא דמוציא ש"ש לבטלה. ואמנם קושיא זו תקשה ג"כ להסוברים דליכא שום חיובא משום שבועה אלא כשנשבע בפירוש בשם או בכינוי. ויש לתמוה היכי מיחייב אכינויין משום קרא דליראה את השם וגו' כיון דכינויין לא הוו בכלל איסור מוציא שם שמים לבטלה. וממילא אין לנו לומר דהו"ל בכלל קרא דליראה את השם וגו'. וזה תמוה טובא. ועוד תמוה בסוגיא דפ"ק דתמורה דיליף למקלל חבירו בשם דלקי מקרא דליראה את השם וגו'. ופריך אימא למוציא ש"ש לבטלה. ומשני מי גרע מקלל חבירו בשם ממוציא ש"ש לבטלה. וקאמרינן אנן הכי קא קשיא לן. אימא מוציא ש"ש לבטלה תסגי לי' במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דקעביד תרתי דקמפיק ש"ש לבטלה וקמצער לי' לחברי' לא תסגי לי' במלקות. ומשני דמוציא ש"ש לבטלה לית בי' אלא אזהרת עשה מקרא דאת ד' אלקיך תירא ולא שייך בי' מלקות. והלכך לא מיתוקים קרא דליראה את השם הנכבד אלא במקלל חבירו בשם דאזהרתו מלאו דלא תקלל חרש עיי"ש בסוגיא. והסוגיא תמוה אצלי טובא. חדא דמבואר דכל עיקר מאי דמשמע לן לאוקמי קרא במקלל חבירו בשם אינו אלא ממשמעות הכתוב דליראה את השם הנכבד וגו' דמשמע דקאי אמילתא דאית בי' הזכרת ש"ש לבטלה. וא"כ מדלא הזכיר הכתוב אלא עון זה דהזכרת שם שמים לבטלה בלבד משמע דעיקר העונש אינו אלא בשביל עון זה בלבד. והשתא תמוה דהרי על עון הזכרת ש"ש לבטלה לא ענש הכתוב מלקות. דלית בי' אלא אזהרת עשה כמבואר בסוגיא שם. וע"כ לא ענש הכתוב מלקות אלא משום דקמצער נמי לחברי'. וא"כ לא הו"ל להכתוב למיתלי עונש מלקות במאי דמפיק ש"ש לבטלה לבד אלא הו"ל לאדכורי נמי מאי דקמצער לחברי'. והרי הכתוב צווח ואומר אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ד' אלקיך והפלא את מכותך וגו' הרי דעיקר עונש המכות תלה הכחוב רק בזה דמוציא ש"ש לבטלה. ועוד תמוה דהרי גם המקלל בכינוי לוקה וכמבואר ברמב"ם (פכ"ו מהלכות סנהדרין ה"ג) ובסמ"ג (לאוין רי"ב). וכבר כתב בכ"מ שם דמקורו מבואר בירושלמי (פרק שבועת העדות ה"י) עיי"ש. וכן מבואר סוף פ"ד דמס' סופרים. ולענ"ד ע"כ כן מוכרח מעיקר משנתנו לפי דעת הסוברין שהבאתי לעיל דגם מקלל בלא שם וכינוי עוברים בל"ת. וא"כ ע"כ הא דקתני במתניתין המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בל"ת היינו לענין מלקות. דאילו לאו איכא בכל ענין אפי' שלא בכולן לא בשם ולא בכינויין. ולהראב"ד ז"ל דס"ל התם דליכא מלקות אלא בשם המיוחד ולא בכינויין ע"כ צ"ל דס"ל דבלא שם ובלא כינוי אפי' לאו בעלמא ליכא דאין בכלל לאו דקללה אלא המקלל בשם או בכינוי. אבל להסוברין דגם מקלל בלא שם וכינוי עובר בלאו ע"כ דבכינוי איכא מלקות ומתניתין לענין מלקות אתמר. ולפ"ז צ"ע במש"כ רש"י בשבועות (כ"א ע"א) בד"ה חוץ וכו' דהא דאמרי' דמקלל חבירו בשם לוקה היינו בשם המיוחד עיי"ש. וא"כ ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דמקלל בכינויים אינו לוקה. וזה סותר למאי דמבואר בפירש"י ריש פ"ק דתמורה דגם מקלל בלא שם וכינוי איתי' בכלל לאו דמקלל חבירו כמו שהבאתי לעיל. דהא אם איתא דמקלל בכינוי אינו לוקה ע"כ בלא כינוי אפי' לאו ליכא כדכתיבנא. גם צ"ע בעיקר דעת הסוברין דמקלל בלא שם וכינוי אית בי' לאו מדברי הירושלמי (סו"פ שבועת העדות) שהבאתי לעיל והובא בדברי הרי"ף והרא"ש סו"פ שבועת העדות דעל מאי דתנן המקלל עצמו וחבירו בכל הכינויין עובר בל"ת קאמר בירושלמי מהו ללקות חבריא אמרין אינו לוקה וכו' עיי"ש. וא"כ לדעת הנך חבריא דס"ל דהמקלל בכינויים אינו לוקה ע"כ בלא כינוי אפי' לאו ליכא. וא"כ אפי' למאן דפליג עלייהו לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אית לן למימר דהכי ס"ל. דהרי בהכי לא אשכחן פלוגתא. ואכמ"ל בזה:

עכ"פ מבואר דלדעת הרמב"ם ז"ל המקלל חבירו אפי' בכינויים חייב וכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש והגאון שהביאו (סו"פ שבועת העדות) עיי"ש. וכן דעת הסמ"ג והחינוך פ' קדושים (מצוה רל"א) עיי"ש. והדבר מתמיה הרבה דהרי כיון דמקרא דליראה את השם וגו' הוא דילפינן לה והיינו משום דמוציא נמי ש"ש לבטלה. א"כ הא תינח בשם המיוחד דהזהיר עליו הכתוב שלא להזכירו לבטלה מקרא דאת ד' אלקיך תירא. אבל כינויין כיון דלא איתסרו להזכירן לבטלה והיינו ע"כ משום שאינם בכלל עשה דמורא שמים דנפק"ל מאת ד' אלקיך תירא וא"כ אית לן למימר דגם כאן לענין מקלל חבירו ועצמו אינם בכלל קרא דליראה את השם וגו' ומהיכא תיתי לן לומר דלקי המקלל בהם. וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהרגיש להתפלא בזה ולא מצא מזור כדי להעלות ארוכה אף במעט:

עוד יש להתעורר בזה תמיהא גדולה כי המעיין בכל גדולי הראשונים ז"ל כשמביאם הענין לדבר בחומר עונש שבועת שוא ושקר הם נותנין טעם לדבר משום שמוציא שם שמים לבטלה. כמו בתשובת רבינו הגאון ז"ל שבשערי צדק (דף מ"ב ע"א) (סי' ל"ח) עיי"ש בדבריו וכמו בפ"ק דנדרים (ח' ע"א) דאמרינן מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל ?דשרי לזרוזי נפשי'. וכתב הרא"ש ז"ל בפירושו שם וז"ל אלא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם. ואם נשבע בלא שם נמי סד"א כדי שלא יתרגל אדם בשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים עכ"ל עיי"ש. והנה מה שמחלק כאן הרא"ש ז"ל בין נשבע בשם או בלא שם נראה משום דס"ל כדעת הראב"ד דאף דשבועת ביטוי להבא לא בעי שם לענין בל יחל מ"מ שבועת שוא ושקר בעי שם ובלא שם לאו כלום הוא. כן נראה דעתו ז"ל כאן בפירושו. והילכך כשנשבע בשם דאי לאו דקמ"ל דשרי הו"ל למימר דהו"ל שבועת שוא גמורה הו"ל מוציא ש"ש לבטלה. אבל כשנשבע בלא שם דאין כאן חששא דמוציא ש"ש לבטלה דלא כלום הוא. לזה כתב דמ"מ הוה סד"א דאסור כדי שלא ירגיל לישבע כן גם בדברי רשות דהו"ל שבועת ביטוי להבא וחיילא גם בלא שם לענין לאו דבל יחל ויבוא לעבור אשבועות ביטוי וקמ"ל דשרי משום לזרוזי נפשי'. עכ"פ מבואר בדברי הרא"ש דאי לאו דשרי משום כדי לזרוזי נפשי' לא הי' כאן חששא מן התורה אלא משום דהו"ל מזכיר שם שמים לבטלה. וכן מבואר בתוס' שם. וכן כתבו שם גם משם רבינו הר"א ממיץ עיי"ש. וכן בשיטה מקובצת שם הביא בשם אחד מהראשונים ז"ל שפירש הא דפריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא היינו משום דהו"ל מוציא שם שמים לבטלה עיי"ש. וכן פירש הרב הנמוק"י שם עיי"ש. והדבר תמוה מאוד דהרי מזכיר שם שמים לבטלה אין בו אלא עשה דאת ד' אלקיך תירא בלבד וכמו שהביאו הראשונים ז"ל גופייהו שם לעיל בסמוך גבי השומע אזכרת ד' מפי חבירו וכו' עיי"ש. אבל כאן דהו"ל שבועת שוא ממש אי לאו דשרי כדי לזרוזי נפשי' אית בי' לאו דלא תשא את שם ד' אלקיך לשוא. וא"כ תיפוק לי' משום איסור שבועת שוא ולאו דלא תשא דחמיר טפי טובא. וכן ראיתי להשאילתות (פרשת ויצא שאילתא כ"ג) שכתב וז"ל אמר רב גידל א"ר מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר כו' ואמאי כיון דמושבע עלה מהר סיני הו"ל מוציא שם שמים לבטלה אמרי משום לזרוזי נפשי' שפיר דמי עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפ' יתרו (סוף שאי' נ"ג) וכן כתב בה"ג בהלכות נדרים (סי' ל"ז) וז"ל ומקשינן אמאי כיון דמושבע עלי' מהר סיני הו"ל כמוציא שם שמים לבטלה. אמרי משום לזרוזי נפשי' שפיר דמי עכ"ל. והדברים מתמיהים הרבה דתיפוק לי' משום איסורא דגופי' חומר איסור שבועת שוא דאית בי' לאו דלא תשא דחמיר טפי. וכזה יש לתמוה על תוס' רי"ד פ"ק דנדרים (סי' ט"ו) עיי"ש. גם הרמב"ן ז"ל במלחמות (סופ"ג דשבועות) כתב וז"ל ולא אמרו נשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בספר החינוך (פ' יתרו מצוה ל') בטעם אזהרת לאו דלא תשא וז"ל משרש המצוה לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם כו' ולזכותינו חייבנו במצוה הזאת ובל נזכיר שמו הקדוש לבטלה וענש מלקות על העובר עלי' וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל מתמיהים דאיך שייך לומר דטעם מצות לא תשא היינו כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה כיון דבהזכרת שם שמים גופא ליכא אלא אזהרת עשה דאת ד' אלקיך תירא. ולית בה לא לאו ולא עונש מלקות. גם ראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות טוען ונטען הי"א) וז"ל הורו רבותי שכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפי' היסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע על מי שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי שישביע אותו בחנם וכו' ותקנה טובה היא לבעלי דינין כדי שימנעו מטענת שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו נראה עפמש"כ בש"מ ריש ב"מ (ב' ע"ב) בההיא דאמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא וכתב שם בשם מורו הרב וז"ל יש לפרש שניהם באים לידי שבועת שוא אחד נשבע לשקר ממש וגורם את חבירו לישבע בחנם שהרי הוא יודע האמת. והשתא ניחא דנקט שבועת שוא. ומכאן אתה למד שאין אדם יכול להשביע את חבירו אלא בדבר שהוא מסופק בו אבל אם משביעו בדבר שהוא יודע שחבירו אומר אמת נקרא חוטא עכ"ל עיי"ש. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה. דכיון דזה יודע שחבירו אומר אמת הו"ל גורם את חבירו לישבע שבועת שוא. דכיון דהוא עצמו יודע האמת הו"ל כמאה עדים. ועי' בהגהות מיימוני הלכות שבועות (פי"א הלכה י"ח). עכ"פ חזינן דשביק הרמב"ם ז"ל איסור שבועת שוא דאית בי' אזהרת לאו דלא תשא ונקיט האיסור משום הוצאת שם שמים לבטלה דלא הוי אלא איסור עשה דאת ד' אלקיך תירא וזה תימא. ומלבד זה תמוהים דברי כל אלו הראשונים ז"ל שהבאתי. דהרי לכ"ע אפי' תימא דשבועה בעי שם סגי לה באחד מכל הכינוים כרחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכל כיו"ב. ובכולהו הנך ליכא איסורא דמוציא ש"ש לבטלה וכמשכ"ל. וא"כ אין הכרח כלל לשבועה שיהי' בה הזכרת ש"ש לבטלה. ועי' ג"כ בתשו' הגאונים (דפוס ליק סי' ל"ה) והובאה בארחות חיים (הלכות פורים) ומובא ג"כ בב"י או"ח (סי' תרצ"ה) עיי"ש. מיהו בתשובות הגאונים המכונות שערי תשובה (סי' ק"מ) ובאשכול ח"ב (סי' ח') מובאה התשו' קצת בנוסח אחר. ולפ"ז לא תקשה כ"כ עייש"ה. ועי' ג"כ בחובת הלבבות (שער עשירי פרק ו') דמבואר ג"כ בהדיא דס"ל דעיקר איסור שבועת שוא היינו משום שמוציא ש"ש לבטלה עיי"ש בדבריו. ועוד מצינו כן בהרבה מקומות בראשונים ז"ל אלא שאין להאריך כ"כ:

אבל ביותר עוד יש להתפלא על הבה"ג (ריש הלכות שבועות) שכתב שם וז"ל מאן דמשתבע לקיומי מילתא או לבטולי מילתא אסיר לי' למיעבר על שבועתי' וכו' וכו'. ולא מיבעיא אפוקי שם שמים לבטולי דאסיר אלא אפי' לאפוקי כי לא צריך אסור ועובר משום לא תשא. והשומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו כו'. ומאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה דתנן שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. ואמרינן ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בב"ד דרבא א"ל בת ר"ח ידענא בה דחשידא אשבועת שוא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה. ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהות מפקא שם שמים לבטלה עכ"ל הבה"ג עיי"ש. וכל דבריו מתחילתן עד סופן נפלאים מאוד. והנה מתחיל באיסור עובר על השבועה או נשבע לשוא ובזה מיירי בכל הענין. ומסיים וכתב ולא מיבעיא אפוקי שם שמים לבטולי וכו'. ונראה דבזה לטעמי' אזיל דס"ל דעיקר איסור שבועת שוא ושקר היינו משום הזכרת שם שמים לבטלה וכמשכ"ל וא"כ שפיר מישך שייכי הענינים זל"ז והיינו הך. ולזה שפיר מסיים ולא מיבעיא אפוקי שם שמים וכו' אע"ג דכל עיקרו לא מיירי לעיל מיני' אלא בשבועות שקר ושבועת שוא. ולזה אייתי נמי הכא ההיא דהשומע אזכרת ד' מפי חבירו דשייכא להכא. אלא דמלבד מה שכבר תמהתי על זה. יותר יש לתמוה על מה שכתב אחר זה ומאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה דתנן שכנגדו חשוד על השבועה כיצד וכו'. דהרי אפי' נימא דמש"כ ומאן דרגיל לאפוקי ש"ש לבטלה כו' עיקרו קאי על מאן דרגיל לישבע לשוא ושקר דעיקר איסורן לפי דרך הבה"ג היינו משום מוציא ש"ש לבטלה מ"מ ודאי הוי נמי בכלל זה מוציא ש"ש לבטלה שלא בדרך שבועה. דהא סתמא פסיק וכתב מאן דרגיל לאפוקי ש"ש לבטלה. וא"כ תמוה טובא היכי מייתי הבה"ג ראי' לזה מדתנן שכנגדו חשוד על השבועה וכו'. הרי אדרבה מהתם איפכא מוכח מדלא קתני אלא אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא כו' משמע דדוקא הני כשעבר עליהן הרי הוא חשוד על השבועה. דהרי הוא מוחזק לן בעובר על השבועה ממש. משא"כ מאן דרגיל לאפוקי ש"ש לבטלה דאינו עובר אלא בעשה דאת ד' אלקיך תירא אינו חשוד על השבועה דחמירא דקאי בלא תשא ובלא תשבעו בשמי לשקר. דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור:

הן אמת דכנראה הבה"ג אזיל לטעמי' שהרי מדכתב לעיל ולא מיבעיא אפוקי ש"ש לבטולי דאסור אלא אפי' לאפוקי כי לא צריך אסור ועובר בלא תשא מבואר דגם מוציא ש"ש לבטלה הו"ל בכלל אזהרת לאו דלא תשא והו"ל ממש כשבועת שוא וא"כ שפיר מייתי ראי'. אלא דהא גופא תמוה טובא. דהרי זה נגד סוגיא דפ"ק דתמורה וסוגי' דסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) דמבואר בהדיא דמוציא ש"ש לבטלה לא הוי אלא בכלל אזהרת עשה דאת ד' אלקיך תירא. וכזה ג"כ יש לתמוה במה שהביא הבה"ג בסוף דבריו ראי' מההיא דפרק הכותב (כתובות פ"ה ע"א) דא"ל בת ר"ח ידענא בה דחשידא אשבועת שוא (לפנינו אין הגירסא כן אלא דחשידא אשבועה עיי"ש) ואפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהות מפקא שם שמים לבטלה. דאם כוונתו כפשוטו תמוה דאיך החזיקה רבא לחשודה על השבועה משום דהות מפקא ש"ש לבטלה דלא הוי אלא אזהרת עשה. וע"כ דהנך רבנן שהביא הבה"ג ס"ל ג"כ דמוציא ש"ש לבטלה הו"ל נמי בכלל אזהרת לאו דלא תשא וזה תימא גדולה כמש"כ. וגם אם נפרש דכוונת הנך רבנן לומר דהות נשבעת לשוא ולשקר. וכדרך הראשונים ז"ל שהבאתי וגם הבה"ג גופי' דשבועת שוא ושקר קרו לה מוציא ש"ש לבטלה. וכן נראה עיקר בכוונת הבה"ג. דאל"כ אינו מובן מי הכריחם להנך רבנן ז"ל לפרש כן. ומדוע לא פירשו דהות חזיא דעברה אשבועת שוא ושקר גופי'. וכן הבין הסמ"ג (עשין צ"ה) וכן הבינו הנמוק"י והריטב"א ז"ל דברי הנך רבנן בכתובות שם שכתבו שם וז"ל פירשו הגאונים ז"ל שהיתה שומעת ממנה שנשבעת כל היום לבטלה ולשוא עכ"ל עיי"ש. ובלתי ספק כוונתם להנך רבנן שהביא הבה"ג. אלא דמ"מ גם לפ"ז נהי דאתי שפיר דהחזיקה רבא לחשודה על השבועה בהכי. אכתי מדנקטו בלישני' דהות מפקא ש"ש לבטלה ע"כ דס"ל דעיקר איסור שבועת שוא אינו אלא משום הזכרת שם שמים לבטלה. וא"כ ע"כ דס"ל דגם מוציא ש"ש לבטלה בכלל אזהרת לא תשא הוא כשבועת שוא. והיא היא. וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

וראיתי במרדכי בהגהות שניות (פ"ק דמציעא) שכתב וז"ל גרסינן פרק הכותב ההיא איתתא דאיחייבת שבועה בב"ד דרבא א"ל בת ר"ח ידענא בה דחשידא אשבועה אפכה רבא אשכנגדה עד כאן לשון הגמרא. פירש בעל הלכות גדולות דחשידא אשבועתא דשמעה דאפקה שם שמים לבטלה ועברה אלא תשא והוי כאילו עשתה שבועת שוא. ושמא הלכות גדולות מרבי' גמר לה וקבלה מידו עד כאן לשון רבינו יהודה. ומכאן יש ללמוד שאותן ריקים המזכירים שם שמים לבטלה פסולים לשבועה ואם יש לאדם דין עמהם יש להפך השבועה כמו שדן רבא עכ"ל עיי"ש. מבואר שהבין רבינו יהודא ז"ל דברי הבה"ג כפשטן דשמעה דאפקה שם שמים לבטלה שלא בשבועה. ומשום שהוקשה לו דא"כ אמאי חשידא בהכי אשבועה. להכי הוסיף ביאור דגם בהזכרת שם שמים גרידא בלא שבועה עברה על לאו דלא תשא הו"ל כאילו עשתה שבועת שוא וחשידא אשבועה בהכי. ומשום דאכתי הוקשה לו דמנ"ל להבה"ג לפרש כן ודילמא מיירי דשמעה שנשבעה לשוא או לשקר אבל בהזכרת ש"ש לבטלה גרידא לא חשידא אשבועה. ולזה נדחק לומר דשמא בעל ה"ג מרבי' גמר לה הכי וקבלה מידו. ובודאי דזה דחוק טובא. ועכ"פ מבואר בהדיא דס"ל דגם בהזכרת ש"ש לבטלה גרידא עובר בלא תשא והוא תמוה מאוד. וכבר ראיתי להרב הספרדי מהר"י בכ"ר דוד (בדברי אמת קונטרס חמישי) שהרגיש בתמיהא זו על המרדכי והניחה בתימא עיי"ש בדבריו. וגם ראיתי להר"ב ברכ"י חו"מ (סי' ל"ד ס"ק י"ז) מה שטרח לתרץ תמיהא זו ולא עלתה בידו כלום. גם לחנם רצה לשבש ולסרם לשון המרדכי שנראה לו ז"ל מגומגם עיי"ש. דבאמת אין כאן שום גמגום. ולשון המרדכי ברור ונכון כמבואר להמעיין. גם עיקר חידושו במה שחידש לחלק בין רגיל בכך להוציא ש"ש לבטלה לאינו רגיל אין לזה שום שורש ולא טעם. דאם רגיל לעבור על עשה עדיין אינו חשוד לעבור על לאו. ואין להאריך בזה. כי בכל אריכות דבריו שם לא מצאתי חפץ עיי"ש. והנה התוס' בשבועות (מ"ו ע"ב) בד"ה אבל שבועת ביטוי כו' הביאו בשם ר"ת שהי' לו נוסחא אחרת בדברי הבה"ג אלו דלפי דבריהם שם הי' לפני הבה"ג הגירסא כן בגמרא שם פרק הכותב דא"ל בת ר"ח ידענא בה דמפקא שם שמים לבטלה. ועל זה מפרש הבה"ג בשם רבוותא דעבדה שבועתא ואינה מקיימת כגון שנשבעת שלא תאכל ואוכלת עיי"ש. וכן הוא בתוס' הרא"ש לשבועות שם ובפסקי הרא"ש (פ"ד דגיטין סי' ח') וכן הוא במרדכי (בנוסחא אחריתא מפרק כל הנשבעין) ובהגהות מרדכי (סוף שבועות) עיי"ש ובאור זרוע סנהדרין (פ"ג סי' י"ז) עיי"ש. ולפי גירסא זו נמצא מפורש בגמרא דמשום מוציא שם שמים לבטלה נפסל לשבועה. וא"כ ע"כ דגם במוציא שם שמים לבטלה עובר בלא תשא. דאל"כ משום דעברה בעשה דאת ד' אלקיך תירא אין לנו לעשותה חשודה לשבועה דאית בה לאו דלא תשא ולא תשבעו בשמי לשקר. ואע"ג דהבה"ג מפרש לה דעבדה שבועתא ומבטלה. הא גופא תימא דא"כ אמאי קרי לה בגמרא מוציא שם שמים לבטלה. אטו איסורא דשבועה היינו רק משום הזכרת שם שמים לבטלה. הרי בהזכרת שם שמים לבטלה ליכא אלא עשה גרידא. משא"כ שבועה דאית בה מלקות ואזהרתה מלאו דלא תשא. ועוד דאפי' להסוברין דשבועה לא חיילא בלא שם. מ"מ הרי לכ"ע סגי לה בכינוי. ואפי' בכינוי דרחום וחנון ארך אפים וכיו"ב דלית בהו משום מוציא שם שמים לבטלה כלל. וא"כ איסור שבועה אין לו ענין עם איסורא דמוציא ש"ש לבטלה. ועוד תמוה דהרי לדעת הבה"ג גופי' שבועה לא בעי לא שם ולא כינוי דאפי' שבועה סתם חיילא. וכמבואר בדברי הבה"ג ריש הלכות שבועות. שכ' שם וז"ל והיכא דמשבעינן לי' סתמא בשבועה האמורה בתורה מאי ניהו בד' אלקי השמים אי נמי בכינוי השם חיילא לי' שבועה. ואי דמשביעין לי' במידי אחרינא כגון שמים וארץ לא חיילא עלי' שבועה. מ"ט סתמא שבועה האמורה בתורה היא. היכא דפריש מידי אחרינא הא פריש. דתנן משביעני עליכם כו' הרי אלו חייבין בשמים וארץ הרי אלו פטורין. ואמרינן מ"ט אמר אביי משביעני עליכם בשבועה קאמר. בההיא שבועה דאמר רחמנא מצוה אני עליכם בשבועה אוסריכם אני בשבועה בשמים וארץ פטורין דאיכא למימר דלאו במי שהשמים והארץ שלו קאמר. אבל ודאי בחנון ורחום אע"ג דחשיב להו גבי כינויין הנמחקין אלמא לאו שמות נינהו כי משתבע בגוייהו מיחייב וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דאפי' שבועה סתמא חיילא עלי'. דאמרינן דבשבועה האמורה בתורה קאמר. ואין צריך לא שם ולא כינוי. אלא דקמ"ל דאי אמר בפירוש בכינוי נמי חייל ולא הוי כנשבע בשמים ובארץ דפטור. וזה ממש כמש"כ הר"ן לפום הך סברא (בריש נדרים ובשבועות) שהבאתי לעיל. מיהו לזה אפשר לומר דכיון דטעמא דשבועה סתמא חיילא היינו רק משום דבשבועה האמורה בתורה קאמר. והיינו בד' אלקי השמים ואלקי הארץ. א"כ הו"ל כמזכיר את השם בפירוש ואית בי' משום הזכרת שם שמים לבטלה. וכמשכ"ל לדעת רבינו ישעי' ז"ל בס' המכריע ובתוס' רי"ד שהבאתי. ונראה דמקור דברי המכריע ותוס' רי"ד הוא מדברי הבה"ג אלו:

ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל היכי לקי בשבועה סתם להירושלמי דנפקא לי' מקרא דליראה את השם וגו' דילמא אין כוונתו אלא לישבע בכינוי דלית בי' משום מוציא ש"ש לבטלה ולא הוי בכלל יראת ד'. ולפי דברי הבה"ג ניחא דכיון דמסתמא בשבועה האמורה בתורה קאמר. דהיינו בד' אלקי השמים וגו'. א"כ ממילא אין כוונתו אלא לשם גמור ולא לכינויין הנמחקין. אלא דמ"מ גם לפ"ז עיקר הקושיא לא איפריקא בהכי. דאכתי תקשה היכא דפירש בהדיא שבועתו באחד מכל הכינויים אמאי חייב להירושלמי. דהא בכינויים הנמחקין מיהת ליכא משום הזכרת שם שמים לבטלה ולא הוי בכלל ליראה את השם וגו' כמו שכתבנו לעיל. ובלא"ה לכאורה אינו נראה לומר שיהא בכלל הזכרת שם שמים לבטלה כל שאינו מזכיר את השם בפירוש אע"פ שיוצא מכלל דבריו. וכן נראה מסוגיא דסנהדרין פרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ו ע"א) דפרכינן התם ממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא כו' אימא פרושי שמי' הוא דכתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ואזהרתו מהכא את ד' אלקיך תירא. ומשני חדא כו' ועוד הו"ל אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה עיי"ש. הרי דלענין לעבור בעשה דאת ד' אלקיך תירא צריך שיפרש את השם בפירוש כדכתיב ונוקב וכדגמרינן מקרא דאשר נקבו בשמות. מיהו יש לדחות דאין ה"נ דלפי מאי דס"ד דנוקב היינו פרושי לא מתחייב אלא על ההזכרה בפירוש. אבל למאי דמסקינן דנוקב היינו ברוכי לא בעינן דוקא בפירוש ובלא"ה צ"ל כיו"ב לפירש"י שם בד"ה פרושי עייש"ה ובמש"כ הר"ב כנה"ג בחמר א וחיי שם עיי"ש. ועוד דגם לס"ד לא בעינן הזכרה בפירוש אלא לענין חיוב מיתה. אבל אפשר דבעשה עובר גם כשיוצא מכלל דבריו ולא הזכירו בפירוש. ואכמ"ל בזה:

אלא דעכ"פ כיון דבכינוי לכ"ע חייב משום שבועה א"כ ע"כ שאין איסור שבועה תלוי באיסור הזכרת ש"ש לבטלה. דהא הזכרת כינויים הנמחקין אין בהם משום איסור הזכרת ש"ש לבטלה. וכמש"ל בשם הרמב"ם וסמ"ג וריב"ש ז"ל. הן אמת שראיתי בתשובות הגאונים המכונות תשו' גאוני מזרח ומערב (סי' ק"ג) שכתבו שם וז"ל השומע אזכרה מפי חבירו חייב לנדותו וכו' ואין חילוק בין שם המיוחד לכינויים ובין ישראל לעכו"ם לכל לשון אלא בין סקילה לאזהרה. אבל לענין נידוי אחד עכו"ם ואחד ישראלים ואחד שם ואחד כל כינויים ואפי' בכל לשון חייב לנדותו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדברי הגאון דגם כל הכינויים בכלל איסור הזכרת שם שמים לבטלה. איברא דראיתי להר"ב הנמוק"י פ"ק דנדרים (ז' ע"ב) שכתב וז"ל ודעת הגאונים ז"ל דהוא הדין על הכינויין צריך לנדותו לפי שעבר על דברי תורה דהכי אמרינן בתמורה את ד' אלקיך תירא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים שאין נידוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי הידוע של אל"ף דל"ת וכיו"ב מן השמות המיוחדין אבל לא על המזכירו בלעז או בשאר לשונות עכ"ל עיי"ש. נראה לכאורה דכוונת הנמוק"י לתשובת הגאונים שהבאתי. אבל הריטב"א ע"כ לא לפרש דעת הגאונים בא אלא לחלוק. שהרי בהדיא כתב הגאון ז"ל דעל כל הכינויים חייב לנדותו. ושאין שום חילוק בין שם לכל הכינויים וגם כתב בהדיא דאפי' בכל לשון. ואילו הריטב"א כתב אבל לא בלעז ושאר לשונות. ואמנם דברי הגאון תמוהים לכאורה בעיני טובא דכינויים הנמחקין כחנון ורחום ארך אפים ורב חסד וכיו"ב כיון דאפי' למחקן שרי לכתחילה כ"ש שאין איסור להזכירן לבטלה. דודאי מחיקה גרע טפי מהזכרה בעלמא. וכן מבואר במרדכי (פ"ג דשבועות) וז"ל י"ל דהכי קא קשיא לי' לרבינו האי גאון כיון דאשכחן גבי סוטה כל כך דבר גדול שהתורה תורה למחוק שם הקדוש כו' כל שכן להזכיר שם שמים לבטלה עכ"ל עיי"ש. הרי דכתב בפשיטות דלמחוק את השם גרע וחמור טפי טובא מהזכרה לבטלה. ובמקום שמותר למחוק כ"ש שמותר להזכיר לבטלה. ועי' בש"ך יו"ד (סי' קע"ט ס"ק י"א) שכתב בפשיטות דשם בשאר לשונות לאו שם הוא כלל ומותר למתקו עיי"ש. וכן מבואר בתשב"ץ (ח"א סי' ב') עיי"ש. והרי לפנינו דעת גאון דאפי' להזכירו לבטלה אסור בכל שאר לשונות. וא"כ כ"ש דאסור למחקו. וגם נראה ברור דעשה דאת ד' אלקיך תירא איתא נמי במוחק את השם. וכן ראיתי לקצת אחרונים ז"ל שכתבו כן בפשיטות. ובזה כתבו לתרץ מה שהקשה הר"ב ת"ח בסנהדרין (ע"א ע"א) בההיא דאמרינן התם כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב ואת כל שללה וגו' ושרפת באש וכיון דאית בה מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם עיי"ש. והקשה בת"ח שם אמאי לא אפשר ונימא דאתי עשה דושרפת ונדחי ל"ת דלא תעשון כן עיי"ש. אבל לפ"ז ניחא דכיון דבמוחק או שורף אחד מן השמות אית בה נמי עשה דאת ד' אלקיך תירא הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכן נראה מדברי הרוקח בשורש היראה ומדברי החינוך פ' ראה (מצוה תל"ז) עיי"ש. ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולכן השמיט ממנין הלאוין לקמן לאו דלא תעשון כן לד' אלקיכם. שהוא אזהרה למוחק את השם. ומנאוהו כל מוני המצוות. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' מנאו באזהרותיו שעל סדר עשרת הדברים (בדבור לא תשא) עיי"ש. אבל נראה דשם נמשך אחר הבה"ג. וכאן חזר בו והשמיטו לפי דרכו ז"ל. משום דהו"ל בכלל עשה דאת ד' אלקיך תירא שכבר מנאה. וליכא נפ"מ בלאו דלא תעשון אלא כדי לעבור בל"ת ועשה. ואחר שמנה העשה שוב לא הוצרך למנות הלאו. ואף דלאו זה כולל נמי שלא לנתוץ אבן מאבני המזבח וההיכל והעזרות כמבואר בספרי (פ' ראה). י"ל דגם זה כבר הו"ל בכלל עשה דמורא מקדש שמנה רבינו ז"ל לקמן. ואף דמבואר בסוגיא דמכות (כ"ב ע"א) דבכלל אזהרה זו ג"כ המבשל בעצי הקדש עיי"ש. ובזה לא שייכא עשה דמורא מקדש. מ"מ נראה דבזה שוב שייכא אזהרה דמעילה. ואע"ג דאכתי איכא נפ"מ לענין פחות משו"פ וכמש"כ התוס' בסוגיא דמכות שם עיי"ש. היינו רק לענין מלקות. אבל לענין איסורא אפי' פחות משו"פ אסורה מה"ת מקרא דאת אשר חטא מן הקודש דמרבינן בפרק הזהב אפי' פחות משו"פ להישבון. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מהלכות מעילה ה"ח) ובמש"כ במל"מ שם עייש"ה ואכמ"ל בזה. וכאן במנין המצוות אין לנו נפ"מ אלא בעיקר האיסור בלבד ולא במלקות לדרכו של הגאון ז"ל. כמתבאר אצלנו בכמה מקומות. ואין לומר דאכתי איכא נפ"מ היכא שלא נהנה כלל אפי' פחות משו"פ אלא שרפן בלא שום צורך. דגם זה כבר הו"ל בכלל אזהרת בל תשחית שכבר נמנה בפ"ע במנין האזהרות. ולכן שפיר השמיט אזהרה זו. ומ"מ מבואר דעשה דאת ד' אלקיך תירא איתא נמי במוחק את השם דלא גרע ממוציא ש"ש לבטלה. ואפי' הכינויים של רחום וחנון וכיו"ב מותר למחקן. וע"כ דהנך לא הוו בכלל העשה דאת ד' אלקיך תירא. והיכי ס"ד לומר דלענין הזכרתן לבטלה הו"ל בכלל עשה זו ודברי הגאון בתשו' שם מתמיהים:

תוכן העניינים

ביאור על ספר המצוות לרס"ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה